רקע
אהרן מיכל ברכיהו
מדינת היהודים או מדינת יהודים

1


“מדינת יהודים ומדינת היהודים אינן דבר אחד, כמו ש”יהודים" ו“היהודים” דברים נפרדים הם. “יהודים” הם אנשים פרטיים, מועטים או מרובים; “היהודים” הם העם העברי. חבורת גנבים יהודים אינה חבורת גנבים של היהודים; חבורת חוקרים יהודים שהיתה הולכת, למשל, לתור את הציר הצפוני אינה חבורת חוקרים של היהודים. שפינוזה, מימון, זימל, ריקורדו, מרכס, לסל, ברנשטיין הם יהודים חכמים, אבל לא חכמים יהודים, לא מחכמי היהודים. מאיר־בר, מנדלסון־ברטולדי, רובינשטיין‏ הם יהודים אמנים, אבל לא אמנים יהודים, לא אמני היהודים. ברנה, היינה, ברנדס חם יהודים סופרים, אבל לא סופרים יהודים, לא סופרי היהודים. כך יכולה להיות מדינה קטנה זו או אחרת מיושבת יהודים, מבלי שתהיה מדינתו של העם העברי. היא תהיה לא מדינת היהודים אלא רק מדינה של יהודים. הרכוש החדש הזה – המדינה – יוכל להחשב לרכושם של הפרטים מישראל שימצאו במדינה זו, ולא לרכושו של העם העברי בכלל".

“מדינה שמכילה בקרבה רק מיעוט מן העם צריכה לא רק להחשב לרכוש העם ככל הקנינים של פרטים מן העם, באופן שהעם, נקודת הכובד שלו ומרכזו, נשאר במקום שהיה והרכוש החדש רק נתוַסף למרכז ושייך לו, אלא היא צריכה, כדי שתחשב למדינתו של העם, גם לשנות את מרכז העם, כלומר לשמוט את נקודת הכובד של העם ממקומה ולקבעה במקום אחר, באופן שכל העם היושב מחוץ למדינה ההיא יחשב כחלק מן “העם” היושב בפנים המדינה”.

בימי אוגנדה, כלפי הסטיה הטיריטוריאליסטית שנתפס לה חלק גדול מן המחנה הציוני, נאמרו הדברים האלה. (המדינה והמסורה) וכלפי הסטיה ההיא אפשר היה להסתפק במסקנא, אחרי ניתוח מהות קיומו של עמנו בגולה וקביעת הציונות כפתרון היחידי לשאלת היהודים והיהדות, כי “רק מדינת־יהודים בארץ־ישראל, בארץ ששמה מוכיח שהיא תופסת מקום גדול בהכרתו של העם ובמסורתו בתור ארץ שבה היה לו לעם העברי קיום מדיני ושבכל ימי גלותו חשב אותה לארצו, – רק מדינת יהודים זו תחשב למדינת היהודים. כל העם שישאר מחוץ לארצו יחשב בעיני עצמו ובעיני אחרים כהקיפו של המרכז, ולמרכז העם יחשב זה החלק מן האומה שיהיה יושב בארץ. הקיום המדיני בארץ־ישראל יהיה נחשב לקיומו המדיני של כל העם, מפני שהארץ עצמה נחשבת לארץ של כל העם והעם כלו התיחס אליה כאל ארצו גם קודם שנוסדה בה שוב מדינת יהודים. רק תחית ארץ־ישראל בידי יהודים תחשב לתחית היהודים, לתחית העם העברי. היא רק היא תחזק את הקשר שבין כל חלקי העם, תשלים ותמלא את מהותו של העם העברי, תרומם את ערכו גם בהויתו כשהוא לעצמו וגם בהכרת בני האדם כלם, תעשה אותו לעם שלם בין העמים ותשים קץ לשאלת היהודים והיהדות”.

עכשיו אין אנו עומדים בפני סטיה מארץ־ישראל. השאלה העומדת לפנינו עכשיו היא לא אם אפשר לראות פתרון, כפתרון הציונות, לשאלת קיומנו הלאומי בעולם בדרך יסוד מדינה לחלק מעמנו מחוץ לארץ־ישראל, אלא אם אפשר לראות את הפתרון הציוני, את הגשמת הציונות, ביסוד מדינה לחלק מעמנו בחלק של ארץ־ישראל. ואולם אותם הדברים שנאמרו כלפי הסטיה מארץ־ישראל בכלל במקומם הם עומדים גם כלפי הנטיה לראות את הגשמת הציונות ביסוד מדינת יהודים בחלק מארץ־ישראל.

