רקע
אהרן מיכל ברכיהו
לאפוטרופסי היהדות

1


פעם אחת ישבתי במסיבת רבנים וסתם תלמידי חכמים חרדים, ישבנו ושוחחנו על הדת והיהדות. ‏“באין דת – אין יהדות”, זו היתה דעת כל המסיבה. ואנכי אז אחד משלהם, טרם יצאתי עוד מבין כתלי בית המדרש הישן. והלאומיות האנושית, זו שמר זלמן אפשטיין קורא לה “לאומיות גויתית” היתה לי לדבר שמתפשרין עמו בדיעבד, אבל אינו רצוי לכתחילה, לדבר שהוא בבחינת פטור אבל אסור, לאמת פרטית עולמית בשביל כל העמים ולא בשביל עם ישראל, לאמת פרטית ומותרת ליחידים בודדים מישראל ולא כללית לכל היהודים, אבל להסכים לזה, שבאין דת, כלומר באין מצוות מעשיות, אין יהדות – לא יכולתי. ‏ אי אפשר היה לי להעמיד את הלאומיות היהודית, שאינה אלא חזיון טבעי אחד בין חזיונות רבים דומים לו, על אמונות ודעות ומצווֹת ומעשים טובים, שבצורתם הקבועה אינם מוכרחים בטבע האדם־היהודי, כמו שאינם מוכרחים בטבע מי שאינו־יהודי ושמציאותם אינה כרוכה במציאות הרגש היהודי. ובצר לי אחזתי בעמודי “המאור שבתורה” ו“רוח היהדות” ו“מוסר היהדות”, בעמודי אותו ה“משהו”, שנולד במוחם של “לאומיים משכילים” בהשפעתו של “אחד העם”. ואז במסיבה זו של יהודים חרדים נפגשתי בפעם הראשונה בכפירה זו, שבעלי “השלח” מטילים על בעליה חרם ומוציאים אותם מכלל “היהדות”. ה“מאור”, ה“רוח” ו“המוסר” – כך טענו האורתודוכּסים – אינם מיוחדים לדת משה וישראל, אלא

משותפים הם לכל הדתות שבעולם – ו“רוח האומה” – אף הוא אינו במציאות כלל. הטבע האנושי אחד הוא לכל בני האדם, שאל אחד בראם ואב אחד לכולם. בכל עם ועם ישנם והיו צדיקים וחסידים ובעם ישראל ישנם והיו תמיד גם רשעים וחטאים. נבדלים אנו מכל העמים רק בזה, שבנו בחר האלהים ונתן לנו תורה שלמה ולכל העמים נתן רק שבע מצווֹת; וגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, והעיקר הוא האמונה והמעשה. וכל הכופר בתורה מן השמים ובנצחיות התורה לכל פרטי המצוות, הריהו כופר בכל ואין לו חלק ונחלה באלהי ישראל ובעם ישראל, כי אורייתא, קודשא־בריך־הוא וישראל חד הוא, והערצה של ה“מאור שבתורה” ושל “מוסר היהדות” ושל “רוח האומה” אינה אלא מסוה של קדושה על פני הסטרא־אחרא ואינה אלא סגולה לחתור תחת האמונה והתורה; וסכנה כרוכה בה ליהדות האמיתית יותר מבכפירה־בכל, כי מסמאת היא את העינים לבלי לראות את תהום הכפירה ולבלי לאחוז באמצעים לחזוק הדת והאמונה.

אלה היו טענות החבורה.

נסיתי לברר לחברי באותה מסיבה, שלחנם הם חושבים את אחד־העם לאויב מסוכן של הדת והאמונה, שהתמעטות הלבבות ורפיון הדבקות בתורה ובמצוות באים בדורנו זה מאליהם תחת השפעת החיים הכלליים והדעות הכלליות ושאחד־העם לא בא כלל לעקור ולהרוס, אלא לבנות ולנטוע, להנחיל לאלה שהדת והאמונה רפויות בידם איזה “יש” יהדותי אחר, כדי שלא יוציאו את עצמם לגמרי מתוך כלל ישראל. אבל דברי לא נתקבלו על לב בני החבורה. ערכן של דעות – השיבו לי הם – אין מודדים במדת הטוב והרצוי, אלא במדת האמת והנכון, ו“היש היהדותי” של אחד־העם אינו “יהדות” ואינו “יש”. אחרי הדברים האלה נסתתמו טענותי. צריך הייתי להודות להם, שדעות טובות ורצויות אינן אלא אלה, שהן אמתיות ונכונות, ובדעה עד דבר “המאור שבתורה”, “מוסר היהדות” ו“רוח האומה” לא מצאתי ולא יכולתי להראות להם את ה“יש היהדותי”.

מני אז ועד עתה לא פסקתי לחפש אחרי ה“יש” היהדותי, שתלמידיו המושבעים של אחד־העם חפצים להנחיל לנו. ויאמינו לי אניני הדעת של “השלח” (דהאידנא), לא “בידים גסות של אדם מן השוק, או של חנוני פעוט ומגושם”, כמו שאומר מר זלמן אפשטיין (“השלח”, כרך י"ח) חפצתי לתפוס את “מהות היהדות” שלהם, אלא רק בכח המחשבה וההגיון; יגעתי לתפוס אותה במוחי, אבל יגעתי – ולא מצאתי. ומודה אני, קראתי בעיון רב לא רק את דברי הרב, כי אם גם את דברי התלמידים. לא נרתעתי אחור גם מפני דבורים על “פלפולים אויריים” ו“צרופי שמות” ו“גלגולי מושגים”, שלא מצאתי בהם– בדבורים הללו – אלא בלבול דעות וחוסר ידיעה של פירוש המלות. ולא אמרתי: לדברים כאלה אין כדאי להתבונן, “בתוך קורי עכביש כאלה גם השטן בעצמו לא ימצא את ידיו ואת רגליו”. ידעתי, להיפך, שקורי עכביש לא יצודו בחרמם אלא זבובים ושבנגיעת יד קלה אפשר להרוס ולכלות מצודה וחרמים, שלא נבנו אלא בהבל הפה. בעיון רב הקשבתי לכל מה שיצא מפיהם ומפי כתבם ולא עלתה ידי למצוא את אשר בקשתי.

