הסתכלות עִם עצמה

על השאיפה לטוב

ועל המצפון האנושי

‘בתוך עמי…’

גלוּי וכסוּי באדם

בחיים בצַוותא מתגלה אדם, בעבודה, בחֶברה, וקצת בחייו הפרטיים. אבל כל זה הרי בעצם רק השריון, בו כל אחד מתעטה כלפי חוץ, ואילו את ראשו הוא טומן עמוֹק עמוֹק, כאותו הצָב שברגע שמישהו דופק על שריונו – הוא נעלם במעמקים. רק לפעמים, בשעת רצון או מצב רוח מיוחד, נִבְעֶה פתאום חוֹר בַשׁריון, ואפשר להציץ פנימה, אך מיד נסגר החור, והשריון סגור ומסוּגר כרגיל.

התּרבוּת והטבעיוּת

הַתַּרבוּת הלבישה את האדם בבגד, בנתה לו בית ולִמדה אותו להתגבר על רצונותיו ומאוַייו. בזה נִכּר אדם “תרבותי” – בנִגוד לפרא המתהלך ערום, החי בחוץ כמו בבית, ואין בשבילו דבר אסור, אלא: כל מה שארצה אעשה – אם בשלום ואם בכוח.

כלומר: התּרבות כִּסתה את הטבעיוּת באדם. והיא גם הביאה את הנימוסים המרוּבּים שׁשָׂמִּים מַסוה לכל מחשבה: יכוֹל אתה להיות שׂונא לאדם ולהאיר לו פנים, לחייך, להודות – רק מפני שהנימוס דורש זאת.

האשה בּתּרבּוּת וּבחברה

יש סִבּוֹת לַדבר שהאשה לא תפסה עד כה מקומה בתרבות, בספרות ובאמנות. עתה משנפתחו לפניה הדלתות – תופסת היא עמדה חשובה, ובמשך דורות אחדים תּתפּוֹס עמדה שָׁוה לפחות, אם לא עוֹלה על של הגבר. האדם הפשוט היומיומי שָׁוה הוא, כַגבר כָאשה, בשכל, בתרבות וכו'.

אלא מה? הטבע קִפּח את האשה, עשה אותה חלשה ונתן לה תפקידים שמחלישים אותה עוד יותר ומונעים ממנה במשך תקופות מסוּימות פעילוּת חברתית ותרבותית, דאג לכך שהיא תשב בביתה ותגַדל את הילדים, − זה לא נותן עדיין כל יתרון לַגבר; להיפך: היתרון לאשה, שהיא יודעת לסבּוֹל כל זאת ולשתוק ולהִכּנע. ואם אוֹרח חיים פִּתּח בה צדדים שאינם כה ראויים לשבח – אין דבר: תפקידיה וחייה קשים פי כמה. אך במקום לִזכּוֹת בהערכה מלֵאה – היא זוכה בחוֹסר הערכה, בבוּז וביחס מכוֹער.

מי נתן בידי החברה לגזוֹל את חיי האדם?

בעתון מדי פעם: אדם זה וזה הוּצא להורג. היוֹדעים האנשים האלה מה הם עושים? המוּתר להם לגזוֹל חיים?

מי נתן ביד החברה לגזול את חיי האדם? לשלחוֹ למלחמה או להעלותו על כסא החשמל? מה זאת אומרת לקחת אדם ולהודיע לו שבעוד שעתַים יוּמת? ובדעה ברורה מעמידים אותו אל הקיר, תולים אותו או מעלים על כסא החשמל. היודעים הם מה הם עושים?

מול הדר הטבע

אנחנו מרגישים את אַפסוּתֵנוּ כלפי הטבע הנהדר.

מתי היפי משפיע עלינו?

כנראה, היֹפי משפיע עלינו רק כשאנו מאוּשרים ומוּכנים לקלוט אותו, אחרת – הוא מתגלה לפנינו ואנחנו כֹּה שקועים בתוך עצמנו עד שאין אנחנו מביטים בו.

על היפה כשהוא לעצמו

הכל נראה יפה רק כשבפנים הכל מוּכן לקלוֹט את היפה והטוב.

ואם לאו… בכל זאת זה נשאר יפה.

שירת הצפור

על החלון עומדת צפור בודדה ושרה.

איני יודעת על מה היא שרה,

אם על אושר, יופי, אהבה,

או אולי על בדידות, יאוש וכליון…

מי יֵדע לנפש צפור?

ומי ידע לנפש אדם?

השלכת והאדם

עצים גבוהים ועבותים עומדים בהדרם ובשלל צבעים, וכשׁרוח מַכּה בהם – נושרים בבת אחת המון עלים ונעשה מחול צבעוני של עלים. באמת יפה להפליא.

יפה ועצוב. הנשירה מעוררת מחשבות נוּגוֹת: נשאר לו העץ ערום ועזוב בימות הקרה. וההשוואה עוברת אל בני אדם…

… נושרים העלים, נערמים ברחוב, והרוח מתחוללת ומַכּה בהם, והם רוקדים ורוקדים באֵין מעשה ותכלית, שׂמחים על החֹפשׁ שׁנִתּן להם לפתע, ואחר כך מוּשלכים בפִנה ונרקבים.

