גלוּי וכסוּי באדם    🔗

בחיים בצַוותא מתגלה אדם, בעבודה, בחֶברה, וקצת בחייו הפרטיים. אבל כל זה הרי בעצם רק השריון, בו כל אחד מתעטה כלפי חוץ, ואילו את ראשו הוא טומן עמוֹק עמוֹק, כאותו הצָב שברגע שמישהו דופק על שריונו – הוא נעלם במעמקים. רק לפעמים, בשעת רצון או מצב רוח מיוחד, נִבְעֶה פתאום חוֹר בַשׁריון, ואפשר להציץ פנימה, אך מיד נסגר החור, והשריון סגור ומסוּגר כרגיל.

התּרבוּת והטבעיוּת    🔗

הַתַּרבוּת הלבישה את האדם בבגד, בנתה לו בית ולִמדה אותו להתגבר על רצונותיו ומאוַייו. בזה נִכּר אדם “תרבותי” – בנִגוד לפרא המתהלך ערום, החי בחוץ כמו בבית, ואין בשבילו דבר אסור, אלא: כל מה שארצה אעשה – אם בשלום ואם בכוח.

כלומר: התּרבות כִּסתה את הטבעיוּת באדם. והיא גם הביאה את הנימוסים המרוּבּים שׁשָׂמִּים מַסוה לכל מחשבה: יכוֹל אתה להיות שׂונא לאדם ולהאיר לו פנים, לחייך, להודות – רק מפני שהנימוס דורש זאת.

האשה בּתּרבּוּת וּבחברה    🔗

יש סִבּוֹת לַדבר שהאשה לא תפסה עד כה מקומה בתרבות, בספרות ובאמנות. עתה משנפתחו לפניה הדלתות – תופסת היא עמדה חשובה, ובמשך דורות אחדים תּתפּוֹס עמדה שָׁוה לפחות, אם לא עוֹלה על של הגבר. האדם הפשוט היומיומי שָׁוה הוא, כַגבר כָאשה, בשכל, בתרבות וכו'.

אלא מה? הטבע קִפּח את האשה, עשה אותה חלשה ונתן לה תפקידים שמחלישים אותה עוד יותר ומונעים ממנה במשך תקופות מסוּימות פעילוּת חברתית ותרבותית, דאג לכך שהיא תשב בביתה ותגַדל את הילדים, − זה לא נותן עדיין כל יתרון לַגבר; להיפך: היתרון לאשה, שהיא יודעת לסבּוֹל כל זאת ולשתוק ולהִכּנע. ואם אוֹרח חיים פִּתּח בה צדדים שאינם כה ראויים לשבח – אין דבר: תפקידיה וחייה קשים פי כמה. אך במקום לִזכּוֹת בהערכה מלֵאה – היא זוכה בחוֹסר הערכה, בבוּז וביחס מכוֹער.

מי נתן בידי החברה לגזוֹל את חיי האדם?    🔗

בעתון מדי פעם: אדם זה וזה הוּצא להורג. היוֹדעים האנשים האלה מה הם עושים? המוּתר להם לגזוֹל חיים?

מי נתן ביד החברה לגזול את חיי האדם? לשלחוֹ למלחמה או להעלותו על כסא החשמל? מה זאת אומרת לקחת אדם ולהודיע לו שבעוד שעתַים יוּמת? ובדעה ברורה מעמידים אותו אל הקיר, תולים אותו או מעלים על כסא החשמל. היודעים הם מה הם עושים?