ואולם ראו זה שמצאתי.

ב“השלח” כרך ח' חוברת ה' נדפס מאמר גדול לברור “תעודת ישראל”. במאמר זה אנו מוצאים ציטטים וצרופי ציטטים פילוסופיים רבים, שאין אני חפץ להלאות את הקורא בהם ובבקורתם כי לא פה המקום לרדת לוכוח מדעי.‏ העיקר הוא לנו פה, שבעל המאמר מוצא, כי “ההיסטוריה הוכיחה לנו, ששתי שאיפותיו העיקריות של רוח ישראל הן אחדות האלהות וממשלת הצדק המוחלט”; “כבר ראינו שבאו חכמים מישראל והעמידו את שתי אלה על אחת ושתעודת ישראל ההיסטורית לא נתיישנה עדיין.‏ כמו כן ראינו, שתעודה זו אינה יכולה להמלא בשלמותה לעולם. ‏ ובכן אין האומה הישראלית צריכה ויכולה להתקיים אך ורק עד שתמלא את תעודתה ואחר כך תטמע ב”אנושיות", כדעת בעלי התעודה המיטאפיסית, אלא להיפך: בזכות התעודה, שהיא נצחית, יכול גם ישראל להשאר אומה נצחית, עם עולם, כי תמיד עתיד גם הוא להתחדש, כהאידיאלים הנבואיים שלו, שהם “ישנים נושנים אבל נשארים תמיד חדשים”.

אלה הם דברי הד“ר יוסף קלוזנר (בכסלו תרס"ב), שאנו מוצאים אותם במעט יותר מקוריות במאמרו של הד”ר דוד ניימרק (כח הקולטורה של היהודים) בלוח אחיאסף תרס"א.

ובהערת העורך למאמרו של הד"ר קלוזנר (עורך “השלח” היה אז אחד־העם) אנו מוצאים את הדברים האלה2:

“לבקיאים בדבר איני צריך להגיד, כי הרבה מן הרעיונות הכלולים במאמר זה מתאימים להשקפותי על השאלה החשובה הזאת, המפוזרות באיזו ממאמרי, אבל לא בכל הפרטים מסכים אני לדעת המחבר, וביחוד במה שיותר מדאי נראית לו “תעודתנו” ברורה ומוגבלת בעתיד וגם בהוה. לדעתי אפשר רק לראותה בכללותה, כמו מתוך ערפל, בעתיד רחוק ולהכון אליה בהוה בדרכים שונים” וכו' וכו'.

דברי הרב ודברי התלמיד, – דברי מי שומעין? ואולם במאמרו של הד“ר קלוזנר “בין הכרח ורצון” (“השלח” חשון תרס"ה), כרך י”ד, חוברת פ“ג), שהוא סובב ג”כ על אותו הציר של תעודת ישראל, אין אנו מוצאים עוד “תעודתנו” ברורה ומוגבלת. מתוך הרבה דברים אנו שומעים, ש“היהדות היא לא דוגמטיקה, אלא הסתכלות־בעולם בנויה על בסיס דתי־לאומי”. איזוהי הסתכלות־בעולם של היהדות – לא נאמר במאמר. נשמע התלמיד לדברי הרב ושוב אינו רואה את ההסתכלות־בעולם של היהדות אלא בכללותה, כמו מתוך ערפל, ולא רק מתוך ערפל של אמונה בכחות העם ושל רגש הכבוד הלאומי, אלא מתוך ערפל הגיוני. אין הוא רואה “שום חסרון בזה, שמהות היהדות, כלומר ההסתכלות־בעולם ב”מורה נבוכים" משונה ממהותה באגדה התלמודית וזו האחרונה – ממהותה בכתבי־הקודש. ואין זה3 רילאטיביסמוס כלל וכלל. אין כל “מהות” ה“מהות” שבכל תקופה ותקופה אמת יחוסית, אלא היא אמת מוחלטת, האמת “המוחלטת והגמורה של אותה תקופה, של אותו דור”. – יש אמנם אנשים, ש“אמת” מוחלטת כזו של הד“ר קלוזנר מזכירה להם “אמת מציאותות” של “עגול מרובע” או אמת־הגיונית כגון: “א”, “ב”, “ג” אינם שוים זה לזה, אבל “ד” שוה לכל אחד מהם. ואולם הד”ר קלוזנר אינו רואה שום חסרון בזה. לעומת זה רואה עוד הד“ר ניימרק בשנת תרס”ה את תעודת ישראל ברורה ומוגבלת, כמו שראה אותה בשנת תרס“א וכמו שראה אותה הד”ר קלוזנר בטרם יצאה הגזרה מלפני אחד העם לראות את התעודה רק כמו מתוך ערפל. נראה שהד“ר ניימרק יש לו עוד קצת מורא מפני ערפל הגיוגי ואינו יכול לצלול בו יותר מדאי, ומעבר השני אינו מוכרח להשאיר לעצמו ברצון ומדעת ערפל של אמונה ורגש, כמו שמשאיר לעצמו אחד העם, כי ע”כ הוא – הד“ר ניימרק – תלמידם של הקנטיאנים החדשים ושל התיאולוגיה המתפרנסת על ידיהם ואינו בהיר המחשבה כאחד העם, שהשפעת המחשבה הצלולה של האנגלים עליו. ובמאמרו “כחות היסטוריים” (לוח אחיאסף, תרס"ה) קובע הד”ר ניימרק, ש“תכנה העיקרי של היהדות הוא: סדר עולם מוסרי, בזה כבר מונח הרעיון של מציאות אחד יחיד ומיוחד. היהדות היא מוֹנוֹתיאיסמוּס מוסרי”. ו“במובן זה מודה” הוא “בתעודת ישראל'. היהודים יתקיימו בתור קבוץ דתי לאומי, כ”ז שהיהודים ברובם מאמינים ומחזיקים ברעיונה העיקרי של היהדות. “ואם היהודים יחדלו מלהאמין ולהחזיק בהרעיון הזה, אז שום תשובה שבעולם (כנראה ממהלך מחשבותיו של בעל המאמר, גם התגשמות הציונות בכלל זה) לא תועיל מאומה, אז יתערבו היהודים בין העמים והמועט הנשאר לא יהיה לו שום ערך”. “ואם כל העמים יודו ברעיונה העיקרי של היהדות?” משער הוא הד“ר ניימרק, שאם יבואו ימים כאלה, אז בודאי תחל תקופה חדשה: היהודים יתחילו להתערב תערובת הדם בשכניהם שאינם בני ברית, האורתודוכסים יצאו במחאה גלויה ומרעישה עולמות; אבל בניהם ובני בניהם יעשו גם המה כאחיחם המתערבים, ולאט לאט היהודים בתור קבוץ דתי־לאומי יחדלו מהיות, והיהדות תהיה הדת השוררת בעולם”…