כך גם בני אדם: מתרוצצים ומחפשים, נתונים ביד איזה כח שמרקיד אותם, ובסוף נעזבים גלמוּדים לצרותיהם ולשִׁברוֹן לבם.

השלג מַשׁרה רוח טוֹהר ונִקיון.

השלג מוסיף כל כך הרבה שׂמחה וטעם…

[השלג הזך]

השלג הזך, הנופל לאִטו, מטהר הכל ומזַכּך הכל. ומרומם את ההרגשה…

אחרי הכל, אם בעולם זה נשאר עוד דבר אחד כֹּה טהור וזך כשלג הזה, עוד לא כָלו מקורות היֹפי, האוֹר והטוֹהר בעולם.

באמת יש משהו כֹּה נפלא בשלג הזה.

עצם נפילתו המעורבבת.

השׁלג כָּבֵד, והפִּתִיּם עבות ורכּוֹתֹ,

והאויר כולו מָלֵא אותן.

ולרגליך מתנשאת ערֵמה זַכה וטהורה.

− − − עד שבאה רגל אנוש רומסת –

והשלג הצח היה לרפש,

אפוֹרֹ, מלוּכלך ורמוּס.

כשהכל לבן והשלג בחוץ, והפַּנסים מאירים על השלג באור חיוֵר, ישנה הרגשה של מָות, של קִפָּאוֹן, של שׁמָמה. ופתאם עקבוֹת שחורות בשׁוּרה ישרה מסַמנִים קו פתַלתוֹל מרצפת הרחוב…

מָות ושׁקט. קִפָּאוֹן ודוּמִיה מַשׁרה עליך תמונת השלג בטרם דרכה עליו כף רגל אדם. ופתאֹם מתפתח לו קו שחור של עִקבות רגלים…

כך גם האדם: צח ולבן, טהור ובלתי מוּכתּם… ופתאם עקבוֹת שחורות עקוּמות ומכוֹערות – עִקבות רגלי הגורל.

המלה מקרבת.

כדי להתקרב אל מי שהוא, אם לא בראִיה או בדִבּוּר, − הרי המלה הכתובה אף היא מוסיפה דבר מה.

המלה מגשרת.

מלים מנַסות לגשוֹר גשר־מה בין אנשים, בין עולמות – זה כֹּחן של מלים.

המוּסיקה בנגוּדיה

שוֹנה היא המוסיקה, ובכל דרכיה נפלאה. כל דבר היא מתארת ומַראה. המוסיקה יוצרת נִגוּדִים: עצובה היא וּשׂמחה, משקיטה ומלהיבה.

הספרוּת

הספרות היא פרי התפתחות הדוּר ואינה יכולה להעלוֹת מה שהדור לא נתן עדין.

לשם מה אדם קורא ספר?

אדם קורא ספר כדי שׁישַׁתּף עצמו בחיי זולתו. נעים להשתתף בפרשוֹת חיים רחוֹקות וזרוֹת ולחיוֹתן. אין זה מחייב להרגיש ולחשוֹב כמו הגבור: לפעמים חולק אתה עליו, לפעמים נָד לו, אך אתה משתתף בפתרון בעיותיו.

על הספר הטוב

יש ספרים שחבַל לגמור אותם, כי לפתע – אחרי שגומרים אותם – מתרוקן משהו מסביב.

קריאת שירה

שיר מוֹצא חן רק אחרי שקוראים אותו פעמים אחדות.

כמובן, שיר שמהרגע הראשון לא ימצא חן בעיניך – לא, אבל שיר שמוצא חן – ככל שׁתַרבה לקראוֹ כן יגדל חִנו.

לקראת מה הולך איש איש?

הנה הולך לו איש − − −

איש, אדם סתם − − −

לקראת מה הוא הולך?

מה מחכה לו בעוד רגע,

בעוד שעה, בעוד יום?

לקראת איזה צער הולך הוא?

(או אולי לקראת שמחה?) − −−

”איש איש וּנְבוֹ לוֹ על ארץ רַבָּה" –

איש איש נושא את משׂאוֹ

ואינו נעצר במרוצתו – לראות:

מה קורה את חברו?

רק לעִתּים מצטלבוֹת דרכי אנשים,

והם נפגשים לרגע,

ואַחַר ממשיכים הם

כל אחד במסלולו ובריצתו

כולם רצים.

לקראת מה?

לאן?

לאיזו תכלית?…

מנת איש ואיש בעולם הזה

נראה שלכל אדם נתנה מנתו בעולם זה, והברירה בידו לחיותה כמו שנִתּנה לו או לאַבּדה בידיו…

הימים והפתעוֹתיהם

הימים מביאים לנו את הפתעותיהם חדשות לבקרים.

ליד הלוּח היוֹמי החדש

מה טמוּן בכל אחד מן הדפים האלה?

ימי שנת חיים.

מי יודע מה יִקְרֶה

בכל אחד מן הימים?

