רקע
אהרן מיכל ברכיהו

1


האדם הוא הפרט, החברה היא הכלל. אולם מהו פרט בעצם ומהו כלל בעצם? מהו היחס שבין הפרט ובין הכלל? –

הכלל הוא סכום של הרבה פרטים; הפרט הוא חלק מן הכלל. כך אנו רגילים לסמן ולבאר את המושגים “כלל” ו“פרט”. אולם הבאור הזה רק חיצוני הוא ואינו יורד לפנימיותם של המושגים הללו. באור זה היה מספיק, אילו היה היחס שבין הפרט והכלל רק מספרי וכמותי, אבל הדבר אינו כך. היחס שבין הפרט והכלל הוא גם איכותי, והיחס האיכותי שביניהם הלא הוא הוא שדורש הגדרה וסימון.

כל דבר שאנו חושבים אותו לעצם פרטי, צריך שתהיינה לו שלמות ואחדות פנימיות; צריך שתכונתו ועצמותו תהיינה “מניה וביה”, כלומר, תתקימנה בו גם כשהוא נפרד משאר דברים ולא תהיינה תלויות בשום דבר אחר. השאלה היא אפוא: למי יש שלמות ואחדות, לאדם הפרטי או לחברה כולה? ואם על שאלה זו נבוא להשיב תשובה ברורה, שוב לא נהיה יכולים לומר בבת אחת, שהכלל הוא הסכום של הפרטים והפרט הוא חלק מן הכלל, מפני שבמובן זה סותרים שני המאמרים האלה זה את זה.

כל האומר, שהכלל הוא הסכום של הפרטים, הרי הוא אומר בזה, שהפרט הוא עצם שלם בפני עצמו; הפרט הוא המוּכּר וקיים במציאות והכלל אינו עצם כלל, אין לו קיום כעצם־יחידי־שלם אלא במחשבה ואין לו אחדות אלא בשם שאנו נותנים לו, כלומר: אחדותו כלולה רק בזה, שכשאנו באים לדון על המון פרטים דומים זה לזה אנחנו מכלילים את הפרטים המרובים, עושים מהם במחשבתנו גוף אחד וקוראים להם שם אחד, כדי להקל מעלינו את עבודות המחשבה והדבור.

לא כן האומר, שהפרט הוא חלק מן הכלל; כל האומר כך מלמדנו ממש ההיפך ממה שמלמדנו כל האומר, שהכלל הוא הסכום של הפרטים.

הוא אומר בזה, שהכלל הוא העצם השלם, העומד וקיים בפני עצמו, ולו האחדות והשלמות, בעוד שהפרט אין לו קיום עצמי, כי תכונתו ועצמותו תלויות בעצמותם של הפרטים האחרים ומוּשפעות מעצמותם שלהם; כל פרט ופרט הוא חלק מעצם אחר, מן הכלל, כמו שכל אבר הוא חלק מן הגוף החי; אופן מציאותו ועצמותו של האחד תלוי באופן מציאותם ועצמותם של האחרים ואחדותו של הפרט אינה אחדות מוחלטת; אלא שכשאנו באים לדון על החלק מצד תפקידו המיוחד' לה, שאינו דומה לתפקידיהם של החלקים האחרים (כמו שאינם דומים זה לזה תפקידי האברים שבגוף החי, אף על פי שהם תלויים זה בזה ואין לאחד מהם קיום בפני עצמו בתור אבר חי) – אנחנו מחלקים במחשבתנו את העצם להרבה חלקים, קוראים לכל חלק שם עצם פרטי ושוכחים שלא מדעת או מפשיטים ממנו מדעת את הקשר הפנימי שבינו ובין שאר הפרטים – חלקי הכלל.