עד כאן טפלנו בדבורים ע“ד “היהדות” ו”מהות היהדות" ו"תעודת ישראל', ששמענו מפי אנשים, שלא רק קראו פחות או יותר ולמדו לכתוב עברית צחה וברורה או מליצית וערפלית, אלא גם למדו תורה הרבה ושהם שרויים בראשם ורובם בעולם המחשבה. נשמע נא גם מה בפי הסופר זלמן אפשטיין.

מתוך דבריו של מר זלמן אפשטיין (ב“השלח” תרס“ז, חוברת א' ותרס”ח חוברת ד')4 קשה לבור איזה ציטאטים, שתהא מובנה בהם הנקודה היסודית של דעותיו והשקפותיו. אופן ההרצאה שלו הוא כשל אדם, שלא הורגל לישא בעול מחשבה הדרגית, והמחשבות החיוביות והשליליות שלו באות חוליות חוליות, דחופות ומבוהלות, פגומות ומרוסקות, קולחות בזרם של מליצות רמות ושל מים רותחים על ראש מתנגדיו, וקשה מאד למסור אותן בקצור מתוך דבריו שלו. אנסה למסור את דבריו, כפי שאני מבין אותם ב“תרגום חפשי”.

התשובה, שרבים נותנים לשאלת קיום היהדות: אנו קימים וחפצים להתקיים, מפני שאנו קיימים ואין אנו יכולים לבלי לחפוץ בקיומנו, – אינה מספקת. היהדות צריכה להיות דבר של “לכתחילה” ולא של “בדיעבד”, (בסגנונו של הד"ר קלוזנר: יהדות של “רצון” ולא של “הכרח”). ‏לכל העמים מספקת תשובה זו, מפני שהם חיים בשלום ושלוה חיים מדיניים מסודרים, ולאומיותם בריאה, טבעית וממשית. אבל היהודים צריכים לדעת, בשביל מה עליהם לסבול ביהדותם ולחפוץ בקיומם בתור לאום מיוחד. הלאומיות בלי ערכין רוחניים מיוחדים, בלי מטרה רוחנית, אינה אלא מין “פיטיש”. ואם עם ישראל נתקיים עד עתה לא היה זה אלא מפני דבקותו ב“יהדות” “לא בתור שמירה על איזה “לאומיות” במובן המודרני, במובן “הגויותי”, אלא בתור קנינו העממי הקדוש והנעלה כשהוא לעצמו, בתור עיקר ולא בתור טפל”. “ובפנה זו עם ישראל הוא באמת מיוחד במינו, “אוניקום”, וההיסטוריה צריכה לברוא ללאומיותו אמת־מדה מיוחדת”. עממיותו של עם ישראל היא היהדות, הצורה המיוחדת של חיי הרוח והמוסר שנסתגלה לעם ישראל בתור קנין עצמי יסודי. “התוכן של חיי הרוח והמוסר, שהיהדות מטיפה, יכול להיות אנושי־כללי ומשותף לכל העמים התרבותיים”. ואין אנו מחויבים כלל להיות כל כך שוביניסטים ולסבור, שהתוכן הזה הגיע בהיהדות לשלמות האחרונה. לא ולא “אך עיקרה של היהדות הוא – מה שנתנה לאותם חיי הרוח והמוסר האנושיים־הכלליים צורה מיוחדת, שנקלטה ונתמזגה בכל עורקי החיים של האומה הישראלית”. “והיהדות צריכה להתקיים בתור אחת מאבני הסגולה היותר מצויות הנמצאות באוצר חיי הרוח של המין האנושי”. לברר ביתר ברור את מהות היהדות אי אפשר. “חיי האדם מצדם הרוחני והפיוטי לא יתפשו בידים ולא יכנסו לסוג מופתי ההנדסה.‏ והיהדות גם היא, בהיותה צורה מוגבלת של החיים הרוחניים והפיוטיים, אינה נכנסת למחיצת הוכחות מדעיות חותכות, ודי לה שירגישוה בני עמה, שהיא נסתגלה להם בהמון תקופות ודורות והם מוצאים בה יופי וטעם ואמת מיוחדים”, זוהי “השקפתו של מר זלמן אפשטיין על “היהדות” ועל “מהות היהדות”. ובזה מסרתי כבר את כל מה שמצאתי על “השאלה החשובה הזאת” בהאטמוספירה של האחד העמיות, את כל מה ששמעתי מעל במת “השלח” של הד”ר קלוזנר, שהוא, כידוע, האפוטרופוס הראשי להיהדות הטהורה ולהלאומיות הכשרה.