ימי שׂמחה ואשׁר,

ימי עצב ותוגה,

ימי הצלחה וימי מפלה וכשלון, −

הכל, הכל צפוּן בלוח זה.

וכל תלישת דף – פחות יום.

יום שלעולם לא ישוב.

ערב זה עבר לבלי שוב.

שוב לא יהיה ערב זה.

צפונות הגורל

והגורל את צפונותיו לא יגַל לנו, ולא נֵדָעֵן עד אותו הרגע שכבר מאוחר.

הלוח יודע

הלוח, כנראה, יודע יותר מאתנו.

הוא קר, יבש ואינו מתרגש,

ומביא לנו יום יום את מתנותיו או את גזלותיו.

יום יום מוריד אתה דף מהלוח,

מוסיף יום לערֵמת הימים הנערמת מאחריך

ומוריד יום מערֵמת הימים העומדים לפניך.

לשַׁנוֹת את הסדר אי אפשר כנראה,

ולדעת מה ילד יום – גם זה נבצר מאתנו,

והלוח לא יגלה את סודותיו.

הלוח אינו עומד

הלוח אינו עומד, יום יום משתנה המספר על הקיר. ופתאֹםֹ לאחר זמן רואה האדם והנה עבר כה הרבה זמן, והוא נשאר מאחוֹר, ואין לו כח להשיג, ואף להִשׁאר על מקום אחד אי אפשר.

אנחנו והזמן

הזמן אינו משַׁנה, כנראה, את מהלכו, ואנחנו נעים בו כפרטים קטנים וחסרי ערך, − ולכן מה לנו ללכת בגדולות ולחשוב מחשבות רָמוֹת נִשָׂאוֹת?… הזמן יורנו את הדרך, ואולי גם יאלפנו בינה; ואם לאו? – אז

נִשָׁאר כמו שהיינו.

על תכניות שאדם תוכן

אין ערך לתכניות, כי בכֹח הזמן לבוא ולהפוך את הקערה על פיה.

המקריות בגורל

הגורל הוא עִור, מִקרי, וכל פרט, ולוּ גם הקטן ביותר, עלול לשַׁנות חיי אדם מן הקצה אל הקצה.

בגלל דבר מה, מכה, נפילה וכו', אדם נעלם ואיננו. היִתּכן? היום אדם חי, ובמקרה יצא בשעה זו וזו ונדרס ומת.

חרטה

להתחרט – זה מאוחר, ואי אפשר להשיב את אשר נעשה, וצריך לחשוב על כל מלה ומעשה, כי את הנעשה אין להשיב.

אין דרך חזרה

נראה שאין דרך חזרה בעולם הזה. אין אדם יכול לחזוֹרֹ אל מה שהיה. חייב הוא ללכת לקראת מה שיהיה. ואם מה שהיה נראה תפל, עצוב, מְיָאֵשׁ? – אין דרך אחרת.

המציאוּת והרצון

סוף סוף המציאות היא אחרת מהרצון. אחרת משנִרצה ונקַוה שהיא תהיה. יכול אדם לחלוֹם, לשאוֹף, לקווֹת ולהאמין, ואז באה המציאות המרה וטופחת על פניו, − כאילו היא אומרת: אחרת אני משתחפץ, לא בידך לשַׁנוֹתֵני.

האשליוֹתֹ

הרגש יוצר לו כה הרבה אילוּזיוֹת לפעמים. ואילו ההכּרה והשׂכל באים ומנַתּחים את הכל נתּוּח כה קר, מדוּיק, שאינו משאיר מקום לשום אַשליוֹת וספֵקות. לעתים השכל כה בטוּח ואַכזר, שאפילו ההכּרה מתקוממת נגדו ואינה מוכנה להשלים עם מסקנותיו, ומנַסה ללכת עם הרגש, − אבל בכל זאת השכל הוא המנַצח, כי בידיו העוּבדוֹתֹ, ובידי הרגש – האַשליוֹת.

אולם ההגיון נשאר הגיון, והתקוה והרצון במקומם עומדים.

חוקי העולם

גדול הוא העולם. חוּקיו מוּגבלים ומסוּימים. ועליך – או להִכּנע להם, לקבל מָרוּתם, או להֵעלם וללכת איני יודעת לאן.

הכח המכריע בכל

יש בכל זאת כח שהוא המכריע בכּל, ועליו אין לך כל שליטה ואִתּוֹ מגָע משוּתּף; חייבת אַתּ להִכָּנע, כמה שלא יהיה הדבר זר לרוּחך ולרצוֹנך.

זכרונות

לכל גיל זכרונותיו הוא. ונעים לחַטט בעבר, אף על פי שהוא קצר.

יום הוּלדת

תמיד ביום הולדת עוֹשׂים הַשׁוָאוֹת עם יום הולדת קודם, מתכנים תכניות לעתיד, עושים סִכוּמִים, חולמים חלומות…

שנה חדשה

אחרי הכּל דף חדש, התחלה חדשה, וכל שאָר המלים הרבות שאנשים משקיעים ברעיון השנה החדשה, − שטוּת היא זו, רק צורת ספירה וחסל. ובכל זאת – ביודעים ובלא יודעים אתה מוּשפע מספירה זו.

