רקע
מרגוט קלאוזנר
יומן הבימה

לזכר כל ידידי היקרים שפעלו למען “הבימה” ולא זכו להגיע עד הלום

קבוצה 1 קובץ 4.png
מרגוט קלאוזנר

מבוא    🔗

יומן “הבימה” הועלה על הכתב מתוך רשימותי, מתוך מסמכים מודפסים ומתוך התכתבות עם כל העולם, אשר ארכה יותר מ־9 שנים. סיימתי את היומן אחרי עזבי את “הבימה” סופית, כלומר ביולי 1937. משום מה – אינני זוכרת היום על־מה ולמה – לא יכולתי אז להמשיך בכתיבה. נדמה לי שהסיבה העקרית היתה שהייָתי הזמנית בפולניה בתור מנהלת של התיאטרון היהודי, הוא הבמה היהודית הלאומית, שאני ובעלי דאז – יהושע ברנדשטטר – יסדנו בשנת 1936.

יעודו של התיאטרון היה להציג בתפוצות הגולה מחזות ישראליים פרי עטם של דראמאטורגים ישראליים, דבר שלא יכולנו לבצע במלוא מובן המלה בין כתלי “הבימה”. עוד לפני כן, בקיץ 1936, יסדנו סוכנות ספרותית למחזות – “מועדים”, הקיימת עד היום. בתיאטרון שלנו הצגנו אך ורק מחזות משל סופרינו הישראליים, והם: “המשפט” – טרגדיה פאציפיסטית על מאורעות 1936 לשולמית בת־דורי, “יעקב ועשו” – קומדיה גזעית לסמי גרונמן וה“קרב על האדמה” למרטין רוסט. הבמאים היו ליאופולד לינדברג מציריך, קרל מיינהרד מוינה ושולמית בת־דורי ממשמר העמק. סמי גרונמן מת בשיבה טובה ומרטין רוסט נפל בקרב על ירושלים ב־1948. התיאטרון שלנו, שחק ונדד על פני 55 ערים, וכשחזרתי לארץ ישראל ב־1938 שוב לא יכולתי להמשיך בכתיבה. וכך לא נרשמו 4 השנים האחרונות שלי ב“הבימה”, כלומר 1932־1936.

“יומן הבימה” הוא הראשון מבין עשרת הספרים שכתבתי, שמהם ראו אור שמונה, חוץ מ־“יומן הבימה” ומעוד רומן ביאוגראפי הנמצא בכתובים.

פעמים רבות במשך השנים שחלפו מאז כתיבת היומן בשנת 1937, ועד היום, נסיתי להתחיל בעריכתו על מנת להוציאו לאור, אבל בכל פעם גברה עלי ההתרגשות של החויות מאז, שכמעט ולא אבדו מתקפם.

בשנה האחרונה הוספתי את הפרקים האחרונים, אבל מובן שלא הצלחתי לשחזר את כל המאורעות שקרו במשך אותן ארבע שנים, וגם כלל לא נסיתי לעשות זאת.

ההדים החיוביים שהגיעוני אחר פרסומם של ארבעת הפרקים שתורגמו ועובדו ע"י שלמה שמגר, עודדו אותי עד כדי כך, שהחלטתי להוציא את היומן הזה סוף סוף, לאור.

תודתי נתונה למר נח מוזס בעל “ידיעות־אחרונות” ולמר שלמה שמגר, שעמדו לימיני במשימה הזאת.

אני תקוה שהספר יסלול לעצמו דרך אל לב קוראיו, כיון שאינו מתאר רק את חיי “הבימה” ואת חיי אני מאותה תקופה, אלא משמש גם אספקלריה בזעיר אנפין של חוגים יהודיים מסוימים במרכזי אירופה באנגליה ובמצרים.

מרגוט קלאוזנר אפריל 1971


 

חלק א': היומן    🔗


פרק א'    🔗

ברלין, 26 בדצמבר 1927

אמש היתה אצלנו “הבימה”. פגישתי הראשונה אתה הפכה לחוויה מיוחדת במינה. מעודי לא התנסיתי בדבר דומה, ועודני המומה ונרגשת.

ידידנו מארץ־ישראל, יהושע, העוסק עכשיו בהולנד בהכשרת חלוצים, שאל אותנו, את יעקב ואותי, אם נהיה מעונינים להכיר את “הבימה”. הסכמנו וקבענו את הפגישה לאותו ערב. הורי נמצאים באחוזתנו הכפרית ולכן עומד לרשותנו כל הבית בעיר. מהרנו להזמין טלפונית עוד ידידים אחדים וביניהם ווילפריד ישראל, לולה האן־ווארבורג וגברת שרלוטה האן. התרגשנו לא־מעט לקראת הפגישה וחרדנו שמא הנסוי החברתי הזה לא יעלה יפה. לכבוד השחקנים העבריים לבש יעקב רובשקה כחולה, אותה רכש בא"י.

יהושע נסע אל הפנסיון כדי לאסוף את השחקנים. סוף־סוף הם הגיעו. מבוכתנו ברגע הראשון היתה כה רבה עד שיעקב ואני חפשנו מסתור כשהם נכנסו אל הבית: עשרים גברות וגברים בארשת־פנים רצינית ומאופקת. אחת הנשים התבלטה בצעיף־המלמלה האדום אשר על צווארה. עיני השחקנים חפשו את המארחים. אלינו, שהיינו דבוקים לקיר, לא התיחסו ברצינות. יהושע, נרגש אף הוא, רץ מחדר לחדר. האווירה הזכירה חזיון טראגיקומי. מחדר־הכניסה נעו הכל אל “החדר החום” ומשם ל“חדר הלבן” ולמרפסת הסגורה – ובעל הבית איננו! מכאן כבר לא היה מנוס וחייבים היו לעבור לחדר־האוכל, בו הוכן להם הכבוד. לשם נכנסו בינתיים גם שאר האורחים. שיבת־ראשה של שרלוטה האן עשתה רושם באורחים, שהגיעו, כנראה, למסקנה, שהיא המארחת. על כל פנים כולם ברכוה ופנו אליה בתור שכזאת. עתה הסבו אל השלחן, אבל תוך דומיה גמורה. אני ישבתי בקצה השלחן, מבלי שעלה בידי להתגבר על המבוכה.

פתאום שמתי לב, שאחד מאנשי “הבימה”, גבר צנום וקטן־קומה, תועה על פני החדר, כי לא מצא מקום ליד השלחן. חשתי להביא לו כסא וישבתי לידו, בקרן־זוית. הוא פתח בשיחה, בגרמנית במיבטא רוסי מובהק. שמו היה בן־חיים. לפתע הושלך הס. מישהו בקש מהאורחים שישירו. והנה, כולם כאילו עוצמים את עיניהם ומפזמים את הניגונים מתוך מחזותיהם – “הדיבוק”, “הגולם”, ואחרים.

כיצד אוכל לתאר מה הרגשתי אותה עת? השיר קרם עור וגידים בחלל־החדר. חשתי, כי אינני עוד בעירי ברלין, בחדר בו יושבים אנשים זרים אלה לאלה. היו אלה צלילים שנשאוני למרחקים, אל שחקים ועמקים בלתי־נודעים ובלתי־מציאותיים. “ירידה לצורך עליה” נאמר באחד השירים…

משנשתתקו חזר הכל אל מקומו, אל המציאות. אחרי הפסקה, חזרו ושרו, ודלגו משיר אל שיר. הזמזום העצור היה לניגון חסידי מלא חדווה. משנשתתקו שוב, נפלו המחיצות. הכל קמו ממקומותיהם; התוודענו אלה אל אלה והתחלתי להבדיל פרצופים: פנים סלאביות ויהודיות, גסות ועדינות, מלנכוליות במקצת וזרות; נתרשמתי שיש דמיון בין כולם. מאוחר יותר עוד ישבנו בטרקלין והם פרצו שוב בשירה, והפעם איש־איש ושירו – רומנצה רוסית, פזמון באידיש, מחול עברי.

לעיתים נאלצתי לעצום את עיני מתוך הרגשה של סיפוק ואושר. לא חשתי במציאות שמסביבי, כי אם רק בקסם־הצלילים: הכל מסביבי נעשה קל. לרגעים הסתתרתי בפינה, כי חששתי כי הבעת־פני תבגוד בי ותעיד על המתרחש בנפשי. בתום כל שיר כאילו הקצנו עד ששוב אחז בנו הקסם.

פתאום פרץ יהושע בנעימות ארצישראליות: שירי העמק והכינרת. אנשי “הבימה” חזרו בתחילה רק על הפזמון; אחר כך הצטרפו אל השיר כולו: “הוי, הוי, הוי, נעלייים” – “עורו אחים, עורו” – “תחזקנה ידי כל אחינו…” מן המיסטיקה של העיירה הפלגנו אל חום ארצישראלי, אל הקדחת והעמל המפרך ואל קטיף ההדרים, וניחוח הארץ מילא את נחירינו. באורח ספונטני אחזנו איש ביד חברו ורקדנו הורה, תחילה בצורה מאופקת, לאחר מכן בפראות כדרכם של חסידים, עד שהתפרקנו לגמרי מרוב אושר. באותו רגע נולד בי הרצון להשאר יחד אתם לעולם.

כשפסקו הרקודים הצטופפנו במעגל והם התחילו לספר: על רוסיה והמהפכה, על “הדיבוק”, על וואכטנגוב, על האנדרלמוסיה של מלחמת האזרחים, על מסעותיהם באירופה ובאמריקה. “עתה הגענו לקץ־הדרך”, אמרה רובינא, בשקט ובחגיגיות: “עתה עלינו לעלות לארץ־ישראל”.

אחרי שרוב האורחים נפרדו מאתנו, נשארו אצלנו עד אור הבוקר בן־חיים ומסקין, שהוא טיפוס של “מוז’יק” רוסי, חסון וגבה־קומה ובעל תווי־פנים סלאביים מובהקים. באותן שעות שלפני עלות השחר החלטנו על נסיעת “הבימה” לא"י.


28 בדצמבר 1927

עתה כבר הוברר לנו כיצד לממש את הנסיעה לארץ־ישראל. שלשום עוד לא ידענו זאת. יהושע הביא עמו את החלטת הידידים בהולנד: הם יכסו את הוצאות הנסיעה לארץ, אם בגרמניה יבטיחו את הוצאות הדרך חזרה. יעקב ואני הבטחנו את מחצית הסכום הדרוש, אם המחצית השניה תגויס על־ידי ידידים אחרים. הערב נבקר אצל לולה האן־ווארבורג על מנת לעניין אותה בתכנית שלנו.


29 בדצמבר 1927

אמש היה ערב נהדר. גברת האן הזקנה הקבילה את פנינו על־יד פסנתר־כנף, כשהיא מנגנת מנדלסון. אחרי שדווחנו ללולה, אמרה: “הן, “הבימה” – מקומה בארץ־ישראל”.

דהרנו כמטורפים חזרה העירה כדי להביא את החברים שהמתינו בפנסיון להחלטה: בן־חיים, מסקין, רובינא ואינה, אותה אישה בעלת צעיף־המלמלה האדום.

אחר כך חזרנו לוואנזה והרמנו כוסות־יין לעתיד התיאטרון. מאוחר יותר סיפרה שרלוטה האן הזקנה על התרשמותה מן “הדיבוק”: “מה אומר לכם, ילדים? את המלים לא הבנתי, והתוכן היה זר לי – אבל בשומעי את קולותיכם ואת השפה הזאת – וגם ראיתי את הבעת־פניכם, ואת פני הרבי – אז נדמה היה לי שהנני זוכרת דברים שמעולם לא הכרתי. מבינים אתם, בחיים שלי – כל דבר יהודי היה רחוק ממני וגם את בני חינכתי כך… אולם. לולה החזירה לנו קורטוב מכל זה”. רעד עבר בה כשהוסיפה: “בך, רובינא, יש משהו ממלכת־השבת; ובך יהושע, מאדמת־הארץ…”

עתה הושיבה רובינה את הישישה בכורסה ופתחה בשירה משיר־השירים אשר לשלמה: “כתפוח בעצי היער, כן דודי בין הבנים”; חציו היתה שירה, חציו דקלום ולעתים חשתי בצלילים נופת־צופים של אהבה. הזקנה החלה מתיפחת מרוב התרגשות ובלבה בוודאי בירכה את כולנו.


30 בדצמבר 1927

היום יסדנו אצל ד"ר סמי גרונמן את מזכירות “הבימה”, מרכז ארגוני לכל פעולותיה.

הבימה תערוך עוד סיבוב של הופעות בן חודשיים עם האמרגן ליאונידוב, ולאחר מכן יסעו אל נמל ההפלגה, בדרך לארץ.

כולנו שמחים על שהצלחנו להקים מפעל כה יפה, אם כי הוא טומן בקרבו קשיים מרובים. בן־חיים שאלני אם אוכל לנסוע לקלן כדי לראות הצגה של “הבימה” (מעולם לא נכחתי בהצגה שלהם). “זה יהיה נפלא”, עניתי, “לצאת לנסיעה בפעם הראשונה אחרי מחלתי ולידתה של בתי מרים”. שוחחתי על כך עם יעקב ועם יהושע, וכולם אישרו שהרעיון טוב. יתכן שאוכל לעזור להם גם שם בענין קרן־ההשתלמות; ללא ספק יהיה צורך להכין הצגה חדשה בא"י.


5 בינואר 1928

הבוקר נסעה “הבימה” לקלן. אמש התארחו אצלנו שנית; גם הורי ואורחים רבים היו נוכחים. שוב רקדו, דיקלמו ושרו, אבל הפעם התנהל הכל באופן טבעי יותר, כאילו מאליו. יכלנו להרגיש את שמחתם הגדולה של אנשי “הבימה” על שבעית קיומם נפתרה. הפעם היתה ההורה עליזה וקלילה יותר. בעיצומו של הריקוד נשא צ’מרינסקי נאום (הוא, בדרך כלל, שקט ומאופק): “אנו מודים לכם, אנשים יקרים, על ידידותכם ועזרתכם. כשם שמאושרים אנו על נסיעתנו ארצה, כן אנו מאושרים שבפעם הראשונה מצאנו אנשים אשר יעמדו לצידנו וישאו יחד אתנו בעול הכבד של תיאטרון עברי. הפעם, אולי בפעם הראשונה, מאמינים אנו בשתוף פעולה עם ידידים, ומקווים אנו, שפעולתנו תהיה לברכה”.

לאחר מכן חיבק אותי והמשכנו לרקוד.

דברי צ’מרינסקי הצנוע השפיעו עלי מאד. האם יעמוד לנו הכוח לשאת בעול? חשבתי על כך כשהרכבת עזבה את התחנה; בדיוק כמו אלה אשר זה עתה יצאו לדרך יהיה עלינו לוותר על חיים שקטים – פנימיים וחיצוניים; פרוש הדבר – נדידה בלתי־פוסקת, חיפושי־דרך ללא מנוחה.

על־ידי בחדר שוכבת בערישתה בתי הקטנה מרים. היא מחזירה אותי אל המציאות. אולי כל זה אינו אלא חלום שינוס עם שחר… בבוקר, אולי, שוב אראה את העולם בעינים מפוכחות…


קלן, 8 בינואר 1928

השכם בבקר

הגעתי לכאן אתמול. אני מתאכסנת במלון קטן, כמו אנשי התיאטרון שלנו. כבר אחזתני ההרגשה של נע ונד בקרון צוענים ירוק.

אחרי הצהרים הלכתי בפעם הראשונה ל“הבימה” לראות את “היהודי הנצחי”. סיפור המחזה הוא מוזר: שעה שבית־המקדש נשרף על־ידי טיטוס, נולד המשיח. הדבר נודע לאיכר גלילי, ההולך אל קרית ארבע. לשם עדיין לא הגיע דבר החורבן ואנשי המקום לועגים לנכרי. מופיעה שם אמו של הנער־המשיח (רובינא) – היא נושאת קינה על שרידי החומות ואחרוני הגיבורים. יחד מנסים האם והנביא לקרב את העם אל המשיח, אך רוח־סערה סוחבת את הנער והנביא הגלילי מתחיל בנדודיו בעולם: היהודי הנצחי המחפש את המשיח.

השוק המזרחי במחזה – איכשהו הוא הזכיר לי את קהיר. זמירות, תלבושות ורקודים – הכל היה מזרחי. שיעור־קומתו של הנביא (פרידלנד) היה מרשים והאשה הצעירה (רובינא) היתה “מדונה” אוריינטלית כמו בציור של אל־גריקו. קולה עמוק. אתמול כאילו בכתה לא רק על בית־המקדש שנהרס לפני 1850 שנה, כי אם על גורל העם והמין האנושי. לקולו של פרידלנד יש צליל מרוסק – אין בו בהירות, אבל הוא מצטיין במתיקות. הוא חודר ללבי ומרטיט נימים נסתרות. ושוב תוקף אותי פחד, כפי שפחדתי כאשר הקשבתי לשירי־העמק: שמא לא אוכל עוד להינתק לעולם?


קלן, 9 בינואר 1928

אתמול היה יום משגע, גם בבוקר וגם אחר־הצהרים.

יהושע, בן־חיים, מסקין ואני ניגשנו אל אלפרד טיץ, בעל שרשרת של עשר חנויות כל־בו גדולות ברחבי גרמניה. כל עוד נפשנו בנו טיפסנו אל משרדו בקומה הששית. הוכנסנו לחדר יפה שקירותיו היו מצופים לוחות עץ. שם נכונה לנו קבלת־פנים מוזרה, אם ניתן להגדיר במונח זה את מטר־הגדופים שניתך על ראשינו. הוא, מר טיץ, הטיח כלפינו כגון: יש לו דאגות חשובות מתיאטרון עברי! כיצד עלה בדעתנו להטרידו בשעה שחזר מנסיעת עסקים חשובה? זמנו יקר מדי ומוטב שנסתלק מיד.

נפגענו מאוד. ידידי נדהמו, אולי, פחות ממני. יתכן, שכבר היה להם נסיון בפגישות כאלה. יותר משנפגעתי על־ידי העלבונות, התרעמתי על השחצנות המגוחכת, ועל ההצגות שאנשי עסקים ובנקאים גדולים אוהבים לערוך במצבים כאלה.

ידידינו, משפחת רולמן, שזימנו את הפגישה (הם מקיימים קשרי עסקים עם אבי) היו מיואשים לגמרי, אך הבטיחו להזמין את טיץ ועוד מספר מכרים לאותו ערב, לכוס תה אחרי הצגת “הדיבוק”. הלכנו לראות את “הדיבוק” וזאת היתה חוויה גדולה מכדי לתארה… הכל קורה בקצב כה מסחרר עד כי קשה לא לאבד את העשתונות.

אחרי ההצגה נסענו כולנו אל בית רולמן. החברה היתה מורכבת מיהודים חביבים, מעורים בחברות המערב: הנשים היו מטופחות, החדרים יפים. באורח ספונטני קיבלו את הצעתנו ויסדו לאלתר ועד של ידידי־“הבימה”. במצב־רוח מרומם הסבתי אל השולחן העגול העתיק וסעדתי את לבי, כשפתאום הציגו אותי לפני שכני – מר טיץ. שנינו היינו נבוכים במקצת. יתכן, שבינתיים הוגנב לאוזניו שגם אבי הוא איש־עסקים ידוע למדי… הוא התנצל על התנהגותו הפוגעת: מאמץ־הנסיעה, כאב־ראש וצרות, בקיצור לא היתה לו כוונה רעה. הוא מלא התפעלות על ההצגה. וישתתף כמובן, כמו המארח, בקרן־ההשתלמות. הייתי מאושרת והודיתי לו בנימוס. רבות הנשמות החבויות בגוף אדם אחד! ידידינו מר רולמן ואשתו היו פעילים גם היום: ניהלו שיחות בטלפון וערכו ביקורים יחד אתנו. בסך הכל היתה הצלחה לפעילותנו. אם זה ילך כך ביתר הערים, נוכל לאסוף במהרה את הכסף לקרן־ההשתלמות.


ברלין, 12 בינואר 1928

כאן הכל כמו שהיה, או כמעט… בטרקליני העמדתי שולחן משרדי קטן ועליו מכונת כתיבה, קסת־דיו וסדרן למכתבים. אנו מתכתבים עם הועד ההולנדי ועם יהושע בקשר להעברת הכספים, מנהלים מו"מ בענין כרטיסי־נסיעה באניה, ומתכננים את מסלול־הנסיעה. מתברר שאין הפלגות ישירות מטריאסט ליפו וצריך לנסוע דרך אלכסנדריה. אבל, המצרים אינם מניחים לנחות לאזרחים סובייטיים. ממה, בעצם, נובעת השנאה המצרית הזאת כלפי הסובייטים? הרי הם לא עשו להם שום עוול?! כל הטיפול גוזל שעות אחדות ביום, גם מיעקב וגם ממני, ואבי רוגז על שיעקב מזניח את עבודתו בעסק. מחר יסעו לולה האן־וורבורג ויעקב אל “הבימה” העושה בפרנקפורט.


ברלין, 14 בינואר 1928

לפני הצהרים

מאז יומיים אני לבדי ועלי להודות שהבדידות נעימה. כל היום איני יכולה להשתחרר כלל מהרושם של “הדיבוק”. בעצם אין שום דבר מיוחד במחזה זה: סיפור חסידי – עיירה – בת־גביר מתאהבת בתלמיד־ישיבה עני, אולם אביה משדך אותה עם חתן עשיר. כשהבחור העני שומע שאבדה לו אהובתו, הוא מת כשעל שפתיו השם המפורש. כשהכלה, לאה, נמצאת מתחת לחופה, נכנס בה הדיבוק של הנפטר. הרבי החכם, עזריאל ממירופול מגרש את הדיבוק בכוח תפילתו. הדיבוק צריך לצאת אך יחד אתו יוצאת גם נשמתה של לאה כדי להתאחד עם האהוב המת. ברוך דיין אמת.


אחרי הצהרים

כשהייתי שקועה בכתיבה, שמעתי פתאום את הבכי הצרחני של בתי הקטנה. היא נפלה מן העגלה. שכחתי להשגיח עליה. למרבה המזל לא קרה לה דבר, אף על פי שנפלה על מרצפות המרפסת: הכיפה העבה שחבשה לראשה שמרה עליה. ובכל זאת, התקרית מעיקה עלי, היות וכמעט קרה אסון בגלל התרשלות מצדי. יש בי אי־שקט ואני מודאגת, בגלל בתי הקטנה ובגלל יעקב שיצא לגמרי ממסלול־העבודה התקין. היתכן, שלפני מאה שנה עוד היה בעולם דיבוק והיום כבר אין? האם כל הדיבוקים מתו או שמא לבשו צורה אחרת ויש להם היום שמות חדשים? ומה בקשר למשולח המוזר והדו־שיח בין אביו המנוח של חנן וסנדר החי? וכיצד זה אפשרי, שלא רק הרבי, אלא כל המנין שומעים את תשובת המת? דין תורה בין איש חי לבין בר־מינן?…


ברלין, 16 בינואר 1928

נסיעתם של לולה ויעקב לפרנקפורט הוכתרה בהצלחה גדולה. שוב נאספו כספים ובתיאטרון העירוני הריעו ל“הבימה”. יעקב סיפר לי על אישה שפגש בפרנקפורט – קלם קראמר. לא צעירה ביותר, אך דמות נפלאה הרוחשת אהבה יתרה ל“הבימה”.


מינכן, 25 בינואר 1928

לכאן נסעתי בגפי. בפעם הראשונה בחיי ביקרתי מאחורי הקלעים ולמדתי רבות: על ריצפת־הבמה, על תפאורות ובנייתן ועוד. משונה היה לראות שהאור המאיר את שולחן הבטלנים, כמו בציור של רמברנדט, הופץ ממנורה, שעמדה מאחורי כרך־ש"ס פתוח. בהצגת “הדיבוק” עמדתי מאחורי הקלעים. הפעם הקשבתי לניגונים ועקבתי אחרי ריקודים וקפיצות נלהבות של חסידים. ריקוד הבטלנים הוא נהדר. כל זה מאד מביך אותי. למה מאמינים לאנשים בחלוקים השחורים או לרבי הלבן־ירוק שכך צריכה להיות דמותם, כך ולא אחרת?… הכתר שעל כס הנשואין היה שבור ואותיות הזהב מעל לדלת במירופול היו מטושטשות… רצוי, כנראה, לראות הצגה זו פעמים מספר כדי לראות כל מה שיש בה.


מיכן, 1 בפברואר 1928

אתמול זכיתי להצלחה נאה: כאן, במינכן, תשתתף הקהילה היהודית בתרומה לקרן־ההשתלמות של “הבימה”. השתתפות זו תבליט בפעם הראשונה את האופי הלאומי של התיאטרון: “הבימה” כמוסד אמנותי של כל היהודים. יש לקוות שזו רק התחלה.


ברלין, 10 הפברואר 1928

עבודת המזכירות התרחבה עד כדי כך, שנאלצנו לשכור משרד ברחוב הארדנברג, ולהעסיק מזכירה. שמה גוסטה שטרומף.

מידידינו הגיעו בשורות רעות: האמרגן ליאונידוב הפר את החוזה וקבע הצגות רבות מדי ועייף את השחקנים עד מוות. בשבוע הבא הם ישובו לכאן וישחקו שלוש פעמים בתיאטרון “קורפירסטנדם”.


ברלין 13 בפברואר 1928

בימים האחרונים שוחחנו על רעיון חדש: סרטים ארצישראליים. ניהלתי מו“מ עם חברות־סרטים אחדות. התכנית נהדרת אך מי יודע אם ומתי אפשר יהיה להגשימה? רעיון זה נשאתי בי משך שנים וכן הגה בו יהושע. יש להכניס את הארץ החדשה הזאת, על נופיה, שיריה וסגולותיה לתוך לקסיקון העולם הרחב. המלים “הורה” ו”קיבוץ" יחדרו לאוצר־המלים כמו “ג’אז” ו“קראפ־דה־שין”.


ברלין, 14 בפברואר 1928

עוד כש“הבימה” היתה בברלין, דיברנו על “ספר־הבימה”, מעין מונוגרפיה של התיאטרון, עם תצלומים יפים מכל ההצגות. קבלתי על עצמי את הכנת הספר, בשיתוף עם המו"ל בפרנקפורט. היה צורך לבחור מתוך מאות צילומים. פיזרנו אותם לפנינו על הריצפה – כל התפקידים והדמויות… כל אימת שהגענו לכלל החלטה מסוימת, באו אנשי “הבימה” והפכו הקערה על פיה. רתחתי, אבל תודה לאל, סוף־סוף הובא הספר לדפוס.

במהדורה העברית יש מאמר יפה מאד מאת גורקי. הסופר הרוסי כותב על “היהודי הנצחי” ובמיוחד על דמות הנביא. את הנביא שיחק בזמנו נחום צמח, מיסד “הבימה”. עתה משחק אותו פרידלנד. צמח עזב את “הבימה” באמריקה – ברוגז. החלטתי להשאיר את המאמר בשלמותו, ורק מחקתי את השם של צמח. הרי ככלות הכל, גורקי מתפעל מהתיאטרון כולו ולא משחקן אחד בלבד. אני מקווה שנהגתי בתבונה, אף כי הרגשתי שלא־בנוח כעורכת.

אני מקווה, שהמהדורה העברית תושלם לפני נסיעתנו ארצה.


ברלין, 18 בפברואר 1928

בימים אלה אפשר לחוש בהרבה אי־שקט ועצבנות. כולם חזרו עייפים מן הנסיעה. נוסף לכך היה ריב עם האמרגן. אמש נערכה ההצגה הראשונה בלילה. הבמה קטנה מכדי להכליל התפאורות; המסך עלה ב־11.30 במקום ב־10.30. ההצגה נגמרה בשלוש לפנות בוקר. הקהל רגז על האיחור. הרושם היה מדכא.

הערב אראה את “הגולם”. הכרתי את המשורר האידי משה ליפשיץ.

ברלין, 23 בפברואר 1928

תודה לאל, הצגות “הבימה” בברלין נסתיימו. ראיתי את “הגולם”. עוד מחזה מיסטי על המהר"ל, ועל הגולם מחמר ועל השם המפורש. יתכן, שמחזותיהם עושים בי רושם כה עז, מפני שהם מעוררים בי הד מיוחד של הקבלה, חוכמת־הנסתר? אל יתר המחזות כבר התוודעתי. חברי התיאטרון שוב אינם נראים לי כה זרים ומוזרים כמו בתחילה. אך בלבי שוררת מבוכה רבה.

באחד הערבים החפשים מהצגה, היו הכל שרויים במרה שחורה, אף שבערב הקודם היתה מסיבה מפוארת אצל לולה האן־ווארבורג; גם יהושע בא מהולנד עם אשתו רחל. היא רקדה הורה עד אובדן החושים. למחרת השתררה בחבורתנו מועקה לא־נעימה. גם האווירה הכללית בפנסיון בפאזנן־שטראסה, בו מתגוררים רוסים “לבנים” בצד אזרחים סובייטיים, אינה עשויה להרגיע את הרוחות. יתכן, שריבוי הצגות הלילה גרם למתח: הסרת האיפור עד שעה 4 בבוקר, השינה הארוכה עד צהרי־היום וחוסר־הביטחון לגבי העתיד. ויש גם מריבות פנימיות, שסיבתן אינה נהירה לי תמיד. לפעמים יש לי הרגשה, שלא כולם רוצים לנסוע לא"י, שהם רוצים על כל פנים, לחזור לאירופה ואולי אפילו לרוסיה. לעתים הם עושים בי רושם של אמנים רוסיים המציגים בעברית באופן מקרי לגמרי. בכלל, קשה לתהות על קנקנו של הפרט בקבוצה זו בת עשרים איש. בעצם, אני מכירה רק מעטים מהם, בעיקר את בן־חיים.

כשמתקרבים אליהם, הם נרתעים ומסתופפים יחד והמרחק בינינו נשאר עצום.


ברלין, 24 בפברואר 1928

למעשה רציתי לרשום עוד אמש את מה שקרה באותו ערב חופשי, אך הדברים היו קשים מכדי שיכלתי להביעם. הדבר התחיל בכך, שווילפריד ישראל ביקש להזמין את כולנו לביתו, אבל בגלל הדיכאון הכללי לא יצא הביקור אל הפועל. חזרתי הביתה בשעה עשר בערב, יחד עם בן־חיים, כי רצינו לברר עוד מספר דברים בקשר לנסיעה. שוחחנו זמן רב, אבל יעקב לא הגיע. השעה היתה כבר חצות, אחר־כך אחת ושתים – ויעקב איננו. פתאום הבינונו שהוא נמצא אצל ידידתו משחקניות “הבימה”. לא ביטאנו זאת, אבל שנינו ידענו. בן־חיים מוכרח היה לעזוב, וירדנו אל הרחוב. שנינו הרגשנו פתאום מלוא כובד־הבדידות. אשתו היתה רחוקה ממנו, בארץ־ישראל, ובעלי עזב אותי…

הלכתי לישון, אבל לא יכולתי להרדם. יעקב חזר בארבע לפנות בוקר.


ברלין, 29 בפברואר 1928

כלפי חוץ, לא נשתנה דבר. יעקב ואני כלל איננו מדברים על כך. כל הכרעה, אם אמנם תבוא, נדחתה לפי שעה.

היו פגישות נוספות עם הועד שלנו. לדעתנו רצוי, שנציגים של “חוג הידידים” כאן ילוו את “הבימה” בנסיעתם לא"י כדי לעזור להם לבנות את היסודות להמשך התיאטרון. רק עתה מתברר לנו, שהם הגיעו אלינו, בעצם, במצב כלאחר־יאוש. הדרך לרוסיה ואמריקה היתה חסומה בפניהם. קיומם באירופה, עם הרפרטואר הישן, הגיע למבוי סתום. הם לא ידעו לממש את תכנית העליה לארץ־ישראל ולא ראו כל אפשרות להתקדמות. רק עתה נראה המוצא: חיים חדשים בארץ־ישראל.

שלושתנו נסענו1 אתם: יעקב, יהושע ואנוכי. עתה הוטל על יהושע ועלי לנסוע אל הלהקה העושה בוינה, כדי לקבוע את כל הפרטים בקשר לנסיעה.


ברלין, 1 במרס 1928

אם כי יעקב ואני שותקים לגבי הענינים שנפלו בינינו, הרי המתיחות בין יהושע ויעקב מחריפה והולכת מיום ליום. האחד ממשיך לחיות ולפעול למען הרעיון; השני חוזר אל החיים הקרתניים.


וינה, 3 במרס 1928

היום סידרנו כאן את כל הענינים המעשיים. בכל זאת, נוסעים דרך מרסיל. התיאטרון היה מלא. הציגו את “הגולם” – ושוב היה רושם כביר. פרידלנד שיחק את אליהו, מסקין את הגולם, פרודקין את המהר“ל, ורובינא את המשיח. פרודקין הוא שחקן נהדר, עיניו כהות ותווי־פניו חדים. הוא גם משחק את המשולח ב”הדיבוק".

אנו מתאכסנים במלון יהודי קטן ברח’־הפראטר וסועדים יחד במסעדה יהודית. אם קלן הזכירה לי את חיי קרון־צוענים, הרי כאן יש לי הרגשה שאני נמצאת בתוך להקה יהודית נודדת, בדיוק כמו ב“כוכבים תועים” של שלום־עליכם. בחדר־האוכל המוזנח הזה, באור הקלוש, באווירה של בגדי־נסיעה, נראים השחקנים, בלי כל איפור, חיוורים ומודאגים. קסמם פג, כביכול ברח. לפעמים אני מכריחה את עצמי להיזכר, שאלה אותם האנשים המעצבים על הבמה נביאים ומלכים.


שעה 10 בלילה

בצהרים קרה דבר נורא. כולנו הסבנו לארוחת־הצהרים במסעדה. זה עתה הציגו בפני את אשתו של השחקן ברטונוב, שהגיעה ממוסקבה עם בתם הקטנה דבורה. ישבתי עם יהושע ליד שלחן קטן. שמחנו על כי נגמרו כל ההכנות המסובכות לקראת הנסיעה. והנה, ניגש אלינו פרודקין ושאלנו, בגסות כמעט, אם אנחנו, הועד, גם דאגנו להבטיח את הכסף לנסיעה חזרה. נימת דיבורו הרתיעה אותי ועניתי לו, שהכל סודר, ומה מניע אותו לחזור ולחקור בענין זה? תחילה השיב בהתאפקות, אבל לבסוף פרץ בשצף־קצף: שלא יהיו לנו אשליות ביחס לישיבת־קבע בארץ־ישראל! אפילו עתה, רבים מהם אינם רוצים לנסוע לשם – רצונם לחזור לרוסיה או, לפחות, לאירופה. רוסיה היא צור־מחצבתם, מולדתם הפרולטארית. הוא למוד־נסיון בנסיעות מעבר לים ללא יכולת לשוב. כך קרה באמריקה. ללא ספק, ידברו אל ליבם וינסו להשפיע עליהם שישארו בארץ. הם בוודאי, יהיו נאלצים לבקש מהוועד למשוך מן הקרן המיועדת לנסיעה בחזרה, כשימצאו בדוחק כלכלי, ושעה כזאת תגיע לבטח – אפילו בארץ־ישראל. דרישתו היא, שכל שחקן יקבל לידו ממש את כרטיס־הנסיעה חזרה, כדי שיוכל להינצל אם ירצה בכך…

נשאתי עיני סביב. בעד השמשות הצהובות חדר אור־יום מועט. שום דבר לא היה נקי במקום הזה, לא היה שום ציר רוגע – כולם כאילו התאבנו פתאום בשומעם את ההתפרצות. המקום נראה כאולם־המתנה של המחלקה השלישית של מהגרים לאמריקה, על מטלטליהם. פתאום הייתי רחוקה מהם, ונסיתי להיזכר כיצד, בעצם, הגעתי לכאן. אבל רגע זה של קפאון חלף כהרף־עין. מסקין ובן־חיים עטו על פרודקין המוכשר, הרגשן, שרק אמש הפליאני בתפקיד המהר"ל, וניסו להשתיקו. אבל, הוא הוסיף לרתוח עד שפלט את כל אשר אצר בלבו. אחדים מבין השחקנים הקיפו את יהושע ואותי, ניסו להסביר שפרודקין מדבר דברי שטות והכל על דעת עצמו ואינו מבטא את קול הקולקטיב. מה יכלנו להאמין? השקענו כל כך הרבה מסירות־נפש בהעלאת התיאטרון ארצה, חשבנו כי בזאת נגשים את חלומם הגדול ביותר. והנה, אפתעה שכזאת!…

הסתכלתי סביבי וראיתי ליד בשולחנות את עשרת או שנים־עשר השחקנים, אותם לא הכרתי עדיין היטב. נסיתי לקרוא בפניהם האטומים את הטמון מאחורי הדיבורים או המעשים. אך לא יכולתי להבחין במאומה ולא ידעתי אם באותו רגע הם רק אדישים או עוינים ממש.

פתאום פגשתי במבטיהם של צ’מרינסקי ורובינא, שני השחקנים שהעברית בפיהם נשמעה צחה ביותר. שניהם הביטו בי בעצם, ויכלתי לקרוא בעיניהם, כי הם, לפחות, לא שיקרו מעולם כשאמרו, כי העליה לארץ־ישראל היא שיא־מאווייהם.


וינה, 3 במרס 1928

כאן, בווינה, לא קשרנו קשרים עם שוחרי־תיאטרון. באי־שקט בו היינו שרויים, לא היינו מסוגלים לדרבן את הזולת. בלילות כמעט לא נרדמנו, ובכל זאת היינו במשך היום עירנים יתר על המידה, כשיכורים ולא מיין…

כשישבתי אמש בבית־המלון ומוחי צלול מקפה וממחשבות המתרוצצות, בא אלי בן־חיים. שוחחנו שעה ארוכה. הוא סיפר לי על אשתו, רחלה, משוררת צעירה הכותבת באידיש, ואחר כך סיפר על הפוגרום בעיירה שלו, בעקבותיו נשאר בחיים רק נער צעיר מכל בני־משפחתו. הילד הצליח להסתתר, אבל חדשים רבים נעלמו עקבותיו עד שהגיע לארץ־ישראל. עתה הוא נוסע אל שנים אלה, אל אשתו והקרוב. מלחמה עזה היתה מאחוריו כדי להוליך את התיאטרון לארץ־ישראל. התפרצותו של פרודקין לא הפתיעה אותו, אך אינו מבין למה עשה זאת בפנינו בפני הידידים היקרים, שאתם הוא תקווה לבנות את עתיד־התיאטרון.

“את יודעת, יקירתי”, אמר, “את כבר כה קרובה לנו, שעליך להשתתף גם בסבלנו; ואל תאמיני שסבל הוא דבר שבא רק מן החוץ: הדברים הקשים ביותר באים מבפנים”. באותו רגע ידעתי, כי עלי להישאר קשורה אליהם למרות האכזבה הקשה.

השעה היתה כבר מאוחרת כשבן־חיים עזב, והנה נכנס יהושע אל חדרי. הוא שאלני אם עודי נאמנה לחלומותי בקשר לארץ־ישראל. רציתי לשתוק ולהעלים ממנו עד כמה חיי בברלין נראו לי מחוסרי־משמעות. אולם, הרגשתי צורך לדבר: אני משתוקקת להיות עם אנשים האוהבים אותם דברים שאני אוהבת; אנשים שלגבי דידם שיר הוא נכס יקר, ושרעיון ממלא את חייהם תוכן. כבר פגשתי אנשים כאלה בעמק, ועתה, על ידי הקשר עם אנשי “הבימה”, ועם יהושע, אני שוב מרגישה זאת.


ברלין, 10 במרס 1928

האווירה בבית מחושמלת. הניגודים בין יעקב ויהושע מחריפים והולכים. אסע לבדי למארסי כדי לחזור במקצת לשווי־משקלי הנפשי.


מארסיי, 21 במרס 1928

כאן פגשתי שוב את כל החברים. הם הגיעו במצב של אפיסת־כוחות מהנסיעה הארוכה זאגרב–מארסיי.

אמש טיילנו ברובע הנמל. מאד השתוקקתי לראות טפח מן ההוויי בסימטות הצרות שיצאו להן מוניטין ושידועות גם לשימצה, אך נוכחתי שאין מה לראות. החברים סיפרו, שבזאגרב ממש נשאו אותם על כפיים. גם שם יסדו ועד צנוע, והם הבטיחו, שבדרכי חזרה מא“י אתעכב כדי למסור דו”ח. כולנו נרגשים וכולנו מקווים, שהעליה תהיה בחזקת התעלות. בשיר הראשון של “הדיבוק” מדובר על “ירידה צורך עליה”. אנו משוכנעים שהירידה כבר מאחורינו. האניה “שמפוליון” עוגנת בנמל: היא בעלת שלוש ארובות ותפוסתה 13,000 טון. בעוד שעה אנו עולים על סיפונה.


א/ק שמפוליון, 23 במרס 1928

בימים הראשונים סער הים מאד. כולם חלו, למעט יהושע. שלושתנו, יעקב, יהושע ואני, מטפלים במקצת בנשים החולות המרבות, ואולי מפריזות, באנחות. אנו מביאים להן תפוזים ולימונים ומציבים את כסאותיהן בשמש.

כאן, באניה, עלה פתאום בדעתי, כי שלושתנו צעירים מהם – בהרבה, למעשה.


א/ק שמפוליון, 24 במרס 1928

אחד השחקנים, ברוק, קרא היום פארודיות. בכינו מרוב צחוק, אך דמעותי לא באו רק מצחוק. הוא עשה פארודיה מכל “היהודי הנצחי”. המשיח שחלף עם הרוח הוא משל ל“הבימה” שהועפה מאירופה; ואת אמו של הנער הוא השווה אלי וכינה אותי “הבימאמא”…

בלילה ישבנו במעגל רחב על הסיפון; הים היה שקט לגמרי, ובשמיים עלה סהרון; הכוכבים נראו כבר גדולים כברקיע הדרומי. החברים שרו שיר רוסי – תמיד אותו שיר עצמו שחיברו לו מלים עבריות. הוא הפך ללחן הפלגתנו. אחר־כך שוב למדנו יהושע שירים עבריים. כולם התאוששו מאוויר־הים והתרעננו. כולם שמחים על מזג האוויר הנעים והשמיים התכולים. עתה אין כל גורם שיפר את השלווה בינינו ולעתים אנו שוכחים שעל שכמנו מוטל עול של תיאטרון.


לפני אלכסנדריה –    🔗

א/ק שמפוליון, 25 במרס 1928

היום אירעה תקרית מדאיבה: החברים ביקשו לראות את המהדורה העברית של “ספר הבימה”. בגאווה רבה העליתי עותקים אחדים ממזוודתי שבמחסן האניה. החברים חוטפים את הכרכים ומדפדפים. מסביב הכל נהדר: שמש, רוח נעימה, שחפים. פתאום פני כולם מביעים קדרות. ברגע הראשון איני תופסת את המתרחש אך כבר מגיעים לאזני גידופיהם – של כולם, ובמיוחד של רובינא: “כיצד יכלת להדפיס את המאמר של גורקי?” אני נבוכה; נימה כזאת אינה מוכרת לי ומה גם שאיני יודעת את הסיבה.

“במאמר זה מדובר על צמח כשחקן ב”יהודי הנצחי“. כל אחד יודע, שהוא גילם את התפקיד. אין אנו רוצים להפיץ את הכתוב עליו. ומאחר שאי־אפשר להשמיט את שמו, כפי שעשית את, יש להוציא את כל המאמר”.

אני שואלת בזהירות: "האם צמח לא היה מיסד “הבימה”?

הם מסתכלים בי מבלי להוציא הגה מפיותיהם ואני מרגישה שלא נזהרתי בלשוני.

הקיצור, מביאים את כל העותקים של הספר ממחסן האוניה, מחפשים מספריים וסכינים וכעבור שעה קלה משלימים את המלאכה: גזרו מכל הספרים את מאמרו היפה של גורקי על “הבימה” הצעירה (הוא קרא2 לה “בת המכבים”).

מה בעצם היה חטאו של נחום צמח? אולי הייתי צריכה להשאיר את שמו? אמנם, גם במקרה זה לא היו משאירים את המאמר. על כל פנים, הספר המקוצץ עושה רושם מחריד.


אלכסנדריה, 26 במארס 1928    🔗

על סיפון א/ק “שמפוליון”

יהושע ואני ירדנו העירה, טיילנו לאורך הרציפים הרחבים ובסימטאות הסוחרים הערבים. שוב הייתי מלאת התפעלות על ש“הבימה” ידעה באופן אינטואיטיבי לגמרי להמחיש שוק מזרחי במוסקבה ב“יהודי הנצחי”. שנינו היינו מאושרים להיות לבדנו. נכנסנו למסעדה ערבית ואכלנו בתיאבון רב כבד שצלו זה עתה על האש. בבית־קפה ערבי שתינו קפה מהול במי־שושנים. יהושע מדבר ערבית. ביקשנו למצוא את צורפי־הזהב העובדים בכוכים של הבאזאר. בתי־מלאכה אלה מתמלאים פיח סמיך מהמפוח. באחת המערות, שנראתה כאילו יצאה מ“אלף לילה ולילה”, מצאנו צמיד סורי עשוי כסף ומשובץ אבני־חן כחולות. החלטנו לקנות אותו לרובינא.

א/ק “שמפוליון” 27 במרס 1928

קרוב לחוף ארץ־ישראל

זה היום האחרון של נסיעתנו. מחר נגיע אל מחוז־חפצנו. כל אחד מתכונן לפי דרכו, ולי נדמה, שכל אחד משתדל לטהר את עצמו, להיות אדם טוב יותר. בירכתי־הסיפון עומדים פרידלנדר, כשתנ"ך בידו, ויהושע מסביר לו את ספר ירמיהו. חסיד צעיר ורבי צעיר. איש־איש וצפיותיו ליום המחרת.

היום צילמו את בן־חיים ויהושע כשהם מתחבקים. הם נעשו ידידים בנפש. אנו מפליגים לאורך החוף – הוא הררי וצהוב כמו כל החופים בים־התיכון המזרחי.



פרק ב'    🔗


הגענו לנמל יפו ב־15 באפריל 1928. רבים יצאו בסירות לקראת האניה, בתוכם רחל’ה, אשת חיקו וחלומותיו של בן־חיים. כמנהג־יפו מימים־ימימה הושלכנו מכבש־האניה לידיהם המלוכלכות של ערבים, שהעבירונו על פני צוקי הנמל.

העליה לחוף־יפו היתה חוויה מבעיתה בנוסח ימי־הביניים, שזיעזעה כל מי שנתנסה בה בפעם הראשונה. הרופא הערבי והאחות, שנתנו את זריקות־החיסון, השרו סביבם את אווירת המועקה המלווה כל מגע עם שלטונות־הנמל. כל דבר גרם לפיק־ברכיים ולמיחושי־קיבה. שלושתנו – יהושע, יעקב ואני – שהיינו וותיקים וכבר נתנסינו בכל אלה, עזרנו לחברינו להתגבר על ההלם הראשון.

בחוץ, בשערי הנמל, עמדו מאות אנשים, שהקיפו את חברינו בקריאות ובצעקות. ישבנו בכירכרות רתומות לסוסים מעוטרים בססגוניות ויצאנו לדרך, לתל־אביב, במזג־אוויר אביבי נפלא. האמרגן – בראוורמן יפה־התואר – ועוזרו פיינברג הספיקו להודיע לנו, כי ראש־העיר בלוך־בלומנפלד יערוך לנו אחרי־הצהריים קבלת־פנים בבנין העיריה.

הגענו לרחוב הרצל וירדנו במלון זוסמנוביץ' הקטן, בקירבת ראינוע “עדן”. אתנו היו רובינא, וורשוור, צ’מרינסקי ואחרים. למשפחת זוסמנוביץ‘, שעלו מרוסיה, היה בית בן קומה אחת. במרכזו היה “הול” גדול, שממנו הסתעפו כל החדרים. בחזית היתה מרפסת קטנה. שמירת־הלילה במלון היתה פשוטה בתכלית: מר זוסמנוביץ’ היה ישן ב’הול' הנעול, על ספה שעמדה ליד שולחן־האוכל. כשבא אורח אחרי השעה הרגילה, היה מתדפק על דלת ה“הול” ומר זוסמנוביץ' היה קם בכותונת־לילה ופותח לו. זה לא היה בית דיסקרטי ביותר, אך בלאו הכי ידע כל אחד מה עושים שכניו ואם הם משוחחים או משתעלים או מפגינים את נוכחותם בצורה אחרת…

התפריט היה “פיקנטי”: כבד קצוץ, מרק־בשר צח, עוף־מבושל, גזר; ולקינוח־סעודה שזיפים מיובשים. בליל־ששי היו מגוונים את ארוחת־השבת בדגים ממולאים, אך בכל ימות השבוע היה הסדר כנ"ל…

ביום הראשון טיילנו בשעות אחרי־הצהריים לאורך רחוב הרצל ואחר־כך ברחוב אחד־העם עד שהגענו לאלנבי. שם פגשנו בחברינו – פרידלנדר ואחרים – שהתאכסנו במלון גדול יותר. צ’מרינסקי, שהלך לצידי, שמח כילד על כל שלט מסחרי וכל שלט רחוב וכל ילד דובר עברית. הוא לחץ את ידי ואמר: סוף־סוף חזרנו לארץ־ישראל. הוא, באמת, אמר ‘חזרנו’, אף כי לא היה בארץ מעודו. רובינא, היחידה שכבר ביקרה בארץ, הסתכלה סביבה במבט חולמני.

כשבאים מכיוון הרצל, נתקלים בקרן הרחובות אחד־העם ואלנבי בבנין בלתי־גמור ענקי: זהו בית־הכנסת הגדול. עוד לפני שנתיים הוא היה במצב כזה ועדיין לא יצקו את הגג. האם חודר הגשם פנימה? צריך לבדוק.

עדיין מרובים המגרשים בעיר. אין מרבים לבנות. בקירבת רחוב ביאליק אנו רואים מרחוק פיגומים נמוכים מזדקרים לתוך רשות־הרבים. אומרים, שבונים שם תיאטרון. הבונה הוא יהודי ספרדי ושמו מוגרבי, אך איש אינו יודע פרטים.

בקצה רחוב ביאליק ניצב בנין העיריה המעוגל ולצידו ביתו של חיים נחמן ביאליק. כולנו התרכזנו לפני העיריה. בן־חיים הציג לי בפנים קורנות מאושר את אשתו רחל’ה. הוא התגורר אצל הוריה. אני הסתכלתי בה, היא הסתכלה בי, ולמן הרגע הראשון ידענו, כי קמה בינינו מחיצה של בקורת הדדית.

עיניה כאילו אמרו: ובכן, זו את, שהוא כל כך הרבה להלל ולשבח… והבעת־פני שלי אמרה, בוודאי: ובכן, עליך הוא התגעגע כל כך חזק… בלי אומר ודברים, בתפנית־ראש גרידא, ביטאה את אכזבתה – שהיתה הדדית. עלתה בי הרגשה, כי גורם זר נדחק בינו לביני – אולם, יתכן שלא היתה זאת אלא תחושה מוטעית…

אגב, קבלת־הפנים בעיריה לא היתה מעמד מרשים ביותר – פרט לאישיותה של שושנה פרסיץ. כשהתעניינתי מי היא האשה רחבת־גרם זו, סיפרו לי, שהיא בתו של יצרן־הסוכר הרוסי הגדול זלטופולסקי וכי בביתה נוסדה “הבימה”. אביה תרם את הכספים הראשונים להכנת ההצגות והיא כיוונה והדריכה את הצעדים הראשונים של התיאטרון, יחד עם פייבל שפירא. ועוד נאמר לי, כי נחום צמח, מייסד “הבימה”, אותו השאירו באמריקה עם קבוצה קטנה של שחקנים, היה ידידה האישי. לי נראה מוזר, כי אותה שושנה פרסיץ עצמה, שקיימה קשרים כה הדוקים עם “הבימה” מיום היווסדה, התנהגה בצורה צוננת ומסוייגת בציון מאורע משמח זה, עליית “הבימה” לארץ־ישראל. אין זה מן הנמנע, כי סיבת יחסה נעוצה בפילוג, שחל בתיאטרון…

כעבור שבועות מספר, כאשר ביקרתי בביתה של גב' פרסיץ, בלווית יהושע, כדי לקרבה שוב לפעילות למען “הבימה”, שפכה לפנינו את לבה, אף כי היינו זרים לה.

היא ישבה במשרדה המפואר. מדי דקות מספר צלצל הטלפון והיא היתה משוחחת בחמש־שש שפות. לא יכולנו שלא לשים לב לסיגנון דיבורה המטופח בכל אחת מלשונות אלה, כשהיא מלווה את שיחתה בתנועות מלוטשות בידיה המטופחות אף הן. נוצר הרושם, כי עורכת הצגה משוננת היטב. היא התאמצה להפגין לפנינו את חוכמתה ושנינותה ולהרשים אותנו כאילו היינו אנשים חשובים מאד. ברם, על אף הרושם המעושה, נתרשמנו עמוקות ממה שסיפרה לנו תוך כדי שיחות טלפוניות ברוסית, צרפתית, גרמנית ועברית:

כשהייתי נערה צעירה מאד – סיפרה – בא אל ביתנו מורה עברי ושמו נחום צמח. משאת־נפשו היתה לייסד תיאטרון עברי ולהופיע בעצמו על קרשיו. הימים היו ימי המלחמה העולמית הראשונה ולצמח לא היה כסף, לא כדי לשכור שחקנים ולא לשום מטרה אחרת. אולם, להט הקנאי הצעיר נשא חן בעיני אבי והוא הציע לו, להניח לעברית לזמן־מה ולעבוד אצלו בעסק. אחרי חודשים ספורים שלח אותו אבי לסיביר, כדי לטפל בעיסקות־סוכר גדולות. הוא נשאר שנה בסיביר וחזר כשבכיסו ריווח פרטי בסך ארבעים אלף רובל. משהיה סכום זה בידו, עזב צמח את עסקי אבי ויצא בקול־קורא אל כל הקהילות היהודיות. הוא פנה אל כל הצעירים המעונינים לייסד תיאטרון עברי. את סוף הסיפור – הוסיפה שושנה פרסיץ – הרי אתם מכירים: ניסו בדרך זו ואחרת, הזמינו במאי פלוני ואלמוני, עד שהלכו אל סטניסלבסקי, ששיגר את תלמידו הגדול ווכטאנגוב. מיסורים וחבלי־לידה אלה קמה, לבסוף, אותה “הבימה” אשר נסעה אליכם, לאירופה, ואחר־כך לאמריקה.

“כן”, העירותי חרישית, “ושאותה העלינו עכשיו לארץ־ישראל”.

“לא!” שיסעתני. “לצערי, אין זאת אותה ‘הבימה’ שנסעה לאירופה ולאמריקה. אנשי ‘הבימה’ עזבו באמריקה את מייסדם, את אביהם, את צמח, ואת אחיו בנימין, ועוד אחרים מטובי השחקנים. הם גירשו אותו מקירבם…”

היא שקעה בהרהורים ואחר הוסיפה:

“אני יודעת, שקשה היה להסתדר אתו. אני יודעת, שהוא רצה להיות מנהל או דיקטטור. אולם, אב – אין מגרשים, ואפילו קשה לחיות במחיצתו… ואילו אני עצמי – שמרנית ונאמנה מכדי שאהיה ידידתם של אלה, שגמלו לידידי רעה תחת טובה. לא אשתף פעולה אתם. אך אתם, שניכם” – העירה, בפנותה אל יהושע ואלי – “אינכם אשמים בכך ואני מקדמת אתכם בברכה”.

נפרדתי ממנה כשאני תוהה אם אשה נבונה ומשכילה זו קראה מעודה את מסתו של פרויד “טוטם וטאבו”, שבה קובע אבי־הפסיכואנאליזה, כי בראשית כל חברה אנושית גירשו או רצחו בנים את האבות, כי לא יכלו עוד לשאת את ידם הקשה…

לערב הראשון בתל־אביב היינו מוזמנים לתא"י3, התיאטרון הארצישראלי. מייסדו של תיאטרון זה היה מ. גנסין, ממייסדי “הבימה” שפרש ממנה לפני שנים והשתקע בתל־אביב. בארץ חידש את יחסי הידידות, שקשר עוד בווילנה עם י. ל. גולדברג ורעיתו רחל. מרת גולדברג הוכיחה את אהבתה הגדולה לספרות ותיאטרון הלכה למעשה, בבנותה תיאטרון קטן בשביל גנסין.

בית גולדברג, הניצב ברחוב אלנבי 11, הוא בית־ועד לחכמים; מופת של בית יהודי־רוסי חמים, תרבותי, עשיר ומכניס אורחים. מדי יום ביומו בשעה 5 אחה"צ מהביל על שולחן מיחם־כסף וכל הידידים והמכרים באים ויוצאים, שותים תה ומגלגלים שיחה אצל הגולדברגים.

לשיחות רציניות יותר קבעה מרת גולדברג שעה אחרת: 12 בצהריים. בשעה זו שקועה בעלת־הבית כסופת־השיער בלימוד השפה העברית מפי המורה שגורוצקיה, שאף ראשה שיבה. אולם, מותר בהחלט להפריע את שתי הגברות כשמשהו מעיק על הלב – והזדמנות זו ניצלנו לא־אחת משך שלושת חודשי שהותנו בארץ בתקופה ההיא.

מאליו מובן, כי רחל גולדברג לא נתנה את הסכום מכיסה; אבל, היא גייסה כספים, נטלה משכנתות וכך הוקם תיאטרון קטן.

חלוקת־העבודה נעשתה אחרי הפתיחה. גברת גולדברג שילמה את המשכורות ובעד התפאורות; גנסין ביים והכשיר שחקנים צעירים.

ובכן, באותו ערב הלכנו לרחוב אלנבי עד שבאנו לשדרת עצים צעירים. אמרו לנו, כי התיאטרון הארצישראלי נמצא בשדרות רוטשילד 80, אולם השדרה הגיעה לקיצה במרחק בתים אחדים מקרן רחוב אלנבי. זעיר־פה וזעיר שם עוד נראה איזה בית קטן, אך לרוב לא נראה דבר אלא רק חול וחול, שעליו הונחו מפרק לפרק, קרשים כדי לסמן את הדרך. הוספנו ללכת בחול, שמילא את נעלינו, ובתוך תוכנו צחקנו למרת גולדברג, שבנתה את תיאטרונה במקום כה נידח בחולות.

אולם התיאטרון היה צבוע כחול ויש לו מסך יפה באותו גוון. למעשה, ציפינו לראות איזה חזיון מזרחי, אך למרבה הפליאה הגישו לנו את “האחיין כדוד” לפרידריך שילר. דמויות־רוקוקו “שבריריות” בגרבונים לבנים ופיאות נוכריות צחורות הציגו בעברית משובשת מהתלה מאובקת מרפרטואר הקומדיות הגרמני של המאה ה־18. הרושם היה מדכא ואף לא נעשה מעודד יותר כאשר ראינו למחרת, באותו תיאטרון עצמו, מחזה־בובות ושמו “אסתר המלכה”. החום ששרר באולם והמישחק הגרוע הפכו את הישיבה בתיאטרון הקטן לעינוי ובהפסקה הצלחתי להתחמק עם יהושע. חששנו מאד, שיזהו אותנו הרחוב, לאור־הירח, אבל לא העלינו על דעתנו, שמישהו ירגיש בחסרוננו בתיאטרון. במצב־רוח עליז טיילנו שעה ארוכה כשאנו משתכרים מניחוח ההדרים ושמחים על אשר נמלטנו מ“אסתר המלכה” ומבימויו של גנסין. ובאותו לילה גם אני הייתי צריכה להפריע את שנתו של ה' זוסמנוביץ' כי הכל היה סגור בשובי.

רחל גולדברג היא אשה אצילה ונבונה. לא זו בלבד, שהקימה את התיאטרון הראשון בארץ־ישראל, היא גם תפסה, כי תפקידה כמנהלת־תיאטרון נעשה מיותר מיום שהגיעה “הבימה” לארץ. יתכן, שלהחלטה אמיצה זו סייע הרושם המחריד שנוצר בכולנו נוכח הבימוי של בן־טיפוחיה, גנסין.

ימים ספורים לאחר בואנו ארצה, הזמינה אותנו מרת גולדברג אל הפרדס המטופח שלה, עברה אתנו בשדרת השיקמים הגבוהות והסבירה לנו את דרכי העיבוד והגידול. הימים היו ימי קטיף ההדרים ופועלים ופועלות רבים עסקו בהורדת הפרי, שעה שהאוויר כבר היה גדוש בניחוח הפריחה החדשה.

מסביב לביתו הקטן של מנהל־העבודה היו ערימות גדולות של תפוזים מוכנים לאריזה. גברת גולדברג הזמינה אותנו להכנס לחדרון ואחד הפועלים הביא כמות תפוזים בקערה קלועה. פרי שנקטף זה עתה עוד נושא בחובו את ניחוח האדמה וזיו־השמש. תפוזים אלה, על ריחם המיוחד, נראו לנו כפרי מגן ־העדן. בסכינים קטנות וחדות קילפנו את הפרי בזהירות ומרת גולדברג נהנתה מהנאתנו. אך משגמרנו, אמרה לנו הגברת הזקנה: “עכשיו סיימתי את תפקידי. “הבימה” הגיעה לארץ ואני אשמח אם תוכלו לנצל את התיאטרון שלו. עשו בו כטוב בעיניכם וקחו אתכם גם את גנסין, שלמענו בניתי את התיאטרון. הרי הוא היה חברכם מלכתחילה”.

כולנו היינו נרגשים עד כי נאלמנו דום. בחלומותינו על חיי “הבימה” בארץ־ישראל, שאפנו תמיד לשני דברים: לבנין שנוכל לעבוד בו ולאולפן, לקבוצה של צעירים. המישאלה הראשונה התגשמה כמו בסיפור־אגדה: פיה טובה באה ופתחה את ביתה ואמרה לנכרי “כולו שלך ושלוט בו כחפצך”. הפיות הטובות שבאגדה נוהגות להתנות מתנות כאלה בשני תנאים: תנאי ראשון – “הבית שלך הוא כל עוד אתה גר בו”, וזאת גם אמרה גברת גולדברג: “הוא שייך לכם אם תשארו בארץ”. והתנאי השני הוא, בדרך כלל “אבל, גם אני נשארת בתוך הבית”. המארחת האדיבה שלנו היתה גאה ונבונה מכדי להביע משאלה כזאת, אך ביטאה זאת בשינוי־נוסח: “אני מבקשת, שתקבלו את עמיתכם וחברכם הוותיק לשורותיכם”.

“הבימה” קיבלה את בנין התיאטרון הארצישראלי בשמחה ובהכרת־טובה, אך מן השחקן גנסין התעלמה חודשים על גבי חודשים. ישיבות, וויכוחים ודיונים התנהלו בלי סוף עד שגנסין המיסכן עמד על סף יאוש ממש. ורק כעבור זמן רב הגיעה “הבימה” לכלל החלטה “לקלוט” אותו וסבורתני, שלכך תרם הלחץ של אישים כמו ח. נ. ביאליק, י. ל. גולדברג וד"ר חיים הררי ואחרים.

עם קבלת התיאטרון הארצישראלי, השתלבנו פתאום בנוף המקומי. כשיש לאדם בית בארץ לא־נודעת, ויהיה קטן כאשר יהיה, רוחשים לאותה ארץ רגש של השתייכות וקירבה.


עוד בארצות הברית יסדה “הבימה” ועד שנטל לעצמו תפקיד לבנות תיאטרון לאומי בארץ־ישראל. רעיון זה הועלה כבר בקבלת־הפנים שערכה העיריה לרגל בואה של “הבימה”. כששאלנו את ראש־העיר בלוך־בלומנפלד אם יוכל להקצות לנו מיגרש לתכלית זו, ענה לנו בזו הלשון: “לדאבוני אין לעיר תל־אביב מיגרש שיתאים לכם ואין לה גם כסף כדי לקנות לכם מיגרש. אבל, אם ברצונכם לנהל בחוץ־לארץ תעמולה לרעיון זה, נקצה לכם מיגרש למטרות פירסום, כלומר, מקום שיהיה מיועד לכם בתכנית־האב של תל־אביב. אבל, המיגרש כה מרוחק מן העיר עד שלא תוכלו אפילו ללכת לראותו. תצטרכו לעבור בחולות וזאת לא אוכל לדרוש מכם. אבל, ראו” – והוא הוליך אותנו אל מפת־מיתאר, שהיתה תלויה בלשכתו – " כאן ניכר המקום בבירור. זהו זה".