היש צורך להשיב על כל הדברים האלה? “חושב אני למותר להרבות עוד דברים בענין זה, שבימינו אלה קשה גם לשאת ולתת בו בכובד ראש”. – אלה היו דברי אחד העם בתשובתו לבעלי התעודה מן המערב. בנוגע לאלה היתה לאחד העם תשובה אחת: עבדים הם ועבדים יחפצו להיות. ובזה הוא מברר את החזיון, שלא רק “בני הדור ההוא אשר המושג “סבה תכליתית” נחשב בעיניו למושג מדעי”, אלא גם חכמים וסופרים מבני הדור החדש, אלה היודעים ומודים, כי “הכפירה המדעית הנושאת עליה שם דרוין הולכת ומתגברת”, כלומר השיטה המדעית שאינה מודה במציאות תעודה או תכלית אף במקום שהיא נראית ביותר לכל עין פשוטה, שגם חכמים מאלה מחזיקים עוד בתורה זו, הדורשת אמונה בתעודות העמים בכלל, ובתעודת ישראל בפרט. כי “לולא היו אחינו המערביים עבדים לזכויותיהם, לא היה עולה על לבם להקדיש את עמם לתעודות או מטרות רוחניות, כל זמן שלא השיג את “התעודה” הגשמית, הטבעית, אשר לכל בריה; כל זמן שלא ברא לו תנאי־חיים אשר יתאימו לתכונות רוחו ויתנו לו לפתח את כחותיו וכשרונותיו, את צורתו המיוחדת לו בדרך ישרה, לפי צורך טבעו” (שמעו נא, התלמידים, – לא לשם אידיאל עולמי, אלא “לפי צורך טבעי”!) כי רק אז, כשישיג כל זה5, קרוב להאמין שמהלך חייו ימשכהו ברבות הימים לאיזה מקצוע, אשר בו יהיה מוכשר להיות “מלמד” לאחרים ולהביא עוד הפעם תועלת כללית לכל המין האנושי, לפי רוח העת החדשה. ואם אז יקומו “בעלי מחשבות” ויאמרו, שהמקצוע הזה הוא תעודת עמנו אשר למענה נוצר, לא אוכל אמנם להשתתף באמונתם זו, אך לא אצא לריב עמהם בשביל שנוי השם בלבד" (על פרשת דרכים, א', עבדות בתוך חרות).

ומה נשיב עתה לבני דור התחיה הלאומית כביכול ולתלמידיו של אותו אחד העם, שעוד לפני שבע עשרה שנה היה קשה לו לשאת ולתת בכובד ראש בדברי בעלי ה“תעודה” ו“סבות תכליתיות”, אם הם באים ומוצאים “תעודה לישראל”, שהיא הסבה התכליתית לקיומו, שבשביל מלואה צריך העם לשאוף לתחיתו בארצו ושהיא גם ערבה לנו על קיומו הנצחי של עמנו; מה נשיב עתה ל“בעלי מחשבה” כאלה? גם על שכמותם יש תשובה אחת: עבדים הם, אלא שעבדותם אינה “עבדות בתוך חרות”, כי אם עבדות פשוטה, אם גם כפולה ומכופלת: עבדות להגלות, עבדות לדעות קדומות, עבדות לדברי הרב שלא הובנו להם כל צרכם.

על דברי הד“ר קלוזנר (במאמרו “תעודה בישראל”): “אנו רוצים לשוב לארץ ישראל לא רק כדי שיהיה מצבנו יותר טוב, אלא – וביחוד – כדי שתהיה לנו האפשרות לפתח ולגשם את האידיאלים האנושיים הגדולים של הנביאים” – כבר השיבותי ("פרחי הגלות). שם בארתי, שדברים כאלה הם “שרידים” מהשקפות הדורות שעברו, “פרחי הגלות וההתחכמות”. לחזור על דברי שאמרתי שם אני מוצא למותר, אף כי במקומם הם עומדים גם אחרי תשובתו של הד”ר קלוזנר במאמרו “הכרח ורצון” הנזכר לעיל. וגם אין לי מה להוסיף עליהם. אולם חפץ אנכי להזכיר להד"ר קלוזנר ולסיעתו את דברי אחד גדול מסופרינו. ואלה הם:

"כי נער ישראל, בעוד כחו חדש עמו וצרות רבות ורעות טרם השיגוהו, חי גם חפץ הקיום הלאומי בקרבו חיים בריאים וטבעיים, והעם הלך אחריו אל כל אשר נחהו ולא התחכם יותר. בהשכל ודעה נלחם מלחמת קיומו עם אויביו מחוץ ולהקת נביאים עמדו לימינו מבית, לחזק את לבבו ולעורר כחותיו לפעולה, בהראותם לו בצבעים מזהירים ונעימים את האושר הלאומי אשר אליו הוא נושא את נפשו. והאושר הזה לא בשמים הוא ולא מעבר לגבול הטבע הוא, כי אם קרוב מאד לכל הלבבות ואותו הם מבקשים בהוה ובעדו נלחמים כל הימים…