על החברוּת

חברוּת צריכה לקרב אנשים במחשבותיהם.

חברוּת צריכה להיות ברוח. להבין ולהרגיש אחד את השני, להחליף מחשבות ודברים; השיחה צריכה לנבּוֹע מאליה, ואז מרגישים שיש משהו משוּתף ברוח.

וזאת היא חברוּת.

מה עושה כעת השני?

מעַנין לעִתּים לראוֹת מרחוֹק מה עושה ברגע זה השני. בכלל, הרי כל אדם חי כעת את חייו, חושב את מחשבותיו. מישהו בוכה כעת, נמצא במצב קשה. מישהו צוחק, עַלִיז. ומישׁהו סתם כך. מוזר. לא מוזר, אך בכל זאת.

מרחק בשעות קשות

כשאנשים נמצאים מרחוק יש להם תמיד הרגשה קשה יותר מלאלה החיים את הדברים.

קשר עם ידידים מאז

אחרי הכל, קשר נשאר תמיד קשר, ואפילו הוא התכסה באבק הזמן – כשמגרדים ב“חרס זכרונות”, שוב הוא מתעורר.

על האהבה

האהבה איננה על פי הרצון. כי אם מעצמה היא באה.

על הבדידות

הבדידות לעתים היא מרפא, ולעתים…

על הסבלנות

על פי רוב הסבלנות היא המנצחת.

על ההתנגדות

יש שההתנגדות הופכת לרצון…

על הדאגה

יש כל כך הרבה על מה לדאוג שמוטב לא לדאוג ולחכות לאשר יביא הזמן.

על השתיקה

השתיקה מביעה גם סירוּב לפעמים וגם הוֹדאה לפעמים.

השכחה

אשרי אלה ששוכחים… ואולי לא…

שעות הלילה

כשמתרגל האדם אל הלַילה בחייו אוהב הוא את הלילה יותר מאשר את היום.

העבודה והמנוחה

מדוע לא נברא העולם להיפך: שבשעוֹת העבודה יהיה שָׂמֵחַ, והחוֹפש והמנוחה יהיו דבר הכרחי? בצורה כזו היתה נפתרת שאלת העצלנוּת בעבודה…

התחדשוּת בחיי הרוּח

אם כי שגורה האמרה: “יום רודף יום ושבוע רודף שבוע – ועולם כמנהגו נוהג”, נכוֹנה היא רק כל זמן שהיא עומדת בגבול חיינו החיצוניים, חיי המעשה: בחיי הרוח אין יום דומה למשנהו, ואפילו שעה אינה דומה לרעוּתה.

פשטוּת וּפּרוֹבּלמטיוּת

כמה דברים, שלך הם שׂיא הפשטות והבהירות, מהַווים פּרוֹבּלֶמה חמורה לאדם אחר, − ולהיפך.

תחת ההכרה

תחת ההכרה נעשים דברים שאין אנו שולטים עליהם. והם מכַוונים ומעַצבים את דמוּתנו.

הרבה אנו מעלימים ומבליעים, אך אין זה אוֹמר שהדברים נשכחים. אך נָמִים להם את שנתם, עד שלפתע פתאום כולם מתעוררים, ואז…

האפשרוּת להחליט

האפשרות להחליט – זה מה שׁמַקשׁה ושׁדורש וִתּוּר מרצון ולא מאוֹנס. (ולמעשה הרצון הזה אף הוא מאונס, − לא חשוב בגלל מה: אם בגלל תנאים שהזמן והמקום גְרָמָם או סתם כך).

אמונת אדם בטוב

אדם תמיד נוטה לקוות ולהאמין שדברים יסתדרו בעולם כפי שהוא היה רוצה.

הדרך הישרה האחת

יש רק דרך ישרה אחת לפני אדם.

מי כאן אני?

… מדברת אני על הפסקת הכתיבה, אך אני מדברת אחת, וידַי לוקחות עוד נייר וממשיכוֹת בכתיבה. האם גם בך מורדים אבריך? הלשון והמֹח רוצים אחת, הידים רוצות דבר שני, והרגלים הולכות ועושות דבר שלישי. אני, כלומר המֹח, והלשון, שהיא שולחת פקוּדוֹת לעֵט, רוצים להפסיק וללכת לישוֹן. העט והידים רוצים לכתוב, והרגלים רוצות לקום וללכת להביא נייר נוסף לכתיבה. עכשו תאמר לי: מי כאן אני? הראש, הלשון, הלב, היד או הרגל? שאלה זו התעוררה בי לפני זמן רב מאד, ולא מצאתי פתרון. במה כולל האדם את האני? הרי לכל אבר מאבריו הוא מוסיף את מלת הקנין “שלי”, − אך של מי? של מי היא היד? של מי הרגל? של מי הנפש, המח? “שלי”, “של אני”. אך של מי?

החשבת פעם על שאלה זו? חשבתי, עד שראיתי שאין מוצא, ועזבתיה.