גט הרצל וגם אחד־העם, אלה שני עמודי האש שעמדו לעמנו להאיר לו את הדרך מן הגלות אל הגאולה, זה בהראותו שבגלות אין לצפות לקץ לצרות היהודים וזה בהראותו שבגלות אין תקנה לצרת היהדות, שניהם לא חדרו דרך עב הענן של הצרות שבגלות לתוך מהות הגלות עצמה, לתוך מהות קיומו של עם גלותי כאחדות לאומית בין האומות האחרות, שבה – במהות זו – מונח היסוד האחד ואין שני לו לשאלת היהודים ולשאלת היהדות כאחת, לצרת היהודים מבחוץ ולצרת היהדות מבפנים גם יחד. את היסוד הזה ראה לפניהם – והם לא שמו לב לזה – רק אחד, הראשון בהיסטוריה של תנועת התחיה, זהו פינסקר. ‏ (אלה שהטיפו לציונות לפני פינסקר שייכים לפריהיסטוריה של התנועה) הוא אמר:

“ביחוסם של העמים אל היהודים אין אנו מוצאים שווי־ערך זה שבין עם ועם… ‏כי הן לזה חסור יחסרו לו (לעם היהודי. א"ב) אותם החיים העצמיים שלא יצוירו בלי שפה אחת ומנהגים משותפים, בלי התיחדות במקום משותף. אין לו לעם היהודי ארץ אבות, אף כי בן הוא לארצות רבות, אין לו מרכז, נקודת הכובד, לא ממשלה שלו ולא מוסד בא־כחו.‏ מצוי הוא בכל מקום ואין מקום אשר לו הוא. לעולם אין להן לאומות עסק עם אומה יהודית, אלא תמיד רק עם יהודים בלבד. בתור אומה חסרים היהודים התבלטות ידועה של המהות הלאומית בכל יחיד, שכל אומה אחרת מצוינת בה ושמציאותה אפשרית רק בהיות אישי העם חיים יחד במדינה אחת. התבלטות זו לא יכלה, כמובן, להתפתח במצב הפזור. להיפך… בבקשם להתבולל בעמים אחרים, סלקו עצמם כמעט בזדון־לב מלאומיותם הם. אבל בשום מקום לא עלה הדבר בידם, להיות דומים בעיני שכניהם לשאר ילידי הארץ… בדבר הזה – הנראה כקל ערך – שאין היהודים נחשבים בעיני העמים כאומה לעצמה, נמצא במדה ידועה סוד מצבם המיוחד וצרתם בלי גבול. הן עצם דבר התחשבותו של אדם על עם היהודים הוא כאות קין על מצח, שאינו נמחה עולמית, שמשמש כח דוחה לשאינם יהודים וגורם צער ליהודי עצמו. עם כל זרותו של החזיון הזה, הנה יש לו יסוד עמוק בטבע האדם… המדינה היהודית, שנהרסה תחת משא השלטון הרומאי, נתעלמה מעיני העמים, אבל העם היהודי, גם אחר שנתיאש (? א"ב) מן הקיום בדמות הגוף של מדינה, לא יכול בכל זאת להשלים עם הכליון המוחלט ולא חדל להתקיים גם אחרי כן בתור אומה ברוח. וכה ראה העולם בעם הזה את התמונה המפחידה של מת המתהלך בין החיים… ‏ ובהיות פחד הרוחות דבר מוטבע באדם ויש לו על מה לסמוך בחיים הנפשיים של המין האנושי, מה יפלא איפוא, כל גם ביחס לאומה זו, המתה