דברים רוצים להחשף    🔗

פשוט, קצת להיות יחידה – ומיד צפים ועולים דברים ורוצים להֵעלות ולהֵחשׂף.

בזמן האחרון אני שואלת הרבה וכותבת הרבה. זה בהשפעת גורמים חיצוניים שאני נתקלת בהם הרבה למדי.

אצלי במכתב לעתים קרובות הוא נכתב בימים שונים ומצבי רוח שונים. ולכן במכתב אחד תוכל למצוא לפעמים שני חלקים: האחד יהיה כתוב מתוך רצון, והשני מתוך הכרח. ולכן יצאה מעין סתירה.

לאט לאט כל דבר שוקע אחרי התעוררות, − כי רושם צריך להיות רענן, וכשאני כותבת אחרי כל השאלות שמתעוררות – הן מתחבאות, ולפעמים מציצה אחת מהן ונכתבת.

אין אני כותבת דרך אגב, − אני כותבת דרך הראש, ולפעמים גם דרך הלב; פעָמים גובר זה ופעָמים גובר משנהו. ולפעמים שניהם משתלבים, כך שלא כל המכתבים שווים.

הנייר והדיוֹ נשפכים בלי הרף: הנייר מתכסה בדיו הנשפכת ומכיל בקרבו כמות רבה, ואיכות עפ"ר פחותה ממדת המלים. אבל היות וזה מטיב את מצב הרוח ומרגיע במקצת, עושים זאת, ולא מתחשבים בזה שהקורא יעקם פעמים אחדות את פניו, ואולי יתעצל אפילו לגמור את הקשקוש עד הסוף.

על שלשה חבל לי: עליך – הקורא, על הנייר המתבזבז, ועל הדיו הנשפכת. היות ואני כותבת כה הרבה, נדמה לי שהכל כאן שטוּת. אבל אולי, אם אקרא זאת בפעם אחרת, אראה שבכל אופן לא הכל כל כך שטותי כמו שאני חושבת.

אינני יכולה להמשיך יותר. אינני אוהבת לכתוב בצורה כזו. ואולי לא אשלח לבסוף את המכתב… אך לא. הן סוף סוף קיימים בי רגשות אלו ומתעוררים בחזקה לפעמים, ולמה לא אכתבם לך?… אשלח כן. אך אפסיק לכתוב כך. ובשעה שרגשות אלו יגיעו אליך אהיה אני ודאי במצב רוח אחר לגמרי. ויישכחו הרגשות והלבטים והיו כלא היו. מה חבל שאי אפשר למסור את הרגש בעודו ער, חם ותוסס. זהו החסרון שבמכתב. כי סוף סוף אין זה אדם חי, ואי אפשר תמיד להסתפק בלחיצת יד ובמבטי עינים בדמיון.

לקבל מכתבים אני אוהבת, ומכתבים יפים, וכשאני מקבלת מכתב “עלוב”, שמדַבּר סתם דברים בעלמא, אני נסגרת, איני עונה עליו מהר. בכלל, פרט למצבי רוח מיוחדים שמוציאים אותי מרשמי המכתב, אני עונה באותה צורה שנכתב. אין לי אף פעם רצון להוסיף דברים, שאולי יוסיפו טעם למכתב, אם אינני חושבת עליהם ברגע הכתיבה.

נכון הדבר שלפעמים באותו יום אין זמן ואי אפשר לכתוב מכתב ברצון אלא באונס, ועל מכתבים אלה אני מוותרת. לא האורך העיקר, אין אני רוצה דוקא מכתב ארוך, אך שיהיה בו משהו יותר משורות המדברות מפה לפה. שלא תהיינה אלה תשובות שגורות, אלא מכתב המביע יותר מכך.

אין אני כועסת על מכתבים קצרים. ובכלל אין אני כועסת על דברים אלה. זה יכול לפגוע, לצעֵר, ודי, אבל כעס אין זה מעורר, כי כעס מתעורר בי על דברים שהם מגיעים לי לפי הכל.