פעם פתחתי את מאמרו של אחד העם, “עבר ועתיד”, אם אינני טועה, ורואה אני שם את השאלה: מה כָּלַל האדם הראשון בתוך המושג “אני”? והוא הונה, ש“אני” האדם הוא הֶרכּב רוחני של זכרונות עבר ותקוות עתיד עם דמות מוחשית אחת, וכל זה נכלל לחטיבה אחת המהַווה את אני האדם. אותי לא סִפּקה תשוּבה זאת. משום שאם נֹאמר: הזכרונות שלי, התקוות אף הן שלי, הדמות – דמותי, − ה“אני” בכל זאת מהו או מי הוא?

מפִּטפּוּט סתם עברתי לפילוסופיה שאין ממנה מוצא, ואינני יודעת איך התגלגלתי לנושא זה, אך איני רוצה לקרוא שנית ולראות את השתלשלות הענינים.

הבדידוּת, העצבוּת והגעגוּעים

הרגשתי שבוֹדדה הייתי,

ובודדה אני עכשו גם כאן.

כל כך עצוב נעשה לי בערב.

−−− עם חשֵׁכה יורדת עלי תוּגה, עצבות מעיקה.

−−− מתעוררים געגועים לחיים יותר מלאי ענין.

געגועים למישהו

בדרך כלל אני יודעת להתרכז ולשבת ולעסוק באיזה דבר, ולו גם משעמם, זמן ארוך. אך היום – כל פעם אני מפסיקה ומרגישה שאני לבדי עכשו. והפעם אני באמת בודדה. הרַדיוֹ מעורר קצת את הרוּח. אבל מלבדו אני יחידה בחדר ויחידה הערב בבית. אינני יודעת אם הִרגַשׁתָּ פעם הרגשת בדידוּת מעין זו. יש לי הרגשה שנעזבתי ונשכחתי הרחק הרחק מאדם ומישוב. ואיני יכולה בשעות כאלה להיות לבדי, והרגשה זו מתעוררת עקב היותי בודדה בשעה שתוכפות עלי מחשבות של געגועים למישהו. כל אדם יכול בשעה זו להוציאני מבדידות זו. די שתכנס אלי איזו חבֵרה שהיא – הרגשה זו עוברת, אבל לא לגמרי. עוברת רק באותו רגע, ואַחַר היא ממשיכה להציק.

מה אני היום?

מה אני היום? אינני יודעת מאומה. אתחיל לקרוא. ואולי זה יפסיק את מצב רוחי.

ההתבוֹדדוּת

אני אוהבת לשבת לבדי. אינני יודעת מדוע. יש לי מיני מצבי רוח שונים ומשונים.

בקרת עצמית

לָמַדתי לבַקר את עצמי, להיות לבדי.

ההכרח לדבר

יש לי מין הרגשה משונה: כל מה שאני עושה – יש לי המון מחשבות אחרי זה, ואני מרגישה שאני מוכרחה לדבר. יש לי רגעים שאני מוכרחה לדבר עם מישהו, וקשה לי לעצור בעצמי את שטף הרגשות.

הניגודים

אני כל כך משונה בעיני: כל כך הרבה ניגודים מתרוצצים בי, ואין לי כח להכריע ביניהם.

מלה טובה מחייבת אותי

בכלל קשה לי להשיב פני מבקש. אפשר לקנוֹת אותי בקלוּת ע"י מלת חבה ובקשה – מלה טובה מחייבת אותי כאלו. ואינני יודעת למה.

אני מוותרת ומצטערת

מפני שאני סוֹלחת – אני מוַתרת על הרבה דברים שאחר כך אני מצטערת עליהם.

בקרת האחרים עלי

לי לא אכפּת לעשות דברים שמוצאים חן בעינַי, אפילו אם אחרים יביטו על זאת כעל ילדותיות.

משהו מכוון אותי

יש משהו שמכוון את רגשותי ומעשי ואין אני יכולה להיות שליטה עליהם.

משהו מוליך אותי

יש שעות בהן משהו מוליך אותך, ואַת אינך אלא כלי שרת בידי אותו משהו.

לאן שהחיים מביאים אותי

אני באמת לא יודעת איפה אני רוצה להיות, לכן – לאן שהחיים מביאים אותי שם אני.

המאמץ האחרון

למה הדבר דומה?

לאדם שרץ דרך ארוכה ביותר ויודע את מטרתו, − כמעט ונפל כבר, אך יודע הוא שעליו להגיע למטרה, והוא מתאמץ וסופר את המֶטרים הנשארים: עוד… עוד… ועוד… והנה הַמַּטָּרָה, − וכאן נגמר, − אף צעד לא יזוז, כשתגיד לו: עליך לרוץ עוד הלאה.

תקוה

כל עוד לא נָפלה הרוח – יש תקוה.

הפחד לקווֹת לטוב

מוּטב לחכּוֹתֹ לרע; − ואז כל מה שיבוא יהיה לטובה.