וחיה כאחת, הראה הפחד את כחו במדה מרובה… ואם נכונה הנחתנו היסודית… ‏ הנה עלינו לחדול מלצפות אל התקדמות המין האנושי, ההולכת לאט, וללמוד לדעת, שכל זמן שאין לנו מקום מיוחד לעצמנו, כשאר האומות, מוכרחים אנו להתיאש בהחלט מן התקוה הנאה להגיע למדרגת אנשים השוים בערכם לכל האחרים” (מתוך האבטואימניציפציה בתרגומו של אחד־העם). בדברים האלה של הרב יש הגרעין היסודי של הכרת מהות הקיום של עם גלותי, שכל מה שתלמידים עתידים היו לחדש עוד בהכרה זו כאילו מקופל וגנוז בתוכו. ולוּ היה בא מי שהוא לפנינו, כגר ההוא לפני הלל הזקן, לאמר: למדוני כל תורת הציונות על רגל אחת, היינו צריכים לשנן לו את הדברים המועטים האלה של פינסקר, הם היסוד לכל תורת הציונות, ואידך – זיל גמור. ‏אבל ה“אידך זיל גמור” היה צריך להיות כתנאי קודם למעשה הכנסת הגר לברית הציונות. ‏כי הרי תפיסת הגרעין היסודי הזה של הכרת מהות קיומנו בעולם – זה ש“אין ל לעם היהודי מרכז, נקודת־הכובד”; זה ש“מצוי הוא בכל מקום ואין מקום אשר לו הוא”; זה ש“לעולם אין להן לאומות עסק עם אומה יהודית, אלא תמיד רק עם יהודים בלבד” ואף זה שקיומנו כאומה “המתה וחיה כאחת” מעורר באחרים מין פחד בפני מעין “פחד הרוחות” – התפיסה האינטואיטיבית הגאונית הזאת, מבלי שבאה אחריה ניתוח המציאות בדרך המחשבה הדיסקורסיבית, לא הצילה את פינסקר עצמו מן הטעות לראות תרופה למחלת קיומנו הלאומי ב“רכישת כברת ארץ”, לאו דוקא את ארץ אמותינו, “כברת ארץ גדולה לאחינו העניים, ארץ אשר לנו תהיה לעולם ואדונים זרים לא יוכלו לגרשנו מעליה”. ואם ראיתו זו של פינסקר באה לא מתוך טעות בדבר משנה מתורת הגלות והגאולה, כפי שהוא עצמו הורה אותה, כי אם מתוך טעות בשיקול הדעת מבחינה פוליטית־התישבותית, באשר חשב אולי לאפשר להעביר לארץ ההיא את רוב העם היהודי, הרי באח הסטיה הטיריטוריאליסטית בימי אוגנדה, שאז כבר הבין וידע כל בר־בי־רב שאין לחשוב על יציאת רוב העם מארצות פיזוריו, והיא לימדה אותנו, שתפיסת מהות הגלות בקויה הכלליים, כפי שקבלנוה מפינסקר, מבלי להתעמק בה ומבלי להעמיקה, אין בה כדי לעמוד בפני הקסם של מדינת יהודים, המעוור את העינים עד לבלי ראות את ההבדל העצום בין מדינת יהודים לבין מדינת היהודים. וההבדל הוא בזה, שמדינת־יהודים אפשר להקים – לוּ נמצאה לנו "כברת ארץ גדולה – גם מחוץ לארץ אבותינו, ואולם מדינת־היהודים אי אפשר שתקום ותהיה אלא רק בארץ־ישראל, ורק בארץ־ישראל כולה ולא בחלק מארץ־ישראל.