אין צורך בחליפת מכתבים מזורזת. אם היא מכילה אך ורק שורות מסוּימות: אני חי וקיים, מעשַׂי הם כאלה וכאלה וכו' – מכתב שגור ורגיל. אם אין מכתב בא להביע הרבה יותר מכך אַל לוֹ לבוֹא וללכת כה מהר. שינוי לא חל מהר, והוא יכול ללכת לאט יותר. מכתבים הולכים מהר, ומעניין שילכו מהר. בשעה שדנים בהם על שאלה מסוּימת, בשעה שאחד רוצה לדעת את מחשבות ורגשות השני, − אז יש טעם לחליפת מכתבים מיוחדת.

אינני יודעת למה. כל פעם הייתי מחליטה: צריך לכתוב, ולא היה רצון. אבל עכשו נדמה לי שזה לא בסדר. אין צֹרך להתחשב בשטוּיוֹתֹ, ויש להתחיל לכתוב. בתחילה – מתוך הכרח במקצת. ואחַר – המכתב נובע מאליו.

אנחנו הרי כבר החלטנו פעם לכתוב את אשר עולה במחשבה ולא להלביש מחשבות לא נעימות במלים נאות ובצורה חיצונית לא מתאימה להן.

על עטה    🔗

עכשו אתיר את הרסן מהעט, ונראה מה הוא יעלה על הנייר. ראשית רוצה הוא לספר לך שאתמול קצת היה עצוב לזו שכותבת בו והוא משער שהיא רצתה מאד מאד לראותך. אבל, כמובן, אין הוא יכול להיות בטוח בכך. הוא רק משער, ולחיזוק ההשערה הוא שואל אותי. ואני נמנעת להשיב לו תשובה ישרה. כי בדרך כלל אני משתמטת ממנה במקרים כאלה. לכן הוא מרשה לך לשער כרצונך.

רציתי לכתוב הפעם, אבל אינני יודעת מדוע לא הלך ביותר. רציתי לפרט כמה בעיות, אך כשראיתי שאין העט נוטה לכך – החלטתי לדחות זאת לפעם הבאה.

כיון שהכּל רוצה להֵאמר בבת אחת, אי אפשר לומר כלום.

הסוף הוא תמיד מרגיז. כל הזמן לא הרגשתי טוב, אך בסוף תמיד… תמיד… העט מתעכב, מאיט מהלכו ולא רוצה לסיים. אך…

לעתים אין העט נשמע. בכלל רַבְנו קצת בזמן האחרון. והוא רגז עלי. ראשית, הרחיב את אפּוֹ, ושנית אינו כותב מאליו. נגד מעשׂהוּ הראשון יש עצה, − נתתיו לאבא לתיקון, − אך נגד השני אין. עתה אני כותבת בעט אחר. והוא עוד לא רגיל, ונקווה שאשוב לכרות ברית שלום וידידות עם עטי הישן כשיחזור מהתיקון.

בלי להרגיש נסחף עטי בכתיבה. כנראה נעלב שכתבתי כי אינו נשמע לי ורצה להוכיח את ההיפך. עתה כבר הוא רץ ומושך אותי, אך אני אינני יכולה.

כתבתי לך זה עתה מכתב. מתוך קריאה נדמה: כמה רגילים, חדגוניים ושטחיים הם החיים שכותבת מכתב זה חיה. ולא כך הדבר, דוקא יש עתה הרבה חוויות. – הרבה דברים מתרחשים, אך כה קשה להעלותם אחרי ששקעו קצת, ועוד יותר קשה להעלותם פעמים במכתבים לאנשים שונים. וצר כל כך. פעם הייתי מחסידי כתיבת מכתבים. קל היה להביע; לכתוב ולספר, ועתה העט אינו רץ עוד ביד, או יותר נכון, הוא רץ ביד. אך לא מעצמו, כפי שהיה עושה זאת פעם.