על החיים בעינים עצומות

קל לחיות בעינים עצומות, להעמיד את כאבך במרכז חייך ולהתעלם מכל דבר אחר… בכל זאת בשעה שפוקחת אַתְ עינים ומנַסה לראות את הנעשה סביבך, כשרוֹאה אַתּ אֶת עצמך פּרוּדה בתוך כדור ענקי הסובב לקראת דבר מה – ובכדור זה נעשים דברים כה קשים וכה רעים – נעשה לך מַר

שבעתַיִםִ.

דמעוֹת

מַהן דמעוֹתֹ? מה מעוֹררן?

מחשבוֹת נוגוֹת.

ומהו אשׁר בכלל?

המוּכרח הוא להיות מוּרכּב משׁנַים יחד?

יצר החיים

כל כך קל למוּת בעולם זה, עד כי חבל להתאמץ לעשות דבַר מה, − אבל איזה דָבָר יש הנקרא יצר חיים או כח חיים, − ובצורה זו או אחרת נמשך הקו, עד שבמקרה טפשי הוא נפסק− וחַסל.

טעם בחיים

אין אני יכולה לחיות מבלי למצוא טעם בחיים שאני חיה.

דברים רוצים להחשף

פשוט, קצת להיות יחידה – ומיד צפים ועולים דברים ורוצים להֵעלות ולהֵחשׂף.

בזמן האחרון אני שואלת הרבה וכותבת הרבה. זה בהשפעת גורמים חיצוניים שאני נתקלת בהם הרבה למדי.

אצלי במכתב לעתים קרובות הוא נכתב בימים שונים ומצבי רוח שונים. ולכן במכתב אחד תוכל למצוא לפעמים שני חלקים: האחד יהיה כתוב מתוך רצון, והשני מתוך הכרח. ולכן יצאה מעין סתירה.

לאט לאט כל דבר שוקע אחרי התעוררות, − כי רושם צריך להיות רענן, וכשאני כותבת אחרי כל השאלות שמתעוררות – הן מתחבאות, ולפעמים מציצה אחת מהן ונכתבת.

אין אני כותבת דרך אגב, − אני כותבת דרך הראש, ולפעמים גם דרך הלב; פעָמים גובר זה ופעָמים גובר משנהו. ולפעמים שניהם משתלבים, כך שלא כל המכתבים שווים.

הנייר והדיוֹ נשפכים בלי הרף: הנייר מתכסה בדיו הנשפכת ומכיל בקרבו כמות רבה, ואיכות עפ"ר פחותה ממדת המלים. אבל היות וזה מטיב את מצב הרוח ומרגיע במקצת, עושים זאת, ולא מתחשבים בזה שהקורא יעקם פעמים אחדות את פניו, ואולי יתעצל אפילו לגמור את הקשקוש עד הסוף.

על שלשה חבל לי: עליך – הקורא, על הנייר המתבזבז, ועל הדיו הנשפכת. היות ואני כותבת כה הרבה, נדמה לי שהכל כאן שטוּת. אבל אולי, אם אקרא זאת בפעם אחרת, אראה שבכל אופן לא הכל כל כך שטותי כמו שאני חושבת.

אינני יכולה להמשיך יותר. אינני אוהבת לכתוב בצורה כזו. ואולי לא אשלח לבסוף את המכתב… אך לא. הן סוף סוף קיימים בי רגשות אלו ומתעוררים בחזקה לפעמים, ולמה לא אכתבם לך?… אשלח כן. אך אפסיק לכתוב כך. ובשעה שרגשות אלו יגיעו אליך אהיה אני ודאי במצב רוח אחר לגמרי. ויישכחו הרגשות והלבטים והיו כלא היו. מה חבל שאי אפשר למסור את הרגש בעודו ער, חם ותוסס. זהו החסרון שבמכתב. כי סוף סוף אין זה אדם חי, ואי אפשר תמיד להסתפק בלחיצת יד ובמבטי עינים בדמיון.

לקבל מכתבים אני אוהבת, ומכתבים יפים, וכשאני מקבלת מכתב “עלוב”, שמדַבּר סתם דברים בעלמא, אני נסגרת, איני עונה עליו מהר. בכלל, פרט למצבי רוח מיוחדים שמוציאים אותי מרשמי המכתב, אני עונה באותה צורה שנכתב. אין לי אף פעם רצון להוסיף דברים, שאולי יוסיפו טעם למכתב, אם אינני חושבת עליהם ברגע הכתיבה.

נכון הדבר שלפעמים באותו יום אין זמן ואי אפשר לכתוב מכתב ברצון אלא באונס, ועל מכתבים אלה אני מוותרת. לא האורך העיקר, אין אני רוצה דוקא מכתב ארוך, אך שיהיה בו משהו יותר משורות המדברות מפה לפה. שלא תהיינה אלה תשובות שגורות, אלא מכתב המביע יותר מכך.

אין אני כועסת על מכתבים קצרים. ובכלל אין אני כועסת על דברים אלה. זה יכול לפגוע, לצעֵר, ודי, אבל כעס אין זה מעורר, כי כעס מתעורר בי על דברים שהם מגיעים לי לפי הכל.

