במסכת יצירתו של סטיפן צוייג אנו רואים נטיה מיוחדת לטפל באימים, בזוועות, בפרפורי הנפש לנוכח אבדון ומות בצורה זו או אחרת. הנה הוא מתאר את העליה לגרדום של מרי אנטואנט:… “הזוכרת היא עתה, ברגע האחרון, את היום, בו קידם אותה המון זה עצמו ובגן־ארמון זה עצמו בברכה כאשת יורש העצר? מי יודע את הרהוריו האחרונים של ההולך למות! התליינים מחזיקים אותה מאחוריה, מטילים אותה על הקרש, ראשה תחת הסכין, מושכים בחבל, נראה ברק הסכין במעופו ושמשון (שם התליין הראשי) מחזיק כבר את הראש השותת דם ומרים אותו למעלה, להראותו לכל ההמון מסביב” – –

כלפּי סופרים אחרים מסוג זה מתגנב חשד, שאין תוכם כברם, שאינם מתכוונים אלא להבעית את הקורא ו“לנצלו”, ובעצמם הם מחייכים בחשאי, ואין ספק שמצויים סופרים כאלה ודוקא בין המפורסמים ביותר. ברם, אחרי סטיפן צווייג אסור להרהר בכיווּן זה. כי לא כמוֹת כל האדם מת אף הוא. ניכר ששורש נשמתו טמון בקרקע־הסיוּט באמת – וסופו מוכיח.