ועם כל זה אפשר לנו, כשאנו באים לבאר את היחס שבין האדם הפרטי והחברה, להסתייע בשני מאמרים אלו ביחד, כי הסתירה שביניהם אינה אלא מדומה. אלו היה האדם עצם בעל איכות פשוטה, בעל סגולה אחת, אז היתה סתירה פנימית בין שתי תשובות אלו, מפני שבנוגע לסגולה אחת אי־אפשר לו לעצם אחד להיות “שלם” (קיים בפני עצמו) ו“חלק” (תלוי בקיומם של אחרים) בבת אחת. אבל הדבר אינו כן. האדם הוא עצם בעל סגולות הרבה, איכותו מורכבת מיסודות הרבה. ולפיכך הרי אפשר הדבר, שבנוגע לסגולה אחת יהיה עצם שלם ובנוגע לסגולה אחרת יהיה רק חלק מעצם אחר.

עצמי הבריאה, כשהם מתנשאים ועולים בסולם ההתפתחות מדומם (“פשוט”, בלתי אורגני), לצומח (אורגני), מצומח (בלתי־מרגיש) לחי (מרגיש), מחי (בלתי חושב) למדבר (חושב, מצייר, מפשיט, מחלק בין דברים ומדמה דבר לדבר), – אינם פושטים לחלוטין את צורתם הראשונה ואינם מחליפים אותה באחרת לגמרי, אלא שנוסף על סגולותיהם הראשונות הם רוכשים להם עוד סגולות חדשות. ולפיכך מוסיפים החוקים והסיגים, המקיפים את הסוגים התחתונים, לפעול גם על הסוגים העליונים. הסוג העליון כשנקבילהו אל הסוג התחתון, לא יתגלה לעינינו בתור סוג אחר, שאין לו שום נגיעה אל זה האחרון, אלא הוא עומד במדרגה גבוהה מן הסוג התחתון וכולל גם את סגולותיו של זה. הצומח תלוי בקיומו לא רק בתנאי הצמיחה, אלא הוא משתעבד גם לכל החוקים הפועלים בממלכת הדומם, לחוקי המשיכה והתנועה, והמדבר משתעבד לכל הכחות והחוקים, המתגלים והפועלים בכל סוגי הנמצאים השונים.


לפי האמור, אפשר לשלול מכל עצמי הבריאה את אחדותם ושלמותם, מפני שאין לך עצם בטבע, שיהיה נבדל לחלוטין משאר כל העצמים הטבעיים ושלא יהיה משפיע ופועל עליהם ונפעל ומושפע מהם. ובאמת מלמדים אותנו רוב הפילוסופים וחוקרי־הטבע, שהעולם אחד הוא וכל העצמים שבו הם רק חלקיו הרבים, שהם שונים ומשתנים בצורתם החיצונה ובאופן הויתם, ואם אנו מדברים, אף על פי כן, על אחדותם ושלמותם של עצמים ידועים, אין אנו מדברים כך אלא מפני שאנו שופטים על העצמים מנקודת־ראות מוגבלת – על פי יחוסו של עצם זה או אחר אלינו, אל צרכינו ואל דרישותינו. האחדות והשלמות של הנמצאים אינה אפוא אלא סוביקיטיבית ויחוסית ולא אוביקטיבית ומוחלטת. אולם, כדי להכיר את טבע הנמצאים ביחוסם אלינו די לנו גם בהגבלה והגדרה יחוסית, ואין אנו חוטאים נגד האמת במה שאנו חושבים עצם ידוע לאחד ו“שלם”, אם רק הסגולה התופסת מקום בראש הסתכלותנו בעצם הזה ביחוסו אל צורך ידוע מצרכינו, בזמן ידוע ובתנאים ידועים, נמצאת ומתקימת אז – באותו הזמן ובאותם התנאים – בתוך העצם כשהוא לעצמו ואינה משתנית ע"י דברים אחרים. ההחלטה, כי איזה עצם הוא אחד שלם לעצמו או שהוא חלק מעצם אחר, תלויה רק בזה, איזו סגולה מסגולותיו לקחנו לנו לנושא הסתכלותנו.

הדבר המענין אותנו כשאנו באים לדון על הפרט והכלל ולהגביל את היחס שביניהם, הם החיים שלהם, ולא מציאותם וקיומם בתור עצמים סתם, ונושא חקירתנו הנוכחית הם חיי האדם ביחס לחיי החברה.