“העת הטובה הזאת לא ארכה, ממלכות גדולות ועצומות נוסדו על גבול ישראל ממזרח וממערב… ותרמסנה ברגל גאוה את הגוי הקטן… ותרפינה ידיו. וכאשר אבדה לו כל תקוה להשיב לו את החיים והחופש בכחו וגבורתו חדל לצאת למלחמת החיים החיצונית ויחל לדאוג רק לנפשו פנימה: לרפא לשברון לבו ולחדש לעצבותיו. התקוות הלאומיות, אשר חזו לו נביאיו לפנים, פשטו מבלי משים את צורתן הראשונה ותהיינה לבריות חדשות, שאין להן דמות הגוף ועומדות למעלה מן הזמן והטבע. מהן לקח לו חפץ הקיום אבנים למוסדות ויבן כמו רמים מגדל פורח על כנפי רוח וראשו בשמים. כל עוד הוסיף העם לרדת מטה מטה בארץ, כן הוסיפה רוחו להתנשא מעלה השמימה ותלך הלוך והתרחק מחיים ממשיים, חיי רצון ופעולה בהוה, לחיי דמיון וחזון הצפונים בחיק עתיד בלתי מוגבל. מחלת הרוח הזאת, בהיותה תולדה מוכרחת ממצב העם ומהלך קורותיו, כבשה בזמן מועט את כל לבבו ולא נתנתהו עוד לשוב משמים ארץ, להתבונן ולהרגיש, מה יפים החיים, מה נעים החופש ומה אומלל הוא לבדו… וכה רואים אנו, כי כרוח האדם כרות הגוי “עשה אלהים ישר והמה בקשו חשבונות רבים”. והחשבונות האלה, המתלבשים בצורת האמונה או הפילוסופיה, לא פרי ההתבוננות החפשית הם ולא בקשת האמת לשמה הולידתם, כי אם מחלות רוחניות הן, אשר דבקו בלב האדם או הגוי לרגלי סבות היסטוריות ידועות; מחלות שונות בתכונתן, אבל שוות בתולדותיהן, כי כזו כן זו….. מפריעות את האדם ואת הגוי מלעסוק בישובו של עולם ומרחיקות אותם מן הדרך הטבעית הכבושה לפני כל חי: לבקש חיים בחיים ולעמוד על נפשו כל עוד רוח בו”…

וראויים הדברים האלה, שתלמידיו המושבעים של אחד העם יתבוננו אליהם, כי אחד־העם הוא הוא שאמרם (“על פרשת דרכים”, “חשבון הנפש”).

אמרתי לעיל על בעלי “התעודה” שלנו, שעבדים הם ושעבדותם היא פשוטה: עבדות להגלות, אבל ישנו עוד שם אחד לאותו היחס לחיי העם וסדורם, שהוא בא מתוך עבדות להגלות, והשם הזה הוא התבוללות, ‏ בסגנונו ‏ של אחד העם: התבוללות בתוך לאומיות.

הגלות, שהוא פזורו של עם בין עמים אחרים, היא התבוללות חיצונית.‏ אבל מתוך טבעו של כל חי להסתגל אל המצב החיצוני, שהוא נתון בו זמן רב, דור אחרי דור, אי אפשר להתבוללות חיצונית

שלא תגרור אחריה התבוללות פנימית. וסמן להתבוללות פנימית, ותולדתה של ההתבוללות הפנימית הם – הותור על העמידה ברשות עצמו וההשלמה עם המצב החיצוני, וכשבא אחד ואומר: “להדור החי וגם להדורות הקרובים הבאים אחרינו לא נשאר אלא להשלים עם דו־הפרצופין של החיים, שהטילה עלינו ההיסטוריה בגזר־דינה, שעודנו עומד בתקפו: החיים האנושיים־האזרחיים – לפי תכנית הארצות, שבהן אנו גרים, ובעל כרחנו – גם לפי האופן המיוחד לכל אחת מהן, והחיים־היהודיים־הלאומיים – תחת השפעתה הראשית של יהדותנו העתיקה, אשר במרכזה עומדים כתבי־קדשנו… וכו' וכו' עד “מוסר היהדות” ו”חכמת ישראל"; כשרואים אנחנו אחד מקנאי הלאומיות (מר זלמן אפשטיין, השלח תרס"ח, חוב' ד') אומר זאת, אז רק תשובה אחת לנו: ההתבוללות מדברת מתוך גרונו.

וכשרואים אנחנו את “הלאומיים” שלנו, והדבור הרוסי חביב עליהם מן הדבור היהודי־העממי, המיוחד עתה לנו פה והמבדיל בינינו לבין עם־הארץ, וכמו מתוך קנאה לשפתנו הלאומית, שאינה חיה ואינה יכולה לחיות בתוך הגלות אלא בכתב, הם מזלזלים בשפתנו המדוברת בפינו זה כמה מאות שנה, וקוראים מלא וזורקים אבנים אחרי ה“זארגאניסטים”, העמלים להרים את מצבו הקולטורי של העם, ללמד לו הכרת עצמו והכרת העולם, ללמד לו “מה יפים החיים, מה נעים החופש ומה אומלל הוא לבדו” – בשפה שאבותיהם ואבות־אבותיהם דברו בה, – אז עלינו להבין, שגם בזה יד ההתבוללות באמצע.