אין לך דבר מציאותי אובייקטיבי, דבר הקרוץ מחומר, שאין לו מקום. אין לנו תפיסה של דבר הקרוץ מחומר, שלא יהיו בה בתפיסה זו יחד עם ציורו של הדבר גם ציור של מקום, של מקום הדבר. אף במושגים כלליים של דברים חמריים נגרר ציור של מקום אחרי הציור של הדבר עצמו, עד כמה שהציור של תוכן המושג מרחף לעיני רוחנו בשעה שאנו משמיעים את המושג או בשעה שהוא מגיע לאזנינו מפי אחרים. ‏והרי תמיד אנו מכניסים לתוך המושג – כשאנחנו משמיעים אותו – והוא מציג לפנינו – כשאנחנו שומעים אותו – איזה ציור שהוא מתכנו, ואם גם בצורה מעורפלת ולזמן פחות מכהרף עין. כשאנו משתמשים במושג “אדם” לנושא של איזה משפט, הרי אם רק נשים את דעתנו לא רק לתוכן המחשבתי שבמשפט אלא גם לפעולה הדמיונית שבנפשנו באותה שעה – ותהא שעה זו, כאמור, פחות מכהרף עין – נתפוס תמונה מטושטשת של מה־שהוא הדומה לאדם. ‏ואם נשים לב לכך נמצא שיחד עם התמונה המטושטשת של מה־שהוא הדומה לאדם ניתן בדמיוננו באותה שעה גם מה־שהוא הדומה לציור של מקום. של איזה מקום שהוא בחלל העולם. הדברים הנתפסים בלי ציור של מקום, אם מפאת תכונותיו של המשיג או מפאת מהותו של הדבר עצמו, כגון הקולות ובמדה ידועה הריחות, אינם נתפסים כדברים שיש בהם ממש, כמין חומר, אלא כמה־שהוא. רוחני, כמה־שהוא בלתי ממשי. משתי הצורות היסודיות‏ של ההסתכלות הנתונה לאדם לתפיסת המציאות, צורת המקום וצורת הזמן, מיוחדת לדברים שאינם נתפסים כמין חומר רק צורת הזמן בלבד. ואין האדם מוצא שום קושי לא בתפיסת הדבר עצמו ולא בתפיסת המושג של אותו דבר מן הדברים הללו, שמתחילת ברייתם אין להם קיום בצורת המקום. לא כן המצב הנפשי בתפיסת דבר ובתפיסת המושג של אותו דבר, שמתחילת ברייתו היה לו קיום בצורת המקום ושעצמים אחרים מאותו הסוג קיומם הוא בצורות המקום והזמן כאחד, אלא שעכשיו כאלו אינו תופס מקום ואינו ניתן לתפיסה בצורת המקום. והרי כזה הוא העם העברי. מתחילת ברייתו היה לו מקום, היה לו קיום גם בצורת המקום. והעצמים האחרים מאותו הסוג, כל העמים האחרים, קיומם הוא בצורות המקום והזמן כאחד, וכשמסתכלים בקיומם רואים אותם ואת מקומם, וכשמדברים עליהם נמצאים הם ומקומם אתם במוצג הכלול במושגם. רק העם העברי, כפי שהוא עכשיו, אינו ניתן לתפיסה בצורת המקום. “המדינה היהודית, שנהרסה תחת משא השלטון הרומאי, נתעלמה מעיני העמים. ‏אבל העם היהודי… לא יכול בכל זאת להשלים עם הכליון המוחלט ולא חדל להתקיים גם אחרי כן בתור אומה ברוח”. תפיסת מין דבר כזה, דבר הקרוץ מחומר שאין אתו ציור של מקום, גורמת אי־נחת, היא מלווה רגש מעין תמהון, שממון, חויה פנימית שהיא למשא על הנפש ויש צורך להשתחרר ממנה. ואותו הרגש ואותו הצורך עובר בלב האדם הבינוני כלפי כל יחיד השייך ל“עם היהודי”. ‏זהו מה שפינסקר מסמן את תמונת “האומה ברוח” כ“תמונה מפחידה של מת המתהלך בין החיים” ומה שהוא מציין את הרגש שתפיסת “האומה ברוח” מעוררת כ“פחד הרוחות”. בהגדרתו של פינסקר – “פחד הרוחות”, שהוא “דבר מוטבע באדם ויש לו על מה לסמוך בחיים הנפשיים של המין האנושי, הוא אבי ה”יודופוביה“, והיא עצמה – ה”יודופוביה" – “היא מחלה ממחלות הנפש, ובהיותה עוברת בירושה זה אלפים שנה שוב אין לה רפואה”. אם לקבל את הדברים האלה פשוטם כמשמעם ולא כביטוי מיטפורי גרידא יש לפקפק בהם. קשה לחשוב את בני האדם כולם לחולי־רוח, ואפילו רק בנקודה אחת זו, לראות בכל בני האדם פטלוגיה פסיכית. הנכון הוא, שכל בני האדם הם בדרך כלל בריאים לגמרי, על כל פנים בנקודה זה, והפטלוגיה שוכנת בנו בתור עם, במבנה גופנו הלאומי שנתפורר והוא מרחף בעולם בלי אחיזה במקום אחד, והוא נתפס, הוא צריך להתפס, מבלי שתהיה בתפיסתו ובתפיסת המושג שלו ציור של מקום. והרגש שמתעורר בלב האנשים אגב תפיסת המושג “העם היהודי” יש בו באמת משהו דומה ל“פחד הרוחות”: שם פחד מפני תנועה ממקום למקום של מה שאינו חומר וכאן מעין פחד מפני מה שהוא חומר שאין אתו מקום. כי על כן ציור המקום וציור החומר אי־אפשר לאחד בלי השני; וכשמופיע – או שנדמה שמופיע – האחד בלי השני, אי־אפשר שבנפשו של האדם הנורמלי לא יתעורר רגש שלילי כלפי ההופעה הזאת.

