מה שאצלי היה בגדר הזיה וכיסוּפים, כפי שציינתי פעם ברשימתי “אוֹגוֹניוֹק עם דוסטוֹייבסקי” הוציא לפועל לפני זמן־מה הסופר האיטלקי אלברטו מוראביה (“דפים מפנקס־מסע בברית המועצות”, הובאו ב“דבר”): הוא נסע ללנינגראד והציץ לתוך חדרו של רסקוֹלניקוֹב, אותו חדר, “שהיה דומה יותר לארון מאשר לחדר מגוּרים” (יוצרו “שיכן” אותו בחדרו שלו), ומשם הוליכוהו בני לויתו, שני הסופרים הרוסיים, באותו דרך בדיוק, בה הלך הסטודנט הצעיר, עם הקרדום התלוי בעניבה תחת מעילו, אל בית הזקנה המלווה בריבית ואף גם נכנסו ועלו עד הדירה, בה התגוררה זו בשעתה. הכל, הכל, חוּץ מהנפשות עצמן, שמור וקיים עד היום. הנה גם הפעמון הישן־נושן בצד הדלת, אותו הפעמון!… “אם אמשוך בשרשרת – כותב הסופר האיטלקי – אפשר שהדלת תיפתח בזהירוּת, כמו אז, והזקנה תציץ”… אבל הוא לא משך. אני במקומו לא הייתי יכול להתאַפּק – –