“ולפיכך, אם אנו רואים ציונים או לאומיים עומדים ומביטים בפחד או גם ביאוש על הציונים והלאומיים המכניסים עבודה צבורית ומדינית של זמנם ומקומם לתוך היקף הלאום, צריך לחשוב, שהיחס השלילי הזה גם הוא בא לא מתוך חוזק הרגש הלאומי, אלא מתוך רפיונו, מתוך שנצטמק בבעליו הרגש הצבורי ולאומיותם מצומצמת וצרה מלהקיף את כל הצרכים הצבוריים של האומה”. אלה הם דברי בהשלח (תרס"ז, חוב' א'). לקרוא לילד בשמו האמתי לא יכולתי מעל במת “השלח”, אבל צמצום הלאומיות", “רפיון הרגש הלאומי”, – שמם האמתי המציין לא את הצד הפסיכולוגי אלא את הצד הסוציולוגי שבזה – הוא: התבוללות.

מר זלמן אפשטיין עומד ופוסק: “אין שום אפשרות ריאלית לעם, שהוא חי לא על אדמתו והוא בטל ברוב המכריע של העם העיקרי, לסדר את חייו האנושיים־הכלליים בינו לבין עצמו ועל ידי עצמו. החיים המדיניים וגם הכלליים דורשים מעם כזה, כי חייו האנושיים הכלליים ישאו עליהם חותם הארץ והעם שבתוכם הוא מתגורר ואחרת לא תהיה. לא תהיה – ודי בזה”. ו“השלח”, שאין זה דרכו לחשות ולבלי להעיר על דברי סופריו, בשעה שאין הוא מסכים לדעתם, לא העיר כלום ונראה שהוא מסכים לפסק־הלכה זה. ולפני שנה ומחצה כתב “השלח” (תרס"ז חוב' א') בפירוש: לעולם לא יגיע הדבר לידי כך, שתחוקק הדומה הרוסית – או איזה פרלמנט אחר באיזו ארץ גלותית שתהיה – חוקים מיוחדים, שמטרתם תהיה לספק את הצרכים הלאומיים המיוחדים, שיש לעם אחד ומיוחד בעולם, להעם היהודי, שאינו מתרכז בטיריטוריה היסטורית. ‏כדבר הזה לא יהיה לעולם או, לכל הפחות, כל עוד שהיהודים ירגישו עוד צורך בחוקים מיוחדים כאלה“. בודאי יש בזה הרבה מן האמת. אי אפשר לעם שהוא מפוזר בין העמים, לספק את כל צרכיו הלאומיים ולסדר את חייו בכל היקפם בינו לבין עצמו וע”י עצמו, אבל בין “הכל” ל“אפס” ישנו עוד דבר המונח באמצע, יש עוד “מעט” או “הרבה” וזוכרים אנו, שאז, לפני שנה ומחצה, בטרם נקבעה הריאקציה ונפסקה עבודת המפלגות, הודה בזה גם “השלח” במקצת, – ובעל כרחו: ענה אמן. ואולם גדר גדר “השלח”: עד פה תבוא; זה אפשר וזה אי אפשר, אבל כלום אנו יכולים לקבוע מסגרות להתפתחות החיים ולדעת מראש, מה – אפשר ומה – “לא יהיה לעולם”? האומנם כבר אמרה תורת־ המדינה את דבורה האחרון וסדור המוסדים הצבוריים במדינה נקבע לעולם ועד, ואינו צריך ואינו עשוי להשתנות? האם מוכרח הוא, לפי טבע הדבר, שמוסדות המשפט יהיו מרוכזים בידי הממשלות ואי אפשר, למשל, ש“השופט” יהיה כ“רופא” הצבורי עתה: אדם לומד תורת המשפטים ומקבל הרמנא דמלכותא וכל עדה לאומית ממנה בעצמה את השופט לסכסוכים שבין חבריה ופסק־דינו חובה עליהם? וכשנשפט אדם על חטא שחטא לפי חוקי המדינה, האם אי אפשר שתהא הממשלה מזמנת שופט אחד מצדה והנשפט בוחר בשופט מצדו ושני השופטים בוחרים בשלישי שיכריע ביניהם? ואם היחס שבין הפרט להכלל לא נקבע לעולם ועד, ועתיד החופש האישי – כמו שחושבים רבים – להתפתח עוד ולתפוס מקום יותר רחב בתוך החיים הצבוריים ובסדר החיים המדיניים, – כלום לא תמצא אז הלאומיות מקום להתגדר בו. ואולם נעזוב את הסדרים המדיניים היכולים לבוא בדרך התפתחות ארוכה, שאין אדם יכול לראות את סופה. האם אי אפשר הדבר שבימינו אלה ובמדינתנו זו, שאנו חיים בה משוללי זכויות אישיות, תכיר הממשלה בזכויות לאומיות ידועות, כמו שהכירה, למשל, בזכות האזרחית של היהודי להיות בותר ונבחר לדומת־הממלכה, ואדם מן היהודים, שאין לו זכות הישיבה מחוץ לתחום המושב, בא ויושב בפמליא של מעלה שבמדינה ומשתתף בסדור חיי המדינה.‏ ועתה, – בשעה זו שאנו עומדים בה, – האומנם אין לנו שום עבודה לאומית־צבורית, שהיא צריכה להיהודים כאנשים סתם וכעם מיוחד ושהיא יכולה להעשות או שאנו יכולים להכין את עצמנו אליה? האומנם אין לנו צורך ואין לנו שום אפשרות להספיק לילדינו בתי ספר לתורה, בשעה שאלפים מבנינו ובנותינו גדלים בעירות הקטנות ללא־למוד כלל או גולים לעירות הגדולות וממיתים את עצמם על דברי תורה בחדרים של ד' על ד' בלי אויר, בלי מזון, בלי ספרים, בלי מורים בלי חנוך, בלי סביבה, שיש בה מנהגים קבועים ודרך־ארץ קבועה? האמנם אין לנו צורך ואין אפשרות להספיק לילדינו בתים ללמוד מלאכה, בשעה שיש לנו בנים ובנות לאלפים הולכי בטל ויוצאים לתרבות רעה ואין לנו בעלי מלאכה למודים ומומחים, שמלאכתם משוכללה בידם? האומנם אין צורך – ואין כל תקוה, שיעלה בידינו – לאחד את המוסדות הצבוריים שלנו בכל עדה ועדה, להטיל בכח העדה מס צבורי על כל הקהל ולהוציא את מוסדי הצבור מכלל עבודות צדקה של יחידים, עסקנים, נדיבים או סתם עשירים, ולמסור אותם להנהגת נבחרים מתוך הקהל, שיחזיק במוסדותיו הצבוריים ע“י עצמו ולעצמו ולא יצטרך זה שיש לו צורך בהם להלבין את פניו ולדפוק על פתחי הנדיבים האפוטרופסים? האומנם אין צורך ואין תקוה כלל לאַחד בגלות את כל הקהלות היהודיות, שועד ארצי יעמוד על גביהן? האומנם אין צורך ואיך תקוה לאחד את ועדי כל הארצות למשא ומתן בצרכי היהודים המיוחדים להם בכל הארצות ולעבודה מאוחדת ומסודרת, ולא תתקיימנה, למשל, “חברת כל ישראל חברים”, “חברת העזרה” ו”יק“א” כחברות של צדקה, שכל אחת עושה מה שעושה על דעת עצמה ויש שהן מגששות באפלה, וכשהן מכירות בחוסר־ידיעתן את הצרכים ואת ה“נצרכים”, – גבאיהם פונים להוראת אותם ה“נדיבים” וגבאי הצדקה וה“אפוטרופסים” הידועים להם עפ“י השמועה ולפעמים רק עפ”י הקרדיט שלהם בבתי הבנקים הגדולים? האומנם אין צורך לנו בועד השכלה מיוחד וביצירת בית ספר כללי עברי נמוך, והאומנם אי אפשר שממשלת המדינה תכיר בזכותנו ללמד את בנינו בבתי־ספר שלנו בשעה שהלמוד הכללי יוטל לחובה על כל בני המדינה?…