ברגש השלילי הזה כלפי “העם היהודי” כגוף חברתי, רגש העובר כלפי כל יחיד מן העם הזה, ובזה ש“לעולם אין להן לאומות עסק עם אומה יהודית, אלא תמיד רק עם יהודים בלבד”, “בדבר הזה – הנראה כקל ערך – שאין היהודים נחשבים בעיני העמים כאומה לעצמה, נמצא במדה ידועה סוד מצבם המיוחד וצרתם בלי גבול”.

אבל לא רק סוד מצבם המיוחד בין העמים האחרים, סוד צרתם־בלי־גבול, “צרת היהודים”, נמצא בזה, כי אם גם סוד מצבם המיוחד בינם לבין עצמם, מצב שאין כמהו בעמים האחרים, סוד הצרה הפנימית, צרת היהדות. באין מקום מיוחד ל“עם היהודי” אין היחס של בני העם בינם לבין עצמם, דומה ליחס של בני העמים האחרים בינם לבין עצמם, אף על פי שאנחנו הרואים את היהדות מבפנים אין לנו קושי בתפיסת “העם היהודי” ואנחנו לא חדלנו לראות את עצמנו כעם בין העמים. באין מקום מיוחד ל“עם היהודי” אין מרכז לבני העם וכל קבוץ יהודי גדול פחות או יותר המובדל במה־שהוא מן הקבוצים האחרים, אם על ידי הפרדה חיצונית, כגון הגבולות שבין המדינות, או על ידי שינוי הגוון התרבותי מבפנים – שינוי הנימוסים והמנהגים – ראה את עצמו במרכזו של העם, הרגיש את עצמו כאלו הוא המרכז וכל העם שמחוצה לו הוא ההיקף. ומכאן בא פירוד הלבבות, ההתעלות של כל קבוץ וקבוץ כלפי האחרים, הביטול ההדדי, היחס השלילי, לדוגמא, של היהדות הליטאית ליהדות הפולנית ולהיפך, שכל צד ראה את עצמו כאלו הוא היהדות ובצד השני ראה רק “יהודים”, ויהודים משונים, מוזרים. ומכאן באה הנטיה האפוטרופסית של כל קבוץ וקבוץ כלפי האחרים שהיו זקוקים לעזרתו, ולא רק מתוך שאיפה של “בעל המטבע” להיות גם “בעל הדעה”. ומכאן באו הבמות־במות ביהדות המערבית לפעולות עזרה ליהודים הנרדפים בארצות המזרח, מבלי להתאחד ולפעול יחד.‏ הציונות בלבד, בהעלותה לעיני כל חלקי העם את המרכז של העם כלו, היא שקרבה את הלבבות ויצרה במה אחת לכל הקבוצים. בפני המרכז הלאומי האמיתי, שנראה שוב לעיני כל חלקי העם על האופק, נגוז רגש המרכזיות של כל קבוץ וקבוץ. כלם כאחד, כל היהודים שכיוונו את לבם לציון, התחילו לראות את עצמם – כל אחד מהם שוה לאחרים – כחלק מן ההיקף שמסביב למרכז. דמות דיוקנו של המרכז הלאומי לשעבר שנשתקף בעתיד היתה להם לכל הקבוצים השונים למרכזם הלאומי. באותה מדה התחילו העמים האחרים לראות את היהודים ‏כעם, אמנם כעם חלש, שאפשר ללחוץ עליו, שאפשר לדחוק את רגליו בכל מקום ומקום, שאפשר גם להתנפל עליו, שאפשר גם לשאוף להכחידו, באין לו הכח להשיב מלחמה שערה, אבל כעם, כאומה חיה. רגש הבוז, שאט־הנפש ‏ ל“יהודים”, ‏ל“יהודונים”, כלבני־בלי־שם־ובלי־מכורה עבר. חלף עבר גם הרגש ההוא המכונה בפי פינסקר בשם “פחד הרוחות”. המושג “העם היהודי” אין בו עוד כדי לעורר אי־נחת, מעין תמהון ושממון, בהטילו על הנפש לתפוס דבר הקרוץ מחומר מבלי שיהא אתו ציור של מקום. “העם היהודי” מצא את “מקומו”.