פה עלינו לשים קודם כל את לבנו לזה שלכאורה לא מה שאנו קוראים בשם חיים כשאנו דנים על האדם אנו קוראים בשם חיים כשאנו דנים על החברה. חיי הפרט הם רגשותיו, נטיותיו והכרותיו של הפרט; מעשיו של הפרט אינם חייו בעצם, אלא רק התגלות חייו. ולעומת זה חייה של החברה הם רק מעשיה של החברה: החוקים והמוסדים שנועדו לסדר ולשפר את החיים והעבודה, והתנועות החברותיות, העוסקות בעריכת החוקים והמוסדים האלה ובסדורם. הגשות, נטיות. והכרות של צבור – אָין, מפני שאלה נמצאים רק במרכז־הכרה מיוחד, שהוא קשור במערכת עצבים מיוחדת, והצבור אין לו מערכת עצבים מיוחדת לו לעצמו, ובכן אין לו גם מרכז־הכרה לעצמו. הרגשות הנטיות וההכרות, שאנו מוצאים בכל חברה, הם רק סכום הרגשות, הנטיות וההכרות של הפרטים. שונים מאלה הם המעשים, אף על פי שגם הם, לכאורה, אינם אלא סכום פעולותיהם של הפרטים בלבד, כי הצבור, מאחר שאין לו מערכת עצבים ושרירים לעצמו, אין לו גם מקור־אנרגיה לעצמו ומעשי הצבור אינם אפוא אל התגלות האנרגיה של הפרטים – אף על פי כן נקרא אותם בשם “חיי הצבור”, מפני שבכללם ובהיקפם אינם תלויים לא ברצונו של הפרט ולא ביכלתו. האנרגיה של הפרטים יוצאת לפעולה ומתגלית במעשה רק ע"י השתתפות הכחות ולא כשיעבוד כל אחד ואחד לעצמו; והיחיד חי ומתנועע בחוג החוקים והמוסדים הקימים לא מפני שהוא רוצה בזה, אלא על פי רוב ובמדה מרובה – גם נגד חפצו ורצונו הטבעי.

השקפה זו מיוסדת, כפי שאנו רואים, בטבע המציאות ועל פיה צריף לתת משפט הבכורה – מפאת האחדות והשלמות הפנימית – לפרט ולא לצבור. במערכת העצבים ובמרכז־ההכרה של הפרט אנו מוצאים אחדות פנימית, שאינה תלויה באחרים. הפרט חש ומרגיש כשהוא לעצמו; ואם נצייר במחשבתנו, שברגע אחד ימותו כל החיים וישאר רק אדם אחד בעולם, אז לא יחדל אדם זה לראות, לשמוע, להריח, למשש, לחוש כאב, רעב, קור וחום וכדומה, ולא תפסקנה בו הנטיות לראות, לשמוע, להריח את הנעים, לשבור את רעבונו, להגן על עצמו מפני הקור ומפני החום. רגשותיו אלה של הפרט הם “מניה וביה”: נמצאים הם בו, במרכז־ההכרה המיוחד לו לבדו, ומתהוים ממנו, מבלי שיהיו תלויים ברגשות אחרים, שהם עומדים ומתהוים במרכזי הכרה אחרים.

אולם במקום שאנו מוצאים את צדקת ההשקפה הזאת במקצת, אנו מוצאים את טעותה במקצת.

הרגשות והנטיות, שמנינו כאן, אינם מקיפים את כל צדדי החיים. האדם יש לו עוד רגשות מסוג אחר, כרגשות הטוב והרע, רגשות הכבוד והבוז, רגשות היופי, האהבה, השנאה ורגשות פנימיים כיוצא באלו, שאינם קשורים באברי־חושים מיוחדים. ונוסף על כל הרגשות הללו יש לו לאדם גם הכרות ודעות. ההכרות שיכות גם הן לאדם הפרטי, כי מקומן הוא, כמו שאמרנו, רק במרכז ההכרה שלו. ואולם אנו צריכים לחלק בין מציאות־ההכרה ובין תוכן־ההכרה. ההכרה שיכת לאדם הפרטי רק מצד מציאותה, מפני שמקומה במרכז הנבדל ההוא, שאנו קוראים לו “נפש הפרט”, ופעולתה מתגלית בתוך הפרט בלי שום קשר אל מרכזי־ההכרה, אל הנפשות של שאר הפרטים. אולם לא כן הוא תוכן־ההכרה. הפרט יודע ומכיר, ע"י המשא־ומתן שיש לו עם פרטים אחרים, את הכרותיהם של אלה האחרים, בתוכן ההכרה של כל פרט ופרט נמצאים אפוא הרגשות וההכרות של הפרטים האחרים.

פה ניתן לנו החוט המאגד את חייהם הפנימיים של הפרטים הנבדלים והמרכיב ומאחד אותם לעצם אחד שלם.

הרגשות וההכרות שלגו קשורים זה בזה ופועלים זה על זה. הרגשות שבדרך התפתחותו של החי הם קודמים להכרותיו, כי ביסודם מונחת תנועה מוליקולארית במערכת העצבים ומרכזי־המח השונים, תנועה, שבאה עפ“י רוב ע”י גרוי מן החוץ, – רגשות אלה פעמים שהם נולדים באדם רק ע“י ההכרה והיא, ההכרה, קודמת להם. בדבר זה שונות הן אמנם ההרגשות (המקומיות), הקשורות באבר־חוש מיוחד או בכלל במקום קבוע שבגוף, מן הרגשות (הפנימיים): הראשונות אינן מושפעות מן ההכרה במדה שוה להאחרונים, אולם גם הן אינן חפשיות לחלוטין מהשפעת ההכרה עליהן. דבר ידוע הוא, שלפעמים חש בשניו אדם בעל שנים בריאות כשהוא מצוי בחברתו של אדם, ששניו רעועות וחולות. הכאב, שהוא חש אז, אינו תולדת הפרעה פנימית בגופו, אלא תולדת ההכרה. פעמים שמתהוה שנוי גלוי בחמרי החי ע”י פעולה נפשית; למשל, כשמצייר האדם בדמיונו שיש לו דבר חמוץ וחריף בין שניו – נולד בפיו רוק מאליו; כשהמינקת שומעת קול בכיו של ילד רוצה לינוק, מיד מתקבץ חלב בשדיה. אולם לא רק במקרים בודדים כאלה מתגלית לעינינו פעולת הציור והמחשבה על הגוף. השפעתה של הנפש על הגוף, פעולתם של המחשבה והציור הדמיוני על הרגש והתנועה של החומר תמידיות הן, וכמעט שאין רגע בחיי האדם, שהשפעה ופעולה זו לא תמצא בו מקום. האדם עושה את רוב מעשיו ע“י שקול הדעת ולא ע”י גרוי פיסיולוגי בלתי־אמצעי. יודע הוא האדם את צרכיו ואת התנאים הנצרכים כדי שיוכל למצוא את צרכיו בהוה ובעתיד, והוא מכין לעצמו את העתיד. יודע הוא האדם, שכדי שיהיה לו זה וזה צריך הוא לעשות כך וכך: יודע הוא כי נחוץ הדבר, שיהיה לו זה וזה, והוא מוצא לנחוץ לעשות כך וכך, כלומר: רוצה הוא שיהיה לו זה וזה ועל כן רוצה הוא ומחליט בדעתו לעשות כך וכך. זהו מה שקוראים “שקול הדעת”. כאן לפנינו רק ציורים ומחשבות, מהלך הגיוני, פרוצס רוחני, אולם האדם אינו רק מחליט ורוצה בלבד; הוא גם רוצה ועושה, אבל המעשה שוב אינו פרוצס רוחני אלא הוא פרוצס־חמרי. ראשיתו של כל מעשה שיעשה האדם, היא ההתכוצות וההתרחבות של השרירים. תנועה זו חמרית היא, – שנוי חמרי בגוף החי, שאין אנו מוצאים לה סבה חמרית. האדם הפשוט אינו מתפלא על המחזה הזה, אף על פי שהוא יודע, כי אין כל שנוי בטבע, שלא יהיה מסובב ע"י שנוי אחר שקדם לו. הדבר פשוט בעיניו: האדם רוצה ועושה. אולם דבר זה אינו פשוט כלל. הקשר שבין הרצון והמעשה אינו נראה לנו. אין אנו מבינים, איך אפשר לאדם לעשות מעשה, מפני שהוא רוצה לעשותו, מפני מה מתעוררים השרירים להתכוץ ולהתרחב, מהו הדבר הדוחף אותם ממצב המנוחה למצב התנועה? וכשאנו מתבוננים בדבר זה היטב, אנו מוצאים כאן רק את ההשפעה של המחשבה וההכרה על הרגש ועל התנועה של החומר: הציור הדמיוני של תנועת גופנו, שנולד במחשבתנו לרגל שקול הדעת, גורר אחריו תנועת גופנו בפועל ובמעשה.