אבל העבודות הנעשות לשם הספקת צרכי־חול של יהודים הן עבודות־חול בעיני בעלי ה“לאומיות הטהורה”. להם נחוצה “רוח” טהורה, מזוקקת מכל ריח ומכל טעם של “בשר”; עבודה לאומית אינה להם אלא זו של יסוד אגודות “עבריה”, מלחמה לשם הכנסת למודים עברים לבתי ספר, שאחרים מיסדים ומחזיקים בהם. וזה שהוא עוסק בהחזקת בתי ספר למלאכה, בתי ספר להשכלה, בתי חולים וכדומה מן המוסדים הכלליים בשביל יהודים, – זה אינו לאומי, אלא סתם עסקן שאפשר גם להניח עליו חותם של “מתבולל”, כשאין הוא מודה בכל הדרישות הלאומיות של העובדים ב“המשכת היהדות” לשמה או כשאינו חפץ לקבל עליו עול מלכות האפוטרופסים על היהדות ועל הלאומיות.

כך נחשב בעיני זקנינו הטובים ל“יהודי ירא שמים” זה שדאג לציציותיהם של בני החדרים והישיבות, ולתפלין ולמזוזות, שלא ישתמשו בהן זמן רב בלי בדיקה וכו' וכו'. והמאכיל רעבים והמלביש ערומים היה רק “יהודי רחמן”, “יהודי נדיב”, “יהודי בעל־צדקה”, אבל לא “ירא שמים”. אבל זקנינו הטובים צדקו לפי דרישתם הם. אי אפשר שאדם שאין בו יראת שמים, ידאג לציציות ולתפלין ולמזוזות, אבל אפשר, שאדם שאינו ירא־שמים גדול או גם שאינו ירא שמים כלל, יאכיל רעבים וילביש ערומים.‏ אבל אתם, נכדיהם של “יראי השמים”, אתם – יראי־הלאומיות, במה אתם מודדים ומעריכים את העבודות הצריכות לחיי היהודים וקובעים איזו מהן לאומית־קודש ואיזו צבורית־חול. האומנם הלאומיות השלמה היא הדורשת רק המשכת העבר ולא חזוק ההוה ואומרת, שעבודה לאומית אינה אלא זו המספקת את הצרכים הרוחניים של זכרונות העבר ולא זו המספקת את הצרכים הגשמיים של היהודים בכל שעה ובכל מקום שהם? לא, “מדה רוחנית” זו באה לא מתוך לאומיות הדורשת הרבה, אלא מתוך לאומיות המסתפקת במועט ומותרת על הרבה. וותור זה אינו בא אלא בכח הגלות הפנימית, מתוך כח ההתבוללות.

ואולם נתבונן נא גם אל הצד החיובי שבהלאומיות של בעלי “השלח”.