אין צורך בחליפת מכתבים מזורזת. אם היא מכילה אך ורק שורות מסוּימות: אני חי וקיים, מעשַׂי הם כאלה וכאלה וכו' – מכתב שגור ורגיל. אם אין מכתב בא להביע הרבה יותר מכך אַל לוֹ לבוֹא וללכת כה מהר. שינוי לא חל מהר, והוא יכול ללכת לאט יותר. מכתבים הולכים מהר, ומעניין שילכו מהר. בשעה שדנים בהם על שאלה מסוּימת, בשעה שאחד רוצה לדעת את מחשבות ורגשות השני, − אז יש טעם לחליפת מכתבים מיוחדת.

אינני יודעת למה. כל פעם הייתי מחליטה: צריך לכתוב, ולא היה רצון. אבל עכשו נדמה לי שזה לא בסדר. אין צֹרך להתחשב בשטוּיוֹתֹ, ויש להתחיל לכתוב. בתחילה – מתוך הכרח במקצת. ואחַר – המכתב נובע מאליו.

אנחנו הרי כבר החלטנו פעם לכתוב את אשר עולה במחשבה ולא להלביש מחשבות לא נעימות במלים נאות ובצורה חיצונית לא מתאימה להן.

על עטה

עכשו אתיר את הרסן מהעט, ונראה מה הוא יעלה על הנייר. ראשית רוצה הוא לספר לך שאתמול קצת היה עצוב לזו שכותבת בו והוא משער שהיא רצתה מאד מאד לראותך. אבל, כמובן, אין הוא יכול להיות בטוח בכך. הוא רק משער, ולחיזוק ההשערה הוא שואל אותי. ואני נמנעת להשיב לו תשובה ישרה. כי בדרך כלל אני משתמטת ממנה במקרים כאלה. לכן הוא מרשה לך לשער כרצונך.

רציתי לכתוב הפעם, אבל אינני יודעת מדוע לא הלך ביותר. רציתי לפרט כמה בעיות, אך כשראיתי שאין העט נוטה לכך – החלטתי לדחות זאת לפעם הבאה.

כיון שהכּל רוצה להֵאמר בבת אחת, אי אפשר לומר כלום.

הסוף הוא תמיד מרגיז. כל הזמן לא הרגשתי טוב, אך בסוף תמיד… תמיד… העט מתעכב, מאיט מהלכו ולא רוצה לסיים. אך…

לעתים אין העט נשמע. בכלל רַבְנו קצת בזמן האחרון. והוא רגז עלי. ראשית, הרחיב את אפּוֹ, ושנית אינו כותב מאליו. נגד מעשׂהוּ הראשון יש עצה, − נתתיו לאבא לתיקון, − אך נגד השני אין. עתה אני כותבת בעט אחר. והוא עוד לא רגיל, ונקווה שאשוב לכרות ברית שלום וידידות עם עטי הישן כשיחזור מהתיקון.

בלי להרגיש נסחף עטי בכתיבה. כנראה נעלב שכתבתי כי אינו נשמע לי ורצה להוכיח את ההיפך. עתה כבר הוא רץ ומושך אותי, אך אני אינני יכולה.

כתבתי לך זה עתה מכתב. מתוך קריאה נדמה: כמה רגילים, חדגוניים ושטחיים הם החיים שכותבת מכתב זה חיה. ולא כך הדבר, דוקא יש עתה הרבה חוויות. – הרבה דברים מתרחשים, אך כה קשה להעלותם אחרי ששקעו קצת, ועוד יותר קשה להעלותם פעמים במכתבים לאנשים שונים. וצר כל כך. פעם הייתי מחסידי כתיבת מכתבים. קל היה להביע; לכתוב ולספר, ועתה העט אינו רץ עוד ביד, או יותר נכון, הוא רץ ביד. אך לא מעצמו, כפי שהיה עושה זאת פעם.

היומן הזה ישמש לי מקום בדידות, בו אכתוב את רגשות לבי מִדֵּי יכְבַּד.

מתוך יומנה האחרון

הרצון לכתוב דברים יפים.

לפעמים יש רצון לכתוב דברים יפים, שיהיו יפים כשהם לעצמם, וטהורים לעצמם, ומטרה זו תהיה מטרה לעצמה.

השפעת המלים היפות

משום מה יש רצון לכתוב מלים יפות ורמות דוקא בשעת דִכּאוֹן ומרירוּת. תֹאמר: המלים ריקות הן? ובכל זאת: בשעה שהן יפות אתה הולך שבי אחריהן, יש להן כֹח השפעה עצום, כח שעלול לעורר ולהפעיל, ולעתים – להרוס ולהמית כליל.

(בקוֹרת הבקוֹרת)

המלחמה בין השאיפה לטוב ובין הבקוֹרת

כֹּה מוזרה היא המלחמה בין הרצון לחשוֹב שאפשר גם בעולם זה הסובב אותנו היום להגיע לַטוב, לַיפה ולַנאצל שבחיי יום יום, להעמיד דברים אלה במרכז ולשאוף אליהם, ובין הבקוֹרת השכלית, המַּדעית, הלועגת ל“תמימות הטפשית”, ואולי לאַשׁליות בהן עוטפת אַתְּ אֶת עצמך ואת חייך.