רואים אנחנו אפוא כי תכני־ההכרה שלנו מולידים תכנים ממשיים – מעשים ופעולות – הדומים להם. דבר זה הוא היסוד לכל מעשי האדם.

וכיון שאנו יודעים, כי הכרותיו של הפרט, בנוגע לתכנם, אינם כולם “מניה וביה”, כי האדם מכיר ויודע לא רק את עצמו בלבד, אלא גם את הפרטים האחרים החיים עמו בצבור אחד, ובכשרונו להכיר ולדעת את האחרים הוא קולט לתוך הכרתו את תכני ההכרות של האחרים, – נקל לנו אפוא להבין, שגם רגשותיו ומעשיו של האדם אינם כולם “מניה וביה”. הרגשות, הנטיות, הצרכים, התביעות והדעות של הפרטים החיים בצבור אחד, והסך היוצא מזה: יחוסו החיובי או השלילי של הצבור להנהגתו ולאופן חייו של הפרט, – כל אלה נמצאים במרכז־ההכרה של כל פרט ופרט והם חלק גדול, ואולי גם החלק היותר גדול, מתוכן הכרתו, ולפיכך הם גוררים אחריהם בהכרח גם מעשים ופעולות, שהם מתאימים ודומים להם.

היוצא מזה הוא – כי החיים של כל פרט ופרט אחוזים, סבוכים ותלויים בחייהם של שאר הפרטים, משפיעים עליהם ומושפעים מהם; במלות אחרות: האחדות והשלמות של החיים להכלל הן, והפרט וחייו הם רק חלק מן הכלל.

בכן, על שאלתנו: מהו פרט בעצם ומהו כלל בעצם? – אפשר להשיב בלי פקפוק את התשובה, שבאה בראש מאמרנו הנוכחי: “הפרט הוא חלק מן הכלל; הכלל הוא הסכום של הפרטים”.

הפרט הוא רק חלק מן הכלל, – כך הוא הדבר כשאנו עסוקים בכל אותם הרגשות והמעשים, שמתעוררים בקרבו ונעשים על ידיו תחת השפעת ההכרה. ואולם הכלל הוא רק סכומם של הפרטים – כך הוא הדבר כשאנו עסוקים בכל אותן ההרגשות, שמתהוות רק ע“י גורמים פיזיים בלבד וגוררות אחריהן מעשים ידועים ע”י גרוי בלבד, בלי כל השתתפות מצד ההכרה והמחשבה.

ביחס שבין הפרט והכלל – בין האדם והחברה – צריכה נקודה יסודית זו להיות תמיד לנגד עינינו, כשאנו באים לחקור ולדון בשאלות חיי החברה.




  1. נדפס ב“השלח”, כרך י“ג, תרס”ד.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35368 יצירות מאת 1798 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 11959 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!