לא הרבה מוּקדש לו כאן, בשבוּעון רוּסי מצוּיר זה, אבל מה שיש – ענין רב בו. הנה מכתב, אותו כתב אל אשה אחת חדשים אחדים לפני מותו, בו הוא מתנצל על שהשהה את תשובתו יותר מדי, ובין השאר: “אין דבר נורא בשבילי יותר מאשר לכתוב מכתב”. ולהלן: “כאן בספרות, בז’ורנלים מחרפים ומגדפים אותי ככלבים”, ועוד ועוד. צריך לקרוא את המכתב כולו. הרבה ממַהוּתוֹ ומהאוירה הספרוּתית, בה היה נתוּן אז, יש בו.
דיוקנו על גבי השער, הפּוֹפּוּלארי בעולם, אינו אלא פּוֹרטרט, מעשה ידי הצייר הרוּסי פֶּרוֹב; פניו כפי שהיו באמת, זכורים לי מצילומו על “כל כתביו” שהוציאה בשעתה “ניווה”. וההבדל רב.
גם הבית, בו נכתב “החטא וענשוֹ”, יש לראות כאן. הסתכלתי ארוכות בחלונותיו… כי גם אני, כסופר הצרפתי קארקוֹ (מובא במאמרו של ריאַבּוב), איני יכול לשכוח את צליל־הפּעמון ההוא, ותמיד נדמה היה לי, שאילו באתי לפּטרבּוּרג, הייתי קודם כל מחפש את דרכו של רסקוֹלניקוֹב, בה הלך תחילה לתוּר ואחר־כך לבצע את מעשהו הנורא. ובכלל – צלוֹ של פיוֹדוֹר מיכאיילוביץ היה מלווני כאן על כל צעד. וכך, ללא ספק, היה הדבר גם עם י. ח. בּרנר.
והנה דוקא הסופרים הרוסיים, אשר קמו אחריו: קוֹרוֹלנקוֹ, צ’כוֹב, גוֹרקי וכו', בבואם למטרוֹפּוֹלין בפעם הראשונה (לפי מכתביהם ו“זכרונותיהם”) לא שעוּ כלל אל כל אלה. דוֹסטוֹייבסקי, כנראה, לא תפס בעולמם מקום חשוב. צ’כוב אפילו הודה, שעדיין לא קרא את “החטא וענשוֹ” והוא כבר כבן שלושים ומעלה ובשיא פּרסוּמוֹ. הלא דבר הוא!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.