אולם ברגע שנאַבּד את השאיפה הזאת לַטוב ולַיפה, ברגע שנצחק לכל רעיון כזה בעולמנו, הרי לא נשאַר אלא מבוֹך בו מתרוצצוֹת חיות טרף שכּל אחד מאתנו הוא אחת מהן. אחרי הכל, מוטב להִשׁאר טִפּשׁ ותמים ולנַסוֹת להמשׁיך, לקַווֹת ולחַפּשׂ, מאשר להיות חכם ונבון ולהגיד: הבֵל הבלים, הכל הבל.

מדוע אסור לנו להאמין במצפון אנושי?

מדוע, אחרי הכל, אסור לנו להאמין במצפון אנושי, ברגש כֵּנֶה, ברוח הוּמַנִית? מדוע כדי להיות פִּכּחים עלינו לראות את העולם דַוקא מצִדה השני של המטבע: כפקעת מסוּבּכת של אינטרסים כלכליים, מעמדיים ופוליטיים, בה האדם היחידי, הפרט, נמוֹג ונשחק כליל בין גלגלי הפּרוֹבּלֶמוֹת הרבות? אחרי הכל, כל פרט הוא הוא היוצר כל אותו השפע של פּרֹובּלמות.

עם התנ"ך ביד

שעת בין הערבַּים היתה זו – שעה היפה להרהורים. ישבתי – והתנ"ך, הספר העתיק, בידי. פְּתַחְתִּיו – ומיד שקעתי בַים הגדול, ים התפתחוּת העולם מראשיתו ועד תקופות מאוחרות ביותר. דַפִּים דַפִּים דִפדפתי, וכל דף הכיל בקרבו דורות.

תורת ישראל וגמילות חסדים

איך יכוֹלים בני אדם להתקַיים בלי גמילוּת חסד? בלי עזרת אדם לרעהו: עזרה לפצועים, לחולים, לעשוקים? הַרבה דִבּרה תורה על כך. והַרבה חזרה והזהירה על דין יתום ואלמנה, על העניים, הנדכאים והעשוקים.

יום הכּפּוּרים – יום התעלוּת עם

אין זה סתם יום צום ובכי – עַם שָׁלֵם כולו מתעלה מן העולם הזה ועובר לתפִלה זכה.

יום קָדוֹש של בַקשת סליחה ומחילה.

התמונה של כל העם, באשר הוא שם, העומד ומבקש רחמים.

זהו יום קדוש שטוב היה לשמור אותו.

יום המאחד ומלַכֵּד כל כך עַם שָׁלֵם בכל מקום ובכל מצב.

זהו כֹחה של אמוּנה.

עם ילדי טהרן

מה חֶטאם? מדוע נגזר עליהם כה לסבּוֹל בשעה שאנו נֶהנים מכל טוּב?

נִדמה לי, שחוֹב כָבד מוּנח עלינו ואנו צריכים לפָרעוֹ.

אנו והשואה

כִּבּוּשׁים חדשים לבקרים… הגרמנים נסוֹגים. העתון מביא בשורות שהעינַים מאירות לשִׁמען. ותקווֹת עולוֹת לְבוֹא יום הנצחון. הוא הולך וקָרֵב. אך מה לנו ולנצחונות? אנו באֵבל. העולם בשמחה מקַדם את העתון, בשמחה קורא על החדשות בעולם, ולא מדפדף הלאה. אנחנו קוראים את החדשות המשמחות רגע, וכל עין מאירה, אך מיד כָּבֶה האור שוּב, והעין עוברת וקוראת על השמדה אכזרית ומכוּונת של רבבות אלפים יהודים, ואז יאוש מתגנב ללב. האם תבוא גאולתנו אנו בבוא גאולה לאנושות? ושָׁבה תקוה לפַעם, והיאוש חוזר אחריה, ושוב תקוה ואחריה יאוש, וחוזר חלילה.

במלחמת העצמאות

הגענו למצב של חוֹסר ברירה. אין דרך אחרת. עכשיו מוּכרחים להמשיך להלחם, כי וִתוּר כל שהוא וכניעה כל שהיא פרושם: חסַל סֵדר ארץ ישׂראל.

שׂנאת השׂנאה

שונאת אני את האידיאַל שבמלחמה, שבהֶרֶג. שונאת אני את השנאה העִורת האומרת: “הרוג, וכל המרבה הרי זה משובח”. לצערי, זוהי הרוח הנושבת אלי מתוך העתוֹנוּת שלנו; מתוך הספרות היומיומית, בירחונים, מתוך הבדיחות והאמרות של ילדי הארץ. לאיזה אפיקים תלך כל השנאה העִורת הזו, אם יבא יום ותחדל מלחמה בארץ? לא אדע.

חזון ישעיהו בן אמוץ

מתי יבואו הימים הטובים אשר “לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”, “וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות”? מי יתן ויבאו במהרה בימינו.

מי יודע? אולי לא רחוקה הראשית של האחרית הטובה.