השינוי הזה ביחס היהודים בינם לבין עצמם, ביחסם לעצמם ובהתאם לזה השינוי ביחס העמים האחרים ל“עם היהודי” לא היה יכול לבא בעקב שאיפה ליסד מדינה יהודית, מדינה לחלק־מיעוט של היהודים, באיזו אוגנדה.‏ כי במה כחה של שאיפה כזו גדול מכח השאיפות “לעזור לאחינו הנרדפים בארצות המזרח”, שהיא תבטל, תעקור מלב את רגש המרכזיות של כל קבוץ וקבוץ כלפי היהודים האחרים? במה גדול כחה, שכל היהודים כלם יראו בתמונת המדינה היהודית של חלק־מיעוט של היהודים שבעולם את המרכז של העם, שכל העמים האחרים יראו בתמונת מדינה יהודית כזאת תקומת העם היהודי לתחיה, שתמונת מדינה יהודית כזאת של חלק־מיעוט של היהודים תהא חופפת את תמונת העם היהודי כלו? השאיפה להקמת המדינה העברית בציון, רק היא בלבד, היה בה כדי לחולל את השינוי הזה.‏ דמות דיוקנו של המרכז הלאומי לשעבר שנשתקף בעתיד היא היתה למרכזם הלאומי של כל היהודים שכיוונו את לבם לציון, היא היתה למרכזם הלאומי כבר עכשיו. ורק דיוקנו של המרכז הלאומי שעבר, שישוב ויעלה בעתיד, יהיה המרכז הלאומי של כל היהודים שבעולם, רק דיוקנו במלואו ולא במיעוט דמותו. מדינה יהודית בחלק מארץ־ישראל למליון, לשני מליונים, לשלשה מליונים יהודים, מדינה יהודית למיעוט של היהודים במיעוט של ארץ־ישראל, במיעוט מן ההיקף של מרכז ארץ־ישראל – הרי גם בארץ־ישראל כיחידה שלמה יש מרכז והיקף – מדינת יהודים כזאת לא תחשב למדינת היהודים, בה לא יראו לא היהודים עצמם ולא העמים האחרים את תקומת העם העברי. כאן לא בכמות האדמה השאלה כי אם באיכות הארץ. חבל־ארץ זה, שכאלו רוצים להשאיר לנו – וגם זה בתנאי שנסכים למסירת כל שאר הארץ לאחרים – איננה ארץ־ישראל זו החיה בלב העם. ארץ־ישראל בלי המרכז שלה, בלי כל מה שבו קשור ההוד ההיסטורי שלה ושל העם שלה, בלי כל מה שהושקע בו העבר הגדול שלנו, שהיה גדול בחורבנו כמו שהיה גדול בפריחתו, ארץ־ישראל כזו אינה ארץ־ישראל. יחד עם המרכז, בהיקפו של המרכז היא גם היא ארץ־ישראל, בלעדי המרכז אינה ולא כלום מבחינת החזרת העטרה ליושנה, מבחינת שיבת ציון וגאולת העם מקיומו כעם גלותי.

יודע אני, הפוליטיקאים ואנשי המעשה שלנו יאמרו: “בחיטוטים פסיכולוגיים מפוקפקים” – ואיזה שקול דעת פסיכולוגי אי אפשר לומר עליו שהוא “מפוקפק”? – “הוא רוצה להכריע בענין לאומי פוליטי”. ‏אבל הלאומיות בכלל הרי היא ביסודה הופעה חברותית־פסיכולוגית, וכלום אפשר להגיע לידי הכרעה נכונה בפוליטיקה‏ לאומית, בפוליטיקה של קיום הלאומיות, של תחיה לאומית, מבלי להאיר את המטרה הסופית ואת הדרך אליה גם, וקודם כל, באספקלריא של הפסיכולוגיה החברותית?