ראש־העיר הורה על מלבן גדול, שבתוכו התנוססה הכתובת “ראש תל־אביב”.

לא הוקסמנו מפתרון זה ובאכזבת־מה שאלנו את מר בלוך־בלומנפלד למיקומו המדויק של המיגרש.

“הוא נמצא בקרבת רחוב ידוע מאד, כך שלא תצטרכו להתבייש בשם־הסביבה, אף כי” – הוסיף – “ספק אם הרחוב יגיע אי־פעם עד לאותו מיגרש”.

“ומה שם הרחוב?” שאלנו.

“שדרות רוטשילד”, השיב.

יצאנו את בנין־העיריה במועקה מסויימת, אך הדבר לא חרה לי ביותר, כי הרהרתי, שמיגרש הוא מיגרש, בכל איזור שהוא, ובמקרה הגרוע ביותר אף אפשר להמירו באחר, שהרי עיר זקוקה, לפעמים, למיגרשים מרוחקים בשביל מפעלים, שאזרחיה אינם חפצים בקירבתם. ולאחר ככלות הכל, אף היו לנו דאגות מיידיות יותר מאשר לטפל בהקמת בנין לתיאטרון לאומי בארץ־ישראל…

בראש דאגתנו לא עמד העתיד הרחוק כי אם הקיום לטווח קצר. המאבק שהתחולל בתוך “הבימה” עוד באירופה, נמשך כאן ביתר־שאת. וזאת היתה הבעיה: לאן יפנה התיאטרון? האם עליו להוסיף ולהיות להקה יהודית נודדת בקרון־צוענים מקושט בזרי־דפנה הנובלים ואינם נושאים פרי, או שמא עליה לוותר על תהילת העולם הגדול ולהאחז בשיניה ובציפורניה באדמתה הצחיחה של ארץ־האבות?

מנהיגי הישוב עמדו עד מהרה על המאבק הפנימי ב“הבימה”. אני זוכרת פגישה, שנערכה אולי שבוע אחרי בואנו, בחדרי ספרית־הפועלים. כל השחקנים הוותיקים שעלו מרוסיה אחרי 1905 בירכו את “הבימה”. כולם נתכנסו שם: ברל כצנלסון וזלמן רובשוב ויבניאלי ובן־גוריון ואחרים. כשראיתי את האישים האלה, בעלי האופי השורשי, נזכרתי בדברים, שאמר לי בשעתו ברל כצנלסון בביקורו באחוזת־הורי בגרמניה: “כשעליתי ארצה אחרי מהפכת 1905 ברוסיה, לא היתה לי תחושה, שאני חלוץ של תנועה גדולה. אדרבא, משוכנע הייתי, שאני אחרון העולים לארץ. ואכן, בשנים הראשונות לשהותנו בארץ קראנו לשווא לכל העולם, לאנשים, לידידים, לפועלים, שיבואו אלינו לבנות את הארץ. ועתה שערי בנפשך מה מאושרים אנו, הוותיקים, כשמדי פעם בפעם מגיע אלינו זרם חדש של אנשים ותוספת־כח, ותהיה הסיבה אשר תהיה”.

אכן, הכל צהלו על בוא “הבימה”. כולם כמעט הכירו את התיאטרון ממסעות או עוד מרוסיה. אולם, לפנים התפעלו ממנו כפי שמתפעלים מילד־פלא זר ואילו עתה הגיעה שעת קבלתה אל חיק המשפחה הישובית הגדולה.

הלוחמים הוותיקים של תנועת־העבודה הארצישראלית ישבו בחולצות לבנות וכחולות, נאמו ונתנו קולם בשירים, שעוד הביאו אתם מרוסיה. עלומיהם תססו בהם כבראשונה ושירתם הידהדה כרעם אדיר. בין שיר לשיר מפי המארחים, השמיעה גם “הבימה” משירי הצגותיה, ואחר היו שותים תה ומגלגלים שיחה וחוזרים לשירה, וכך חלפו השעות כשהכל שיכורים ולא מיין.

בהתייחדות זו נגעו לראשונה במאבק הפנימי ב“הבימה” וברל כצנלסון אמר אז:

“עליכם להשאר פה, כי אנו זקוקים לכם. אנו יודעים את החששות והחרדות שבלבכם. אולם, לא רק אנו זקוקים לכם – גם אתם זקוקים לנו. אתם זקוקים לאדמה כדי להכות שורשים, בל תהיו כעלה נידף ברוח. ידעתי גם ידעתי: אתם חוששים, שאין לישוב אמצעים כדי לשאת מוסד כשלכם. ידעתי שחסרים כאן ציירים ומוסיקאים, תפאורות ותזמורות, ולא נוכל להגיש לכם כל אלה כבמטה־קסמים ורק לאט־לאט יקרום הדבר עור וגידים. ובכל זאת עליכם להשאר כאן, למען עצמכם, למעננו ולמען העם כולו”.

נתרשמתי עמוקות מדברי ברל. ידעתי את תבונתו כי רבה ואילו היה הדבר תלוי בי, הייתי קמה באותו מעמד ומכריזה: “ברל היקר, ביקשת את “הבימה” כדורון למען הישוב. הנה היא לפניך, מוגשת לך מקרב־לב. ומבטיחה אני לך, כי תגרום לך הרבה נחת וגם הרבה צער. אולם, הרי אתה יודע, שכך דרכם של ילדים, לשמח ולהעציב חליפות, וככל שהילדים מוכשרים יותר, כן יקשה על ההורים לגדלם”.

אך, כמובן שתקתי – וגם אנשי הלהקה נאלמו דום. וזאת למרות שהיתה זו הפעם הראשונה, שמישהו הציע ל“הבימה” להשאר, להכות שורשים. בכל ארץ אחרת התפעלו ממנה וליוו אותה החוצה באדיבות ובמחמאות…

המלחמה על עתיד התיאטרון השפיעה על הלכי הנפש משך כל חודשי שהותנו בארץ. שלושה מחנות הסתמנו במאבק זה: סיעה קטנה, שנאחזה בכל נפשה ובכל מאודה בארץ־ישראל; קבוצה גדולה יותר, שהתיחסה לענין מבחינה חומרית־מעשית, כלומר, דאגה בראש ובראשונה לאבטחת קיומו המשקי של התיאטרון; ופלג שלישי, שהיה קשור ברוסיה הסובייטית, אם מבחינה רעיונית ואם מבחינת זיקה לאידיש.

נושא־דברה של הקבוצה הרוסית היה פרודקין; דובר הקבוצה “המעשית” היה וורשוור; מנהיג הקבוצה הארצישראלית היה בן־חיים. אסיפות אין־ספור הוקדשו להכרעת גורל התיאטרון. בלהט השרב נעשו גם האנשים וגם ההשקפות המנוגדות קיצוניים עד כדי אכזריות. כל הסכסוכים הפנימיים כל האמביציות החבויות, הועלו מיוון־המצולה; כל המתח של היחסים בקולקטיב והחיים בצוותא מצא לו פורקן בהתפרצויות עזות. לא אחת שמעתי אותם מגדפים ומחרפים איש את רעהו בישיבות הללו ומביעים את טינתם האישית הלוהטת לכלל.

הדעה הרווחת בקולקטיב היתה אז, שלוורשוור חוש לעסקים ולרווחים. הוא לחץ, ש“הבימה”, מיד לאחר גמר הסיבוב בארץ־ישראל, שנועד להימשך כחודשיים, תצא לפרנקפורט ותתחיל שם בחזרות להצגה חדשה.

לפני נסיעתנו ארצה, נידברנו עם היינריך סימון, המו"ל של העתון “פרנקפורטר צייטונג”, כי יעמיד לרשותנו תיאטרון קטן בקירבת פרנקפורט, שבו תוכל הלהקה להתמסר לחזרות. וורשוור הביא את “הבימה” לידי כך, שאכן היתה נכונה לעזוב את הארץ ביוני או יולי, כדי לעסוק בחזרות בגרמניה ולצאת מחדש למסע נדודים. אבי היה מגדיר גישה “עסקית” שכזאת כמעשה־איוולת: אפילו יעלה בידי “הבימה” להכין הצגה בשלושה חודשים, כלומר עד נובמבר שנה זו, הרי, במקרה הטוב ביותר, תוכל להציגו בגרמניה רק חודשים ספורים – ולאחר מכן תהיה מצוקתה גדולה משהיתה. כי מניין תקח כסף כדי לנסוע פעם שניה לארץ ישראל, לאחר שהנסיעה הראשונה לא הושגה אלא בדרך נס ממש?

עמדנו בקשרים עם הבמאי הרוסי אלכסיי דיקי, שכבר הבטיח לנו לבוא ארצה. בארץ נותר, משהו לפחות, מהכנסות הקופה. החיים הזולים יחסית ובצד הצגות חדשות, אפשר לחזור ולהציג גם מן הרפרטואר הישן. הקימונו בארץ ועדים למען “הבימה” והבטח לנו, שכמחצית התקציב הנוסף, כשלושת אלפים לא“י בסך הכל, תגוייס על ידי ידידים בארץ ובחו”ל.

אנשים נבונים, כמו ביאליק, ברל כצנלסון וד“ר הררי, אמנם השתדלו להניע את “הבימה” שתשאר, אבל אני זוכרת, שהיו גם כאלה שפיקפקו. למשל, אדווין סמואל והצייר רובין ניבאו ל”הבימה" שחורות בארץ: “אתם תאבדו בארץ את זיו־העולם הגדול, את רוחב כנפיכם ואת תנופת אמנותכם. אנחנו כאן קרתנים וחיים בפרובינציה צרת־אופק” – אמרו לה…

לשיא המתיחות הגענו בעין־חרוד, ודווקא בשעות הגדולות והחשובות ביותר של מסענו. בפעם הראשונה התאספו בעמק אלפי אנשים כדי לחוג עם “הבימה” את חג האמנות העברית. אך שעה שבלילות המלהיבים התמוגגו הקהל והשחקנים מרוב סיפוק ונחת, עברו שעות־היום בפולמוסים מכאיבים. מקום הוויכוחים הללו היה רומנטי למדי – חורשת האיקליפטוס ליד מעין־חרוד. שם התעופפו הקיטרוגים הלוך וחזור כחניתות וחבר פצע את חברו במדקרות־חרב ובהנאה סאדיסטית ממש. כאן, כבכל ציבור יהודי, באו לידי ביטוי מוחץ שלושת הפלגים בעם: המחנה הבורגני־המתבולל, המחנה הסוציאליסטי־הבינלאומי (שבמקרה זה היה גם בעל זיקה לרוסיה הסובייטית) והמגמה הציונית־הלאומית. קשה להאמין, שניתן למצוא את כל אלה מרוכזים בגוף אחד, בתיאטרון שהחיאת השפה הלאומית העתיקה ועיצובה הם בראש מטרותיו. אכן, לרוב אנשי “הבימה”, הן לחלק הבורגני־המתבולל והן לרוסי־הסובייטי, לא היו השפה העברית והתוכן העברי אלא צורות־ביטוי מקריות.

מאד התקשיתי לשאת כלפי חוץ ובשם “הבימה” את מסיכת־הציונות. מן השפה ולחוץ היינו חסידים נלהבים של אנשי העמק, אוהבי אדמת הארץ, אך בתוך־תוכנו ניטשו התגוששויות־איתנים, אותן נאלצנו להסתיר מאחורי מסווה חייכני.

בשלב זה, עדיין איננו יודעים ידו של איזה משלושת הכיוונים תהיה על העליונה בתיאטרון. ואיננו יודעים לאיזה כיוון יתפתח כלל־ישראל. אולם, כך אני סבורה, צריך להודות להשגחה העליונה על שאיפשרה ל“הבימה” לתקוע יתד בארץ – ולוא רק לזמן קצר, כי עדיין לא ברור כמה זמן תתמיד. התוצאה של וויכוחים רעיוניים נוקבים אלה הומחשה לנו יום בהיר אחד כאשר חמישה מטובי השחקנים פרשו. הם נסעו לברלין ומשם לרוסיה. הם עזבו את הארץ, את הקולקטיב, את השפה העברית, את העמק ואת שירי־העמק: פאדואית – הרקדנית מ“היהודי הנצחי”; נחמה וויניאר הערנית והתוססת מכולם, שהיתה מצטיינת בשירה רוסית עליזה והיתה מנדנדת את התינוק בעריסה בהצגת “הגולם”; אינה – האשה בצעיף־המלמלה האדום שכה השפיעה על חיי הפרטיים, אולי מבלי שמסרה לעצמה דין וחשבון על כך; פרודקין – שבהתלהבות כה רבה הגן על “חירות התיאטרון” מפנינו, החברים “הרעים” (עתה כבר הבינותי מדוע התעקש בווינה, שהכסף לנסיעה חזרה מא"י ישוריין היטב…); וברץ, הלץ והמלמד ב“הדיבוק”. כל אלה נפרדו, כי לא יכלו לסבול את החיים בצוותא. אולם, ביסודו של דבר, מה היה הדבר שלא יכלו לשאתו? את היצירה של עצמם, את התיאטרון? האם קרצה להם המולדת הרוסית, שגירשה אותם? הנותרים נותרו ממורמרים; הנוסעים נסעו מנוכרים, עוינים כמעט. אך דבר מוזר קרה: כאשר עלו החמישה על סיפון האוניה, התפקע נאד הדמעות. הכל פרצו בבכי, ההולכים והנשארים גם יחד. כל המרירות נשכחה לרגע; כל המשותף קם לתחיה וכל אחד התיפח על חבר ואח וריע, על בשר מבשרו ודם מדמו, שהולך לבלי שוב…

מימי לא ראיתי את השחקנים מלאי צער ויגון כבמעמד־הפרידה הזה.

הבמאי שהוזמן מרוסיה אכן הפליג באירופה. העבודה מתחילה במרץ בתיאטרון הכחול הקטן שבשדרות רוטשילד. אולם, בין כה וכה ניטש מאבק דראמאטי לא־פחות על ניהול התיאטרון. בן־חיים פעל, עד כמה שאני מבינה, רבות למען “הבימה” בחודשים האחרונים. הוא גרף המונים בהתלהבותו לתיאטרון. הוא כבל אותי ואת יהושע ל“הבימה” בעבותות־ברזל. הוא איפשר בכך את הנסיעה לארץ־ישראל ובארץ עצמה לחם כארי למען תישאר “הבימה” במקום. אך נוצר הרושם, כי “להיטות־יתר” זו היתה לזרא לקולקטיב. וכשנערכו בחירות להנהלה החדשה, הוא נכשל.

האספה שנערכה במלון קטן בחדר־האוכל, עודנה חרותה בזכרוני היטב. כשנודעו תוצאות ההצבעה, איבד בן־חיים את קור־רוחו ומרוב יאוש הטיל עצמו על ספת־העור שניצבה בחדר והתיפח. הקולקטיב מאס באהבתו. גם אני הייתי שותפה לצערו וחשתי, כי “הבימה” כפוית־טובה, ונזכרתי בפסוקו של שילר:

“שתף אותי בסודותיך, ידידי, ואשמע ברצון, אך אתה כופה את עצמך עלי – וזאת לא אסבול!”

לא אוכל לשפוט, אם חיי “הבימה” התנהלו תמיד במסלול כה מסעיר כמו בחודשים האחרונים. אמנם, סיפרו לי על השנים הראשונות לחייהם המשותפים במוסקבה ומכל הסיפורים עלתה תמיד אווירת משבר וסופה. אך הרי אי־אפשר לחיות תמיד במתח גבוה! ומופלא הוא, שבתוך כל ההתרגשויות הללו, כל העליות והירידות הללו ביחסי־אנוש, קמו, בכל־זאת, יצירות אמנותיות נהדרות.

לבעיות הגורליות שניצבו לפני “הבימה” נוספה עוד בעיה, שבעצם לא עוררה אותה “הבימה” אלא שהיתה תוצאה של המציאות הישובית. כוונתי לבעית תיאטרון “האוהל”. כאשר הגענו ארצה, צהלו ושמחו לקראתנו השחקנים הצעירים של במת הפועלים. זאת קבוצה של צעירים העובדים ביום ומופיעים בערבים. זמן קצר אחרי בואנו הזמינו אותנו לצריפם הניצב אי־שם בחולות שעל שפת הים. נאלצנו ללכת כיברת דרך ארוכה בחולות כדי להגיע לאכסניה שלהם ושם קיבלונו בכבוד ובהוקרה. הצריף הפשוט היה מקושט בירק. בקרן־זווית הוצב עץ־בננה חי, פירות ופרחים הוצעו על שולחנות־העץ החשופים. ישבנו לאורך הקירות, על ספסלים פרימיטיביים והקדשנו שעות מספר להתוודעות הדדית כשהמארחים הצעירים מגלים בכל תנועה ובכל משפט את יראת־הכבוד שלהם מפני “הבימה” והישגיה. דיברו הרבה ושרו הרבה. אנשי “אוהל” השמיעו שירים ארצישראלים חדשים ואנשי “הבימה” למדו אותם מפיהם. ואילו אנשי “הבימה” לימדו את הצעירים שירים עבריים מהגולה וגם מספר שירים רוסיים. לא אשכח כיצד רובינא כבשה לפתע את פניה בכפות־ידיה והחלה לשיר “קרועים אנו, בלויים אנו”, מימי העליה השלישית, שיר שביטא את כל הכאב והיסורים של ההיקלטות בארץ, אך גם את להט החיבה לארץ־ישראל. ותוך כדי שירה נרגשת זלגו הדמעות מבעד לאצבעותיה הלבנות הארוכות…

"אוהל העלה עד כה שלוש הצגות, שבהן ביצעו השחקנים גם את כל עבודות הבמה. פרי־ביכוריהם היה מערכון של י. ל. פרץ, שהיה מקסים בתמימותו. המחזה השני היה “הדייגים”, בעל תוכן סוציאליסטי. את ההצגה השלישית ראיתי עתה: “יעקב ורחל”, מחזה מקראי, אולם בסיגנון מיוחד במינו. השחקנים ביקרו עם הלוי במאהלי הבדואים והתחקו אחרי מנהגיהם, ריקודיהם, לחניהם וחתך־דיבורם. לשפה העברית בהצגה הזאת יש, איפוא, צליל אופייני, שמזכיר את המידבר וימי־קדם. מרבים לצעוק על הבמה; הכל עושה רושם פראי ופרוע, אך יש בכך חן מזרחי ומקוריות.

הענין שמצאו שני התיאטרונים זה בזה – האחד בעל שם עולמי והשני בחיתוליו – לא היה אפלטוני גרידא. “הבימה” ידעה היטב, כי היא זקוקה לצעירים. אפילו חבריה, פרט לבודדים, עודם כולם צעירים יחסית, הרי מן הראוי שקבוצה של צעירים תרחיב את הבסיס ותכניס דם חדש ללהקה. “אוהל”, על כוחותיו המקומיים הרעננים – כאילו נולד למטרה זו. הנה, בא תיאטרון ממרחקים, ממרחבי התרבות העולמית והמסורת האמנותית, ומתרענן על ידי קליטת תגבורת צעירה. הלך־מחשבה זה נראה כה טבעי עד כי היה משותף לכל, לא רק ל“הבימה” ול“אוהל” עצמם כי אם לכל הידידים שבאו במגע עם שני התיאטראות.

בעתונות ומעל במות ציבוריות, בשיחות פרטיות ובכל מקום אחר הועלתה אפשרות המיזוג. אינני יודעת באיזו מידה הסכימו לכך אנשי “אוהל” עצמם. בקרב “הבימה” לא דובר על כך רשמית, אך היתה נטיה כללית אוהדת.

זכורה לי מסיבה, שנערכה לכבוד “הבימה”, בשבועות האחרונים לשהותנו בארץ, מטעם ההסתדרות. באותו ערב ישבו מאות אורחים מסביב לשולחנות ערוכים. האווירה היתה עליזה וראשי תנועת העבודה, שנאמו בזה אחר זה תיארו בצבעים זוהרים את איחוד שני התיאטראות – “הבימה” כמופת; “האוהל” כאולפן לצעירים. אפילו שם כבר המציאו ידידינו ליצור המאוחד: “אוהלי במה”, שם מן התנ“ך. ושוב השתוקקתי להוסיף נופך משלי ולומר: “חבריא, אם תשיגו זאת, הרי שיקום מוסד תיאטרוני נפלא, גדול ומלוכד; כי ל”הבימה” חסר כוח־האדם הצעיר ולשחקנים הארצישראליים חסרה תרבות־הבמה. הם ישלימו אלה את אלה בצורה נהדרת ואנו נוכל לברך על המוגמר".

אולם, גם הפעם שתקתי וכמו במטה קסמים אף נסתיים באותו ערב הרה־משמעות כל וויכוח על מיזוג שני התיאטראות. שוב לא דובר בכך מעולם, כי ברגע שהזדרזו לקרוא שם לביצה שלא נולדה – הפך הרעיון לנפל. הקשיים שנתגלו היו עצומים; הניגודים האישיים החריפו את ההבדלים האמנותיים והחברתיים. מאותו ערב ואילך נשתנו בתכלית היחסים בין שתי הלהקות. הצעירים חדלו להתיחס אל הוותיקים בכבוד ובהוקרה. מרגע ש“הבימה” פירסמה את דבר החלטתה להשאר בארץ, הפכו הידידים למתחרים. ואליבא דאמת יש להעיר, כי לא היתה זאת אפילו התחרות סוציאליסטית או יצרנית כי אם מלחמה שנוהלה על ידי שני הצדדים בשיטות לאו דווקא מהוגנות, ובזאת ננעלה הפרשה.

אפשר, שאנשי “הבימה” התימרו יתר על המידה בפני אנשי “אוהל” והצעירים הסתמכו יתר על המידה על הידע והתהילה שלהם. הצעירים נעלבו והרגישו שדוחים אותם – ואז החלו חושפים את שיניהם. על כל פנים, ירח־הדבש הארצישראלי של “הבימה” לא האריך ימים.


פרק ג'    🔗

כשאני מעיינת מחדש בדפים שכתבתי לאחרונה, הם מעוררים בי רושם מריר ונוגה, אף כי החודשים ההם גם היו מלאי הוד ויופי. בתקופת פעולתנו בארץ השתדלנו להשיג הקצבה קבועה ל“הבימה”. בשלוש הערים הקימונו ועדים קטנים, שהבטיחו לנו, לבסוף, לגייס בארץ את מחצית התמיכה הדרושה לתיאטרון. התמיכה השנתית נקבעה בשיעור 4000 לא"י, והנטל יתחלק בין הישוב והגולה. שעה שניסינו לארגן את הידידים וליצור קשר קבוע בינם לבין התיאטרון, נאלצנו לקבוע לתדהמתנו, כי יחס “הבימה” לשוחריה היה שלילי ביותר. מצד אחד, היו זקוקים לעזרה ולמימון ועל כן החניפו לאנשים הללו; אך מצד שני – זילזלו בהם ואף לא ראו אותם כראויים לשתף אותם בדיונים על עניני התיאטרון.

אני זוכרת, שיום אחד נתקפתי בכעס אדיר ובאחד הימים האחרונים לפני נסיעתנו אמרתי להם את דעתי בגלוי. אחזה בי חימה כזאת עד כי השתחררתי מכל פחדי מפני השפה העברית ושפכתי את לבי בעברית שוטפת והבחנתי כי רובינא נהנית מאד כשהיא עוקבת אחרי התפרצותי. ובכלל, כולם התבדחו מאוד על חשבון מזגי הסוער, אך אינני סבורה, כי נתרשמו מאד. השחצנות שלהם לגבי העולם החיצון מרקיעה שחקים וככל ששחקן הוא פחות כשרוני, כן יומרתו גדולה יותר.

באותם חודשים גם עברו עלי חוויות אישיות קשות. נפרדתי מבעלי הראשון והלכתי אל יהושע. הטרגדיות הללו התרחשו בחלקן בימי ההופעות בעמק, ובחלקן בחדרים הסמוכים לחדרי רובינא וצ’מרינסקי. בעלי הראשון ד"ר י. רוזנר נסע פעם למצרים כדי להביא משם מתנה מהברון מנשה בשביל “הבימה”, ואף קיבל אותה. בימים ההם הייתי עם יהושע במשמר־העמק, ישוב חדש זעיר, ששם מתכננים קיבוץ גדול ונטיעת יער על הגבעה. כעת יש רק שני צריפים. היינו אצל שנהבי, חברו של יהושע. היער היה עדיין בתוך עציצים זעירים שעמדו בערוגות מוקפות־קרשים והגבעה היתה עדיין קרחה. ובעצם, אני מזכירה את משמר־העמק משום שמצאתי שם את הדודאים, פירות־האהבה המקראיים, אותם הביא ראובן לרחל אמו כדי להסב אליה את לב יעקב.

שנהבי סיפר לנו, כי אחדים מן הבחורים טעמו פעם מן הדודאים ונתקפו בכאבי ראש חזקים ובסחרחורת. אני עצמי לא העזתי לטעום מהם, אך בזכרוני נשאר ריחם האופייני, הממזג בתוכו את ניחוח הפרחים וטעם הפירות. הרגשתי עצמי מוחזרת לעולם קדום וקסום של תשוקות. הכפר הערבי ליד משמר־העמק אינו נראה שונה ממשכנו של לבן הארמי. הטרגדיה של רחל האומללה בליל כלולות אחותה לאה הפכה פתאום מתיאטרון למציאות שעלתה מן הגבעות.

המושגים של ישן וחדש מיטשטשים לחלוטין בארץ־ישראל. אחד מידידי אמר לי: “כשרואים בגרמניה בית שכבר עומד על תילו חמש מאות שנה, מתפעלים מגילו. כשרואים בארץ חומות מתקופת הצלבנים, מלפני 800 או 900 שנה, הם נראים כמו האופנה של אתמול”. אפילו הכותל המערבי הוא צעיר למדי. אבל, פרשת יעקב ויוסף – זאת היסטוריה מתחדשת…


1 באוגוסט 1928

בראשית יוני עזבתי את הארץ עם יהושע. הפלגנו באוניה קטנה לפורט־סעיד ומשם לאתונה. יהושע המשיך בדרכו לברלין ואני התעכבתי ימים מספר בזאגרב כדי לבקר אצל הועד המקומי של ידידי “הבימה”. עוד בעת הנסיעה חשתי ברע, וכשהגעתי לזאגרב קדחתי, אבל ערכתי בקורים רבים והובטח לי לאסוף תמיכה ל“הבימה” ולשלוח כסף לברלין.

בזאגרב נשאתי את נאומי הראשון. בבנין הקהילה היהודית אירגנו לי הרצאה ולא יכולתי לסרב, אך עודני מרגישה את הפחד המחניק שתקף אותי לפני אותה הופעה. זאת היתה הפעם הראשונה שהשמעתי דברים באסיפה ולפני ההופעה התרוצצתי כלביאה בסוגר בחדרי הקטן. היה לי פחד לא־יתואר, שלא אצליח להוציא מלה מפי. אולם, אחר־כך הכל הלך למישרין. קרוב לוודאי, שהארכתי בדיבור, אבל אני משוכנעת, שהרושם הכביר של חוויותי במחיצת “הבימה” עבר איכשהו גם אל המאזינים. זכרונות ביקור “הבימה” בזאגרב עוד היו רעננים ביותר ואז ממש נשאו את השחקנים על כפיים.

כשאני נזכרת באותו נאום, עולה בדעתי, שבגיל שש קפצתי למים ללא שום רתיעה, בעוד שאחיותי הקשישות ממני בהרבה חששו מאד לזנק בעת שיעורי השחיה. הפעם זרקו למים אותי – ושחיתי בים־הנאומים בלי שלמדתי לדבר…

בברלין נכונו לי התרגשויות בלתי־נעימות. נתגלעו מריבות ביני לבין הורי, שדרשו דין וחשבון על עניני הפרטיים. מצאתי את בתי הקטנה מרים במצב מדאיג. היא היתה עצבנית ומפונקת. גם עניני “הבימה” היו בחזקת פקעת סבוכה. התקשינו מאד להניע את הבמאי דיקי שיסע לארץ־ישראל. הוא רצה לחזור לרוסיה, אף כי כבר הטריח עצמו לברלין, ונאלצנו להוסיף סכום של כמה אלפי מרקים כדי להתירו מחוזה, שכביכול היה חתום עליו ברוסיה.

יום אחד קבעתי פגישה עם ד“ר ווינץ ועם אהרון מסקין אשר אף הוא הגיע לברלין, בבית־קפה. ווינץ ייסד עוד ב־1925, יחד עם סמי גרונמן, ועד למען “הבימה”, שכלל לא נכנס לפעולה. והנה, בא אותו ד”ר ווינץ אל מסקין וביקש ממנו, כי ישלם חוב ישן, ש“הבימה” חבה לאותו ועד. מסקין השיב לו, כי אין לו שום אמצעים, ואז אמר ווינץ: “הרי בועד החדש יש עכשיו איזה דוד עשיר, אביה של מרגוט קלאוזנר – הוא יכול לפרוע את החובות הישנים”. ברור, שפרצנו בצחוק, כי לווינץ החביב לא היה כל מושג, שאני בתו של “הדוד העשיר”…

אפיזודה אחרת מאותה תקופה היתה עם אנשי “הבימה” שהחליטו לשוב לרוסיה. כולם התאספו בברלין וערב אחד הלכנו עם מסקין לפגוש אותם אצל ידידיהם. באותו ערב הם שרו עוד פעם אחת בכל נפשם ובכל מאודם, את כל שיריהם הרוסיים והאוקראיניים, החסידיים והארצישראליים. אחר־כך פרצו כולם בבכי תמרורים על הפרידה. לאחר מכן חליתי – באותה מחלה שנתגלתה לראשונה בזאגרב – ושכבתי שבועיים. לאחר מכן הוטב לי והרופא החליט לשלוח אותי למקום־הנופש באד־נוישבאלבך שבהרי הטאונוס.


נוישבאלבך, 28 באוגוסט 1928

בימים האחרונים לא יכולתי להמשיך בכתיבה, כי חשתי ברע. למרות שבאתי להחלמה, אני חוששת, שלא אוכל לגמור את הטיפול. הרופא הודיע, שאם לא ישתפר מצבי, ישלח אותי לבית־חולים בפראנקפורט.


בית החולים האוניברסיטאי בפראנקפורט,    🔗

30 באוגוסט 1928

לאחר ששהיתי עשרה ימים במקום־מרחצאות זה, הורע מצבי עד כדי כך, שבקושי הגעתי לבית־החולים. בימים הראשונים שכבתי במצב אפאטי לגמרי ורק אחרי שבועיים התחלתי להתאושש, מבחינה נפשית, לפחות, מכל מה שעבר עלי. אני שוכבת כבר שבועות מספר ומתחילה לצאת מהמחלה והדיכאון. אינני יכולה להתאונן, שהשכיבה בבית החולים חדגונית או משעממת. לפעמים בא אלי יהושע מהולנד ולפעמים מבקרים אצלי אנשים מחוג ידידי “הבימה”. חביבים אלי ביותר מרת קלם־קראמר וד“ר היינריך סימון המו”ל של “פראנקפורטר צייטונג”.


15 בספטמבר 1928

אני עסוקה בעצם, כל היום. ליד מיטתי ניצב שולחן גדול ועמוס ספרים. אני קוראת הרבה, כי אני צמאה לדעת. אני גם כותבת הרבה. יהושע הביא לי מהולנד בלוק להעתקים, שבו נשמרים כל המכתבים. מולי שוכבת צעירה ושמה ליליאן. היא נחמדה מאד ובאה ישר מן הרחוב. לקרוא ולכתוב היא יודעת בקושי ומכל המדעים והאמנויות אין לה מושג קלוש ביותר. כשאני עייפה מקריאה או כתיבה ואינני מצפה לביקור הרופא (הנוהג לעיין תחילה בכל הספרים החדשים המונחים על שולחני), אני נותנת שיעורים לליליאן. כבר הכנסתי אותה לפני ולפנים סודות הגיאוגרפיה והאסטרונומיה, כשהדמיון ממלא את מקום המיכשור הפיסיקלי החסר. את כדור־הארץ אפשר לתאר בשתי־ידיים, אבל כשנוסף לכך עלי לתאר את הירח המקיף אותו ואולי אפילו את השמש – זה קצת קשה. אפס, ליליאן מוקסמת משיטות הוראה שלי וגומלת לי בסיפורים מעניינים מן ההוויי המיוחד שלה. אכן, בחייהן של היצאניות החביבות יש דברים, שאין לומדים אותם בשום בית־ספר…

עם כל הפעילות הזאת, שאני מבצעת במסירות יתירה, לא נותר לי פנאי לטיפול רפואי. כולם חביבים אלי ונוהגים בי כבילדה מפונקת, שצריך להתחשב בה. אולם, לפני ימים מספר נוצר מצב לא־נעים: כשבאו אלי לסירוגין רופא צעיר ואחות, כדי לעשות טיפולים כלשהם, אמרתי להם בכל פעם, שאין לי פנאי. באותו ערב ניגשה אלי האחות הראשית ואמרה לי ברחל־בתך־הקטנה, שאם יישנה כדבר הזה עוד פעם אחת – אאלץ לעזוב את בית־החולים תיכף ומיד. פרצתי, כמובן, בבכי נוראי, עד שהגעתי לכלל מסקנה, שהיא, בעצם צודקת, מנקודת־מבטה.

כעת אני עסוקה עוד יותר, לא רק בגלל הטיפול הרפואי שנכפה עלי. אלא גם מפני שווילפריד ישראל ביקשני לכתוב משהו לכבוד עשור “הבימה”, הוא מכין בברלין ערב חגיגי ומבקש להוציא חוברת למועד זה.

ממיטת חוליי חרשתי מזימות עד אשר השאילו לי כמזכירה פרטית אחת מפקידות האוניברסיטה העובדת כמזכירה רפואית בבית־החולים. ברור, אין היא יכולה לוותר על עבודתה הקבועה בגללי. לכן היא באה אלי לפני התחלת עבודתה, ב־7 בבוקר, ובגמר עבודתה, ב־5 לפנות ערב. הכתבתי לה מאמר ארוך והגשתי אותו לעיון להיינריך סימון. הוא התלהב עד כדי כך, שקיצר רק מעט ומסר את החומר מיד להדפסת החוברת. אני מצטטת להלן קטעים מרשימה זו, השופכים אור על ראשית דרכה של “הבימה”, עד שהגיעה עד הלום.

כשהתחוללה המהפכה ברוסיה ב־1917, ניתקו בבת־אחת כל הכבלים והאזיקים בהם נכפתו היהודים משך מאות בשנים. עתה סוף־סוף יכול להתגשם חלומם של מספר צעירים ליצור במה עברית. מאחר שהמדינה עודדה את כל המיעוטים הלאומיים, תמכה גם במאמצים אלה של היהודים על ידי מתן אשראי, ציוד וחרות.

ידועה פרשת “הבימה” בניהולו של וואכטאנגוב, בעזרתו של סטניסלבסקי. “הבימה” רעבה ללחם וקפאה מכפור כמו כל המהפכנים ברוסיה בימים ההם. לחבריה לא היתה קורת־גג; הם היו ללא לבוש וללא מזון. חלקם התגוררו בחדרי תיאטרונם הקט והם היו מאושרים, כשלפחות פעם אחת ביום יכלו להשיג ברחוב “ארוחה חמה” אחת בצורת פשטידת־גרעינים בגודל של תחתית. ביום היו עובדים למחייתם ובלילות היו עושים למען הקמת מפעלים. מכל כנפות רוסיה נהרו צעירים נלהבים אלה, חלקם רופאים וסטודנטים, חלקם פועלים ומורים. כולם היו מאוחדים למען המטרה הגדולה: תחית התרבות העברית על הבמה. החברים חלו מחמת תת־תזונה; נתגלעו חילוקי דעות פנימיים; המחסור בכסף החמיר ולא היו אמצעים לשלם לבמאי ולבוני התפאורות. בין כה וכה נעזרו בידידים רחבי־לב, והתעודדו מהצלחותיהם ומתמיכת אנשי הרוח הרוסיים והיהודיים.

בשנת 1926 באה “הבימה” לאירופה, תחילה לפולין, שם נשאוה היהודים על כפיים, אחר לגליציה ולווינה, שגם שם התחוללה התעוררות רבתי. היהודים שמעו בפעם הראשונה את שפתם הלאומית ביופי ובתנופה שלא שוערו. אבל, גם לא־יהודים שמו לב ל“הבימה” והמטירו עליה בקורת אוהדת ומשבחת. “הבימה” המשיכה דרכה לברלין ולשאר ערי גרמניה והבריות הבחינו בפעם הראשונה, כי היהדות מצאה ביטוי עצמי הולם, בלשונה שלה, ביצירות משלה, עם שחקנים משלה. והרוסים, בעלי תרבות הבמה הוותיקים, שימשו כסנדקים מוצלחים.

“הבימה” המשיכה במסע־הנצחון דרך אירופה לאמריקה. שם התקשתה האמנות המופנמת של “הבימה” להשיג את תכליתה. באמריקה נסתיים פרק חשוב בתולדותיה. עתה נוצר הכורח לתכנן ברורות את העתיד. העולם שמע וראה את “הבימה”. מה תהיה אחריתה? באמריקה לא אבו חבריה להשאר, כי ידעו שלא יפרחו באווירה זו, למרות אהדת חוגי המשכילים היהודים.

“הבימה” חזרה לאירופה וכדי להתקיים, היה עליה לצאת לסיבובים חדשים בהולנד ובגרמניה. מאחר שחבריה הינם, בראש ובראשונה, אמנים, ולא אנשי־עסקים, ומאחר שהם חסרים את הקשיחות הדרושה למלחמת־הקיום, אין תימה שלא ידעו לנצל בצורה חומרית את הישגיהם רבי־התהילה.

אין בתבל תיאטרון רציני, שיתקיים ללא תמיכה, ממלכתית, עירונית או פרטית; לא כל שכן תיאטרון עברי נודד. לקשיים החומריים נוספו גם צרות אישיות ופנימיות, שהמיטו שואה על התיאטרון. הם עמדו לפני הברירה לבקר בארצות בהן טרם ביקרו, וזאת לאחר תלאות מייגעות של שלוש שנות נדודים עם רפרטואר מצומצם, או למצוא דרכים כדי להגיע לארץ ישראל ולהראות את אמנותם לישוב היהודי ולהכות שורשים. ומעשה־נסים, בשעת המבוכה הגדולה ביותר, מצאה “הבימה” ידידים אשר גייסו את הסכום הדרוש לנסיעה וכך התגשם, תוך שבועות ספורים, מבצע־א"י, שעליו חלמו זמן רב. התיאטרון העברי המוכר בעולם נסע אל האנשים ששפתו היתה שגורה בפיהם, ושעצם מהותה איננה לגביהם תופעה אכסוטית כי אם ביטוי למאווייהם שלהם.

סוף־סוף הושלמו כל ההכנות וב־21 במארס 1928 נסעה “הבימה” ממארסיי ליפו. בארץ־ישראל עצמה שררה דריכות רבה מאז חודשים. כשהגיעו לשם הידיעות הראשונות על בואה הממשמש ובא של “הבימה”, חזר בדיוק תיאטרון־הפועלים “אוהל” מסיבוב ברחבי הארץ והפועלים־השחקנים החלו רוקדים על גבי משאיותיהם וכך עברו את תל־אביב כשהם רוקדים ומריעים וצוהלים “הבימה באה! הבימה באה!” וכל הנוער בתל־אביבי, וגם מקצת הקשישים, יצאו במחולות ברחובות ושמחו. מדי יום ביומו נתמלאו העתונים שבחים על אמנות ‘הבימה’. הכרטיסים להצגות נמכרו לשבועות מראש והמולה התחוללה על מקום מכירת הכרטיסים.

לאחר ש“הבימה” שמעה עוד באלכסנדריה את ברכת נציג הישוב, המשיכה דרכה במזג אוויר נהדר וברוח עליזה ליפו. נסיעה זו אל ארץ הלשון העברית החיה היתה לגבי דידה אבן־בוחן במובנים רבים. היה עליה להוכיח, כי מישחקה אמנם מבטא את היהדות הנאבקת בעמל מפרך על תקומתה. המון נלהב קיבל את פניה בנמל. ברכות ואסיפות־כבוד הומטרו עליה ועוד בטרם חזו באמנותה, נשמעה פה אחד תביעתו הכנה של כל הישוב: הישארו אתנו, בארץ הלשון העברית החיה!

“הבימה” עצמה טרם החליטה אז על דרכה להבא.

בשמחה כנה שמעו חבריה ברחובות את צלילי השפה העברית, כלי־מבטאם האמנותי. כל שלט בעברית עורר אצלם התרגשות ובכל מקום, בחוצות ובבתים, באוניברסיטה ובשוק, הידהדה השפה באוזניהם. כמכושפים עברו אנשי “הבימה” בשוק הערבי בירושלים העתיקה וחזו בפעם הראשונה באותה מציאות אותה ניסו לתאר ב“יהודי הנצחי”. הם השקיפו ממרומי הר־הצופים על מרחבי הארץ עד ים המלח. בלילות־ירח עברו את עמק קידרון ועינם לא שבעה מיפעת ארץ אבותיהם. אחר־כך באו ההצגות. בתחילה, חששו במקצת מפני הקהל החדש הזה המבין את שפתם, אולם אחרי זמן קצר התעלה מישחקם לפסגות בלתי־משוערות של גדלות ויופי. הקהל בארץ ישראל לא הריע בקולי קולות, אולם הדומיה הנרגשת בגמר ההצגות הביעה יותר ממחיאות הכפיים הסוערות ביותר. זיקה הדדית סמויה נקשרה בין הישוב היהודי העמל לבין אמניו והשחקנים עצמם נישאו על כנפי אהבת אחיהם וקירבתם. החוויה של הצגת “היהודי הנצחי” בירושלים היתה כבירה. בני כל הלאומים והדתות נכחו בצוותא בהעלאת הקינה הגדולה על חורבן המיקדש.

במרוצת החודשים הראשונים להצגות, גברה והלכה הדרישה, ש“הבימה” תישאר בארץ ישראל. אולם, חבריה התלבטו מסיבות שונות: האקלים הקשה בקיץ, המחסור בכלי־עזר טכניים, היעדר האווירה התיאטרונית.

ההכרעה להישאר זמן־מה בארץ, נפלה, כנראה, בתוקף הפגישה עם ארץ־ישראל העובדת בעמק־יזרעאל, בליל־הסדר. ירח גדול האיר את העמק. אנשי “הבימה” התארחו אז בישוב הקיצוני ביותר של העמק, בבית־אלפא. לפני הסעודה יצאו כולם, על נעריהם וזקניהם, לגיא בהרי הגלבוע. על ההרים מסביב הודלקו משואות ומקהלה צוהלת שרה שירים עבריים עתיקים כחדשים. אחר־כך הושמע נאום קצר בו הובעה תודה על הישגי השנה שחלפה ועידוד לקראת העבודה הקשה הצפויה בשנה הבאה. באותו מעמד עלו רובינא, פרידלנד, נחמה וויניאר ואחרים לפתע על הבמה הטבעית וללא תפאורה ולבוש תיאטרוני השמיעו קינה על ירושלים החרבה ואת שיר היהודי הנצחי היוצא לחפש את המשיח. ביום ההוא גם בשלה בהם ההכרה, תוך כדי ריקודי “הורה” נלהבים וסוערים: זאת אדמתנו, זאת הקרקע להמשך מפעלנו. כאן נאגור כוח חדש, במגע עם הנוף של ארצנו ועם הכוחות התוססים של אומתנו המתחדשת.

הכרה זו חדרה יותר ויותר לתודעתם. בבית־העם התכנסו חמש פעמים חמשת אלפים פועלים צעירים – הציבור הצמא ביותר לתיאטרון בעולם כולו. על הגדרות והגגות ישבו אלה שלא מצאו מושבים. דממה השתררה תחת כיפת הרקיע. מתוך 150 אלף תושבים יהודים, באו שבעים אלף להופעות “הבימה” בארץ־ישראל. הישוב הקיפם באהבה והערכה וכל אנשי “הבימה” זקפו קומתם מבחינה גופנית ונפשית כאחת. הרגשת ההשתייכות גברה מאה מונים כאשר, לאחר הסיבוב בערים, החלו בסיבובים בהתישבות הכפרית, שם נכונו להם חזיונות בלתי־צפויים. מקרשים בלתי־מהוקצעים הרכיבו במות; במקום ספסלים הציבו ערימות־שחת, שהקיפו את הבמה בחצי גורן עגולה. מרחוק ומקרוב נהרו האנשים משך ימים; הם באו מן הגליל העליון, ברכב וברגל, על גבי סוסים וחמורים, זקנים וטף. יהודים ישישים מטבריה, שמעודם לא יצאו מעירם, נהרו לדגניה כדי לחזות באמנות העברית. משפחות שלמות באו בעגלות והתנחלו לכל ימי ההצגות בקירבת הבמה. ישובים שלמים נשארו בערבים ללא אדם מבוגר ועל פי גורל נקבעה אשה אחת שתשאר לשמור על הפעוטים והתינוקות. ילדי כפר־ילדים רצו אחרי הצהריים ובלילה 12 קילומטרים, כדי להיות נוכחים בהצגות. פועלי הסביבה הקרובה זנחו עוד בצהריים את עבודתם הקבלנית, כדי לעשות את הדרך הארוכה. אנשים הקדימו וישבו שעות לפני המסך. בשורות הראשונות ישבו הילדים והחולים, מאחוריהם האורחים ומאחוריהם כל היתר. בקצוות, מקום שלא הספיקו ערימות השחת, יצרו עוד מעגל מחביות ועליהן ישבו גם כן, והמעגל החיצוני מכולם היה מורכב מאנשים שרכבו על סוסים וחזו בהצגה בדרך זו. בדגניה שררו תנאי שרב; רוח לוהטת עזה כמעט מוטטה את הבמה וחום בלתי־נסבל רבץ על הקהל והשחקנים. אף על פי כן היתה זאת חווייה בלתי־נשכחת לשני הצדדים. מאוחדים ע“י הרעיון המשותף של החיאת מורשתם התרבותית, נכרתה ביניהם ברית שלא תינתק. באוויר הצלול של הלילה המכוכב נשמעה כל מלה ומלה למרחקים. החיזיון הססגוני של השוק המזרחי ב”יהודי הנצחי" השתלב והיה לאחד עם אלפי הצעירים שכל אחד מהם תרם את מרצו לתקומת עם ישראל ועם אלפי המזלות הפזורים בשמיים. כל זה יצר מחזה מרהיב־עיניים ומרומם את הנפש. בלילות, בגמר ההצגות, נערכו ריקודים והאמנים והפועלים בילו ושרו בצוותא עד אור הבוקר ואז גמלה בלבם ההחלטה להתחיל בארץ בחיים חדשים וביצירה חדשה, למרות כל הקשיים העצומים.

עתה הם נמצאים, איפוא, שם, אחרי קיץ קשה ועבודה יום־יומית מפרכת של עשר שעות, עושים כמיטב יכולתם כדי להפיק אמנות חדשה ומכובדת מתוך החיים עצמם. כל מלה ומלה מפיהם מעידה על אושרם על אשר באו אל הנחלה ואל היצירה. הם שקועים עתה בהכנת קומדיה עממית גדולה לשלום־עליכם “האוצר” ומחזה תנכ"י גדול – “כתר דוד” לקלדרון. לרשותם הועמד מיבנה התיאטרון הארצישראלי ועירית תל־אביב הגישה להם לחג־העשור שי: מיגרש להקמת תיאטרון משלהם. “הבימה” עומדת לסיים את חזרותיה בארץ ישראל ולהציג את מחזותיה ולבוא לאחר־מכן לסיבובים נוספים באירופה. יתכן, שאת חזרותיה הבאות תקיים באירופה, בקיץ הבא.

דרכה של “הבימה” נראית עתה סלולה לפניה. היא זקוקה – ולוא רק מטעמי השפה בלבד – למגע מתמיד עם ארץ־ישראל. בנוסף לכך, נתן לה הסיור הראשון בארץ קשר ישיר עם עולם־המזרח, נופיו, אגדותיו, בריותיו, שיריו ושפע של רעיונות והשראה, עד כי מעת לעת תחוש מחדש בצורך לשאוב ממעין זה. “הבימה” זקוקה גם לעולם הגדול. היא חשה בשליחות לשתף את העולם בתרבות היהודית, בנכסיה העשירים של אמנות ששורשיה נעוצים עמוק־עמוק בעברו של עם־ישראל, ושמתחילה כיום לפרוח מחדש לעיני כל, כאילן צעיר, מלא און ויופי.


5 באוקטובר 1928

עם התקרב עשור “הבימה”, שלחתי להם ברכה אישית ובה נאמר: "חברים חביבים ויקרים, לקראת חג העשור שלכם, ברצוני לברככם בברכת מזל והצלחה. עשר שנים עברו עליכם בעבודה קשה ומאבק לוהט ויצרתם מפעל קדוש ומכובד. עשר השנים הקרובות תהיינה, אולי, קשות עוד יותר, כי צריך לתת למפעל בסיס רחב ובטוח ולשמור על הרמה באמנותית.

באשר לי, אשתדל לעזור לכם בכך כמידת יכולתי ואפשרויותי. יודעים אתם, כי בחיי היתה ‘הבימה’ הרבה יותר מתחביב. יודעים אתם, כי מיום שהכרתי אתכם, התנהל גורלי האישי והרוחני בדרך חדשה. שלא כרוב ידידיכם אינני קשורה אליכם רק בזכות אהבת האמנות כי אם בזכות חוויות רבות של שמחה וצער, שלכם ושלי, שעברו עלינו במשותף. ודווקא בזכות הזמנים הקשים – ואני חושבת על הימים שעברו עלינו בא"י ־ נעשו יחסינו כה איתנים.

ברצוני לחזור ולהטעים כאן פעם נוספת, שאם השפענו, לפעמים, על החלטותיכם, אפילו למורת־רוחכם, ועזרנו לכם להגיע להחלטה להשאר עכשיו בארץ, הרי נעשה הדבר רק מתוך רצון למצוא את הבסיס המוצק ביותר למפעל ‘הבימה’. שיקולים אישיים או פוליטיים לא מילאו בכך תפקיד כלשהו. ואני תקווה, שבמרוצת הזמן יתברר יותר ויותר, כי בשעת הכרעה קשה זו בחרה ‘הבימה’ בא"י כדרך הנכונה.

כשאנו שולחים מבט קצר בתוצאות שיתוף הפעולה בינינו, משערתני, כי אנו רשאים להתברך בהן. אמר וולטר ראתנאו, שכל אדם זכאי להיות מרוצה אם השיג רק שני שלישים משאיפותיו.

“הבימה” באה השנה לארץ־ישראל והתקבלה בהתלהבות על ידי העם העברי בבימוי עצמי ומתוך הצלחה ניכרת ערכה סיבוב גדול. עתה הגיעה אל המנוחה ואל הנחלה אחרי נדודיה. חבריה יכלו לנוח, לאסוף כוחות חדשים. הם יכלו לחזור אל העבודה הניכספת ונקווה, שלמרות כל הקשיים יצליחו להשלים את החזרות.

בארץ הועמד לרשות ‘הבימה’ בנין לשימושם הבלעדי והעיר העברית הראשונה הקצתה להם מיגרש לבנית תיאטרון לאומי. בערים רבות בגרמניה, פולין, הולנד, יוגוסלביה וארץ־ישראל נוסדו ועדים, שיהוו גרעינים לקהילות־התיאטרון, שיש לייסדן בחורף הקרוב, ושיגייסו מתוך סכומים שנתיים קטנים את התמיכה הנחוצה ל’הבימה'. בארץ ישראל עצמה מתגשם והולך הרעיון של במה עממית. נקשרו ונהדקו קשרים עם מיטב אנשי הרוח ביהדות. דבר אחד מכל התוכנית, שבביצועו טרם הוחל, הוא הרעיון של אולפן לשחקנים בארץ־ישראל, אך גם זה יתאפשר, אולי, במרוצת הזמן. כשמסתכלים בכל אלה בעין אובייקטיבית, חייבים להודות: טובים הסיכויים להמשכת עבודתכם. התגברתם על נקודת המשבר. מתחילה עליה חדשה, שפסגותיה הסופיות מי ישורן. התיאטרון העברי הגדול ‘הבימה’ יתפרסם וילך מחיל אל חיל".

היום קיבלתי מבית־הדפוס את ההגהות של החוברת ואף כי קשה לי הדבר, עלי לעשות את ההגהה בעצמי. אני מאושרת מאד שהצלחתי לכתוב את הרשימה הזאת מעומק הלב. גם בדברי היינריך סימון ובדברי ווילפריד ישראל השתקף הסיפוק על הצלחת המיבחן הארצישראלי של ‘הבימה’. לא יכולתי שלא להזכר עוד פעם בכל מה שלא יכולתי לומר ברשימה. האמת היא, שהכל נכון, החיוב עם השלילה. יש לי הרושם, שדרכינו לא נפרדו. אדרבא, אני מרגישה עצמי קרובה יותר מתמיד ל“הבימה”. ועלי להבהיר לעצמי את מחשבותי.


15 באוקטובר 1928

לפני ימים מספר ביקרה אצלי מרת קלם־קראמר, ידידה טובה של “הבימה”, שרבות כבר שמעתי עליה ועל התלהבותה לתיאטרון העברי. לאחר מכן ביקרה אצלי לעתים תכופות והזמינה אותי לישיבת הועד המקומי למען “הבימה”, שהתנהלה בדירתה. קיבלתי רשות מהרופא לקום לשעות אחדות ונסעתי אליה. דירתה מעניינת מאד. קירותיהם של שני חדרים מרווחים היו מכוסים בחמשת אלפים ספר. הקירות בחדר השלישי, שבו ניצבת מיטתה הצרפתית הגדולה של בעלת־הבית, שכולה מכוסה בכרים, מלאים מלמעלה עד למטה במיניאטורות ותמונות־שמן. אפשר להבחין שם באבות המשפחה הפרנקפורטית המיוחסת הזאת בכל מיני צורות וסיגנונות – ממש אוצר בלום של היסטוריה יהודית.

גברת קראמר היא הרוח החיה בעבודה הסוציאלית בפרנקפורט. היא במרכז כל הפעילות למען זכויות הנשים וכל הנזקק לעצה טובה, בא אליה. ויש לה גם רגש עמוק לספרות, מוסיקה ותיאטרון.

בעלה קטן־קומה ממנה בשלושה ראשים. הוא סוחר רגיל ואינו שבע נחת במחיצת האשה החשובה והפופולארית הזאת. מספרים, שבאחת הפגישות המרובות בדירתה של מרת קראמר, נפגשו שני גברים משועממים. האחד מהם נאנח: “מתי זה כבר ייגמר? אני רוצה ללכת הביתה”. והשני השיב לו באנחה: “גם אני הייתי רוצה ללכת, אך לצערי הנני בעל־הבית…”

אצל גברת קראמר נערכה, איפוא, ישיבת ועד שבה היה עלי לדווח על הסיבוב בארץ ישראל וכנראה דיווחתי בהצלחה כה רבה עד שהוחלט לארגן לי הרצאה פומבית. כרטיסי הכניסה להרצאה נמכרו בעשרה מארק והואיל והופיעו חמישים איש, נוצר ריווח נקי בסך חמש מאות מארק.

בין כה וכה עשה ווילפריד ישראל כמיטב יכולתו כדי לקיים את המזכירות בברלין בתקופת מחלתי. הוא אירגן עצרת חגיגית לכבוד עשור התיאטרון במלון “קייזרהוף” ושם נאמו, בין היתר פרופ' ייסנר אלפרד, המבקר המפורסם קר וארנולד צוייג. ייסנר דרש, ש“הבימה” תשפיע באורח פעיל ובקורתי על חיי ארץ ישראל החדשה. פרופסור אלברט איינשטיין פרט על כינור בערב החגיגי.


20 באוקטובר 1928

בימים האחרונים הרביתי לכתוב ובעיקר על שני רעיונות, שמעסיקים אותי מאז פגשתי ב“הבימה”. הרעיון הראשון הוא סרט ראינוע ארצישראלי והשני – פסטיבל ארצישראלי. בברלין כבר התחלנו ללבן את הרעיון של סרט בהשתתפות “הבימה” והוכנו הצעות למימון. אך עד כה נשאר הכל בגדר חלום. באשר לפסטיבל, חשבנו שרצוי היה לקיימו תחת כיפת השמיים, בעונת הפסח, בדומה לפסטיבל זלצבורג ואובראמרגאו, אליהם נוהרים תיירים מכל העולם. בזלצבורג מתחלפים תיאטרון, קונצרטים, ואופרות, אבל בארץ ישראל אין לנו עדיין אופרה טובה ועל תזמורת ממשית אין לחשוב, לפי שעה. אבל, הרעיון מלהיב וביצועו עשוי לתת תנופה אדירה לחיים האמנותיים, ואולי גם הכלכליים, של הארץ. פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים ב־1925 היתה מאורע כזה, שכל העולם היהודי שם לב אליו.


5 בנובמבר 1928

עברתי ניתוח ואני כבר מרגישה קצת יותר טוב ואני תקווה, שבעוד שבועות ספורים אשוחרר מבית־החולים ואשוב לברלין.

בשבועות האחרונים התנהלה התרוצצות מייסרת למדי בינינו לבין “הבימה”. שבועות ארוכים לא קיבלנו ידיעות כלל וגם המיברקים ששלחנו לא נענו. המאבק בינינו ניטש בשאלה אם עליהם לבוא לכאן בינואר או בפברואר, כדי לפתוח בסיבוב נוסף, או שיישארו בארץ עד הקיץ. ההגיון מחייב, כמובן, שיישארו שם ויתחילו במחזה חדש. אבל, אינני יודעת איזה דיבוק נכנס בהם. הם רוצים להחזיר כלעומת שבא את הבמאי שבניצוחו העלו את ‘האוצר’ לשלום־עליכם. הם רוצים לבוא באביב, להסתובב שלושה חודשים בקושי ואחר־כך שוב יישבו בלי עבודה, בלי אמצעים ובלי אפשרויות נסיעה. איננו תופסים כיצד אין נימוקינו משכנעים אותם. בין כה וכה עובד ווילפריד כל הזמן על הכנת החוזה עם האמרגן.


ברלין, 20 בנובמבר 1928

חזרתי בשלום לברלין ושוב נטלתי את העבודה לידי. בפרנקפורט הוחלט להעסיק מזכיר בשכר וזאת גם ניסינו. לרוע המזל התברר, שהראשון אינו שווה הרבה וכן השני והשלישי. לא היו בהם הלהט הפנימי והמסירות הדרושים לתפקיד כזה. אני זוכרת, שבני משפחתי וידידי לעגו לי כאשר חזרתי בקיץ מארץ־ישראל בכוונה לסעוד את “הבימה” מכאן. בינתיים נעשה הצחוק חרישי יותר במקצת… קיבלנו כסף מועדים שונים במינכן, שטוטגארט, המבורג, זאגרב וערים אחרות.

בברלין מדפיסים כעת מהדורה שניה של החוברת שלי ואנו שולחים אותה לכל שוחרי “הבימה”.

יחד תיכננו תוכניות להקמת אגודת־פאטרונים ל“הבימה” ויזמנו חברה של מצנאטים עשירים, שיירתמו לשלוש שנים כדי לגייס לתיאטרון 3000 לא"י, כל אחד. מקס ווארבורג מוכן לתת עשרת אלפים מארק לשנה; ווילפריד ישראל ואבי יתנו אף הם אלפים אחדים כל אחד; בנוסף לאלה צירפנו חברה חדשה לועד שלנו, ארנה מיכאל, אשתו היפהפיה והכשרונית של איל־הכספים הנודע יעקב מיכאל.


20 בדצמבר 1928

לפני ימים אחדים הגיע וורשוור לפתע לברלין. הוא סיפר לנו על ההצלחה הרבה שקצרה הצגת “האוצר” ושמחנו על כי חלק זה של הפעולה, לפחות, לא איכזב. הוא ניהל משא ומתן עם ליאונידוב ולמרבה המזל נקבעה תחולת החוזה (עליו יכולנו לחתום גם בלעדיו) רק ל־15 בספטמבר של השנה הבאה. ובכן, אנשי “הבימה” נשארים בארץ עד אחרי הקיץ וכל מה שנותר לנו הוא לדאוג לכך שיוכלו להחזיק מעמד.


ברלין, 15 בינואר 1929

ווילפריד ישראל ואני ערכנו ביקור־סרק אצל הבנקאי האמריקני הגדול אוטו ה. קאהן. הוא הואיל ברוב חסדו לקבל אותנו במלון “אדלון” ולהסביר לנו, כי לצערו לא יוכל לסייע בידינו. הרגשתי בביקור זה היתה רעה מאד, אך לשמחתי התנהג ווילפריד כאיש העולם הגדול וכמנהג האנגלים ממש הניח את רגליו על השולחן.


20 בפברואר 1929

עשיתי עוד שני נסיונות להציל את “הבימה”: האחד אצל יעקב גולדשמידט והשני בקהילה היהודית. אצל גולדשמידט נמשך כל הענין רבע שעה. ביקשתי סיוע ל“הבימה” ותוך דקות מספר חתם לי המחאה על חמשת אלפים מארק – אגב היו אלה אותם חמשת אלפים מארק, שאבי תרם לו, לגולדשמידט, לפני שנה, בשביל מפעל האנציקלופדיה היהודית, בעריכת ד"ר נחום גולדמן…

הנסיון השני, בקהילה, היה, לדאבוני, מאכזב לגמרי.


1 במרס 1929

כולנו מודאגים מאד מהמצב בארץ ישראל.

נודע לנו, שאחרי בכורת “האוצר” חלה הפסקת־עבודה בת שבעה שבועות, שבה התווכחו על חלוקת תפקידים. לבסוף הוחל בחזרות ל“כתר־דוד” לקאלדרון. נקווה, שתהיה זאת הצגה מוצלחת.

קשה לומר, שאנשי “הבימה” יודעים להעריך את פעילותנו. אין הם שמים לב לא אלינו ולא אל עבודתנו. אני זוכרת, שלפני צאתי את הארץ ביקשתי מהם, שיהיו יותר אנושיים כלפי בני־אדם. אך כנראה, שכזה הוא טבעם ואינם יכולים לשנותו.



פרק ד'    🔗


ציריך, 18 באוגוסט 1929

ימים מרגשים מאד עברו עלי. כמקובל בקונגרסים הציוניים, אין פנאי לאיש וצריך לתפוס כל אחד בין ישיבה לישיבה, במסדרונות. ולבסוף, בכל זאת, הכל דופק. נפגשנו עם רובינא ובן־חיים, שבאו לכאן מהארץ. משימתנו הראשונה היתה להבהיר את אי־ההבנות שנתגלעו עקב הבירורים בכתב. מסתבר, שכאשר עמדנו לנסח, יחד עם לולה האהן, את התקנות של אגודת־הפאטרונים בנשיאותו של מאקס ווארבורג, התיעצנו עם סמי גרונמן ועם באכר, וגרונמן הציע אז, שתמורת אבטחת משכורות, קרנות־השתלמות וכו' ל“הבימה” למשך שלוש שנים, יובטחו לפאטרונים זכויות־פיקוח מסויימות. ניסוחים אלה מאד חרו לאנשי “הבימה”. יהושע ואני מייד יישרנו את ההדורים הללו.

בן־חיים הביא אתו תיק גדול ובו תוכניות לבנין תיאטרון, שתוכננו על ידי אלכס ברוולד. תוכניות אלו עוררו רושם, שעומדים לבנות מצודה ענקית; לאו דווקא תיאטרון. לפי עניות דעתי, יעלה בנין כזה במאה אלף לא“י, לפחות. אגב, איך אפשר לתכנן תוכניות בלי להכיר את השטח ומיקומו? בן־חיים שוגה בדמיונות. למעשה, הלא אין לנו מיגרש, פרט להבטחה פורמלית של העיר תל־אביב, שנקבל מיגרש ביום מן הימים, בקצה שדרות רוטשילד, מחוץ לעיר, כדי שנוכל לספר בחו”ל שיש לנו מקום לבניה. אני משוכנעת, שתל־אביב לא תגיע לשם לעולם ואני גם משוכנעת, שאיש מאבות־העיר לא הטריח עצמו לשם, בחולות, פרט, אולי, לדיזנגוף, כשהוא רוכב על סוסו הלבן בפורים. (על מיגרש זה אכן הוקם, בסופו של דבר, בית־“הבימה”, על אף פקפוקי… מ.ק.). גם לולה האהן נמצאת בציריך – יפה והדורה כתמיד. אני מרגישה על ידה כמו לכלוכית והדבר מעצבן אותי ולכן קשה לי להימצא בחברתה.

לא־מכבר הלכתי עם רובינא לאסיפה גדולה של ויצו. נאמה אשה מווינה, מרטה הופמן, שסיפרה על דגניה, על הדקלים ועל השיקמים. לאחר מכן שרה רובינא את שיר־השירים. כשושנה בין החוחים כן רובינא בין הנשים…

חתמנו על חוזה אגודת־הפאטרונים עם רובינא ועם בן־חיים. יובטחו איפוא, עשרים אלף מארק למשך שלוש השנים הקרובות. זאת, סבורתני, הפעם הראשונה, שעתיד “הבימה” הובטח מראש לתקופה נראית לעין.


ציריך, 19 באוגוסט 1929

בימים האחרונים ניסחנו בעזרת יוסף ברץ מדגניה, פטיציה בה פנינו לקונגרס בבקשה להכיר ב“הבימה” כמוסד לאומי ולתת לה סובסידיה. אנו מתרוצצים מאדם לאדם ואוספים חתימות ואני תקווה, שנצליח.

אגב, עשרים אלף המארקים עוד אינם מובטחים לגמרי, אבל אני משערת, שנוכל למצוא כאן עוד מספר פאטרונים. סיפרו לנו על משפחת פריימן מאוטאוה שהיא עשירה מאד וציונית נלהבת. האב, האם, הבן והבת – לכולם תפקידים חשובים בהסתדרות הציונית בקנדה. מחר בבוקר נלך, רובינא, לולה האהן ואני, אל משפחה זו כדי לשוחח אתם.


ציריך, 20 באוגוסט 1929

ובכן, היום הלכנו שלושתנו אל הקנדים העשירים. ב־9.30 בבוקר, במלון המפואר בור־או־לאק. כולנו התלבשנו בקפידה מיוחדת; אינני סבורה, שהצלחתי במיוחד, על אף רצוני הטוב. אולם, נדמה לי, שמבחינה אובייקטיבית אנו שלוש נשים מעניינות למדי, ושתיים מאתנו אפילו יפות.

נאלצנו לחכות כעשרים דקות במלון לפני שהכניסונו לטרקלין דירת משפחת הגבירים. שלושתנו ניצבנו דום למראה החזיון שנתגלה לעינינו בחדר. מסביב לשולחן ישבה המשפחה ואכלה ארוחת־בוקר. על כסאות ושרפרפים היו פזורים כלים מלוכלכים, קליפות־ביצים, מגשים ועליהם שיירים של חלב וקפה. האם והבת היו בפיג’מות ובלתי־מסורקות. האב יצא בדיוק מחדר־האמבט, מחצית פרצופו עודו מכוסה קצף ומכשיר־הגילוח בידו. פשוט, לא ידענו איך להגיב על קבלת־הפנים הזאת. בעיקר ריחמתי על שתי חברותי. שנפגעו מאד.

בקיצור, הכלים והמגשים הורדו לריצפה, כדי לפנות מקומות ישיבה ובגמגום ומבוכה התחלנו לספר על מצוקת “הבימה”. מאחר שגם משפחת העסקנים הציוניים לא חשה בטוב בהופעתה המוזנחת, הפגינה כלפינו תוקפנות גסת־רוח. כל הפגישה נמשכה דקות ספורות בלבד. לבסוף נסנו על נפשותינו ושתי הנשים נדרו נדר שלעולם לא יעסקו עוד בשתדלנות מסוג זה.

לגבי דידי, לא היה חידוש בפגישה זו, שהרי בשנים האחרונות אירעו לי דברים כאלה לעתים תכופות. אולם, בדרך כלל, הייתי לבדי ולא היתה לי אותה הרגשה של גיחוך הנובעת מהליכה משותפת. הספרות הרשומות בפנקס או בחשבון־הבנק אינן מעידות על השפלתו של מי שהשיג את הכסף או על מידת המאמץ שהושקעה כדי להוציא את הכסף מן הנדבן. אינני יודעת, אם לדידינו הכנה נפשית מספקת כדי לשים את עצמם במקומו של מתרים או לנחש בכמה דמעות ויזע עלה איסוף הכספים…

ואולי אינני צודקת כלפי אנשי “הבימה”, שהרי לא־אחת נאלצו לבקש בשביל עצמם ולא היתה להם אפשרות לקום וללכת, כפי שעשינו אנחנו אצל הקנדים. לא פעם היה עליהם להשאר ולהפציר, ולסבול לאחר־מכן חרפת־רעב.


ציריך, 22 באוגוסט 1929

יש אמיתות פשוטות, שמדי פעם מתאשרות מחדש. אחת מהן היא, שאין עבודה נעשית לבטלה. לפני שבועות מספר, כשנסעתי מברלין ללודג', כדי לקרב לענין שלנו את הנדבן העשיר בוריס אטינגון, אמנם ניתנה לי הזכות לשוחח אתו חמש דקות במחשכי משרדו, בבית־המסחר הגדול ליצוא־פרוות. הוא דחה את בקשתי, אבל עשה זאת באדיבות ולא יכולתי לכעוס עליו. בגללו נסעתי שני לילות, אך קיבלתי פיצוי בצורת חמיצת־כרוב טעימה שאכלתי אצל ידידים שלנו, משפחת ספקטור. בדרך חזרה הרהרתי מדוע, בעצם, אינני מצליחה במשימות כאלה. והנה, היום הופיע בציריך אותו אטינגון, בעל הזקן האפור היורד על פי מידותיו, ולולה שוחחה אתו על “הבימה”. הוא השיב לה ברוב באדיבות, כי הוא מוכן ומזומן להשתתף בקרן; אמנם, לשנה אחת, לפי שעה, ובסכום של אלף מארק.

פעולתנו למען השגת סובסידיה ל“הבימה” נמשכת ואנו מקווים, שכבר מחר נשמע החלטה חיובית. חיים ארלוזורוב ואורי זסלבסקי מנהלל עוזרים לנו.

האווירה בקונגרס מלאה סיפוק ובטחון. הכל גאים בהישגיו של ווייצמן והכל שמחים לקראת התקופה החדשה הנפתחת עם הקמת הסוכנות היהודית לא"י. חיים ארלוזורוב נשא נאום גדול, המאפיל בחוכמתו ובתנופתו על כל מה שהושמע בקונגרס הזה. הכל רואים בו את יורשו של ווייצמן. ברל כצנלסון סיפר לי היום, שעוד לפני זמן לא־רב היה ארלוזורוב סטודנט צעיר והוא, ברל, התפלא איך הצעיר הזה מעז לפתוח את פיו בסוד הזקנים…


ציריך, 24 באוגוסט 1929 אחרי־הצהריים

הבוקר פגשתי את פריימן־האב בפרוזדורי בנין הקונגרס ומאחר ששתי חברותי המכובדות לא היו אתי, תפסתי אותו בשרוולו, משכתי אותו לקרן זווית ואמרתי לו את דעתי עליו. הפעם היה זה הוא שנאלם דום. לאחר מכן, בחצי־פה התחייב לתרום סכום כלשהו לאגודת־הפאטרונים; אמנם משהו, פעוט, שאינו עומד בשום יחס לעושרו.


בערב

כשישבנו צפופות בגינה ואכלנו ארוחת־ערב, הצטרפו אלינו אורי זסלבסקי ויוסף ברץ. לגבי דידי, זאת היתה שעת הקונגרס היפה ביותר. הם סיפרו לנו, כי יש תוכנית להתחיל עכשיו בבנית התיאטרון בדגניה, שלמענו הבטחתי להם אשתקד לגייס 500 לא“י. דובר אז על הקמת תיאטראות בדגניה, עין־חרוד ונהלל. יסף ברץ אמר, שדגניה מוכנה לוותר על חלקה, כי אינה רואה אפשרות להקים בנין כזה. התוכניות למיבנה בנהלל כבר הוכנו על ידי ריכארד קאופמן. הן נראו לי מוצלחות מאד והחלטנו, שמחצית הכסף, שהיינו 250 לא”י, יושקעו עתה בנהלל. אין לך הרגשה נעימה יותר מאשר למצוא את לחמך ששלחת על פני המים.


ציריך, 25 באוגוסט 1929

הכרתי כל כך הרבה אנשים ודיברתי כל כך הרבה עד שראשי סחרחר עלי! זה הקונגרס הראשון שהשתתפתי בו וכל העת אני שואלת את עצמי האם מישהו נשאר בארץ־ישראל או שהכל באו לכאן, להציף את ציריך. התזכיר שהגשנו לכל הצירים לא עורר, חוששתני, רושם עז במיוחד. גם על הפטיציה שלנו לא שמענו תגובות חיוביות. אנשים אוהבים ללכת לתיאטרון, אם יש הצגה טובה, וכיהודים הם גם גאים ב“הבימה”, בעיקר כשהביקורת הבינלאומית מהללת אותה. אבל, שהמוסדות הלאומיים יעסקו ברצינות בעניני תיאטרון – זאת, כנראה, דרישה מופרזת. אני חוששת מאד לגורל התמיכה.


ציריך, 26 באוגוסט 1929

בעצמי אינני יכולה להאמין, אבל הצלחנו! “הבימה זכתה בפעם הראשונה להכרה כמוסד לאומי וקיבלה הקצבה זעירה – 300 לא”י. רובשוב לחץ והעביר, שגם “האוהל” ייכלל בסכום, בצורה כלשהי. הרי מובן מאליו, שהפועלים צריכים להגן גם על התיאטרון שלהם, אף אם – כפי שהם מתבטאים – “אוהל” היא האשה החוקית ו“הבימה” אהובתם…

מחר בבוקר אנו נוסעים מכאן, עייפים ומאושרים.


ברלין, 15 בספטמבר 1929

בארץ פרצו מאורעות־דמים איומים והשרו על כולנו דיכאון ויאוש. הארצישראלים נפגשים לעתים תכופות ברחובות שבסמוך לגן־החיות, ה“zoo”, הברלינאי וכל אחד מביא אתו עתונים טריים וידיעות נוספות. אתמול באה ידיעה, כי בית־אלפא נשרפה.


ברלין, 30 בספטמבר 1929

הגיעו ידיעות על טבח בצפת ובחברון ובירושלים העתיקה. קבוצה קטנה מתל־אביב, שהסתכנה וירדה ליפו, שכללה את בנה של מרת גולדברג היקרה שלנו ואת הררי, בעלה לשעבר של אחת השחקניות שלנו, מצאה את מותה. זה התחיל, כרגיל, בתשעה באב, ליד הכותל המערבי.

“הבימה” היתה בלב־ים, בדרכה לאיטליה כשפרצו המאורעות. ב־15 בספטמבר הם התחילו להציג באיטליה. שולחים אלינו את קטעי הבקורת מתוך העתונות האיטלקית. משווים את ציורי הבמה של ‘הבימה’ לתמונות של גדולי הציירים האיטלקים. אחרי איטליה יבקרו בשווייץ ומשם יבואו לגרמניה.


ברלין, 15 באוקטובר 1929

צץ בי הרעיון להרחיב את חוג ידידי “הבימה”. רציתי להזמין מספר אישים יהודים מעולם הכספים ולקרבם אל אגודת־הפאטרונים, אבל לאחר־מכן וויתרתי על כך ובסופו של דבר הדפסתי הזמנה לערב של וויכוחים על דרכה ומטרותיה של “הבימה”. ארנולד צווייג יהיה הפותח וינאמו ביאליק ובובר. השלמתי את רשימת המוזמנים ואני נוסעת לימים מספר ללונדון.


לונדון, 6 בנובמבר 1929

הבוקר טילפנתי למשרדי ולתדהמתי נאמר לי, כי אבי ביטל את כל האירוע. הוא טען, שאין לזה תכלית והוא מעדיף, בבוא העת, להזמין מספר יהודים עשירים. אני חוזרת לברלין תיכף ומיד כדי להסדיר את הענינים.


ברלין, 12 בנובמבר 1929

כל ההכנות הושלמו. הואיל והזמן כה קצר, שיקעתי עצמי במלוא המרץ בעבודה זו והזמנתי את כולם אישית: רודולף קייזר, חתנו של איינשטיין; אלפרד דבלין; הבמאי הארטונג מתיאטרון־הריניסאנס; אריך אנגל, הבמאי של “אופרה בגרוש”; יצחק שטיינברג, מי שהיה קומיסר־המשפטים הרוסי בתקופת קרנסקי; המשורר ארנו נאדל; טשרניחובסקי; סמי גרונמן; ארתור הוליצ’ר השמאלני; פרופסור טורצ’ינר; פרופסור אלנבוגן ורבים אחרים מן החוג שלנו. ארנה מיכאל תדאג להביא את אדריכל־התיאטרון הגדול אוסקר קאופמן, בונה “הבמה העממית”.

זאת רשימה נכבדה המכילה כמאתיים שמות ואמי היקרה איננה מתנגדת, שאקשט את הבית לכבוד “הבימה” באותה חגיגיות כפי שהיא עושה זאת למען האורחים שלה.


ברלין 13 בנובמבר 1929

בעוד שעה אנו מתחילים. שולחנות קטנים הוצבו בטרקלין הגדול ובחדר־האוכל. יש מקום להרבה אנשים. ליד האח הוצב שולחן־נשיאות גדול. כשירדתי עכשיו במדרגות האחוריות, מחדר־השינה שלי, ממש קיבלתי פיק־ברכיים. האם לא מיותר כל ה“טראסק” העצום הזה? האמנם חיובי הוא, שכל האישים הללו, המייצגים את השמן והסולת של חיי־הרוח ביהדות, יתערבו בחיי “הבימה”?

מאז שנתיים אני מכירה את השחקנים ולא פעם ניסיתי, לבדי וביחד עם ווילפריד ישראל, שפיצר ויהושע, ללחוץ אותם אל הקיר ושאלתי אותם: מה תהיה אחריתכם? לאן נשואות עיניכם? מעולם לא קיבלתי תשובה ברורה. עד שנסעו לישראל, כך נדמה לי, הלכו לקראת יעדם בבטחון של סהרורים. משהו בלתי־מודע דחף אותם או משך אותם, אבל עכשיו אינם יודעים לאן פניהם מועדות והערב – איש מהם אינו נוכח. כמעט לעג־הגורל הוא, שאחת מחברות “הבימה”, שעזבה אותה בשלב מוקדם, מרת אליאס, שבאה עכשיו מאמריקה, תהיה היחידה שתופיע הערב ותשמיע קטעים מתוך “הדיבוק”.

לי עצמי לא ברור למה אירגנתי את הערב הזה. האמנם יש סיכוי, שהוויכוח ישפוך אור על דרכה של “הבימה”? האם, בכלל, אפשר ללמד אותם ולהטיף להם מוסר? הבטחון העצמי של “הבימה” הוא יסוד כוחה וחולשתה כאחת. על כל פנים, להבא לא אעשה צעדים נועזים כאלה.


ברלין, 15 בנובמבר 1929

הפקת לקחים היא דבר חשוב בחיים. יתכן מאד, שכלל לא הייתי מרהיבה עוז בנפשי לארגן את הפגישה הזאת לולא ניסה אבי להניאני ממנה.

הערב היה מוצלח ונהדר. האווירה היתה חגיגית מלכתחילה. פני הבאים קרנו מסיפוק, אף כי דווקא בברלין דבר רגיל הוא להפגש בחברה תרבותית נוצצת. האמת היא, שהכל היו נרגשים בצורה מוזרה. אולי משום שיותר מדי אנשים מפורסמים ומהוללים נענו להזמנה. אני עצמי, היוזמת, נחבאתי אל הכלים והתבטלתי בששים. ישבתי כל העת עם ווילפריד ישראל על המדרגות הפנימיות הרחבות וספגתי וקלטתי את כל התנועה והשיחות.

המיוחד בערב הזה היה, אולי, שכל משורר עבר לפיוט תוך כדי נאומו וכל אחד מהם סיכם את ה“אני מאמין” שלו בעשר דקות לנגד עינינו.

רק ביאליק האריך בדיבור. הוא נאם באידיש, אך בשפה מובנת לכל: “על ‘הבימה’ לקבוע את הטון של ארץ־ישראל המתחדשת, את האופנה, הצורה והסיגנון. עליה ליצור חדש על פי מקורות עתיקים”. ביאליק ציטט מהתנ"ך, הזכיר את דברי הנביאים. הוא תיאר כיצד יחזקאל ושאר החוזים “הציגו” לפני העם. הם נטלו מקל לידיהם והראו לעם איך נראה אדם שחייב לנדוד לגלות. הוא הדגיש, כי מעתה על “הבימה” להיות מורת־דרך בארץ, לא אל הארץ, כפי שהיה עד כה. ביאליק היה כה תוסס ושופע ולבבי עד כי כולנו היינו מוקסמים ממנו.

אחר בא תורו של מרטין בובר:

“הושיטי ידך אל העולם, הבימה! שחקי את שקספיר ואת שילר! עזרי לעצב את נשמת המין האנושי, כפי שעשו הגדולים – ואז תצליחי לתת לארץ את אשר נחוץ לה”.

אחריו דיבר רודולף קייזר השקט, שאת ספרו על שפינוזה קראתי לא מכבר:

“עליך לשחק את הנשמה היהודית, הבימה! עליך לתאר את היהודי, את האדם בסבלו – ואז תסללי את הדרך, שתוליך את האנושות אליך ואל העם היהודי”.

אלפרד דבלין היה חד וחלק, אינטלקטואלי כדרכו בקודש. ארנולד צוויג דיבר על הצורך בדרמה יהודית. הוא היחיד שכתב אחת – “עלילת־דם בהונגריה” שהועלתה על ידי אליזבת ברגנר – וחשנו בדבריו מרירות כלשהי על שיצירה זו טרם הוצגה ב“הבימה”.

בחדרים נשתררה דומית־מוות כאשר ארתור הוליצ’ר, הענק הישיש, ביקש את רשות־הדיבור ועדיין קשה לתפוס את מה שהתרחש לאחר מכן. הוא קם ואמר:

“ל’הבימה' נותרה שליחות אחת ויחידה. ארץ ישראל החלוצית של החולמים האידיאליסטיים נהרסה עכשיו. על ‘הבימה’ לקונן עכשיו מעל במות העולם על השואה הזאת. זה יעודה הגדול – היחיד שנשאר לה!”

מאתיים איש ישבו כמו בהלם. כאן נכחו נציגי הישוב והציונות והרוח היהודית, מזועזעים ממאורעות הדמים של השבועות האחרונים, אך איש מאתנו לא העלה על דעתו, אף לא בסיוטים המעיקים ביותר, שהישוב נחרב או שבניין הארץ נדון לכלייה. המפעל היה בסכנה, ואולי יעוכב, אבל אמונתנו ובטחוננו לא התערערו והמאורעות, עם כל חומרתם, הרי לא חיסלו את הישוב! והנה קם אדם, איש השמאל, המאמין, כי רק ממוסקבה תצא תורה לעולם ולעם היהודי, ומעז להגיד: זכר לא יישאר מכל הצעירים, פרט לשיר או מחזה על הבמה…

דומיה מעיקה השתררה גם בעקבות דברי הוליצ’ר, שהעכירו את האווירה ומחו את השמחה מעל פני הנוכחים. לבובר היתה תושיה להכריז על הפסקה. המלצרים הגישו משקאות. המשתתפים קמו והחלו מהלכים בין החדרים. ביאליק ובובר ישבו בקרן־זווית והתלחשו בהתרגשות.

אחרי הפסקה ממושכת שרה גברת אליאס מתוך “הדיבוק” ואת ה“ספיריצ’ואל” הכושי על יהושע שמוטט את חומות־יריחו וכולנו התרשמנו עמוקות. ההפסקה והכיבוד החזירו לנו במידת־מה את שווי־המשקל הנפשי ואז פתח בובר ואמר:

“בהיסטוריה שלנו, מר הוליצ’ר, עוד לא התנבא איש כמוך. אפילו נביאי הזעם שלנו היו מתונים יותר. תמיד התרו בעם ונביאו, שירושלים תחרב והעם יוגלה – אם לא יחזרו בהם מדרכם הנלוזה. אולם, תמיד הותירו שמץ של תיקווה: אם תחזרו בתשובה – תינצלו. רק פעם אחת בדברי הימים התנבא מישהו כמוך. זאת היתה קאסאנדרה במלחמת טרויה. אבל, קאסאנדרה אמרה: ‘אנחנו נאבד’, לא כפי שאתה אמרת ‘אתם תאבדו’.”

ושוב באה דומיה אחרי הנאום, אך הפעם לא מתוך מועקה וזעזוע, כי אם מתוך־קורת רוח. לפתע, שוב היינו בטוחים לחלוטין, שהישוב יחזיק מעמד, שארץ־ישראל העברית תחיה. היה ברור לכולנו, כי אנו דנים בגורלו של תיאטרון, שלא ישמיע רק קינות כי אם קולות תרועה וששון.

דברי בובר עשו רושם עמוק אפילו על הרבים בקהל שהיו מתבוללים גמורים ושאולי בפעם הראשונה שותפו בפקפוקינו ומאבקינו. זכורה לי, בעיקר, השתיקה המהורהרת של שלושה אנשים: השחקנית אידה רולאנד; בעלה, הרוזן קודנהוב־קאלרגי (מחולל רעיון פאן־אירופה); ואוסקר קאופמן, בונה הבמה העממית. הם היו כהמומים מן הבטחון שלנו.

עד מהרה השתררה שוב אווירה נעימה ועתה באה שורה של ווידויים קצרים ולוהטים: יצחק שטיינברג ביקש לראות על הבמה את דמות החלוץ הציוני הנמק עתה בכלא־סיביר; גרונמן, ידיד “הבימה” משכבר הימים, היה חביב ומלא הומור כתמיד; ארנו־נאדל אמר, כי הוא מחכה ליום בו אפשר יהיה לבכות ולצחוק בעברית באופן טבעי – רק אז תהיה שפה, שתוכל לבטא את כל הלכי הרוח והנשמה. הרמן סווט סיפר על התרוממות המוסיקה ברוסיה אחרי המלחמה. ודיברו עוד ועוד עד שהחברה החלה מתפזרת בנחת אחרי 2 בלילה. ארנולד צווייג עוד תבע, בדברי־הנעילה, שיהיה המשך להתחלה זו, שחשפה כל כך הרבה רצון טוב ונכונות לעזור לענין, ודרש שהדבר יוליך להטיית שכם פעילה לבנינה של “הבימה”.

עכשיו צריך לגשת לעבודה, אמרו בובר וצווייג וביאליק. צריך לתכנן ולבצע. לבסוף הלכו כולם, מאושרים – כמוני.


ברלין, 16 בנובמבר 1929

היום טילפן אלי טשרניחובסקי ואמר לי, כי בערב שבילה בביתנו הומחש לו בפעם הראשונה מה היתה האווירה בטרקלינה הספרותי המפורסם של רחל וורנהגן, היהודיה המפורסמת, ידידתם של גיטה והיינריך היינה.


ברלין 28 בנובמבר 1929

השיכרון חלף, אבל הזכרונות מפעמים בחוזקה. בעתונים רבים הודיעו על הפגישה; גם ב“היינט” הוורשאי ואבי גאה מאד על שגם שמו וגם שמי הוזכרו בעתונים.


ברלין, 2 בדצמבר 1929

בקרוב תגיע לכאן “הבימה” ותשחק בתיאטרון ע“ש לסינג – שניים ממחזותיה החדשים וגם מספר ישנים. החדשים הם “כתר־דויד” לקאלדרון, בעיבודו של צוף, ו”האוצר" לשלום־עליכם. אנו משתדלים לגמור את כל ההכנות ונזמין את ידידי־“הבימה” לפגישה ב“פואייה” אחרי ההצגה.


ברלין, 16 בדצמבר 1929

ראינו את “כתר־דויד”. מסקין היה דויד, רובינא תמר, פינקל אמנון. היתר הופיעו בתפקידים שונים. חדשה היתה רוזובסקיה בתור כושית. כל תנועה של שחקן על הבמה יצרה תמונה חדשה. הכל התנהל על רקע קטיפה שחורה. דויד היה ענק עם ראש כמו של קארל מארכס ועוצמה של לביא. וויניאר כשלמה היה נבון ומעודן; בן־חיים כשמעי היה לוהט, אבל לא חם.

מן הארץ הגיעונו הדים שליליים על הצגה זו. הקהל נשאר צונן. דויד הוגדר כנוצרי יותר מאשר יהודי. ואכן, יש משום העזה בכך להראות את הדמות הזאת באורו של קאלדרון הקאתולי.

השחקנים סיפרו לנו, כי ביאליק שוחח אתם פעם אגב־אורחא על דמותו של דויד. הוא לא ישב כי אם נשאר עומד ונשען על מקלו. אולם, השיחה החטופה נמשכה ארבע שעות, שבהן הסביר להם, כי כל דור ודור ביהדות ראה את דויד באור אחר. כל דור הוסיף נופך משלו וגירסה שונה וכיום, כשיהודי מבקש לעצב את דויד, עליו למצות את כל הדמויות החופפות הללו. אולם, איש מאלה שהציגו כאן את דויד אינו יהודי תלמיד־חכם: לא קאלדרון, לא צוף ולא הרוסי דיקי ואף לא בעל־המלאכה מסקין. ואולי דווקא מה שהרחיק את יהודי ארץ־ישראל מן ה“דויד” של “הבימה” קירב אותו אלינו? הטרגדיה של אדם גדול, בנוסח המלך ליר, שבניו מבקשים את כתרו – זאת תופעה עולמית, שאינה קשורה בזמנים.

ההצגה אדירה ומונומנטלית, אבל רק שני רגעים מתוכה נגעו ללבנו ממש; אהבת אמנון ותמר ורצח אמנון על ידי אבשלום. פרידלנד שיחק את אמנון בעל השיער הבלונדיני הארוך והלבוש הססגוני בנימה של גנדרנות מתנוונת ומרושלת.

פרשת אמנון ותמר היא אחד מסיפורי האהבה הטרגיים הגדולים של התנ"ך והטרגדיה אינה בגילוי־העריות של אח ואחות, אלא בכך שהאח דוחה את האחות מעליו לאחר שאהב אותה. הוא שנא את זו שאהב, והיא, בתו של דויד, קובלת מרה עליו, מאחר שעורר את אהבתה ומאס בה. ואין אבשלום הורג את אמנון משום שידע את אחותו, אלא משום שגירש אותה מעל פניו. האופי הברוטאלי של אמנון, השיר הרוטט של רובינא הפורטת על הנבל, התשוקה ההדדית, השנאה הבאה בעקבותיה, הנקמה, הרצח – כל המומנטים הללו מקבלים בהצגה מימדים על־אנושיים. האמנות, במובן המלאכותי, נעלמת ונשארת רק האמת במערומיה.

מעולם לא ראיתי את רובינא כה חדורת להט ותוססת כמו בהצגה זו ומעולם לא היה פינקל כה מושלם. כל היתר – משניים לעומת שני אלה. מסקין, אמנם, היה עצום, אך לא מגיע לקרסוליהם.

אני נרגשת וגאה על שזכיתי לתרום את חלקי להבאת ההצגה הזאת. אמנם, לא הכל היו שותפים להרגשתי. רבים נשארו אדישים והנידו ראשיהם, ובעיקר היה גרונמן מלא פיקפוקים כרימון.

המסיבה בגמר ההצגה היתה משעממת.


ברלין, 20 בדצמבר 1929

ההצגה השניה של “הבימה” היתה “האוצר”. בארץ היתה זו ההצגה הראשונה מן הרפרטואר החדש. בארץ היתה הצלחה כבירה. כאן – פחות.

כל הדלות, כל הכיעור, כל האמונות התפלות, כל הניוון והפיגור של העיירה היהודית במזרח אירופה באו לידי ביטוי במחזה זה – ולזאת עוד נוסף הבימוי הדראסטי של דיקי. הטיפוסים דוחים, אם כי אחדים מהם מבריקים ומוצלחים, למשל בן־חיים כבעל קטן־קומה לעומת מסקינה כאשתו הענקית. כשפוקעת סבלנותה של האשה והגוץ מצטרח עליה, היא, פשוט, שמה אותו במריצה ומסיעה אותו הביתה.

המערכה הראשונה היא מלאכת־מחשבת של קומפוזיציה: שוק שהכל בו נמצא בתנועה. סצינות רבות שזורות זו בתוך זו, הכל מתנהל בדייקנות של שעון. ובכל זאת: הרי אנו רוצים להחלץ מן הגיטו ואיננו יכולים להתייחס אליו בהבנה וחיבה.

חם בלב נעשה רק לקראת הסוף. כשעורכים את החתונה הכפולה וכל החבורה יוצאת בבית העלמין בריקוד מבויים בצורה מקסימה. כל זוג וכל יחיד מדגימים מחול בפני עצמו, יצירה בפני עצמה, והדבר גורף גם את הקהל האדיש ביותר. אולם, למרות המומחיות שהושקעה בו – אין מחזה זה הולם את מה שקווינו לראות כפרי־הביכורים של אדמת ארץ ישראל.


ברלין, 21 בדצמבר 1929

חוץ מזה, אין הרבה נחת מהצגות אלה. הימים שלפני חג־המולד והחג עצמו אינם מועדים מתאימים. האמרגן ליאונידוב אינו מרוויח הפעם. אנו מודאגים ביחס לעתיד. הסיבוב ייגמר בקרוב. ארנה מיכאל הבטיחה להעמיד חווילה ריקה בפאזנן־שטראסה לרשות “הבימה” בקיץ, להכנת הצגות חדשות ונקווה, שנוכל לשכן שם את “הבימה”. בינתיים אנו מוגיעים את מוחותינו בשאלה: מה יהיה? אולי סיבוב בפולין? אבל, מה צריך לביים עכשיו ומי יביים?


ברלין 1 בינואר 1930

אמש היתה אצלנו “הבימה” בהרכבה המלא. לכולם הוגשו קרפיוני־שבת, כפי שסבתי יודעת להכינם והאווירה היתה שקטה וידידותית. לאחר מכן הופיעה דבורה ברטונוב, בתו של אחד השחקנים, בריקוד. היא רוצה ללמוד באלט בברלין ואבי ואחותי קטה יתמכו בה.

בסביבות חצות הלכו כולם, כי עוד היו מוזמנים אל אלכסנדר גראנך, והשאירו אותי עם אחותי קטה. למעשה, נעשיתי עצובה במקצת, כי פעם אחת השתוקקתי לראות את חברי “הבימה” במצב של “השתוללות” – אבל הם לא הזמינו אותי להתלוות אליהם.

הבוקר סיפרה לי אשתו של בן־חיים, כי לא האמינה למראה עיניה: בין האורחים אצל גראנך היה גם הרב יואכים פרינץ הצעיר, עם אשתו. אדם שבא מוורשה – קשה לו, כמובן, להעלות על הדעת, שרב בישראל ישתתף ב“אורגיות־האמנים” אצל גראנך… אבל, גראנך זה הוא ברנש עצום, למרות הכל. הוא פראי, מוכשר, נדיב ואוהב את “הבימה”.


ברלין, 15 בינואר 1930

בקלן קרה אשר יגורנו בברלין, כשראינו את “האוצר”: אדון טיץ, שפעם דחה בגסות את בקשתנו לעזרה, עזב את מקומו בלוז’ה באופן הפגנתי בעיצומה של ההצגה. הוא נחרד מן התפיסה הסאטירית, האכזרית, האנטישמית כמעט, של היהודי הקטן וכשיצא, אמר בתרעומת: “דבר כזה מעיזים להציג פה, במערב?! גיטו כזה, סמרטוטים כאלה, זוהמה כזאת!”

הייתי מדוכדכת מאד, אך סברתי, שיש בדבריו מן הצדק.


דיסלדורף, 22 בינואר 1930

פגשנו כאן את הבמאי שארוף, מי שהיה תלמידו של סטניסלבסקי. בשבילנו אין הוא בא בחשבון, כי הינו חלש ורכרוכי מדי.


דורטמונד, 22 בינואר 1930

אני כותבת בעקבות הצגה של “היהודי הנצחי”: איזו אשה היא רובינא זו! לפעמים היא נראית לי כזרה, רחוקה, אבל אני מאד אוהבת אותה. היא השיגה דבר, שאינו ניתן אלא למתי־מספר. הלהט והסבל שלה קיבלו צורה – כמו פסל יצוק. לעולם לא ימוש זיכרה מלבנו. עוד הנכדים שיראו אותה יספרו לנכדיהם עליה. גדולתה מסתורית ואיש אינו יודע מנין ינקה את אמנותה. היא מאצילה מגדולתה על אלה הרואים אותה. לדמותה האישית, הפרטית, אין חשיבות. אך דמותה הבימתית חרותה בלב המיליונים.


ברלין, 28 בינואר 1930

ובכן, מכינים סיבוב בפולין ואחר כך חוזרים לכאן להכנת הצגות חדשות.

הלך־הרוח הכללי אינו עליז ביותר, כי העתיד שרוי בערפל. חשבנו, שכספי הפאטרונים יבטיחו את קיום “הבימה”, אבל תקציב השנה הראשונה הוצא כדי לשלם את החובות לשחקנים ועכשיו צפויה לנו הוצאה עצומה נוספת: גברת גולדברג הודיעה לנו מתל־אביב, שהיא נאלצת למכור את התיאטרון הארצישראלי הקטן, שבנתה בשביל גנסין ושמסרה ל“הבימה”, אלא אם כן תקבל, לפחות, את דמי המשכנתא בסך 1500 לא“י הרובצת על הבית. השתדלתי לגייס את הכסף ופניתי גם אל יעקב מיכאל, אך לשווא. כעת אנו נאלצים לשלוח את הכסף הזה, מתוך המעט שיש לנו בקופה. אך תמורת זאת תהיה ל”הבימה" אכסניה משלה ואנו תקווה, שזה יהיה היסוד לבנין חדש וגדול.



פרק ה'    🔗


ברלין, 30 בינואר 1930

אמש הייתי אצל מיכאל צ’כוב, דודנו של המחזאי הרוסי הגדול אנטון צ’כוב. הוא מתגורר בדירה מרוהטת שכורה, בירכתי בית זעיר־בורגני. אשתו הראשונה היתה כוכבת־הראינוע אולגה צ’כובה. עכשיו יש לו אשה רוסית פשוטה, שדואגת רק לו. הוא קטן־קומה, בלונדי כחוש, ועיניו התכולות שקועות בחוריהן.

על השולחן העגול, המכוסה במפת־קטיפה אדומה, לצד ספה ישנה, עמדה מנורה עם אהיל־משי מיושן. לעולם לא הייתי מתארת לעצמי, שאמן כמו צ’כוב עשוי להתגורר בסביבה שכזאת. והרי זה אותו צ’כוב ששיחק את “האמלט” במוסקבה ושהתפרסם בתפקיד מאלבוליו ב“כטוב בעיניכם”. אומרים עליו, שהוא נוטה במידה שווה למיסטיקה ולשיכרות.

שעות ארוכות שוחחנו על “הבימה”, אמנות, תיאטרון ומחזות. היתה לי הרגשה, שכאילו מכירה אני אותו מקידמת דנא ולא התקשינו כלל למצוא שפה משותפת. הייתי כחולמת כאשר יצאתי ממנו. אדם כזה עוד לא פגשתי. הוא עושה רושם, כאילו כל מהותו וישותו היא האמנות. אי־אפשר להגדיר אותו כאמן מוכשר או כאיש שמסוגל לגלם או לביים דבר זה או אחר. הוא פשוט נושם ונושף אמנות. ידיו, עיניו, כל־כולו שופע עמקות מלנכולית ואפשר לנחש, כי הוא מסוגל לתהומות של שחיתות ולשיאים של אקסטזה שנתנו את ההשראה לדוסטוייבסקי.

ידוע לי, שהוא מבלה לילות רבים בשתיה לשכרה. ידוע לי גם, שהמיסטיקה הקאתולית הביאה אותו בסתירה נפשית קשה להשקפת־עולמו המהפכנית. הייתי מסוגלת לכל כדי לסייע לאיש כזה.

בלילה טיילנו ברחובות. הוא שאל אותי מה אני מציעה שיביים ואני הצעתי לו, בשם “הבימה” את “כטוב בעיניכם”. אך הוא לא התלהב. “זה לא בשבילי”, ענה. “תנו לי משהו מן ההיסטוריה או המיסטיקה, מן העולם היהודי. אולי את ‘אוריאל דאקוסטה’.” אולם, לזאת סרבתי, כי ידעתי, ש“הבימה” רוצה ממנו רק את “כטוב בעיניכם”, כי אין לו שם של במאי גדול. הוא רק יכול לחזור על מה שגילם פעם בתור שחקן.

נותרו עוד מספר בעיות טכניות שהיו טעונות הבהרה. היה עליו להופיע ב“פאיה” אצל מאקס ריינהארדט וכל עוד יהיה עסוק בחזרות אצל ריינהארדט – לא תהיה שעתו פנויה. הבטחתי לו להכין עד מחצית מארס את התרגום, המלחין, צייר־התפאורות ואת האולם לחזרות. קרוב לוודאי, שאת המוסיקה יחבר ארנסט טוך; הוא ידיד ומורה של אחותי קטה. התרגום ייעשה בידי שאול טשרניחובסקי.

נפרדנו בהרגשת ידידות רבה. מעודי לא פגשתי אדם, שהוא כה רחוק ממני וכה מושך אותי.


ברלין, 5 בפברואר 1930

שוב חליתי ונאלצתי לשכב ימים מספר בבית־חולים. יהושע נסע והרופא לא־סימפטי. אני כה חלשה עד שבקושי אוכל להלך על הרגליים. ודווקא כעת נערכות ההכנות לערב הספרותי השני. אמו של ווילפריד ישראל שמעה על ההצלחה הזוהרת של המסיבה בביתנו והתנדבה אף היא לארגן ערב כזה. הורכבה, איפוא, רשימת־מוזמנים חדשה, שלמרבה הצער לא תכלול את בובר וביאליק, אבל, לעומת זאת, יבואו אחדים מאנשי־הספרות הצעירים וביניהם האחים צאדק, ה. א. יעקוב, ליאו לאמיה וארנסט דויטש. ומוזר, שוב יהיה נוכח אחד השחקנים שפרשו מן “הבימה”.

לפני שאושפזתי בא אלי גבר צעיר ויפה־תואר ושמו בנימין צמח. הוא אחיו של נחום, מייסד “הבימה”, וידיד ומאהב לשעבר של אינה גובינסקה. אותו בנימין צמח היה אחד השחקנים המעודנים ביותר של התיאטרון וגם רקדן בחסד. הוא נסע מאמריקה לארץ־ישראל כדי לבקש שיקבלוהו חזרה ל“הבימה”, כפי שביקש גנסין. ליהושע ולי היה מאד חבל על גנסין ומדי פעם הפצרנו בשחקנים שיחישו את הטיפול בבקשתו, אך לשווא. הם דחוהו בלך ושוב משך חודשים ארוכים. גם לאינה גובינסקה, ברץ ונחמה וויניאר לא היה קל להתקבל כשחזרו מרוסיה והם נשארו עוד שנה שלמה מחוץ לקולקטיב.

לצמח הצעיר היתה הבעת פנים מיוחדת, אופיינית לכל חברי “הבימה” שבאו ממוסקבה והמעידה על מעין קירבה נפשית ורוחנית, שחושלה על־ידי גורל משותף. מכל מקום, הם דחוהו עכשיו מעל פניהם ואמרו לו כי אינם יכולים לקבל חברים חדשים לפני הסיבוב. זאת, כמובן, אמתלה בעלמא. צמח חוזר במפח־נפש לאמריקה והוא מתעכב בברלין ומבקש בשיחה אתי נחמה – והזמנה לערב הספרותי בו ידונו ב“הבימה”. כאילו ברצונו להתחמם עוד פעם אחת ליד האח לפני צאתו חזרה אל הכפור.

אמריקה נשארה לגבי דידו ניכר, אף כי היו לו הצלחות, זעיר־פה וזעיר־שם. הקבוצה שנשארה שם לא השכילה ליצור שום מפעל רציני. היא נפוצה לכל הרוחות והאנשים אוכלים את עצמם כשהם נזכרים במה שאבד להם.

לפעמים אני מהרהרת, שאולי גם גן־העדן נעשה מקום כה נפלא רק בזכות הזכרונות. בדרך כלל, מי שחי בגן־עדן, אינו יודע להעריך זאת…

בכל אופן, בנימין צמח הוא איש מצודד ואינני מכירה בין חברי “הבימה” אחד שיוכל להשתוות אליו מבחינת החן הפיוטי.

הערב הספרותי השני כבר מאחורינו ושוב התברר, שההעתקים חיוורים וההמשכים קלושים אם אין בהם צורך אורגני. מן הפגישה השניה אפשר היה לקבל את הרושם, שאין טעם להמשיך. היו רגעים יפים, אבל, בדרך כלל, זה היה מצחיק למדי.

בבית משפחת ישראל הכל אצילי מאד ומכובד מאד. האם היא אנגליה ולכן יש בה גם מידה לא־מבוטלת של נוקשות. המשרתים מהלכים במדים ובכסיות לבנות. לכסאות יש משענות צרות וגבוהות. האב הוא בנם ונכדם של סוחרים יהודים הוגנים. אביו עוד חבש כיפה ובשבתות היו סוגרים את הכל־בו שלהם, למרות שניצב באלכסנדרפלאץ, הכיכר המרכזית בברלין, ולמרות שבשבתות היה המסחר ער ביותר.

הזקן השאיר אחריו צוואה שבה נקבע, כי כל רכושו יעבור אוטומטית לקהילה היהודית, אם אחד מיורשיו יחלל את השבת ויפתח את הכל־בו. אביו של ווילפריד הוא אדם מתקדם, עדין מאד, מנומס מאד, מכובד מאד ונדיב מאד בכספו. אף על פי כן הגיע למסקנה, שאסור להרוס את העסק ושילם לקהילה היהודית חצי מיליון מארק בקירוב, כדי שתוותר על סעיף הירושה.

בבית ישראל היו שלושה ילדים: אחות אחת, ווילפריד עצמו, והאח הצעיר הרברט. האחות נישאה ועברה לאנגליה ומתה בלידה, דבר שהרס את ההורים מבחינה נפשית. ווילפריד הוא עלם יפה להפליא, תמיר, שאצילותו הנפשית כה בולטת עד כי אין אדם שיוכל להתעלם מקסמה.

לווילפריד יש, מלבד החדרים בבית הוריו, גם אטלייה, שאליו הזמין אותנו לפעמים. למעשה, הוא רצה להיות פסל, במקום לקבל לידיו את ניהול הכל־בו. ההורים חיפשו מוצא ושלחוהו למסע סביב העולם, כדי שישכח מנטיותיו האמנותיות. וכך הווה. הוא שוטט שבעה חודשים בעולם ובעיקר השתהה בהודו. ושם נהיה ידידו של גנדי. רושם הנסיעה הזאת, ובעיקר יצירות האמנות שראה, לא סר ממנו שנים ארוכות. כשפגשנו אותו לראשונה לפני שלוש שנים, היה זה זמן קצר אחרי שובו. רק בשעות הפנאי הוא עוד עוסק מעט בפסלות כתחביב. המצפון החזיר אותו למסלול של אבותיו.

כשגילה בעצמו את האהבה לארץ ישראל, הציע ווילפריד להוריו, כי יטעו פרדס בארץ. בצורה זו ייצרו מקורות־תעסוקה ליהודים וגם ישקיעו מעט הון בארץ. אולם, האב והאם חייכו על הפנטזיות של הנער, שחלם על ניחוח־הדרים על שפת ים־התיכון, וסרבו. ברם, כשווילפריד החל מתמסר לפעולה למען כפר־הנוער בן־שמן, הם נתנו לכפר מתנה בצורת פרדס בן מאה דונאם, לזכר בתם המנוחה. אך מלבד זאת העדיפו את הקרקע המוצק של אלכסנדרפלאץ על אדמתה החולית של ארץ־הקודש, כי הלא ידוע, שהכתובת הטלגרפית של כל־בו “ישראל” בברלין היא “ריאֵליטט” – הגינות…

ווילפריד אינו טיפוס בריא. אני גם מסופקת אם הוא מרגיש נטיה לנשים. לעתים הוא מזכיר לי את האמלט, שאינו נהנה לא מגבר ולא מאשה. מוזר, אך מדי פעם אתה נתקל בתופעה הזאת אצל אנשים אצילי־נפש, שבריאותם מעורערת.

הידידות שאני רוחשת לווילפריד עזה מכדי שאי־הצלחת הערב בבית הוריו תוכל להעכיר אותה ואני תוהה מה אני מרגישה כלפיו.

לפני שבועות מספר הייתי מוזמנת יחד אתו אל לולה האהן. היה עלינו לדון בנושא הקשור ב“הבימה”. לולה הוליכה אותנו מן ה“הול” הגדול, שבו ניצב ראשה היצוק בארד, אל חדר האוכל הקטן המרוהט בסיגנון בארוק. באותו ערב לא הרגשתי עצמי איתנה על רגלי – ולאו דווקא מפני שאני תמיד חסרת־בטחון במחיצתה של לולה. יש בה יהירות שמרגיזה אותי. אבל, באותו ערב היתה יפה להפליא, עד שמחלתי לה על כל חולשותיה מראש…

היא לבשה שמלת־פליסה כחולה, צרה וארוכה שגלשה עד אנפילאות־המשי שנעלה. מעל לשמלה לבשה חצאית סינית קצרה, שבה נרקמו על רקע וורוד כל הפרחים והצפורים שהדמיון המזרחי מסוגל להמציאם. בלבוש זה היא נראתה כמו נסיכה מתוך אגדה ונשימתי ממש נעצרה מרוב התפעלות. ווילפריד נראה לצידה כבן־זוג אידיאלי. הם נראו זוג מן השמיים או מתוך תמונה של צייר גדול כפראגונאר.

אני יודעת, שאינני נוהגת כשורה, כשאני מתייחסת אל בני־אדם ומעשיהם בהשפעת רגשותי האישיים, אך כזאת אני: אינני מסוגלת להפריד בין הדברים ולהיות תלושה.

ישבנו, איפוא, שלושתנו בחדר הקטן, באווירה של כלי־בדולח ותפריט, שהלמו סעודה אינטימית. חשתי בזיקה בלתי־מוסברת אל שני חברי גם יחד. ואם זכרוני אינו מטעה אותי, גרמתי לווילפריד צער גדול בארוחה זו. סיפרתי על בתי הקטנה, האוהבת להשתולל ולטפס על המדפים ולהשליך משם את הספרים. ווילפריד העיר, כי לא נורא הדבר וניסה להרגיעני, ועניתי לו מניה וביה: “שמע נא, כשהילדים שלך ינהגו בצורה כזאת – תתרגז גם אתה!”

כשנפלטו מפי דברים אלה, הסמיק ווילפריד ובא במבוכה רבה. אני משערת, שנגעתי בפצע מכאיב ואינני יכולה לבטא עד כמה הצטערתי על מה שאמרתי…


ברלין, 6 בפברואר 1930

היום טילפן אלי סמי גרונמן ואמר לי, כי מאז שנים לא נהנה כל־כך כמו באותו ערב ספרותי אצל משפחת ישראל – אלא שבמידה רבה נבעה הנאתו מהתבדחות על חשבוני.

וכאן, אולי, המקום, לספר על קורות הערב ההוא.

כששכבתי בבית־החולים, תיכננתי לי מראש מה עלי להגיד ולאחר מכן, כשהגעתי בברכיים כושלות לבית משפחת ישראל ושאלתי את ארנולד צווייג אם עלי להשתתף בוויכוח העתיד להתנהל, השיב לי בנימה של לגלוג: “את יכולה להשתתף ואת גם יכולה לא להשתתף”. ברור, שנעלבתי מאד והחלטתי לסתום את פי.

הערב התחיל כקודמו בביתנו. צווייג פתח ואחרים דיברו אחריו. היו שהשמיעו הצעות מעשיות וביקשו, ש“הבימה” תציג את המחזות “עלילת דם בהונגריה” לארנולד צווייג ו“צייד־אלוקים” לאמיל ברנהארד. לאחר מכן לא היה לחץ לקבלת רשות־הדיבור. אחרי הפסקה קצרה דיברו הסופרים הצעירים צארק וליאו לאניה. ושוב באה הפסקה, אותה מילא מוריץ שפיצר ואחריו דיבר סווט, שנאומו מאד הרגיז אותי, כי לצרכי פולמוס עתונאי הפך וסילף עובדות, אם כי ידעתי יפה, כי הוא יודע את האמת.

אחרי השתיקה שבאה בעקבות דברי סווט, דיבר ווילפריד, בקול ענות חלושה חדגוני. חשבתי בלבי: מעולם לא היית, לעולם לא תהיה נואם גדול, ידידי. אחרי כן השמיע בעיקר מספר משפטים באנאליים ושוב השתררה דומיה מביכה.

גם אחותי קטה נכחה והבחנתי במבטה, שהיא מתחננת לפני, כי אציל את המצב. מביש במיוחד היה הבזיון בנוכחותו של פרופסור קסטנברג, ראש מדור המוסיקה במשרד־התרבות, שנשא עיניו אל התיקרה כמי שמתעניין בה יותר מאשר במתרחש. מולי ראיתי את גרונמן אובד־העצות ואת ראש־השיבה המרשים של הרב אמיל ברנהארד כהן, שמחזהו “צייד־אלוקים” זכה זה עתה לתשבחות. ברם, לא היתה לי שום כוונה ליטול חלק בוויכוח. נעלבתי – וחסל.

אך לפתע – ואינני יודעת כיצד קרה הדבר – עמדתי ליד דלת־ההזזה המחברת את שני החדרים לאולם גדול אחד והתחלתי לדבר. כמובן, בגמגום, מבוכה וחוסר־בטחון, כמו תמיד. ידידי נרתעו לפינות־החדר מחשש לבזיון גדול. ומתוך כעס על המליצות העתונאיות של סווט (שאגב דיבר מתוך כוונה טובה בהחלט) פתחתי ואמרתי:

“גבירותי ורבותי! אינני עתונאית ואינני נואמת, ולכן אוכל לספר אך ורק את האמת…”

שוסעתי על־ידי צחוק רועם ולא יכולתי להמשיך. ראיתי לפני רק פרצופים צווחים וצוחקים. במיוחד התרשמתי במעמד זה מן השחקן ארנסט דויטש, אחת מדמויות התיאטרון האהובות עלי ביותר; איש עדין, שובבי, מהודר וחינני. הוא ישב על ספה קטנה ומרוב צחוק קפץ מדי פעם וצנח חזרה על הספה.

כשלעצמי, נדהמתי מאד, כי לא הבינותי מה הצחיק אותם. אבל, הצחוק היה טוב ומשחרר. הוא הפיג את המועקה – וכעבור דקות מספר איפשרו לי להמשיך ואני ידעתי, שהתרשמו מנאומי. דיברתי על התיאטרון העברי כעל גשר חי המקשר בין היהודים בכל העולם ודיברתי על עתיד “הבימה” ובמקצת גם על עתיד הישוב בארץ־ישראל. קרוב לוודאי, שהנוכחים התרשמו יותר מן הרגש מאשר מן התוכן של הדברים. על כל פנים, התשואות היו סואנות והערב ניצל. הייתי מאושרת, אם כי ענין “הבימה” לא הוצעד קדימה.


דואיסבורג, 15 בפברואר 1930

יהושע, אנשי “הבימה” ואני קיימנו כאן פגישה. יסדנו ועד קטן ואני השמעתי נאום. חברי “הבימה” שמעו על “הופעתי” בבית משפחת ישראל ורצו לשמוע אותי. אבל, הפעם נכשלתי. אינני יודעת מדוע, אך כשהם נוכחים – יש לי מעצורים. הם כולם אנשים קשים ובקורתיים. הייתי מדוכדכת מאד.

הסיבוב נוטה לקיצו. בעוד ימים אחדים נהיה כולנו יחד בברלין, אבל לבי מלא חרדה. כבר הכינונו לחזרות את ביתה של מרת מיכאל בפאזנאן־שטראסה. אבל, כסף להתחיל – אין.


ברלין, 1 במארס 1930

החלו ההכנות להעלאת “כטוב בעיניכם” בבימויו של צ’כוב. תרגומו של טשרניחובסקי מוכן. הוא חיבר גם שיר יפה, שיר־אהבה ל“איליל”, ואומר: “מעולם לא קרא עלם לנערתו ‘איליל’ – ואיש לא יעשה זאת אחרי…” אכן, משוררים ואמנים מוצאים צורות ביטוי נאות לרגשותיהם, אך לפעמים נדמה לי, שהצורה היא אצלם העיקר…

מאסיוטין, צייר רוסי, תיכנן את התפאורה; במה מסתובבת מקסימה, עם הרבה צבע וחן והומור, עד שהדבר מזכיר את סגנונו של ריינהארדט. אבל, הקסם הרוסי אינו זול כלל וכלל. צ’כוב מקבל 8000 מארק בעד הבימוי; הצייר והמלחין מקבלים 1000 מארק כל אחד; השחקנים מקבלים 300 מארק לחודש כל אחד. הכנסות מלבד הקצבת אגודת־הפאטרונים אין לנו. אם לא ישתנה המצב – נאכל בשנה השניה את הכספים שניתנו לשלוש שנים. התקציב השנתי הראשון הוצא לפרעון החובות מתקופת בימויו של דיקי. בתקציב השנה השניה נקנה התיאטרון הארצישראלי בתל־אביב. ואיך נמשיך? איך נעבור את הקיץ?


ברלין, 5 במארס 1930

אני נוסעת היום אל משפחת דרייפוס־ברודסקי בבאזל.


באזל, 10 במארס 1930

נפלא פה. בית ישן וחביב. תרבות שווייצרית עתיקה, מהולה בחמימות יהודית־רוסית. אווירה של לוכסוס פאטריארכלי ומסורת מעודנת. לבית מדרגות עם מעקה כמו בכניסה לתיאטרון. חדר־השינה שלי בקומה השניה נראה כמו ה“בודואר” של פילגש צרפתית מהוללת. המשרתת כסופת־השיער עובדת “רק” שלושים שנה אצל המשפחה. לקראת הלילה היא מניחה בקבוק חם במיטה, כדי שהעלמה רבת־החסד (זאת אני) לא תקפא, חלילה, מקור מתחת לשמיכות־הפוך. על השולחן הטואלטי יש צנצנות פודרה ובושם ומגש קטן ועליו קערית עם קוביות סוכר ובקבוק קטן של קוניאק צרפתי עם כוסית. בדרך כלל, איני שותה קוניאק, אך נחמד הוא ללגום כוסית ולכרסם קובית־סוכר מתחת לשמיכה החמה…

הרצאתי עברה בשלום, אם כי לא היתה מסעירה במיוחד. אבל, העיקר שהאווירה באולם היתה סימפאטית. מנהל התיאטרון העירוני של באזל פתח את הערב. אגב, נכחתי באחת החזרות בתיאטרונו. המחזה היה “הנשר הצעיר” לרוסטאן. הוא עשה בי רושם כה אווילי וקרתני, עד כי נשאתי רגלי במהרה.

סיפוק רב בערב־ההרצאה היה לי משום שהמנצח המפורסם פרופסור באומגארטנר ישב מולי במסיבה. כל הערב דיברתי רק אתו.

כשאני מרגישה חוסר־בטחון, כשאינני יודעת כיצד להשפיע על הבריות, יש לי שיטה בדוקה – ולעיתים קרובות עלי להשתמש בה, כי “הבימה” מדכאת את רוחי… העיקר, וזאת גם הסביר לי מארחי החביב מר דרייפוס, על פי הכללים הריטוריים של אריסטו, העיקר הוא לעורר רצון טוב אצל הקהל. אך לא באמצעי זה אני משתמשת אלא בהעלאת חווייה, שמדי פעם מלהיבה אותי מחדש ושבה אני מצליחה להלהיב את המאזינים: זכר הלילות בעמק, כשאלפי צעירים התכנסו כדי לחזות בהצגות וחזו בהתגשמותו של חלום, אישי ולאומי. היו אלה הימים בהם היתה “הבימה” בתולית. ככלה מתחת לחופה – ואני לא אשכח לה את חסד וחן נעוריה.


באזל, 11 במארס 1930

אחרי הרצאתי הועברה רשימה של תרומות והמאזינים חתמו על סך 4000 פראנק. כשצילצלתי לברלין ודיווחתי על תוצאות הערב, אמר לי בן־חיים, שמוטב כי אחזיר את התרומות, כי זה מעט מדי! בן־חיים עצמו, כשביקר כאן בבאזל, ניסה להניע את מרת דרייפוס־ברודסקי שתתרום עשרת אלפים פראנק, אך בעלה התנגד. וכעת – נפסל ההישג שלי כבלתי־מספיק! ברור, לא סיפרתי למארחי החביבים על השיחה הטלפונית. אני משתדלת, שהועד המקומי למען “הבימה” יצורף לאגודת־הפאטרונים, כדי שנוכל להנות מתרומות חוזרות משך שנים מספר. היום אני נוסעת לציריך ולסנט־מוריץ.


ס"ט מוריץ, 20 במארס 1930

כשעברתי בציריך, שוחחתי עם חברי הועד המקומי והם רוצים לארגן פגישה עם אנשי ציבור בשובי דרך ציריך. אבל, פרט לברנהארד מאיר היקר (קפיטליסט סוציאליסטי וידיד אישי של גוסטב לנדאור) אין לנו בציריך ידידים של אמת.


ציריך 15 במארס 1930

מן העבודה למען “הבימה” בצירך – לא יצא שום דבר. רק ברנהארד מאיר הבטיח לפעול באופן פרטי. עכשיו אני יוצאת דרך דיסלדורף להולנד, אל יהושע.


דיסלדורף, 16 במארס 1930

ביליתי מספר ימים נפלאים בהולנד ואתמול הרציתי פה, בדיסלדורף. רק לעתים רחוקות קורה לו, לאדם, שהוא מדבר מעומק הלב. אולם, אתמול הייתי גדושה בחוויות הולנד ושווייץ עד כדי כך, שהערב הפך להצלחה גדולה. מלבדי דברו עוד רבה של דיסלדורף והשחקן הויזר. חוויה נוספת שהסבה לי נחת־רוח היתה פגישה עם אחת המורות המקסימות מימי ילדותי. בימים ההם היתה יפהפיה ואצילית. בתמימות כמעט סיפרה לכל הנוכחים איזה ילדה חביבה הייתי אני בגיל שש…

אמש הרגשתי מה תהיה התוצאה אם נצליח לשכנע את היהודים, כי רק בזכות הטיית שכם פעילה יצליחו להשתתף בתנועות הגדולות המתרחשות מעבר לאופק הקרתני הצר שלהם. העזתי להעלות את הרעיון המתבשל בלבי מזמן: הפיכת חוגי־ידידי “הבימה” לארצותיהם ועריהם למרכזי תרבות יהודית ועברית. חוגים אלה עשויים לשמש נקודות־מוקד וחוליות־קשר רוחניות על־מפלגתיות של הגולה.



ברלין, 3 באפריל 1930

ביום א' האחרון נתקיימה פגישה מוזרה, שהיתה מעניינת מאד משום שבה התנגשו שני עולמות ביהדות.

ביקשנו לקרב את “הבימה” אל החוגים השמרניים של הקהילה היהודית ובהשפעת אחדים מידידינו הזמין ועד־הקהילה את “הבימה” לקבלת־פנים, במעמד אישי־ציבור מקרב יהודי ברלין. המסיבה נערכה באולם־הישיבות הגדול של הקהילה, באוראניינבורגר־שטראסה וכל האדונים המהודרים שהופיעו בשחורים עוררו יראת־כבוד רבה. היינו עצורים קמעה, כי ידענו, שזאת הפעם הראשונה, שפרנסי הקהילה מזמינים אל צל קורתם קבוצת שחקני תיאטרון. היחידים שנוכחותם עודדה אותנו היו השחקנית הנודעות פריצי מאסארי והרב הצעיר יואכים פרינץ.

פריצי מאסארי, בעלת עיני־האיילה החומות, ישבה בחליפה שחורה, כובע גבוה וצעיף מלמלה שחור שגלש מראשה אל צווארה. היפהפיה ידעה, כי במעמד זה עליה להיות רצינית יותר מאשר באופרטה “מאדאם פומפאדור”, שבה היא מתרוננת: “הנשיקה היא חרישית, וזה הלא ידוע / על כן, מחמל־לבי, לא עת להיות צנוע”…

בשעתו ביקרנו בדירתה של פריצי מאסארי בכיכר־ליצוב והתפעלנו מן הבית הישן המלא ריהוט מובחר ועשיר בסיגנון הבארוק. אולם, מעל לכל נתרשמנו אז מבעלת־הבית עצמה, מן העדינות בה מזגה את התה על שולחן מכוסה בתחרת־בריסל מעולה. לפני שנפרדנו ממנה עוד הספקנו לפגוש אצלה את מאקס פאלנברג, הדמות הטראגיקומית הגדולה ביותר של הבמה האירופית.

והנה, במעמד חגיגי זה בועד־הקהילה, הוסיפה לנו פריצי מאסארי אומץ בשלחה אלינו חיוכים ידידותיים.

הגבאים התבטאו במילים יפות על אמנות “הבימה”, שליחותה המשיחית ויעודה הנשגב. כאחד הנואמים האחרונים הופיע הרב פרינץ – הצעיר שבחבורה. הוא פתח בעברית, בהברה ספרדית, כפי שמדברת “הבימה”. להלן עבר לגרמנית וגילה בנאום חוצב־להבות, כי אינו מכיר את “הבימה” רק מתמול־שלשום כי אם מביקורה הראשון בברסלאו בשנת 1925, כשלמד שם בבית־המידרש לרבנים. אז למד להכירה ולהעריכה ומאז הוא קשור בה בלב ונפש. והוא סיים: “בכל שנות לימודי בברסלאו היתה לי ‘הבימה’ החווייה היהודית הגדולה והמכרעת מכולן”.

הרב הצעיר נשא עיניו סביב בהרגשת־סיפוק, אך למרבה התדהמה נסתמנה ארשת של מורת־רוח על פרצופיהם של פרנסי הקהילה. אי־אפשר היה להתעלם מן הרינון על “חילול־השם” מצד הרב הצעיר, שלא התנ"ך ולא התלמוד כי אם ההצגות של תיאטרון אפיקורסי סיפקו לו את עיקר ההשראה היהודית… “אם האדון פרינץ סופג את חוויותיו הדתיות מן התיאטרון – כך התלחשו – אולי אין מקומו על הדוכן של בית־כנסת”.

בעקבות הרינונים באה דומיה מביכה ואחרי הדממה עזבו אחדים מן האדונים המכובדים את האולם באורח הפגנתי.


ברלין, 6 באפריל 1930

החזרות החלו וכבר אנו רואים באופק את חוסר היכולת להמשיך. וורשוור נסע לפולין כדי לארגן שם סיבוב ואנו נאבקים פה עם הקהילה, כדי להשיג תמיכה ל“הבימה”. קרוב לוודאי, ש“הבימה” תסע לפולין, למרות שהיא עובדת עכשיו עם צ’כוב. במזכירות שלנו אנו מקיימים עכשיו קשרים ענפים עם הרבה ערים וקהילות, ביניהן המבורג, שטוטגארט, נירנברג, מינכן, דואיסבורג, קלן פרנקפורט דמיין ועוד. העבודה רבה והעומס כבד.


ברלין, 10 באפריל 1930

אמש היו אצלנו חברי “הבימה” ומספר ידידים מארץ־ישראל. סילקנו את השטיחים, רקדנו ושתינו שמפניה. נכחו, בין היתר, יוסף ברץ ושפרינצק וגרשון וחנוך, אותו הביא ברץ אתו. הוא איש נחמד ומלא־חן. בפעם הראשונה נכחה בחוג זה גם ארנה מיכאל. היא לא ידעה בדיוק איזה צד של אופיה עליה לגלות כלפינו – האשה השמרנית או השחקנית החבויה בנפשה. מרננים, שהיא תופיע השנה בבימויו של ריינהארדט בזאלצבורג – בשם מושאל, כמובן, כדי לא לפגוע במוניטין של בעלה, מר יעקב מיכאל. אשה צעירה זו כולה בוערת באש הזיקה לתיאטרון – זיקה שכבר עלתה לבעלה מיליונים רבים. הוא הזמין את אוסקר קאופמן שיבנה למענה את תיאטרון־הריניסאנס וגם את תיאטרון הקומדיות בקורפירסטנדאם. הוא אפילו קיים את תיאטרון־הריניסאנס מבחינה משקית משך זמן רב והפסיד הון־תועפות. ובאשר לריינהארדט – אצלו אין השקעות. מוטב לראות את הכסף כתרומה.

לפני חודשים מספר הייתי מוזמנת עם אבי אצל משפחת מיכאל. אחרי סעודת הערב המפוארת הביאו המשרתים לכל גבר מבין האורחים כיפה, לברכת־המזון. גנרל פרוסי אחד, שהוא בן־בית אצל ווילהלם קיסר הגולה בהולנד, לא ידע כיצד ולשם מה עליו לחבוש את הכיפה… אחר־כך עישנו הגברים סיגארים ארוכים והגברות לגמו ליקרים ושוחחו על עניני אופנה. אולם, השלווה הביתית הזאת לא נתארכה. הגברת מיכאל הופיעה ב“תלתלי־בקבוקים” ארוכים (בעלות לשון־הרע אמרו מייד, שזאת פיאה נוכרית) והזמינה את המסובים לטרקלין לבן קטן, שם נערכו שורות של כסאות לפני במה זעירה. בעלת־הבית, שהתלהבה מאד ממשימתה כאמרגנית, הכריזה על הופעת מספר אמנים צעירים מן ה“קאבארט דר קומיקר”, הבמה הסאטירית הנודעת של ברלין. שנים שלושה צעירים עלו על הבמה והגישו מערכונים, שירים ופזמונים. בין המופיעים היתה גם בחורה שחורת־שיער ובעלת רמה, שהשמיעה פזמון “פרוליטארי”, מן הסוג המקובל כיום בקולנוע ועל הבמה. היא שרה על אשה צעירה הרואה את העולם מבעד לסורגי דירת־מרתף בשיכון של דלת־העם. הנערה ידעה לשיר והפזמונאי ידע את מלאכתו. היא ממש נהנתה מן ההזדמנות שניתנה לה להביע את מחאתה הקומוניסטית באווירה זו של שפע ומותרות. לרגעים ספורים החזיקה בכף ידה את נשמותיהם של מיליונרים וניצלה היטב את ההזדמנות החטופה. אחר לכתה השתררה דומיה מעיקה. אני משערת, כי מרת מיכאל הבינה, שלא כל כך קל להכניס מתחת לחופה אחת את היהדות האורתודוכסית של פרנקפורט, את היהדות העשירה של ברלין ואת קומדיית־ריינהארדט מהקורפירסטנדאם. אני עצמי נדרתי נדר, שלעולם לא אשתתף עוד במסיבות חברתיות כאלה.

אולם, אמש, אצלנו, היתה ארנה מיכאל מקסימה ממש. היא פלירטטה במרץ עם אחדים מן הצעירים שנכחו, ובעיקר הקדישה שימת־לב לחנוך.

אני עצמי הייתי כל הערב כפזורת־נפש. עניני “הבימה” מעיקים עלי מאד. לפעמים יש לי הרושם, כי הם השתלטו עלי לגמרי. הם אינם מניחים לי רגע של פנאי, ומה שגרוע יותר – אינם מאפשרים לי מחשבה חופשית. בן־חיים לוחץ עלי, שאניע את אבי, כי ישתדל למען “הבימה” אצל חבריו וצעד כזה אינו לרוחי כלל וכלל.


ברלין, 12 באפריל 1930

העבודה עם צ’כוב מתקדמת כהלכה, אבל מועסקים בה רק תשעה מתוך 22 שחקנים. מרבים לדבר על הצעה, שהשחקנים עצמם יעסקו בבימוי ואני לוחמת למען רעיון זה.


קראקוב, 21 באפריל 1930

יהושע ואני פגשנו כאן את “הבימה”. הצלחת הסיבוב בפולין מסחררת. דבר זה משפיע גם על המוראל הכללי. הכל מאושרים שניתן להם לפגוש שוב קהל חמים של יהדות מזרח־אירופה והקופה מתמלאת והולכת.

יהושע ואני נסענו לטארנוב וביקרנו שם בבית העלמין בו קבורים אבות אבותיו ואבות אבותי. לאחר מכן נסענו לרומניה ונפגשנו עם הרבה נוער מן "השומר הצעיר.


קראקוב, 22 באפריל 1930

ענין הובלת התפאורות לא דפק. בוורשה התחילה הצגת הערב הראשון רק בשעה 10, משום שהפורמליות במכס לא סודרה. בדרך כלל שורר מה שנקרא בגרמניה “סדר פולני”. ובכל זאת, המצב משמח.

כאן, בקראקוב, קיימנו שיחה ארוכה עם פרידלנד על תוכניות־הבימוי שלו. בשלב ראשון הוא רוצה להציג “זה ליד זה” מאת גיאורג קייזר או את “חניך השטן” לשאו.

הצענו לפרידלנד להתחיל עוד באירופה בעבודה, כי חורה לנו שכה רבים מן השחקנים מובטלים, וזאת בתקופה, שכה קשה לגייס אמצעים. הבטחנו לו את עזרתנו המירבית במאמץ כזה – אפילו כלפי “הבימה”, שחבריה, בסופו של דבר, מתייחסים אליו בהסתייגות רבה.

אנו מאד מחבבים את צבי. הוא חרוץ מאד, בעל יוזמה רבה ואוהב עלומים וחידושים. בכל מקום הוא מקים סדנות־תיאטרון והצעירים קשורים אליו מאד.


קראקוב, 23 באפריל 1930

אתמול ראינו הצגה של הלהקה הווילנאית: “הרשלי אוסטרופולר” מאת משה ליפשיץ. זאת קומדיה חביבה וחצופה למדי, שהוגשה בצורה נעימה. אומרים, שהלהקה המקורית היתה מרשימה בהרבה מן ההרכב שראיתי, אולם גם כך הלהקה טובה מאד.


וורשה, 26 באפריל 1930

כאן קרה לנו מעשה מבדח: יהושע ואני היינו מוזמנים אל יצחק גרינבוים ורעיתו. הוא נהג בי באדיבות יתרה, כי ידע, שאני באה מברלין. אולם, כשנודע לו לפתע, שצור־מחצבתם של הורי יהושע והורי שלי מטראנוב אשר בגליציה – נפלתי בעיניו לשפל המדרגה. מוזר ומצחיק באיזו מידה מפריזים אפילו גדולי העסקנים הציונים ביראת־הכבוד שלהם כלפי “המערב”…


ברלין, 20 במאי 1930

“הבימה” חזרה מפולין והעבודה מתנהלת במלוא הקצב. אנו מתנסים ביסורי גיהנום כדי להעלות את ההצגה – ועם זאת יש לנו סיפוק רב מן ההתקדמות. התפאורות והתלבושות נמסרו לביצוע; הלחנים של טוך מרנינים. צ’כוב יסיים בעוד ימים מספר את עבודתו ב“פאייה” אצל מאקס ריינהארדט ויוכל להתפנות לגמרי ל“הבימה”.


פרק ו'    🔗


ברלין, 21 במאי 1930

אני נאבקת עכשיו לבדי עם הקהילה היהודית על תמיכה נוספת לה“הבימה”. לתכלית זו אני מבקרת אצל כל אחד מן הנציגים הליברליים ומנסה להשפיע עליהם אישית. אחד מהם, מר רוזנטל, הוא תעשין־ניר המספק תוצרתו גם ל“לייזר”, הפירמה של אבי. מר רוזנטל מתנגד, עקרונית, כמובן, לתמיכה בלהקות נודדות ממזרח־אירופה, להקות עבריות לא כל שכן. הוא עצמו מדבר בניב ברלינאי מובהק. הוא הסביר לי, כי על היהודים בגרמניה לבצר את עמדותיהם ואל להם לבזבז את כספם על מטרות ארצישראליות, כמו, למשל, האוניברסיטה בירושלים. יהודי גרמניה חייבים לנהוג כך לא למען עצמם בלבד כי אם גם למען אחיהם. הוא, רוזנטל, משוכנע כי במוקדם או במאוחר יתמוטט הישוב בא"י בתוקף מהלומות הערבים ואז תצטרך יהדות גרמניה להיות מוכנה להושיע בזרועה החזקה את המוני הפליטים שיברחו מן הארץ. ממש נאלמתי דום מרוב התרגזות בוויכוח זה. מאידך, גם לא רציתי להתחצף אליו, שכן הייתי זקוקה לכסף, שהוא מסוגל לתרום. אולם, כנראה, שבכל זאת עניתי מה שעניתי.

הוא הבחין במבוכתי והמשיך בחיוך אבהי: "הביטי ילדתי: יש לי בן צעיר ולא רציתי לכוף עליו את השקפותי בשאלת היהודים. על כן שלחתי אותו לרומניה ולפולין, כדי שיראה שם במו עיניו את ה’אחים' שלו ויסיק את המסקנות בעצמו. הבחור חזר מלא התמרמרות מנסיעה זו ואמר לי: “אבי, אם יעז מישהו לטעון, כי ליהודים הללו ברומניה ובפולין יש משהו משותף אתנו, לא אהסס לתבוע אתו למשפט ציבורי'.”

למרבה המזל הופיע רוזנטל־הבן במשרד ובפרצוף קורן אישר את עדות אביו. בתגובה לכך אמרתי לשני האדונים הנכבדים, שאשמח מאד להתדיין עם מר רוזנטל הצעיר בסוגיה זו בפרהסיה. בפעם הראשונה הצטערתי במעמד זה על כך, שלפני שלוש שנים סרבתי להבחר כחברה במועצת הקהילה מטעם הציונים. אז דחיתי את ההצעה, כי אבי היה בעל דעות ליברליות ולא רציתי להתנגד לו בפומבי…


ברלין, 25 במאי 1930

עבדתי הרבה הגעת למצב של אפיסת כוחות. בן־חיים לוחץ עלי מאד. הוא תובע ומטריד ואני במצב קשה וגם מצב בריאותי אינו שפיר וכבר נאלצתי לבלות ימים מספר במיטה. אינני סבורה, שאוכל לעמוד במריטת־עצבים זו.

בתי הקטנה תהיה בת 3 ב־1 ביוני. היא פראית מאד וכלל לא ילדה “קלה”. נוסף לכך, הורי מפנקים אותה מאד.

בן־חיים הצליח לשכנע את אבי, שיכתוב שורה של מכתבים למצנאט יהודי. מחר נלך אל מר קצנלבוגן בעליה של מבשלת־השיכר שולטייס־פצנהופר.


ברלין 26 במאי 1930

לא פגשנו את מר קצנלנבוגן. נראה כי מלכתחילה לא התכוון לקיים את הפגישה. ידוע לנו, שהוא השקיע מאות אלפים בתיאטרון של מר פיסקאטור. מה הניע אותו לכך? אמנם רק ההשפעה של אשתו, השחקנית תילה דורייה? תילה דורייה זאת היא אישיות רבת־מהלכים. פעמים רבות ראיתי אותה בתיאטרון וגם בדמות אשת פוטיפר ב“אגדת יוסף” לריכארד שטראוס. בחיים היא מאד גאוותנית ומושחתת. קצנלבוגן הוא בעלה השלישי. לחתונה הגישה לו שי מקורי: ספר שבו תיארה את נישואיה עם בעלה השני, ברונו קאסירר, בפרטי־פרטים, ואת התאבדותו – מעשה־יאוש, שבו האשימה דעת־הקהל אותה.

אינני סבורה, שרק תיליה דורייה היתה אחראית להקמת תיאטרון ארווין פיסקאטור בברלין, שבו הוצגו, בין היתר, “הידד, אנו חיים” מאת טולר, בהשתתפות אלכסנדר גראַנך, ו“הסוחר מברלין” מאת וולטר מרינג, בהשתתפות באראטוב והשחקן הארצישראלי הצעיר שקלארש. אני חוששת, שלמר קצנלבוגן היתה מגמה קומוניסטית ואותה גם השיג. הבעיה מסובכת מאד, כי מתלחשים עכשיו, שמר קצנלבוגן תומך במפלגה הנאצית. קרוב לוודאי כי המצב הנוח ביותר ליהודים עשירים בגרמניה הוא מאבק בין שתי המפלגות הקיצוניות ביותר, שבהיותן שקועות במלחמתן ההדדית אינן יכולות להתפנות נגד הבורגנות הרכושנית. אכן, האנשים הללו מצטיינים, בנוסף לעושר וכישרון, גם ביושר רעיוני כביר…


ברלין, 5 ביוני 1930

התאוששתי, אבל עצבי עוד מגורים ומתוחים. בן־חיים מטריד אותי בלי הרף, כאילו יכולתי למלא לו את כל משאלות “הבימה”.

אתמול ביקרתי עם לולה האהן אצל יצרן־סוכר רומני עשיר. הוא תמך בבוקרשט בלהקה יהודית מעניינת מאד, שהבמאי שלה היה אחד שטרנברג. השמועה אומרת, שלהקה זו היתה לא רק מוצלחת, כי אם גם מאד שמאלנית.

נסענו במכוניתה של לולה לאיזור וואנזה ופגשנו את הרומני לבדו בבית, שראוי להתכבד בו. הוא מורכב משני חומרי־בניה בלבד: שיש בלתי־מלוטש ועץ־אגוז קווקזי. יצרן־הסוכר ישב מאחורי מכתבה ענקית וכשדיברנו אליו היה יהיר ומסוייג. לא היה לו שום ענין בתיאטרון שלנו.

אנו נוחלים אכזבה אחרי אכזבה. אני משתדלת למעט בפגישות עם חברי “הבימה”, כי אינני יכולה לשאת את קירבתם ואת דרישותיהם המופרזות. בפעם השלישית נתקלתי כעת בדוגמה של יחסם אל בני־אדם. לפני שבועות מספר הופיע פה שחקן צעיר מה“אוהל” ושמו אביטל. כשם שדחו את גנסין ושלחו חזרה לאמריקה את בנימין צמח, כך הסבירו גם לאביטל המיסכן, שרק בבואם לא“י, זאת אומרת בעוד שנה, יוכלו לצרף אותו לשורותיהם. אביטל התנדב לעבוד בלי שכר, אבל הם דחוהו. פעמים אחדות ביקשני להשתדל למענו וגם פעלתי בכיוון זה, אף כי היה ברור לי, שאין זה לטובת השפעתי על “הבימה” אם אני מתעקשת תמיד על דברים שהם למורת רוחם של החברים. אולם, לא אעשה שקר בנפשי גם אם אין זה נוח ל”הבימה"

כל שתדלנותי למען אביטל היתה לשווא. אנשי “הבימה” הקשיחו לבם. אינני מסוגלת לתפוס כיצד אפשר להיות כה נוקשה אל אדם, שיש לו לב חם וקול נאה כאביטל.

אחותו של יהושע, פדיה, אותה צירפתי למזכירות, נסעה עכשיו לפולין, כדי לאסוף בועדים כספים למען “הבימה”.


ברלין, 10 ביוני 1930

אמש הייתי ב“תיאטרון הגרמני” בהצגת “פייאה” לפריץ פון־אונרו, כדי לראות את משחקו של צ’כוב. המסך עלה ונתגלו מספר שולחנות של בית קפה עם הרבה אנשים. ליד שולחן בשורה הראשונה ישב צ’כוב ופתאום, אחרי שנשמעו המלים הראשונות, ראיתי את צ’כוב מתעלף והתחלתי לצעוק, כי חששתי, שהוא התמוטט מעומס החזרות הכפולות אצל מאקס ריינהארדט ו“הבימה”. מן הבמה צעקו “לכבות את האורות!” ו“הפסקה!”, אך ראו – התחלת ההצגה היתה תמונה קולנועית מוקרנת והעילפון של צ’כוב היה מבוים. כמו בת־כפר תמימה הלכתי שולל אחרי אמנותו של שחקן דגול.

אני זוכרת, שביוון העתיקה היה צייר גדול, שאליו בא חברו כדי להתפעל מיצירתו האחרונה. אמר לו האורח: “אנא, הסט את הווילון מן התמונה” – אבל לא היה כל ווילון. האמן רק צייר ווילון כה טבעי עד שיצר אשלייה.

הצגת “פייאה” נהדרת. גיאורג מופיע כאיל־קולנוע. הוא יושב במשרדו כמו חית־טרף בכלוב מוזהב. גרטה מוסהיים שרה פזמון קטן ומדמיע:

“כל אדם זקוק לקצת געגועים בשביל האושר, כל אחד זקוק לקרן־אור ביום־סגריר; כל אדם צריך להתגעגע ולא חשוב על מה, כל אחד צריך לחיות עם אשלייה”.

ובן־זוגה, קורט בואה, השמיע להיט חצוף: “אל כנר־הטאנגו אל נא תשיתי את לבך, הרי חדלת להרגיש שאני אצלך; איזה יופי יש בארגנטינה, את עינך מוטב שבגופי תתני־נא”.

ושוב: צ’כוב. סצינה קטנה במספרה של בית־מלון גדול. בכסאות יושבים גברים מטופחים הזוכים לטיפול וצ’כוב נכנס כרוזן רוסי “לבן” שירד מנכסיו; שיכור ובידו בקבוק ומגדף ומכה את שולית־הספר המיסכן: “אוי לכם פרוליטרים שכמותכם, שרצחתם את אבינו הצאר. אתם אשמים במהפכה!”

נבצר ממני לדעת שמא גילה צ’כוב בסצינה זו את פרצופו האמיתי. השתיה והצער על אותה רוסיה שאיננה עוד – דבר כזה אין משחקים אם אין מאמינים בכך.

הבימוי של ריינהארדט כביר. השחקנים הם אישים אחד־אחד. התפאורות עשירות באופן בלתי רגיל. המוסיקה של הולנדר מתחנחנת וכה מותאמת לרוח־הזמן עד כי כל צופה מפזם אותה לעצמו בצאתו מן התיאטרון. אבל, כשאתה שואל מה הערכים שעליהם בנוי תיאטרון זה, מה מוסר־ההשכל ומה מטרתו, מה היצרים שהוא מבקש להסעיר ואילו דחפים בלבו של אדם הוא מבקש להבהיר ולהסדיר – אין לכך תשובה. יש הרגשה, שאתה מתרומם לפסגות מסחררות של אמנות, אך מצד שני, גם אפשר לומר, שמדרדרים לתוך תהומות־האמנות. אין כאן שום שעל של קרקע יציבה. הכל מתנדנד, מטעה ומתעה.


ברלין 15 ביוני 1930

הבכורה ממשמשת ובאה. הביא צריכה להתקיים ב־15 ביולי. אנו מתכוונים לערוך חזרה כללית סגורה ולאחר מכן יוצג “כטוב בעיניכם” בסדירות בתיאטרון־נולנדורף החל בפתיחת העונה ב־15 בספטמבר.

החזרות הועתקו עכשיו אל התיאטרון הברלינאי וראיתי משהו. נחמה ויניאר מקסימה בדמות “מריה”. “וויולה” (תמר רובינס) ו“אוליביה” (חנה’לה הנדלר) לא מצאו חן בעיני. התפאורה נהדרת והמוסיקה יפה מאד. לצערי, שרה “וויולה” את שיר־האהבה היפה של טשרניחובסקי בצלילים מזוייפים למכביר.

צ’כוב אינו שבע נחת. הוא טוען, שהשחקנים אינם עובדים דיים לקראת החזרות.

עתה בוחרים במחזה שני ובבמאי אחר. בראשית הקיץ ניהלנו משא ומתן עם מנכ"ל התיאטרון הממלכתי, ליאופולד ייסנר. הוא רצה לביים הצגה הירואית, “יהודית” מאת האבל, או משהו כזה, אך “הבימה” התנגדה.


ברלין, 20 ביוני 1930

בימים אלה עורך יהודי מנוחין את הקונצרט הראשון שלו בברלין. אומרים שהוא רק בן 14 וכבר נחשב לגדול הכנרים בעולם. לולה האהן ואני נפגשנו אתמול עם אביו. שני ההורים הם ארצישראלים ובוגרי סמינר המורים בירושלים. ביקשנו מהם, כי יתירו לבנם לערוך קונצרט לטובת “הבימה”. האב אמר לנו, כי בנו עדיין צעיר מכדי לעסוק בפילנטרופיה ר"ל. אבל, הוא הבטיח לנו חגיגית, שכאשר יהודי יהיה בן 20, יקדיש את כל מרצו ואונו לעם היהודי. הוא גם סיפר לנו, מדוע קרא לבנו בשם זה. מסתבר שכאשר הרתה האם והם הגיעו יום אחד לעיירה במערב־התיכון של ארצות־הברית, ביקשו להתאחסן במלון היחיד באותו מקום. הם היו עייפים ורצוצים ונפשם יצאה למיטה להניח את אבריהם. מנהל המלון שאל, באדיבות יתרה, מה דתם ומשהשיבו, כי הם יהודים, מאן להשכיר להם חדר. ואז גמרו אומר לקרוא לבנם בשם “יהודי”, כדי שלעולם לא יהיה ספק ולא יבוא במבוכה. שוב נחלנו מפלה, אבל אנו מקוות, שיהודי מנוחין יקיים, בעשר השנים הקרובות, לפחות, את חובתו כלפי עמו.


ברלין 25 ביוני 1930

אמש התארחנו אצל ווילפריד ישראל במעון־הקיץ שלו בשוואננוורדר. הבית הקטן מוקף גן ענקי ומרוהט בסגנון “אמפייר”. באח־השיש הלבנה מהבהבת אש פתוחה ומעל לאח תלויה תמונת־שמן של איזה נסיך צעיר הדומה מאד לווילפריד עצמו. לוח־המהגוני של השולחן לא היה מכוסה מפה, אבל מתחת לצלחת של כל אחד מאתנו נפרשה מפית נחמדה. המנות הוגשו על ידי משרת. מוזר, שאנשים כמו ווילפריד, שגדלו בכותונת של משי, כה מזוהים עם העושר עד כי הוא נדבק אליהם על כל צעד ושעל.

שיחתנו היתה רצינית ונוקבת. ממש לחצנו את ידידינו מסקין ובן־חיים אל הקיר בשאלותינו: מה אתם רוצים להציג, למה אתם שואפים?

לא היו כאן שום עתונאים, כמו בערבים הספרותיים שנערכו בחורף, כשהיה עלינו “להחזיק פאסון”. גם לא היו כאן אנשים שהרהרו על תיאטרון, זאת היתה הנהלת התיאטרון ממש – במחיצת שלושה ידידים ושותפים לאחריות לניהול התיאטרון. שוחחנו ארוכות, אבל כשנפרדנו היינו שרויים במרה שחורה, כי התרשמנו, שאנחנו מגששים באפילה.


ברלין, 1 ביולי 1930

צבי פרידלנד מרבה להיפגש באחרונה עם המשורר האידי משה ליפשיץ. זהו טיפוס מיוחד במינו: גוץ, שמנמן, ובעל עיניים יפות מאד. מרננים אחריו, שהוא היה קומוניסט וברח מרוסיה ואחר־כך ריגל לטובת רוסיה ומה עוד. תמיד חסרה הפרוטה בכיסו והוא לווה כולם. הוא חולני מאד וכשהוא משיג כסף, הוא מבזבז אותו תוך חמש דקות. הוא להוט אחרי משחקי קלפים, שותה לשכרה, מעשן ומפונק באוכל. תכונתו הבולטת ביותר היא חוש־ההומור הטבעי שלו. שיחתו קוסמת לי עד כדי כך, שאני מסוגלת לבלות שעות במחיצתו.

לפני שנתיים, כש“הבימה” שיחקה בתיאטרון־הקופירסטנדם, ראיתי אותו יום אחד עומד בתור לקופה. מייד שמתי לב אליו ואמרו לי אז, שזהו אותו משה ליפשיץ הכותב את הקומדיות היהודיות. מחזהו המפורסם ביותר הוא “הרשלי אוסטרופולר”, שראינו לא־מכבר בקראקוב. כעת חיבר מחזה הנושא את השם המשונה “המשיח בע”מ". הוא כתב גם שירים נהדרים באידיש. ברוסיה יצא ספרון־שירים שלו, שנקרא “דוב רוקד”. בין שיריו יש אחד, שהוא מדקלם באוזני לעתים תכופות לפי בקשתי. שם השיר “המלמד” ותוכנו בערך, כך: מה שווה מלמד כשהוא זקן? ערכו כקליפת השום, כנר באור יום, ששכחו לכבותו. איש אינו שואל לעצמו ואפילו בשאלה “מה השעה?” אין פונים אליו. והטרגדיה הגדולה ביותר שלו היא, שכל תלמידיו הלא־יוצלחים ביותר מתקדמים יפה בחיים. ומה נעשה בסופו של התלמיד הטוב ביותר? הוא שוב נעשה מלמד!

אכן, שיר זה משקף היטב את הטרגדיה של עולם־האידיש. מה שהיה – אין לו עוד ערך ואל החדש – אי־ אפשר להסתגל. בלבו של ליפשיץ התנהלו מאבקים רעיוניים כבירים. בצעירותו היה משה ליפשיץ עצמו מלמד תינוקות דבית רבן. הרצל היה האידיאל בבית אביו הרב הגדול. אולם, לאחר מכן נסחף ליפשיץ אל שורת המשכילים הרוסים והאידישאים. הוא דבק בתורת הקומוניזם ולבסוף לא יכול לשאתה עוד. הוא נמלט לגרמניה, אל הקלחת הרותחת של השכלה יהודית ובינלאומית. בגרמניה עבד עם ארווין פיסקאטור וגם קשר קשרים עם הוצאת־פישר, אך בסיכום לא הגיע לשום דבר. אכן, כאן בברלין יש הרבה מהגרים־ברוח כאלה, יוצאי־רוסיה, לוחמים בעמדות קדמיות, שאין צבא מאחוריהם. חבריו הם אלכסנדר גראנך ופרידלנד ואלכסיי גראנובסקי מן התיאטרון הקאמרי האידי במוסקבה. אבל הוא יותר ידיד שלהם משהם ידידים שלו.

פגישתי התכליתית הראשונה עם ליפשיץ היתה מבדחת מאד. “הבימה” מסרה לו עבודה ספרותית כלשהי. תרגום “אשת רבי עקיבא” מאת מוריץ היימן לרוסית. מזמן קיבל את שכר־התרגום, אבל את התרגום לא מסר. תמיד כשהייתי מטלפנת אליו כדי לשאול מתי נקבל את העבודה, היו אומרים לי כי איננו בביתו. יום אחד השכמתי והוא עצמו ניגש לטלפון ואמר לי, בנימוס רב, כי מר ליפשיץ איננו בבית…

הגם שהרושם הראשון לא היה חיובי ביותר, נתחוור לי במרוצת הזמן, שאני רוחשת לו אהדה רצינית. אפשר משום שהוא היה הראשון, שיעץ לי להתמסר לכתיבה.

העיקר, ליפשיץ ופרידלנד לוחצים עתה שיינתן לגראנובסקי לביים את “אוריאל דאקוסטא” ב“הבימה”, וליפשיץ צריך לתרגם את מחזהו של גוצקוב. אנו, כלומר המזכירות, מהססים. לא זו בלבד, שבימוי של גראנובסקי פירושו הוצאה כספית עצומה, אלא שהוא גם אחד מאותם רוסים מוכשרים ותרבותיים, אמנם, אבל מיוצאי־רוסיה, כלומר, איש בלי שורשים.

לגראנובסקי היה גורל מוזר בתיאטרון. הוא יליד ריגה; נצר למשפחה מתבוללת לחלוטין. כמו אנסקי, מחבר “הדיבוק”, הגיע גם הוא בגיל מאוחר אל זרמי־היהדות. עם כל אהבתו לאידיש, יש בו משהו אירוני ולגלגני כלפי אותן דמויות של התיאטרון היהודי. רק השחקנים הגדולים של התיאטרון האידי, ובעיקר שלמה מיכאלס, התגברו על השנינה הזאת.

גראנובסקי ביים מחזה מאת מנדלי־מוכר־ספרים ושמו “מסעות בנימין השלישי”, על שני יהודים המבקשים להגיע לארץ־ישראל. הם מגיעים רק לעיירה הבאה ומשם הם מסתובבים במעגל וחוזרים לעיירת־מוצאם. הצגה זו נועדה ברוסיה כסאטירה על הציונות. אבל כשהציגו אותה בברלין ובווינה, נשתנה פתאום לעיני הצופים כל תוכנו של המחזה. יהודי המערב ראו בכך את המחזה הציוני הראשון והיחיד על במותיהם. את בנימין שיחק השחקן הדגול מיכאלס.

אולם, מאז צאתו את רוסיה, אין מזל לגראנובסקי. הוא ניסה את מזלו בסרטים ונכשל. בהשקעה כספית עצומה ביים סרט בהשתתפות להקת הרקדניות המרשימה ביותר בריביירה והיו בו סצינות בעלות חן והדר בלתי־נשכחים, אבל בשלמותו הפך הסרט לכשלון.

הוא ביים גם את “הסמל גרישא” לארנולד צווייג בתיאטרון נולנדורף, אולם למרות שההצגה היתה מבריקה, לא נקלטה אצל הקהל והורדה מקץ עשרה ימים. לפני חודשים אחדים נתבשרה ברלין, כי מאקס פאלנברג עומד להופיע ב“גם הוא באצילים” בבימויו של גראנובסקי, אבל אחרי יומיים הורדה גם הצגה זו.

נפגשנו, איפוא עם גראנובסקי, אדם בעל קרינה של אמן דגול. הוא נאה וגברתן. “הוא מזכיר לי פר לוחם” – התלוצצתי באוזני ווילפריד ישראל. שיחו היה מלוטש ומקסים, אבל עיקר הווירטואוזיות שלו בצד האמנותי. אין הוא מתעניין במניעים ונסיבות. הוא “פתר” את בעית הרפרטואר במחי־יד: או “אוריאל דאקוסטא” או “יהודית” של הבל. מוזר, שכל שלושת הבמאים – צ’כוב, ייסנר וגראנובסקי – מציעים אותם מחזות עצמם. הייתי בוחרת ב“יהודית”, במיוחד בשביל רובינא, אך מאחר שלגראנובסקי היה נסיון ב“אוריאל דאקוסטא”, אותו כבר ביים פעמיים, הסכימה לכך גם “הבימה”. אין, כנראה, מנוס מכך, שמחזה זה, שהוצג על־ידי זוננטאל ב“בורגתיאטר” הווינאי ובכל התיאטראות הגרמנים והבמות האידיות, יועלה פעם אחת גם ב“הבימה”.

סחרחורת קלה אחזה בנו כאשר הציג הבמאי את תביעותיו:

א) צייר־תפאורות מפאריז – את פאלק.

ב) קארול ראטהאוס – בשביל המוסיקה.

ג) משה ליפשיץ – בשביל העיבוד.

ד) המון תלבושות ודקורציות.

חישבנו ומצאנו, שאם נרכז את כל הכסף שהובטח לנו לשנה השלישית ואת מה שנותר לנו בקופה (פדיה, אחותו של יהושע אספה כחמשת אלפים מארק בפולין), נוכל לשלם, אבל בקושי, את הוצאות הבימוי הזה.


הנסיעה חזרה לארץ־ישראל עוד אינה מובטחת כלל וכן לא ברור איך נשלם את משכורות השחקנים עד לחידוש ההצגות, והוצאות רבות אחרות. התקציב הסתכם בשלושים אלף מארק והמשמעות היתה, שעלינו לשים את כל הכסף על קלף אחד. ומה יהיה אם ההצגה לא תצליח? אחדים מחברי “הבימה”, ביניהם וורשבר, התנגדו לכך, אולם בן־חיים וצבי פרידלנד הסתערו על הסתייגויותינו וכך הוחלט הדבר.


ברלין, 10 ביולי 1930

נשלחו מאות הזמנות וההתעניינות בחזרה הכללית הסגורה של “כטוב בעיניכם” רבה מאד. בתיאטרון מתנהלת פעילות קדחתנית. החזרה הכללית תתקיים בתיאטרון הברלינאי.

בין כה וכה ניטש בין השחקנים מאבק עז על התפקידים. משתדלים להעלים מאבק זה מעינינו, חברי המזכירות, אבל נודע לנו על כך ואנו נאבקים אתם במצב של חוסר־אונים. עד כה לא היה נהיר לי על־פי אילו כללים מחלקים תפקידים ובוררים מחזות. לפני עשר שנים, ברוסיה, עוד היו כולם צעירים ועוד לא התבלטה שום אישיות, לא מסקין ולא רובינא. בימים ההם היה ברור, שאפילו שחקן שהוא משכמו ומעלה יקבל על עצמו תפקידים אפיזודיים. אגב, אז היו הרוב שחקנים טובים, אבל אומרים, שהטובים ביותר פרשו מהם. אבל כיום, כשיודעים בדיוק במה גדול כוחו של כל אחד ואחד, עושים, מתוך קולקטיביות מוטעית, מישגים חמורים מבחינת המצפון האמנותי ולפעמים מונעים על־ידי מסירת תפקיד לא־מתאים לשחקן הלא־נכון, את הצלחתה של הצגה ואת הבראתו של התיאטרון.

ב“כטוב בעיניכם” אפשר למצוא שחקניות מתאימות יותר לתפקיד “וויולה” ולא כל שכן לתפקיד “אוליביה”.

לבי מתהפך בקרבי כשאני נזכרת, כי אחרי הצגת “האוצר” ביזבזה “הבימה” בארץ־ישראל שבעה שבועות מפני שפרידלנד דרש את התפקיד של דויד המלך והבמאי דיקי מנע אותו ממנו. אז נכח יהושע והשכין שלום, אבל עכשיו הוא רחוק ואני לבד וקטונתי מלהאבק.

משה ליפשיץ הלץ הציע לא־מכבר, שגם המכתבים המגיעים אל התיאטרון יחולקו לפי תור, ממש כמו התפקידים, כי לדעתו, חשוב, שכל אחד יקבל מכתב משיקבל שחקן אחד שני מכתבים או שלא יקבל מכתבים כלל… סוף־סוף, הרי צריך לשמור על רוח הקולקטיביות…

הפעם מתנהל המאבק על תפקיד אוריאל דאקוסטא. אומרים למסור את התפקיד לוורשבר, שבנפשו אין שמץ של להט־יצרים. וזאת למורת רוחו של הבמאי, על אפם ועל חמתם של ליפשיץ ופרידלנדר, ובניגוד לדעתנו ודעת רבים אחרים.


ברלין, 15 ביולי 1930

הערב תיערך החזרה הכללית של “כטוב בעיניכם”, אבל הגעתי למצב של אפיסת כוחות ואני רתוקה למיטתי. התאמצתי והתרכזתי יתר על המידה. שוב איני יכולה לשאת את ההתרגזויות הרבות.

הבית שומם ונרגעתי עכשיו במקצת. אני מנסה לנחש מה קורה בתיאטרון. בעצם, נתמזגו בהצגה זו הרבה גורמים מעולים: שקספיר, טשרניחובסקי וצ’כוב, טוך, מאסיוטין, ואחרון־אחרון חביבה – “הבימה” הנפלאה שלנו. על אף כל הצרות שיש אתה, צריך להודות ברגע של אמת: לפעמים היא מגלה כוחות היוליים, על־אנושיים ומבטאת אותם בצורה אמנותית, ואז שוכחים את הכל.

בחזרות ראיתי את מסקין בתפקיד סיר טובי, שיכור, צוחק, עליז, ואת ברץ בתפקיד סיר אגצ’יק, חד, אווילי־ערמומי והפכפך. מרגישים את רוח הקומדיה השקספירית, הגם שהיא מוגזמת במקצת עקב הנימה היהודית־הרוסית המודגשת.


ברלין 16 ביולי 1930

מסתבר שהיתה זו הצלחה כבירה. גם העתונות יוצאת מכליה. אמנם, מבקרים אחדים טוענים, כי נעשה עוול לשקספיר עקב קיצוצים שונים, אבל כולם מאוחדים בדעה, שהצחוק והאווירה הם שקספיריים אמיתיים. עודני חלשה, אבל מאד־מאד מאושרת.


ברלין, 20 ביולי 1930

קמתי כבר ואמש סיקרתי אצל פדיה, אחותו של יהושע. שם פגשתי את משה ליפשיץ. אין לו מושג על ארץ־ישראל והוא מרוחק ואפילו מסתייג ממנה. סיפרתי לו על הארץ, כפי שראיתי בביקורי. מה שהרשים אותי כל כך בארץ לפני ארבע שנים היה המאמץ שעושים בני־האדם באותה סביבה חדשה להיטיב איש עם חברו. הם מנסים לבוא איש לקראת רעהו ויש בזאת גרעין של מחשבה חברתית חדשה. הסברתי לליפשיץ שאני דוגלת בדפוסי הקולקטיביות ומאמינה ביציבותם, אף אם, לפעמים, קשה לפרט לשאת אותם. ליפשיץ נאלם דום אחרי השיחה ואני חושבת, שהוא התחיל להתעניין בארץ־ישראל.


ברלין, 25 ביולי 1930

החלו העבודות להעלאת “אוריאל דאקוסטא”. פאלק הגיע מפאריז; ליפשיץ יושב ועובד; החזרות מתחילות, הגלגל מתחיל להסתובב…

ואשר יגורנו בא: וורשבר, באמת, קיבל את התפקיד הראשי. כל בר־דעת בחוג שלנו מבין שזהו מעשה חאראקירי להצגה. יש שני שחקנים – פינקל ופרידלנד – שתפקיד זה מגיע להם. מדוע חייב קולקטיב לפעול בצורה כה בלתי־הגיונית המזיקה לכלל? גראנובסקי נאבק עד שתש כוחו וגם ליפשיץ, פרידלנד, צ’מרינסקי, כולנו התנגדנו, אך ללא־הועיל. הוא קיבל את התפקיד. איך קרה דבר כזה?! וורשבר הוא איש יפה־תואר, אך בלי שום כישרון. לא תמיד הוא מפריע על הבמה; אבל שחקן גדול ממלא את החלל שלתוכו הוא נכנס, ואילו כאשר מופיע וורשבר – משתררת ריקנות. יש אומרים, כי הוא קיבל את התפקיד בגלל יחסי ידידות מסויימים. אלה הסברים רגילים של הולכי־רכיל, אבל אינני רוצה להשלים אתם.

רציתי להטיל “וויטו”, אבל בן־חיים, הקרוב לי מאד, הניא אותי ועל כן שתקתי. היה בדעתי לכתוב ל“הבימה” מכתב בזו הלשון, פחות או יותר: “חברים יקרים, תוך מאמץ על־אנושי הצלחנו ליצור למענכם עוד הפעם – ואול בפעם האחרונה – את ההזדמנות להצגה כבירה. עשו־נא כל שביכולתכם כדי שתתעלו לשיא כשרונותיכם האמנותיים. אנא עלו על עצמכם ואל תקברו מלכתחילה את סיכויי ההצלחה. אל תשתעבדו למחשבה קולקטיבית או לשיקולים של אהדה אישית!”

בזאת היית מסיימת את מכתבי. “אהדה אשית!” האין זו פגיעה בכבוד מוסד בעל רמה מוסרית כמו “הבימה”?…

אין זה מן הנמנע, שהחברים ביקשו לתת עוד שאנס אחד לאיש זה, שמעולם לא השכיל להתבלט. אבל, אינני רוצה, שסיכוי זה יגזול, אולי, את סיכויי ההצלחה של התיאטרון.

חלפו עכשיו שנתיים וחצי מאז נרתמתי לשרות התיאטרון הזה והגענו לכך, שעלינו לשבת בחיבוק ידיים ולהתחקות אחריהם כשהם גורמים נזק לעצמם. נותר רק לקוות שיתחולל נס אשר יציל את ההצגה ואת הרעיון.


ברלין, 5 באוגוסט 1930

דאגותינו מחמירות מיום ליום. כל הכסף אזל. האשראי בסך עשרת אלפים מארק ששריינתי בחשאי, נוצל עד תום. אמש היינו בחווילתו של יעקוב מיכאל בגרונוואלד, כדי להתרים אותו שוב למען “הבימה”. הפעם לקחנו אתנו את צבי פרידלנד. קווינו, שהקסם האישי שלו ונסיונו במגע עם נשים ישפיעו על ארנה מיכאל היפה. אבל נוצר רק מצב טראגיקומִי. יעקב מיכאל לא הקביל את פנינו. הוא הסתתר בקומה העליונה של ביתו וקרוב לוודאי, שהאזין בשמחה לאיד לצווחותינו. כאשר נתברר לצבי, כי האשה הקטנה והיפה אין לה אפשרות, ואולי גם לא רצון, לחלץ את “הבימה” מן הבוץ, נטשו אותו כל נימוסיו והוא החל מצטעק עליה בצורה גסה למדי. לא היה חסר הרבה והוא היה דורש ממנה שתסיר למען “הבימה” את טבעת־היהלום הגדולה שעל אצבעה…

עצי־היער של גרונוואלד רחשו והתלחשו שעה שעברנו ביניהם באפילה חפויי ראש. אבל, היום טילפנה אלי פתאום ארנה מיכאל ובישרה לי, כי בעלה נכון לתת כבר עכשיו את התמיכה לשנה השלישית, אף כי השנה השניה טרם הגיעה לקיצה.

גם אבי ניצב עוד פעם אחת בפרץ. אבל אין לנו ברירה אלא לגייס כספים נוספים. כל התקציב המשוער היה נמוך מדי, כי הביצוע דורש הרבה יותר. אבל מסביב להצגה זו נוצרת איזו ממלכת־אגדה. כל מערכה תתנהל בגוון אחר. פעם אחת תלבשנה כל הנשים פיאות נוכריות ושמלות בצבע כחול כהה ולבסוף תעטינה כולן כסף, לבן ואדום. המוסיקה, ובמיוחד זאת של הריקודים, מתוקה ומקסימה. לנגד עיניו צומח עולמה של אמשטרדאם מתוך הדמויות של הרופא דה־סילבה (פרידלנד), הסוחר העשיר וואן־דר־סטראטן ורבי עקיבא הכביר.

ליפשיץ וגראנובסקי מתכוונים להציג את האינדיווידואליסט החולמני אוריאל דאקוסטא במאבק עם הקהילה. התמהוני והכופר אוריאל הוא חזק וצודק – אבל גם הקהילה חזקה וצודקת. והרי בזאת מקופלת משמעותה של הטרגדיה האמיתית, ששני הצדדים בה צודקים. אבל הבמאי, וליפשיץ מקצצים יותר ויותר בזכותו וצידקתו של התמהוני ובכך הם מכריעים את הכף לטובת קהילת אמשטרדאם. ועם זאת אנו יודעים אל־נכון, כי החרם על אוריאל דאקוסטא מטעמים דוגמתיים־עיוניים עורר באותם ימים שערוריה כה גדולה באמשטרדאם עד כי השלטונות התערבו ואסרו להבא על טקסטים מעין אלה. איסור החרם נגזר מתוך רוח הומאניסטית־מתקדמת ואם אנחנו מקצצים כיום, במאה ה־20, בזכותו של האפיקורס, הרי שאנו חוזרים אל ימי־הביניים. אולם העתקת כובד־המשקל של הצגת “הבימה” נובעת מסיבה אחת בלבד: מדמותו הגולמנית של השחקן הראשי לא ניתן להפיק ניצוץ אחד של צידוק פנימי ואילו העושר הרבגוני של טיפוסים מקרב אנשי הקהילה משווה לה חיות כבירה ותוססת.

אנו תוהים אם זה מתפקידנו לבנות הוד והדר כזה כדי לפאר ולרומם את החרם. דומה כאילו מבקשים אנו להלל ולשבח את האינקוויזיטורים המקימים מוקד, ולהראותם במלוא הדרם.

הדמות הטראגית ביותר במחזה תהיה רובינא בתפקיד “יהודית”, בתו של סוחר־הבורסה הגדול. היא אוהבת את החולם, אבל הגבירים מאלצים אותה להנשא לגבר שאינה אוהבת אותו, כדי למנוע את פשיטת־הרגל של אביה. אבל, היא טראגית לא רק מתוך שהיא ממלאת תפקיד של בת חסרת־ישע של אב בעל־משקל ציבורי. היא טראגית כפל־כפליים משום שמרגישים, כי היא מבזבזת את אהבתה הגדולה על אדם חלש־אופי. אמנם, אוריאל דאקוסטא אינו חלש־אופי. אבל, וורשבר בדמות זו – שאני.


ברלין, 10 באוגוסט 1930

הבמאי גראנובסקי הינו טיפוס מסובך למדי. יש והוא יוצא להסרטה ונעלם לימים אחדים וכשמוצאים אותו בהאמבורג או באחד מאיי הים־הצפוני צריך לגרור אותו בכוח מן המסרטה חזרה אל התיאטרון.

כל השחקנים משתתפים בהצגה הזאת, רובם בתפקידים משניים וזעירים. בן־חיים משחק את רבי עקיבא הישיש ומשקיע את כל נשמתו התפקיד. לפעמים הוא משחק כמתוך היסח־הדעת, ראשו ורובו בדמות שהוא מעצב. בבכורה יופיעו בתפקידי ניצבים גם מספר שחקנים ארצישראליים, ביניהם שולמית בת־דורי. זאת צעירה מעניינת וכשרונית, שבאה מקיבוץ משמר־העמק כדי להשתלם כאן בדרמה ובמחול.

הבמאי עוד לא עיצב את הסיום. הוא רוצה, שרובינא תרקוד בו לבדה. זאת צריכה להיות קינה על ידידה המת, שהתאבד בחתונתה, ובסוף הריקוד עליה לצנוח ארצה ואיש לא ידע אם גם היא מתה או לא.


ברלין, 20 באוגוסט 1930

הלוואי ויהושע כבר היה חוזר. אינני מסוגלת לעמוד בכל אלה לבדי. אבל יש לי תחושה של אסון הממשמש ובא. הקיץ חם ומעיק עד למאד וכל האווירה כמו מחושמלת. גם “הבימה” הדגולה – לוחצת על לבי. היא מתייחסת אל החיים כמו אל בני־האדם ונוהגת באפשרויות הנתונות כאילו היו צעצועים שנוצרו להנאתה.


ברלין, 25 באוגוסט 1930

ליפשיץ הוא לץ מקסים ומדי פעם אני נופלת קורבן למתיחותיו. היום סיפר לי במלוא הרצינות, כי הוא מכין עם גראנובסקי אפילוג בנוסח זה:

יהודית וואן־דר־סטראטן יושבת אצל האח המבוערת ומסביבה קבוצה של ילדים. הרופא הזקן ד"ר סילבה מבקר אצלה והשיחה מתגלגלת על אוריאל דאקוסטא. פתאום בא אחד מבניה הקטנים אליה ואומר: “אמא, מי היה אוריאל דאקוסטא?” ורובינא עונה בשוויון־נפש: “הוי, איזה סטודנט ששלח יד בנפשו”.

כמובן, היתה זאת רק הלצה של ליפשיץ, אבל מאחוריה מסתתרת אמת מרה: אנשים שאתה חדלת לחיות אתם ורגשות שנס ליחם – מחווירים. מה שלא יעשו השכל – והלב – יעשה הזמן…


ברלין, 30 באוגוסט 1930

במזכירות שוררת אנדרלמוסיה שלמה. למזכיר היפהפה שלנו יוליאן שטיין אין מושג בעניני ארגון. אין ספק, שמוציאים הרבה כסף לריק. גם פדיה אינה יכולה להשתלט על התוהו ובוהו. ווילפריד התנדב עוד הפעם ברגע האחרון ונתן לנו במתנה הרבה בדים לתלבושות. ובכל זאת, עדיין לא בטוח, שנוכל להרים את המסך. בעוד חודש צריכות להתחיל ההצגות בתיאטרון־נולנדורף.


ברלין, 5 בספטמבר 1930

בן־חיים הצליח לשדל את אבי, שיסכים ללוות אותי בביקורים אחדים כדי לגייס כספים ל“הבימה”. היום אנחנו הולכים אל המיצינאט והבנקאי הוגו סימון – מי שהיה שר־האוצר הסוציאלדימוקרטי אחרי המהפכה של שנת 18 בגרמניה.


ברלין, 6 בספטמבר 1930

אמול הייתי, איפוא, אצל מר הוגו סימון בחווילתו היפה ברובע טירגארטן הגדושה תמונות שמן עתיקות ומודרניות. למר סימון זקן שחור והוא מדבר בלשון חלקלקות. הוא היה אדיב מאד, ידידותי מאד וסרבן מאד. “כן, יקירתי”, הטיף באוזני, “אני יכול רק להתקנא בך על שיש לך עדיין אידיאלים. לי הם אבדו, לדאבוני. כשהייתי בן 16 וחילקתי כרוזים סוציאליסטיים מחתרתיים, עוד חלמתי על צדק וסוציאליזם בעולם. כעת, כפי שאת רואה, אני מעודד, לפעמים, ציירים צעירים. זה הכל. חוץ מזה אני גם בנקאי. אבל את – יש לך עוד אידיאלים. עודך צעירה. עודך דבקה באמונתך. אל נא תניחי לאיש לגזול ממך אמונה תמימה זו. המשיכי לפעול למען רעיונותיך והיי פרודוקטיבית. אפילו אם יגידו הבריות, שהנך פתיה.”

כשנפרדתי ממנו, אפילו לא יכולתי לכעוס עליו. סתם אדם עשיר וחלש־אופי, שהחיים קלקלו אותו.




פרק ז'    🔗


ברלין, 12 בספטמבר 1930

הלכתי אתמול עם אבי אל יעקוב גולדשמידט, מנכ“ל אחד הבנקים המרכזיים, ה”דארמשטטר אונד נאציונאלבאנק", ועודני כה נרגשת מביקור זה עד כי קשה לי להעלות את הדברים על הניר.

עלינו במדרגות־שיש רבות עד שהגענו לחדרון־המתנה שבלישכת מר גולדשמידט האדיר. לאחר מכן הוכנסנו למשרד ענקי, שקירותיו מצופים מיני עץ משובחים, ריצפתו מכוסה שטיחים פרסיים רכים ובתיקרתו תלויה נברשת בדולח וונציאנית.

מר גולדשמידט המנומס קם ממקומו שמעבר למכתבתו הענקית על מנת להקביל את פנינו. אבי נראה מאד אצילי ומטופח, כדרכו מאז ומתמיד, אולם ברור לי, כי לא היתה לו הרגשה נוחה בביקור־“שנור” זה.

לאחר אקדמה קצרה, השמעתי את בקשתי שהבנקאי הגדול יסייע בהשלמת המחזה:“אוריאל דאקוסטא”. זקוקים היינו לחמשת אלפים מארק. הוא סרב, באדיבות החלטית. זה לא היה הסירוב הראשון שקיבלתי בחיי. הוספתי והפצרתי בו והוא החל מצטדק ו“מסביר את עצמו”.

אגב, זה אותו גולדשמידט המיודד עם השחקנית אליזבת ברגנר. הוא נתן לה במתנה חווילת־פאר ומקיף אותה שם בפאר והדר וכל טוב. אומרים, שהיא עצמה מתגוררת שם בחברת ידידה.

אכן, טיפוס משונה הוא מר גולדשמידט הלז. יש בני־אדם אשר להם עיני־חיה. לאחדים מבט כשל שועל, לאחרים מבטים כשל כלבים, חתולים או נחשים. אינני יכולה להגדיר לאיזה בעל־חיים שייכות עיניו של מר גולדשמידט, אך אני משוכנעת, כי אין אלה עיני־אדם. שיערו השחור מקורזל קמעה. אני מסופקת אם יש לו נשמה של בן־אדם. הכל בו חלקלק ומלוטש – כמו הרהיטים שלו: הכל יומרני, מטעה ומחזיר ברק כוזב. יש לי הרושם, כי התענינותו באמנות אופורטוניסטית כמו התענינותו בפוליטיקה. שאם לא כן, כיצד ניתן להסביר את הסכומים האדירים, שהוא מזרים מקופת־הבנק על מפלגות־הימין הקיצוניות?

“גבירתי רבת־החסד”, אמר לי, “אני רואה בתימהון שעדיין לא התייאשת מפעילותך למען התיאטרון הזה”.

“מדוע ב’תמהון'?” – שאלתי.

“ראי נא”, המשיך בחיוך אבהי, “הרי סופו של תיאטרון זה להתפרק. את רודפת אחרי מקסם־שווא… ואגב, האינך מיודדת עם השחקנים?”

“כן, כמובן”, עניתי.

“אתן לך איפוא, עצת־ידיד: בררי לך מתוכם את הטובים ביותר והושיבי אותם ללמוד את השפה הגרמנית. אני מבטיח לך, ילדתי היקרה, ואני אפילו ערב לכך, שאסדר את כולם בעבודה, תודות לקשרי המצויינים עם הבמות הגרמניות”.

“מר גולדשמידט”, התרסתי כנגדו, כשכולי רוטטת מהתרגשות, “לגבי דידי מבוסס התיאטרון על רעיון, לא על שחקנים. אלה אינם אלא כלי־שרת של הרעיון, ועם כל אהבתי אל אחדים מהם, תמיד אהיה שייכת לכלל ולא אעשה חסד עם בודדים. מלבד זאת, אין אני מאמינה, שהבטחותיך בנות־ביצוע או בעלות־משמעות”.

אבי נבוך ביותר נוכח השיח האווילי של בתו והתערב: “בתי היקרה, הרהרי נא בעצתו של מר גולדשמידט. הלא זאת עצת איש נבון מאד”.

בין כה וכה נמוגה הבעת־הנועם שעל פניו של גולדשמידט. האיפור נמס; הוא נעשה צונן ונוקשה.

“ובכן, יקירתי, במקרה זה – לא אוכל להושיעך. אבל, כשוחר־תיאטרון ותיק, אני אומר לך, שמאז שנעשתה האמנות קולקטיב, היא הרגה את עצמה ואת המיצינאטים”.

שנינו, גם הוא וגם אני, היינו שרויים בהלך־רוח רצחני, כשנפרדנו בלחיצת־ידיים והחלפת חיוכי־ידידות…

לפני שנה, כשמר גולדשמידט נתן לי כחמשת אלפים מארק בשביל “הבימה”, ידעתי אל־נכון, כי סכום זה אינו אלא החזר של אותם חמשת אלפים מארק, שאבי תרם בשעתו להוצאת האנציקלופדיה היהודית בהנהלתו של ד"ר נחום גולדמן.


ברלין, 13 בספטמבר 1930

אני מרגישה, כי משהו נקפד בקרבי סופית, בשיחה הזאת שניהלתי שלשום. שנאתי את הבורגנים הללו היושבים על שקי־הכסף שלהם; את בעלי־הממון המתיהרים כשוחרי־אמנות ופוסלים את הקולקטיב, משום שאינו מסכים לרקוד לפי החליל שלהם. מצד שני, גם אינני מסוגלת להתווכח אתם על אהבתי. מי שאינו לי – לצרי הוא, ושנאתי אותו.

כשבתי עוד היתה פעוטה ומישהו היה מתבטא עליה בביטול, הרגשתי שציפורני מזדקרות ואני מסוגלת לטרוף את האדם הזה. הרגשתי היתה כשל טיפוס האלה־האם הנוראה של הדתות הקדומות, שעשתה חסד עם כל אשר נשא חן בעיניה ומכחידה כל אשר עורר את חמתה. אכן, כזאת היתה תחושתי שלשום, בלשכת־הבנק המפוארת ברחוב בהרנס 68.


ברלין, 14 בספטמבר 1930

המצוקה גוברת והולכת ומושיע אין. בן־חיים לוחץ מאד ואני על סף יאוש, כי אינני יודעת כיצד לעזור.

אמש ישבתי שעה ארוכה עם משה ליפשיץ בבית־קפה. הרביתי לספר לו על החוויות האחרונות ובפעם הראשונה מאז התחלתי בפעילותי נתמלאתי כעס עצום כלפי העשירים.

משה ליפשיץ הוא גם האיש המתאים כדי להפיח את אש השנאה הזאת. חשתי בהשפלה המכאיבה הכרוכה בשנוררות, בין אם פושטים את היד למען האמנות, למען ילדים נצרכים או למען רכישת קרקעות. אולי אני שוכחת, לפעמים, שגם צריך לאהוב את האנשים המסכימים למה שנדרש מהם. אבל אני כה הרוסה ומכורסמת מרוב אכזבות, עד שאינני מסוגלת לראות אלא את השלילה. ונוסף לכל אני גם חשה ברע ומתגעגעת ומודאגת מגורל “אוריאל דאקוסטא” והשחקנים.

בתי הקטנה מתוקה מאד ומלטפת אותי כשאני בוכיה.


ברלין, 15 בספטמבר 1930

היום נכחתי בחזרה של “אוריאל דאקוסטא”. ראיתי קטעים מהמערכה הראשונה ובעיקר את המחול הנפלא, שעוצב על־ידי הבמאי. צלילי הנעימות העתיקות שובים את הלב. התלבושות והמוסיקה משתלבות בהרמוניה מקסימה ומשכיחות מן הלב את גל ההגיגים והדאגות. הנשים מחזיקות בידיהן ממחטות־תחרה ומנפנפות בהן בחינניות בעת הריקוד. פתאום מופיע דוקטור דה־סילבה – פרידלנד – בלבוש שחור מהודק היטב אל הגוף, המבליט את גוו הדק ואת קומתו השפופה קמעה, שגולת־הכותרת שלה הוא קדקוד גדול, עטור־שיבה, של מלומד ורופא. צבי מרקד בחינניות מושלמת של צללית, זריז, ערמומי ומקסים. כשפניתי ללכת, הוא ליווה אותי לפרוזדור החשוך. אולי הבחין בעצבותי העמוקה. הכאבים הקורעים את לבי תכפו מחמת המוסיקה ואווירת האפלולית של התיאטרון.

היום עלי לנסוע לאחוזתנו, כי פרופסור צונדק אסר עלי להשאר בעיר. עלי לזנוח את ילדי, את אנשי “הבימה” ולפרוש למקום ללא ידידים. הכל עסוקים, נרגשים ומודאגים. איש מהם אינו חושב עלי. האם איכפת למישהו מה קורה למרגוט קלאוזנר כאדם, כשבא יום ואינה יכולה למלא את תפקידה? איש מהם אינו יודע על מצבי.

צבי אינו אומר דבר. אבל, אולי הוא חש בדבר־מה, כי כשאנו נפרדים הוא מחבק אותי בחמימות.


ברלין, 12 באוקטובר 1930

חזרתי לברלין, חלושה למדי. הבכורה התקיימה בהעדרי. ידידינו עומדים לצאת לסיבוב בן חודשיים – תחילה לברסלאו, אחר־כך לשטוקהולם וקופנהגן ולאחר־חכן חזרה לגרמניה. איש אינו יודע מה יהיה הסוף. הסיבוב המתוכנן מקיף את טריאסט ואת מארסיי, אבל אין לנו כסף לרכישת כרטיסי־אניה ולא אמצעים לפרוע את החובות הגדולים שרובצים עלינו בגרמניה. פדיה ב. מלווה אותם בסיבוב. היא תשתדל למלא את תפקידי שלי בעניני ייצוג, תעמולה וכו'.

מחר אחה“צ יבוא אלינו הבמאי, בלוית משה ליפשיץ. הוא רוצה למסור דו”ח. אני שמחה, כמובן, לקראת ביקורו, שהוא כבוד גדול בשבילי.

יהושע אמר לי: "האם לא שמעת מה היה במסיבה, שערך גראנובסקי לכבוד ‘הבימה’ אחרי בכורת “אוריאל דאקוסטא? – לא באותו ערב, אלא כעבור יומיים? היו שם גראנך ומספר ידידים”.

לא; לא ידעתי מה היה שם.

“ובכן” סיפר יהושע, “היה נחמד מאד ועליז מאד. הכל שתו לשכרה, צחקו ושרו. כולם השתחררו – האנשים ולשונותיהם”.

מסתבר, שהבמאי השתולל יותר מכולם. הוא חיזר אחרי רובינא, נישק לה ולחש לאוזניה מחמאות נלהבות: “אין נשים רבות בעולם, שהיו מסוגלות לרקוד את מחול־הסיום כמוך, רובינא, לבד על הבמה, בשמלת־כלולות לבנה ארוכה. רק את, רובינא, היית מסוגלת לזאת…” אולם, תוך כדי נאומו נתכעס לפתע ופרץ בצעקה פראית: “בגלל הלא־יוצלח הזה נאלצתי להרוס יצירת אמנותית גדולה! כל מה שיצרנו, כולנו” – והוא הראה על האמנים והשחקנים – “אני בז לסדרים כאלה בתיאטרון אמיתי!”

“נו, ומה היה אחר־כך?” הקשיתי בהתרגשות.

“הוי, עולם נהג כמינהגו. הרי הוא דיבר בגילופין”…


ברלין 13 באוקטובר 1930

הבמאי אלכסיי גראנובסקי היה ארבע שעות אצלנו ודיבר בשטף. נעים היה להאזין לדבריו. הוא שאל אם ההצגה נשאה חן בעיני. “לא ראיתי אותה”, עניתי לו. שטף דיבורו נעצר והוא הפטיר: “ככה? כך זה איפוא?” ואחר רגע הוסיף: “נחמד אצלך”. הוא שלח את מבטו על־פני מדפי הספרים החומים והגדושים, שתה קפה וחש נינוח.

זאת היתה פגישתו הראשונה עם יהושע והוא שמע מפיו על ארץ־ישראל, ארץ־ישראל של יהושע, של הביצות והעמל והרומנטיקה האכזרית. אולי בפעם הראשונה שמע גראנובסקי את צליליה האמיתיים של הארץ – והוא היטה אוזן קשבת.

לבסוף השמיע הבמאי את משאלתו, הוא ביקש להסביר את “הכישלון”. הוא תיאר בפנינו את מאבקו על תפקיד “אוריאל דאקוסטא”. הוא סיפר כיצד ביקש לפתח את הדמות הזאת. היא התבשלה בלבו משך שנים. בגלל אותה דמות, בגלל הטראגיות היהודית הגלומה בה, דרש לביים את המחזה הזה – אך לבסוף היא התפוררה והלכה לנגד עיניו, נתמעטה הדמות ונתדלדלה עד כי יצאה ממנה ההצגה הצולעת הזאת. הקהילה בהצגה היתה חזקה, אבל לעומתה לא קמה אישיות בעלת שיעור־קומה. אין להבין כלל, העיר, מדוע קמה בקהילת אמשטרדאם שערוריה כזאת בגלל טיפוס רפה כפי שעיצב אותו וורשבר.

“לדעתי, מר גראנובסקי”, עניתי לו, “יש הרבה יופי בהצגה הזאת ותחיה שנים רבות. יש בה הרבה אמנות שעוצבה בידי יוצר גדול”.

אבל, לא הצלחתי להרגיעו לגמרי. לפני שהלך, אמר לי עוד הפעם: “האמיני לי – לא בי האשמה”.

בעצם חייבת הייתי לשאול אותו “מדוע לא היית תקיף יותר מלכתחילה?” אולם, ידוע לי היטב, שאדם המזדמן להצגה אחת אין לו האומץ לומר את האמת ולנהל מאבקים. כשבאים לעבוד רק שלושה חודשים, לא כדאי להסתכן. רק מי שרוצה לבנות בנין של קבע נאלץ להקפיד על האמת. עובר־אורח אין לו העזה לכך. ואפשר היו שוללים את זכות־הביקורת הרצינית מכל אחד, אפילו אדם שרוצה לעזור בבנינה של “הבימה”.


ברלין, 1 בפברואר 1931

לפני ימים מספר חיברתי עם משה ליפשיץ סקירה על עבודת השנה האחרונה ומעתיקה כאן קטעים אחדים מתוכה.


התחלת־הסיבוב

מברלין יצאה “הבימה” לברסלאו ושלזיה העילית גם שם זכתה בהצלחות. העתון “שלזישה צייטונג” התפעל מן “השילוב הזה של משחק, מחול וצליל, השליטה המושלמת הזאת בתנועה הקטנה ביותר…”


נצחון “הבימה” בסקנדינביה

במחצית אוקטובר הגיע התיאטרון לשטוקהולם ומה שעבר עליה שם – עלה על כל תקוותיה, אף שרגילה היא להצלחות. אנו מסתפקים כאן בתמצית דברי הכתב השבדי של ה“יידישה רונדשאו”:

“ערב זה בתיאטרון הדראמטי הממלכתי היה בחזקת מאורע גדול. לפני הבנין התנוסס בגאון דגל תכלת־לבן עם מגן־דויד ומשני עברי השער דלקו שני פנסים אדומים המסמלים בשבדיה, שכל הכרטיסים אזלו. בפנים רחש קהל מובחר, כל ה’מי ומי' ובראשם המלך ובני־בית־המלוכה, וכן נציגי המדיניות, הספרות והאמנות. למן הסצנות הראשונות הוקסם כל הקהל מן המיסטיקה היהודית, המגיעה למרום ביטויה הדראמטי בזכות האמנים הללו, היחידים במינם. הקהל ישב מרותק ומורטט ושאל את עצמו אם מציאות היא אם תיאטרון מה שהתרחש על הבמה. בסוף ההצגה פרץ רעם של מחיאות כפיים, שמדי פעם בפעם החזיר את הלהקה, ובראשה רובינא האחת והיחידה, אל לפני המסך. הביקורות בכל עתוני שטוקהולם, על המשחק וההצגה כולה, מצטיינים בגודש של מחמאות, שרק לעתים נדירות רגילים לשמוע אותן מפי הביקורת השבדית המחמירה”.

עם הצגת “כתר דוד” נפרדה “הבימה” משטוקהולם. כתום הצגה זו, הגיש לה מנהל התיאטרון הממלכתי, אריק ווטרגרין, זר־דפנה ענקי, מקושט בצבעי הדגל השבדי, אותו הניח למרגלות כל השחקנים באומרו, בנאום בשפה הגרמנית, כי אינו יכול לציין במיוחד איש מהם, מאחר שכולם הצטיינו במשחקם.

“הבימה” הסבה במשחקה עונג לעוד ארץ אחת וביקורה השאיר את רישומו הבלתי־נשכח בתולדות התיאטרון בשבדיה.

משבדיה עברה “הבימה” לדנמרק. גם בארץ זו היתה זו הופעתה הראשונה ושוב “נתגלתה” על־ידי קבוץ יהודי חדש. באשר ליחס הקהל הלא־יהודי, אופייני הדבר, כי גדולי המבקרים הדאניים יעצו לשחקניהם למוד ממשחקה של “הבימה” כמו שלומדים באוניברסיטה.


הכישלון הארגוני בבלגיה

מסע הניצחון של “הבימה”, שפונקה על־ידי הצלחותיה, הופסק בבלגיה על־ידי קבלת־פנים כושלת. יהדות אנטוורפן אמנם הזמינה את “הבימה” משך שנים רבות, אך בבואה סוף־סוף, לא נודע הדבר בעוד מועד, מחמת רשלנות האמרגן המקומי. לא נערכו שום הכנות וכך אירע, שהתיאטרון באנטוורפן היה ריק למדי והחוגים החברתיים, שאהבו והעריכו את “הבימה” לא הספיקו לבוא לעזרתה.

אמנם, בבריסל נתמלא התיאטרון והקהל נתגלה כאוהד, אבל בסיכום לא היה הביקור בבלגיה בחזקת הצלחה.


גרמניה, שוויץ ומבוי סתום בקונסטנץ

משם חזרה “הבימה” לגרמניה. בפרנקפורט, קלן ודיסלדורף הציגה את “אוריאל דאקוסטא”.

אף שהדבר עלול להישמע כחדגוני, אפשר לספר גם ממקומות אלה על קבלות־פנים נלהבות, אולמות מלאים עד אפס מקום ובקורות מלאות־תהילה בעתונות.

בשווייץ, שם נתקבלה “הבימה” כבר בחורף שעבר בסבר פנים יפות, הגיב הקהל גם הפעם במחיאות־כפיים סואנות.

משווייץ חצתה “הבימה” את הגבול לקונסטנץ שבגרמניה, שם יצאה במספר הצגות ידי חובת הסיבוב – אך עמדה פתאום בפני דרך חסומה. היא נקלעה למצב, שלא היה ממנו מוצא, לא קדימה ולא אחורה. לפי התכנית היה על האמרגן להביאה אחרי הסיבוב למארסיי או לטריאסט, אולם מכיוון שלא היו בידי התיאטרון האמצעים הדרושים להפלגה, נאלצה הלהקה להכין סיבוב נוסף. הארצות הבאות בחשבון היו, מצד אחד, פולין ורומניה, ומצד שני, אנגליה. התיאטרון אמנם התכונן בעוד מועד לקראת שתי האפשרויות, אולם מאחר שקשה יותר להשיג אשרות־כניסה ורשיונות־הופעה בארצות מזרח־אירופה, התעכבה התחלת הסיבוב. נוסף על כך, גם לא היו בנמצא הכספים הדרושים לנסיעה ולהובלה לפולין.


התוכנית השניה: הופעת־אורחים בלונדון

לאחר שהעתקתי ליומני את העמודים האחרונים מתוך החוברת, שהיתה מונחת לפני, הנחתי מידי את העט לשעות מספר. “הופעת אורחים בלונדון” – זאת בעצם, כותרת מתאימה לנובלה מחיי־אמנים. וגם לפרק בחיי־תיאטרון. יבוא יום וייכתבו כרכים עבים על “הבימה” ואם יגישו להיסטוריוני־העתיד את הרצנזיות, שהודפסו ב“טיימס”, “דיילי מייל” ו“מורנינג פוסט”, כפי שפירסמנו אותן בחוברות שלנו, תצטרף, בודאי, תמונה נאמנה של אפיזודה רבת־משמעות זו ששמה ביקור “הבימה” בלונדון. אולם, דבר אחד לא ישתקף מתוך הביקורת והדו"ח הזה: שמאחורי ההופעה בלונדון הסתתרה סכנת התמוטטותו של התיאטרון. כשמטילים אבן למים, היא מכה גלים. הכלים שוככים עד מהרה ורק האבן המונחת במקומה עדיין מעידה על היידוי. גם הגלים של לונדון כבר שככו; לפנינו מונחות הבקורות שפורסמו בעתונות האנגלית, “הבימה” הפליגה ממארסיי לארץ־ישראל; יהושע עלה בליל־ערפל על אנית־סוחר קטנה, שתביאו מאנטוורפן ליפו. הכל נעשה שקט ורגוע ורק אני נותרתי לבדי, בבדידות גדולה, כשעל לבי מעיקה כמו אבן פרשת הביקור בלונדון.

כן, אני זוכרת, שהמצב בבלגיה היה, באמת בכי רע. אולמות ריקים, מצב־רוח ירוד, התפוגגות של מתח ועייפות כללית. אנו, ידידי “הבימה”, הרגשנו כאיש אחד, כי עננה קודרת מרחפת מעל לראשו של תיאטרוננו. טיפות־הגשם הכבדות הראשונות, שבישרו את בוא הסערה, נפלו, איפוא, בבלגיה, אבל גרמו לנו להרווחה משונה: ובכן, האסון אמנם קרוב!…

החלטנו להיפגש בפרנקפורט. יהושע עמד לבוא מהולנד, שם עסק בקניית פרים בשביל משקי ארץ־ישראל, ואני עמדתי לבוא מברלין. רצינו לטכס עצה מה ניתן לעשות במצב נואש זה. חוץ מזה, מאד השתוקקתי לראות את “אוריאל דאקוסטא”.

ברגע הראשון חשבתי, שכל מה שסופר לי בגנותה של הצגה זו אינו אלא שקר וכזב. ההצגה כה מרנינה, המנגינות כה מתגנבות אל לב הצופה, תמונות הנשף בבית הגביר כה מרהיבות את העין.

פתאום, כשמגיעות הסצנות של הרבנים הדוחים היושבים בדין, באה לידי ביטוי כל הריקנות של הקהילה הזאת ואדם תוהה: מה פשר כל ההצגה הזאת? כשנוסף לכך מתגלה הכופר גם כטיפוס חלש־אופי, חסר, בכלל, כל קונפליקט דראמטי של ממש. אנו מרגישים בהיעדרו של מוסר־השכל ושל כורח קטיגורי, שאנו, שוחרי־תיאטרון בלתי־מקצועיים, רגילים לתבוע מכל מחזה. התוכן והצורה מתקבלים כאן כשני קווים מקבילים שנגזר עליהם לא להיפגש לעולם.

בערב, אחרי ההצגה, נערכה קבלת־פנים אצל קלמ. קראמר. הוחלט, שיהושע ואני נסע ללונדון כדי לארגן סיבוב. לונדון היתה מאז שנים רבות משאת־נפשה של “הבימה”.

ב־22 בנובמבר הגענו ללונדון, בערפל שחור, שבו לא ראינו את היד לפני העיניים. שליטתנו בשפה האנגלית לקויה. החדרים במלון נראו כשני פרוזדורים צרים, שבקושי אפשר לפסוע בהם הלוך וחזור. כשהכפור נעשה ללא־נשוא, שילשלנו פּני אחד לחריץ תנור־הגאז, כדי לחמם קמעה את ידינו ורגלינו הקופאות.

העלינו את הצורך בהופעת “הבימה” בלונדון והדגשנו, כי התיאטרון יישאר תקוע, בעוד שמונה ימים, בעיירה קטנה בגבול השווייצרי. הג’נטלמנים הקשיבו לנו באדיבות, קרירה ונימה תכליתית. הם ציינו, כי על סיוע פעיל אין לדבר, כמובן, וגם אין להם מושג כיצד מארגנים הופעות תיאטרוניות, מאחר שזה לא בתחומם. הם גם העירו, כי אין לסמוך על אישים כמו ווייצמן או ליידי אירלי, כלתו של סיר אלפרד מונד. זאת ועוד: בעניני אמנות, אין הבריטים דומים כלל לגרמנים. במרכז־אירופה אוהבים לחזות בהופעות אמנים זרים, למשל להקות רוסיות, יפאניות ואפילו עבריות, אולם האנגלים אינם אוהבים שפות לועזיות. הם מבכרים להבין מה מתרחש על הבמה. ואפילו היהודים האנגלים, כולל יהודי ווייצ’ייפל, אינם מבינים מלה בעברית.

הראיון נסתיים ואנו פרשנו חפויי־ראש.

אותו ערב עצמו יכולנו לקבוע, כ הג’נטלמנים מגרייט־ראסל סטריט לא הפריזו בהרבה. הלכנו לתיאטרון היהודי “פאוויליון” בווייצ’ייפל וקראנו כרזה, שבישרה, כי למחרת יוצג “קידוש השם” לשלום אש. יהושע ואני התפלאנו, מה אשמת הקידוש, עד שתפשנו, כי המדובר ב“קידוש השם”… כשהצגנו אצת עצמנו בקופה כנציגי תיאטרון “הבימה”, התברר כי שמו לא הגיע לכאן. כשהסברנו להם, שמדובר ב“הבימה” המפורסמת, זו שיצרה את “הדיבוק”, ענו להם: “אל תספרו מעשיות. את ‘הדיבוק’ העלינו אנחנו בפעם הראשונה לפני שנתיים”.

נקלענו לחגיגה מיוחדת במינה בתיאטרון: הצגה למטרות־צדקה. בהפסקה פתחה מנהלת התיאטרון בנאום בו הודיעה, מצד אחד, על החלמתו של השחקן החולה, שלטובתו נערכה ההצגה, ומצד שני תיארה בצבעים זוהרים את גאוניותו של הכוכב האמריקני החייכן, שעמד לצידה והחווה קידה כלפי הקהל. ואגב כך גם הפצירה בקהל לבוא לעתים קרובות יותר, שאם לא כן תהיה הקופה ריקה…

היתה זאת הצגת־מופת: אופרטה אידית בסגנון האמריקני הגרוע ביותר. למעשה, התנהל הכל בלי תפאורות, אך לעומת זאת נשמעו הרבה פזמונים ויריות־אקדחים. קיטש בלתי־רגיל, אבל מלודי מאד. ההתבדחות שלנו היתה מהולה במרירות. לאחר יום אחד בלונדון כבר היה לנו ברור שלא ניעזר בהסתדרות הציונית ולא באחוות התיאטראות היהודיים.

למחרת נדברנו להיפגש עם פרופסור אייזקס, מרצה צעיר לספרות בקינגס־קולג'. הוא ידיד של ווילפריד ישראל והזמין אותנו לבקר אצלו במכללה. בין הרצאה להרצאה הוא יצא אלינו בגלימה שחורה מתנופפת וקיבל את פנינו בחדר־ההמתנה של האוניברסיטה. הוא אנגלי בלונדי טיפוסי; רק עיניו התכולות מלנכוליות מדי לגבי אנגלי. הוא היה האיש הלבבי הראשון, שפגשנו בלונדון. “כן”, אמר, “כמובן צריך להביא לכאן את ‘הבימה’ ויהי־מה. אנו זקוקים כאן לתיאטרון נהדר שכזה”.

“ואיך מארגנים זאת, פרופסור?” הקשינו.

הוא קימט את מצחו מתחת למגבעת המרובעת ואמר: “יש לי ידיד, שהשלים זה עתה הקמת תיאטרון חדש – תיאטרון ‘פניקס’. לדאבוני, הוא נמצא כרגע באמריקה, אבל אין מניעה לשאול אותו אם הוא מוכן להעמיד לרשותנו את התיאטרון. זאת עשויה להיות פתיחה נהדרת ל’הבימה'. אולם, לדבר אחד עלי להסב את תשומת־לבכם: ידידי ס. ל. ברנשטיין הוא ‘ביזנסמן’ מובהק. הוא לא יטול לעצמו את סיכון הסיבוב”4.

היינו מאושרים, שכן הסיכוי לקבלת אולם פתר חלק גדול מבעיותינו. קבענו להיפגש אם אייזקס למחרת, על ארוחת צהריים, והוא הזמין אותנו אל המסעדה הכשרה היקרה ביותר בלונדון. מסתבר, שאינו רק מורה לספרות אנגלית לסטודנטים גויים, כי אם גם בן למשפחה יהודית אורתודוכסית מכובדת.

אחרי צעד ראשון זה, לא היה לנו מה לעשות, בעצם, אלא לחכות לתשובה עקרונית ממר ברנשטיין ולצפות לשובו מארה"ב. בתקופת־המתנה זו ביקרנו אצל חיים וייצמן. הוא קיבל אותנו בנימה של אדיבות צוננת, בחווילתו העתיקה והמפוארת, המוקפת גן גדול. סיפרנו לו כי “הבימה” תגיע בעוד ימים ספורים לקץ סיבובה והפצרנו בו, שיתן יד להצלת התיאטרון על־ידי סיוע בארגון הביקור בלונדון.

"יקירי, השיב לנו, “גם אני לא אוכל להושיעכם, כי יש עכשיו דאגות אחרות: מגבית חדשה של קרן־היסוד. בתיאטרון אין לי שום ענין”.

אף כי תשובה כזאת היתה צפויה, נחנקתי מרוב אכזבה, אולם יהושע שמר על קור־רוחו וביקש כי ווייצמן יזמן לנו, לפחות, פגישה עם ליידי אירלי, שהשפעתה רבה בחוגי־החברה בלונדון. ווייצמן טילפן לאלתר אל ליידי אירלי וקלטנו מהשיחה כי היא מחפשת לשווא בלוח פגישותיה שעה פנויה למעננו. היא ענתה כי למחרת עליה לסעוד ארוחת־צהריים עם לויד־ג’ורג‘, מחרתיים יש מסיבת־עתונאים וכו’ וכו‘. אפס, בסופו של דבר, זכינו בשעה קלה אצלה, לפני הסעודה אצל לורד־ג’ורג’.

ליידי אירלי היא אשה מכוערת להחריד. היא כחושה, בהירת־שיער, בעלת חוטם נשרי ושיניים בולטות מאד. אמנם לווייצמן לא יכלה לסרב, אבל הצורה בה קיבלה אותנו היתה בלתי־שכיחה: הינחו אותנו לחדר־קבלה גדול וקריר. אח־השיש המפורסמת של בתי־החברה האנגלית הגבוהה היתה מבוערת ולידה היו מוצבות שתי כורסאות, שאליהן הוליכנו ה“באטלר”. שקיעה בכורסות עמוקות אינה תנוחה נוחה לגבי אדם שבא במישאלה כלשהי. המבקש אינו יכול לנוע ומאבד את בטחונו העצמי. רק באקראי, כביכול, לא ישבה ליידי אירלי בכורסה כי אם ניצבה בזקיפות־קומה מתיהרת, כשהיא נשענת על האח, שעה ששוחחה אתנו. באנגלית שלא שופרה בארבעת ימי שהותנו בלונדון הבענו את משאלתנו, שתואיל לעמוד בראש ועד למען סיבוב “הבימה” באנגליה.

מאחר שהבינונו מרמזיו של פרופסור אייזיקס, כי מר ברנשטיין לא יקבל עליו בשום פנים את הסיכון להפסדים אפשריים, הגענו למסקנה, כי עלינו להקים מתוך החברה האנגלית ועד־ערבים, שיכסה את ההפסדים במידה שיתהוו. הערכנו את סכום הערבות הדרושה באלף וחמש מאות ליש"ט. כשהוצאנו מפינו את המלה “ערבות” באוזני הליידי, קפאה כגוש־קרח ואז ירדה קרננו בעיניה כליל.

אני השתדלתי להכניס קצת חום לתוך דברי, אולם תגובתה נעשתה יותר ויותר צוננת ולבסוף שילחה אותנו מעל פניה בהערה: “אנו, האנגלים, מתעניינים אך ורק בפוליטיקה ובספורט”. חייכה, וסיימה את הראיון.

קיבלנו לבסוף מברק מניו־יורק, לאמור, שנוכל לקבל את תיאטרון “פניקס” בעוד חודש בקירוב, ב־1 בינואר. כן קיבלנו מכתבים מעודדים ולבביים מאנשי “הבימה” ומן המזכירות שלנו בברלין, שציינה, כי עתה אין ברירה אלא להביא את “הבימה” ללונדון, ושהכל, גם אנשי התיאטרון וגם הידידים בברלין, משוכנעים, כי העבודה הארגונית שלנו נעימה וקלה יחסית…

כשאני נזכרת באותם ימים ראשונים בלונדון, עלי להודות, כי בעצם, היתה זו תקופה מעניינת ומעוררת למדי. לאחר שהיינו סופגים זעזוע, כמו אצל ליידי אירלי, היינו הולכים למסעדה פינתית של “לייונס” ושותים תה חריף בשמנת מתוקה. לאחר שעה או שעתיים היינו מתאוששים וממשיכים כחפרפרות החותרות לקראת יעדן.

באותם ימי־בראשית גם היינו מוזמנים פעם אחת למועדון־תיאטרון אנגלי. מועדונים אלה נתפרסמו, בעיקר, בזכות ה“סטייג' סוסייטי”, המציגה מאז מאה שנה את כל הדרמות האוואנגארדיות, בשיתוף שחקנים מעולים ולמען חברי־המועדון בלבד. להצגות אלה באים כל אנשי התיאטרון והעתונות ובזכות ה“סטייג' סוסייטי” הזאת מצאו, למשל, איבסן והאופטמן את דרכם אל במות־בריטניה.

היינו מוזמנים למועדון המציג בשפות לועזיות וחזינו בקומדיה צרפתית שהוצגה על־ידי שחקנים אנגלים בשפה הגרמנית. התיאטרון שכן במרתף, כמו רוב התיאטרונים האנגלים. אולם, יותר משנתרשמתי מן הרמה של ההצגה הפרובינציאלית, נחרתה בזכרוני המנהלת של המועדון. הא היתה כחושה, זקנה, בעלת שיער־שיבה ומקור של נץ, ולבשה שמלת־נשף בגון ירוק בהיר, עם שובל ארוך, אותו החזיקה בידה, כשהיא “מתעופפת” בלי הרף ב“פואייה” ובאולם. היא ניסתה לגלגל שיחה עם כל אחד; מפי כל אדם ביקשה חוות־דעת; על כל פלוני ואלמוני הרעיפה חיוכים ואני משערת, כי היא נמאסה על השחקנים המסכנים לא פחות מאשר על האורחים האומללים, שנאלצו לסבול זאת.

אין ספק, כי גברת זו הינה הרוח החיה של המועדון. היא משוחחת עם העתונאים, היא מגייסת את החברים, היא מזמינה את הבגדים ובלעדיה לא זז דבר. אכן, “רוח חיה” נחמדה בחר לו מועדון זה…

לאחר שעזבתי את המועדון בערב, הייתי שרויה במרה שחורה פתאומית. משהו חנק אותי ולא הצלחתי לברר לעצמי מניין מצב־הרוח הפתאומי. אולם, לאחר מכן, כשישבנו במסעדה סינית ברובע סוהו, והמלצר האדיב הציע לנו – לאכילה ולמכירה – כף חרסינה סינית נחמדה, במקום מקלות־האכילה, שלא ידענו להשתמש בהם, נתבהר לי לפתע מה הרגיז אותי כל כך: בימים מעטים אלה של שהותנו בלונדון ראיתי את עצמי פעמיים באספקלריה עקומה: פעם אחת בדמות מנהלת תיאטרון “פאוויליון”, בעת נאום־הפרסומת שלה, ופעם שנייה בדמות הזקנה הירוקה, פטרונית התיאטרון הרעיוני. כשעברנו בערפל ברובע הסיני ולאורך הנמל העצום, החלה לונדון זו משרה עלי דיכאון וחרדה.

משחזר ס. ל. ברנשטיין ממסעו, התבהר המצב קמעה. שלושה גורמים היו חיוניים כדי להביא לקיום הסיבוב: התיאטרון, הערבות ומציאת האמרגן המתאים. בלונדון יש אמרגן, מפורסם מאז עשרות בשנים, ושמו צ’רלס ב. קוקרן. הוא העלה את הצגות־הרביו הגדולות ביותר באנגליה. הוא אירגן את מופעיהם של גדולי הזמרים, השחקנים והרקדנים בעולם. אולם, לרוע המזל, נתנסה מיסטר קוקרן, בצידן של הצלחות כבירות, גם בפשיטות־רגל ענקיות, מדי כמה וכמה שנים. הסדר היה קבוע ממש: לאחר הצלחה אדירה בא כשלון עצום; לאחר מיבצע צנוע באה פשיטת־רגל מצומצמת. הקהל והנושים התרגלו לכך, במרוצת השנים, ומדי פעם בפעם הצליח קוקרן למצוא אמנים מהוללים חדשים ומממנים חדשים. בימים אלה היה כוכבו שוב בסימן עליה – “רביו”־הענק שלו “אברגרין” הצליח מאד – והוא שש לקבל לידיו את הפרסום לקראת הופעתו של תיאטרון “הבימה” הנודע. כמובן מבלי שהתחייב להשקיע גרוש בעצמו. למעשה, היה בדעה, כי עלינו להוסיף לו תשלום בעד ניצול־שמו…

על כל פנים, מיבנה הסיבוב התבהר והלך: תיאטרון “פניקס”; מר קוקרן כאמרגן, פליקס רוזנבליט (לימים – פנחס רוזן) מההנהלה הציונית כגזבר ועד־הערבות. הכל היה בסדר ולא נותר אלא לגייס את הערבות…

אולם גם כאן נתמזל מזלנו ומר רוזנבליט ליווה אותנו אל האדונים מארקס וזיו, בעליו החביבים והנדיבים של כל־בו הענק “מארקס אנד ספנסר”. הללו הבטיחו לנו השתתפות בשיעור שלוש מאות ליש"ט והאדון מארקס הזמין אותנו אל ביתו, למחרת בערב, כדי שנוכל לשוחח עם רעיתו על צעדים נוספים למען ועד הערבים.

יום אחד לאחר מיפנה מעודד זה קיבל יהושע מיברק מהולנד שדרש ממנו לצאת לשם ללא־דיחוי ואני נותרתי לבדי. יהושע יצא רגוע, שהרי להלכה היה הכל מסודר. גם אני עצמי לא הייתי מודאגת במיוחד, שהרי עיקר העבודה נעשה, הגם שהייתי מקבלת, מדי יומיים, מיברקים מברלין ומקונסטנץ, לשם הגיעה “הבימה” עם גמר הסיבוב בגרמניה. הם הבריקו לי, כי הם שמחים על התקדמותי וסומכים עלי לחלוטין.

כעבור ימים מספר התוודעה אלי בלונדון נערה ושמה א.מ., שמטעמים כלשהם, שנשמטו מזכרוני, נצמדה אלי והתנדבה להתלוות אלי בכל הליכותי וטרדותי. היא מדבר וכותבת אנגלית רהוטה מאד, אף כי נולדה בספרד. היא מחוסרת כל ותלויה לגמרי בכל עבודה מצויה לפרנסתה. כך סיפרה לי, שעבר עליה זה עתה משבר רומנטי קשה ושוב אינה יודעת כיצד תוסיף ותתקיים, מבחינה נפשית וכלכלית כאחת. על אף המבוכה שהיתה שרויה בה ועל אף מצבה החומרי הקשה, היתה צעירה זאת הנפש האחת והיחידה שעמדה לצידי בלונדון. אני נזכרת בה בדחילו ורחימו. ואגב, שוב נתברר לי, מה רבה עשויה להיות השפעתו הנפשית של אדם – אפילו ממרחקים: גם צעירה זו וגם פרופסור אייזקס הצטרפו אלינו לפי בקשתו של ווילפריד ישראל.

אנשי ההנהלה הציונית וגברות־“ויצו” החלו מתייחסות אלינו לפי בקשתו של ווילפריד ישראל.

אנשי ההנהלה הציונית וגברות־“ויצו” החלו מתייחסות אלי קצת יותר בחיבה לאחר ששטחתי לפניהן את הבטחת התיאטרון, את התחייבותו של קוקרן הגדול ואת חלקם של ה"ה מארקס וזיו בערבות. הם סייעו לי טלפונית בהרכבת ועד־הכבוד, שאליו הצטרפו בחפץ לב, כמובן, חיים ווייצמן וליידי אירלי. ציידו אותי גם ברשימה של שמות אנשים באים בחשבון לגבי גיוס הערבות. ידידתי הצעירה המזינה מכתבי־פניה במשרד־ שכפולים כי בהסתדרות הציונית אין כתביות למטרות כאלה…

ועד־הכבוד עשה רושם רב. מרת סנודן קיבלה אותנו בדאונינג־סטריט מס' 11 בחמימות רבה והעניקה לנו את חתימתה. כן חתמו מספר פרופסורים מזרחנים־ארכיאולוגים מן המוזיאון הבריטי. כל ענייני־הכבוד התנהלו למישרין. אייזקס הלך אתי אל צורף יהלומן זקן, שנראה כדמות מתוך סיפור של א. ת. הופמן, והלה חתם על חמישים ליש"ט. כן עשתה משפחת ששון הידועה ולאט לאט הפכו 300 הלירות הראשונות ל־550. בעיקר סמכתי על כך, שרעיתו של מר מארקס, שהזמין אותי לביתו, תעזור לי לסיים את המבצע בהצלחה.

בערב אפל מאד נסעתי לחווילתו, בכירכרה, כמינהג הגבירים. מאז ימי ילדותי אני אוהבת לנסוע במרכבות רתומות לסוסים, ועל אחת כמה וכמה אנגליה, כשהעגלון יושב מאחורי התא על מושב גבוה ומחזיק את המושכות בידו. דומה הדבר לחזיון מתוך אגדה, אלא שבכירכרה כזאת לא צריך לעולם לשבת לבד…

בגשם שוטף הגענו אל חווילת משפחת מארקס. משרת פתח את דלת הכירכרה והינחה אותי אל טרקלין הבית המפואר.

אגב, עלי להעיר, כי לבושי, כרגיל, לא היה אופנתי ביותר. אף כי היה עלי להביא בחשבון, כי הרושם, שיעשה אדם אלמוני כמוני בחברה הלונדונית יהיה תלוי במידת מה רבה בהידור ובטחון של הופעתו, הזנחתי את הדבר ולא הייתי לא הדורה ולא בטוחה בעצמי ועל כן גם עשיתי רושם צנוע למדי…

בטרקלין פגשתי את מרת מארקס בחברת “ליידי” שניה, שקועה בשיחה ערה, ואף נרגזת למדי, עם אחד ממזכירי ההסתדרות הציונית. שתי הגברות לבשו, אחרי ארוחת־הערב, חצאיות ספורט מרופטות וחולצות מקומטות. למרות חששותי, הייתי לבושה, בערב זה דווקא, בהידור רב יותר משתיהן יחד. אולם, מה שאני חסרה בלונדון, זאת הטבעיות הנובעת מן ההרגשה, שאת בעלת נכסים גדולים ובית גדול. טבעיות זו נשאו שתי הגברות כהילה מסביב לראשיהן. שתיהן היו גסות־רוח מעליבות ושליליות לחלוטין. הצטרף אלינו מר מארקס, ואף על פי שהוא נחשב לנוקשה ולקשוח מבין השותפים, לאיש שאינו ממהר להתלהב ולהתנדב, הרי הבחנתי, כי התנהגותן של שתי הנשים הביאה אותו במבוכה רבה. הוא ניסה להרגיע אותן, לעזור לענין שלי, אך לא עלה בידו. בקושי רב כבשתי את דמעותי. לאחר המשרת פתח לי בשניה את הדלת, חזרתי הביתה במפח נפש – בלי להזמין הפעם כירכרה אגדתית…



פרק ח'    🔗


ברלין, 1 בפברואר 1931

אני ממשיכה בהעלאת זכרונותי מלונדון.

באו ימים רעים שבהם לא הצליח דבר והכל נשאר עומד על עומדו. סכום־הערבות שגייסנו – 550 ליש“ט – נעצר ולא זז, על אף כל מאמצי. בכל מקום נתקלתי בקירות אטומים ומוחות סתומים. דעתו ושעתו של שום אדם לא היתה פנויה בשבילנו. לעורך־הדין ד”ר זמורה לא היה פנאי. ארלוזורוב היה טרוד. נחום גולדמן היה עסוק ביותר. אף לא נפש אחת לרפואה. אגב, למרות עיסוקיו הרבים, הספיק נחום גולדמן לספר לי סיפור נחמד:

הוא נסע ללונדון עם יעקב גולדשמידט, אותו גולדשמידט שפגשתי בקיץ, לפני שחליתי, ושאני רוחשת לו מאז שנאת־עולם. “שמע־נא, גולדמן, יקירי”, אמר לו גולדשמידט, “סבורני, כי הגיעה השעה, שתחסל את כל ארץ־ישראל שלך. השעה כבר דוחקת. הישוב שם אינו משקי, אינו כדאי ואינו הגיוני לחלוטין”.

נזכרתי, כי אותו גולדשמידט יעץ לי לסדר את אנשי “הבימה” בעבודה בתיאטראות גרמניה. מבין כל העסקים הרווחיים של מר גולדשמידט היה אחד שלא הכניס פרוטה: הוא איפשר את הוצאת ה“האנציקלופדיה יודאיקה”. אינני בטוחה אם לאחר כלות הכל לא ייזכר בזכות “עסק” זה יותר מאשר בזכות כל עסקותיו המשתלמות…

אולם, כל החוויות האישיות המעניינות כשלעצמן לא יכלו להשכיח מלבי ולוא לרגע קט את חומרת המצב. וכי מה אעשה בלונדון בלי קרן־ערבות?

כעבור ימים מספר, נוספו עוד מאה ליש“ט והיו בידי 650, אבל מכאן ועד 1500 היה המרחק עצום ובלתי־ניתן לגישור. ומה גם, שמלכתחילה נתגייסו האנשים, שהיה להם ענין כלשהו ב”הבימה" ולא נותר אלא המון אלמוני של אנשים, שאי־אפשר היה למצוא גישה אליהם.

ושוב הגיעו מברקים, מיהושע בהולנד, מ“הבימה” בקונסטנץ ומהידידים בברלין: "מרגוט, את חייבת להצליח, שאם לא כן אבוד התיאטרון. “הבימה' תקועה בקונסטנץ, מבלי יכולת לזוז, ולא נותרו לה אלא שמונה ימי קיום”.

במוחי התרוצצה המחשבה כהלמות־פטישים: הרי לא יתכן ש“הבימה” תגווע בקונסטנץ אחרי שלוש עשרה שנות חיים מפוארים!

ובין כה וכה חלפו הימים כחול המסתנן בינות לאצבעות. היה צורך להתחיל בפרסום ולחתום על החוזה ואני ישבתי לבדי בלונדון, באפס־מעשה כמעט, ואין שום התקדמות – וגם נסיגה אין. ראשי היה סחרחר עלי מרוב חיפושי מוצא ומדי פעם הרהרתי באמצעים נוספים ולבסוף הגעתי לקץ כוחותי.

ערב אחד ישבתי באכסדרת המלון המסחרי הקריר שבו התאכסנתי ומתוך הרמקול בקעו צלילי הלהיט5 “או דונה קלרה…”, ששמעתי לראשונה בקאבארט קטן בברלין, כשביליתי ערב בחברת ידידים מארץ־ישראל. נזכרתי, כי בערב ההוא ישבנו ב“בר” קטן, שבו הוצבו שני פסנתרים זה על גבי זה ושני ברנשים ברלינאים טיפוסיים פרטו עליהם כל הלילה בקצב אחיד והשמיעו להיטים וריקודים – ואת השיר הזה יצרו באותו ערב. מאחר שאני אוהבת מאד את המנגינות הברלינאיות ואת הפזמונים מסוג זה, נחרת בזכרוני שיר זה, שיש לו תוכן ארוטי מבריק ונועז, ואני פיזמתי אותו לעצמי במשך שבועות.

פתאום עלה בדעתי, כי מצבי משונה ומחוסר כל הגיון. הנה אני יושבת בגפי בלונדון, בודדה במלון ובעיר גדולה, בתוך קיבוץ יהודי, שאין בו אוזן קשבת למה שאני מבקשת להשיג. ובקצה השני של אירופה ממתין תיאטרון עברי, שבא מרוסיה ועודו מצוייד בדרכונים סובייטיים, ושמקומו בארץ־ישראל והחברים מצפים שאני, הדלה ממעש, אלחם נגד העיר הזאת והיהדות הזאת ואנצח. פתאום הוחוור לי כל חוסר הפרופורציה של הכוחות ועוד באותו לילה הברקתי לידידים בברלין, ליהושע בהולנד ול“הבימה” בקונסטנץ: “המאמצים לגיוס ערבות נשארו תקועים ב־650 לירות. פעולתי נסתיימה בכשלון, אנא הבריקו מה עלי לעשות”.

למחרת בשעות הצהריים כבר היתה בידי תשובה משלושתם: “חידלי ונסי לקבל את כספי הערבות בשביל כרטיסי־אניה. נוותר על לונדון ונפליג ישירות לא”י".

בלב דואב, אבל בהרגשה, כי, לפחות, מצאתי מוצא לשעת חירום, הבאתי תשובה זו אל רוזנבליט.

זהו אדם מנומס ותרבותי מאד ובעל רגש אנושי, שגם היה אוהד לענין. אולם, מאידך, אינו שש לפעילות והוא מעדיף להסיר מעצמו עול ואחריות. הוא נשם לרווחה כשהצגתי לו את המיברקים והציע את עצמו כדי לשוחח מיד עם חותמי קרן־הערבות, ברוח זו. קריאתו הטלפונית הראשונה, עוד בנוכחותי, הופנתה אל ה"ה מארקס וזיו. למרבה תדהמתי סירבו הללו לחלוטין להקציב אפילו לירה אחת מן הקרן לקניית כרטיסי־אניה.

“יש לי אינטרס מדיני בהבאת “הבימה” לאנגליה. כל היתר – אינו מעניין אותנו” – השיבו. וכאילו נדברו ביניהם, השיבו גם כל החותמים האחרים בנימה זו. היחס החם וההגון שגילו כלפי “הבימה” התערער לחלוטין בגלל פניה זו והרוב ניערו את חוצנם מן “הבימה”, בכלל.

יצאתי מהמשרד הציוני בגרייט־ראסל סטריט כהמומה. כאדם אחראי יחסית, לא נותר לי אלא להטיל את עצמי לתוך מימי התימזה. אולם, פחדתי שמא יהיו המים צוננים מדי…

למחרת, היה זה יום א', סללתי לי עוד הפעם נתיב אל ד"ר ווייצמן. מזכירו הצעיר והיהיר לא רצה, בעצם, להכניס אותי לקודש־הקודשים של נשיא ההסתדרות הציונית וטען, כי הנשיא איננו. אולם, שמעתי את קולו בוקע מן החדר הסמוך והנה הוא כבר הופיע בכבודו ובעצמו והכניס אותי, נרגז למדי.

תיארתי לווייצמן את כל המצב כמות שהוא וממש התחננתי בפניו. וויתרתי ומחלתי על כבודי לגמרי; השתחררתי מכל מעצור מקובל בחברה, אך התוצאה היתה שלילית לגמרי. הוא סירב לעזור – וזאת בהחלטיות רבה עוד יותר מבראשונה.

סבורתני, שלעולם לא אשכח כיצד יצאתי אל הגשם הלונדוני השוטף והתרוצצתי בחוצות־הכרך, בוכיה וכלאחר־יאוש. ידעתי, כי מבצע זה לא נכשל בגלל חוסר התמדה או התמסרות מצידי. יתכן, שכוחי, פשוט, לא הספיק לכך או שזאת היתה משימה בלתי־אפשרית מלכתחילה.

אחרי־הצהריים ישבתי לבדי באכסדרה והשחתתי ניר־מכתבים של מלון “ניישונל”. למחרת טילפן אלי רוזנבליט והזמין אותי לתה־של־מנחה במסעדת מלון מפואר. זה היה כל מה שבאפשרותו להציע לי כדי לנחם אותי על ביטול הופעת “הבימה”. אולם, חשתי, כי כוונתו טובה וזאת לא אשכח לו.

באותו ערב פגשתי מכר וותיק מארץ־ישראל, את ברל כצנלסון. “עלי לשוחח אתך, ברל”, אמרתי לו. “אין לי פנאי”, השיב. אולם, לאחר מכן התבונן בי וחש, כנראה, שהענין רציני, ונמלך בדעתו: “אבוא אליך למלון, ב־11 בערב”.

הוא בא ושמע את כל הסיפור וכדי להשחיר את המצב עוד יותר, אמרתי לו, שכבר הודעתי לחותמי קרן־הערבות, כי “הבימה” לא תגיע כלל.

הוא האזין בשקט. גבר בעל שיער מקורזל כסוף, בעל עיניים חמות ועם זאת חריפות ופקחיות; האיש שייסד את “דבר” וכתב את חוקת הסתדרות העובדים.

ברל כצנלסון הוא אותו איש, שלפני שלוש שנים, בלהט נאומו וחזונו, הניע את “הבימה” להישאר בארץ, כשרוב חבריה עמדו לרדת. אולי זוכר הוא את הערב ההוא, שבו קיבל על עצמו חלק באחריות לקיומו של התיאטרון.

בראשית דבריו התייחס לווייצמן. הוא הגן עליו מפני והסביר את סירובו לעזור בדאגתו לכלל, לגורל האומה כולה. ברל היה חביב מאד. שעה שלגמנו תה, אמר לי: “לא אוכל לעזור לך, מרגוט. רק זאת אדע: את חייבת להצליח ולא־חשוב כיצד. עליך למצוא דרך כלשהי. צריך למנוע שואה ורק בידך הדבר”.

טענתי, כי ההיפך הוא הנכון. “ברל, לא אוכל עוד להמשיך. הכל נגמר, אבוד”.

“את מוכרחה”, השיב ברל ונעץ בי את מבטו המשכנע. בדיוק כך דיבר אז אל “הבימה”: “עליכם להישאר בארץ־ישראל. זו חובתכם המוסרית ותהיה התוצאה החומרית אשר תהיה”. ובאותו כוח סוגסטיבי שידל גם אותי: “את מוכרחה – ואני אהיה לצידך עד אשר תצליחי”. ולאחר מלים אלה הניחני לנפשי.

אותו לילה נדדה שנתי והתהפכתי במיטתי, אך על אף מאמץ־היתר חשתי כי צומח בקרבי כוח חדש. באותו ליל־שימורים הרהרתי עוד הפעם בכל האפשרויות ופתאום, באורח־פלא, מצאתי מוצא: אנו נקצר את הסיבוב, נשחק רק שבועיים במקום שלושה, ולכך נהיה זקוקים לאלף ליש"ט בלבד – ואת אלה עלי לגייס, ויהי־מה.

למחרת דיברתי עם פרופסור אייזקס, עם ברנשטיין, עם קוקרן, עם זיו, עם מארקס ועם כל השאר. כולם הסכימו והחוזה נוסח עקרונית ברוח זו. בימים הבאים צצו מאי־שם עוד מאה לירות ונאספו כבר 750, וקיבלנו עוד מספר הבטחות. באותו יום גם ערכתי עם ברל כצנלסון ביקור אצל החכם תיאודור גאסטר הישיש. הוא קיבל אותנו בספריתו הענקית וסיפר לנו משהו על השומרונים. בדרך זו השגנו עוד שם אחד לרשימה, המגוונת בלאו הכי, של חברי ועד־הכבוד. לעצם הענין, ברל לא עזר לי, ובכל זאת היה זה הוא אשר הציל את ביקור “הבימה” בלונדון.

למחרת קיימתי את הראיונות הראשונים עם העתונאים; התחלתי לארגן את מסע־הפרסום וההרצאות; כל ארגוני הנוער היהודים התייצבו והכינו את חבריהם לביקור “הבימה” וקבלת־פניה; פתאום ידעה כל יהדות בריטניה, ש“הבימה” עומדת לבוא.

באותו יום עוד קיבלתי התחייבויות משני ידידים לגבי הערבות. גורל התיאטרון הובטח – בכבוד. כמובן, על החוזה עצמו אי־אפשר היה לחתום בטרם ייאסף הסכום כולו.

לפני תקיעת־הכף האחרונה קיבלתי מיברק מברלין, שהזעיק אותי לקונסטנץ בענין, שלא סבל דיחוי.

בטרם אצא את לונדון, עוד הכינותי אשרות־כניסה בריטיות לכל אנשי “הבימה”, נושאי הדרכונים הסובייטיים, ואחר נסעתי כחולמת; מאושרת על שיכולתי לעזוב את לונדון הגשומה; כאילו נמלטתי מפני רודפים. הגעתי לרוטרדם ושם נשארתי שעות מספר בחברת יהושע. מהמלון טילפננו לכל הכיוונים – ללונדון, לקונסטנץ ולברלין. בעל־המלון העיר ביראת־כבוד: “יש לכם כנראה, עסקים גדולים ואתם מרוויחים הרבה, אם אתם יכולים להרשות לעצמכם כל כך הרבה שיחות בינלאומיות דחופות…” הצטחקנו, אך לא יכולנו להסביר לו, כי העסקים שלנו רחוקים מרווחים גדולים…

יהושע שאל אותי: “מה, בעצם, הסיבה, שהוזעקת מברלין לבוא מלונדון לקונסטנץ? הרי כולנו גאים בך וכעת את נוסעת ואף אינך זוכה להנות מפרי מאמציך?!”

כדרכי מאז ומתמיד, כשעלי להביע דבר־מה תוך מעצורים פנימיים, התחלתי מגמגמת: “אתה מבין… עלי להופיע מחר בבית המשפט בקונסטנץ…”

הוא תמה: “מה לך ולבית־המשפט בעיירה זו?”

“בוודאי לא נעלם ממך”, הוספתי וגמגמתי, “שהגשתי תביעה לגט. במשפט זה צריך להעיד בן־חיים מ’הבימה' ומאחר שהוא עומד לעזוב את גרמניה בשבועות הקרובים, קבע בית־המשפט ישיבה בקונסטנץ ועלי להופיע אישית, וכן בעלי לשעבר ופרקליטנו מברלין. אתה יכול לתאר לעצמך, שאינני נהנית מהסתבכות ענין פרטי זה בעניני התיאטרון, ובעיקר, עכשיו. אבל, אין הדבר ניתן לשינוי”.

“לא, למרבה הצער אין לשנות זאת”, הסכים.

יצאתי את רוטרדם כשבלבי התרוצצות כבירה של רגשות. כשנזכרתי בלונדון, שוב לא יכולתי לתפוש כיצד הייתי מסוגלת לעמוד באכזבות הימים האחרונים, וחשתי, כי עדיין לא התגברתי מבחינה נפשית על כל הכשלונות. שוב עלתה בי שנאה עזה כלפי העשירים קשוחי־הלב. בסופו של חשבון, הרי לא איכפת להם מה צפוי לעשרים יצורים רוטטים בקונסטנץ ומה יהיה גורל “הבימה”.

כשנזכרתי ברוטרדם, הייתי שמחה על השעות הקצרות, שביליתי עם יהושע, אף כי על פגישתנו כבר רבץ צל הפרידה הצפויה בעוד חודש. הוא היה כה גא בי על אשר החזקתי מעמד!

כשחשבתי על קונסטנץ, שמחתי ללא גבול על שאוכל להביא להם את בשורת הישועה, אולם צל משפט הגירושין העיב על ציפייתי. בעיני רוחי כבר ראיתי לפני את מחזה הפגישה עם אנשי “הבימה”. הייתי בטוחה, שהם יושבים מדוכדכים ומושפלים בחדרי מלון מסוג ד' ומוגיעים את מוחותיהם על חיפושי מוצא מן המצוקה.

הדרך מקונסטנץ ללונדון ארוכה מאד, אבל רבע השעה האחרון היה ארוך יותר מכל הנסיעה. הפגישה לא היתה בדיוק כפי שתיארתי לי אותה, כי באותה רכבת נסע אתי היועץ המשפטי של הפירמה שלנו, שבא מברלין וכל הפרשה היתה לו לזרא, וגם אני לא חשתי בנוח במחיצתו, מסיבות שונות. לפני קונסטנץ היה עלינו להחליף רכבות פעמים אחדות ואולי מסיבה זו לא נודעה לחברי “הבימה” השעה המדוייקת של בואי. הגענו השכם בבוקר. יחד עם הפרקליט הצעיר נסענו במונית למלון, ששמו היה ידוע לי מתוך חילופי המיברקים.

לאפתעתי הרבה, היה זה המלון הגדול והמפואר ביותר בעיר: בנין צחור ענקי, שטבל בירק גני־נוי, סמוך לשפת אגם־קונסטנץ, בנוף מרהיב־עין.

לפעמים משתמשים לתפארת המליצה במשפט “הלב נעצר לרגע”, אבל בעצם לא מתכוונים לזה. אבל, אילו מסוגל היה הלב להיעצר ולהמשיך לפעום – כי אז היה קורה הדבר לי נוכח חזיון־המותרות הזה. הלא קיבלתי מיברק, של“הבימה” נותרו רק שמונה ימי קיום! והנה חיים עשרים איש – ואולי נותרו רק שבעה־עשר – בלוכסוס שכזה!

הזמנתי חדר קטן ולאחר דקות ספורות התאספו סביבי כל חברי “הבימה”. הם היו מאושרים על אשר עזרתי להם והתנצלו לפני על המלון המפואר. הוא שומם כמעט בחודשי החורף ועל כן קיבלו הנחה מן המחיר הרגיל. הם הרגישו היטב בתמהוני על ישיבתם במלון כזה. הבחנתי במבטיהם בחמימות, הכרת־טובה, התפעלות ואולי גם הערצה אלי. ישבתי ארבע שעות עם ההנהלה ודיווחתי על הכל. אחרי ארבע שעות היה על אחד מאנשי “הבימה” לנסוע מקונסטנץ ללונדון, כדי להמשיך שם בעבודה שהתחלתי בה.

היחיד שהיה מסוגל לכך היה גנסין, כי כבר היה לו דרכון ארצישראלי.

סיפרתי להם הכל, כמדברת מתוך קדחת, והם האזינו ל“רומן” שלי בעיניים נוצצות. מסרתי לגנסין בקצרה את כל ההוראות הדרושות לגבי פעילותו בלונדון, אולם ידעתי היטב, כי לא יקיים אותן כלל או את מחציתן בלבד.

בסיבוב הזה היתה רוח’לה, אשתו של בן־חיים, בפעם הראשונה מזכירת ההנהלה ועיניה הביעו הערכה וסיפוק מיוחד על פעילותי. בן־חיים קרן מרוב נחת, כי הרי היה זה הוא אשר רתם אותי לעבודה ב“הבימה”. יש שעות של מתח, שבהן באות כל הפעולות כניצוצות, בזה אחר זה.

לאחר שגנסין נסע, טיילתי עם בן־חיים ועם ברץ על שפת האגם. היתה זו שעת בין־הערביים ותכול השמיים ומימי האגם האגם החל מתחלף לסומק קריר. קנינו שני שקיקים גדולים מלאי מזון לציפורים, פיזרנו אותו בהנאה ילדותית ללהקות השחפים הענקיות. מאז ילדותי יש לי חיבה מיוחדת ללהקות ציפורים, למשק כנפיהן ולמעופן רב־ההוד. הפעם, בקונסטנץ, עקב התרוממות־הנפש, ממש הייתי שיכורה מן ההתרוצצות האדירה של אלפי השחפים. חדוות־חיים והרגשת־כוח כבירה אפפה אותי באותו יום־חורף נאה.

תוך כדי טיול זה זכיתי לשתי חוויות נעימות: הראשונה היתה שפתאום עלה כבודי בעיני השחקנים הללו (שאגב, שניהם קטנים ממני בראש), עד כדי כך שהציעו לי לקבל תפקיד מרכזי בהנהלת “הבימה” בארץ־ישראל. השניה היתה, שבפעם הראשונה עמדתי על חוכמתו הבלתי־רגילה, או אולי מוטב לומר פיקחותו של ברץ.

ערבו של אותו יום מוזר עבר עלי בצורה בלתי־רגילה: שיחקתי “עשרים ואחד” בחברת כל חברי “הבימה”. זהו מישחק־מזל הדומה ל“באקארא”, כפי שסיפרו לי; מישחק שבו מתעוררים כל יצרי־ההימור שבאדם ובאותו ערב הרגשתי כקוביוסטוס ממש.

בעיצומו של מישחק – בשעה מאוחרת בלילה – שאלתי את אנשי “הבימה” אם זאת הפעם הראשונה שהם משחקים ב“עשרים ואחד”. “לא”, השיבו לי. “שיחקנו ביום ובלילה”.

יצר־המישחק שלי כבה פתאום כבעקבות מקלחת קרה. “כך?” אמרתי, “אתם שיחקתם במישחקי־מזל? ושמא תגידו לי מדוע הדיווחים שלכם היו כה מלאי־יאוש? הלא כעת, לאחר שהגעתי לכאן, כלל אינני מרגישה באווירה של יאוש?! אינני מדברת על המלון הנאה שאתם מתאכסנים בו. גם אין עיני צרה על שמחתכם לקראת הסיבוב בלונדון. אני מדברת מפני שחזיתי מבשרי, כי פצעים שהכאיבו זמן רב לא יתרפאו תוך שעות מספר. היום הזרקתם לי מורפיום למחזור הדם ושוב אינני חשה בכאבים שחשתי בלונדון. אבל, ברור לי לגמרי, שכאשר תתפוגג השפעת המורפיום הזה – שוב ארגיש את כאבי־לונדון…”

הכל משכו ידיהם מן המישחק. מבוכה נסתמנה על כל הפרצופים. הם ניסו להביע דבר־מה ולא ידעו כיצד. ישבנו באולם־מראות לבן ומרווח, בכורסות־קטיפה אדומות, ליד שולחנות־שיש בסיגנון לואי ה־15. ראיתי כל ראש מראשיהם פעמיים: פעם אחת במציאות ופעם שניה במראות. לפתע נזכרתי איזה רושם כביר עשו בי ראשים אלה כשפגשתי אותם לראשונה. כל מצח לבן עם העורקים המכחילים בצדעים הביע את הרוחניות היהודית הטיפוסית; היה בהם משהו זר ומוזר, משהו רוסי ויהודי, משהו ששיקף את סבל־האדם – וכל זה סיחרר אותי. וכשראיתי את דמויות־הרבנים שלהם על הבמה, את דמויות תלמידי־החכמים הרכונים על ספרי־הקבלה, נזכרתי בטיפוסים של צפת וירושלים, עליהם הרבה סבי לספר לי בימי ילדותי…

לאחר דקות מספר הפשיר הקפאון ואחד מהם אמר: “לא היינו כה מיואשים כפי שתיארת לעצמך בלונדון, כי בין כה וכה אירגן וורשבר את הסיבוב למזרח־אירופה. לולא הצלחת בלונדון, היינו נוסעים לרומניה”.

“זאת, איפוא, הסיבה”, מילמלתי לעצמי. עייפות יתרה השתלטה עלי פתאום ועד כמה שאני זוכרת, לא המשיך איש מהם במישחק “21” באותו ערב.

נתמלאתי הרגשה עזה של בוז כלפיהם – וגם כלפי עצמי. אמרתי בלבי: ובכן, ניהלת מאבק לחיים ולמוות והם הניחו לך ללחום, אף כי ידעו היטב, שלא היתה כאן שאלת קיום! ואפשר עקבו אחרי מאבקך כפי שמתחקים אחרי הצגה מעניינת, שמזדהים אתה עד נקודה מסויימת ולא יותר…

למחרת בבוקר התקיים הדיון בבית המשפט, שהיה מביך במקצת ומגוחך כלשהו, אבל לא־נורא. החלטתי לדחות את צאתי ליום המחרת, כי ביקשתי לקיים תחילה שיחה חשובה עם אנשי “הבימה”.

בסופו של דבר, היתה השתלשלות העניינים שונה מן הצפוי. בכיסה של “הבימה” אזלה הפרוטה, למרות מישחקי־המזל וההנחה במחיר המלון. היה עלי לנסוע לבאזל ולשבת ערב אחד עם הועד המקומי כדי להביא משם כסף. גם מברן השגתי להם סיוע כספי. שאלתי עצמי אז, אם לא היו חברי “הבימה” מסוגלים לעשות זאת בעצמם בימים הרבים, שישבו בקונסטנץ באפס־מעשה. בדרכי חזרה מבאזל לקונסטנץ הגעתי למסקנה, כי תיכנון־העתיד – כפי שהשתעשעתי בו בקונסטנץ בחברת ברץ ובן־חיים – הוא עיסוק מהנה מאד; ולעתים קרובות מהנה יותר מהביצוע עצמו…

כשהגעתי חזרה לקונסטנץ, מצאתי שם מיברק, כי החוזה בלונדון נחתם סופית. ממש לא ייאמן שהדבר הצליח!

נשארתי עוד ערב אחד כדי לקרוא באוזני הקולקטיב מחזה, שהציע לי פרופסור אייזקס בלונדון. המחזה דן בגירוש יהודי אנגליה במאה ה־11. שנינו הסכמנו, שהוא בעל־ערך, אך טעון תיקונים רבים. לא היתה זאת, כמובן, משימה קלה להסביר להם את המחזה ומה גם, שתוך כדי קריאה היה עלי לתרגם חופשית מאנגלית לגרמנית, ולא הכל היה מובן להם. היתה זו הפעם הראשונה שהבאתי משהו לקריאה ב“הבימה” ואהבתי את המלאכה. אני מאמינה, שאני מיטיבה לקרוא בקול רם ושהנפשות קורמות עור וגידים, במיוחד כשאני אוהבת אותן.

אולם, הפעם קרה דבר מוזר: לא זו בלבד שדחו את המחזה – הם גם גילו טינה כלפי! וזאת אף־על־פי שלא יכולתי להשתחרר מן ההרגשה הפאטאלית, כי המחזה אינו נהיר להם משום צד. לגבי דידי, היה זה מצב משונה – כאילו אין אנו מדברים שפה אחת ודברים אחדים, אלא בליל של לשונות. בעצם, אינני מסוגלת להסביר לעצמי את מה שקרה. שוב חזרה אותה הרגשה, שתקפה אותי לראשונה לפני שנים, בהפלגה לארץ־ישראל. יש ואנשי “הבימה” מתלכדים כחומה אטומה. אי־אפשר לכבוש אותם ואין לנחש מה מתרחש בלבותיהם. בערב קריאת־המחזה הרגשתי זאת בצורה עמומה, אולם הרושם גבר כעבור זמן.

כשנסעתי מקונסטנץ בבוקר המחרת, באו כולם לתחנת־הרכבת, ניפנפו לי וברכוני לשלום, כשנשיקותיהם עודן בוערות על לחיי. כאב־הפרידה היה גדול, כמו פצע טרי. ידעתי, שיעבור זמן רב עד אשר נתראה והיתה לי הרגשה, כי אני משאירה בקירבם חלק מעצמי, מאהבתי. רגשותינו ההדדיים נשתזרו כחבלים. אכן, תיאטרון זה, על כל מעלותיו ומיגרעותיו, הפך לחלק מחיי.

הבכורה בלונדון היתה כבירה. הביקורות היו מלאות תשבחות; זיו ערך מסיבה מפוארת; כבוד ויקר הורעפו על “הבימה”. בהצגות הרגילות לא היתה צפיפות, אבל העתונות היתה אוהדת. בהצגה האחרונה עלה קוקר? הגדול על הבמה והביע את הערכתו ל“הבימה”. כפי שחששתי, לא דפק הפרסום לגמרי – זה היה למעלה מכוחו של גנסין. שוב לא יכולתי לנסוע לשם כדי להציל את המצב, כי השלהבת שבלבי דעכה. כשאני נזכרת בלונדון נעשה לי קר וכואב.

גולת־הכותרת של הסיבוב היה נשף אצל חיים ווייצמן, שם חגגו כל ידידי “הבימה” בלונדון את נצחונה. רק אני נעדרתי. יש לי איזה כישרון מיוחד להיעדר מחגיגות. מספרים, כי היתה זו חווייה נפשית גדולה לכל המשתתפים. ווייצמן וליידי אירלי העלו על נס את “הבימה” במלים נרגשות ובמליצות יפות – ונאומיהם נתפרסמו בכל העתונים.

אני יושבת עכשיו בברלין, גלמודה לגמרי. ידידי משה ליפשיץ נוסך בי קצת אומץ ומעודד אותי לכתוב. אני צוחקת, אבל לוא יכולתי לכתוב ספר – הייתי מאושרת. מאחר שאינני יכולה להתלוות עכשיו אל “הבימה” בדרכה לארץ, תעשה זאת אחותו של יהושע ואני אשאר כאן לבדי. נפשי עצובה עלי, אבל האהבה שאני חשה, נותנת ומקבלת, זוקפת את קומתי.

לעתים קרובות אני זוכרת את קריצתו הלבבית של מסקין, שעה שהרכבת זזה מתחנת קונסטנץ.



פרק ט'    🔗


ווינה, 12 ביוני 1931

היום קראנו בעתון “שטימע” על נפילתו של בן־חיים. מסתבר, שהוצאו קרשים מן הבמה ושהוא נפל לתוך הפער, שעל קיומו לא ידע. כתוב, שהוא נפצע ברגלו; נקווה שאין זו פגיעה רצינית, אולם כולנו מודאגים.


14 ביוני 1931

היום הגיע מיברק: “המצב ללא־שינוי”. גם מנוסח זה אי־אפשר להבין דבר. אולם, באותו זמן הגיע גם מכתב, שבו תואר המקרה: בן־חיים אמנם נפל לעומק ארבעה מטרים על ריצפת האבן ולקה בשבר חמור בגולגולת. מצבו כלאחר־יאוש; אך הואיל ועבר את הימים הראשונים אחרי הפגיעה, נותר עוד זיק של תקווה.


20 ביוני 1931

היום קיבלנו מיברק שהודיענו, כי הבכורה של “חניך השטן” נתקיימה למרות הכל. תחילה ביטלוה, מאחר שהיה על בן־חיים לשחק את השופט במערכה האחרונה. הבריקו לנו, כי ההצגה עשתה רושם נאה מאד, אך נוסח המיברק עשה רושם מעורפל.




21 ביוני 1931

היום קיבלנו עוד ידיעה מרחל. הרופאים התווכחו ביניהם אם לפתוח את הקדקוד או לא. לבסוף החליט גרי נגד פתיחה, כי יותר מדי אנשים, שנותחו בדרך זו אחרי פרעות 1929, מתו. בן־חיים נשאר עשרה ימים ללא הכרה וכבר היה קרוב לגסיסה, כשרופא אמריקני צעיר, ד"ר ג’וזף, קבע שאין עוד מה להפסיד ופתח את הראש. רופא זה הציל, איפוא, את חייו. מצבו עודו אנוש, אך הוא חי, לפחות. כותבים לנו, שעדיין לא בטוח אם הכרתו המלאה תחזור אליו.


28 ביוני 1931

מצבו של בן־חיים משתפר והולך לאט־לאט, אך הוא סובל יסורי־גיהנום. אשתו נמצאת ליד מיטתו יומם ולילה. יהושע ואני במצב של התרגשות וצער רב. מכל שחקני “הבימה”, בן־חיים הוא הקרוב לנו ביותר; הוא האדם שבחזונו ובלהט דמיונו משך אותנו לחיק התיאטרון הזה. חוויות אישיות וציבוריות כה רבות עברו עלינו במשותף ואנו כה קשורים אליו, עד כי הלב מסרב להאמין, שמצבו כה חמור, ורק המוח הקר מסוגל לחשוב על האסון. כפי ששמענו, היה זה בן־חיים, שגם השיג לצבי פרידלנד את ההצגה הראשונה ואת הבימוי הראשון.

יהושע ואני גמרנו אומר לעשות הכל למען החלמתו ושובו לעבודה, אם אכן יישאר בחיים.

יתכן, שבמצבי הנוכחי אני נוטה להפריז, אולם החיבה שאני רוחשת לו משנים מעוררת בלבי חרדה כפולה ומכופלת לגורלו של בן־חיים.


30 ביוני 1931

היום שמענו על בכורת “הלהבה הקדושה” בבימויו של צ’מרינסקי. יש לנו רושם, כי ההצגה היתה מוצלחת יותר מזו של פרידלנד.

נוסף לכך כותבים לנו, שהמצב החומרי בכי רע. שוב אין ממה לשלם משכורות והדאגות מכבידות על הכל. נזכרתי באיזו התמדה לחמנו בברלין על תשלום המשכורות במועדן ובשעתו אף נשבעתי, שאפרוש מן התיאטרון אם לא תהיה אפשרות להבטיח קיום לשחקנים – אולם תמיד נמצא מוצא כלשהו.

כעת, למרבה המזל, הגיע התשלום השלישי מהנדבן א. ה. קאהן בניו־יורק – אלף וחמש מאות דולרים, שאותם העברנו להם מיד. אמנם, זו טיפה בים הצרכים שלהם, אך במצב הנוכחי לא ניתן לעשות יותר.


1 ביולי 1931

אסון חדש פקד אנשים קרובים לנו. היום באו אלינו צבי זוהר עם אשתו וסיפרו בדמעות, כי אחותו הצעירה נעלמה בתל־אביב. היא היתה נערה רומנטית, שאהבה טיולי־לילה ואיש אינו יודע מה היה בסופה.

שמענו גם, שבן־חיים חי וחוזר לאט־לאט להכרתו.


2 ביולי 1931

היום כבר פורסם בעתונות על הטרגדיה של זוהר ושטאהל. הצעירה הלכה לטייל בלילה עם הבחור שטאהל על שפת הירקון, לאור הירח. מצאו את גוויותיהם ועקבות, שהוליכו ממקום מותם לכפר ערבי. הרוצחים לא נתגלו. אבי הנערה נמצא כאן בווינה ואינו מסוגל להבין כיצד בחורה צעירה עולה מתוך אידיאליזם לארץ־הקודש ונרצחת תוך כדי טיול.

יתכן, שהרע בארצנו גרוע מבארצות אחרות, כי קשה לנו יותר להשלים אתו. הדבר האחד המרים את נפש האדם במצבי־יאוש כגון אלה זאת החברות. מי שאין לו חברה בארץ חשוב כמת ומי שפורש ממנה, מוטב שיעזוב את הארץ. אני מאד שמחה על כך, שיהושע ואני קשרנו את גורלנו בקשרים כה אמיצים עם ידידי תיאטרוננו.


15 ביולי 1931

עברו עלינו ימים קשים. חשתי במכאובים פתאומיים וחששתי לאבד את הילד. אולי נבעו המיחושים מהתרגשות הימים האחרונים, אך העיקר הוא, שחלפו כלעומת שבאו. יש לי רופא חדש, מרפא על־ידי מגנטיזם, ששיחרר אותי מהכאבים וכשהשתחררתי מן הפחד מפניהם – הרגשתי הרווחה.

מצבו של בן־חיים השתפר. הסכנה לחייו חלפה, אך אין בטחון, שישוב לאיתנו מבחינה נפשית.


25 ביולי 1931

בחודשים האחרונים קראנו הרבה מכתבי מארכס ואנגלס ולנין, ביחד עם המורה הישיש שלי שטראסר, שהיה ידיד ותלמיד של לנין. שטראסר הוא מארכסיסט תמים, אבל לא מצא את מקומו בשום מפלגה. מאשליית הסוציאליזם ברוסיה ובאוסטריה נגמל מזמן.

בימים אלה קם גל קומוניסטי חזק בקרב הנוער היהודי; רבים מתייצבים נגד הציונות ובעד רוסיה הסובייטית. הנוער הולך שולל אחרי ספר על בירובידג’אן וגם אנו, השקועים עכשיו בבעיות חברתיות, איננו תופסים לפעמים את מקור הערצתנו לארץ־ישראל. אילו היוו עשרת האחוזים של פועלים היושבים בציון, כבר עכשיו את רוב מנינו ובנינו של העם היהודי, היתה המשמעות ברורה יותר. אולם, במצב הנוכחי נלכדים בסבך בעיות של אימפריאליזם בריטי, לאומנות ערבית וציונות סוציאליסטית ואין רואים מוצא.


5 באוגוסט 1931

היום כתבו לנו, שבן־חיים החל לדבר וכבר מזהה את חבריו. הוא חזר לביתו, אבל עודו סובל מכאבי־ראש חזקים והפרעות זמניות בהכרתו. הצענו לו שיבוא אלינו לווינה כדי להחלים פה. אמנם, אין הדבר בא בחשבון לפני שיוולד הילד. הרופא מעריך, שזה יהיה בסביבות ה־20 באוגוסט.

יש עוד מספר קשיים לגבי בואו של בן־חיים לכאן. נצטרך לשאת בהוצאות־הנסיעה שלו ושל אשתו, ואין לנו כסף. כשתהיה לנו דירה, יוכל להתגורר אצלנו ולטפל בבריאותו, אבל הנסיעה היא בעיה מסובכת. אנו במצוקה רבה ואני מהססת לפנות שוב אל הורי.


10 באוגוסט 1931

ידידיו של בן־חיים מכירים לנו טובה על הזמנתו אלינו ואני התרשמתי, שגם הרופאים תומכים בכך, שייענה להצעה בהקדם.

אני חוששת במקצת מפני החיים בצוותא אתו, ובעיקר עם אשתו, שמעולם לא אהבה אותי, ואינני יודעת איך נסתדר עם בתי הקטנה, אם יבוא בן־חיים מבלי שהבריא לחלוטין מבחינה נפשית.


20 בספטמבר 1931

הכל עבר בשלום. ילדתי בן נהדר ונקרא שמו עמוס. הלידה היתה קלה וחלה באותו תאריך מסתורי בחיי – ה־17 בספטמבר. בעוד ארבעה ימים תהיה ברית־המילה ולטקס יבואו הורי. כעבור ימים מספר יגיעו בן־חיים ואשתו. יש לנו דירה מרוהטת מרווחת למדי והוא יוכל להתארח אצלנו ללא צפיפות. ביקשתי, שידחו את בואם במקצת, אך, כנראה, לא היתה אפשרות.


30 בספטמבר 1931

ובכן, אתמול הגיע בן־חיים עם אשתו רוחל’ה. חששנו מפני הפגישה, כי לא ידענו באיזה מצב נמצא אותו. מסתבר, שהתרחב במקצת; תווי־פניו נעשו מגושמים יותר, שיערו, שהיה ארוך וגלי, סופר קצר, אבל השינוי המדהים ביותר חל במבטו: לפני ארבע שנים, כשהכרנו אותו, היו לו עיניים מלנכוליות־לוהטות של בחור־ישיבה. הוא היה קטן־קומה וזריז. כעת נעשה מבטו קפוא ונטול בטחון. סידרנו את שניהם באחד החדרים שלנו והיום אנו הולכים אתו אל פרופסור פאפנהיים. למרבה המזל, לא הבחינה מרים, בתי הקטנה, בשום דבר מוזר בהופעתו של בן־חיים.


4 באוקטובר 1931

פאפנהיים פסק אחרי בדיקה יסודית, שלא יישארו שום נזקים אורגניים. ברור, בן־חיים זקוק עתה למנוחה וטיפול. אנו שמחים מאד וחיים כמשפחה אחת. עמוס הוא תינוק טוב וחמוד להפליא.


15 באוקטובר 1931

מרים היתה חולה. היא מקבלת, לפעמים, חום גבוה והתקפי שיעול ואין הרופאים מצליחים למצוא את הסיבה. היא נתונה למצבי־רוח כי ודומה, כי היא מתקנאת באחיה הקטן.

בין רוחל’ה לביני שוררת הבנה מלאה והיא אסירת־תודה על שהוצאנו את בעלה מן האווירה הארצישראלית. יש לשער, כי מאד סבלה במחיצת חברים, שחשבו את בעלה כלא־שפוי לגמרי. כעת חזרה והתמסרה לכתיבה במרץ ולא־מכבר קראה באוזני סיפור קצר שחיברה ושגרם לה עצמה לדמעות. גם היא איננה בריאה לגמרי. הייתי אתה אצל פרופסור האלבן, אבל הוא הרגיע אותה. עמוס גדל יפה ויונק את המנה שלו.


25 באוקטובר 1931

אני מניחה, שמצבו של בן־חיים משתפר והולך. מבטו נעשה רגוע יותר והתנהגותו נעשית טבעית יותר. אנו מוגיעים את מוחותינו בשאלה במה אפשר להעסיק אותו. אמנם, בווינה אין מחסור במוזיאונים, תערוכות וספריות תיאטרוניות, העשויים להרחיב את דעתו של שחקן, אבל אין הוא מוצא ענין בשום דבר ואפשר, שמבחינת העצבים עדיין אינו בשל לכך. הוא חזר עכשיו אל תחביבו הישן: עבודות־מלאכה במשורית. הוא יושב בטרקליננו הצרפתי, על ריהוטו המוזהב, ועובד ליד שולחן קטן. הילדים נהנים מאד מן הצעצועים שהוא מכין, אבל יהושע ואני נשארים, לפעמים. פעורי־פה…


30 באוקטובר 1931

מלאכת־המשורית מתקדמת. בן־חיים בקש כאן מאחד מידידיו, שיקנה לו משור חשמלי ומספר לנו, כי בכלי זה יוכל לייצר צעצועים בארץ־ישראל כפרנסה צדדית. אינני יודעת בדיוק מה עלי לחשוב על כך, אולם יהושע כופר בכל היוזמה. מה שמדאיג אותי ביותר בכל התסביך הזה, זאת צורת הדגמים המוכנים. תמהני איך אדם, שחי תקופה כה ארוכה במחיצת אמנים גדולים, נתפס לחיקוי צורות ועיטורים כאלה…


5 בנובמבר 1931

פרופסור פאפנהיים יעץ לנו לאשפז את בן־חיים לחודש אחד בבית־הבראה, שם תהיה מנוחתו שלמה יותר וגם יוכל לקבל טיפול חשמלי מיוחד. זאת שוב מעמסה כבדה, אבל הבטחנו לעשות למענו את כל הנדרש ועל כן יעבור בעוד ימים ספורים לסאנאטוריום.


10 בנובמבר 1931

גם רוחל’ה תעזוב עכשיו. היא תסע אל אחיה נחמן מייזל, בפולין. מסרנו לו באמצעותה דרישת־שלום לבבית, כי בילינו פעם ערב נפלא אצלו: ליל־הסדר ב־1930. נכחו גם פיכמן והסופר האידי זינגר, שעל הרומן שלו “יושע עגל” מספרים נסים ונפלאות. השתתפו באותו סדר הרבה אנשים, שדיברו אידיש, שלא היתה מובנת לי, אבל הרגשתי קירבה אל כולם, בשל החמימות שלהם והשירים שלהם, ובמיוחד הוקסמתי מפיכמן.


15 בנובמבר 1931

מרים חלתה שוב ואני דואגת מאד לשלומה. שום רופא אינו יודע עצה. היום הייתי אצל בן־חיים ומצאתי אותו בחדרו שקוע במלאכת־המשורית. אולם, אווירת המוסד משפיעה עליו לטובה. מצאתי אותו מאוזן וטבעי יותר.


10 בדצמבר 1931

שוב התאספנו כולנו יחד. רוחל’ה חזרה מפולין ובן־חיים שב מן הסאנאטוריום. השהייה שם הועילה לו מאד. אנו קובעים זאת, בעיקר, על סמך העובדה, שהוא מתכנן שוב תוכניות לעתיד “הבימה” במלוא המרץ. חברינו בארץ כותבים לנו, שהם מצפים לבואנו בכליון־עיניים. נראה, כי מצבם אינו שפיר, אולם ספק אם נוכל להגיע ארצה לפני פברואר. מוסרים לנו, כי כבר הוחל בהכנות לבניית התיאטרון. נוסד ועד, הוחל בגיוס כספים ובחיפוש מגרש מתאים לבנין. אחד הידידים מדגניה, מנוח שמו, קיבל על עצמו את ריכוז הכספים. שמחנו מאד על כך ושלחנו להם את איחולינו. ואולי אין זאת השעה הכשרה לברכות…


14 בדצמבר 1931

בימים אלה עומד להופיע ב“יודישה רונדשאו” מאמרי על “שלוש השנים האחרונות בחיי ‘הבימה’ – הישגים ומחדלים”. מחדלים אני קוראת למה שטרם הושג, אך ניתן להשיג בעמל ובהבנה. כוונתי לבנין התיאטרון, לסטודיו לשחקנים צעירים, למחזות של סופרים צעירים, לסרט ארצישראלי ולפסטיבלים ארצישראליים.

בן־חיים גורס, כי אין השעה יפה להתחיל כבר עכשיו בהכנת הבניה. לדעתו, יש לבסס ולבצר תחילה את משק התיאטרון. אני מודה, שהצדק אתו. הוא הניח את מלאכת־היד לחלוטין ושקוע עתה ברישום תוכניות לתיאטרון בפינקסו הקטן. הוא משוחח אתנו על תוכניותיו ולפעמים הן נשמעות לנו כדמיוניות. אני נתפסת בקלות לפנטזיות שלו, אבל יהושע הוא ריאליסטן וכופר בכל כמעט. בין היתר יש לבן־חיים כל מיני אמצאות תמהוניות. הוא מציע, למשל, לבטל לגמרי את מכירת הכרטיסים בקופות ולבסס הכל על כרטיסי־מנויים. והרי אנו זוכרים היטב, איזה כשלון מצער נחלה “הבימה” בסיבובה האחרון בישראל, כשניסתה את שיטת המנויים… והצעה שניה יש לו, לבן־חיים, לחסוך הוצאות בבנין החדש על־ידי התקנת מספרים מהבהבים על השורות והכסאות, כדי שלא יהיה צורך בסדרנים… איננו יכולים להתווכח אתו, כי אסור להרגיז אותו, אולם, לדעתנו, תבטל המציאות את הדמיונות הללו.


26 בדצמבר 1931

אתמול חל יום הולדתו של יהושע ומלאו ארבע שנים לקשר שלנו עם “הבימה”. לפני ארבע שנים התוודענו אליהם בערב בלתי־נשכח ומאז עברנו יחד סבל רב, שרק הידק את הזיקה בינינו. ידעתי כבר אז, שבשבילי זאת החלטה גורלית. ריפרפתי היום ברשימותי מן הימים ההם והרגשתי לא נשתנתה. השתנו רק הרגשות – אבל זה מקובל בין תחילתו של יחס לנקודת־השיא שבו.


2 בינואר 1932

הגיע זה עתה מכתב נלהב מד"ר רוזנבאום, שנכח בהצגת “כבלים” של ליוויק וכותב כי המחזה היה לעילא ולעילא, אני צופה בכליון־עיניים לקראת הפגישה עם כל החברים ומשתוקקת לעקוב מאחורי הקלעים אחרי מישחקם. הזמן קרוב. בעוד חודש נצא לדרך. אך הלוואי ומרים היתה בריאה. היא איננה בבית כעת, כי אם במעון. רק ביום הנסיעה אוציא אותה משם.

בן־חיים ואשתו יקדימו לצאת. נקלענו למערכת־יחסים מוזרה. הוא מתכנן את צעדיו כאילו יש בכוונתו, בעזרת שנינו, להשתלט על הנהגת “הבימה”. לנו אין כל ענין בדבר. אנו קשורים מאד אל ידידינו הנאמנים מסקין וצ’מרינסקי ואנו יודעים, שכולם כאחד מואסים ב“מנהיגות” של בן־חיים. לא אוכל לשכוח את הבחירות שנערכו בחודש מאי הלוהט של שנת 1928 כשבן־חיים עם כל זכויותיו, לא נבחר להנהלה וזה פגע בו כרעם ביום בהיר. מסתבר, שהעקשנות שלו, הקפדנות שלו, אינה לרוחם. גם אני איני יכולה לשכוח כיצד התעניתי כאשר ניסה לכוף עלי, בכוח ממש, את עול העבודה, בקיץ 1930, בברלין, בעת מחלתי. הדאגות הללו מציקות לי קמעה, אבל אנו קשורים אלה באלה, עם כל שגעונותינו, ואני מאמינה, שבכל זאת, יסתדרו העניינים. כעת אני שמחה על הבראתו ועל חיבת שניהם אלינו ועל בואנו הקרוב לארץ ולכן אני נוטה לראות את הדברים באור אופטימי.


25 בינואר 1932

בשבועות האחרונים היינו שקועים בהכנות לנסיעה. בן־חיים יוצא מחר ואנחנו כעבור שבוע. לצערי, אינני בקו הבריאות וזה משפיל את רוחי. גם מרים אינה חשה בטוב במעון־הילדים.


5 בפברואר 1932

אנו נמצאים על סיפון האניה. יש לנו מזל גדול: אנו מפליגים ביחד עם ביאליק. לפני הנסיעה ביקרה אמי אצלנו בווינה כדי להפרד מאתנו ואחר־כך ליוו אותנו כל הקרובים לרכבת. כשעמדתי ליד קרון־השינה, עם עמוס בזרועותי ומרים אוחזת בידי, ראינו פתאום את ביאליק וצעירים וצעירות רבים שהתאספו ברציף. כשנעה הרכבת, פרצו כולם בשירת “תחזקנה”. ביאליק היה נרגש ביותר וכולנו הזלנו דמעות. כאן, באניה, יושבים אנו ליד אותו שולחן עצמו והוא ממש כמבוע, שופע חוכמה ובינה ואפשר ללמוד ממנו הרבה. לפעמים, הוא יושב לבדו עם מרים ומקשיב לפטפוטיה. היא מדברת גרמנית תינוקית נהדרת וביאליק תמיד עצוב כשהוא נזכר, כי הילדים בארץ מתקשים לגלות את הטבעיות הזאת בשפת־האם וחסרים את כל הניואנסים הללו של התבטאות ילדותית. היום טיילתי אתו שעה ארוכה על הסיפון. הוא חושש, שהקומוניזם ישתלט בשנים הקרובות על גרמניה ואוסטריה ושכל ההון היהודי יירד לטמיון, במקום שיופנה לא"י. אינני תופש, אמר, מדוע אין אילי־העסקים שלנו מבינים, כי הכסף שלהם בטוח יותר בארץ־ישראל מאשר במדינות הסוערות והרותחות הללו.

לא עניתי לו על כך, כי מבחינה פוליטית אינני מזדהה עם דעתו. לא מכבר השמיע ביאליק בווינה הרצאה, שעשתה בנו רושם ריאקציוני ביותר – נאום לאומני ודתי – ועל כן הסתייגנו ממנו. אולם, ביאליק הוא יותר משורר ואדם מאשר פוליטיקאי. הוא אוהב את הבריות ונוהג פשטות מצודדת במגע עם אנשים. לעולם אין לך הרגשה, שהוא משקיף על בני־אדם מלמעלה למטה. זאת עוד לא קרה לי אצל אנשים גדולים.


7 בפברואר 1932

אתמול היתה לי חווייה גדולה. אינני זוכרת כיצד אזרתי עוז, אולם שאלתי את ביאליק אם יסכים לעיין בעבודות שלי. הוא היה חביב מאד וענה בחיוב ואני הגשתי לו את יצירתי “הילדים שלא נולדו”. הוא קרא שעה ארוכה ואמר: “זה מעט מדי. על כך אפשר לכתוב ספר שלם; לא דפים בודדים. ואף־על־פי־כן – מן הראוי שתדפיסי זאת”. לא עניתי דבר; רק הסמקתי מאד. אני הרי יודעת, שאינני מוכשרת לחבר ספר שלם; אף לא על דברים הקרובים ללבי. לאחר־מכן גילה חביבות מודגשת כלפי ובערב הוא שר בחברת יהושע. השירה העברית והאידית הזאת באניה היא חווייה נפלאה. אני נזכרת בהפלגתנו הראשונה עם “הבימה” לארץ־ישראל, כשיהושע היה מבלה את הלילות בשירה ולימד את חברי “הבימה” שירים חדשים, בעוד שרובינא, וויניאר ומסקין נתנו קולם בשירים רוסיים ישנים. כשאני מהרהרת היטב בדבר, הרי השתעבדתי ל“הבימה” למן הערב הראשון בזכות השירה. היה זה אפילו לפני שראיתי את השחקנים על הבמה. וכל אימת שטרדות היום־יום מרחיקות אותי מ“הבימה”, בא השיר או באה איזו תנועה על הבמה ומחזירה אותי לחיקה.


8 בפברואר 1932

היום האחרון להפלגה. אנו נוסעים לחיפה, כי ביפו מתחוללת סערה. לפנינו דרך חדשה בארץ־ישראל. נקווה, שמרים תשאר בריאה ושאני אבריא, כי מצבי עדיין לא שפיר.


14 בפברואר 1932

הימים הראשונים כאן היו סוערים מאד. עברנו זמנית לדירתו של בן־חיים. יותר מדי נפשות מצטופפות בדירה הקטנה: רחל קטינקה ושני ילדיה, בן־חיים, רוחל’ה, יהושע, אני ושני הילדים. לצערי עדיין לא החלמתי וגם אין לנו עזרה בבית. מרים סודרה היום סוף־סוף בגן־ילדים, אולם אינני יודעת איך תרגיש שם, כי היא נראית רע מאד. היום יש חמסין ובסופת־החול המחניקה אין להבדיל בשום דבר.


15 בפברואר 1932

פגשנו בחברים שלנו ומרוב שמחה התחבקנו בהתלהבות. נראה, שלא הכל בסדר אצלם, אולם פרטים מדויקים לא הצלחנו לברר עדיין.


16 בפברואר 1932

מרים חזרה היום מן הגן עם חום גבוה. הרופא שהוזמן קבע, שיש לה אנגינה קשה וגם דלקת האוזן הפנימית. היה עלינו לקחת מטפלת, שמבינה גרמנית בקושי. לדאבוני, אינני יכולה לטפל בעצמי בילדה, כי בתקופת ההנקה אסור לי להכנס לחדרה של הילדה החולה כדי לא להדביק את עמוס. היא מיבבת בצורה קורעת־לב ומתאוננת על כאבים. המטפלת אינה יכולה לעבוד יותר משמונה שעות וזה מסבך את הכל. אנו משתדלים למצוא דירה, אך זה לא קל.

הערב אנו הולכים לחזרה הכללית של “טארטיף”.


17 בפברואר 1932

בפעם הראשונה ביקרתי אמש בבנין החדש בו מציגה עכשיו “הבימה” – ב“מוגרבי”. זהו אולם־תיאטרון קטן ונחמד לשש מאות צופים. בפעם הראשונה התנסיתי בקסם של חזרה כללית בארץ ישראל. המערכה הראשונה היתה נחמדה, קלילה וחיננית. חנה’לה הנדלר היתה משרתת עליזה וקלצ’קין רקד בכשרון. אולם, המערכה השניה והשלישית עשו בי רושם של כיסי־אוויר – נפילה בלי קרקע מוצקת תחת הרגליים. השינוי שחל כאן בתיאטרון שלנו העציב והרגיז אותי. האם “טארטיף”, עם התפאורות הוורודות והתכולות של רובין הוא מה שדרוש כאן לתיאטרון לאומי ולקהל? בדרך הביתה לא יכולתי להתאפק מלהשמיע מספר הערות אירוניות כלפי צ’מרינסקי ומסקין. השוויתי את רושם החזרה הכללית הזאת להצגתו של גנסין בתא"י “האחיין כדוד” לשילר, שנראתה לנו כה מגוחכת בבואנו ארצה בפעם הראשונה. היום אני כבר מצטערת, כמובן, על שאמרתי זאת, אבל לא יכולתי להבליג.


20 בפברואר 1932

אתמול היתה הבכורה, אבל לא יכולתי להשתתף, כי מחלתה של מרים ריתקה אותי לבית. נראה, כי הרושם בקהל הזה זהה לרושם הראשון שלי בחזרה הכללית. המערכה הראשונה נתקבלה בקורת־רוח; שתי הנותרות – בקרירות. יהושע סיפר לי, כי האולם היה ריק למחצה. נראה, כי משהו אינו כשורה בין “הבימה” והארץ – אולם עדיין אינני יכולה לרדת לחקר הדבר.


25 בפברואר 1932

לפני ימים מספר ערכו חברינו על במת התא"י (האולם הקטן בשדרות רוטשילד, שקנינו בשעתו ממרת גולדברג) קבלת־פנים לבן־חיים ולאשתו, ליהושע ולי. חשנו בחמימות רגשותיהם כלפינו ואני סבורה, שגם ביקשו לרמוז לנו, שננסה להוריד את ספינת “הבימה” מן השרטון. ברגע זה עדיין אין אנו יכולים להחליט דבר. מרים עוד לא החלימה ועבודתנו בעתיד עדיין אינה ברורה די צורכה. בווינה חידשנו את קשרינו עם “השומר הצעיר”, תנועת הנוער, שאנו קרובים לה ביותר. מזמן ביקשו שיהושע ואני נירתם לפעילות אצלם ובווינה כבר הייתי על סף החלטה לעבור אליהם, למשמר־העמק, אבל יהושע טען, שעכשיו, נוכח מצבה של מרים, מן הראוי שלא להסתכן ומוטב להשאר בעיר, כדי שתקבל טיפול נאות.

צבי פרידלנד עובד עכשיו על “בקצות־הכרך” לפראנטישק לאנגר וההצגה צריכה להיות מוכנה במאי.


1 במארס 1932

חיינו נעשו רגועים יותר במקצת. יש לנו דירה משלנו ומרים מבריאה והולכת.

בימים האחרונים שמענו הרבה – ואולי הרגשנו עוד יותר – מה מתבשל בתוככי התיאטרון. אנסה למסור דין וחשבון לעצמי. מבחינה החומרית – המצב בכי רע. השחקנים לא קיבלו משכורות מאז חודשים אחדים; רק כמה לירות “על החשבון”. באופק אין גם סיכוי להטבה. המחסור בריפרטואר והיעדר במאי גדול מורגש בכל. השחקנים אינם מרוצים מעבודתם האמנותית. מתוך ארבעת המחזות שהם העלו במרוצת השנה הצליחו רק שניים: “הלהבה הקדושה” ו“כבלים”, וזה כמובן, מעט מכדי לקיים מוסד תיאטרוני. הם מציגים רק שמונה או תשע פעמים בחודש ויש להם הרבה פנאי וזמן לבטלה. הם הקימו אמנם “חוג־ידידים” מצומצם אך הללו, כנראה, לא הגדילו לעשות למענם. כשבאים לתא"י, רואים, בדרך כלל, את השחקנים יושבים על המדרגות או עומדים בפרוזדור. המנהל שקוע לא־אחת בקריאת עיתון, אך הגרוע מכל הוא, שהתיאטרון מנותק ומבודד. העתונות איננה מתעניינת בו ולפעמים עוברים שבועות עד אשר מופיעה הבקורת הראשונה בעקבות הצגת־בכורה. והבקורות הן חסרות־לב, בלי יוצא מן הכלל. נראה, שמכל הטעמים החיצוניים הללו מתוחים גם היחסים בין השחקנים לבין עצמם.


8 במארס 1932

התארחנו אצל הורי אשתו של בן־חיים והם הודו לנו מקרב לב בעד הנסיעה שאיפשרה לו להחלים ולהתאושש. הוא חזר לאיתנו, אך לפעמים הוא מדוכא, משום שעדיין אינו יכול להופיע. מחלונו, הסמוך לתא"י, הוא משקיף כל היום על המתרחש בתיאטרון. אני תקווה, שהכל יבוא על מקומו בשלום. היחסים בינינו נתגלו כלבביים בערב קבלת־הפנים.


9 במארס 1932

אמש הציגו עוד הפעם, לכבוד בן־חיים, את “חניך השטן”. כל מוקיריו שהיו חרדים לשלומו הופיעו ובאולם שררה אווירה של אהדה וקורת־רוח. הוא רעד מאד כשאמר את המלים הראשונות, כי עדיין עמדה לפניו השאלה שלא נפתרה: האם יוכל להמשיך ולשחק? אולם, אחרי המלים הראשונות התגבר על הרטט.

הבימוי של פרידלנד מעניין, אבל לא מגובש. לכל מערכה סיגנון משלה. רק המערכה השניה – עם רובינא, מסקין ופינקל – מחממת את הלב. פניה לוביץ' גילתה בפעם הראשונה קורטוב מיכולתה וגם ברוק, בתפקיד האח האידיוטי, היה לפרקים, כן ואמיתי.

לפני ימים מספר ראינו גם את “הלהבה הקדושה”. זהו מחזה קאמרי, מבוצע בחן. רובינא עולה על עצמה לקראת הסיום, אבל אין להשוות את שתי ההצגות למה שהוצג לפנים. “אוריאל דאקוסטא” (שאגב, נותר בתפקיד הראשי חסר־חיים כמו שהיה בתחילה) קורץ מחומר אחר לגמרי משתי ההצגות הללו. אפס, אין לשכוח, שאלה הם נסיונות־בוסר של במאים צעירים, ושלבטח עוד יש בין הצעירים האלה כוחות שיצמחו ויתפתחו. לולא ההרגשה המעיקה, שהעגלה נעה במידרון – אילו אפשר היה לעצור אותה, יתכן שהיינו מגיעים מחדש לעליה.



פרק י'    🔗


21 במארס 1932

אתמול היה היום האחרון של שבוע־פורים. מאחר שעוד אינני בריאה, נבצר ממני לצאת כל הימים ורק הצהלה וההמולה בעיר חדרה אלי בעד הקירות. אבל, היום אחרי־הצהריים התגנבתי החוצה ובפעם הראשונה ראיתי את רחובות תל־אביב בשלל צבעי העדלידע. על הבמה החופשית לפני “מוגרבי” מציגים מסכת של אסתר המלכה, עם בובות גדולות ומקהלות־נוער. ביאליק התהלך ברחוב אלנבי כמלך בגדוד וקרן והתמוגג מרוב נחת על עירו העליזה. גם דיזנגוף נראה בין המטיילים. קבוצות של צעירים רקדו באמצע הרחוב. התהלוכה היתה מגוונת והשרתה עליצות, אך היפה מכל היו המוני האנשים הצוהלים על הגגות והמדרכות. בפעם הראשונה נתנסיתי בהרגשת המוני יהודים בני־חורין.

בערב הלכתי עם רוחל’ה לנשף־מסיכות ב“מוגרבי”. לא הכרתי איש ורק הסתכלתי. יהושע נשאר אצל הילדים. היה זה הערב האחרון אחרי שלושה לילות־שימורים – ממש שיא של שמחת אנשים הממשיכים לרקוד ולהנות. בארץ־ישראל אין עולם תחתון ואין “בוהמה”, אבל בלילות שכאלה מתעוררים כל יצרי העולם התחתון וה“בוהמה” החבויים בלבות יהודים שוכני־כרך בגולה.

על הבמה שיחקו ושרו אנשי “המטאטא” וביניהם התבלטו שניים – רודנסקי ואשתו ניורה שיין. שניהם משתוקקים לעבור ל“הבימה” ואני הייתי ששה לקבל אותם.


1 באפריל 1932

עכשיו מתקיים היריד ויש המולה והמונים ותיירים תנועה גדולה. בשבועות הקרובים תיערך המכביה. “הבימה” קבעה שורה של הופעות, אבל האולמות שוממים. אף כי יהושע ואני איננו מסוגלים לראות את התמונה בשלמותה, הרי זה אחד הסימנים הגורמים לנו מפח־נפש. לעתים קרובות אנו מבחינים בשחקנים תועים בעיר אחרי שחתמו על שטרות. מפי רבים שמענו על כוונות פרוש: נחמה וויניאר החליטה כמעט; רובינשטיין רוצה לעבור לנגרות; ברוק רוצה לעבוד כמנהל־פנקסים; ברטונוב רוצה לפתוח תיאטרון יהודי בקובנה שבליטא – וכל זה מדכא ביותר. הכל מחפשים פרנסות צדדיות כדי לקיים אוף ונפש ורק מספר וותיקים – צ’מרינסקי, רובינא ועוד אחרים – גמרו אומר להחזיק מעמד ויהי־מה.


15 באפריל 1932

אתמול שוב ביקרו אצלנו צ’מרינסקי ומסקין כדי להפציר בנו, שנקבל לידינו את ההנהלה. ביקשנו ארכה כדי להרהר בדבר. הפעולה למען הבנין מתקדמת איכשהו. מנוח סידר לו משרד קטן באחד החדרים שמאחורי הבמה. הוא מרבה לפעול באורח אישי למען הבנין וסובל מאד מכך, שרוקח, סגן־ראש־העיר, שהוא גם יו“ר ועד־הבנין, דוחה אותו בענין הקצאת המיגרש. עדיין לא נמצא דבר מתאים. אתמול עמדה להערך עצרת גדולה בבית־העם ובין הנואמים עמדו להופיע ביאליק, ד”ר יהודה קופמן ואני, למרות שאינני בקו הבריאות.

אתמול ראיתי בפעם השניה את “הכבלים” של ליוויק. זוהי פרשה של “קאטורגה” בסיביר בשנת 1905. משתתפים רק אסירים – פוליטיים ופליליים – וסוהרים. המחזה מבטא יאוש ללא־מוצא בכלא, התפרקות של קומונה אותה אירגנו האסירים בינם לבין עצמם, כשלון של נסיון־בריחה, החזרת הנמלטים, שביתת־רעב, כשקצין־סוהרים מכריח את האסירים הפליליים לאכול, בנוכחות השובתים הפוליטיים, ומכריח אותם גם לרקוד בנוכחות האסירים הפוליטיים שהתמוטטו ברעב. כשההתגרות מגיעה לשיאה, באה האפתעה: חיילים מהפכניים מסתערים על הכלא ובאחווה מקודשת מצטרפים האסירים הפוליטיים והפליליים לשירת ה“מארסייז”.

אחר־כך באה המערכה השלישית: המהפכנים נמצאים בשלטון וכבר התפלגו וחובשים באותו כלא עצמו ובאותם כבלים עצמם את אלה שאינם בדעה אחת עם השליטים. בעיצומה של טרגדיה זו נוחתת עליהם מהלומת הקונטר־ריבולוציה: קלגסי הצאר חוזרים ונוטלים את השלטון ומנהיג המהפכנים, לווין, מקריב את נפשו.

זאת, בעצם, הצגה קונטר־ריבולוציונית, כי היא מציגה את חוסר־האונים של המהפכנים בשלטון. ואף על פי כן עוררה רושם הפוך. הצייר החיפני שמידט6 עיצב תא־כלא בסיגנון רמבראנדט. צ’מרינסקי השקיע בהצגה את כל הסבל של האווירה הרוסית לפני המהפכה. ברץ ופינקל הם מהפכנים בשר ודם, אולם הדמויות המסעירות ביותר היו שלושת האסירים הפליליים: מסקין, ברטונוב וקלצ’קין. הם משחקים בקלפים או מנגנים במפוחיות, הם מגדפים או מספרים סיפורים, הם מתגרים בזקן או נוטלים ממנו את שקיק־הסוכר – אבל, כל האהדה שלנו זורמת אל שלושת אלה, שכאילו צמחו מתוך הקרקע הרוסית. בדמויותיהם מורגש, שעמנו שכן מדורי־דורות בכפרים רוסיים ושוב מוכח, ששחקן מיטיב לגלם את מה שעבר עליו אישית. ובא הרגע, שמאלצים אותם לאכול, שעה שהאסירים הפוליטיים מקיימים את שביתת־הרעב, ודרוז’ינין מצווה על מסקין וקלצ’קין לצאת במחול. מדהים ממש באיזו גולמנות רוקע המוז’יק הענק הטוב הזה ברגליו ומקשקש בשלשלאותיו, שעה שקלצ’קין החתולי רוקד שמיניות סביבו. המתח על הבמה נעשה ללא נשוא, כי האסירים הפוליטיים רואים את המחול ואת השוט של דרוז’ינין הנותן את הקצב, כפרובוקציה. פתאום פולחת יריה את חלל האוויר. הריקוד נפסק, דרוז’נין נמלט על נפשו וכרעם נשמעים צלילי ה“מארסייז”, שעה ששתי הקבוצות, הפוליטיים והפושעים, מתמזגים ומשתלבים.

במערכה זו יצר צ’מרינסקי מלאכת־מחשבת גדולה. הקהל (נכחתי בהצגה לפועלים) נמשך אל הבמה כמהופנט. שוב מתעוררת בלב תוחלת, (שלמעשה נגנזה מזמן) למהפכה. רבים מאלה שראו את ההצגה וזכו לעבור את המהפכה הראשונה ואת השניה בכו בדמעות־שליש, לאור הזכרונות. לא יאמן כמעט שהצגה זו הורדה באמריקה אחרי שתי הופעות. ב“הבימה” יתנו אותה, בוודאי, תקופה ארוכה.


25 באפריל 1932

יהושע ואני מהססים מה עלינו לעשות. מצד אחד קורץ לנו המוסד החשוב הזה, התיאטרון החשוב היחיד שיש לעם היהודי, ושהקהל הארצישראלי מתייחס אליו עכשיו כאילו היה ערכו כקליפת־השום. אולי אשם התיאטרון עצמו לא־מעט בגישה זו מצד הישוב, שחש, כי רבים מן השחקנים מזלזלים בארץ־ישראל. אבל לבנו סמוך ובטוח, שאם ישוחררו מן הנטל החומרי, אם ייכנס לפעולה מנגנון מינהלי תקין, ישובו ויתרוממו השחקנים, מבחינה אינדיווידואלית ואמנותית, לגבהים שבהם ריחפו בימים עברו. אם הם היו מסוגלים, בנסיבות כה טראגיות ומעיקות, לגלם סבל כזה וכוח כזה כמו במערכה השניה של “כבלים”, סימן שעוד כוחם במותניהם, סימן שבמאי דגול יוכל לשוב ולהעלות את התיאטרון הזה לרמה נאותה. זאת ועוד: אני חשה קרבה אישית אליהם, כי סבלם הוא סבלי האישי ואינני מתארת לעצמי עבודה כלשהי בלעדיהם.

כבר ניסיתי פעמיים להתמסר אך ורק לטיפול בילדים שלי, אולם אינני מסוגלת לכך. מצד שני, זאת החלטה קשה באמת לגבי יהושע, שיוותר על החקלאות. כל הידע שלו, כל הנסיון שלו, כל ההצלחות וההישגים שלו הם בשטח זה. ועוד דבר מרתיע אותנו: בכפר, למשל, במשק של “השומר הצעיר”.7 קיימת האפשרות של התקשרות אנושית איתנה. לא כן בתיאטרון, שבעצם אינו השטח שלו ואין לדעת מה יילד יום וכיצד תעמודנה ההתקשרויות במיבחן העתים.


27 באפריל 1932

המכביה כבר תמה. היתה זאת הרפתקה מסמרת־שיער לשקוע בחולות בדרך הארוכה לאצטדיון. כל מה שנע על גלגלים ואופנים גוייס למבצע. הגעתי לשם בקושי בעגלת־משאות, שהיתה כל הזמן בסכנת התהפכות. השמש קפחה על ראשינו באכזריות ושעה שלמה עברה עד שהגענו לשם. אבל, בסוף, היה זה חזיון מרהיב לראות בפעם הראשונה את כל הספורטאים היהודים שהתקבצו מכל חלקי תבל.


8 במאי 1932

חזרנו עכשיו מדגניה, שם פגשנו את ידידינו יוסף ברץ ויצחק בן־יעקב. המקום נפלא ומלא עצים. עברנו בשדרות־השקמים בדרכנו לירדן ולחורשת האיקליפטוס בה קבורים יוסף בוסל וא. ד. גורדון ואחרים, שכמעט איש מהם לא מת מיתה טבעית: הם ניספו בכנרת, במלחמה, במאורעות ובקדחת – ויש כאלה ששלחו יד נפשם, כי כשל כוחם לסבול. יוסף תאר לנו את סיפורו של כל קבר וקבר ועלה בדעתי, שבבוא יומי האחרון ארצה גם אני לנוח כאן. דגניה זו כבר אפופה הוד־קדומים; חלוציה הפכו לאגדה בחייהם. בפניו של כל אחד ואחד חרות הסבל שעבר עליו והם מעוררים יראת־כבוד ממש. עוד כשהייתי שם בפעם הראשונה, לפני שנים, אחזה בי הרגשה זו. ופעמים מוזר לחשוב, שאפשר לקיים יחסי ידידות עם אנשים כאלה.

אחרי הסיור הוליכו אותנו אל עץ עתיק־יומין, שצמרתו מרעיפה על הירדן, בינות לענפים בנו סוכה קטנה ובה ישבנו שעה ארוכה ושאלנו אותם: מה עלינו לעשות?

סיפרנו להם על ההתלבטויות שלנו: מצד אחד מקצועו של יהושע ונסיונו; מצד שני, “הבימה” שכבר נושאת בחובה את זרע הפירוק. שני הידידים, אנשי עמל והתישבות, שלגביהם עבודת האדמה העברית היא העיקר בחייהם, נראו לנו כיועצים אחראיים ומתאימים ביותר. ספרנו להם גם על המצב ב“הבימה” אף שהרוב היה ידוע להם מתוך קשריהם האישים עם השחקנים. הם החזיקו את עתידנו בכף־ידם, שקלו וטרו ופסקו, שאסור להניח לתיאטרון שיגווע. החלטנו, אפוא, לעשות נסיון משך שנה אחת.


12 במאי 1932

ידידינו שמעו על השיחה שקיימנו בדגניה ומסרנו להם, שהחלטנו לעבוד אתם לשנה אחת, לנסיון. בזמן האחרון ביקר אצלנו בן־חיים לעתים קרובות והיה סקרן לדעת מה סיכמנו עם מנהלי התיאטרון. סיפרנו לו הכל ואמרנו לו, שנקבל את התפקיד רק ביחד אתו, כפי שתיכננו בווינה, ושננסה לעבוד בלי וורשבר בהנהלה. הוא מנהל עכשיו את העסקים ואיננו משוכנעים, שהוא מוכשר לכך.

כשהצגנו דרישה ז גם לצ’מרינסקי, הוא נראה נדהם מאד. אמנם, גם האחרים בדעה, שוורשבר צריך לפרוש מן ההנהלה, אולם אין הם רוצים לשתף פעולה עם בן־חיים. הנחנו להם להרהר בדבר, שכן בלאו הכי לא נוכל להתחיל בעבודה לפני ה־1 ביולי.


15 במאי 1932

“הבימה” מעונינת ששנינו ניסע לחו"ל לאסוף כספים למענה. אבל הסברנו להם שהדבר אינו בא בחשבון, שכן רק עכשיו באנו ארצה עם ילדינו, בהיותנו משוכנעים, שצריך להתחיל כאן בארץ בעבודת הבניה. לא יתכן להוסיף מבחוץ טלאי על גבי טלאי ולהתעלם מגורמי החורים הנוצרים מבפנים.


19 במאי 1932

היום הבכורה של “בקצוי הכרך”. החזרה הכללית נערכה אמש והיתה נהדרת. רובינא הופיעה כיצאנית פרברים; פינקל הופיע כפראנצי; מסקין וברץ – כחבריו של פראנצי. בחזרה הכללית מוזמנים תמיד קרוביהם של השחקנים ופועלי הבמה ושמעתי אחדים מהם מתלחשים, שבעצם לא יאה לרובינא, ששיחקה את אם־המשיח ואת המשיח עצמו, תופיע בחצאית קצרה או עירומה למחצה בשמלות־ערב חשופות. אולם, רובינא עצמה מאושרת על שניתן לה לגלם הפעם נערה פשוטה. ההצגה שופעת חמימות רבה וטמפראמנט ואני קרנתי מאושר. מסקין היה כביר כתופס־כלבים עירוני. הסצינות במסבאה היו אמנות תיאטרונית מושלמת. שמחתי בשמחתו של פרידלנד, שכה הצליח.


20 במאי 1932

הבכורה מאחורינו. אחרי ההצגה נערכה מסיבה קטנה בהשתתפותו של ביאליק, בקפה־רצקי, מיפגש־האמנים של תל־אביב. אינני יודעת אם הקהל הצטרף. האולם לא היה מלא – וכך אי־אפשר להמשיך. עכשיו סוף מאי והעונה נמשכת עד ספטמבר. אין פרוטה להמחזות חדשות, אין מחזות, אין שום הכנות.

שמעתי שמישהו הגיע מפולין כדי להפיק סרט ישראלי ושרובינא, פינקל, מסקין, ברטונוב וקלצ’קין יופיעו בסרט. במקרה זה לא יוכל התיאטרון לקיים חזרות כלשהן – וממה יתקיימו השחקנים? חיים באווירה של שואה הממשמשת ובאה ואם המשבר הפנימי יורגש גם בחוץ, ומדי יום ביומו יסתובבו עשרים עד שלושים נושים בפרוזדורי התא"י, כבר יהיה מאוחר מדי. בזמן האחרון שוחחנו מספר פעמים עם ידידנו הוותיק פרלסון, מנהל קופת־חולים, שהוא חבר ועד־הבנין ויודע את המצב לאשורו. הוא מארגן יעיל ופיקח ומבטיח לנו, שאם נקבל את התפקיד, יעמוד לימיננו ויתכנן אתנו את כל התוכניות והצעדים. מניין לו האופטימיות הזאת, התוחלת, שעוד אפשר להציל את האניה הטובעת. נבצר ממני להבין, אך אולי הצדק אתו.


2 ביוני 1932

בן־חיים שהה בשבועות האחרונים בעמק. בסיבובנו הראשון עם “הבימה” דיברנו, יוסף ברץ ואני, על תוכנית להקמת שלוש במות בעמקים: בנהלל, עין־חרוד ודגניה. בשעתו הכין האדריכל ריכארד קאופמן את התוכניות ושלד הבנין בנהלל כבר הושלם, אבל שני הבנינים האחרים עודם בגדר תוכנית. עכשיו ערך בן־חיים סיור במשקים כדי לעשות נפשות לענין הבמה בעין־חרוד. הוא גם הזמין תוכנית חדשה לבימה אצל האדריכל טוביה. התוכנית אינה מוצאת חן בעיני, אף כי אינני מומחית למיבנים כאלה. עתה צץ קושי חדש: במרחק שני ק“מ מעין־חרוד, בכפר־יחזקאל, קיים בית־עם, שנבנה אחרי המאורעות, ובו מקום לשש מאות איש. מהכסף שנותר מהקרן שתרמתי בשעתו לבנית־בימה ומאמצים נוספים, שלא קשה יהיה לגייסם, אפשר לצרף סכום בו ניתן להגדיל את האולם ולהרחיב את הבימה. בשש מאות עד שמונה מאות לא”י אפשר היה לשפץ את בית־העם מבפנים ומבחוץ, שיהיה יפה ומרווח ובעל תפוסה של אלף איש.

הצרה היא, שעין־חרוד ותל־יוסף דורשות, שהבמה תהיה בתחומן – ועל כך מתנהל המאבק. כל הפעולה הזאת של בן־חיים מתנהלת באופן בלתי־תלוי ב“הבימה”, אולי אפילו למורת־רוחה. בן־חיים סיפר לי פעם, שבגלל קרן־הבימות הזאת נתגלע ריב גדול בתיאטרון, מאחר שהטיחו בפניו, שהוא או אני “מנענו” את הקרן הזאת מהתיאטרון. זה, כמובן, שקר מוחלט, שכן החלטתי על ייסוד הקרן הזאת תוך אהדה ספונטנית לרעיון ולנושאו, יוסף ברץ, אחרי ליל־שימורים ובילויים בתל־אביב. האמת היא, שהסכום שנדבתי לא היה כלל ברשותי והיה עלי למכור למטרה זו את החפץ היחיד בעל ערך רב שהיה בידי. לעולם לא הייתי נותנת סכום כזה גדול כדי לכסות גרעון בתקציב. חשתי אז זכות גדולה לסייע לכך, שאנשי ההתישבות, הטרודים והמיוזעים, יהנו מן האפשרות לראות ולשמוע תיאטרון, כי ההצגות בבימות הארעיות, שהוקמו בכל מקום לרגל בואה של “הבימה” לא היו אלא בחזקת תחליפים יקרים וחדפעמיים8. זאת ועוד: ידידנו הוותיק זלמן רובשוב צידד בלהט בתוכנית זו.


15 ביוני 1932

ביקרנו בעין־חרוד וההכרעה על הבימה בעמק כבר נפלה. התאספנו באולם הגדול של גן־הילדים. עין־חרוד נמלאה בניני־ענק יפים, הנראים אפילו גדולים מדי לגבי קיבוץ. לישיבה באו נציגים מכל הקבוצות – מחפצי־בה, בית־אלפא, מכפר־יחזקאל ומכל שאר הישובים בגוש נוריס. התבלטו ביניהם אנשי כפר־יחזקאל, שהם איכרים ממש, בעלי משקים משלהם, לא חברי קולקטיב. חברי המשקים נראים אינטליגנטים, הגם שהארץ שינתה את ארשת־פניהם. הם דומים לפועלי מתכת ותעשיה כבדה, אבל חוץ מן הפרצופים השזופים והידיים המיובלות הם ברמה התרבותית של היהדות העולמית. החקלאים מכפר־יחזקאל הם מחוספסים וגולמניים; יש להם תחושה רכושנית של איכרים והם נוטים פחות לאידיאליזם ולניואנסים דקים. הם אמרו: “יש לנו בנין בלתי־גמור, אבל מקורה, שאפשר להפכו למרכז תרבותי לכל הסביבה. לשם מה אתם רוצים לבנות בקירבתו בימה חדשה? הרי בזמן הנראה לעין לא תוכלו להציג אלא תחת כיפת־השמיים, בלי אולם, כלומר רק בחודשי הקיץ, לא בחורף, כשיש לכולנו יותר פנאי להנות מאמנות ואנו עייפים פחות, אחרי עבודות הקציר. הבה נשלים את הקיים ונשמח בו כולנו יחד”.

לעומתם אמרו אנשי עין־חרוד ותל־יוסף, כי המרכז הגיאוגרפי נמצא אצלם (בגוש נוריס יש אלפיים נפשות) ורק אצלם מוכרח לקום המוקד התרבותי. אנשי בית־אלפא, המרוחקים ביותר מכפר יחזקאל, גילו תבונה מספקת והעריכו את נימוקי האיכרים, וגם יהושע ואני הסכמנו להם. הויכוח התלהט ונוצר רוגז רב ולבסוף נערכה הצבעה וברוב קולות הוחלט, שהבימה תיבנה בעין־חרוד. חקלאי כפר־יחזקאל עזבו את האולם בתרעומת רבה, מיד אחרי ההצבעה. אני מדוכאה מאד, כי אני יודעת שזהו מיקח־טעות ואני בטוחה, שמישגה זה רחוק מליצור אולם ממשי לאמנות בעמק.


25 ביוני 1932

בימים האחרונים התנהלו שיחות בענין עבודתנו. כרגע היו אצלנו מסקין וצ’מרינסקי והודיעו לנו, כי מסכימים לתנאים שהצגנו. וורשבר לא ימשיך לעבוד ובמקומו ייכנס בן־חיים להנהלה. נקווה, ששיתוף־הפעולה יהיה לברכה. לפעמים דיכא אותנו בן־חיים בשגיונותיו, ובמיוחד נעשה הוא אוטופּי אחרי מחלתו.


15 ביולי 1932

השבועיים האחרונים כבר מאחורינו. היה זה פרק־זמן כה מרגש עד כי לא הספקתי להתרכז. כבר ביום הראשון עשיתי שטות. נכנסתי למשרד, שלמעשה אינו מורכב אלא משני צריפונים והירהרתי כיצד ניתן להרחיב את השטח, כי בחום הזה לא יתכן, שמספר אנשים יעבדו בתנאים כאלה. עלה בדעתי לסלק מחיצת קרשים אחת וכך הכפלנו את השטח. אולם, היה זה אווילי מצידי לפתוח מיד בחידושים טכניים. על כל פנים, הדבר נעשה ועתה יש לנו בעיות רציניות יותר.

התברר שלשלושת החודשים הבאים אין גרוש כדי לשלם משכורות. בנוסף לכך יש המון חובות דחופים; הנושים לוחצים; אין להשיג אשראי, אין עבודה בתיאטרון, ההוצאות השוטפות אוכלות כל חלקה טובה. ששה מן השחקנים שלנו משתתפים בגדרה בצילומי הסרט “צבר”, בבימויו של אלכסנדר פורד מוורשה. משום כך משותקות כל העבודות העיוניות ב“הבימה” וגם לא הוכנה שום הצגה. החודש יציגו רק שמונה פעמים.

ניגשנו לעבודה בצורה הבאה:

ערכנו סיכום של החובות, סיכום של ההוצאות השוטפות והערכה של ההכנסות המשוערות. פרלסון יעץ לנו להשיג הלוואה ובעזרתה לשלם משכורות־מינימום לשחקנים: 6 לא“י לרווק; 8 לא”י לנשואים. (בחודשים האחרונים הם קיבלו, בממוצע 2־3 לא"י לחודש). כן יעץ לנו פרלסון לשריין סכום מסוים כדי להתחיל לשלם לנושים ולקבוע אתם מועדי פרעון ארוכים לגבי היתרה. הקושי העיקרי היה בהשגת ההלוואה. היה בידינו מכתב ממאכס ווארבורג בו הבטיח והעמיד לרשותנו את עשרת אלפים המארקים שתרם עקרונית. העברת הכסף עוד אינה בטוחה לגמרי, כי אין יודעים אם יקבל אישור להוצאת מטבע. אולם, עם מכתב זה בידינו הלכנו אל מנהל “בנק אשראי”, מר זקס הזקן והחביב מאד וביקשנו אותו לעזור לנו עוד הפעם, בגלל מצוקת “הבימה”. הופתענו מאד משאמר “הן”. אמנם הוא דרש מיהושע וממני ערבות אישית וגם קיבל אותה, בצורה זו ניתן לפחות לגשת בראש שקט לשאר עבודות הריאורגניזציה. התברר לנו, שהתיאטרון שילם בכל מקום יותר מדי – למשל מס־בולים לעיריה, תשלום בעד הדבקת המודעות, הוצאות הדפסה, הוצאות על מודעות בעתונות, תשלומים בעד אולמות וכו'. ניגשנו באופן שיטתי לבדיקה מחדש של כל הוצאה והוצאה ואני משתוממת באיזה מידה אנו מצליחים לקצץ בהוצאות.

הצרה היא שלרוב קשה מאוד לשבת במשרד של ד' על ד', שאין בו מקום לשלושה אנשים. אין אנו רגילים לעבוד במחיצת בן־חיים. נקווה שהכל יתנהל כסדרו.


20 ביולי 1932

הפעילות למען הבניה מתנהלת במקביל לעבודה השוטפת. מחפשים מגרש – ואין. מנוח ממשיך באיסוף כספים. אנו בדעה, שאין הצדקה לכך, כי במחצית השנה הקרובה עלינו לרכז את כל כוחותינו בהבראת “הבימה”. אי־אפשר לבוא אל הקהל בשתי פניות בעת ובעונה אחת. מנוח חושד, שזאת גישה מכוונת נגדו אישית והיום הוא עצר אותי ברחוב ושפך עלי חמתו, באומרו שכל פעילותי אינה נובעת אלא מיצר־התבלטות אישית ואין לה שום ערך. מה אעשה כדי להוכיח את ההיפך?


25 ביולי 1932

“הבימה” תשחק עד מחצית אוגוסט ותקיים פגרא של שבועיים בלבד, בגלל המצב הקשה. אבל, יש לנו הרגשה, שכולם תומכים בנו ויעזרו בשיקום התיאטרון. אתמול התקיימה ישיבה סוערת בעיריה. דרשנו מדיזנגוף ורוקח שיאפשרו לנו לשלם סכום גלובאלי במקום שיוטל מס על כל כרטיס וכרטיס. רוקח סרב ואז איבדתי את השליטה בעצמי ודיברתי ישירות אל דיזנגוף, ולאו דווקא בנימה רגועה. דיזנגוף הוא אדם טוב־לב וכנראה הרגיש בטון שלי מה חמורה הסכנה המאיימת על התיאטרון ולכן וויתר.


28 ביולי 1932

כתבנו תזכיר לנציב העליון בו ביקשנו, שיפטור אותנו ממסי עינוגים ממשלתיים ועירוניים. כן ביקשנו שיתיר לנו לייבא לי מכס את החומרים לבנית התיאטרון ויחיש את ההתאזרחות של חברי “הבימה”, שבחלקם עוד נושאים דרכונים סובייטיים. הזהירו אותנו, אמנם, שבכל אנגליה אין תיאטרון הנהנה מפטור ממסים ושהבקשה שלנו אינה בת־ביצוע, אולם בכל זאת נסינו את מזלנו, כי זו עשויה להיות הקלה בשיעור אלף לא"י בתקציב השנתי.


2 באוגוסט 1932

לפני יומיים היינו בירושלים. בנוכחות הנציב העליון הוצג “היהודי הנצחי”. לפני ההצגה הזמין הנציב את שמריהו לוין ואת רוקח לארוחה והציג להם שאלות רבות בנוגע ל“הבימה”. למחרת קיבל דיזנגוף מכתב מהנציב, שהביע את התפעלותו מן התיאטרון וצירף 50 לא"י כתרומה לבנין החדש. אתמול לפני הצהריים ישבנו אצל ארלוזורוב ושרתוק וניסחנו מכתב־תודה לנציב־העליון.


10 באוגוסט 1932

רובינא חזרה חולה מאד מן ההסרטה. היא שוכבת בבית־חולים במצב ירוד ביותר. אכן חרפה היא, שגדולי השחקנים שלנו נאלצים להתקיים ולעבוד בתנאים כאלה. אולי ישתפר המצב במרוצת הזמן.

נחמה וויניאר החליטה סופית לשוב לרוסיה. ביקשתיה שתחכה חודשים מספר, שמא יהיה יותר טוב, אך היא סירבה לשמוע. קבענו הסדרי־פרעון חדשים עם הנושים וכעת אפשר, לפחות, לנשום ולעבוד בשקט, בלי שישימו עלינו מצור. אולם, רוח־הרפאים של החודש הזה לא חלפה עדיין. ב־20 לחודש צריך לשלם את המשכורות המקוצצות – ואין פרוטה בקופה. יהושע ואני איננו מסוגלים להרדם מאז מספר לילות מרוב דאגה. נוסף לכך גם נמתחו היחסים עם בן־חיים. לא־מכבר היינו אצל פרלסון כדי לקבוע את התקציב החדש. הצעותיו של בן־חיים היו כה מופרכות עד כי שלושתנו, פרלסון יהושע ואני נאלצנו להתנגד להן. נראה, כי בן־חיים נדהם מן העובדה, שאנו חולקים על דעותיו, אבל אני חוששת, שלא נוכל להסתדר אתו. ועוד קשיים נתגלו בעבודה: נאלצנו לפטר את מנהל־החשבונות, כי הנהלת־הפנקסים לא היתה מסודרת, ושילחנו גם את האדמיניסטרטור, שעבד ארבע שנים. במקומו לקחנו את הופמן, מזכיר ועד־הבנין, ומנהל חשבונות חדש ושמו לב.


15 באוגוסט 1932

המוצא היחיד כדי לעבור את החודש הזה הוא להשיג חתימות על שטרות מידידים של “הבימה” ולעשות דיסקונט. אולם, רבים מן הידידים כבר עשו זאת לפני חצי שנה ואינם מוכנים לחזור על כך. יהושע ואני הולכים מאחד לשני והאנשים שואלים אותנו: “האם גם תפדו את השטרות?” שנינו הבטחנו, כרגיל, שנשלם ויהי־מה. אנו מתקרבים עתה לריכוז 250 הלירות הדרושות, אך זאת עבודה פרכת ומשפילה.

מעניין היה הביקור אצל מר קסטיליאנסקי. זהו גבר אצילי ומתבודד המתגורר בביתו של שמריהו לוין. הוא מלא יהלומים ומחזיק ערביה סורית כמשרתת. הוא שוחח אתנו באדיבות וגם התנדב לחתום לנו על שטר של 20 לא"י, אבל טען, שכל מה שאנו עושים זאת ברכה לבטלה. הוא עצמו, כך אמר, כבר הציע לפני שנה תרופה בדוקה למחלתה של “הבימה”, אך איש לא שמע בקולו. יהושע כועס עלי משום שאני נוהגת להצדיק את הבריות, אבל זה נוח מאד…

אך אם תהיה לנו אפשרות להשיג תמיכה חודשית קבועה בסך 150 לא"י ונציג מחזות טובים, נוכל, לפי הערכתי, לקיים את התיאטרון.


20 באוגוסט 1932

“הבימה” יצאה לפגרא. יהושע מכין את לוח־ההצגות החדש. הוא חתם עם מוגרבי על חוזה חדש ונוח בהרבה מן הקודם (20 אחוז הנחה). בחיפה בא לקראתנו גריידינגר ובירושלים עזר להו מאד מר גוט, בעל קולנוע “ציון”. ממזכירות הנציב העליון הגיעה תשובה על תזכירנו: על המכס אי־אפשר לוותר לנו, אבל ההתאזרחות תזורז ואשר לבעיית המסים, אין זאת בסמכותו של הנציב כי אם של מנהל מחלקת־הכספים של הממשלה, מר ג’ונסון. יש לי רושם שהנציב הוא איש נבון מאד. למעשה, דחה את הכל ובכל זאת נשאר ידיד לענין. זאת חכמה אנגלית מובהקת.

חודש ספטמבר לפנינו והוא המייאש מכל שלושת החודשים הללו מבחינת הסיכוי לשלם את המשכורות. אם תהיינה עכשיו הכנסות כלשהן, נצטרך להשתמש בהן כדי לשלם לנושים וגם להפריש סכומים כלשהם לבנקים, כדי שירחשו אימון להנהלה העסקית.


30 באוגוסט 1932

בן־חיים רוצה לנסוע לחו"ל. הוא מאמין שיעלה בידו לגייס כספים וגם ארדיכל9 ונדבן בשביל הבנין. יהושע ואני מפקפקים בתועלת הנסיעה הזאת – אולי הוא חפץ לנסוע משום שיש לו הרגשה, כי הוא מיותר פה. הוא מעונין עכשיו יותר בניהול מאשר במישחק ואנחנו מתחילים להבין, מדוע דחתה אותו “הבימה” כמנהל…


10 בספטמבר 1932

השחקנים חזרו מחופשותיהם, מאוששים במקצת, אך לא רגועים לגמרי, כי הדאגות מטרידות אותם. למחרת שובם התכנסנו לאספה כללית ראשונה כדי להחליט על ההצגה הבאה. לא היתה שום הצעה – שממון מוחלט. לבסוף אמר צ’מרינסקי: “שמא ננסה שוב קומדיה של שלום־עליכם? אולי זה יצליח?”

מאחר שלא היתה הצעה אלטרנטיבית נתקבלה תכנית זאת.

“ומי יביים?”

עלי לציין כי הלך־הרוח באספה זו היה מעודד. מישהו הציע שצ’מרינסקי ופרידלנד יביימו יחד. הצעה זו נתקבלה – דבר שלפנים איש לא היה מעלה על דעתו שהוא אפשרי. עתה כבר התחילו לעבוד על החזרות. א. ג. שטרנברג יחבר את המוסיקה ושמידט מחיפה יצייר את התפאורות. שם ההצגה הוא “עמך”.


12 בספטמבר 1932

כלל לא ברור מה יהיה החודש על תשלום המשכורות. במשך חודשיים כבר הוגענו שנינו את מוחותינו בסוגיה זו, כאילו רק אנחנו אחראים לענין. אך הפעם ממש אין לנו פתרון.


18 בספטמבר 1932

נותרו יומיים ליום התשלום. עלה בדעתנו למשכן את התכשיטים שלי ולמסור את פוליסת־הביטוח של יהושע, לטובת בנותיו, כערבות להלוואה. אינני משוכנעת כלל, שזאת הדרך הנאותה להבראת מוסד ציבורי, אבל מצד שני ברור לי, שאי־אפשר להשאיר את השחקנים ללא פרוטה.


25 בספטמבר 1932

יום התשלום עבר בשלום, אך אני תקווה, שלעולם לא נתנסה עוד בהתרגשות כזאת. המצב מוכרח להשתפר. הלוואי והיתה לנו האפשרות להקים “חוג־ידידים” נרחב. נפגשנו עם ועד החוג הישן, אבל הם סרבו להוסיף ולשתף פעולה. השטרות שעליהם חתמו – לא נפרעו מעולם.


30 בספטמבר 1932

בירושלים פגשתי שני אנשים המוכנים להקים חוג־ידידים, בצורה שכל אחד ממאות החברים ישלם סכום שנתי או חודשי. השניים הם זגג מדגניה וד“ר ראובן קצנלסון. אנו משתדלים כעת להקים חוג ידידים מצומצם בירושלים. משתתפים במאמצים ד”ר קצנלסון ורעיתו, ג. אגרונסקי (לימים אגרון – ראש־עירית ירושלים), וסימה אשתו של ארלוזורוב. היא יפה מאד ומאושרת עם בעלה. ביתה הפך לבית־ועד מדיני בירושלים וארלוזורוב מקורב מאד לנציב העליון.10


10 באוקטובר 1932

בירושלים החלה הפעולה לגיוס חברים. חוג קטן של נשים מחתים את החברים ומוסר להם תעודת־חברות יפה, שתוכננה על ידינו. כאן בתל־אביב, ההתחלה קשה יותר. לדעתי, החוג אינו צריך להסתפק באיסוף כספים כי אם להיות למוקד לעבודה תרבותית, שתרכז מסביב לתיאטרון: הרצאות של מלומדים, הקראות של יצירות חדשות, וויכוחים פומביים, ערבי־קריאה של שחקנים ועוד ועוד. אולם, לא ברור כיצד צריך לגשת לנושא. כצעד ראשון יוזמים אנו אסיפה של אנשים בקפה ההונגרי ושם נספר על מצוקת התיאטרון ועל הכוונה להקים חוג ליד התיאטרון. לא קל להרכיב את התוכנית של ערב כזה, אבל כבר הגענו לסיכום: המשוררת אלישבע תשוחח על התיאטרון במוסקבה בימי הצאר; הכנר אבילאה ינגן בלווית פסנתר; פינקל ידקלם קטעים. גם ביאליק יהיה נוכח וקרוב לודאי, שינאם. ואם יהיה צורך, אדבר גם אני.

20 באוקטובר 1932

אמש נתקיימה האספה בקפה ההונגרי. אודה ואתוודה, כי לא פיללתי שהצעד הנסיוני השלומיאלי שלנו יתפתח בצורה כזאת. ראשית, היה המקום מלא מפה לפה. חלק גדול מבאי האספה נאלצו לעמוד על המרפסת ולא שמעו ולא ראו דבר. האווירה היתה משונה, שכן איש לא ידע, בעצם, להסביר את בואו. להאזין לאלישבע – זה היה תענוג מפוקפק ופינקל היה לחוץ אל הפסנתר כאשר דקלם את “העורב” לאדגר אלן פּו. הכנר היה חלש. אני עצמי גימגמתי ולא היה לי משהו מפורש להגיד, בעצם, פרט לעובדה שהמצב לא טוב ושצריך לארגן חוג של שוחרי־“הבימה”. נוסף לכל גם התקשיתי להתבטא בעברית ובנוכחותו של ביאליק היתה מבוכתי רבה פי כמה וכמה. אולם, לאחר־מכן דיבר ביאליק על הריפרטואר ועל השיקום ועל היעדים לעתיד וסיפר על יצירה גדולה – “צור וירושלים” מאת שוהם. לדבריו, זאת הדרמה העברית הגדולה ביותר שנכתבה אי־פעם ועל “הבימה” להציג אותה. אבל, כשחזרנו בלילה הביתה, היתה לנו, למרות הכשלון־לכאורה, הרגשה שהונח יסוד כלשהו. רבים איחלו לנו הצלחה ואמרו, שעכשיו אפשר להתחיל ברצינות.



פרק י"א    🔗


25 באוקטובר 1932

החודש הספיקו ההכנסות – כמעט – לכיסוי התקציב הקטן. יהושע גם אירגן יותר הצגות משהיה מקובל בשנים קודמות.

השבוע כינסנו בתא"י אספה של חמישים מוזמנים בלבד, שיהוו את גרעין החוג החדש. העתונות היתה אוהבת מאד ודיווחה בהרחבה על הערב שקיימנו בקפה ההונגרי. יש רושם, כי הכירה בכוונותינו הטובות. העבודה להעלאת הצגת “עמך” מתקדמת והבכורה נקבעה לשלהי נובמבר. בן־חיים יוצא בימים הקרובים לברלין. היחסים בינינו מתוחים מאד.


28 באוקטובר 1932

חזרתי זה עתה מאספה כללית ב“הבימה”, שם דובר בבעיות פנימיות. לא קל לי להיות נוכחת בוויכוחים כאלה, כי טרם משו מזכרוני שעות־העינויים שעברו עלי במחיצת “הבימה” בקיץ 1928. אמנם, האווירה היתה אז מתוחה מכפי שהיא היום והעתיד מעורפל עוד יותר. אפס, גם כעת אין לזלזל במתיחות הפנימית. רבה השנאה בין בן־חיים לוורשבר, וזה האחרון רוחש טינה לכל התיאטרון, משום שנאלץ לפרוש מן ההנהלה. עם זאת מסרב הוא להבין, שהניהול שלו הביא את המוסד לעברי פי פחת. היום הוא הכריז על כוונתו לפרוש לגמרי מן הקולקטיב ואמרו לו, שלפי התקנון לא יוכל לעשות זאת אלא מקץ שלושה חודשים. מששאלוהו במה יעסוק, השיב, כי בדעתו להיות אמרגן.


31 באוקטובר 1932

לאסיפה באו כל האישים החשובים, אבל רק שניים מן השחקנים: גנסין וצ’מרינסקי, גנסין אמר מלים אחדות ואחריו דיבר יהושע ודיברתי אני. בפעם הראשונה תיארנו את המצב לא כחל ושרק וללא חת – לא כפי שדיברנו בקפה ההונגרי בנוכחות זרים רבים. השפעת דברינו היתה מזעזעת, בעיקר על אדם אחד: גרשון חנוך מן “הפועל הצעיר”.

הכרתי את חנוך מביקור קצר שערך בשעתו בברלין. הוא עתונאי; אדם נאה ובעל נפש רגישה, וחשבתי אותו לחביב, אבל חלש־מעשה. אולם, בערב זה דיבר בהשראת אהדתו והשתחרר לגמרי מכל גינוני־מוסכמות. “כיצד קרה הדבר – " נשאל – “שכולנו, החיים במחיצת התיאטרון הזה, לא ידענו דבר על המשבר הפנימי והחיצוני שלו? איך הוסתר הדבר מפנינו? כולנו, העוסקים בצרכי הציבור ובעתונות, ראינו את המציאות באור אחר מכפי שתיארתם אותה כאן. חשבנו, ש”הבימה” מסתגרת מפני הציבוריות הארצישראלית ועל כן התרחקנו גם אנחנו ממנה. עתה אנו שומעים מפיכם, שאתם מבקשים אנשים, הבנה ושיתוף־פעולה. אנו שומעים, שאתם זקוקים לא רק לעזרה חומרית כי אם גם ליחסי־גומלין רוחניים והפראה הדדית. עתה נשקיע את מאמצינו בהקמת החוג הזה והבטחת קיום התיאטרון? אני מעמיד את עצמי ואת קולמוסי לשרות המפעל הזה“. הוא קצר תשואות רמות ועוד באותו ערב נבחרה הנהלה זמנית, שכיו”ר שלה הצענו את ד“ר משה קריגר. באותו זמן הורכבה גם רשימה של חברי המועצה המורחבת. באספה נכחו גם פרלסון, זקס הישיש מ”בנק אשראי", חיה ליכטנשטיין (אחותו של חיים ווייצמן) ורבים אחרים. הוחלט לכנס את המועצה כבר בשבוע הבא, לאחר ההכנות הדרושות, כדי לגשת לפעולה.


3 בנובמבר 1932

כרטיסי־החבר שהדפסנו בשביל ירושלים יודפסו עתה גם בשביל תל־אביב. שאלתי את עצמי כיצד אפשר לנצל כרטיס זה, שמחציתו נשארת בידי החבר ומחציתו השניה נשמרת בכרטסת, לרישום ההכנסות השוטפות. נראה לי, שצריך להתקין למטרה זו תיבה מיוחדת. כשעברתי היום ברחוב נחלת־בנימין, ראיתי יהודי ישיש, בעל זקן לבן, יושב על המדרכה ומוכר קופסות –פח קטנות. קניתי קופסה בגרוש והבאתי אותה למשרדי כשאני קורנת מסיפוק על רכישת הציוד. עתה כבר מונחים בקופסה חמישה כרטיסים: של אליעזר פרלסון, של יהושע ושלי ושל עוד שני יהודים. לפי שעה, אני מטפלת בכל בעצמי ויענק’ל הארוך שלנו חייב לגבות את דמי־החבר – עיסוק החורה לו מאד. לקופסה יש מגרעת אחת: הקצוות שלה חדים מאד וכל אימת שאני סוגרת או פותחת אותה אני נחתכת בקצות־האצבעות. בסופו של דבר, אולי אתרגל לכך.

בכורת “עמך” צריכה להתקיים בעוד שלושה שבועות. כל ההכנסות מן ההצגות השוטפות מושקעות עתה בהכנות להצגה החדשה. הכל עובדים במתח רב ובמסירות גדולה. יהושע ואני נהיה מאושרים כשהבכורה ויום־התשלום יהיו מאחורינו.

החודש הזה – גרוע אפילו מספטמבר, כי אנו עומדים בפרוס בכורה ועם זאת גם צריך לדייק בתשלומים לנושים. אתמול פגשתי את הצייר רובין לבדו בבית־קפה. הוא לא נכח באספה שנערכה בתא“י וכעת ביקש לשוחח אתי על כל הבעיה. נתרשמתי בשיחה אישית, שהוא אדם מעניין ומקורי. הוא אמר לי, שבלבו אהבה גדולה ל”הבימה“, ועם כל חסרונותיה הוא רואה בה את המוסד התרבותי החי היחיד של הישוב. לפיכך מוכן ומזומן הוא להעמיד את עצמו, את כל כוחותיו ואת קשריו החברתיים המסועפים, לרשות הענין שלנו. חשתי סיפוק רב. הוא אף הציע לי לקיים בביתו את האספה הראשונה. בשבועות האחרונים שוחחתי עם אנשים רבים, ביניהם רחל גולדברג, עוה”ד דונקלבלום ואשתו לאה, שמריהו לוין, ביאליק ואחרים, וכולם נכונים להטות שכם ושמחים לקראת שיפור המצב. בירושלים כונסה אספה אצל אגרונסקי, אך באו מעט אנשים. אף על פי כן עומדים להתחיל שם בפעולה. חוג מצומצם מתכנס אחת לשבועיים, אצל סימה ארלוזורוב כדי למסור את כרטיסי־החבר ולתכנן את המשך העבודה. זגגי מתמסר בצורה נוגע ללב לארגון וגם סימה פעילה מאד. יש כאן כבר 150 חברים ואולי נקבל החודש עשרים לא"י מירושלים.

סימה היא, אולי, האשה המאושרת ביותר שאני מכירה. היא חיה בחדווה רבה עם בעלה ונישאת על כנפי מעמדו וקשריו הידידותיים עם יהודים, אנגלים וערבים. בשבועות האחרונים היא ממש פורחת ושופעת נחת. ועם זאת היא אמיצה יותר מנשים אחרות במצבה.


8 בנובמבר 1932

בן־חיים נסע ועכשיו קל לנו יותר לעבוד. הפועלים, ובעיקר כספי, המנהל הטכני של “הבימה”, שדואג לתובלה ולתפאורות, משתפים פעולה אתנו. חברינו מרגישים, כי רווח לנו מאד בהיעדרו של בן־חיים ואף הציגו לנו שאלות בנדון.

היינו כנים וענינו בחיוב ואף הודינו, שצדקו המה כאשר הזהירו אותנו מפני עבודה משתפת אתו. כולם נראים, אגב, מאושרים על שהוסר מהם עול האדמיניסטרציה. מנהל־החשבונות שלנו ומזכירנו, שניהם אנשים מסודרים ביותר ולאט־לאט ניתן לסקור את המצב הכספי בראיה מציאותית. אם נקבל כבר החודש השתתפויות מכמאה חברים לשנה מראש, נוכל לקיים את הבכורה במועדה. אולם, כיצד משיגים זאת? מחר תתקיים האספה הראשונה אצל רובין.


12 בנובמבר 1932

האספה אצל רובין היתה נחמדה מאד. כל המוזמנים הופיעו. הוחלט לגשת לפעולה לאלתר: כל אחד מחברי החוג יקבל עשרה או עשרים כרטיסים ויפיץ אותם בין מכריו. רובין כבר מסר את כתובותיהם של מספר אנשים, שאותם רתם, והוחלט, שמדי שבוע ייפגשו ידידי־“הבימה” בערב קבוע בבית קפה ויחליפו רשמים. ד"ר משה פרלמן הציע להוציא בטאון לחוג והצעתו נתקבלה. הוא עצמו התנדב לערוך את הבטאון בעזרתו של חנוך.


14 בנובמבר 1932

אני עוסקת עכשיו בהפצת הכרטיסים הירוקים של החוג ובקבלת הכרטיסים הממולאים המוחזרים. אינני יכולה להכחיש, שהדבר מסב לי סיפוק רב. הזמנתי את כולם לבוא אלי בראשית השבוע הבא ובעוד שבועיים תתקיים האספה השניה הגדולה אצל רובין. בקופסת־הפח כבר מונחים 30 כרטיסים. הדיווחים בעתונות היו חיוביים מאד וכולנו פועלים בקדחתנות. עם זאת לא בטוח כלל, שנצליח לקיים את הבכורה במועדה ולשלם את המשכורות בסביבות ה־20 לחודש. לפני ימים מספר לקחתי לי כעוזר בחור צעיר ושמו דויד, שנראה לי חביב וזריז מאד. כגובה העסקנו את קצנלסון הצעיר. מתברר, כי רעיון חוג הידידים עושה לו כנפיים. על כל פנים, ההתנערות מוסיפה לנו אומץ רב.


20 בנובמבר 1932

אנו חיים במצב של התרגשות מוזרה. לא הצלנו עדיין לגייס את כספי המשכורות. מירושלים ומהתשלומים הראשונים של החברים נקבל כמאה לא“י, אך חסרות עוד 150 לא”י. אנו אובדי עצות. הערב תתכנס האספה השניה אצל רובין ואליה הוזמנו עוד מספר אנשים חדשים ועשירים. לצערי לא נוכל להשתתף בחזרה הכללית של “עמך” שתתקיים אף היא הערב. אמש כבר ראיתי קטעים מההצגה ואני מוקסמת מן הקלילות והחמימות של הביצוע. במיוחד מרשים מסקין בדמות קופל. נקווה, שכל ההצגה תהיה באותה רמה. לבנו דואב מאד על השחקנים הנאלצים לעבוד בנסיבות כאלה. ללא אמצעי קיום מינימליים.


21 בנובמבר 1932

שנתנו נדדה כל הלילה כמעט. אמש קרו תקריות חמורות. לאספה הופיעו הרבה חברים חדשים; במיוחד יש להודות לרובין שאסף רבים וגם ריכז סכומים גדולים. מאחר שאיש מן השחקנים לא נכח (בהיותם עסוקים בחזרה הכללית), העלינו את המצב הנוכחי ואמרנו, שלא נוכל להרים את המסך אם לא נשכיל לשלם, לפחות, את משכורות־הרעב. הצענו שכל הידידים ישלמו מיד את דמי־החבר לכל השנה, כדי שיימצאו האמצעים לבכורה ולמשכורות. הצעה זו נתקבלה באהדה רבה, אך ידעתי אל־נכון, שנכונות זו אינה אלא סמלית, שכן איש מהם לא יעסוק בעבודה המפרכת של גביית כל לירה בודדת או שתיים. זהו שוב החלק הקשה הנופל בגורלו של יהושע ושלי. עד כאן התנהל הכל למישרין, אבל פתאום קם איש, שמעולם לא ראינו אותו. היה זה מר ציזלינג והוא השמיע נאום חוצב־להבות, שפיזמונו היה כך, לערך: “מדוע אתם נוקטים דרכים ושיטות בלתי־נכונות כאלה? איזו מין איוולת היא לאסוף כמה מאות לירות מדי מאות אנשים? יש דרכים אחרות לגמרי! מזמינים שלושה־ארבעה גבירים, מגישים להם כוס־תה ומקבלים מהם את הסכום הדרוש. כך כבר נהגנו פעמים אחדות, אבל אתם אינכם מוכשרים לכך. ואם אינכם יכולים לבצע זאת – אין תרופה. על כל פנים, מה שאתם עושים פה – זהו הבל־הבלים!”

אחרי נאומו השתררה צינה בחדר וההתנגדות לדעתו היתה קלושה. ושוב קרה לי, שהשתחררתי מכל המעצורים ומכל כללי הזהירות ויצאתי חוצץ נגד כל הטפילים ואף תקפתי נוכחים כנעדרים. הטחתי בפניו של ציזלינג, כי הוא ושכמותו אין להם מושג מה פירוש יצירה אמנותית. דעה קדומה בורגנית מגוחכת היא, שאמן חייב לסבול חרפת־רעב כדי שיוכל ליצור. שאלתי אותו אם הוא סבור, שלא ניסינו את שיטתו ונכשלנו. אמרתי לו, שבית־המיקדש וכל היצירות הציבוריות הגדולות הוקמו בכל העולם כולו על ידי ההמונים. “אבל אתה מר ציזלינג”, סיימתי בהתרגשות, “אתה כנראה, יוצא מן הכלל. אנו נשמח אם תוכיח זאת במעשים!”

הייתי כה נסערת שהיה עלי לעזוב את החדר וכל האורחים נדהמו. לחדר הקטן הסמוך נכנס מארק שוורץ, בעלה של ליה רוזן, ואמר לי, כי בידו המחאה בשבילי וכן התחייבות מצד האמריקני, מר ס., על סכום גדול. גם רובין בא אלי ומסר לי, בשם מר ציזלינג, כי הוא מבקש, שאתקשר אתו טלפונית למחרת. השעה היתה חצות וחצי כשהלכנו משם. מיד אצנו אל החזרה הכללית בתיאטרון. נתלווה אלינו ד“ר קריגר, יו”ר חוג־הידידים. לא ידענו אם יניחו לו להכנס וביקשנו, כי ימתין לנו בחוץ. שאלנו את רובינא, אך היא סירבה בתוקף והיה עליו ללכת. סירוב זה הכאיב לי מאד. הוא איש טוב־לב ובשבועות האחרונים התמסר מאד לתמיכת התיאטרון ולא ראיתי כל טעם למנוע ממנו את התענוג הזה, ומה גם שנוכחו בחזרה כל כך הרבה אנשים זרים. קשה לי להשתרר מן ההרגשה, שאנשי “הבימה” שוב מפגינים כלפי ידידיהם אותו זלזול שכבר נתקלתי בו בעבר.


21 בנובמבר, אחר־הצהריים

התחלנו בהתרוצצות מאדם לאדם. יהושע ואני פוקדים כתובת אחרי כתובת ואוספים דמי־חבר: לירה או שתיים ולפעמים חמש. מר ציזלינג מוכן לתת חמש לירות – זאת היתה כל סיבת התפארותו אתמול. אני דואגת מאד לשלומה של מרים, שקיבלה חום גבוה. יש לה כאבי־בטן חזקים והרופא חושד לדלקת במעי העיוור. זה קצת יותר מדי בשבילנו במצב הנוכחי. הבכורה נדחתה ביום אחד: למחרתיים. עוד קיימת תקווה לקבל מחר סכום ניכר מן האמריקני מר ס. ליה רוזן ואני נפגוש אותו מחר.


22 בנובמבר 1932

גם הפגישה הזאת כבר מאחורינו. חיכינו לו שעה לפני מלונו ולבסוף הופיע ודיבר אתנו ברחוב, בשדרות רוטשילד, מבלי להציע לנו להכנס. דיברנו אליו כמתחננות, אך לבו היה כמו אבן. נראה שכלל לא התכוון לתרום דבר. לפעמים אני תוהה מדוע אנשים כאלה אינם מתרככים ולוא רק מתוך רחמנות על המבקש. הרי הוא ידידה האישי של ליה רוזן וראה מה קשה לה לעמוד ברחוב ולהתחנן לפניו למען תיאטרון, שבתוך־תוכה אולי לא העריכה כלל. אני חזרתי ואמרתי לו, שלא נוכל להרים את המסך אם לא יהיה לנו כסף, אך אוזניו היו אטומות. הוא עזב אותנו לנפשנו באמצע הרחוב ואנו ישבנו על ספסל בשדרה. הרגשתי, כי בלבי רותחת שנאה כבירה לעשירים כאלה המקשיחים את לבם. בקושי עצרתי את דמעותי. כעת אני יושבת שוב בית, ללא מוצא וללא תוחלת למחר. מצבה של מרים לא השתפר ורק מחר נדע אם יהיה צורך לנתחה.


23 בנובמבר 1932, 6 בערב.

הגיע ערב הבכורה ועודני מחכה להכרעת הרופא בנוגע למרים. עדיין יש לה חום גבוה. את הכסף לא השגנו. דמי־החברות לא הספיקו, אף שבשלושת הימים האחרונים התרוצצנו בלי הפסק מאדם לאדם. בסופו של דבר לקחנו, מרוב יאוש, הלוואה קטנה בריבית קצוצה, שיהושע ואני חתמנו עליה כערבים.

בשעה זו משלמים את המשכורות. אני שבורה ומעוצבנת עד כדי כך, שכלל אין לי חשק ללכת להצגת הבכורה.


24 בנובמבר 1932

הבכורה, שכה חרדנו מפניה, כבר מאחורינו.




  • פה נפסק היומן –

צילום 1.png
צילום 2.png
צילום 3.png
צילום 4.png
צילום 5.png
צילום 6.png
צילום 7.png
צילום 8.png
צילום 9.png
צילום 10.png
צילום 11.png



 

חלק ב'    🔗

“ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף”


מבוא    🔗

מזמן לא דובר ולא נכתב כה הרבה על “הבימה” כמו בחודש אפריל 1970, ואז נטלתי לידי את יומן “הבימה” שלי, אותו כתבתי בשנות ה־30. הבטחתי בו שאכתוב על תשע שנים, אך כתבתי רק על חמש, כלומר עד סוף 1932, ועל כן היומן איננו שלם וחסרות בו ארבע שנים.

ברור, שאינני מסוגלת לשחזר עתה את המאורעות של השנים ההן ברציפותם המדוייקת ובתאריכים בטוחים, ועל כן אצטרך לחלק את השנים הללו, מ־1932 עד 1936 לנושאים. ועוד הבדל מכריע אחד יאפיין את הדפים הבאים: אינני יכולה להתעלם היום, ב־1970, לאחר שחלפו יותר מ־30 שנה, מן ההתפתחות ההיסטורית ואצטרך להביא, לפעמים, את פתרונות החידות כפי שסופקו על ידי השתלשלות המאורעות.

רבים מן האישים אשר שיחקו אז תפקידים גדולים במהלך־העניינים אינם עוד בחיים – ולא רק דמויות בולטות כמו ווייצמן, ביאליק, ברל כצנלסון, ארלוזורוב, הנציב העליון ווקופ, כי אם גם רבים אחרים אשר נשכחו מסיבה זו או אחרת כמו, למשל, ווילפריד ישראל, חברנו במזכירות “הבימה”, שניספה יחד עם השחקן היהודי המפורסם לסלי האורד בעצם ימי המלחמה העולמית השניה, כשהוא נשלח ע“י הסוכנות היהודית לפורטוגל, להצלת יהודים, והנאצים הפילו את מטוסו. או כמו שני הבמאים הראשונים שצמחו מתוך “הבימה”, ברוך צ’מרינסקי ז”ל והאיש עדין־הנפש ונעים־ההליכות צבי פרידלנד, בעל הנשמה הסוערת, שראה את יעודו בחינוך דור צעיר לתיאטרון. וביניהם, בין הנשמות היקרות האלה, היה גם צבי בן־חיים, אשר בלהט־נשמתו הצליח למשוך את יהושע ברנדשטטר ואותי לשרות התיאטרון משך תשע שנים, ואשר אף־על־פי־כן, בסוף התקופה הזאת, התרחק מאתנו, כיוון שלא יכול לשאת בעול הארגון וההגיון המשקי הדרושים אפילו בניהול תיאטרון. בין אלה שאינם עוד אתנו אזכיר גם את פרופסור לאופולד ייסנר, הבמאי הוותיק והמנוסה, ראש התיאטרון (“גנרל אינטנדנט”) הממלכתי בברלין לשעבר, אשר ביים ב“הבימה” את הצגותיו האחרונות, “הסוחר מוונציה” ו“וילהלם טל”. ועוד שתי דמויות יקרות מאד עולות בזכרוני: הראשון הוא גרשון חנוך ז"ל, שיחד אתו נשאתי בעול עריכת בטאון “הבימה” (על אף שהגליון הראשון יצא בעריכתו של ד"ר ש. פרלמן), והוא נשאר העורך בפועל עד פרוץ המלחמה העולמית השניה, גם לאחר שעזבתי את התיאטרון בשנת 1936. היינו ידידים וחברים בעבודה ויחד ניהלנו את “חוג הבימה לנוער”, אשר, אמנם, נוסד בביתי, אבל גם מפעל זה המשיך, עד שחוג־הנוער התפרק, עם פרוץ המלחמה. ודמות שניה, מסוג אחר לגמרי, היה יוסף שפירא, מנהל חברת־החשמל, ממשיכו של מפעל פנחס רוטנברג – גזבר ועדת הבנין עד מותו. איש נחבא־אל־הכלים היה, אבל בעל כושר־עבודה עצום, עניו וצנוע מאין כמותו, בעל אינטואיציה הבנה והתמסרות. אכן, אחד מאנשי הסגולה אשר פגשתי מעודי. ועוד אזכיר את יצחק בן־יעקב ואת יוסף ברץ, אנשי־דגניה. ברץ זכה למות בשיבה טובה, אבל יצחק בן־יעקב נספה בתאונת־דרכים ללא עת יחד עם דב הוז. בידיהם היה מופקד לשעה קלה גורל “הבימה” וגורלנו שלנו. ואחרון־אחרון חביב, אזכיר לטוב את פרופסור אוסקר קאופמן הדגול, הארדיכל של תיאטרון “הבימה” אשר בנה קודם לכן חמשים במות, וייזכר גם מקס ריינהרדט, אשר בנה קודם לכן חמישים במות, אחדות מהן גם למקס ריינהרדט. פרופסור קאופמן נאלץ לעזוב את הארץ ומסר את ביצוע הבנין לעוזרו, אף הוא מהונגריה, אויז’ן שטולצר.

היתה לי הזכות הגדולה לראות את קאופמן עוד פעם אחת, זמן קצר לפני מותו, בשנת 1950 בבודפשט, כשהוא המשיך לבנות ולשפץ בבירה הרוסה זאת את הבמות והאולמות.


פרשת בנין הבימה    🔗

סיפרתי כבר ביומני, שעירית תל־אביב אמנם רצתה לתת ל“הבימה” מגרש לבניה, אלא שלא היה מגרש מתאים ברשותה. לבסוף, בשנת 1928 הוליך אותי ראש־העיר דאז, בלוך־בלומנפלד המנוח, אל מפת־העיר אשר כיסתה את הקיר המערבי בחדרו בקומה השניה בבית העיריה אשר ברחוב ביאליק. יש לציין, שמאיר דיזנגוף כיהן 30 שנה בתל־אביב מטעם הרוב האזרחי ואילו בלוך־בלומנפלד היה נבחר ציבור הפועלים שלא היה אז חזק כמו בימינו. הוא הראה לי את כל התכנית והורה על איזור “ראש ת”א" – על אותו מגרש עליו עומדת “הבימה” עתה. בימים ההם נקרא הרחוב “גבעת הרוכבים”, בגלל אורוות־הסוסים אשר נמצאו בקרבת הפרדסים העצומים של האחים ליטוינסקי. מר בלוך הסביר לי, שמוטב שיהיה מגרש כלשהו לרשותנו – ואפילו על גבי הנייר בלבד – ואני הסכמתי, אף שלא היה כל סיכוי קרוב לבנות על מגרש זה.

בכל זאת, העיר פרצה צפונה, לעבר גבעת־הרוכבים ואז פתחו במאבק בעזרת העיריה, להפקעת המגרש. לשם כך היה צורך גם בעזרת ממשלת־המנדט. שנים חלפו עד אשר הוכתרו מאמצינו בהצלחה. בשנות השלושים הראשונות כבר דובר במפורש על מגרש זה, ואז הצענו – יהושע ואני, אשר ניהלנו למעשה את משק־התיאטרון ואת הכנת הבניה – להביא את הארדיכל המהולל אריך מנדלסון, שהתפרסם במיוחד בסגנון המודרני לפי מושגי הזמנים ההם של ה“באוהאוס” בעיר דסאו. ואמנם הוא בא (על חשבון “חוג ידידי הבימה”, כמובן) בימים הראשונים של שלטון היטלר בגרמניה, ראה את המגרש והודיע לנו ולוועדת־הבנין (בה11 היו פעילים סגן־ראש העיר דאז, ישראל רוקח, אליעזר פרלסון מקופ"ח ואחרים), כי יוכל להתפנות לעשרה ימים בלבד. הודינו לו בעד נדיבות־לבו ושלחנו אותו חזרה לאירופה. שוב התייעצנו עם מומחים במי לבחור ואז נזכרתי בפרופסור אוסקר קאופמן, ידיד, אם גם לא קרוב, של אבי.

מצאנו אותו בברלין כשהוא אורז את מזוודותיו כדי לשוב לבודפשט עם אשתו ועם עוזרו אויז’ן שטולצר. שכנענו אותו לבוא ומאחר שאהבנו אותו מאד, הצלחנו להשפיע עליו, שישנה את כל תכניותיו. היה זה הישג גדול, כי קאופמן היה ידידם של חשובי־האמנים, כמו הציירים סלפוקט, אורליך, ליברמן, הבמאי ריינהרדט, המנצח ברונו וולטר ואחרים.

הוא התגורר בחדר צנוע בפנסיון ברנדשטטר, אצל גיסתי פייג’ה. הוא ריהט את כל הפנסיון שלה בחמרים הזולים ביותר. הוא תכנן לדירתי את איצטבות הספרים. הוא התאונן, שלא יכול למצוא שולחן גדול למדי בשביל תכנון הבנין, ואז הזמנתי שולחן מיוחד מברלין שניתן להגדילו בנקל ואשר עדיין עומד בדירתי, והתחלנו יחד בתכנון. הוא לימד אותי מספר חוקים עירוניים שלא אשכח לעולם. ככלל ראשון הוא הטעים שבארץ־ישראל נרתעים מצבעים ומשתמשים בעיקר, גם לחזיתות הבתים וגם לפנים (לקירות, וילאות, רהיטים, מפות־שולחן וכו') בלבן, אפור, צהוב בהיר וכד' – בעוד שצריך, לדעתו, להשתמש בגוונים עליזים ורעננים אשר מרהיבים את העין ומשרים חדוות־חיים. לראשונה הפעיל עיקרון זה ב“בר” הקטן של קולנוע “אורה” בחיפה, אותו בנה ואותו קישט באריחי־חרסינה בכל צבעי הקשת. העיקרון השני שלמדני, היה שבריהוט חדר או מקום כלשהו צריך, ראשית כל, להביא בחשבון את תנועות בני־האדם ותנועות הדלתות והחלונות בשעת פתיחה וסגירה.

בעירית תל־אביב ישב אז אדריכל ושמו פישמן. הוא הציע לעיריה תכנון, לפיו יחולק המגרש הגדול בעל המידות הקלאסיות, לחלקות קטנות – בלתי־זהות ובלתי־הרמוניות.

הרעיון היה מחריד והזכיר לי את תכנון המרכז המסחרי הישן של ת"א – שכונה שעד היום אי־אפשר להכנס ולצאת ממנה הואיל וארדיכל מלפני ששים שנה תכנן אותה בצורת חנוכיה. ועם זאת, המרכז המסחרי היה מלאכת־מחשבת לעומת התכנון של מר פישמן. לא ידענו איך להחלץ מן המיצר. לבסוף, גברנו על מכשלה זו, אך נותרה שניה – ועליה אספר להלן.

עשינו חשבון, שאם נסיר את גבעת־החול שבין רחוב שינקין לשדרות בן־ציון – ויש לזכור שאחרי רחוב שינקין ושדרות רוטשילד נבנו אז 2–3 בתים בלבד – אפשר יהיה לראות את בנין “הבימה” מרחוב אלנבי. כמובן, צריך יהיה, כדי להשיג מטרת־ראווה זו, לא רק להסיר את החול מהגבעה, אלא גם להזיז את בנין “הבימה” כמה עשרות מטרים שמאלה מן המקום שקבע פרופ' קאופמן. אבל, בקשתי להסרת גבעת־החול המסתירה את הנוף, נתקלה בקיר אטום במשרדו של מר פישמן.

בעצם תכנון המגרש הצלחנו. ומעשה שהיה כך היה: בתקופת התכנון ישבתי פעם בככר של סן־מרקו בוונציה, ביום קיץ לפני הצהרים. בכיכר טיילו כמו תמיד מאות אנשים והאכילו את היונים. מסביב ישבו הכל בבתי־קפה ליד שולחנות מוזהבים ושתו קפה ואורנג’דה. במרכז המגרש, על במה פרימיטיבית שהוקמה לשם כך בכל יום א‘, נגנה תזמורת עליזה. פתאום עלה בדעתי שצורת ככר סן־מרקו ומידות מגרש “הבימה” דומות מאוד. ביקשתי מן המלצר נייר ומעטפה וכתבתי לפרופ’ קאופמן, רחוב הירקון 16, תל־אביב:

“פרופ' קאופמן היקר! אנא עשה תכנית לככר ‘ראש תל־אביב’ כמו הפיאצה סן־מרקו. גם אצלנו אפשר להביא תזמורת וגם אצלנו ירצו לאכול גלידה בימי הקיץ”.

וכך עשה!

לעולם לא היה לי בחיי ידיד או חבר לעבודה כמו קאופמן, שהטה אוזן כה קשבת להצעותי. וללא נסיון בתיכנון כיכרות ערים או תיאטראות – והוא היה בעל שם עולמי. אבל, התוכנית אותה הכין היתה, בכל זאת, פרי משאלתי הצנועה, שתהיה לתל־אביב כיכר כמו סן־מרקו. מה שחסר שם עד היום, הם בתי־הקפה הסואנים והתזמורות להנאת הקהל…

נזכרתי עתה בהצעה נוספת של קאופמן, הצעה שאילו קבלוה, היתה עשויה לכסות את כל גרעונות “הבימה” במשך מאה שנים. קאופמן הציע לבנות על הגג השטוח של התיאטרון, שהיתה אז הנקודה הגבוהה ביותר בעיר, בית־קפה ומסעדה. הארדיכל ניבא, שאם ידאגו לצל, ע“י שמשיות למשל, יבואו מכל העיר להנפש על גג “הבימה”, הן מבחינת האוויר הצח והן מבחינת הנוף. אך אבות העיר התנגדו ל”חילול מקדש־האמנות" ע“י מסעדה בה ישתו מיץ ויאכלו בה נקניקיות עם חרדל, ואולי אפילו ישתו כוס בירה או יין, דבר שנהוג בכל תיאטרון בעולם. לי נראה גם אז וגם היום, שלפרופ' קאופמן היה יותר נסיון אומנותי ומעשי מאשר לאבות העיר דאז. לבי מתפלץ בקרבי כשאני חושבת, כמה סבל אפשר היה למנוע ע”י הקמת גינת־גג במרומי בנין “הבימה”.

בימי תיכנון הבנין שיחק התיאטרון בשלושה מקומות בתל־אביב: באולם “תל־אביב”, באולם “מוגרבי” ובבית־העם. בין כה וכה התפתחה פעילות חדשה מסביב לתיאטרון באולם התל־אביבי: בשבתות אחרי־הצהריים “חוג הבימה לנוער”. ושוב מאחת הנסיעות לאירופה כתבתי לפרופ' קאופמן וביקשתי ממנו לתכנן לחוג הנוער אולם קטן בתוך הבנין. וכך תיכנן חצי־גורן עגולה ל־300 איש, ולאחר מכן הפך המקום ל“האולם הקטן”.

שנות התיכנון היו מיגעות ביותר. עשרת הימים שהיה מוכן להקדיש לנו מנדלסון נראו כלעג לעומת המציאות. לא זו בלבד שלא היה כסף לבניה אלא שגם קשה היה להגיע לכלל החלטות ברורות שהיו טעונות אישור ע“י “הבימה” והעיריה. אני זוכרת היטב, שבעיה טכנית מסויימת הטרידה אותנו מאוד: הבידוד. פרופ' קאופמן בנה את כל התיאטראות שלו – למשל את התיאטרון על שם הבל בברלין, או ה”פולקסבינה" המפורסמת בבילו־פלאץ (כיום בברלין המזרחית) בצורה שכל פנים־האולם היה מצופה עץ. הוא טען, שתוכו של אולם־תיאטרון חייב להיות ככינור, כדי שגלי הקול ימצאו את ההד המתאים ע"י הקשתם על עץ. אבל, הזהיר, אם לא ישימו חומר בידוד, כצמר זכוכית למשל, במידה מספקת בין הקיר הבנוי לבין העץ שבתוך האולם, תהיה האקוסטיקה לקויה. לצערנו הרב, הוא לא גמר את הבנין ומר שטולצר לא היה חזק די צרכו לעמוד על שלו. הוא לא היה מומחה ברמתו של קאופמן ועל כן היתה האקוסטיקה הפגם העיקרי בבנין “הבימה” היפה.

כדי לתת לקורא מושג מהמימדים הכספיים של המפעל אביא להלן עמוד אחד מחוברת “בנין־הבימה”, שהוצא בזמנו על־ידי התיאטרון ואצטט את הרכב הועד לחג ט“ו שנות “הבימה” ולבנין תיאטרון “הבימה” בא”י.


הועד לחג ט“ו שנות “הבימה” ולבנין תיאטרון “הבימה” בא”י

בחסות ה. מ. הנציב העליון לא"י לויט־גנ. סיר ארטור ווקופ



נשיאות הכבוד

מ. דיזנגוף

י. ברץ

ד"ר חיים וייצמן – לונדון

י. זיו – לונדון

לורד מלצ’ט – לונדון

אדוארד וורבורג – ניו יורק


חוג “הבימה”

ח. נ. ביאליק – יו"ר המועצה

מרגוט קלאוזנר – הנהלת ה“חוג”

ד"ר מ. קריגר

ראובן – היועץ האמנותי



ועדת הבנין

י. רוקח – יו"ר

ד"ר מ. דונקלבלום – גזבר ויועץ משפטי

י. ברנדשטטר – הנהלת “הבימה”

אל. פרלסון

יוסף שפירא


חברי הועד


ירושלים


אוסישקין מ.

אגרונסקי י.

בן־אבי







בן־אבי א.

בן־צבי י.

גורדון י.

זגגי מ.

ילין ד.

יפה ל.

כצנלסון ד"ר א.

לוין שמריהו

מגנס מ. קנצלר

מגנס שמריהו

פרומקין ג. שופט

קושקול

קפלן א.

רופין א.


חיפה והגליל


אוליניקוב ס.

אורי י.

אלחדיף ז.

בר־רב־האי עו"ד



הרכבי צ., שופט

ויצמן י.

מנוח מ.

סמואל אדווין

בלאי ש. עו"ד

צימרמן ש.

קלינוב י. עו"ד

קושניר ש.

רוטנברג ד.


תל־אביב

ארלוזורוב סימה

בוטליצקי עו"ד א.

בזרוב א.

בילינסון מ.

גולדבררג י.ל.

גולדברג רחל

גליקסון ד"ר מ.

דלפינר מ.

הררי ד"ר ח.

וילקנסקי י.

זנדבנק י.

זקס מ.

חנוך ג.

טוביס ע.

טולקובסקי ש.

כצנלסון ברל

פרלברגר ד"ר

פרלמן ד"ר ש.

פרסיץ ש.

קסטילנסקי ק.

רובשוב ז.

רפופורט ש.

שוחט עו"ד י.

שורץ מ.

שנקר א.

שפרינצק י.


מושבות יהודה ושומרון

אלדד מ.

בוטקובסקי מ.

זוכוביצקי מ.

יעקבי

מאירוביץ מ.

סוכובולסקי ד.

סמילנסקי מ.

שפריר ד.



הבימה לקראת בנין ביתה בא"י    🔗

אחרי חג השבועות הננו מתחילים בעבודת הבנין של תיאטרון “הבימה”. מגרש הבנין נמצא על אחת הגבעות היפות בתל־אביב, במקום שעתיד להיות “המרכז התרבותי” וגם מרכז חיבור לחלקי העיר וסביבותיה. שם גם יוקמו בניני העיריה, הספריה והמוזיאון, ושם תימצא הכיכר הגדולה היחידה של העיר לשעשועי־עם ומועד.

התכנית לבנין תוכננה ע“י האדריכל המומחה העולמי לבנין תיאטראות מודרניים, פרופ' אוסקר קאופמן. החישובים הסטטיים נעשו ע”י המהנדס האברשיים.

הבנין, לפי התכנית, יעלה עד 30 אלף ל“י. המגבית בישוב, שהכרזנו עליה בנשף־היובל, צריכה להכניס 12 אלף לא”י; 8000 לא“י יש סיכויים לקבל מידידי “הבימה” בחו”ל, בעיקר אנגליה וארה“ב; לכיסוי השאר יש תכניות על יסוד עסקי (קונצסיות שונות) ואפשר יהיה לממש אותן אחרי שיושגו הסכומים הנ”ל.

עם ראשית הפעולה נאספו במזומנים והתחייבויות כ־4000 לא"י (יחד עם מפעל הלבנים). תקוותנו, כי התחלת הבנין תמריץ גם את מהלך המגבית, והישוב ימלא ברצון ובהתנדבות את המכסה שהוטלה עליו.


ועדת הבנין:

י. רוקח, יו"ר; י.ש. שפירא – גזבר

ד"ר מ. דונקלבלום; אל. פרלסון

י. ברנדשטטר; מרגוט קלאוזנר

מהנהלת “הבימה”.


מועצת הבנין:

אלדד, אשור, ביז’ונסקי, גולדברג, גליקמן, גרינגר, גוט, הירש, זקס, זלדמן, חנוך, טייבר, ידלין, יפה, ירוסלבסקי, כהן, לויט, ליכטנשטיין חיה, מנה, מסקין, פרלברגר, פוליקנסקי, פרנקל, קסטלנסקי, קריגר, קרויאנקר, ראובן, רוזנפלד, רפפורט, ברץ, שוחט, שנקר, שפירא.

נשיאות הכבוד של ועד היובל והבנין בחסות ה. מ. הנציב העליון לא"י:

מ. דיזנגוף, ח. ויצמן, לורד מלצ’ט, י. זיו, א. ורבורג, י. ברץ.

26.4.1934


סוף־סוף נסתיימה התכנית, אבל התחילו שתי פרשיות לא־קלות. האחת היתה המגבית לבנין “הבימה”. נוסדו ועדי־בנין ברחבי הארץ וגם במקומות שונים בחו"ל ונכנסו כספים גם ממוסדות וגם מאישים. אספר על שלושה מקרים מבין רבים אשר קשורים בענין.

בחורף, ב־1.11.34, באתי לאסיפה חשובה בירושלים, בביה"ס אוולינה דה־רוטשילד. היו עמי שני אנשים: השחקן ש. פינקל ושמריהו לוין, שהיה הנואם הראשי. הוא דיבר יפה ואני אחריו. תארתי את הצורך לגייס כספים לבניה, ואחר־כך שתינו קפה בקפה “וינה” הירושלמי, ואני ברוב תמימותי הייתי מרוצה מהופעתי. אולם, שמריהו לוין העיר לי, שנאומי היה רע. נפגעתי מאד ואז סיפר לי דבר, שנשאר חרות בזכרוני: יהודי אביון מטופל בשמונה ילדים היה זקוק לשק קמח כדי לאפות לחם למשפחתו. על שולחנו היה סמוך חתנו שהיה עילוי. הוא מסר לו את התפקיד לכתוב לבן־דוד עשיר מכתב ובו בקשה להלוואת שק קמח. אחרי שעה קלה חזר החתן והגיש לחתנו את המכתב לקריאה ולחתימה וכך היה כתוב: “בן־דודי היקר, אצלנו התחיל לפרוח האביב, הציפורים מצייצות, העלים מלבלבים והפרחים הראשונים יוצאים מן האדמה. אני תקווה, שגם אצלך, בסביבתך כבר הגיע האביב. משפחתי בסדר, גם האשה, גם הילדים, גם התינוק. אני מקווה, שגם משפחתך וגם ילדיך בקו הבריאות. בחיבה ובידידות, בן־דודך…” וחסרה היתה רק החתימה.

זעם החותן ואמר: “ואיפה כתוב על שק הקמח?” ענה החתן: “זה יגיד המוכ”ז".

אחרי דברי שמריהו לוין לא נרגעתי. נסיתי להסביר לו, כי דיברתי על ענייני הכסף בזהירות, ברמזים ובעדינות המירבית, ואז סיפר לי שמריהו לוין מעשה שהיה: הרי הוא היה ידוע באירופה, בא“י ובארה”ב כאחד הנואמים הגדולים, ממש ברמה בינלאומית. באחת האסיפות הגדולות בה נאם בשיקגו, ניגש אליו פלוני ואמר לו: “ד”ר לוין, עלי להגיד לך שהערב היה נאומך גרוע מאד“. לוין סקר אותו במבטו וענה לו: “האם אדוני יסכים אתי כשאגיד, שאני מומחה לנאומים?” “כמובן, ד”ר לוין, כמובן”, מיהר לענות הלה וד"ר לוין הוסיף: “אז אגיד לך, ידידי הטוב, כמומחה לדבר, שהנאום היה טוב מאוד”. לי, כמובן, אמר לוין את הדבר, כדי לאשר שנית שנכשלתי בנאומי. אבל, לאושרי, תוצאות המגבית, גם בירושלים, היו משביעות־רצון, על אף הביקורת החריפה…

מקרה מעניין שני קרה לי בבוקרשט. נוסד שם ועד “ידידי־הבימה” בעת ביקור “הבימה”, ואני הוזמנתי, בדרכי חזרה לא“י, להרצות בחוג־בית על “הבימה”. בעל הבית היה עוה”ד מיכאל לנדאו. הערב עבר בנעימים וכתוצאה ממנו קיבלנו הבטחה לשיש מרומניה, לכיסוי עמודי אולם־הכניסה של הבנין. כן הביעו ד“ר לנדאו ואשתו החביבה את רצונם לעלות ארצה. הוא בא, אם אינני טועה, כעבור זמן קצר כתייר. יהושע ואני עמלנו רבות לסדר לו סרטיפיקט וגם אני וגם הצייר ראובן המלצנו מאוד בפני ועדת הבנין לקבלו כמנהל משרד מגבית־הבנין. וכך התחיל לעבוד, כשאני עמדתי בראש המגבית והוא קיבל את כל העבודה מועדת־הבנין ואחר־כך בחברת הבנין. אולם, על ראשית עבודתו אין ד”ר לנדאו מזכיר ולא כלום במאמרו המקיף, שהדפיס בספר “הבימה”, שיצא לאור באפריל 1970…

מקרה שלישי אף הוא קשור במגבית לבנין “בית־הבימה” היה כך: ליאופולד לינדברג, הבמאי המצוין, בא ל“הבימה” בשנת 1934. בגמר עבודתו ערכנו טיול גדול לסוריה וללבנון. השתתפו בטיול חיים ומרים יפה (הורי האלוף אברהם יפה), גרשון חנוך ואשתו, הארכיאולוג יוסף ברסלבסקי והפסנתרנית נדיה איטינגון רייכרד. ביקרנו בארזי הלבנון וגם אצל הפטריאך המארוני. לא אשכח איך ישב על גגו הגבוה והנשקף אלי תהום וארזי הלבנון ממול. ראש הכמורה עטה גלימה אדומה של קרדינל וכל ישותו אמרה הוד והדר. סיפרתי לו על בנין “הבימה”, על המלך חירם אשר שלח מארזי־הלבנון לשלמה המלך לבנין בית־המקדש. סיפרתי לו שבצעירותי התפעלתי תמיד מספרייתו של המלך פרידריך הגדול בארמונו סאנסוסי בפוטסדם, שכולה בנויה מעץ ארזי־הלבנון. ואגב כך ביקשתי ממנו מתנה: ארז אחד מארזי לבנון לבית “הבימה”. הוא הסכים ללא היסוס, ללא תנאי וללא תמורה.

בפעילות ציבורית יש לכל אדם לא מעט אכזבות וצער על המטרות שלא השיג. גם ממני לא נמנעו אכזבות כאלה. אולם, הרגלתי עצמי לזכור את הטוב עם הרע. אבל עד היום לא השלמתי עם העובדה שלא זכיתי להביא ארצה את הארז המובטח. ואם ביום מן הימים יהיה רק זיק של תקווה להביא ארצה אותו ארז, מנוי וגמור אתי לעשות זאת!

היות ופעילותי ב“הבימה” נסתיימה ב־1936 והיות ונכתבו על התיאטרון מאמרים רציניים ואוביקטיביים כביכול, משערת אני, שמותר לי לספר גם על ה“פכים הקטנים” שלא זכו לפרסום. המקרה שאספר להלן היה קשור אף הוא למגבית למען הבנין.

היה ב“הבימה” מזכיר צעיר, בחור שקט, צנוע, אדיב, שעשה לילות כימים והיתה בו עוד מעלה: הוא היה מבית אדוק. דוד, זה היה שמו, היה בנו של השוחט הראשי בתל־אביב. בימים ההם מאוד אהבנו את המהפכנים המרכסיסטיים הצעירים, אבל שמחנו יותר על אלה שבאו מבתים דתיים ואשר ידעו לצטט פרק בתהילים ובתנ"ך.

ובכן, דוד היה מזכיר למופת.

התגוררתי אז בין בנין־התיאטרון בשדרות רוטשילד לבין מגרש־“הבימה” בקצה רחוב אחד־העם. משרד הבנין היה בדירה קטנה ברחוב אחד־העם, בתים מספר דרומה מאתנו. באותו משרד עמדה כספת והיו לה שני מפתחות, האחד בידי דוד, והשני בידי יוסף שפירא, מנהל חברת החשמל. בבוקר של פורים, לאחר ליל־קרנבל ברחובות, בא אלינו דויד בשעה 11, מבוהל ביותר וסיפר שעל אף יום המנוחה, הלך למשרד ומצא שהכספת פתוחה וכל שטרי־ההתחייבות של התורמים מפוזרים על רצפת החדר ומי יודע מה חסר שם? ואולי נעלם גם כסף? יהושע ואני רצנו למקום ואמנם מצאנו מצב כלאחר פריצה. טילפנו מייד ליוסף שפירא, אבל הוא היה בטיול מחוץ לעיר. פנינו למשטרה, שבאה ובדקה את מנעול־הדלת ובעיקר את מנעול הכספת. עודני זוכרת את הבעת פניו של אותו קצין־חוקר, שהרצין באופן פתאומי. הוא הזמין אותנו לחדר הסמוך ואמר: “דעו לכם, שהכספת וגם דלת־המשרד נפתחו במפתחות המתאימים. אין פה כל פריצה”. היינו מבוכה רבה. יוסף שפירא ברור שלא עשה את הדבר. והמפתח השני היה בידי דויד הנאמן שלנו. הקצין אמר לדויד שילך הביתה ולא יזוז משם ודרש ממנו רק את מפתחות שולחן־הכתיבה של משרד “הבימה” בתל־אביב, כי דויד היה גם מזכיר בתיאטרון עצמו. הבחור טען אמנם כל הזמן, שאיננו יודע דבר על פתיחת הכספת, אבל פניו הלבינו. הלכנו עם הקצין ועם א. מסקין לפרוזדור הקטן בו ישב דויד בתיאטרון, ופתחנו את המגרה באחד ממפתחות הצרור. הקצין, ביד אמונה, חיטט בין הנירות ומצא מיד יומן של דויד. ביומן היו רשימות בנוסח זה: “אלי, היום אקח מה שיש בקופסת הקק”ל (שעל־יד הטלפון), אנא שמור עלי…" ובעמוד השני היה כתוב: “תודה לך, אלי, הצלחתי, היו שם 6 לירות”… וכיוצא בזה.

עתה החל הקצין לחקור אותנו וביקש לדעת האם לא אירעו בזמן האחרון גניבות מסתוריות, ואז נאלץ יהושע לספר, שכאשר קיבל את משכורתו החודשית, כמנהל האדמיניסטרטיבי של “הבימה” (סך 25 לא"י) ותלה את מקטורנו, שבכיסו היה הכסף, על גב כסאו, לא מצא את הכסף בשובו מאחורי הקלעים. אבל, מי יכול לחשוד בדויד? (אגב, משכורת: יהושע קיבל אז 25 לא“י, כי היה עליו לתמוך באשתו הראשונה ובשתי בנותיו. אני השתכרתי 15 לא”י, אבל משום־מה מעולם לא לקחתי את הכסף שנרשם לזכותי והשתמשתי בו כדי להזמין כרטיסי־כניסה לתיאטרון בשביל ידידי. לא היו לי, כמובן, ידידים כה רבים, שאוכל לבזבז את כל המשכורות משך שבע שנים ועל כן נשאר לי אשראי גדול גם לאחר שפרשתי בשנת 1937. לאושרי הגיעה באותה שנה סבתי מחו“ל ואף כי לא הבינה מלה בעברית, אהבה להתגנדר וללכת עם ידידיה לתיאטרון. כך פחת הסכום שעמד לרשותי ולבסוף, כעשר שנים לאחר כניסתי ל”הבימה“, נשארו לזכותי 155 לא”י, לערך. אבל סכום זה מחקה הנהלת החשבונות של “הבימה”, בנימוק ש“מספיק ודי”…).

ועתה נשוב לסיפור־המעשה. הקצין פנה אלי: “ואת, גברת מרגוט, לא חסר לך שום דבר?” בגמגום וכשהסומק עולה בלחיי, סיפרתי לו מעשה שקרה כשנה לפני כן: בתל־אביב לא מקובל היה לנעול דלתות של דירות ושל ארונות וכך היה אותו דויד נכנס אלינו תמיד בלי לצלצל ופעמים רבות כשנעדרנו מן הבית ורק העוזרת או הילדים היו נוכחים. בארון־הלבנים שלי, וגם הוא לא היה נעול, כמובן, החזקתי קופסת־עור קטנה ובתוכה תכשיטים, אותם קיבלתי מהורי, עם עלותי ארצה. הקופסה היתה מוצפנת היטב בין הלבנים. יום אחד נעלמה מהקופסה מטבע־זהב בת 20 דולר שקיבלתי לחתונה. סיפרתי זאת ליהושע, אך כלל לא עלה בדעתו או בדעתי לנעול את הארון או לשנות את מקום המחבוא. ימים ספורים לאחר מכן נעלמה סיכת יהלומים. לאחר שבועיים נעלמה כל הקופסה עם התכשיטים, שלא היו אפילו מבוטחים. למי היה אז כסף לביטוח? לא עלה בנו צל חשד כלפי דויד…

העיקר, הבחור הובא לדין אחרי פריצת הכספת ויהושע הגן עליו והשיג לו עונש של ששה חדשי־מאסר בלבד.

סיפרתי מקרה זה לא רק כדי לתת דוגמה קטנה מחיי המגבית למען בית־“הבימה”, אלא גם כדי לרמוז לקורא של היום איזה מין דון־קישוטים היינו, חולמים, מאמינים לכל אדם, ועם זאת, כל אלה ושכאלה בנו את הארץ.

הזכרתי לעיל, שעם תחילת ביצוע בית “הבימה” נתקלנו בשני קשיים גדולים. האחד היה חוסר־האמצעים. השני היה מסוג אחר לגמרי. הזכרתי שקניתי מכספי אגודת־הפטרונים (קבוצה מובחרת מבין ידידי “הבימה”) את התיאטרון ממרת רחל גולדברג. קנינו אותו במחיר המשכנתא, 1500 לא“י. אפשר להגיד, שכיום ערך הבנין ומגרשו הוא לפחות פי 200. גם אז, בשנות ה־30, היה ערכו פי שלושה עד ארבעה ממחיר הקניה. אמנם, למדתי מאבי שהיה סוחר מנוסה, חוק מסחרי חשוב, וכל אימת שאני מפרה חוק זה, סופי להתחרט. החוק אומר, שמי שמממן קניה או בניה של בנין, צריך להיות בעל־הנכס החוקי. לפיכך צריך היה חוג־ידידי “הבימה” (או אגודת הפטרונים) להיות בעל הבית של התיאטרון. בזמן ההוא עוד לא היתה ועדת־הבנין קיימת כגוף חוקי. שלחתי את הכסף וזאת כדי למנוע את מכירת הבנין לגורם אחר. ידעתי, ש”הבימה" צריכה בית, ולוא גם קטן, לחזרות ולהכנת הצגות לפני קהל קטן, ולמרכז מנהלי. אבל, כשקיבלנו, לאחר לחץ חזק מצד חברי “הבימה” ומצד ידידיהם, את הצעתם להציל בפעם השלישית את האניה הטובעת (הפעם הראשונה היתה לפני העליה הראשונה ארצה; הפעם השניה היתה כשנקלעה במבוי סתום לפני הסיבוב בלונדון ונטלנו את הנהלת משק “הבימה” לידינו), רשמנו את התיאטרון על שם “הבימה”, לא על שם חוג ידידי “הבימה”. (אגודת־הפטרונים בגולה החלה להתפורר עם עליית היטלר לשלטון). כל השנים הבאנו בחשבון שחלק לא־מבוטל מתקציב בנין “הבימה” יבוא ממכירת התיאטרון שבשדרות רוטשילד. התרומות שיכולנו לאסוף (ואלה לא היו תרומות, כי אם התחייבויות לשנים ארוכות בסך של 5, 10, ו־30 לא"י) נראו זעומות לעומת הסכום הנכבד של 4000 לא"י, שהיה שווי התיאטרון. אולם, הדבר לא היה כך. עלי לעמוד על ענין זה בפרוטרוט, כיוון שכאז כן עתה, אני בדעה, שהסכסוך על בעלות התיאטרון ועל השימוש בכספי מכירתו, הוא הגורם להתנגדותו של הקולקטיב אל יהושע ברנדשטטר ואלי. כל שאר הטענות הן רק “נופך ספרותי” מסביב לשאלה הזאת: למי שייך התיאטרון, לבית “הבימה” או לחברי “הבימה”.

ברור היה, שחברי הקולקטיב צריכים לקבל דירות ובתים משלהם. ידידנו הגדול, אליעזר פרלסון, מצא שטח מתאים במרכז העיר ושנינו לחמנו יחד אתו זמן ממושך עם הקק“ל על קבלת השטח. לבסוף הצלחנו. ואולי הייתי אומרת גם היום, שלולא חילקו אנשי “הבימה” את התמורה של התיאטרון ביניהם כיסוד לבנית הבתים שלהם, לא היו מגיעים לשיכון. המשכורות היו נמוכות ביותר ולא קבועות ואפילו כך, עם הקרן הקטנה שבידיהם, התקשו לבנות את הדירות. אבל אז התנגדנו לכך, יהושע ואני, כי ידענו, שלמרות שמבחינה חוקית הרכוש היה רכוש פרטי של הקולקטיב, הרי מבחינה ציבורית, היה זה רכוש ציבורי, שנועד להיכלל בכספי בנין בית־”הבימה".

הסכסוך היה עמוק מאוד, ואינני בטוחה ששנינו היינו גמישים למדי בענין זה. סוף־סוף באתי אני, מבית מסודר של סוחרים גדולים, אל חברי הקולקטיב שעברו את מלחמת האזרחים ברוסיה. כשחילקנו את האדמה, הציעו חברי הקולקטיב גם לנו מגרש מתוך השטח הגדול. אבל דחינו זאת, כי מבחינת גודלו היה כמגרש של איש אחד מאנשי “הבימה” ואילו אנחנו אמרנו שאנחנו שניים ובתפקידים שונים ומרכזיים. על כן סרבנו ואנשי “הבימה” שמחו שעל־ידי כך חלקו של כל אחד גדל במקצת.

ואמנם, התיאטרון נמכר והחזרות הועברו לאולם “מוגרבי”, שם התחילו בינתיים לרכז את רוב ההצגות של “הבימה”.


במצרים    🔗

בשנת 1932 נסעה “הבימה” למצרים ונתנה שם הופעת־אורח (“גסט־רול”, כפי שכינו זאת בשפת־התיאטרון הרוסית) של שמונה הצגות בתיאטרון “אלהמברה” באלכסנדריה, וגם בקהיר. הלהקה נתקבלה בסבר פנים יפות, במיוחד באלכסנדריה, כי שם נוסד ועד של שלושה אנשים, שממש אהבו את “הבימה” אהבת־נפש: הרב הראשי, האיטלקי מלידה, מר ויימן ובני ביתו והגברת מרגוט פילוקי, שחקנית ילידת גרמניה, נשואה ליווני גיאורג פילוקי. הסיבוב נגמר מבחינה כספית בתיקו. הלהקה חזרה ארצה בקופה ריקה. לקראת שנת 1933 נתבקשתי לארגן את הסיבוב השני והסכמתי, הן מפני שמצרים היתה מקום טבעי ביותר לביקור־שכנים והן מפני שאהבתי מאד את מצרים. ביליתי שם מספר שבועות ב־1926 ואף שהייתי חולה מאד אז, בשובי מביקורי הראשון בא"י, הספקתי להתרשם עמוקות מן האמנות העתיקה, מן הפירמידות, מציורי הקברים, מהאור ומן היופי של לוקסור.

עד אז ידעתי רק על דבר אמנות הפיסול של מצרים, אבל לא כלום על הדת, המיתולוגיה, עלילות האלילים ושרידי ההיסטוריה של בני ישראל, אותם אפשר למצוא בפפירוסים העתיקים. בפעם השניה והשלישית, כלומר עם ביקור “הבימה” שם, לא הגעתי למצרים העליונה, אבל שהיתי שם כחודש ולמדתי לא מעט גם בשטח האהוב עלי, המיתולוגיה, הדת, הטקסים, מחזות־המועד על הנילוס, וכו‘. נסעתי תחילה לאלכסנדריה ושם התעכבתי רק ימים אחדים, מפני שאותו ועד הבטיח וקיים להכין שוב הצגות ב“אלהמברה” וגם ארגן בצורה מופתית את מכירת הכרטיסים בקהילה היהודית, לתלמידי בתי־הספר ולציבור המשכיל. היתה זאת שמחה גדולה להימצא בין אנשים נפלאים אלה, אשר שחררו אותנו מהעול של ההכנות, מתוך הערצתם ל“הבימה”. לא כן היה בקהיר. ראשית, עלי להסביר שבמצרים לא היה מקובל, שאשה תעסוק בארגון, בפרסום, בתובלה ובמכס, בחוזים לשכירת אולמות וכו’. אשה שעסקה בכך, העמידה עצמה מחוץ לחברה הטובה. המנהגים בחברה המוסלמית ובחברה היהודית היו מבחינה זו זהים לחלוטין. כסף להוצאות לא היה לי כלל. אילו יכולתי לשבת במלון גדול ולנהל את מסע התעמולה משם, היה הדבר נראה אחרת. אבל, לא יכלתי להרשות זאת לעצמי, על כן שכרתי חדר פרטי בדירה קטנה בקומה רביעית, שעלה חמש לי“מ לחודש. חלון חדרי פנה אל חצר פנימית מלוכלכת מחוסרת אויר ואני הייתי בודדה וגלמודה בקהיר, בלי להכיר נפש חיה. הקשרים של “הבימה” מהביקור הקודם לא הועילו. ההצגות הביאו גרעון לאמרגן בפעם שעברה ואיש לא אבה לשמוע על סיבוב חדש. יום בהיר אחד פגשתי בבית־קפה במכר ותיק: ד”ר ליאונידוב, האמרגן הקודם של “הבימה”. הוא היה אז בקהיר להכנת הופעתו של שליאפין. הוא התאכסן במלון מפואר ושכר את האולם הגדול והיפה ביותר בקהיר להופעתו של הזמר הרוסי בעל השם העולמי.

“היכן את מתגוררת?” שאל. גמגמתי שאני גרה אצל מכרים. המצב היה מאד לא נעים, כי ליאונידוב הכיר את התנאים של משפחתי בברלין.

דאגתי הראשונה היתה נתונה למציאת תיאטרון או אולם מתאים והנה הציעו לי, לבסוף, עתונאים יהודים לפנות לאיזה תיאטרון קטן בקרבת האופרה הממלכתית. שם התיאטרון היה איזבקיה. הוא שכן בתוך גן עצום בסגנון צרפתי ואף לתיאטרון היה סגנון מובהק מתקופת לואי ה־15, גם אם נבנה, לכל היותר, 80 שנה קודם לכן. באולם היו בסך הכל 500 מקומות, אבל הוא היה נהדר: כולו זהב וקטיפה אדומה. הרגשתי שם טוב מאד, אולם התעורר קושי רב: בעל הבית היה ערבי יפה־תואר, גדול, רחב־מידות, לשעבר שחקן במקצועו. בכל התיאטרון לא היה אדם שידבר שפה אחרת מלבד ערבית ואני, לבושתי, לא למדתי ערבית עד היום. הצרפתית היתה שגורה בפי, גם אנגלית, גרמנית, איטלקית ואפילו קצת יוונית ידעתי – אבל ערבית־מצרית – זה היה נשגב מבינתי. ובכל זאת, בעזרתו של עתונאי אחד חתמתי על חוזה, שהיה מנוסח כולו בערבית וכדי להכעיס את בעל־הבית, חתמתי בעברית, כדי שגם הוא לא יוכל לקרוא. אחרי המו“מ וחתימת החוזה, שדרשו כשבוע ימים, התחלתי בשאר ההכנות. הג’וב לא היה קל כל עיקר, כיון שלא היה מקום קבוע בו אפשר היה למצוא אותי. ארוחותי נטלתי בעמידה ב”קויק־בר“. היה עלי לדאוג לשחרור התפאורות הגדולות מהמכס ולארגן את מכירת הכרטיסים, כי לא היה לנו אמרגן. הכל היה “על הראש שלי”. ובראש וראשונה היה עלי לדאוג לפרסום. הופעתי בכל השפות שידעתי. בצרפתית ובאנגלית, ובגרמנית, במועדוני עתונאים וסופרים ובבתי־ספר יהודיים ונתקבלתי גם ע”י האצולה היהודית, כולל הברון דה־מנשה, הרב נחום אפנדי, שאחיו היה יועץ מסחרי למלך. הסתייגות החברה היהודית ממני נמוגה בהדרגה. בין כה וכה הספיק גם שליאפין לתת את הערב הגדול שלו, אלא שלדאבון הלב נשאר האולם המפואר ריק כמעט. הגרעון היה משווע והמלון המפואר שבו התגורר ליאונידוב עוד החמיר את המצב.

הפרסום שעשיתי ל“הבימה” בעל־פה, בדפוס ובעתונות עצמה, היה כה מקיף, שאמרו בקהיר שלא נשאר עכבר אחד שלא ידע על בואה של “הבימה”. ואמנם, תיאטרון הגן, על כסאות הרוקוקו שלו, היה מלא מפה לפה משך ארבעת הימים וגם את ההצגות היומיות מלאתי בתלמידים. קבלות־הפנים אשר החברה היהודית ערכה ל“הבימה” היו מפוארות ביותר ואז גם התנצלו בפני על שהתייחסו אלי כפי שהתייחסו בתחילה. ביום האחרון של ההצגות הגיע יהושע ברנדשטטר מהארץ. סוף־סוף בא מישהו, שיכול לשוחח באופן חופשי עם בעל־הבית הערבי, שאף הוא שמח מאוד על הצלחתנו.

שני הגברים ישבו בניחותא בכורסותיהם במשרדו המפואר של המנהל, שכזכור היה שחקן, ותיאר בכל הפאתוס שלו את פעולתי בשבועות האחרונים לקראת ההופעה. וכך אמר: “אתה יודע, אדוני, יש לך אשה טובה מאוד, יוצאת מן הכלל, אלא שיש לה מגרעת אחת”.

“ומהי?” שאל יהושע בסקרנות. ענה לו המנהל: “היא אוהבת כסף יותר מדי”. יהושע לא הבין בדיוק למה הכוונה ולבסוף התברר, שבעל־התיאטרון “איזבקיה” היה משוכנע משך חודש ימים, שאני הנני בעלת “הבימה” ושהתיאטרון הוא רכושי פרטי ושכל הריווח – והוא היה ניכר למדי – נכנס לכיסי. בשום פנים לא הבין, איך אדם יכול לפעול כך למען קולקטיב. ובימים ההם אפילו לא קיבלתי את משכורתי בכרטיסי־כניסה…

הרווח הנקי של אותו סיבוב היה 400 לא“י, ז.א. 10% משוויו של התיאטרון בשדרות רוטשילד בתל־אביב. אך קרה, ברגע האחרון, דבר, שהעיב על שמחתי. בצאתנו את קהיר, הביא לי ידיד מהקהילה היהודית לתחנת הרכבת זר־פרחים אדיר, שהיה גדול מכל שאר הזרים שקיבלנו. הרגשתי, שיחסם של אנשי “הבימה” אלי הצטנן באותו רגע ובמשך שבועות וחודשים לאחר מכן לא הצלחתי לתקן את ה”עוול" אשר נגרם לאנשי “הבימה” על־ידי אותו זר מרגיז…


חוג הבימה לנוער    🔗

הזכרתי כיצד נוסד “חוג ידידי “הבימה” בארץ. בסתיו 1932, לאחר שנוסדו ועדי־ידידים רבים בכל תפוצות תבל. אם חשבנו בתחילת עבודתנו בארץ, כי נוכל לאסוף דמי חבר בשיעור 1 או 2 לא”י לשנה ובזה תם ונשלם – במהרה נוכחנו לדעת, שבזה לא נוכל לאחד ולהחזיק את המספר הרב של ידידים שהיה דרוש כדי לתמוך בתיאטרון. והתמיכה היתה חיונית. אל נשכח, שבאותם ימים כשקהל הצופים בארץ מנה, בסך הכל, כ־100,000 איש, שילם התיאטרון מיסי שעשועים לעיריה וגם לממשלה ורק במלחמה עיקשת שארכה שנים, הצלחנו לשחרר את הקופה מהיטל זה. נסינו להסביר למוסדות העירוניים והממשלתיים, שעליהם להשלים את התקציב שלנו, לא שאנחנו נמלא את חסרונם. הצעד הראשון לחיזוק חוג־“הבימה” היה יסוד הבטאון “במה” בערב חגיגי אצל הצייר ראובן. החוברת הראשונה נערכה ע“י ד”ר ש. פרלמן איש האשכולות, בעוד שהרעיון להוצאת הירחון הראשון לבמה נרשם על־שמו של יהושע ברנדשטטר. לאחר מכן נמסרה העריכה המעשית לגרשון חנוך החביב והמסור ואני נשארתי עד צאתי, כלומר ארבע שנים – משנת 1932 עד 1936 – במערכת וגם השתתפתי על־ידי כתבות מרובות. שתים מבין אלה עוררו הדים נרחבים: אחת בשם “פריקלס בתל־אביב”, עם ציורים של משה מוקדי והשניה על תיכנון בית “הבימה” “שד' רוטשילד”, עם ציורים של נחום גוטמן.

כן הוחלט ש“הבימה” תכין מערכונים לערבי מיפגש עם החוג. המערכון הראשון היה “יום הששי הקצר” לח. נ. ביאליק, שתפאורתו היה ספר גדול ובתוך העמוד ישבו על עגלות־חורף מסקין כעגלון וברץ כרבי. זו היתה הפעם הראשונה, שביאליק שמע את דבריו שלו מעל במת תיאטרון כמחזה והוא נהנה כילד ובא לכל הצגה. התפאורות הנפלאות נעשו על־ידי הצייר ראובן. הנסיון השני היה “מעשי כשפים” לשלום־עליכם, בבימויו של צ’מרינסקי, ואף הוא הצליח ביותר.

לדאבוננו לא המשיכה “הבימה” במסורת המערכונים הנהדרים האלה ולנו, למנהלי חוג “הבימה” היו קשיים רבים לארגן נאומים ושחקנים בודדים להרכבת תכניות מעניינות בכל הארץ. בכל זאת, הצלחנו והמשכנו במופעים האלה שהם, אגב, מסורת עתיקה של התיאטרון הקלאסי הרוסי. ההישג הגדול מכולם היה ייסוד “חוג הבימה לנוער”. אני זוכרת היטב כיצד באו לביתי בינואר 1933 מספר בחורים ובחורות מהכיתה העליונה של גימנסיה “הרצליה” והציעו לי לתת להם הרצאות על מחזות, הדגמות של שחקנים וכו'.

ב־27.1.33 פתחנו את “חוג הבימה לנוער”. נשאתי את נאום־הפתיחה ויחד אתי היה ונשאר כל הזמן ידידי גרשון חנוך. אחרי פרישתי המשיך לבדו בניהול “חוג הבימה לנוער”. זה היה מוסד נפלא. מדי שבת אחה"צ ב־16.30, התאספו 300 צעירים באולם התיאטרון והקשיבו להרצאות, לקטעים ממחזות, לבקורת, לשירה, לספרות, לדברי פילוסופיה וכו'. אין לשכוח, שאז היתה ההשכלה הכללית של הציבור נמוכה למדי. לא ידעו להבדיל בין מחבר למחבר, בין תקופה לתקופה, בין עם לעם. אני זוכרת, למשל, שישבתי בחזרה כללית של “הסוחר מוונציה”, ופורציה (רובינא) הופיעה שם כגואלת של הסוחר במשפט (במערכה האחרונה). ישב לפני זוג, מקורבים דוקא לתיאטרון, והבעל הסביר לאשתו, שפורציה זו מוונציה היא בתו של אוריאל דקוסטה מאמשטרדם. אוריאל דקוסטא חי במאה ה־17 והסוחר מוונציה, לפי בוקצ’יו, במאה ה־11 ולפי שקספיר במאה ה־15. ענין של מה בכך…

הנוער דאז גמע את דברי־התרבות כמיים חיים. הצעירים נהרו אלינו לא רק מתל־אביב אלא מכל קצוי הארץ. מבין אלפי הצעירים אשר ביקרו בהתמדה ואשר רובם ככולם הצליחו בדרכם נשארו חרותים בזכרוני שלושה: אסתר פרץ – הציירת הנודעת, האלוף אברהם יפה ויצחק מינץ – היועץ המשפטי של משרד התחבורה. יכלתי להאריך ברשימת השמות למאות, אילו התעמקתי בתעוד.

לכל שבת כזאת היה אופי משלה ואיני זוכרת אפילו אחת שנכשלה. אני עצמי הייתי אז קרובה מאד ללמודי הדרמה היוונית, ובקשר להצגת “פדרה” לראסין המושתתת על הדרמה המקורית “היפוליטוס” של איריפידס, התחלתי לתת סדרות שלמות של הרצאות על הדרמה היוונית. לאחר שפרשתי מ“הבימה” ב־1936 ואחרי שהותי באירופה עד 1938, באה אלי קבוצת נערים ונערות, הפעם כבר מתוך “חוג הבימה לנוער” וביקשה שאלמד אותם באופן אינטנסיבי את הדרמה היוונית. כדאי להזכיר שמיד לאחר פרישתנו מ“הבימה” יסדנו, יהושע ואני, מוסד קטן “מועדים”, אשר נועד כמכוון ומרכז של הדרמטורגיה העברית הצעירה. זו היתה אחת המטרות שלא יכולנו להגשים ב“הבימה” וקיווינו לעשות זאת בעצמנו. בקשר לזאת הבאנו מחזות ארצישראליים לחו“ל, למשל לברלין (תחת שלטון הנאצים), לניו־יורק, לבואנוס איירס, ליוהנסבורג, אבל בראש וראשונה יסדנו תיאטרון באידיש בפולין. הצגנו שם שלושה מחזות ארצישראליים משך שנתיים: “המשפט” לשולמית בת־דורי ממשמר־העמק – מחזה פציפיסטי ראשון של מאורעות 1936, בבימויו של ליאופולד לינדברג: “יעקב ועשיו” סאטירה על טהרת הגזעים מאת סמי גרונמן: ו”אדמה" בבימויו של קרל מינהרד מווינה, מחזה למרטין רוסט שנפל בירושלים בשנת 1948.

שם התיאטרון היה “יידישע נאציונאלע בינע”. אחרי הרפתקה זאת, כלומר אחרי 220 הצגות ב־55 ערים בפולין, חזרתי ארצה ואז התחלתי, בין היתר, בסמינר־הבית שלי על דרמה יוונית ועל מקורות הדרמה. סמינריון זה נערך מדי שבוע משך תשע וחצי שנים והיה ידוע בשם “החוג של מרגוט” ואני עצמי הרציתי אולי שש וחצי שנים מדי שבוע הרצאה אחרת. החברים הכינו עבודות בכתב, הרצאות וויכוחים ועברו יחד אתי על כל הדרמה העולמית כולה, על הדרמה העברית ועל שטח החקירה שלי “מקורות הדרמה” כלומר התחלות הדרמה, לפני יון, אשר ידועות לנו עד 2000 שנה לפני הספירה.

בשנות הסמינריון כתבתי את ספרי “מקורות הדרמה”. חוג זה, “החוג של מרגוט”, שהוא הממשיך הישיר של “חוג הבימה לנוער”, מחזיק מעמד עד היום ונפגשים אצלי מדי שנה כדי להרחיב ידע וכדי ליהנות מחדש מידידות משכבר הימים. חברי החוג הם עתה רופאים, שופטים, מורים, סופרים, מו“לים, עורכי־דין ומהנדסים. אין לי כל ספק, שחוג הבימה לנוער אשר התקיים גם אחרי עזיבתי את התיאטרון, משך שנים מספר והשפיע השפעה עצומה על הנוער שלנו, וההווי של אותו חוג – למשל שירה בציבור או שמיעת קטעים ממחזה חדש – נשאר חי בזכרונם של כל המשתתפים. אז לא ידעתי מה שלמדתי במוסקבה מקץ 30 שנה – שהדגמת קטעים בפני קהל היא מסורת רוסית אשר עשויה לקרב מאד את השומע למתרחש על הבמה. בשנת 1965 הייתי נוכחת בקונצרט של אוסטרופוביץ כסולן ושל אויסטרייך כמנצח, בקונסרבטוריה ע”ש צ’ייקובסקי במוסקבה ולהפתעתי הגדולה ישבו פרופסורים של הקונסרבטוריה בפואייה ליד שני פסנתרים וניגנו לפני הקהל את הנושאים העיקריים של הסימפוניה שנשמעה זה עתה באולם־הקונצרטים והסבירו את מיבנה היצירה. דוגמה אחרת מן התיאטרון של הבמאי הדגול יורי זבצקי בהצגתו “נשי ווינדזור העליזות” לשקספיר. אף הוא מביא את כל השחקנים באיפור ובתלבושת ל“פואייה” של התיאטרון ושם עורכים חגיגה, כמו בשוק של עיירה. אין לתאר, כמובן, כמה מתקרבים הצופים הפרימיטיביים והמשכילים כאחד למחזה כשהם יכולים לממש את הדמויות הנראות בלתי־מציאותיות על הבמה.

כתבתי אז בשנה הראשונה של קיום חוג הבימה לנוער מאמר על החוג, תחת הכותרת “מטרות מתחת לסף ההכרה”, כי אכן לא היה ברור לנו כלל למה ומדוע עלינו להדריך את הנוער לקראת הבנת האמנות, הספרות והשירה. והדגשתי אז, בדברי הפתיחה שלי, כי עתיד התרבות של הארץ, על כל ענפיה, תלוי ביכלתו, ברמתו ובהבנתו של הנוער. ואמנם, מותר היום, בשנת 1970, לסכם את ההישגים ואת הכשלונות של הדור אשר היום הוא בשנות הביצוע והפריחה. הרי עברה מאז תקופה של 38 שנה. ובכן, מן הראוי שנערוך את מאזן היש והחסר.

יש שטחים, שבהם ישראל מצטיינת, ממש ברמה בינלאומית. בראש וראשונה יש לנו הישגים צבאיים. במקום השני הייתי מונה את החקלאות וכן את המדע ומספר ענפי תעשיה. ובאמנות, נראה לי, צועדת בראש המוסיקה – ודוקא המבצעים – לא המלחינים – הקונים להם שם בכל העולם. בבידור, בענפי התיאטרון והסרט, שלדאבוני נכללים בימינו במונח “בידור”, הצלחנו, לפי עניות דעתי, אך ורק בענף אחד: השיר וביצועו. אינני יכולה שלא ליהנות הנאה עמוקה מן השפע הנפלא של השירים, של המנגינות ומבצעיהם. אמנם, יש גם הישגים ניכרים בשירה הלירית, הרומן, המחזה המקורי הישראלי – אבל לא הייתי אומרת שהם מגיעים לרמה אירופית סבירה.

כרגע שורר שפל ברוב השטחים האלה בכל העולם ורק מדי פעם מצליח מחזמר אמריקני או סרט רב־ממדים, אשר עלה מליוני דולרים.

אולי עוד צריך לציין בשטח התיאטרון את הרמה הגבוהה של מספר שחקנים. מאידך, אין להתפעל מן היצירות של הסופרים הישראליים. גם בשטח הפיסול, הציור והארכיטקטורה הופתענו לטובה בעשרות השנים האחרונות. לא היה לנו כל יסוד לתקווה בכוון זה, כי לא היתה לעם היהודי כל מסורת בענפים אלה.

יתכן מאד, שהעדר דרמה והעדר סרט ישראלי מרשים משקפים את המבוכה הרעיונית במדינה. אין להאשים בכך את הסופר או את התסריטאי. אמנם, הוא יכול להיות הנביא ועמוד האש של עמו. נשאלת רק השאלה, האם צריך הסופר לחכות למשיח המבשר ולמורה הדרך אשר יראה לעמו אותות ומופתים, או האם עליו רק לגלם את חלומות העם, שאיננו מסוגל לבטא אותם בעצמו. בשעתו אמר הפילוסוף שופנהאור: “מה שלא קרה בעשר השנים האחרונות, עלול לקרות בחמש הדקות הבאות”. על כן, אל לנו להתיאש או לוותר, גם אחרי ארבעים שנות תעייה במידבר. אולי עוד בדורנו יקרה הנס של הדרמה העברית הגדולה ושל הסרט הישראלי אשר יכבשו את העולם.


הבמאים    🔗

תמיד הייתי משוכנעת, שהבמאים הם אנשי־המפתח בעולם התיאטרון ושעליהם רובצת האחריות הגדולה ביותר מבחינה אמנותית. שמעתי וקראתי הרבה על סטניסלבסקי הגדול והתרשמתי במיוחד מאחדות מתכונותיו. למשל, לפני שיסד את מפעל־חייו, את התיאטרון האמנותי במוסקבה, הוא קיים ישיבה עם ידידו נמירוביץ–דנצ’נקו שיחד אתו צריך היה לנהל את התיאטרון העתיד לקום. הישיבה ארכה 22 שעות ובסיומה החליטו, שמבחינה מינהלית נמירוביץ–דנצ’נקו יהיה השליט האבסולוטי ומבחינה אמנותית ימשול סטניסלבסקי. על החלטה זו שמרו משך כל השנים הארוכות של פעילותם המשותפת. שמעתי גם, שמקס ריינהרדט אמר כי בתיאטרון הדעה של אחד צריכה להיות מכרעת ולא יתכן, שקולקטיב יחליט בשאלות אמנותיות.

לא היתה לי הזכות להכיר את נחום צמח, מיסד “הבימה” בשנות גדולתו. הוא היה, בלי ספק, טיפוס של אינדיבידואליסט אשר עמד על דעתו ורצונו. עם זאת הוא האיש אשר הקים את “הבימה”. הוא הוצא מתוכה בצורה טרגית ביותר, ובא לאחר שנים רבות לא“י. אני זוכרת כיצד עמד ב”תור" קופת “מוגרבי”. וגם אחיו, בנימין, לא הוחזר ל“הבימה” אף שהיה אמן גדול וממש התחנן שיקבלוהו. אותו גורל עצמו נפל בחלקם של שני במאים גדולים בתיאטראות אחרים: משה הלוי, שהקים את ה“אוהל” ויוסף מילוא, מייסד התיאטרון הקמרי. אינני פוסקת של“הבימה”, ל“אוהל” ול“קמרי” לא היו סיבות סבירות לנהוג כפי שנהגו. אבל, המייסדים האלה נהרסו על ידי יציאתם מן התיאטרון ולתיאטרון אבד מנהיגו החזק. מכל שלושת המוסדות רק התיאטרון הקמרי לא ירד מאיכותו לאחר עזיבת המייסד.

סיפר לי פרופסור ליאופולד ייסנר, המנהל המפורסם של התיאטרון הממלכתי בברלין, כי הוא היה תלוי בועדה ממשלתית ומשבר רדף משבר ביחסים ביניהם. כשהגיעו מים עד נפש – הוא פרש. במקרה שלו, התיאטרון לא ראה תקומה עוד הרבה שנים אחרי השואה. ייסנר עזב ב־1953. גם ברוסיה, שדוגלת בקולקטיביות, מצאתי בביקורי הרבים, שכל תיאטרון מנוהל על פי רצונו המוחלט של הבמאי הראשי. אך ב“הבימה” היה מצב אחר לגמרי. נראה שחברי הקולקטיב סבלו מאוד מן ה“רודנות” של נחום צמח ועל כן לא רצו בהתחלה להעניק לאיש מתוכם סמכויות מעל לזולת.

אנחנו, יהושע ואני, שהיינו נייטרליים בענין זה, ידענו למן הרגע הראשון, שרק במאים מתוך שורות “הבימה” יוכלו לבנות את התיאטרון ולתת לו מעמד איתן. “ירושה” אחת, מאד מכבידה, נדבקה ל“הבימה” מאז ימי־רוסיה: הויכוחים והאסיפות הארוכות והמיגעות ללא קץ, מבלי ששמו לב לביזבוז הזמן, הכסף, העצבים, הבריאות והיעילות כתוצאה מ“סימפוסיונים” אלה.

היו ב“הבימה” שני אנשים מתוך חמשה אשר תלינו בהם תקוות רבות כבמאים: צבי פרידלנד וברוך צ’מרינסקי. מאוחר יותר, ניסו את ידם עוד אחדים מבין החברים, ובתוכם א. ויניאר, יהושע ברטונוב ואברהם ברץ. אולם, בתקופה הראשונה, אחרי בואנו באביב 1928, לא חלמו אפילו על בימוי עצמי, הביאו מברית המועצות את אלכסיי דיקי, איש תמיר ויפה־תואר אשר הצטיין מאוחר יותר בברית המועצות כבמאי וכשחקן. עברו שבועות רבים בין הסיבוב הראשון בארץ לבין התחלת הלימודים של “הבימה”, עד שהוא התחיל את ה“אוצר” של שלום־עליכם ו“כתר דויד” לקלדרון זה לה ברקה. ואמנם, הוא נתן ב“אוצר” את העיירה היהודית בצורה גורטסקית ואקספרסיוניסטית עד כדי כך, שדחתה צופים רבים, באירופה יותר מאשר בארץ. ב“כתר דויד” היה עליו ליצור סיגנון חדש, כיוון שבברית־המועצות לא היה סיגנון תנ"כי. הוא הצליח, אם כי רבים, בעיקר בארץ, גרסו שמלך דויד – אהרון מסקין – דומה יותר לקרל מרקס מאשר לדמות מקראית…

בבואי למוסקבה בשנת 1963 ראיתי את הפסל העצום של קרל מרקס חצוב מסלע ענק ונוכחתי שיש אמנם דמיון רב למסקין שלנו בתפקיד זה. על כל פנים, דיקי יצר הצגה גדולה. אלברט איינשטיין כתב ל“הבימה” ב־18.12.29, אחרי שראה את ההצגה בברלין, בתיאטרון ע"ש לסינג:

"אל חברי ‘הבימה’!

נתתם לי את ההזדמנות להיות נוכח בהצגת הבכורה של המחזה ‘כתר דויד’. ביצירתכם מצאתי גדלות מונומנטלית ממש ונתרשמתי יותר משנתרשמתי בזמן מן הזמנים ממחזה כלשהו. בתודה לבבית, א. איינשטיין".

עוד בימיו של דיקי חלמו שני הבמאים שלנו על הצגותיהם. אבל, שעתם לא הגיעה עדיין. שוב, אחרי הפסקה של חודשים רבים, התחילו בהצגה חדשה, והפעם בקיץ 1930 בברלין: “הלילה ה־12” לשיקספיר בבימויו של מיכאל צ’כוב. הזכרתי תקופה זו ביומני ולא אשכח לעולם את הבמאי הנפלא הזה צ’כוב. גם המוסיקה של ארנסט טוך הוסיפה לשלימות ההצגה. ואחר מכן הועלה “אוריאל ד’אקוסטה” לגוטסקוף בתרגומו של משה ליפשיץ ובבימויו של אלכסי גרנובסקי ושוב השלימה המוסיקה הנהדרת של קרל רטהאוס את קסם ההצגה הנהדרת. אחר־כך נקלענו שוב למצב־ביניים של סיבובים, של ויכוחים ושל ימים ושבועות ריקים מתוכן ומלאים בדיבורים.

עם עלותו ארצה בשניה, בינואר 1931, ובלית־ברירה, הניח הקולקטיב לבמאים שלו לביים. ההצגה הראשונה היתה של צבי פרידלנד, “בכור שטן”, שזכתה בהצלחה בינונית. השניה היתה “הלהבה הקדושה”, עם רובינא בתפקיד הראשי שזכתה בהצלחה עצומה, והשלישית – “כבלים” ללייביק, בבימויו של צ’מרינסקי, שאף היא הצליחה מאד. שלוש ההצגות הללו שברו את הקרח ופתחו שורה של הצגות נסיוניות בבימוי עצמי אשר רק לעתים רחוקות הגיעו לפיסגה האמנותית.

השיא בה"א הידיעה היתה ההצגה “עמך” לשלום־עליכם בבימוים המשותף של פרידלנד וצ’מרינסקי. בדיוק לפני ההצגה הזאת היה משבר כספי מדכא ביותר. כל עתידנו היה תלוי בהצלחת ההצגה הזאת ובאמת, היא הצליחה באופן שקשה לתאר. פה נתגלה ההבדל בין ראיית שלום־עליכם על ידי אוהבי היהדות לבין תפיסתו של דיקי אשר השקיף על היהדות ועל העיירה כעל קוריוז ואולי אף לא כל כך אוהד.

כל להט־לבו של צ’מרינסקי, כל התקוה של פועל־המחט לעתיד טוב יותר, כל התמימות של החייט – הכל היה גלום בהצגה הזאת, והקהל הארצישראלי שמח שמחה עמוקה להצלחת התיאטרון.

הצגת הבכורה היתה באולם “מוגרבי”. כשנגמרה ההצגה, ובדקנו את ההכנסה, שהניחה את הדעת, והשעה היתה כבר 2 או 3 לפנות בוקר – לא ידענו איך “להתפרק”. ואז לקחנו – איזה לוקסוס! – שתי עגלות רתומות לסוסים ונסענו הלוך ושוב ברחוב אלנבי השומם מ“מוגרבי” ועד שפת הים וחזרה עד רחוב נחלת בנימין. נטלנו מידי העגלון את השוט, שרנו בקול רם והצלפנו באויר כדי להאיץ בסוסים העייפים. העליז שבחבורה היה אברהם ברץ, הלץ של הלהקה.

בעוד שני מערכונים קטנים מאותו סוג, מעין המשך ל“עמך” נתברכנו בבימויו של צ’מרינסקי: “יום ששי הקצר” לח. נ. ביאליק ו“מעשה כשפים” לשלום־עליכם. ושוב נשמנו אותה אווירה ביתית של אבותינו, תושבי העיירה של רוסיה ופולין.

מבחינת התוכן, היינו עדיין רחוקים מאד משירי־הכבישים של שלונסקי או מן ה“הורות” הלוהטות של עמק יזרעאל…

אל שני הבמאים האלה התקשרנו, יהושע ואני, בידידות עמוקה על אף שהיו טיפוסים שונים בתכלית. צ’מרינסקי היה איש־הגות, השפה העברית והנפש היהודית, ולעומתו היה פרידלנד משכיל אירופי אשר אהב את הספרות המודרנית. לפרידלנד היו עוד שתי שאיפות חשובות, שהיינו שותפים להן: האחת היתה חינוך הדור הצעיר, כלומר יסוד של “סטודיו” כפי שקראו לזאת במוסקבה, והשניה היתה הצגות מחזות־המונים, “מחזות־מועד”. פרידלנד היה מרכז סביבו תלמידים זמן רב לפני ש“הבימה” בחנה צעירים כדי לפתחם באולפן. הוא הרביץ תורת־תיאטרון בוקר, צהרים וערב. הוא ביצע עם הצעירים “אטיודים” של מישחק. “בומבה” צור סיפר שכשהתגורר אצל פרידלנד, עשה אתו “אטיודים” בבוקר השכם, עוד בטרם ישתה את כוס־התה הראשונה. “הבימה” התחילה, אמנם, במיבחנים של צעירים, אבל משך שנים לא נתארגנה קבוצת־לומדים בתוכה אלא רק באופן פרטי אצל פרידלנד. הקולקטיב התרעם על כך והוא המשיך ולא הרפה, וגם התחיל במסכות ובימוי של מופעי־המונים.

הקולקטיב אסר עליו את הפעילות הזאת והוא המשיך וסבל.

בשנותיו האחרונות לא הניחו לו לביים ב“הבימה”. אמת, עוצמתו כבמאי ירדה. הוא גם היה חולה מאד. אבל, זמן קצר לפני מותו אירגנה קבוצת תלמידים, וביניהם בתיה לנצט, יוסי ידין, “בומבה” צור, אברהם ניניו ורבים אחרים, ערב ב“חמאם” ביפו ושם תיארו לפניו את כל מעשי חייו בשירה, בזכרונות, בהצגה ובדיקלום. לא ידענו אז, כי הסתלקותו כה קרובה, אבל ראינו באופן מוחש, שהוא הוא אשר הקים את דור השחקנים אשר בא אחרי הראשונים. בפעולות המחתרת שלנו לגידול דור־המשך לא חיבבנו את עצמנו על הקולקטיב. הוותיקים חששו תמיד מפני הצעירים שמא יטלו את מקומותיהם ותפקידיהם. השחקנים הגדולים, החשובים, לא פחדו, כי אם אלה דווקא אשר העדר כשרונם התבלט והלך עם השנים.

הרגשנו כולנו, גם הקולקטיב, גם הקהל וגם אנחנו, שבכל זאת לא די בבמאים משלנו, ואז קיבלתי על עצמי, באחת הנסיעות שלי לאירופה, לחפש במאי ראוי לשמו. בשנת 1933 הגעתי לברלין, בדיוק ערב החרם שהטילו הנאצים על היהודים, באחד באפריל. אני נקראתי הביתה באופן דחוף ע“י אבי לאחר שאמי קבלה התמוטטות עצבים לאחר שבחצר המפעל שלנו (“לייזר”) צעק צוות־העובדים משך שלוש שעות “יהודים החוצה!” וכל אלה שצעקו היו אנשים שעבדו אצל הורי עשרות שנים וכביכול היו קשורים אליהם באהבה ובכבוד. באותה תקופה שהה חיים ארלוזורוב בפעם האחרונה בברלין, לפני מותו. היתה זו גם אותה תקופה לוהטת בה פעלו אנציו סירני ואליעזר ליבנה ב”החלוץ" וניסו להעביר עד כמה שאפשר יותר יהודים צעירים מענפי המסחר אל החקלאות והמלאכה. באותם ימים התחילה בריחת המשכילים היהודים מגרמניה. אני זוכרת, שישבתי עם ידידים ב“קפה הרומני” מפגש האמנים המפורסם ליד רחוב טאונצין. השניים היו המשורר משה ליפשיץ, ואלכסנדר גרנך, השחקן המפורסם של התיאטרון הממלכתי בהנהלתו של פרופ' ייסנר. גרנך בא 15 שנה קודם לכן מפולין, מבלי שידע גרמנית וכשרונו היה כזה, שעלה לגדולה על במות גרמניה. הוא התפרסם ביותר בהצגתו של ארנסט טולר “הידד, אנחנו חיים” שבה פתח ארוין פיסקטור את הדרך לסגנון המודרני בתיאטרון הברלינאי. הוא השתמש שם בפעם הראשונה בסרט בתוך מחזה. כששאלתי את שני אלה את מי להביא ל“הבימה” כבמאי, המליצו שניהם כאיש אחד על שחקן צעיר, אף הוא מתיאטרון ייסנר ושמו ליאופולד לינדברג. הם סיפרו: לינדברג נולד בווינה להורים יהודיים והוא הכוכב העולה, הן במישחק והן בבימוי בגרמניה. הוא ידידו של ברטהולד ברכט, איש נפלא ובקיא במוסיקה ובספרות כאחת. עוד שמעתי עליו רבות מפי האחרים והחלטתי: הוא האיש. אבל היכן אמצא אותו? נודע לי שבאותם ימים עזב את ברלין ונסע לפאריס. ארזתי את חפצי ונסעתי אחריו לפאריס. בינתיים הגיע לצרפת גם משה ליפשיץ. הוא גר במלון קטן ועלוב. הוא קיבל את פני בתחנת הרכבת והודיע, שהזמין חדר בשבילי במלונו. במאמצים משותפים עלה בידינו לאתר את ליאופולד לינדברג ואינני זוכרת מדוע הזמנתיו אל המלון, לחדר העלוב בו התגוררתי. כרגיל, אין כמעט מקום בחדר מסוג זה, מחוץ לרהיטים ההכרחיים, ועל כן הצטופפנו על כסאות קטנים על יד החלון הצרפתי הפתוח שבעדו חדר אויר האביב. לינדברג היה אז בחור צעיר, קשיש ממני בשלוש שנים, יפה־תואר ובעל מראה אצילי. שוחחנו עשרים דקות והתרשמתי עמוק מאישיותו. הזמנתיו לאלתר לביים ב“הבימה”. הפצרתי בו שיבוא עוד באותה שנה ושלא יחפש את מזלו באירופה, כי אם ישתקע בארץ. הוא הבטיח לבוא באותה שנה, אבל עשה זאת בחצי־פה ואני לא קבלתי הבטחה זאת ברצינות. הוא נסע לציריך ונתקבל ל“שאושפילהאוס” ושם נשאר ונעשה לאחר הבמאים המפורסמים ביותר של אירופה. ל“הבימה” בא לינדברג בשנת 1934, וכשהגיע לא היה שום רפרטואר מוכן בשבילו. הוא הציע – והדבר נתקבל לבסוף – להציג את המחזה המפורסם “פרופסור מאנהיים” לפרידריך וולף. התרגום נעשה ע“י גרשון חנוך. היה זה המחזה הראשון והחזק אשר בטא את הטרגדיה הנאצית בקרב המשפחות המתבוללות בגרמניה. במחזה זה שיחק גם אלכסנדר גרנך בפולין לפני צאתו לאמריקה. ההצגה זכתה להצלחה רבה. זו היתה גם הפעם הראשונה שלינדברג לימד את שחקני “הבימה” להכין מחזה משך חודש במקום שלושה חדשים ויותר. המחזה השני היה “ילדי השדה” לפרץ הירשביין ובו הצטיין במיוחד אביטל, השחקן הצעיר והיפה אשר זמן קצר קודם לכן עבר מן ה”אוהל" וזמן לא רב לאחר מכן נספה בתאונת־דרכים.

“גרינע פעלדער”, כפי שהמחזה נקרא במקור האידי לקוח מן ההווי היהודי הפולקלורי של העיירה ואף הצגה זו בוימה ע"י לינדברג בדחילו ורחימו ולא כגרוטסקה סאטירית כפי שנהג דיקי. שנה לאחר מכן חזר לינדברג אלינו ואז הציג את “החולה המדומה” למולייר ואת “חלום הגולם” – מחזה מיסטי מעורפל. בקשר למחזה למדתי לקח חשוב מפי המשוררת הנודעת אלזה לסקר־שילר. פגשתיה באסקונה שבשווייץ וסיפרתי לה בהתלהבות על תוכן המחזה. לאפתעתי ענתה לי: “המחזה אינו שווה פרוטה”.

“מדוע?” השתוממתי. והיא השיבה:

“מיסטיקה צריכה להיות שקופה”. והיא צדקה.

פגשתי את לינדברג עוד פעמים מספר. בשנת 1936 הוא ביים בווארשה את “המשפט” לשולמית בת־דורי, בבמה היהודית אשר יהושע ואני עמדנו בראשה. אחרי שנים מספר חזר לתיאטרון הקאמרי וביים את “הטירה” לקאפקא והצגות נוספות. בשנות ה־60 ראיתי את הצגותיו הן בציריך והן בזלצבורג.

בזלצבורג ראיתי את “חלום ליל קיץ” לשקספיר ואת החלק השני של “פאוסט” לגיתה. כל חיי התאמצתי להבין את העולם המיסטי של פאוסט, האיש אשר למד את ספרי האסטרולוגיה של נוסטראדמוס, חוזה המאה ה־16, אותו פאוסט שנשמתו נקרעה בין העולם העתיק של היוונים לבין ההתעלות הקתולית־הגוטית של ימי הבינים. לינדברג העז והצליח להעלות על קרשי הבמה את הדמות הזאת מתוך עמקות בלתי־רגילה. אני גאה שהבאתי ל“הבימה” במאי זה אשר כבש את לבות השחקנים והקהל כאחד. אבל, משום־מה לא יכולנו להחזיק בו והוא חזר לאירופה, לעולם הקוסמופוליטי שלו. אחד מחלומותי היה להפיק אתו סרט כי גם בשטח זה הוא הוכיח את כשרונו כשהפיק וביים, עם תום מלחמת־העולם השניה, את הסרט הנפלא “השאנס האחרון” על בריחת יהודים לשווייץ הנייטרלית. בסרט זה גילה את אהבתו העמוקה ליהדות ואת צערו העמוק על השואה ממנה נמלט ברגע האחרון. עד לפני זמן קצר פעל לינדברג כבמאי ראשי ואחרי־כן כמנהל של ה“שאושפילהאוס” בציריך ועוד כוחו במותניו.

אילו נשאר אצלנו ואילו הכירו חברי “הבימה”, בסמכותו, יכול היה להרים את קרן “הבימה” ולעשותה לתיאטרון הגדול ביותר בעולם. אבל, מאז באו והלכו במאים ואיש מהם לא הגיע למנהיגות אמנותית רצופה – והרי זה תנאי לקיום ולצמיחה אורגנית של גוף רגיש כתיאטרון.

אינני יכולה שלא להזכיר עוד בחיבה את הבמאי האחרון שהבאתי ל“הבימה”, הלא הוא ליאופלד ייסנר, דמות מפורסמת בחיי התיאטרון הגרמני, אף כי לא הגיע לשיעור קומתו של מקס ריינהרדט. ייסנר התעניין תמיד ב“הבימה” בשנים בהן ביקרה בגרמניה. שמעון פינקל היה תלמידו ומי מן השחקנים הגדולים באותה תקופה לא שיחק אצלו?

בשנת 1935, אחרי שלינדברג ביקר בארץ בפעם השניה, היה ברור, כי לא ישוב עוד ואז הגברנו את מאמצינו להביא את ייסנר. הוא היה איש זהיר וכבר לא צעיר – את מיפתן הששים עבר – אבל, גם הוא כמו כל האישים הגדולים שפגשתי, היה עניו וחברותי מאד. שערי תיאטראות אחרים לא נפערו לפניו, כמו לפני לינדברג; הוא הרגיש כי זו תחנתו האחרונה ולפני שנתן את הסכמתו, הזמנתיו, כיוון שרצה לשוחח אתי אישית, לקונגרס הציוני בלוצרן שבשווייץ, בקיץ 1935. בעצם ימי הקונגרס הסוערים אירגנתי מסיבה לכבוד “הבימה” בה השתתפו, בין השאר, גם הרב סילבר מארה“ב, הסופר סמי גרונמן וגם ייסנר. באותו קונגרס השגתי תמיכה לבית “הבימה” מן ההסתדרות הציונית. גרונמן שהצטיין תמיד בהומור דק שלו, התייחס אז בנאומו במסיבה לעובדה, שכוחות מעולים ביותר אשר בנו את תרבות גרמניה נאלצים למצוא שדה־פעולה חדש. הוא עצמו עזב את גרמניה, וכתמיד דיבר גם עכשיו במשלים וברמזים תנ”כיים. בדברו על ערכי התרבות שנושאים אתם היהודים הנמלטים מגרמניה העיר, שגם ממצרים הוציאו בני־ישראל לא רק את “כפות־הכסף”… הצחוק שפרץ אחרי דבריו אלה הפיג את המתח ונסך בנו אומץ, כי הלך־הרוח היה מדכא למדי. אני באתי אז מוונציה, מפסטיבל־הסרטים, וקבלתי שם פרס ראשון בעד הסרט התיעודי הראשון, שעשינו יחד עם קרן־היסוד “לחיים חדשים”. כשעזבתי את “הביאנלה” לא ידעתי עדיין שקיבלתי את הפרס. רק כעבור שבועות ארוכים לאחר מכן נודע לי הדבר מהמשרד הראשי שבירושלים. זה היה הפרס הקולנועי הראשון של ארץ־ישראל, אבל אני הייתי בטוחה, שנכשלתי בכל הענין והסיבה העקרית להרגשת־הנחיתות שלי היתה זו, ששמלת־הערב הארוכה שלי עם צווארון של משי כחול היתה “לא בסדר”. לא חשתי עצמי נינוחה בין כל הגברות המגונדרות שפגשתי באיטליה. חבל שלא העמידו אותי מיד על הצלחת הסרט. ייסנר שוחח אתי שעה ארוכה בלוצרן על “הבימה”, הן על הרפרטואר וכן על כל תנאי הבימוי. הוא הסכים לבוא ארצה ונתקבל כאן בכבוד ע"י “הבימה” וגם התידד מאד עם גרשון חנוך וד. ב. מלכין ומשה מוקדי (אשר הכין את התפאורות) והתחיל בהעלאת “הסוחר מוונציה”, בהיותו משוכנע, שישכיל להפוך את מגמתו של מחזה אנטישמי זה. הוא לא הצליח במשימה זו, כפי שאיש לא הצליח, לא לפניו ולא אחריו.

בין כה וכה פרץ מאבק עז בין השחקנים על תפקיד “הסוחר מוונציה”. שלושת המועמדים הראשיים היו מסקין, פינקל וברטונוב. לבסוף, הוחלט, שמסקין ופינקל ישחקו לסירוגין. מאז נשתנה יחסו הטוב של ברטונוב אל ייסנר, דבר שהיו לו השלכות רבות להבא.

רובינא היתה נהדרת כפורציה וההצגה היתה נאה ומהנה.

המחזה השני היה “וילהלם טל” לפרידריך שילר. ההצגה הצליחה פחות מן הראשונה וברור היה, שייסנר לא ישאר ולא ישוב אלינו. בינתיים התחילה שנת 1936 ובה פרץ המשבר הגדול בין “הבימה” לבינינו. ייסנר נשאר עוד שבועות מספר בא“י לאחר גמר עבודתו ואנחנו, יהושע ואני, תיכננו אתו מספר עבודות חשובות. האחת היתה הצגת “המשפט” לשולמית בת־דורי בחו”ל. ומי שלא ראה את ייסנר בעבודה דרמטורגית פשוטה עם חברת הקיבוץ שולמית בת־דורי, לא ראה במאי גדול מימיו.

תיכננו אתו גם מחלקה למחזות־מועד, לחגים ולמועדים, מטעם הסוכנות היהודית. אבל, הדבר לא יצא לפועל. פעילי “הבימה” מבין השחקנים ניהלו תעמולה נגדנו בסוכנות, בקק“ל ובקרן־היסוד. גם הבימוי של ייסנר במחזה “המשפט” התבטל – כנראה מפני שהרגשנו, שלינדברג הוא הכח הגדול ביותר למטרה זו. ייסנר נסע לאמריקה, מאוכזב וממורמר, ולדאבון־לבנו גם התרעם על שנינו. אינני זוכרת אם, אמנם, יכלנו לנהוג אחרת; אני רק זוכרת, שבפגישתנו האחרונה בווינה, לפני התחלת עבודתנו בפולין, בקיץ 1936, הוא היה עצוב ומדוכא. באמריקה כבר לא הצליח בשום דבר חשוב והוא מת, אולי מרוב צער על שנשמטה הקרקע מתחת לרגליו. מחלה קשה פקדה אותו. הוא עוד הספיק לפגוש את תלמידו אלכסנדר גרנך שנמלט מפולין לארה”ב. הוא גם כתב את האוטוביוגרפיה שלו ואחרי כן שם קץ לחייו.

העליתי את זכרונותי אלה בשנת 1970 וזאת אחרי שהייתי עדה לפעולתם של במאים רבים ב“הבימה” אשר, לפעמים, נאלצו למלא גם תפקיד של מנהלים אמנותיים. איש מהם לא הצליח לאורך ימים – ונשאלת השאלה מדוע איש מהם לא החזיק מעמד? ומדוע, אחרי 50 שנות “הבימה” שוררת כיום הרגשה של מפח־נפש וירידה, על אף שההתחלה היתה כל כך מזהירה, על אף שהיו נקודות־אור כה רבות בבימוי? אני תוהה, לפעמים, אם אפשר היה להוליך את התיאטרון לפסגות גבוהות יותר או להתמדה ברמתה הראשונית. כסבורה אני שאי־אפשר היה להשיג יותר. אם להשוות את התיאטרון לתזמורת שלנו, הרי שהתזמורת עולה בהרבה על התיאטרון. אבל לתזמורת יש כמובן פחות בעיות של רפרטואר ושל יצירה מקורית מאשר לבמה. כאמור, כותבת אני ב־1970 ורק עכשיו, 34 שנה אחרי שעזבתי את התיאטרון ואחרי שראיתי את הצגת הבכורה בחנוכת הבנין המחודש, את “נשף־הסנדלרים” בבימויו של דוד וויליאם, הצגה בה לא השתתף איש מוותיקי־“הבימה”, התברר לי מה קרה. משך עשרות שנים התפתח לנגד עיני תהליך שאת פישרו לא הבינותי כראוי בזמנו. אדגים זאת במשל מחיי־משפחה, כדי להמחיש את כוונתי: כשבעל ואשתו נפרדים ומאשימים איש את רעהו בבגידה ובחטאים אחרים והדברים מגיעים לאוזני הילדים שגדלו באותו בית, הרי הצער וההרס בלב הילדים הוא כפול ומכופל מאחר והבית, החומה שאפשר היה להשען עליה בכל צרה ומצוקה, מתמוטט. המגן, הבטחון, מתפורר וכשהאימון, שהוא המניע החזק ביותר בנשמתו של צעיר, מתערער, נחרב עליו עולמו.

אם לא נמצא מנהיג אחד בעל סמכות במוסד לאומי כזה, שביאליק דרש ממנו להיות מורה־הדור, חייב היה הקולקטיב, האנסמבל לפחות למלא את תפקידי ההנהגה. אבל, אם הקולקטיב איננו מסוגל לכך, כשאיש יורד לחיי חברו, כשחיי המשפחה הגדולה של קולקטיב אינם תקינים, הרי שכל גישה אינדיבידואליסטית טובה מכזב ומהעמדת־פנים של קולקטיב. כמו שיש בין הקיבוצים קולקטיבים מאושרים וקולקטיבים אומללים, כן יש גם במוסדות־האמנות צוות מאושר וצוות אומלל.

ראיתי בביקורי בברית־המועצות שלושה מוסדות אמנותיים – את התיאטראות של יורי סבצקי, של קומיסרז’בסקי ושל סימונוב הזקן, תלמידו של וכטנגוב. בשלושתם הבחנתי בקשרי־החיבה בין המורה והמדריך לבין החניכים ובחדוות־יצירה. ב“הבימה”, לפי עניות־דעתי, סבלו הפרט והכלל – והדבר התבטא בשערוריות ציבוריות ובכשלון אמנותי – מפני שלא רצו למצוא איש בעל סמכות עליונה. עוד לפני שאכתוב את הפרק האחרון, הקשה בזכרונותי, ואתאר את המשבר האחרון, עלי להקדים ולומר, שאני מודה לאלוהי שלוש פעמים ביום על אשר פטרני מן הצרה של היחסים הפנימיים ב“הבימה”.


המשבר האחרון    🔗

כל השנים נמנעתי מלהוציא לאור את יומני מאחר והפצעים שתתו דם כל אימת שנגעתי בכתובים. עתה, לאחר פתיחת בית “הבימה” החדש, כאילו נפתחה תקופה חדשה והתגברתי, אם כי לא בנקל. אולם, לפני שאתאר מאורעות שהתחוללו לפני 34 שנים עלי להקדים הערות מספר: ראשית, אני משוכנעת היום כמו לפני 40 שנה, שהרעיון שהיה מונח בייסוד “הבימה” – היה מוצדק ובזכותו הגיעה עד הלום, על אף הליקויים והכשלונות הארגוניים והאנושיים. נזכור, שבאותה תקופה, ב־1917, הוקמו עוד שני מוסדות תיאטרוניים יהודיים חשובים: התיאטרון היהודי הממלכתי בבריה"מ והלהקה הווילנאית ששיחקו באידיש. בשניהם התרכזו אמנים גדולים ושניהם קבלו תנופה גדולה, ובכל זאת, לא האריכו ימים, מפני שלא עמדו מאחוריהם עם ומדינה ולא היה להם עתיד. כח “הבימה” ומשיכתה עודם איתנים ואני מרשה לעצמי להתנבא שיבוא יום ותתחולל הפיכה עצומה בתוך התיאטרון ולא יישאר זכר לשלטון פקידים, כפי שהוא קיים עתה, ופרשיות כפי שמלאו את דפי־העתונות לפני פתיחת הבנין לא תשנינה. דור חדש יקום וישא את דברו. אני תפילה שעוד אזכה לראות הפיכה זאת.

ושנית: כשלמדתי על קדמוניות מצרים, שעה שכתבתי את המחזה “יוסף במצרים”, עמדתי על מינהג שהיה מקובל אצל המצרים לקראת יום־הדין. כדי להכין כל אדם בפני בית־דין של מעלה, בפני אוסיריס ו־42 עוזריו, היו משננים את “השבועה השלילית” כפי שקראו לזאת. גם הניחו אותה עם המת בתוך ארונו לבל ישכח אותה. בשבועה שלילית זאת היה איש מונה את כל החטאים אשר לא ביצע: “לא הרגתי”, “לא גנבתי”, “לא סכרתי את מי היאור”, “לא גזלתי לחם מפי יתום”, “לא הוצאתי דיבה רעה”, “לא עשקתי אלמנה” וכו'.

בעוברי כעת על יומני ועל עשרות ומאות המכתבים והרשימות אשר ברשותי, ובעיקר כשאני מסתייעת בזכרוני שעודו תקין וצלול, כשאני בודקת מחדש כל יום וכל שעה, כל מעשה, כל שיחה, כל מחשבה, כל דיאלוג או מונולוג ביחס ל“הבימה” יכולה אני בתום־לב ובמצפון שקט להכריז כדרך מצרים הקדומים: מעודי לא עשיתי שום רע ל“הבימה” ואף בהיסח־הדעת לא גרמתי שום נזק, חומרי או מוסרי, לשמה או למפעלה.

ודבר שלישי: לפני חודשים מספר קרה מקרה פעוט אשר עורר בי מחשבות נוגות. אחת מחברותי – אשה מכובדת העומדת בראש מוסד ציבורי מאז שנים רבות – באה אלי וסיפרה לי על פגישה מוזרה שהיתה לה עם בתו של אחד מוותיקי “הבימה”. הן שוחחו על דא ועל הא והשיחה התגלגלה גם עלי. ואז התבטאה הצעירה בחריפות בלתי־מקובלת והתאוננה: “יש לה, למרגוט קלאוזנר, תכונה בלתי נסבלת – השקרנות שלה”.

חברתי המכירה אותי היטב מתוך שנים רבות של עבודה משותפת, הביטה בה בתדהמה וענתה: “כנראה, שמרגוט עשתה לך הרבה טובות – אם תדברי עליה כך”.

וחברתי לא שיערה כלל, עד שלא גיליתי לה זאת, באיזה מידה קלעה למטרה…

דבר רביעי: בעברית יש קללה איומה והיא “ימח שמם וזכרם” – כלומר, בשיטה זו נהגה “הבימה” כלפי וכלפי יהושע, ועד כדי כך הצליחה, שרוב הציבור אינו יודע כלל, שהיינו קשורים ל“הבימה” ובאילו משברים עמדנו ומה שעשינו למענה. מעשה רגיל הוא בהיסטוריה שהממשיכים מעלימים את זכר קודמיהם. אני רק שואלת את עצמי, במקרה שלנו, מדוע עשו זאת?

כשאני משקיפה היום, באופן אובייקטיבי, על שנת־המשבר 1936, יכולה אני להבין את רקע התפרקות החבילה. לרגש אין חוקים וכללים. הם רצו להיפרד מאתנו, להוציאנו, ונניח שזו היתה זכותם. אבל, הם העלילו עלינו בעתונות (אפילו בחו"ל) ובסוכנות היהודית ובמוסדות אחרים. וזאת עשו לאדם, ששמו התנוסס בראש הצוות, אם גם לא בין השחקנים, במגילת־הייסוד של בית־“הבימה”. בשום פרסום של ספר “הבימה” בו נתנו את הרכבי הועדים לא מצאתי את שמותינו. מכה אחרונה ספגתי אחרי פתיחת בית “הבימה”, כשעיינתי ב“ספר הבימה” שהוציא רעי וידידי גרשון חנוך בשנת 1937, שנה אחת בלבד לאחר פרישתנו. יש בו עמוד שלם עם כעשרים תצלומים ושמות של פעילי “חוג הבימה”, וועדת הבנין, ואין זכר לשמותינו. החליט על כך מי שהחליט.

שמורים אתי שני פרוטוקולים משתי ישיבות בחודשי־הסכסוך, האחת בחוג־הבימה והשניה בוועדת־הבנין. בחוג הבימה אמר אז ד“ר חיים הררי לחברי “הבימה”: “אתם מצאתם בין מאות אלפי אנשים אשר פגשתם בדרככם רק שניים אשר פעלו והצליחו בכל אשר עשו – ואתם מגרשים אותם”. יוסף שפירא אמר להם בישיבת ועדת־הבנין במשרדו ברחוב החשמל בת”א: “האם אתם לא יודעים, שאתם מוציאים את הנשמה מן התיאטרון כשאתם מוציאים את מרגוט?”

והיו שאמרו אחר־כך, ש“הבימה” לא היתה נפרדת ממני, רק מיהושע. אינני יודעת ואינני יכולה לשפוט על כך. אין בכוונתי לדווח על סכסוכים שאין להם אפילו ערך היסטורי. אך עלי להזכיר בהזדמנות זו, שיהושע הזהיר אותי, שנה־שנתיים לפני המשבר, שעלינו לעזוב ואני לא יכולתי להינתק מ“הבימה”, כי אהבתי אותה אהבת־נפש. ואסתפק כאן בציטוט קטעים מתוך המכתב המקורי שהגשנו לאספה הכללית – כדי לתת לקורא מושג במה מדובר:

“מתוך יחס רציני אל המוסד, שמוטל עלינו לעמוד ולשמור על ערכים אמנותיים בני מדרגה גבוהה, ומתוך הכרה ברורה שהמפתח להתפתחות הנכס הזה, גם מבחינה משקית, הוא, בעיקר, בידי המוסד עצמו, אם לא ילך שולל אחרי קטנות, היינו נכונים לאמץ את כוחותינו לטובת הענין. במשך 9 שנים ניסינו לעמוד בפרץ וגם בתקופה האחרונה, כשנתגברו הקשיים מסיבות אובייקטיביות ופנימיות, הטלנו על עצמנו תוספת עבודה בשטחים שונים: הבאת ליאופולד ייסנר, מו”מ עם סופרים צעירים כדי למשוך אותם לעבודה תיאטרונית, הגברת־הפעולה ב“חוג” בתוצאות משביעות־רצון (ראה הכנסות מרץ־אפריל ש.ז.), מדור מסיבות והרצאות בלי השתתפות “הבימה”, טיפול אינטנסיבי בסובוונציות של הסוכנות ועירית ת"א וכן של קבוצת־זיו, השגת קרדיטים לעד־עבור־זעם, ועוד.

ולמרות כל אלה התיחסתם אלינו ביחס של זרות מופלאה והצגתם לנו גבולות: באחד מותר לנו להשתתף ובשני אסור, מתוך שאיננו חברים בקולקטיב. מתוך זה ומחשש פן יביא אתו ההמשך של הליקויים הארגוניים בכל השטחים, הרגשנו צורך לחפש דרכים איך לצאת מן המיצר. את המוצא ראינו בהצעותינו לאספה הכללית מיום 12.4.1936 ואלה הן:

1. חברות

א. התקבלותנו בתור חברים בקולקטיב

2. עניני המשרד

א. מנהל המשרד יסופח לועדה האמנותית ולועדה הטכנית בכדי שיווצר שווי־משקל בין כל שטחי הפעולה בתיאטרון.

ב. למנהל המשרד יש רשות של קביעת ישיבות הועדות בהסכמת הרג’יסר ורשות של קביעת אספה כללית דחופה בהסכמת הרג’יסטר ועוד חבר או שנים מבין חברי ההנהלה.

ג. למנהל המשרד יש רשות לפעול בכל הפונקציות שאינן עומדות (בנגוד) לתקנות, אם לא בוטלו ע"י אספה כללית או ישיבת ההנהלה וכמו כן יש לו הרשות לבטל דברים שנעשים בניגוד לתקנות, אם לא בא עליהם אשור מיוחד של האספה הכללית או של ישיבת ההנהלה.

ד. לחלק את עבודת ההנהלה השוטפת בין ועדות שונות (פיננצים, ארגון, טכניקה, באות־כח וכו') בכדי לאפשר עבודה פוריה תוך שקול־דעת וקמוץ בכוחות הדרושים להתפתחות התיאטרון.


הדיון על הצעותינו התנהל באספה כללית שלא בפנינו ואף תשובתכם, כי דחיתם פה־אחד את כל הצעות התנאים שלנו – מסרתם לנו בישיבת ההנהלה ועד עתה לא מצאתם אפילו לנכון להזמין אותנו לאספת חברים כללית בכדי לנסות לברר ברור יסודי את העמדות השונות על מהלך העבודה בעבר והמשכתה לימים הבאים. לעומת אזהרותינו הדחופות בדבר הצורך להביא שווי־משקל בין כל שטחי הפעולה ונתינת האפשרות לאדמיניסטרציה לחוות דעה על דברים שונים הצריכים תקון, הצבעתם בטעות מפרכת על כוונתנו לרכוש לעצמנו ‘זכויות מיוחדות’ וגם פרשתם, שאף הצעותיכם מאשתקד – מצב של ‘עובדים קבועים’ בתור מעבר, אינן אקטואליות יותר ואין אתם מוכנים לדון עליהם".

מקטע זה משתמע שכולם היו נגדנו כאיש־אחד. ואני נזכרת עתה בשלושה מקרים. היינו מאד קרובים אל שלושה מהוותיקים אשר מאד אהבנו אותם. מקרה אחד היה אחרי תאונתו הקשה של בן־חיים כשהוא בא אלינו לווינה, להבראה, אבל כשעמדה השאלה של חברותנו בהנהלה (ואחרי נפילתו הוא לא היה מסוגל לפעול בהנהלה), נפלה ההחלטה הכללית השלילית ומאז הוא שמר לנו טינה.

המקרה השני היה קשור למחלת אשתו של אהרון מסקין והשלישי – כשרובינא היתה בסכנת־נפש שעה שילדה את אילנה. הייתי אז חודש ימים על ידה, בחורף הקשה שעבר על ירושלים. אבל כל זה נשכח. אנחנו הפכנו ל“אויבים” ר"ל.

בעוברי על הדפים האחרונים עלה פתאום בזכרוני ספר חשוב שכולנו קראנו בתקופה מסויימת: “אפילה בצהריים” לארתור קסטלר. הסופר מתאר את הסבל של האזרחים הסובייטיים אשר לחמו למען האידיאולוגיה הקומוניסטית ואשר גמרו את חייהם במרתפים חשוכים, ללא משפט הוגן ובלא זכר למעשיהם, בהיסטוריה של עמם ושל המפלגה. אולם, לא כולם חוסלו. חלק מאלה שסבלו בכלא ובמשפטי־הראווה נשארו בחיים וזכו לראות בנפילתו של סטאלין… למה נזכרתי בכך? בהזדמנות קודמת כבר ציינתי שמסורת הפולמוסים והאספות המיגעות ב“הבימה”, היתה “מורשת” בריה"מ. נראה לי, שגם מחיקת שמות לא תתכן אלא באלה אשר למדו את השיטה הקומוניסטית של סילוף דברי־הימים…

אבל, מצד שני מקובל בברית־המועצות בכל מפעל ומוסד גדול לתלות תצלומים של ותיקי המוסד או המפעל תוך ציון הזכויות והוותק. לעומת זאת, “הבימה” מעולם לא הצטיינה בשיטות־עידוד. ביחס אלינו, לא היתה כל סכנה של “התחרות” על הבמה, אבל כל כח חדש היה לצנינים בעיניהם. אני זוכרת מעשה בצעירה כשרונית ויפה אשר נבחנה ע"י “הבימה”. היא עברה את המיבחן בהצטיינות ובכל זאת דחו אותה. אחד הוותיקים אמר לי: “אין אנו יכולים לקבל אותה – היא תרצה לשחק את ‘יהודית’ (זה היה אחד התפקידים הראשיים שאז דובר עליהם הרבה)”. עניתי לו: “ואני במקומכם לא הייתי מקבלת אותה לולא רצתה לשחק את ‘יהודית’!”

לבסוף, עלי להוסיף מספר הערות כלליות ואישיות גם יחד.

למדתי שצריך לשפוט את חיי־אדם וגם חיי־מפעל לא על פי התקופה הקצרה של אורך־החיים אלא כ“סך־הכל”. המאמינים בגלגול־נשמות סבורים שגם התקופה מ“שנת־האפס”, כלומר משנת הלידה, עד המוות, אינה אלא חוליה אחת מבין מאות. החיים והמוות מתחלפים לסרוגין. אם אני אומרת של“הבימה” עוד נכון עתיד מזהיר, הרי זה מתוך תפיסה זו של עליות וירידות. אולם, תיאטרון ממלא פונקציה חיה. אין בנין או מקדש שנשאר על תלו גם כשאין בו חיים. יש לו זכות־קיום כל עוד הוא משרת את הצבור. לדעתי, המיטען הפנימי עדיין חזק ואינו מנוצל כל עיקר.

כשאסטרונאוט מבקש לטוס לירח, עליו לטעון את חלליתו בכמות האנרגיה הדרושה כדי להגיע ולשוב. כדי להגיע למאדים, יצטרך פי כמה יותר – גם דלק וגם כוח פנימי. בתיאטרון המתקדם אל תוך הבלתי־נודע קשה לקבוע מראש את כמות האנרגיה הדרושה כדי להשתחרר מכבלים מושכים כלפי מטה…

לא מתוך רצון להתרברב עלי לציין שאילו היינו טיפוסים כאלה כפי שהתיאטרון תיאר אותנו במוסדות הלאומיים אחרי פרישתנו, צריכים היינו להעלם מזמן מן הזירה הציבורית והאמנותית. והנה, יהושע, איש העליה השניה, איש “השומר”, אחד מחלוצי החקלאות המודרנית בארץ, אחרי עזבו את “הבימה” ייסד (עוד יחד אתי) את “מועדים” – הוצאת מחזות, אשר בה נוצר, למשל, המחזה “שלמה המלך ושלמי הסנדלר” לסמי גרונמן, ואת אולפני ההסרטה בהרצליה. עוד קודם השתתף באופן פעיל בהקמת תעשיות בקיבוץ הארצי ובייסוד בתי־החרושת “נעמן”, “אסקר” ועוד… וכשהגיע לבינה נעשה לצייר ונהנה היום משם בינלאומי. הוא לא ירד, חלילה, מבמת המעש.

על עצמי קשה לי להאריך את הדיבור. אולי אזכיר רק שני פרקים מחיי אשר עוררו פולמוס בציבור. האחד היה הנסיון לקשור קשרים תרבותיים בין ישראל לבריה"מ, כשהצגתי עבודות גראפיות של 14 מטובי־ציירינו במוזיאון “פושקין” במוסקבה, בשנת 1965. כן הפקתי בשיתוף עם הממשלה הסובייטית את הסרט התיעודי היחיד הקיים על יהודי רוסיה, שעודו גנוז בשל ההשתלשלות הפוליטית.

והפרק השני: הפצת הידע של מדעי הנסתר – הפאראפסיכולוגיה – דבר אשר אני עוסקת בו כבר למעלה מ־20 שנה.

ועם כל הסיפוק שהפקתי ממפעלים מאוחרים יותר, עלי להודות, שדבר אחד ברור: המפעל הראשון שאדם מתמסר לו בחייו משול לאהבה ראשונה. הלהט, הכוח, העקשנות והסבל אשר משקיעים בו, אין יכולים לחזור ולהשקיע פעם נוספת בחיים, ומה גם לאחר שאדם נפגע עד עומק נשמתו.

וגם אני, שהחזקתי מעמד בהקמת תעשית־הסרטים בארץ בעשרים השנים האחרונות – לא היתה בי היכולת לתת למפעל זה אותה מידה של מסירות כפי שמסוגלת הייתי להקדיש ל“הבימה”, אהבת־ נעורי.




  1. “נסע” במקור – הערת פב"י.  ↩

  2. “קרה” במקור – הערת פב"י.  ↩

  3. היום קולנוע שדרות.  ↩

  4. היום אדון ברנשטיין הוא בעל תחנת הטלויזיה “גרנדה” באנגליה – הערת המחברת? המתרגם?  ↩

  5. “להליט” במקור – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  6. יותר מאוחר, מוכר בשם שמי – הערת המחברת? המתרגם?  ↩

  7. כנ"ל הערה מס' 1.  ↩

  8. כך במקור – הערת פב"י.  ↩

  9. “ארדיכל” = אדריכל: שתי המילים נכונות – הערת פב"י.  ↩

  10. “עהליון” במקור – הערת פב"י.  ↩

  11. “בו” במקור – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35587 יצירות מאת 1816 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!