רוצָה לסגור את המפעל,

לסתום את הפתחים.

לעצור את השפכים.

צריך לצום.

לא לספק עוד חומר גלם.

שתיפסק הפסולת

הממלאת את האסלה.

שומעים!

שיהא לזה כבר סוף!

מתי נכנס כל זה לשם?

ואולי אני כבר מתפרקת?

ועוד מעט לא יישאר

אף עור ועצם.

די. מגעיל. נמאס.

ביוב גואה.

מצבור אשפה.

האם גם זה היה אני?

איך שוב טעיתי

כמו תמיד.

כל המתחים.

כל רום ותהום.

ואני צִפיתי למשהו

גדול היום.

אולי העולם מתפוצץ.

אולי בשורה טובה

עמדה להתממש.

כן. התכוננתי למשהו

עצום נפלא

משהו עמום

כה מרגש

איזה מבצע עמד להתרחש.

שוב לא אהיה מה שאני.

ואוי למי שיעמוד

עוד רגע בדרכי.

הייתי הר נוסע.

הייתי עולם מתפקע.

לעזאזל. מהלומה.

איזה תפלות.

עוד התאבדות.

מישהו עושה לי

תמיד את זה

בדייקנות של שעון

כאילו החליט לפוצץ בלון.

מישהו מתגנב

אל תוכי ורוצח

בנקמנות בדם קר.

אולי אותי רוצה הוא

לחסל לאט לאט.

עוד פעולת התשה.

כל חודש גרעין. אחד.

וזה נראה להם

די נחמד.

ורק לבי מתפקע.

את מי להאשים

לא יודע.

ורק אני עדה לדם

לרצח הנתעב.

והנרצחת זו אני.

עובדה. דמי ניגר.

גבי נשבר.

אני נגמרת.

מתייבשת. מתחסלת.

נקרעת. מתאבלת.

בא לי למות.

סופית.

אחת ולתמיד.

ולא להמתין להתחדשות

האימה הנוראה,

ששוב יחזור

הפשע הנסתר

ובדייקנות של שעון,

שבגופי נטמן,

ברשעות של מחשב,

במוח שטני

של מי שבגופי שולט

ומכוון את האני.