הלאומיות של היהודים היא היהדות, “יהדותנו העתיקה, אשר במרכזה עומדים כתבי קדשנו, התורה המסורה, ארחות חיי ישראל מימות עולם, מוסר היהדות, הלשון העברית וספרותה, חכמת ישראל” ואלה הן גם דרישותיה של הלאומיות היהודית: בתי תלמוד־תורה, חדרים, ישיבות, רבנים, בתי כנסיות ובתי־מדרשות, שמירת שבתות ומועדים, שפת עבר, מוסר היהדות, חכמת ישראל“, זהו היוצא לנו מתוך דבריו של מר זלמן אפשטיין. ושוכח הוא, או עושה את עצמו כשוכח דבר אחד והוא, שהיהדות המורשה, שבכחה נתקיים עמנו עד עתה – אם גם נחזיק רגע במחשבה זו – אין כחה אלא באמונה דתית עמוקה ובבטול הגשמיות של החיים. ‏אפילו בעל דת ומאמין תמים, אם רק אדם בריא הוא בגופו וברוחו ואינו פרוש מהויות העולם, אין דתו תופסת מקום גדול בחייו. כך הוא, למשל, האכר מבני הגויים, וכך הוא גם היהודי, שחייו עוברים עליו בשווקים וברחובות.‏ ומכל שכן, שמי שאבדה לו האמונה הדתית, שלא יהיו ספרי הדת ורבני הדת ובתי כנסיות ובתי מדרשות וכו' וכו' למרכז חייו. “בתי כנסיות ובתי מדרשות”! האומנם אפשר, שהדורות הבאים אחרינו ימצאו בהם מה שמצאו הדורות שעברו: ספוקו של צורך נפשי גדול? המוצא מר זלמן אפשטיין בדור הצעיר הרבה אנשים היכולים להצטער, כשאין בידם להתפלל תפלה בצבור שלש פעמים בכל יום? והאם יש לנו היכולת לחנך דור כזה, אפילו אם נחפוץ בו? ו”שפת עבר“, היכולה זו להיות לנו עתה פה מה שהיתה לאבותינו “לשון הקדש”? היכולה “חכמת ישראל” לרשת את כחו של “למוד התורה”? ומה הוא הכח אשר בו יאמרו אפוטרופסי היהדות לעשות את הקסמים האלה? הכח הזה הוא – הספרות העברית החדשה?.. ש”זו חובתה עתה לעמה – להזדיין בכל עוז ולערוך את המלחמה כלפי שמאל", – ספרות זו, שגם עתה היא מתקיימת בנס, שקוראיה מעטים וגם אלה המעטים אין להם בה צורך אמתי, שסופריה מעטים וגם אלה המעטים אינם יכולים להקדיש לה את כל כחותיהם, והלא כך היא ספרותנו עתה בדורנו זה, שהוא הראשון ליציאת האדם מישראל מתוך הגיטו לאויר העולם האירופי, ומה יהיה כחה של ספרותנו החדשה בדורות שיבואו אחרינו?

מר זלמן אפשטיין מלמד לנו, שאי אפשר לברוא יהדות חדשה. החגים החדשים, שתנהיג אצלה העירה היהודית, “ישארו חול”. “אותו רוח הקודש, אותה שכינת ישראל, אותו החן היהודי הלאומי, אותו העונג הרוחני של השבתות והימים הטובים, אותה האתמוספירה הפיוטית והנאצלה, הכובשת לה גם עתה את הטבע מסביב – לא תבראו בידי אדם בימינו אנחנו… “הר סיני” לא יקום פעמים”. ואולם את כל זה יודעים אנחנו. ויראה נא מר זלמן אפשטיין, שגם אנכי יודע זאת ולא רק בנוגע לחג, שאינו אלא חג־מפלגתי ושהוא חדש לגמרי, כיום א' לחודש מאי, שהוא מצער כל כך את מר זלמן אפשטיין, אלא גם בנוגע לחגים הלאומיים החדשים, שאינם חדשים אלא בצורת החגיגה, כנשפי חנוכה וכדומה6. אבל האם לא “לחנם תבקשו את הקודש בשבילכם או בשביל בניכם בהעבר שלכם, שאין ההוה יונק ממנו”? כלום יש בידינו להוריש לבנינו אותה השירה ואותו הפיוט, שאנו מרגישים, נודה על האמת, שאנו הרגשנו בילדותנו בשבתות ובימים טובים?.. השירה והפיוט אינם אלא צל העבר ובמדה שאנו מתרחקים מן העבר – ואנו מתרחקים ממנו בעל כרחנו – אנו יוצאים בעל כרחנו מתחת צללו של העבר.

ועל “יהדות” כזו מעמידים בעלי “השלח” את הלאומיות של עם ישראל. ‏לא, אדונים נכבדים, צדקו מכם הרבנים והחרדים, שאמרו ואומרים: אם אין דת – אין יהדות.

והלאומיות אין לה ענין לא אל הדת ולא אל ה“יהדות” שלכם. ה“לאומיות”, זו שמר זלמן אפשטיין קורא לה “גויותית” ושרבי מרדכי אליאשברג בשעתו קרא לה – “טבעית”, מכיון שאינה יכולה להתפרנס מן הדת היא צריכה להתפרנס מן החיים, בפרנסה את החיים, את חיי היהודים בכל שעה ובכל מקום שהם. ו"עבודה יהודית לאומית היא עבודה בסדור היהודים בינם לבין עצמם בשביל הספקת צרכיהם האנושיים, המשותפים להם ולכל בני האדם, בשביל הספקת הצרכים הכלליים על ידי עצמם ולעצמם".




  1. נדפס ב“הד־הזמן”,‏ תרס"ח, ‏ גליון 105־6.  ↩

  2. הטעמת הדברים ע"י מרכאות ופזור המלות לאחד העם הוא.  ↩

  3. גם פה הטעמת הדברים היא של בעל הדברים.  ↩

  4. מאמרו זה בא בתור תשובה על מאמרי “מהות היהדות ואיכות היהודים”.  ↩

  5. הטעמת הדברים היא שלי, יתבוננו נא הקוראים אל ההבדל הגדול שבין דברי הרב ודברי תלמידיו. וכדאי שגם התלמידים יתבוננו יותר לדברי רבם.  ↩

  6. “קודש וחול”, הד־הזמן, ש… גליון 42.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35517 יצירות מאת 1810 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!