כלפי הדבורים, שבהסכמה ל“ארץ־ישראל” זו שמציעים לנו אין כלל וכלל משום הסתלקות מארץ־ישראל זו שעומדים למסר לאחרים בהסכמתנו, ושבקבלת חלק קטן זה של ארץ־ישראל אין הם רואים את הגשמת הציונות, אלא רק את “אתחלתא דגאולה” – אין להרבות דברים. טענה כזאת בפי חרדים ותיקים. החיים באמונתם שלעת קץ ישיב ד' את נדחי ישראל לארצם בדרך נס מן השמים ואין בידי אדם לא לקרב את הקץ ולא להרחיקו – אפשר לראותה כתמימה, אבל כנובעת מהכרה עמוקה ומרגש כביר שבלב. אבל מהו עומק ההכרה והרגש הנותנים טענה זו בפי אנשים שאינם מאמינים אפילו בסיעתא דשמיא ובפי אנשים המאמינים, אבל עם זה גם יודעים ומכירים ומרגישים, שאין סומכין על הנס.

“אבל כלום יש לנו הכח להכריח את ממשלת המנדט לקיים את המוטל עליה בתנאי המנדט. ‏הרי “המנדט מת” אחרי שממשלת אנגליה הודיעה שאי־אפשר לקיים את מצותיו ככתוב.‏ הרי עומדים אנחנו “בפני קיר אטום”, והיאך לא נקבל את המעט שנותנים לנו, ומה גם שאף במעט הזה יש לנו “מקלט בטוח” למיליון ואולי לשני מיליונים יהודים”, – בטענה זו מטפחים המחייבים את חלוקת הארץ על פני השוללים.

האמנם אנו עומדים בפני קיר אטום ואין למצוא דרך להמשכת העליה וההתישבות בארץ, מבלי להסכים לביטול המנדט ולחלוקת הארץ: חלק לאנגליה וחלק לנסיכות ערבית ומעט מן המעט – מעט בכמות ופחות מזה באיכות, באיכות ארצישראלית! – לנו?‏ יש עוד הרבה לדון גם בזה, אבל לא אכניס את ראשי בין הררי הפוליטיקה, כשם שלא נגעתי ב“פתרון” זה של החלוקה, של מדינת יהודים בחלק זה של הארץ שמדובר עליו, לא מצד כמות הקרקע שתהא פנויה להתישבותנו ולא מצד האיסטרטיגי, לא רק לבטחון הגבולות, כי אם גם לבטחון החיים בתוך הגבולות.

ואולם אחת אני יודע והיה זמן שכל חציונים ידעו את זאת: קבלת חבל ארץ מארץ־ישראל והסכמה למסירת השאר לזרים, – זוהי אולי דבר טוב, דבר גדול, דבר נשגב בשביל אותם היהודים שיתישבו בו ויחיו ב“מדינה” שלהם, אבל ציונות אין זאת. ואם “הקיר האטום” הביא חלק מן הציונים, מאלה שהוליכו את העם והלכו בעצמם בדרך שהיתה צריכה להביא להגשמת הציונות, אם “הקיר האטום” סגר בפניהם את כל השערים ולא השאיר בפניהם שום מוצא שיכול להביא אותם אל הדרך להגשמת הציונות – יאמרו, יודו שנתיאשו מן הציונות, מגאולת העם מן הקיום של עם גלותי שאין לו מקום שלו, והם רוצים ביצירת בית למיליון או לשני מיליונים יהודים, שעל כל פנים הם יגאלו מן הגלות, אבל אַל נא ידברו בשם הציונות ואַל נא ישתמשו בסמכות שיש לה להסתדרות הציונית – להסתדרות ציונית – בשביל דבר שאיננו ציונות, בשביל דבר שהוא גם ההיפך מן הציונות, כפי שהם עצמם הבינו את הציונות בראשיתה ומראשיתם.



  1. נדפס ב“מאזנים”,‏ טבת, תרצ"ח.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות