¹

היה זמן, שכל עמי העולם, ובראש וראשונה העם האנגלי וגם בני האומה הערבית שבארץ, ידעו יפה, מהו פירושה של הכרזת בלפור, שלשם הגשמתה נמסרה ארץ־ישראל על־ידי חבר־הלאומים לממשלת בריטניה, “בהיות שהוד מלכותו מלך בריטניה קבל עליו את הממונות על ארץ־ישראל וקבל על עצמו להוציאה אל הפועל בשם חבר־הלאומים בהתאם לתנאים המנויים” במנדט. הכל הבינו אז את פירוש המשפט “לבנות מחדש את ביתו הלאומי בארץ הזאת”, כאמור במנדט. הכל הבינו אז, שהמושג בית־לאומי אינו שם־עצם גשמי מוחשי, כגון בית אבנים, בית־הממשלה וכיוצא בזה, שאפשר לסמן את מקומו בדיוק כמדת גדלו, כשיש צורך בזה, ואפשר לסמן שטח רחב ממדת גדלו שבתוכו ימצא את מקומו, כשאין צורך לדעת את מקומו בדיוק, ולכן כשאומרים: בית זה וזה נמצא או יבנה במקום זה וזה, אין פירוש הדבר שהבית המסומן תופס את כל המקום המסומן, אלא הפירוש הוא, שהבית המסומן נמצא או עומד להבנות

בתוך הגבולות של אותו המקום ולא מחוצה להם. אז הבינו הכל ש“בית לאומי” זהו שם עצם מופשט, שפירושו מצב פוליטי־לאומי כזה, שכל היהודים הנמצאים בתוכו – נמצאים בביתם ולא בבית זרים, וכל יהודי הנמצא בבית זרים יוכל לרצונו, כשיבוא לארץ, ליהנות ממצב פוליטי לאומי זה, כמי שחזר לביתו. הכל הבינו אז, ולא נמצא איש מן המדינאים שיעיז לעשות את עצמו כאינו מבין, ש“יסוד בית לאומי לעם ישראל בארץ־ישראל” אין פירושו באיזה מקום שעתיד להקבע בתוך הגבולות של הארץ, כי אם פירושו הוא מצב פוליטי־לאומי־יהודי ‏כנ“ל בכל ארץ־ישראל. והכל הבינו אז, ש”בית־לאומי־יהודי" בארץ־ישראל ורוב התושבים לא יהודים, – זהו תרתי דסתרי. הכל הבינו אז את פירוש הדבר, שהמנדט מזכיר את הקשר ההיסטורי שבין העם היהודי ובין ארץ־ישראל ואינו מזכיר מציאות של איזה עם אחר בארץ ואף לא איזו חטיבה לאומית אחרת, ואת הערבים שבארץ הוא כולל בתוך כל יתר “העדות שאינן יהודיות הקיימות בארץ־ישראל”, לעומת היהודים שישנם כבר בארץ והעתידים לעלות לארץ, או בתוך “יתר חלקי הישוב”, שהממשלה צריכה להבטיח, שזכויותיהם האזרחיות והדתיות ומצבם לא יקופחו.

ועכשיו, עכשיו הגענו לכך, שהציר הקומוניסטי בבית הנבחרים קופץ וקורא כלפי ספסלי הממשלה: “המנדט אומר ברורות, שהארץ שייכת לערבים! מדוע אין מיניסטר המושבות קובע את הבירור הזה?” והמיניסטר עונה לו, מסתפק בתשובה: “אין זה נכון כלל! הארץ אינה שייכת לא לערבים ולא ליהודים, זוהי ארץ הנתונה למנדט הבריטי”.‏ השואל ודאי ידע בעצמו, כי שקר ענה בחבר הלאומים ובמנדט, שהרי במנדט אין מזכירים כלל את הערבים שבארץ, לא כעם־הארץ ואף לא כחטיבה לאומית מיוחדת, בעלת זכויות מיוחדות בארץ יתר על כל העדות האחרות “שאינן יהודיות”. כל השאלה ודאי לא באה אלא לשם פרובוקציה, שמא אגב פולמוס תגבר הזריזות של המיניסטר על זהירותו והוא, אף הוא יקפוץ ויגיד – את כל האמת כנגד השקר של השואל, יגיד שהמנדט, להיפך, אינו מכיר כלל וכלל בזכות פוליטית לאומית של הערבים שבארץ, והארץ נמסרה לממשלת בריטניה לשם כך, שתסייע לעם ישראל “לבנות מחדש את ביתו הלאומי בארץ הזאת”. ואולם הפרובוקציה לא הצליחה. גברה הזהירות. אמנם לעומת השקר של השואל הגיד העונה אמת, אבל את האמת לא הגיד. הוא הגיד, כנכון: “זוהי ארץ הנתונה למנדט בריטי”; הוא אמר אמת: הארץ אינה שייכת לא לערבים ולא ליהודים, אבל את האמת, שכבר “גילו” פעם והיא נעלמה שוב מעיני האחרים, העלים גם הוא. אף הוא העלים את “שייכותו” של עם ישראל כולו ושל בני ישראל היושבים כבר בארץ לארץ־ישראל, שאין כמותה לא לעם הערבי כולו ולא לבני העם הערבי היושבים בתוכה; אף הוא העלים את ההכרה של העם האנגלי ושל חבר הלאומים ב“שייכות” זו, שעל יסודה קבע המנדט את הדרך להנהלת הארץ; אף הוא העלים את המטרה, שאליה צריכה להביא הדרך שנקבעה להנהלת הארץ ושהיא היא, שבזכותה ולזכותה ניתנה הארץ למנדט הבריטי.

והמיניסטר הזה הלא הוא עמד על האבנים בשעת לידתה של הכרזת בלפור והוא, אף הוא, מצא לראוי להעלים את האמת שבתוכה ובתוך המנדט, את האמת שהיתה פעם גלויה וידועה לכל העולם ונעלמה במשך הזמן, כדי שלא להגביר את רוגז “העדות שאינן יהודיות”.

איך הגענו להתעלמות ההלכה שבמנדט, להתעלמות זו המאיימת עלינו בהתעלמות ממשלת המנדט מן המטרה, שבזכותה ולזכותה ניתנה הארץ לידיה? הגענו לכך, משום שגם אנו זלזלנו בערכה של ההלכה. לשם הקלה על ממשלת המנדט לסייע לנו בהגשמת מטרתנו נמנענו גם אנו מלהזכיר את ההלכה ולסמן את המטרה כשהממשלה הואילה להעלימה או גם לטשטשה. שכחנו, שמה שהוא המטרה בשבילנו אינו בשביל ממשלת המנדט אלא אמצעי למטרתה היא. ועוד שכחנו, שעמי העולם והעם האנגלי ביחוד זוהי דרכם מאז ומעולם לקבוע הלכה בכח המעשים – הלא כזו היא ההלכה של “זכות הכבוש”, שעדיין לא עברה מן העולם – ואנחנו לא נוכל להגיע למעשים אם ההלכה לא תעמוד לנו.

ואם לא עכשיו – אימתי?

עכשיו, שהגענו לכך שמי שהיה מיניסטר מציע בפני המיניסטר של עכשיו הוצאת שטחים מאדמת ארץ־ישראל מכלל המקומות, שיהודים יוכלו לקנות קרקעות ולהתישב על הקרקע בתוכם, והמיניסטר של עכשיו, העומד ומכריז, כדרך כל המיניסטרים בשעתם, שהממשלה לא תמנע מלמלא את תנאי המנדט לכל פרטיהם, עובר על הצעה זו בשתיקה ואינו אומר שהיא עומדת בנגוד לתנאי המנדט; עכשיו שעתונים בעלי השפעה דנים בכובד ראש על הצעת חלוקת הארץ לקנטונים יהודיים ולקנטונים של “העדות שאינן יהודיות”; עכשיו שבאין בושה נשמעות הצעות מעין זו, שהממשלה תבטיח לערבים שלא תתן ליהודים להתרבות בה עד כדי כך שהערבים יהיו למיעוט בתוכה, עכשיו עלינו להוציא את ההלכה מתחת גל האשפה ה“דיפלומטית” כביכול, ששפכו עליה המדינאים שדרכם בכך לקבוע הלכה בתוקף המעשים ולא לעשות מעשה לפי ההלכה; עכשיו עלינו לגולל את פרשת ההלכה ולהסתמך עליה כלפי הממשלה וכלפי “העדות שאינן יהודיות הקיימות בארץ” גם יחד; עכשיו עלינו ללחוץ על הממשלה האנגלית בכל האמצעים שבידינו, ואין אנו חסרי כל אמצעים לכך, שתודה שוב באמת שבהלכה היסודית של המנדט, שתודה שוב בפומבי שהערבים אין להם זכות פוליטית־לאומית בארץ־ישראל, והתנאי היחידי שבמנדט כלפיהם הוא רק להבטיח “את זכויותיהם ומצבם (“של יתר חלקי הישוב”) שלא יקופחו”.

– והפחד של הערבים, שמא נשתלט עליהם ונשעבד אותם, כשאנחנו נעלה עליהם במספר, כלום אין להתחשב בו כלל, כלום אין צורך להסיר אותו, לעקור מלבם את החששות להשתלטות עליהם?

– אמנם כן, יש צורך לעקור את החששות, להסיר את הפחד שהמנהיגים הערביים, המשפחות המיוחסות, הצליחו לעורר בלב חלק ידוע של הדור הערבי הצעיר. אין להתעלם מן העובדא, שהערבים מוצאים את עצמם עכשיו משועבדים לזרים יותר מכפי שהיו משועבדים בימי ממשלת טורקיה, והרגשה זו היא הקרקע לעלית החששות והפחד והשנאה. ואולם השעבוד הזה לא מידינו הוא בא ולא לטובתנו הוא בא. השעבוד הזה בא מידי הממשלה, שהיא נוהגת בארץ כאילו היתה זאת מושבה בריטית ולא ארץ הנתונה בידיה לשם פיתוחה וקידומה בכיוון ידוע לתועלת תושביה. יש דרך לעקירת החששות והפחד מלב הערבים, הדרך, שהממשלה היתה צריכה ללכת בה בהנהלת הארץ מבתחילה ושאלמלי הלכה בה לא היו החששות והפחד מתעוררים כלל. זוהי הדרך של הכרה בזכות העדות השונות שבארץ לאבטונומיה לאומית תרבותית בגבולות ידועים, שצריכים להתרחב יחד עם ההתקדמות התרבותית, ושל פעולות להשווית הגובה התרבותי של העדות השונות, אבל לא על־ידי לחץ על העדה בעלת התרבות הגבוהה שהיא תלך ותנמיך, כי אם על־ידי פעולות להרמת המצב התרבותי והחמרי של העדה השניה. ואולם לא זוהי הדרך של מיניסטריון המושבות, הוא אינו מבחין בין מושבת הכתר לארץ של מנדט, ומכאן כמה מן הפגעים הרעים.

¹

נאום גדול, רב ערך, נאם ראש הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית, הפרופיסור ווייצמן, בבאזל לפני צאתו לארץ להופיע לפני הועדה המלכותית. ‏ואם בדרך כלל – “דבור כמעשה”, הרי דבורו של האיש, שעל ידיו ניתנה הכרזת בלפור, שהושמע על ידיו בבאזל – שהפרוגרמה הציונית נקראת על שמה – לפני צאתו להופיע לפני הועדה המלכותית, שבאה לבחון ולבדוק ולפרש את הכרזת בלפור ואת זכותנו לפי המנדט לאור המציאות שבארץ, או לבחון ולבדוק וגם לקבוע לעתיד את המציאות שבארץ לאור הפירוש שלה להכרזת בלפור ולתנאי המנדט, הרי דבורו של איש זה במקום זה בשעה זו ודאי שהוא לא רק כמעשה, כי אם מעשה ממש.

בבהירות שאינה משאירה עוד מקום לפקפוקים קבע בנאומו זה, שהדיבורים על נישול או דלדול הערבים על ידינו בארץ הם “בדיה גמורה”.

במספרים, שאין להטיל בהם כל ספק, על ההכנסה שהמשק הערבי הכניס לבעליו הפלח לפני שמכר חלק מאדמתו ליהודים ועל הכנסתו מאותו המשק לאחרי שהשטח שלו הוקטן בכמות והושבח באיכות בכסף שבעליו קיבל בעד החלק מאדמתו שמכר ליהודים, ובהקבלת מצבם הכלכלי של הערבים שבארץ למצב הערבים שבעירק וגידול האוכלוסיה הערבית בעבר הירדן המערבי, איזור ההתישבות היהודית, לעומת גידול האוכלוסיה בעבר הירדן המזרחי, הסגור ומסוגר בפני היהודים, הוכיח הפרופיסור ווייצמן לכל מי שרוצה לראות נכוחות שקשה מאד למצוא בהיסטוריה של מפעלי־התישבות של כל העמים… ‏ דוגמא כזו, שלא רק שלא הובא שום נזק לתושבים, אלא שגם הובאה להם תועלת רבה – כדבר שהיה במפעל ההתישבות שלנו בארץ־ישראל.

“ולמרות כל זה – התנגדות גדולה זו מצד הערבים” לעליתנו ולהתישבותנו!

ושוב באותה הבהירות שהסביר בנאומו בבזל, שאין כל יסוד לדבורים הנפוצים נגד ההתישבות שלנו מבחינה הכלכלית, המשיך והסביר לנו, עד כמה יש להתחשב בחששות הערבים מבחינה הפוליטית־הלאומית שלהם, של “אותם הערבים, שהם פטריוטים כמוני וכמוכם, האוהבים את פלשתינה שלהם, כמו שאנו אוהבים את ארץ־ישראל שלנו”: “הללו חושבים… כל עוד אתם המיעוט הכל טוב ונאה… ואולם כאשר תהיו אתם הרוב בארץ, הלא בשפה אחרת תדברו אתנו!… והאיש אשר ככה ידבר אליכם חושב, שאז אנחנו נעשה לו מה שהוא היה רוצה לעשות לנו היום, אילו היה לאל ידו. כי בקטגוריות האלה מדבר היום העולם: “הרוב!” מדברים אמנם גם על הגנת המיעוטים… ‏ אולם זהו רק עלה־תאנה, כי למעשה שולט הרוב ביד ברזל… ‏ מי כמונו היהודים יודע זאת… ‏ ואין אתם יכולים לחכות, שהערבים יהיו טובים מהרבה אירופיים… דרך המחשבות של הרוב מצטיירת בלב הערבים… חובתנו היא לסלק מהם חששות אלו… עבודתנו צריכה להתנהל באופן שכזה, מתוך עקרונים שכאלה, שיהיה מוכר מהם, כי אין אנו יכולים ואין אנו רוצים להשתלט על הערבים, אך גם אין אנו רוצים שישתלטו הם עלינו, איננו רוצים שיוכלו להשתלט עלינו.”

עד כאן הכל בהיר וטוב ויפה.‏ וחושבני, שאין אף ציוני אחד בעולם, אף לא בין הללו שפרשו מן ההסתדרות הציונית לבנות להם במה לעצמם, שלא יסכים לזאת, שעבודתנו צריכה להתנהל מתוך עקרונים כאלה, שיהיה מוכר מהם, כי אין אנו יכולים ואין אנו רוצים להשתלט על הערבים. ואולם מה הם עקרונים כאלה, נכון יותר: מהו העקרון הזה?

והנה בעוד שהפרופיסור ווייצמן לא קבע מסמרות בדבר והוא אמר בנאומו בבאזל, ש“בלשון הפוליטיקה דבר זה פירושו הוא – בערך אותה הפורמולה של פריטט פוליטי” (ההדגשה שלי. א"ב) והוא הוסיף ואמר, שאין ברצונו לומר, שפתרון זה הוא הטוב ביותר, אולם – שוב – ש“בערך על הקו הזה יש לבקש את הפתרון”, חזרו וניעורו פזורי “ברית־שלום” שדגלו בראשונה ב“מדינה דו־לאומית” ונאחזו עכשיו בפורמולה של “פריטט פוליטי מבלי תלות במספרים”; ולא בערך אותה הפורמולה; כי אם בהחלט פורמולה זו. מה שציין הפרופיסור ווייצמן כקו־הכיוון,‏ ש“בערך על הקו הזה יש לבקש את הפתרון”, היה בפיהם לנקודת־המטרה; ה“שמא” שלו – וכפי הנשמע הסתלק כבר הפרופיסור ווייצמן אף מן ה“שמא” הזה – היה להם ל“ברי”.‏ וכבר שמענו בשבועות האחרונים הרצאות ציוניות כביכול, שלציונות, ליסודות הציונות, לא היה בהן אף זכר כל שהוא, והיתה בהן – תעמולה בישוב העברי לפריטט פוליטי של היהודים והערבים בארץ־ישראל.

ואולם נניח את בקורת האידיאה הפוליטית הזאת מבחינה ציונית. הבחינה הציונית היא דבר שבלב יותר ממח שהיא – על כל פנים קודם למה שהיא – במחשבה, בחשבון, ולא כל הלבבות שווים והמחשבה הולכת אחרי הלב. כשנקודת־המוצא היא אחרת יכולה גם נקודת־המטרה להיות אחרת, ואם גם ההולכים נפגשים בראשית דרכם והם הולכים זמן ידוע גם יחד ודוגלים גם בסיסמא אחת. אבל אידיאה פוליטית זו, כשהיא מופיעה לא כדוגמא לכיוון “בערך”, כי אם כמטרה לדוגמא, הרי אינה יכולה לעמוד במבחן גם מבחינה חברותית־מדינית כללית. הפרופיסור ווייצמן, בסמנו את הכיוון‏ בערך, הזכיר את הסדר המדיני של שווייץ. אבל כלום יש בשווייץ דבר דומה לפריטט פוליטי לאומי, כפריטט של היהודים והערבים בארץ־ישראל? שווייץ היא מדינה פידירלית. קצת הפריטט שיש בה היא פריטטיות לא של לאומים, כי אם של מחוזות־ישוב, של מדינות בזעיר־אנפין, של קנטונים, שכל אחד מהם יש לו אבטונומיה מדינית פנימית רחבה לעצמו. בכל מחוז, בכל קנטון יש או יכול להיות, רוב לאומי אחד ומיעוט לאומי אחר, ובגבולות האבטונומיה של הקנטון מגיעות השאלות העומדות על הפרק להכרעה ברוב דעות של האוכלוסיה. ‏ ובמדינה כולה אין הפריטט מתבטא אלא בזה, שב“מועצת המעמדות”, היינו במוסד הליגיסלטיבי המורכב מבאי־כח הקנטונים והמקביל למוסד הליגיסלטיבי השני המורכב מנבחרי העם כולו לפי יחידת־בחירה אחת שווה לכל חלקי הארץ ויושביה, – יש ביאת־כח שווה לכל קנטון וקנטון בלי הבדל בין רב אוכלוסין למעט אוכלוסין. ‏אבל בתוך שני מוסדות־הנבחרים האלה, שהם יחד מהווים את הליגיסלטיבה של המדינה הפידירלית, מכריע תמיד הרוב, אף על פי שיש בהם תמיד רוב של בני הקנטונים הגרמניים.‏ וכך שורת הדין של הדימוקרטיה מחייבת. ההלכה של זכויות המיעוטים אומרת שאין הרוב רשאי לכפות את דעתו ואת רצונו על המיעוט ולהכריע כנגד המיעוט בדברים שלגביהם אפשר לתחום תחומים בין הרוב ובין המיעוט, אבל לא שהמיעוט יהא רשאי לא לתת לרוב את התוקף להכריע בדברים שהם ענין לרוב ולמיעוט כאחד, ושאין לתחום לגביהם תחומים לאומיים או מקומיים.‏ כי כלום יכול להיות פרינציפ חברותי, שדעת הרוב ודעת המיעוט הן שקולות, שרצון הרוב ורצון המיעוט הם שקולים, שהצורך של הרוב והצורך של המיעוט הם שקולים? שורת הדין של הדימוקרטיה דורשת, שהרוב לא יזלזל במיעוט עד כדי לבטל אותו, עד כדי לראותו כאלו איננו בבחירות למוסדות ההנהלה של הארץ ולא לתת לו בתוכם נציגות כערכו. ‏ אבל אידיאה כזו שבאה לשלול מאת הרוב את התוקף להחליט כדעתו או כרצונו בדברים הנוגעים לארץ כולה, הרי היא ההיפך הגמור משורת הדין הדימוקרטי, וכלום יש יכולת כל שהיא לסדור החיים בחברה אחת, במדינה אחת, שיהיו בתוכה שני גושים קבועים, מבלי שהגוש האחד יוכל להכריע כנגד השני? ואם להניח שהדעות לא תתפלגנה דווקא לפי הגושים הלאומיים, כי אם לפי האינטרסים של המעמדות ולפי ההשקפות המפלגתיות, שכמותן יש בכל אחד משני הגושים הלאומיים – ואמנם כך צריך להיות ויכול להיות בכל הענינים שאין להם גוון לאומי או דתי – הרי אין צורך באמצעים מיוחדים למניעת השתלטות הגוש הלאומי האחד על הגוש הלאומי השני.

אמנם כל זה נכון רק לגבי ארץ או מדינה, שאזרחיה אינם תובעים מהמשטר המדיני אלא ספוק צרכיהם הם, שיפור מצבם הם.‏ לא כן בארצנו, שהגוש הלאומי האחד – היהודי – עיניו לאחיו שבחוץ־לארץ, שעיניהם לארץ, והוא דורש שהארץ תקבל אותם עד כמה שיוכלו להאחז בתוכה; והגוש השני – הערבי – עיניו לחוץ־לארץ, לחוץ־לארץ הערבי, הוא רוצה להצטרף אליו, אל אחיו בני עמו, ושהארץ לא תהא יחידה מדינית לעצמה, אלא תחובר בצורה זו או אחרת לארצות הסמוכות של בני עמו. כאן אמנם אין ענין הנוגע למצב הארץ, שלא יהא לו ערך מיוחד מבחינה לאומית – ערך חיובי או שלילי – לגוש הלאומי האחד כלגוש הלאומי השני. ‏ומה שערכו הוא חיובי לגבי הגוש האחד, כגון שיפור הקרקעות, יבוש ביצות, קביעת מכסי מגן לשם פיתוח התעשיה בארץ וכדומה, דברים שיש בהם כדי להגדיל את יכולת הקליטה של הארץ, לקלוט עוד ועוד עולים מחוצה לה, – יכול להיות לו ערך שלילי לגבי הגוש השני. כאן עלולות הדעות של אזרחי הארץ להתפלג לפי השאיפות הלאומיות ולא לפי האינטרסים המעמדיים וההשקפות המפלגתיות, אף ביחס לדברים שכשהם לעצמם אין להם גוון לאומי או דתי. אבל הרי דווקא דבר זה מבליט ביותר, עד כמה תמוהה היא – אם לא להשתמש בביטוי חריף מזה – האידיאה על פריטט פוליטי של היהודים והערבים. הרי לשם כך ומשום כך לא נמסרה הארץ על־ידי ממשלות ההסכמה ועל־ידי חבר הלאומים ליושביה, אלא לממונה מבחוץ; לשם כך: “לשם יסוד בית לאומי לעם ישראל בארץ־ישראל”; לשם כך, ש“הנהלת ארץ־ישראל… תקל על ההגירה היהודית” (מחוץ־לארץ אל הארץ) “ותיצור לה תנאים נאותים”; ומשום כך, משום שהארץ אינה מיושבת עדיין על־ידי אלה שהוכרה זכותם לעלות ולהתישב בתוכה, והרוב של יושביה המעטים יוכל לשים מכשולים לפני השואפים לעלות לארץ, אף כל הם עולים “בזכות ולא בחסד”, אם הנהלת הארץ תהא בידי יושביה. ומכשולים לפני השואפים לעלות לארץ יוכל הרוב של יושביה המעטים לשים אם במישרין או בעקיפין לא רק כשתוקף הרוב יהא בידו, אלא גם כשיהא לו התוקף של מחצה על מחצה.

נכון הדבר, ש“הערבים והיהודים הנם שני הגורמים הריאליים, שניהם הם נושאי הבנין, שניהם ירכשו להם מתוך עבודה את מולדתם”. אבל הערבים – רק אלה היושבים בארץ משכבר הימים; והיהודים – גם אלה המצפים לעליה שהארץ תוכל לקבל אותם. נכון הדבר, שכשם שאיננו רוצים שהערבים יוכלו להשתלט עלינו כך אין אנו רוצים להשתלט על הערבים ואין לנו צורך בסדר מדיני כזה, שתהא לנו בזמן מן הזמנים אף יכולת כל־שהיא להשתלט על האחרים. אבל יש לנו ולארץ כולה צורך בזה, שכאשר הארץ תהא מיושבת ולא תהא עוד ראויה לגידול ישובה מבחוץ, תוכל להתנהל על כל פנים במדה מרובה על־ידי אזרחיה לפי שורת הדין הדימוקרטי – אחרי רבים להטות – ולא תהא זקוקה תמיד להכרעה של אפוטרופוס. ‏וכל עוד שהארץ אינה מיושבת והיא ראויה לגידול ישובה מבחוץ, יש לנו צורך ביד חפשית של הממונה להקל על העליה היהודית וליצור לה תנאים נאותים, שזוהי זכותו כלפי הערבים וחובתו כלפי היהודים.

– אבל חובתנו היא לסלק את החששות להשתלטותנו על הערבים בזמן מן הזמנים!

– לגבי חובתנו זו, שהיא גם חובת הממשלה, העמדתי בראש דברי אלה את השאלה: “שויון לאומי פוליטי או אבטונומיה לאומית תרבותית?”

באבטונומיה לאומית תרבותית יש לכלול לא רק עניני החנוך והדת, אלא כל הענינים שאפשר לסדרם במסגרת האחדות המדינית לכל גוש לאומי לחוד; כאלה הם גם עניני המשפט האזרחי שבינו לבין עצמו; במדה ידועה גם עניני משפט־העונשין. כאלה הם במדה מרובה גם עניני הרפואה, מלבד הסניטריה. אם הממשלה המנדטורית תקבע קונסטיטוציה לארץ באישור חבר הלאומים על היסוד של אבטונומיה לאומית תרבותית ליהודים ולערבים, אם כל הענינים שאפשר לסדרם לכל גוש לאומי לחוד יתנהלו על־ידי הועדים הלאומיים של כל גוש לאומי לחוד, בפקוחה של ממשלת הארץ, והממשלה לא תרכז בידיה אלא את הדברים השווים לכל נפש, מבלי שיהא בהם ענין טבעי וצודק מיוחד ליהודי באשר הוא יהודי ולערבי באשר הוא ערבי – אזי לא יהא מקום לחששות, פן ישתלטו היהודים בזמן מן הזמנים על הערבים, והפטריוטים הערבים “האוהבים את פלשתינה שלהם כמו שאנו אוהבים את ארץ־ישראל שלנו”, הללו שהם פטריוטים של הארץ ולא של מלכות ערב גדולה, שארץ־ישראל צריכה לדעתם להיות מובלעת בתוכה, לא יהא להם יסוד לחשוש לעתידם.

תעמולה ל“פריטט פוליטי לאומי” נשמעת לא רק בעל־פה ולא רק בינינו לבין עצמנו, כי אם גם בעתונות; ולא רק בעתונות שלנו, אלא אף גם בעתונות שאינה קרובה לנו. גם נ. בנטביטש הוא בעד “שוויון פוליטי בארץ־ישראל”, בעד “נציגות שווה”, ולא רק “בעניני החיקוק, אלא גם השתתפות (כנראה, השתתפות שווה. א"ב) באכסקוטיבה”. “אם ינתן שויון זכויות פוליטיות בעוד הערבים הם רוב מספרי, הרי יסכימו (על המנהיגים היהודים הוא מדבר. א"ב) כי לערבים תהיה אותה זכות השוויון בשעה שהיהודים יהיו לרוב”. את הדברים האלה פרסם בנטביטש ב“גרייט בריטיין”, לפי ה“דבר” (מיום כ' כסלו) שהביא את הדברים בשם אומרם. בנטביטש מביא כ“תנא דמסייע ליה” את דברי “ועדת הילטון יונג, שבדקה את הבעיות הפוליטיות במושבות אפריקה המזרחית לפני כעשר שנים”. היא אמרה “כי הכרעת הרוב אסור לה לפסוק בשאלות הנוגעות באינטרסים גזעיים מתנגדים”.

אבל אם הנחה זו מכוונת לאינטרסים גזעיים כאלה – שלא כאינטרסים הגזעיים של הערבים שבארץ המתנגדים לעליה היהודית – שאין סיפוק האינטרס של הגזע האחד פוגע בזכותו של הגזע השני, כמו שההגיון ושורת הדין מחייבים, הרי אין בהנחה צודקת זו אלא ללמדנו על החובה לקבוע משטר מדיני כזה, שכל גזע יוכל לספק לעצמו וכרצונו את צרכיו המיוחדים לו, היינו: משטר של אבטונומיה לאומית תרבותית, במדה רחבה כפי האפשר, במסגרת האחדות המדינית, ולא על משטר של פריטט פוליטי לאומי או גזעי, שהוא מופרך ביסודו בכל מקום, ובארצנו – על אחת כמה וכמה.

¹

אין ספק, בהתקוממות הערבית נגד היהודים ונגד השלטון הבריטי בארץ אין מן היסוד הלאומי, משאיפה לאומית, אלא מעט מאד. ראשי המנהיגים של המפלגות הערביות, הם ראשי המשפחות המיוחסות של הערבים שבארץ, שאיפתם היא אישית־משפחתית. השלטון הבריטי לקח מהם את השליטה בעם הארץ, השמיט מתחת רגליהם את עמדתם, עמדת המיוחסים אשר על פני כל העם יכבדו. בימי התורכים היו הם השולטים בעם ובארץ. הממשלה התורכית – מציאותה כמעט שלא הורגש בימי שלום. מלבד משרתו של ראש השלטון שבארץ, משרת הפחה, היו כל משרות הממשלה בידי המשפחות המיוחסות של בני הארץ. מהם שופטים, מהם מנהלי המחוזות והערים, מהם ראשי המשטרה ובתקופה האחרונה שלפני המלחמה מהם גם צירים לפרלמנט התורכי. והיהודים – העליה היהודית, ההתישבות חציונית – לקחו מהם את השליטה בעם הארץ על אדמתם. הם, ראשי המשפחות המיוחסות, הם גם בעלי נחלאות גדולות ומלאכתם היתה נעשית על ידי אחרים במחיר פירורים מתנובת הארץ. העובדים היו בבחינת עבדים. באו היהודים ועלה שכר העבודה, נמצאו מקומות עבודה אחרים, ופקעה מעט מעט עבדותם של ההמונים. אף הקנאה יש לה יד בשאיפתם “הלאומית”. קנאתם בראשי המשפחות המיוחסות בארץ הערבית השכנה, בסוריה, והללו אינם מיוחסים כמוהם. שם גם כן שלטון זר, אבל שם – אחד הוא עם הארץ, עם כולו ערבי, ותחת ידו של השלטון הזר יש די מקום לראשי המשפחות המיוחסות ולאינטילגנציה של הערבים לעליה לגדולה ולשליטה. ומכאן הגוון הלאומי של מלחמת ראשי המשפחות המיוחסות לשליטה ולעמדה מיוחדת בעם ובארץ, מכאן הכיוון של המלחמה – נגד היהודים. הקנאה לאחדות מדינית־לאומית של ארצות ערב אינה אלא מן השפה ולחוץ. הם קראו לארץ בשם סוריה הדרומית ודגלו בשם אחדותה של סוריה ובסוריה מאוחדת היתה אזי ירושלים נעשית לעיר הבירה, ירושלים זו שהם, ראשי המשפחות המיוחסות שבסוריה הדרומית, היו תופסים בה, ועם זה בכל המדינה הערבית־הסורית, מקום בראש. עכשיו, אחרי שאין עוד לחלום על העתקת המרכז המדיני של סוריה מדמשק לירושלים, לוּ גם היתה תקוה להגיע לאיחוד מדיני של ארץ־ישראל, שהיא בידי בריטניה, ושל סוריה, שהיא בידי צרפת, עכשיו לא יזכר עוד ולא יפּקד השם “סוריה הדרומית” בתנועה הערבית הלאומית אשר בארץ. התנועה “הערבית הלאומית” היתה מוצאת את ספוקה הגמור בשחרורה המדיני של ארץ־ישראל, היינו בשליטת המשפחות המיוחסות שבארץ בעם שבארץ.

כך גם אין ספק, שאף בהמוני המתקוממים בהמונים המגשימים את “ההתקוממות הלאומית”, הכופים את השביתה “הכללית” על המוני העובדים והסוחרים בעיר ועל המוני הפלחים והתגרנים בכפר, והמחבלים בשדות ובכרמים, בפרדסים וביערות ובקוי הטלגרף והטלפון ומסילת הברזל, הרוצחים יהודים מן המארב ו“מתנפלים” מרחוק על ישובי יהודים ועל שיירות של עוברי דרכים בהמטירם עליהם כדורי מות מעל פסגות ההרים, אין ספק שגם בהם מעט מאד מן היסוד הלאומי, שכאלו הוא המעורר אותם והמלהיב אותם

לפעולתם.‏ בין המלהיבים יש שכירים, שכירי פנים ושכירי חוץ, ובין הנלהבים יש הרבה רוצחים ומתנפלים שאומנתם בכך בימי שלום ושנמצאו עכשיו לדורשיהם בקלות יתרה. וה“שבאב” העושה את פעולת ההתקוממות שלא על מנת לקבל פרס, גם הוא יותר ממה שיש בו התלהבות לאומית יש בו התלהבות מדברית, התלהבות לעמידה בנסיון של הרפתקאות, התלהבות להתחרות בכח ובגבורה, התלהבות אש־קודש מסורתית של “ועל חרבך תחיה”, התלהבות זו ששריד ממנה יש עוד גם בנפשו של בן עמי התרבות והוא מתגלה בהתחרות בספורט ובאמנות הציד, שעיקר ההנאה שבה היא לא בקליעה למטרה סתם, כי אם בפגיעה בנפש חיה אחרת המקפצת על הגבעות או המעופפת תחת שמי התכלת לתומה.

ואולם בין ראשי המשפחות המיוחסות ובין המגשימים את ההתקוממות בשדות ובדרכים, בין שני הגושים האלה בתוך, יש שכבה שלא מתוך שאיפות אישיות, אי־שביעת רצון ממצבה הפרטי בהוה או חששות לעתידה הפרטי, הגיעה לפעולת ההתקוממות נגד ההתישבות היהודית ונגד השלטון הבריטי בארץ, כי אם מתוך אי־שביעת־רצון לאומית ומתוך חששות לאומיים לעתיד. אין להתעלם מן העובדא, שעל כל פנים חלק גדול מן האינטליגנציה הערבית:‏ מעורכי הדין, מרופאים, מהפקידים, מהמורים משתתף השתתפות אקטיבית בפעולות למען ההתקוממות ויש ממנו גם משתתפים בפעולות ההתקוממות עצמה והללו, מלבד הרופאים שבתי החולים המסודרים של הממשלה והרופאים היהודים העולים לארץ מושכים אליהם חלק גדול מן הזקוקים לעזרה רפואית ונמצאת פרנסתם מקופחת על ידי הממשלה והיהודים, הללו, כל בעלי האומניות החפשיות האחרות, הרי אינם יכולים לא לראות, שסדורי הממשלה החדשים ועלית היהודים, גידול הישוב והתפתחות המסחר והתעשיה מרחיבים את חוג פעולתם ויוצרים מקומות עבודה לעוד כמוהם גם מן היהודים וגם מאחיהם הערבים. אין זאת אלא שהם מוצאים את עמדתם הלאומית מקופחת בסדרי השלטון הנוכחי לעומת עמדתם הלאומית של הערבים בימי השלטון התורכי והיא שעוררה בהם ושהלכה והגבירה בהם את החששות הלאומיים לעתיד, כאשר היהודים יעלו וירבו בארץ.

ואמנם כן הדבר. בסדרים השוררים עכשיו בארץ אי אפשר, שהערבים המשכילים לא ירגישו את עצמם תחת השלטון הבריטי משועבדים לשלטון זר יותר משהרגישו בשעבודם לשלטון זר בימי השלטון התורכי בארץ.‏ גם מבחינת מהותו לא היה השלטון התורכי זר לערבי כשלטון הבריטי. הוא היה שלטון מושלימי, הוא היה שלטון הכליף שלהם. והפקידות הגבוהה התורכית בארץ היתה לרוב הגדול של הערבים בת אותה הדת ולכולם בת אותה התרבות שלהם. אבל גם מצד סדרי השלטון לא הרגישו הערבים את עצמם משועבדים לאחרים אז, כמו שהם מרגישים את עצמם עכשיו. השלטון התורכי היה גרוע מן השלטון הבריטי לארץ ולבני הארץ, בזה אין ספק, אבל הוא היה גרוע גם לעצמו, ומתוך חולשתו זו של השלטון היה עם הארץ חפשי לעצמו בעניניו הלאומיים. השלטון התורכי לא סדר בתי־ספר לעם שבארץ, לא ליהודים ולא לערבים. גם היהודים וגם הערבים ספקו את צרכי החנוך של ילדיהם בעצמם לפי הרגליהם ולפי אמצעיהם. הממשלה לא תמכה בהם. אבל היא גם לא שמה את ידה על החנוך, לא על החנוך של היהודים ולא על החנוך של הערבים. גם היהודים וגם הערבים היתה להם – למעשה – אבטונומיה לאומית לעניני התרבות שלהם. בימי השלטון התורכי לא הרגישו הערבים את עצמם נחותי־דרגא לעומת בני העם השליט. תחת השלטון הבריטי, כשהפקיד הבריטי, השופט והשוטר – משכורתו גדולה מזו של הפקיד הערבי מאותה הדרגא, אין הערבי המשכיל יכול לא לראות את עצמו מושפל בארצו, במולדתו, על ידי השלטון הזר, ואם גם יש להתחשב בזה, שהעובד מחוץ לארצו הרחק ממשפחתו, צריך לקבל יותר בשכר עבודתו. גם ההבדל בגובה התרבותי שבין הערבים ובין היהודים מביא לידי כך, שהערבי רואה את עצמו מושפל, ולא רק לעומת בני העם השליט, כי אם גם לעומת היהודים, אלה החדשים שמקרוב באו אל הארץ. במדה שהממשלה מוכרחת למלא קצת מחובתה כלפי היהודים ולהעסיק בעבודותיה גם עובדים יהודים, שאינם יכולים לעמוד בשכר העבודה הנמוך שהיא משלמת לעובד הערבי, היא מעסיקה את רוב היהודים העובדים אצלה בעבודות מקצועיות ואת רוב הערבים בעבודות “שחורות”, או שהיא מוסרת מעבודותיה ליהודים בקבלנות במחיר כזה שהעובד היהודי יוכל לעבוד בו. בין כך ובין כך נפגע רגש הכבוד הלאומי של הערבי, אזרח הארץ מלפני התאזרחותו של היהודי. ומכאן הקנאה ביהודים בשכבות הנמוכות ומכאן השנאה גם בשכבות המשכילים של הערבים גם לשלטון הבריטי וגם ליהודים.

אלה הם הדברים, שבהם ובתוצאותיהם, שרק בקצת מהן נגעתי כאן, יש לראות גורמים עיקריים לתסיסה זו שבין הערבים, עד כמה שהיא באמת לאומית ביסודה. הם הם שהכשירו את הקרקע בחלק מבני העם הערבי שבארץ לקליטת ההסתה והשסוי של ראשי המשפחות מבפנים ושל החותרים תחת עצמתה של בריטניה מבחוץ. והגורמים האלה לא יסולקו לא על־ידי מועצה מחוקקת ולא על־ידי הגבלת זכות היהודים לרכוש קרקעות בכל חבלי הארץ, ולא על־ידי הגבלת העליה, אמצעים שהצד השוה שבהם הוא, שיש בהם עברה גסה על תנאי המנדט והועיל לא יועילו אף במשהו. וצריך היה וגם אפשר היה לא ליתן להם לגורמים האלה מקום בארץ. לשם כך צריך היה רק שהנהלת הארץ תשוה לנגד עיניה תמיד, שהארץ מסורה לידיה במנדט לשם תפקיד ידוע, ושהתפקיד שעליה אין לו דוגמאות בהיסטוריה ושהדרך להנהלת הארץ אינה יכולה איפוא להיות זו הדרך הסלולה להנהלת המושבות. ועכשיו, כשרוגז הערבים הגיע לידי יצירת מצב בארץ שהממשלה מוכרחת לחפש דרכים לשכך את הרוגז ולעקור את חששות הערבים לעתידם בארץ, אין על הממשלה אלא לתקן מה שקלקלה בהתערבותה היתירה בהנהלת עניני התרבות הלאומית של הערבים והיהודים כאחד ובהתעלמות מן הפרובלימה שמציג לפניה ההבדל העצום בגובה התרבותי וברמת החיים בין השכבות הרחבות של היהודים ובין השכבות הרחבות של הערבים, ההבדל הזה המחזיק את הערבים במצב של נחותי דרגא בכלל ובמדה ידועה גם לעומת היהודים, שלא לטובת היהודים גם הם.

¹

נכון הדבר שהממשלה של הוד מלכותו הממונה על ארץ־ישראל לא הלכה עד עכשיו בשביל הזהב, כפי שהעיד מזכיר המושבות בהבטיחו למשלחת הערבית הבלתי רשמית למצא עכשיו שביל זהב בהנהלת הארץ. ואולם לא נכון הוא מה שאמר, שאת שביל הזהב יש למצא באמצע בין דרישות היהודים ובין דרישות הערבים. לא, לא, שביל הזהב בהנהלת הארץ נמצא לא בשטח שבין היהודים והערבים, כי אם בשטח שבין ממשלת הארץ ובין אזרחי הארץ הערבים והיהודים כאחד.

חבר הלאומים, שהחליט על מסירת הארץ במנדט להנהלה הבריטית, לא קבע את הדרך להנהלת הארץ, אף לא סימן את הדרך בקוים כלליים. הוא קבע רק את המטרה של המנדט: “יסוד בית לאומי לעם ישראל בארץ־ישראל”, ואת התנאי: “שלא יעשה שום דבר אשר יפגע בזכויותיהן האזרחיות והדתיות של העדות שאינן יהודיות הקיימות בארץ־ישראל”. צורת המשטר המדיני בארץ־ישראל לא סומנה בחוזה המנדט, לא לתקופת המעבר, היינו לתקופת הבנין של הבית הלאומי ולא לאחריה, היינו לכשיגמר בנין הבית הלאומי. סעיף ב' של חוזה המנדט, המטיל על הממונה את האחריות לכך, “שהארץ תושם בתנאים מדיניים, הנהלתיים וכלכליים כאלה אשר יבטיחו את יסודו של הבית הלאומי היהודי… ‏ ושיאפשרו את התפתחות המוסדות לשלטון עצמי – מכוון, כנראה מתוך סמיכת הפרשיות, למוסדות של היהודים, שהם עדיין בבחינת מיעוט לאומי בארץ, להנהלת הענינים המיוחדים להם. סעיף זה נותן אמנם מקום גם לפיתוח מוסדות של העדות האחרות הקיימות בארץ לשלטון עצמי במדה ידועה בהנהלת הענינים המיוחדים להן, אבל משום הטלת חובה על ממשלת המנדט כלפי העדות האחרות אין בו. כל הענינים של העדות האחרות, מלבד הענינים הדתיים, מסורים לראות־עיניה של הממשלה. גם סעיף ט”ו הקובע, כי “זכותה של כל עדה להחזיק בתי־ספר משלה בשביל בניה ובלשונה (בתנאי שתמלאנה הדרישות החנוכיות הכלליות שההנהלה² תמצאן לנחוצות) לא תשולל מאתה ולא תקופּח”, גם הוא בכלליותו ובסתמיותו מניח מקום לממשלה להחזיק את בתי־הספר לגמרי בידיה היא, כשכספי בני הארץ המוצאים לסיפוק רוב צרכיהם של בתי־הספר הללו עוברים על ידיה דרך אוצר המדינה. ‏ חבר הלאומים נמנע מלהגביל את החופש של הנהלת הארץ בפיתוח היחסים בין שני חלקי האזרחים ובקביעת היחסים בין השלטון המרכזי ובין העדות השונות לגבי סדור עניניהן המיוחדים להם שאינם בכלל ענינים דתיים. ‏כך נמנע חבר הלאומים גם מלהגביל את החופש של בעלי הבית הלאומי בארץ לכשיגמר בנינו. פרט לענינים הדתיים של העדות האחרות. סעיף כ“ח, הוא הסעיף האחרון של חוזה המנדט, מדבר על מה שצריך להיות “במקרה שיגמר זמן הממונות המוטל על הממונה הזה”. בכל הסעיפים הקודמים אין זכר לזמן של הממונות. אין לראות איפוא את גמר זמנה של הממונות אלא עם גמר הגשמת מטרתה, היינו עם גמר בנינו של “הבית הלאומי לעם ישראל בארץ־ישראל”.‏ על כן גם אין בסעיף זה לא דבר ולא חצי דבר על הצורך להבטיח עוד את הגשמת המטרה העיקרית של המנדט, את יסודו של הבית הלאומי; אין עוד צורך בזה, אחרי שאי אפשר לראות את גמר זמנה של הממונות אלא לאחר הקמתו הגמורה של הבית הלאומי. ואלא מה מצא חבר הלאומים צורך להבטיח לעתיד לבוא “במקרה שיגמר זמן הממונות של הממונה הזה”, הוא מצא צורך להבטיח, “כי ממשלת א”י תמלא בשלמותם את החובות הכספיים שנטלה על עצמה באופן חוקי הנהלת א”י במשך תקופת הממונות", וכלפי האזרחים הוא מצא צורך להבטיח – את שמירת הזכויות על “המקומות הקדושים והבנינים או השטחים הדתיים” ושהשלטון שיהיה אז בארץ לא יקח לעצמו את הרשות “להתערב בסדר המנהגים הקדושים לבני הדת המושלימית בלבד, שזכויותיהם מובטחות”.‏ לכל שטח החיים של אזרחי הארץ, חוץ מן החיים הדתיים, השאיר חבר הלאומים לבעלי הבית הלאומי העתיד להבנות מחדש את החופש בהנהלת הענינים.‏ והנה בעלי הבית הלאומי, שאנו עומדים בראשית בנינו, אלה שלפי החלטת חבר הלאומים יש להם כבר עכשיו הזכות לדבר בשמו, הצהירו לא אחת ולא שתים שאין הם רואים זכות לשלטון המרכזי של מדינה לקפח את חופש העדות הלאומיות השונות בסדור החיים הלאומיים המיוחדים להן.‏ אף הריביזיוניסטים קבעו בתכנית המדינית שלהם לעתיד לבוא, כפי שהכריז מנהיגם ז’בוטינסקי כמה וכמה פעמים, את היסוד של אבטונומיה לאומית של העדות האחרות הקיימות בארץ בכל ענפי חיי התרבות המיוחדים להן. ‏ואולם דבורים בלבד אין בהם כדי להכניס בטחון בלבבות, לעקור את החששות פן ישתלטו היהודים על הערבים, כשהם ירבו בארץ. לשם כך נחוצה הלכה למעשה, הלכה שיש אתה מעשה. את התחלת האבטונומיה הלאומית של העדות השונות שבארץ בהתאם להתפתחותן וליכולתן לסדר את הענינים המיוחדים להן בידי עצמן ואת הכיוון להרחבתה עם עלית התפתחותן ויכולתן היתה צריכה ממשלת המנדט לקבוע כיסוד להנהלת הארץ. ואולם הממשלה עשתה ממש את ההיפך מזה.‏ גם בענין של העדה המושלימית, שהוד הקדושה הדתית חופף עליו – בחירת ראש המועצה המושלימית־המופתי – לקחה הממשלה שבארץ, ודאי לא בלי ידיעת מיניסטריון המושבות, את הזכות לעצמה להכריע כנגד רוב דעות באי־כח העדה המושלימית. ובענינים הלאומיים החלוניים של העדות השונות שבארץ, גם של הערבים וגם של היהודים, כגון ענין החנוך, הלכה הממשלה בכיוון של רכוז מוחלט בידיה היא בזכות הכסף ולפי מכסת הכסף שניתן על ידיה למוסדות החנוך מאוצר הארץ. והנה בתי־הספר של היהודים המתכלכלים בכסף היהודים עצמם בתמיכה קטנה מאוצר הממשלה יש להם הנהלה עצמית יהודית־לאומית, אמנם גם היא מוגבלת יותר מדאי בזכות התמיכה, נכון יותר: בכח התמיכה הממשלתית, אבל בתי־הספר לערבים, המתכלכלים בכסף המדינה, מתנהלים על ידי הממשלה מחוץ לכל סמכות של מוסד עדתי־לאומי של הערבים. ושתים הן התוצאות של סדר מדיני זה: קנאת הערבים ביהודים בהוה וחששות הערבים לעתידם, לשליטתם בענינים הלאומיים המיוחדים להם, כשהיהודים ירבו בארץ. לא פחות גרוע מכיוון הממשלה כלפי סדור עבודת התרבות של האזרחים לעדותיהם הלאומיות הוא כיוון הממשלה כלפי עבודת התרבות עצמה, כלפי המצב התרבותי של האזרחים וספוק הצרכים התרבותיים שלהם. מצב כזה, שבאוצר הממשלה יש הון עצום של מליונים לירות והוא הולך וגדל בזמנים כסדרם משנה לשנה ואין בתי־ספר אלמנטריים לרוב ילדי הארץ לא היה צריך להיות בארץ של מנדט. וגם מסדר מדיני זה אותן שתים התוצאות: קנאת הערבים ביהודים, שידם משגת – וכפי שנדמה לערבים, משגת בנקל – לספק מוסדות חנוך כמעט לכל ילדיהם ודאגתם וחששותיהם לעתידם, כשהיהודים ירבו בארץ.

וגם לא זה בלבד. ברמה התרבותית של עם קשורה רמת חייו בכלל. אחד המכשולים הקשים ביותר על דרך החיים של היהודים בארץ והוא גם מעורר קנאה בלב הערבים וגורם גם לשנאה, הוא ההבדל העצום בין רמת החיים של השכבות הבינוניות והנמוכות של היהודים ובין רמת החיים של השכבות האלו של הערבים. ההבדל הזה הוא שמביא בהכרח למלחמה בעבודה הזרה, שבאמת אינה אלא מלחמה בעבודה הזולה ואין בה אף שמץ משנאת לאומית: ההבדל הזה הוא גם המעכב שיתוף יהודים וערבים בענפי הכלכלה, בהיות שבשותפות של יהודי וערבי ודאי תהא יד העבודה הזולה על העליונה. ממשלת המנדט היתה מחויבת לשם מילוי תפקידה בארץ, התפקיד שקבלה עליה בתנאי המנדט, לחפש דרכים להרמת שכר העובד הערבי.‏ אי אפשר ששכר העובד הערבי ברמת חייו הנוכחית ישווה לשכר העובד העברי. אין גם שום הצדקה לכך, שהעובד הערבי יקבל בשכרו יותר מכפי שדרכו להוציא לספוק צרכיו וצרכי ביתו במקום שהעובד העברי אינו מקבל בשכר עבודתו אלא כדי ספוק צרכיו בצמצום, ואם גם זהו אותו השכר לפי מדת המטבע. ערך המטבע תלוי ברמת החיים, בהרגשת הצרכים ובאפשרות סיפוקם באותו מטבע, ורמת החיים תלויה ברמה התרבותית. ואולם מחובת הממשלה היה להעלות את הגובה התרבותי ואת רמת החיים של השכבות הרחבות הערביות על ידי הספקת חנוך לכל ילדי הארץ, על ידי סדור שעורי ערב לגדולים בעיר ובכפר, על ידי חנוך לחיים יותר היגייניים והדרכה וסיוע לסידורים יותר סניטריים בבית, בחצר וברחוב, ויחד עם זה גם להעלות את שכר העבודה של העובד הערבי. חושבני שעמדתה הפוליטית של בריטניה הגדולה לא היתה נפגעת על ידי זאת, רק ההון האנגלי המושקע או שעומד להשקע בתעשיות שונות שבארץ היה צפוי לפחות דיבידנדים. אדרבה, בדרך זו היתה ממשלת המנדט רוכשת לעצמה את אהדת הערבים והיהודים כאחד ואגב זאת היתה מונעת גם את הגורמים לשנאת הערבים ליהודים ואת הגורמים לחששותיהם לעתיד לבוא.

ואולם הממשלה עשתה את ההיפך מזאת. לא רק שלא חפשה דרכים, שיביאו לעליית שכר העבודה של הערבי, כי אם סיעה לכך, ששכרו לא יעלה: הכניסה לארץ פועלים מן הארצות הסמוכות, שרמת חייהם נמוכה בהרבה מרמת החיים של הפועל הערבי בן־הארץ ושעל כן הוא מסתפק בשכר עבודה נמוך מאותו השכר, שהפועל הערבי בן הארץ היה יכול לקבל לולא הועמד בצדו הפועל החורני. לא לחנם רוגזים מנהיגי הערבים, האפנדים, על שילוח החורנים מן הארץ בעוד שהפועלים הערבים רגנו על הכנסת חורנים אל הארץ.

ועכשיו, כשהממשלה המרכזית אומרת למצא שביל זהב להנהלת הארץ, עליה לדעת, באיזה שטח לחפש אותו. שביל הזהב, שמזכיר המושבות הבטיח למצא, מונח לא בשטח שבין דרישות היהודים ומילוי תנאי המנדט כהוגן ‏וכמשפט ובין דרישות הערבים להפירם או לבטלם, כי אם בשטח שבין הנטיות של ממשלת הארץ ובין הצרכים של הארץ עצמה, של אזרחיה היהודים והערבים גם יחד.

¹

הדעה, שהבעתי במאמרי הקודם, שהאבטונומיה הלאומית של העדות הלאומיות השונות צריכה לשמש יסוד להנהלת הארץ, אין בה משום חידוש לגמרי. כך גם אין חידוש כלל וכלל בדעה השניה שהבעתי שם, שאחד המכשולים הקשים ביותר על דרך חיינו בארץ הוא ההבדל העצום שבין רמת החיים של השכבות הבינוניות והנמוכות שלנו ובין רמת החיים של השכבות הללו של הערבים. שתי הדעות הללו בוטאו כמה וכמה פעמים על ידי עסקני הציונות מכל הזרמים. ביתר הדגשה וביתר תוקף הובעו על ידי העסקנים והסופרים של מפלגת העבודה. “לעדות הלאומיות־הדתיות של אוכלוסי הארץ יש להבטיח אבטונומיה פנימית מלאה בכל הענינים התרבותיים (והמשקיים)² והחברתיים” (מדברי בן־גוריון, ‏ בקובץ מאמריו “אנחנו ושכנינו”, עמוד ל"ג). “המוני העובדים, ביחוד הפלחים, אינם יודעים קרוא וכתוב, הם שקועים בבערות, הם נלחצים ונדכאים על־ידי בעלי האחוזות והספסרים ומלוי ברבית… אני מאמין שיש לנו תעודה היסטורית גדולה בהרמת העובד הערבי… אם נבנה את הארץ נבנה גם את העם העובד היושב בארץ… יחד נעלה או יחד נרד. הפועל העברי לא יעבוד 8 שעות ביום אם הפועל הערבי יאולץ לעבוד 10–12 שעות. הפועל העברי לא יקבל 30 גרוש ליום אם הערבי ימכור את עבודתו ב־15 גרוש ובפחות מזה”. ‏ (שם, עמוד ע"ד). “לא רק הפועל היהודי – גם המשק היהודי אינו מעונין בקיום פועל זול במשק הערבי, כי לא רק העבודה הזולה מתחרה בפועל היהודי, כי אם תוצרת העבודה הזולה מתחרה בתוצרת העבודה היקרה… ולא תקום בארץ חרושת יהודית המיוסדת על עבודה עברית יקרה אם בצדה תתקיים חרושת ערבית זולה”, (שם, קל"ב). ואולם שתי הדעות הללו לא נתגבשו לדרישות יסודיות של הציונות, ‏ על כל פנים לא הושמעו כדרישות ההנהלה הציונית מאת ממשלת הארץ, כדרישות שחובת הממשלה כלפי האוכלוסים הערבים והתחיבותה כלפי העם העברי דורשות במפגיע למלא אותן ולהתחיל בהגשמתן בראשית דרכה בהנהלת הארץ. הדעה הראשונה, על הצורך באבטונומיה של כל העדות הלאומיות והדתיות לענינים התרבותיים והחברותיים המיוחדים להן, לא הושמעה כלל כדרישה תכופה גם לשעה זו וגם לעתיד לבוא; היא הובעה רק כסימון הפרוגרמה של הציונות לעתיד לבוא. והדעה השניה, על הרמת מצבו של העובד הערבי, שמפלגת העבודה עמדה על הצורך התכוף שבה, גם היא לא הוצגה על ידיה אלא לעצמה בלבד, אך לא כדרישת הציונות כלפי הממשלה, אף לא כדרישה כלפי ההנהלה הציונית, שהיא תשתדל להשפיע בכיוון זה על הממשלה. הגרמה לכך הדוקטרינה הסוציאליסטית, שמעמד העובדים הוא הכח הבונה היחידי בעולם או שגרמה לכך ההנחה ששום עסקן בורגני ושום ממשלה בורגנית לא יתנו את ידם להרמת מצב העובדים, – דבר זה אינו ענין לנו עכשיו. מה שנוגע לעניננו עכשיו הוא – העובדא, שמתוך הבנה נכונה, “כי לא רק העבודה הזולה מתחרה בפועל היהודי, כי אם תוצרת העבודה הזולה מתחרה בתוצרת העבודה היקרה” ומתוך ראיה בהירה ש“עם חדירת ההון הפרטי לארץ יש חשש שיכניסו לארץ המוני עובדים זולים” מן הארצות הסמוכות ואנחנו לא נוכל לעמוד במלחמה קשה זו נגד הכנסת עבודה זולה מן החוץ בלי השתתפותו הנמרצה של הפועל הערבי בארץ" (בן־גוריון, “אנחנו ושכנינו”, עמוד קל"ב), מתוך הבנה נכונה וראיה בהירה זו הגיעה מפלגת העבודה שלנו למסקנא בלתי־נכונה, שעליה להטיל על עצמה את התפקיד להרים את מצבו של הפועל הערבי. הדרך היא ארגון הפועל הערבי ומלחמה משותפת בעבודה הבלתי מאורגנת. ואולם אם יש בידי מעמד הפועלים המאורגן להרים בכח עצמו את המצב החמרי של הפועל – את מצבו הרוחני, המוסרי והתרבותי בכל ענפי החיים אין בידי המעמד בלבד. לזאת דרושה פעולה ממשלתית רחבה בשדרות הרחבות של העם בעיר ובכפר. והרי בהרמת המצב החמרי של האוכלוסין שבארץ, מבלי שקדמה לה או מבלי שתלך אתה צעד בצעד הרמת מצבם התרבותי, הרוחני, המוסרי, ודרך החיים בכלל, כרוכה תקלה. אין שום הצדקה לכך, שהעובד הערבי יקבל בשכרו יותר מכפי שדרכו להוציא לסיפוק צרכיו וצרכי ביתו בעוד שהעובד העברי אינו מקבל בשכר עבודתו אלא כדי סיפוק צרכיו בצמצום. והגברת הכח האיקונומי של המרובים בעלי הצרכים הפרימיטיביים המועטים הרי מכבידה על בני תרבות גבוהה בעלי הצרכים הרבים למצא מקום לעצמם בארץ, לבוא ולהאחז בה. לפני הפעולות להרמת מצבו של הפועל הערבי, שברובו הגדול הוא חצי־פועל וחצי־פלח, על כל פנים יחד עם הפעולות הללו היתה צריכה לבוא מצדנו דרישה כלפי הממשלה להרמת המצב התרבותי של השדרות הרחבות, גם בתרבות הרוחנית וגם בתרבות החמרית. ודרישה זו לא באה, על כל פנים לא הושמעה בצורת דרישה ציונית תכופה ותקיפה מאת ממשלת הארץ, שלה האמצעים לכך. ‏ גם בשנים האחרונות, כשמפלגת העבודה הגיעה בהן לידי השפעה מכריעה בהנהלת העבודה הפוליטית שלנו, לא הושמעה על ידינו דרישה זו כלפי הממשלה. באוצר הממשלה יש הון עצום של מיליוני לירות והוא הולך וגדל בזמנים כסדרם משנה לשנה, ובידי הממשלה היה, שהזמנים יהיו גם הלאה כסדרם וכתיקונם, ועדיין אין בתי־ספר אלמנטריים לרוב ילדי הארץ. מצב כזה לא היה צריך להיות, אסור היה לממשלה להחזיק מצב כזה בארץ של מנדט סתם, וביחוד בארץ שהממשלה התחייבה לסייע לעלית יהודים בני התרבות האירופית, בעלי צרכים תרבותיים מרובים, לתוכה ולהתישב בתוכה. ואנחנו שתקנו, ההנהלה הפוליטית שלנו, אף זו של עכשיו, לא התריעה על זאת. והגורם לשתיקתנו מובן מאליו.

בכונה אני אומר “הגורם” ולא “הנימוק”, כי השתיקה לא היתה מתוך שקול־דעת והחלטה, כי אם אינסטינקטיבית. הגורם לשתיקתנו – היה יחס הממשלה להתחייבותה כלפינו, כלפי העם היהודי.‏ יותר משבולטת התקלה לנו הכרוכה בהרמת מצבם החמרי של בני התרבות הפרימיטיבית, מבלי שקדמה לה פעולה להרמת מצבם הרוחני וכל דרך החיים שלהם בבית ובחוץ, בולטת התקלה לנו הכרוכה בהרמת המצב הרוחני של המרובים עתה בארץ, כשאין אתה עליה והתישבות שלנו במדה המתאימה. וזאת היא החטאה הגדולה, חטאת־בראשית, של הממשלה המנדטורית כלפינו וכלפי הערבים שבארץ כאחד. אין ספק, הממשלה היתה צריכה לשמור בדרך פעולותיה להגשמת תנאי המנדט על איזון ידוע הנחוץ, כדי שלא יתעוררו חששות בחלק אחד של אזרחי הארץ, שהחלק השני ישתלט עליו וידכא אותו. את החששות האלה היתה יכולה למנוע על ידי קביעת אבטונומיה לאומית פנימית לענינים התרבותיים והחברותיים המיוחדים לעדות הלאומיות השונות. נוסף לזאת היתה צריכה וגם יכולה – מבלי לעורר חששות על ידי כך – לקיים את התנאי היסודי של המנדט והוא, ש“תקל על ההגירה היהודית ותיצור לה תנאים נאותים ותעזור ביחד עם ביאת־כח היהודית להתישבות צפופה על אדמת הארץ, לרבות קרקעות הממשלה”, לוּ היתה יחד עם זה ובמדה המתאימה לכך מרימה באמצעים הכספיים, שעליתנו והתישבותנו מכניסות לאוצר הממשלה, את המצב התרבותי של כל יושבי הארץ ואת המצב החמרי של העובד הערבי. אלא שעל ידי כך היה עולה מהר משקלם של אזרחי הארץ, דבר שכנראה וכמובן איננו לפי טעמה של הפקידות שבמיניסטריון המושבות ושל הפקידות המושבתית הממונה להנהלת המחלקות השונות של הממשלה בארץ. והנה במקום להגדיל בכמות את הישוב התרבותי המועט עכשיו בארץ, הוא הישוב היהודי, וכנגד זה, בבחינת עזר כנגדו, להעלות באיכות את הישוב נמוך־התרבות, שהוא עכשיו המרובה בארץ, בחרה הממשלה באיזון ידוע בכיוון ההפוך, בשמירה על המשקל התרבותי הנמוך של המרובים ועל המשקל הכמותי של המועטים, בשמירה על החזקים באיכות, שלא יתקדמו הרבה בכמות ועל החזקים בכמות, שלא יתקדמו הרבה באיכות.

וכשבאו שנים, שהגלות המריצה יהודים לעלות לארץ מבלי לחכות ליצירת “תנאים נאותים” לעליתם על ידי ממשלת המנדט, וממשלת הארץ לא הכבידה את תנאי העליה, ועלו יותר מכפי שיושבי הארץ האחרים היו רגילים לראות בשנים הקודמות – מצאו להם פוליטיקנים ידועים מבית ומחוץ קרקע מוכן להגברת החששות בשכבות ידועות של הערבים ויצא מה שאנו רואים לנגד עינינו עכשיו. מיניסטר המושבות הנוכחי, שהיה באמת ידיד לציונות הבלתי מזויפת, זה שעמד על האבנים בשעת הוולדה של הצהרת בלפור, של הצהרת בלפור הבלתי־מסולפת, מיניסטר־המושבות הזה שומע הצעה על הפסקת העליה לזמן ידוע ומשאיר אותה בתור שאלה, שהממשלה עוד טרם דנה עליה. ומי שהיה מיניסטר־המושבות, מר אמרי, גם הוא נמנה על הידידים לציונות, מציע עכשיו – גם עכשיו, אחרי שהמנהיגים הערבים והמונהגים על ידיהם הראו את תרבותם הרוחנית והמוסרית לעיני כל העולם – שוב… ‏ מועצה מחוקקת: בהרכב שוה מיהודים וערבים לשעה ולדורות. ואין אתה יודע, על מה להשתומם יותר: אם על חריפות ההשגה השכלית היודעת לשקול זה כנגד זה “שני גדלים” בעלי מהות שונה זו מזו, את ה“זכויות האזרחיות” של הרוב בארץ עכשיו ואת הזכות הפוליטית של העם היהודי “לבנות מחדש את ביתו הלאומי בארץ הזאת”, ולקבוע שהן שקולות שוה בשוה, או להשתומם יותר על ההשגה הפוליטית הקובעת הרכב שוה במוסד הריפריזינטטיבי להנהלת הארץ, כשהיא לא תהיה עוד ארץ של עליה, אם־שכולה המצפה לשיבת בניה לגבולם. ואולם הצעת המועצה המחוקקת, שעדיין לא ירדה מעל הפרק בספירות ידועות של הפוליטיקה הבריטית, היא ענין לעצמו ולא בשורות מועטות אפשר להוקיע את כל האבסורד שבה ואת כל הרעה הצפויה ממנה לעם היהודי ולהמוני העם הערבי שבארץ כאחד. נשוב לדברי המיניסטר הנוכחי, שהוא היה באמת ידיד לציונות, ולציונות הבלתי־מזויפת. הוא אמר למצא שביל זהב בהנהלת הארץ בין דרישות היהודים ודרישות הערבים.‏ כנגד חיפוש שביל־הזהב עלינו להראות להנהלת הארץ את דרך המלך.

ודרך המלך להנהלת הארץ היא: מתן אבטונומיה לאומית־תרבותית לעדות הלאומיות השונות שבתוכה והגדלת הכמות של המועטים עכשיו ובמדה מתאימה ולפי האמצעים הגדלת האיכות של המרובים עכשיו בארץ, ולא ריכוז כל הענינים של אזרחי הארץ בידי הממשלה ולא שמירה על החזקים באיכות, שלא יתקדמו הרבה בכמות ועל החזקים בכמות, שלא יתקדמו הרבה באיכות. –

¹

“כנגד דבר אחד יש להזהיר, כנגד האשליה, נגד קסם שוא, שיש במושג של מדינה. הלא במדינה יש כל כך הרבה קסם בשבילנו, בשביל היהודים במצבם עכשיו בעולם, ותחת מסווה שם מקסים זה בלי כל תוכן מתאים אפשר להביא לידי ליקבידציה של הבית הלאומי”, – כה אמר בן־גוריון, ראש הנהלת הסוכנות שבארץ־ישראל, בישיבת הועד הפועל.

משמע שיש לו, לבן־גוריון לחשוש לנטית הלבבות בחוגים ידועים אחרי הקסם שב“מדינה”, שהדיבורים על חלוקת הארץ “והקמת שתי מדינות” העלו לעינינו. ודברי ההזהרה אף הם עצמם נותנים יסוד לחשוש:

– תחת מסווה שם מקסים זה, בלי כל תוכן מתאים, אפשר להביא לידי ליקבידציה של הבית הלאומי!"

כאילו יכול להיות תוכן מתאים לנאמנות ציונית בהסכמה לחלוקת הארץ, למסירת חלק מארץ האבות לזרים; כאילו אין כבר בנטית הלבבות לחלוקת הארץ בינינו ובין אחרים – ליקבידציה של הציונות, ליקבידציה של ארץ־ישראל.

לא בראשונה באים הקסם של “מדינה” (במרכאות) והצרות של הגלויות ומעמידים את ההסתדרות הציונית במבחן. ‏ימי פליבה ברוסיה הצארית והקסם של “מדינה” באוגנדה הם שעשו לנו מבחן ראשון. ‏ עכשיו באו רדיפות היהודים בגרמניה של היטלר ומצוקת היהודים בפולין וכנגדן הקסם של “מדינה” בחלק של ארץ־ישראל והעמידו שוב את ההסתדרות הציונית למבחן.

ציונות או טריטוריאליסמוס? – זהו המבחן.

מי שיכול היה לוַתר על ארץ־ישראל, בכלל, לוא מצא תוכן מתאים בטריטוריה אחרת, יכול לותר על חלק של ארץ־ישראל, ובלבד שבחלק שישאר ליהודים יהא “תוכן מתאים”. (מתאים למה? – אל אלקים הוא היודע!) מי שלא היה יכול לוַתר על ארץ־ישראל כולה ולהסתלק מן העבודה לתקומת העם בארצו, בלי גם לחקור ולדרוש על תוכן מתאים בטריטוריה אחרת, הוא לא יוכל לוַתר אף על חלק מארץ־ישראל, ואם גם ימצא לו “תוכן מתאים” בחלק שישאר ליהודים.

במאמרי “על תכנית לחלוקת הארץ” (העולם, גליון ל') אמרתי: “העם היהודי שלא שכח את מולדתו בכל גלותו הארוכה, בעוד שהעמים שישב בתוכם השתדלו להשכיחו אותה ־ ושכר שכחה זו ולעומתו העונש על אי־השכחה היו בצדה – העם היהודי ודאי שאינו מסוגל להסכים שחלק מארצו ימסר לזרים, אחרי שהעמים שהוא יושב בתוכם הכירו בקשר שבינו ובין ארץ אבותיו והודו בזכותו “לבנות מחדש את ביתו הלאומי בארץ הזאת” ואף הפקידו את הארץ בשבילו בידי ממשלה שהכריזה על נכונותה לסייע לו בהקמת ביתו הלאומי.‏ ואם אמנם יש ממש בידיעות על עיון אנשי ממשלה זו עצמה בהצעה מעין זו אין לנו תשובה אחרת מאשר: לא! מפני שהעם היהודי אינו גרוע מכל העמים ואף הוא ככל העמים אינו מסוגל לעשות סחורה במולדת שלו. ואף כשמולדתו אינה עדיין בידיו אי אפשר לו להסכים, שחלק ממנה ינתן לזרים שיבעלוה אחרי שהוצאה כבר מידי הזרים שבעלוה והיא נתונה בידי לא־בעלים כפקדון בשבילו”. ‏ כך אמרתי ואין אני חוזר בי מדברי אלה, אלא שבאותה שעה שכחתי – ודברי בן־גוריון הזכירוני זאת – שהעם, רוב העם הנאמן למורשת אבות, איננו בהסתדרות הציונית, ושההסתדרות הציונית לא כל הנמנים עליה באו אליה ולציון מתוך נאמנות למורשת אבות.

אף בימיה הראשונים של הציונות המדינית, בעוד שבעיני רוב העולם היו שבי ציון כחולמים בהקיץ, נספחו אל המחנה הציוני רבים, שציון לא היתה להם יותר מארגנטינה או איזו טריטוריה אחרת, ואולם רוב מנינה ורוב בנינה של ההסתדרות הציונית היו עוד אז חובבי ציון, לכן עמדה ההסתדרות הציונית בנסיון כנגד הקסם של מדינה באוגנדה. והללו שיסוד ציוניותם היה לא לאומי ארצישראלי, כי אם עממי־טריטוריאליסטי, הללו – רובם – פרשו מן ההסתדרות הציונית ומן הציונות עצמה אחרי שהקונגרס השביעי החזיר את ההסתדרות הציונית אל הדרך העולה לציון. ואולם לא כלם נשארו בפרישותם עד היום. אחרי שהממש הטריטוריאליסטי חלף כחלום והחלום הארצישראלי היה לדבר של ממש – חזרו ופנו שוב רבים מהללו לציון. ותורת הציונות הסוציאליסטית, שהיסוד הלאומי הארצישראלי חסר בה לגמרי, ש“גאולת העם מן הגלות” אינה אצלה אלא אמצעי ל“גאולת הפועל היהודי”, מפני ש“אין עתיד לקיום פועל יהודי בגולה” ו“אין עתיד לסוציאליזם הגלותי” (עיין במחברתו של ב. כצנלסון “במבחן”, בפרק הציונות הסוציאליסטית), תורה זו ומצוקת הדור הצעיר בגלות, שאין לו עתיד שם לא כפועל ולא כבעל מקצוע אחר, הביאה לציון ולהסתדרות הציונית מחנה גדול של טריטוריאליסטים להלכה, כולם במחשבה, וחלק מהם – ומי יודע אם לא רובם, – גם ברגש, שאינם ארצישראליים אלא במעשה, באין להם טריטוריה אחרת אלא זו. והכרזת בלפור ומצוקת אנשי המסחר היהודים ותופסי הפרופיסיות החפשיות בגלות הביאה לציון ולהסתדרות הציונית גם “סתם ציונים”, כביכול ציונים “בורגנים”, ציונים של “כלל ישראל”, שהיסוד הטריטוריאלי ולא הלאומי הארצישראלי הוא להם עיקר, ואולי גם לא היסוד הטריטוריאלי לעם כלו, כי אם פשוט היסוד של עזרה הדדית לעצמם ולבשרם. אלה הם “פני” ההסתדרות הציונית עכשיו בהבדל “מפני” ההסתדרות הציונית אז, שרובם הגדול היו חובבי ציון. אלה הם פני ההסתדרות הציונית עכשיו על עסקניה ועל מנהיגיה. התעמוד עוד ההסתדרות הציונית גם עכשיו בנסיון ולא תוַתר על ארץ־ישראל, על ארץ האבות, על המולדת הלאומית, ולא תעשה סחורה במולדת ולא תמכור חלק מן המולדת במחיר הקסם של “מדינה”, שיש גם בה קצת מארץ־ישראל, אם ימצא לה “תוכן מתאים”, כביכול?

“תחת מסווה שם מקסים זה בלי כל תוכן מתאים אפשר להביא לידי ליקבידציה של הבית הלאומי” – הדברים האלה של ראש הנהלת הסוכנות שבארץ־ישראל אף הם, כפי שאמרתי, נותנים טעם לחשש.

* * *

אמנם למכירת חלק מארץ אבותינו לזרים, למכירה מוחלטת, אין לחשוש, מפני שאין לחשוש ל“מדינה” בחלק מארץ־ישראל שיהא בה “תוכן מתאים” אף למה־שהוא. בכחות עצמה, בכח הישוב העברי שישנו כבר בחבל הארץ שיהא מיועד ל“מדינת היהודים”, לא תוכל המדינה להבנות; בכח הרכוש הפרטי היהודי שיבוא ל“מדינה” כזו להאחז במסחר ובתעשיה או אפילו בחקלאות לא יגדל כח ה“מדינה” לקלוט עליה של עובדים מחוסרי אמצעים. והאם יש לקוות, שהעם היהודי יראה בבנין מדינה יהודית כזו, שתמורתה נמסר חלק מארץ האבות לזרים, את התחיה ואת התקומה הלאומית ויוסיף להקריב את המרץ ואת האמצעים הכספיים לבנינה? והאם יש לקוות שהממשלות של ארצות אירופה תתנה לאסוף ולהוציא ממדינותיהן כספים ל“מדינה” היהודית, שתהא לדומניון בריטי או לבעלת ברית עם אנגליה? ולבסוף, הרי אין לקוות לעצמאות של היהודים ב“מדינתם” הם בחלק מארץ־ישראל, כמו שאין לערבים לקוות לעצמאותם הם ב“מדינה” שתהא מיועדה להם בחלק השני של ארץ־ישראל. “חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות בתוכה, אחת ליהודים ואחת לערבים”, אינה יכולה להיות אחרת מאשר שם חדש לשלטון אנגלי בארץ, שיהא חפשי מהתחייבותו לפי המנדט. וקרוב לודאי שכל הדיבורים על חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות אינם אלא דברים בעלמא, הבאים לשם הכשרת הלבבות לאיזו פשרה, שתהא פחות מקסימה אבל למראית עין גם פחות שוללת. וזהו מה שיש לנו לחשוש לו במבחן זה, שההסתדרות הציונית של עכשיו עומדת לפניו. ‏ בחלוקת הארץ והקמת שתי מדינות אי אפשר שימצא תוכן מתאים למי שהוא מן ההסתדרות הציונית, ואף למה־שהוא.‏ אבל מי יודע אם באיזו פשרה, השוללת כביכול פחות, לא ימצאו המכריעים עכשיו בהסתדרות הציונית “תוכן מתאים” למה שהוא? וחשש זה אין גם בהחלטות המדיניות של הועד הפועל לעקרו מתוך לבנו. סימן רע הוא לנו – חבלי הניסוח של ההחלטות האלו.‏ אחרי שיודעים אנו על נאום חריף של אוסישקין בישיבת הועד הפועל ועל נאום־תשובה של בן־גוריון, ששניהם לא נתפרסמו; ואחרי ששומעים אנו ממר מ. ג. (“הארץ”, כ"ב אייר) שהיה יו“ר הועדה הפוליטית – שהיו שאמרו לדון בדבר מבחינת ההכרח לתפוס את הרע במיעוטו, ש”היו שאמרו לדון ולהחליט בדבר מבחינה היסטורית, מבחינת “הנצח הלאומי” והיו שאמרו לעיין בשאלה מבחינת “חיי שעה”, מבחינת מצוקתם האיומה של מיליוני יהודים בתפוצות הגולה, שאין להם מוצא והצלה אלא בעליה אל הארץ" – אין לנו כלל וכלל להתנחם בזה, “שסוף־סוף נמצאה הלשון המשותפת, נמצא הנוסח ההולם לרצוננו המשותף ולתביעותינו המשותפות אשר כל חברי הועד הפועל כולם הסכימו לו פה אחד”. הלשון המשותפת שנמצאה סוף סוף, הנוסח שנמצא סוף סוף, “אשר כל חברי הועד הפועל הסכימו לו פה אחד” אינם מעידים כלל וכלל על רצון משותף ועל תביעות משותפות, לכשהממשלה תעמיד אותנו בפני הצורך, מבחינת חיי שעה, לתפוס את הרע במיעוטו, לכשנעמוד בפני הצורך לבחור בין יותר־רע בעל כרחנו ובין פחות־רע בהסכמתנו.

והנאמנות הציונית – ואני אומר כי גם ה“פוליטיקה הריאַלית” – אומרת: אין לך רע גדול מהסכמה לרע, ואפילו לרע קטן, ואפילו לרע זמני, אפילו להגבלה זמנית בשטח ידוע, ויהא אפילו שכרה בצדה מבטיח הרבה בשטח אחר, ויהא אפילו שכרה בצדה מקסים כ“מדינה”.

¹

“מדינת יהודים ומדינת היהודים אינן דבר אחד, כמו ש”יהודים" ו“היהודים” דברים נפרדים הם. “יהודים” הם אנשים פרטיים, מועטים או מרובים; “היהודים” הם העם העברי. חבורת גנבים יהודים אינה חבורת גנבים של היהודים; חבורת חוקרים יהודים שהיתה הולכת, למשל, לתור את הציר הצפוני אינה חבורת חוקרים של היהודים. שפינוזה, מימון, זימל, ריקורדו, מרכס, לסל, ברנשטיין הם יהודים חכמים, אבל לא חכמים יהודים, לא מחכמי היהודים. מאיר־בר, מנדלסון־ברטולדי, רובינשטיין‏ הם יהודים אמנים, אבל לא אמנים יהודים, לא אמני היהודים. ברנה, היינה, ברנדס חם יהודים סופרים, אבל לא סופרים יהודים, לא סופרי היהודים. כך יכולה להיות מדינה קטנה זו או אחרת מיושבת יהודים, מבלי שתהיה מדינתו של העם העברי. היא תהיה לא מדינת היהודים אלא רק מדינה של יהודים. הרכוש החדש הזה – המדינה – יוכל להחשב לרכושם של הפרטים מישראל שימצאו במדינה זו, ולא לרכושו של העם העברי בכלל".

“מדינה שמכילה בקרבה רק מיעוט מן העם צריכה לא רק להחשב לרכוש העם ככל הקנינים של פרטים מן העם, באופן שהעם, נקודת הכובד שלו ומרכזו, נשאר במקום שהיה והרכוש החדש רק נתוַסף למרכז ושייך לו, אלא היא צריכה, כדי שתחשב למדינתו של העם, גם לשנות את מרכז העם, כלומר לשמוט את נקודת הכובד של העם ממקומה ולקבעה במקום אחר, באופן שכל העם היושב מחוץ למדינה ההיא יחשב כחלק מן “העם” היושב בפנים המדינה”.

בימי אוגנדה, כלפי הסטיה הטיריטוריאליסטית שנתפס לה חלק גדול מן המחנה הציוני, נאמרו הדברים האלה. (המדינה והמסורה) וכלפי הסטיה ההיא אפשר היה להסתפק במסקנא, אחרי ניתוח מהות קיומו של עמנו בגולה וקביעת הציונות כפתרון היחידי לשאלת היהודים והיהדות, כי “רק מדינת־יהודים בארץ־ישראל, בארץ ששמה מוכיח שהיא תופסת מקום גדול בהכרתו של העם ובמסורתו בתור ארץ שבה היה לו לעם העברי קיום מדיני ושבכל ימי גלותו חשב אותה לארצו, – רק מדינת יהודים זו תחשב למדינת היהודים. כל העם שישאר מחוץ לארצו יחשב בעיני עצמו ובעיני אחרים כהקיפו של המרכז, ולמרכז העם יחשב זה החלק מן האומה שיהיה יושב בארץ. הקיום המדיני בארץ־ישראל יהיה נחשב לקיומו המדיני של כל העם, מפני שהארץ עצמה נחשבת לארץ של כל העם והעם כלו התיחס אליה כאל ארצו גם קודם שנוסדה בה שוב מדינת יהודים. רק תחית ארץ־ישראל בידי יהודים תחשב לתחית היהודים, לתחית העם העברי. היא רק היא תחזק את הקשר שבין כל חלקי העם, תשלים ותמלא את מהותו של העם העברי, תרומם את ערכו גם בהויתו כשהוא לעצמו וגם בהכרת בני האדם כלם, תעשה אותו לעם שלם בין העמים ותשים קץ לשאלת היהודים והיהדות”.

עכשיו אין אנו עומדים בפני סטיה מארץ־ישראל. השאלה העומדת לפנינו עכשיו היא לא אם אפשר לראות פתרון, כפתרון הציונות, לשאלת קיומנו הלאומי בעולם בדרך יסוד מדינה לחלק מעמנו מחוץ לארץ־ישראל, אלא אם אפשר לראות את הפתרון הציוני, את הגשמת הציונות, ביסוד מדינה לחלק מעמנו בחלק של ארץ־ישראל. ואולם אותם הדברים שנאמרו כלפי הסטיה מארץ־ישראל בכלל במקומם הם עומדים גם כלפי הנטיה לראות את הגשמת הציונות ביסוד מדינת יהודים בחלק מארץ־ישראל.

גט הרצל וגם אחד־העם, אלה שני עמודי האש שעמדו לעמנו להאיר לו את הדרך מן הגלות אל הגאולה, זה בהראותו שבגלות אין לצפות לקץ לצרות היהודים וזה בהראותו שבגלות אין תקנה לצרת היהדות, שניהם לא חדרו דרך עב הענן של הצרות שבגלות לתוך מהות הגלות עצמה, לתוך מהות קיומו של עם גלותי כאחדות לאומית בין האומות האחרות, שבה – במהות זו – מונח היסוד האחד ואין שני לו לשאלת היהודים ולשאלת היהדות כאחת, לצרת היהודים מבחוץ ולצרת היהדות מבפנים גם יחד. את היסוד הזה ראה לפניהם – והם לא שמו לב לזה – רק אחד, הראשון בהיסטוריה של תנועת התחיה, זהו פינסקר. ‏ (אלה שהטיפו לציונות לפני פינסקר שייכים לפריהיסטוריה של התנועה) הוא אמר:

“ביחוסם של העמים אל היהודים אין אנו מוצאים שווי־ערך זה שבין עם ועם… ‏כי הן לזה חסור יחסרו לו (לעם היהודי. א"ב) אותם החיים העצמיים שלא יצוירו בלי שפה אחת ומנהגים משותפים, בלי התיחדות במקום משותף. אין לו לעם היהודי ארץ אבות, אף כי בן הוא לארצות רבות, אין לו מרכז, נקודת הכובד, לא ממשלה שלו ולא מוסד בא־כחו.‏ מצוי הוא בכל מקום ואין מקום אשר לו הוא. לעולם אין להן לאומות עסק עם אומה יהודית, אלא תמיד רק עם יהודים בלבד. בתור אומה חסרים היהודים התבלטות ידועה של המהות הלאומית בכל יחיד, שכל אומה אחרת מצוינת בה ושמציאותה אפשרית רק בהיות אישי העם חיים יחד במדינה אחת. התבלטות זו לא יכלה, כמובן, להתפתח במצב הפזור. להיפך… בבקשם להתבולל בעמים אחרים, סלקו עצמם כמעט בזדון־לב מלאומיותם הם. אבל בשום מקום לא עלה הדבר בידם, להיות דומים בעיני שכניהם לשאר ילידי הארץ… בדבר הזה – הנראה כקל ערך – שאין היהודים נחשבים בעיני העמים כאומה לעצמה, נמצא במדה ידועה סוד מצבם המיוחד וצרתם בלי גבול. הן עצם דבר התחשבותו של אדם על עם היהודים הוא כאות קין על מצח, שאינו נמחה עולמית, שמשמש כח דוחה לשאינם יהודים וגורם צער ליהודי עצמו. עם כל זרותו של החזיון הזה, הנה יש לו יסוד עמוק בטבע האדם… המדינה היהודית, שנהרסה תחת משא השלטון הרומאי, נתעלמה מעיני העמים, אבל העם היהודי, גם אחר שנתיאש (? א"ב) מן הקיום בדמות הגוף של מדינה, לא יכול בכל זאת להשלים עם הכליון המוחלט ולא חדל להתקיים גם אחרי כן בתור אומה ברוח. וכה ראה העולם בעם הזה את התמונה המפחידה של מת המתהלך בין החיים… ‏ ובהיות פחד הרוחות דבר מוטבע באדם ויש לו על מה לסמוך בחיים הנפשיים של המין האנושי, מה יפלא איפוא, כל גם ביחס לאומה זו, המתה וחיה כאחת, הראה הפחד את כחו במדה מרובה… ואם נכונה הנחתנו היסודית… ‏ הנה עלינו לחדול מלצפות אל התקדמות המין האנושי, ההולכת לאט, וללמוד לדעת, שכל זמן שאין לנו מקום מיוחד לעצמנו, כשאר האומות, מוכרחים אנו להתיאש בהחלט מן התקוה הנאה להגיע למדרגת אנשים השוים בערכם לכל האחרים” (מתוך האבטואימניציפציה בתרגומו של אחד־העם). בדברים האלה של הרב יש הגרעין היסודי של הכרת מהות הקיום של עם גלותי, שכל מה שתלמידים עתידים היו לחדש עוד בהכרה זו כאילו מקופל וגנוז בתוכו. ולוּ היה בא מי שהוא לפנינו, כגר ההוא לפני הלל הזקן, לאמר: למדוני כל תורת הציונות על רגל אחת, היינו צריכים לשנן לו את הדברים המועטים האלה של פינסקר, הם היסוד לכל תורת הציונות, ואידך – זיל גמור. ‏אבל ה“אידך זיל גמור” היה צריך להיות כתנאי קודם למעשה הכנסת הגר לברית הציונות. ‏כי הרי תפיסת הגרעין היסודי הזה של הכרת מהות קיומנו בעולם – זה ש“אין ל לעם היהודי מרכז, נקודת־הכובד”; זה ש“מצוי הוא בכל מקום ואין מקום אשר לו הוא”; זה ש“לעולם אין להן לאומות עסק עם אומה יהודית, אלא תמיד רק עם יהודים בלבד” ואף זה שקיומנו כאומה “המתה וחיה כאחת” מעורר באחרים מין פחד בפני מעין “פחד הרוחות” – התפיסה האינטואיטיבית הגאונית הזאת, מבלי שבאה אחריה ניתוח המציאות בדרך המחשבה הדיסקורסיבית, לא הצילה את פינסקר עצמו מן הטעות לראות תרופה למחלת קיומנו הלאומי ב“רכישת כברת ארץ”, לאו דוקא את ארץ אמותינו, “כברת ארץ גדולה לאחינו העניים, ארץ אשר לנו תהיה לעולם ואדונים זרים לא יוכלו לגרשנו מעליה”. ואם ראיתו זו של פינסקר באה לא מתוך טעות בדבר משנה מתורת הגלות והגאולה, כפי שהוא עצמו הורה אותה, כי אם מתוך טעות בשיקול הדעת מבחינה פוליטית־התישבותית, באשר חשב אולי לאפשר להעביר לארץ ההיא את רוב העם היהודי, הרי באח הסטיה הטיריטוריאליסטית בימי אוגנדה, שאז כבר הבין וידע כל בר־בי־רב שאין לחשוב על יציאת רוב העם מארצות פיזוריו, והיא לימדה אותנו, שתפיסת מהות הגלות בקויה הכלליים, כפי שקבלנוה מפינסקר, מבלי להתעמק בה ומבלי להעמיקה, אין בה כדי לעמוד בפני הקסם של מדינת יהודים, המעוור את העינים עד לבלי ראות את ההבדל העצום בין מדינת יהודים לבין מדינת היהודים. וההבדל הוא בזה, שמדינת־יהודים אפשר להקים – לוּ נמצאה לנו "כברת ארץ גדולה – גם מחוץ לארץ אבותינו, ואולם מדינת־היהודים אי אפשר שתקום ותהיה אלא רק בארץ־ישראל, ורק בארץ־ישראל כולה ולא בחלק מארץ־ישראל.

אין לך דבר מציאותי אובייקטיבי, דבר הקרוץ מחומר, שאין לו מקום. אין לנו תפיסה של דבר הקרוץ מחומר, שלא יהיו בה בתפיסה זו יחד עם ציורו של הדבר גם ציור של מקום, של מקום הדבר. אף במושגים כלליים של דברים חמריים נגרר ציור של מקום אחרי הציור של הדבר עצמו, עד כמה שהציור של תוכן המושג מרחף לעיני רוחנו בשעה שאנו משמיעים את המושג או בשעה שהוא מגיע לאזנינו מפי אחרים. ‏והרי תמיד אנו מכניסים לתוך המושג – כשאנחנו משמיעים אותו – והוא מציג לפנינו – כשאנחנו שומעים אותו – איזה ציור שהוא מתכנו, ואם גם בצורה מעורפלת ולזמן פחות מכהרף עין. כשאנו משתמשים במושג “אדם” לנושא של איזה משפט, הרי אם רק נשים את דעתנו לא רק לתוכן המחשבתי שבמשפט אלא גם לפעולה הדמיונית שבנפשנו באותה שעה – ותהא שעה זו, כאמור, פחות מכהרף עין – נתפוס תמונה מטושטשת של מה־שהוא הדומה לאדם. ‏ואם נשים לב לכך נמצא שיחד עם התמונה המטושטשת של מה־שהוא הדומה לאדם ניתן בדמיוננו באותה שעה גם מה־שהוא הדומה לציור של מקום. של איזה מקום שהוא בחלל העולם. הדברים הנתפסים בלי ציור של מקום, אם מפאת תכונותיו של המשיג או מפאת מהותו של הדבר עצמו, כגון הקולות ובמדה ידועה הריחות, אינם נתפסים כדברים שיש בהם ממש, כמין חומר, אלא כמה־שהוא. רוחני, כמה־שהוא בלתי ממשי. משתי הצורות היסודיות‏ של ההסתכלות הנתונה לאדם לתפיסת המציאות, צורת המקום וצורת הזמן, מיוחדת לדברים שאינם נתפסים כמין חומר רק צורת הזמן בלבד. ואין האדם מוצא שום קושי לא בתפיסת הדבר עצמו ולא בתפיסת המושג של אותו דבר מן הדברים הללו, שמתחילת ברייתם אין להם קיום בצורת המקום. לא כן המצב הנפשי בתפיסת דבר ובתפיסת המושג של אותו דבר, שמתחילת ברייתו היה לו קיום בצורת המקום ושעצמים אחרים מאותו הסוג קיומם הוא בצורות המקום והזמן כאחד, אלא שעכשיו כאלו אינו תופס מקום ואינו ניתן לתפיסה בצורת המקום. והרי כזה הוא העם העברי. מתחילת ברייתו היה לו מקום, היה לו קיום גם בצורת המקום. והעצמים האחרים מאותו הסוג, כל העמים האחרים, קיומם הוא בצורות המקום והזמן כאחד, וכשמסתכלים בקיומם רואים אותם ואת מקומם, וכשמדברים עליהם נמצאים הם ומקומם אתם במוצג הכלול במושגם. רק העם העברי, כפי שהוא עכשיו, אינו ניתן לתפיסה בצורת המקום. “המדינה היהודית, שנהרסה תחת משא השלטון הרומאי, נתעלמה מעיני העמים. ‏אבל העם היהודי… לא יכול בכל זאת להשלים עם הכליון המוחלט ולא חדל להתקיים גם אחרי כן בתור אומה ברוח”. תפיסת מין דבר כזה, דבר הקרוץ מחומר שאין אתו ציור של מקום, גורמת אי־נחת, היא מלווה רגש מעין תמהון, שממון, חויה פנימית שהיא למשא על הנפש ויש צורך להשתחרר ממנה. ואותו הרגש ואותו הצורך עובר בלב האדם הבינוני כלפי כל יחיד השייך ל“עם היהודי”. ‏זהו מה שפינסקר מסמן את תמונת “האומה ברוח” כ“תמונה מפחידה של מת המתהלך בין החיים” ומה שהוא מציין את הרגש שתפיסת “האומה ברוח” מעוררת כ“פחד הרוחות”. בהגדרתו של פינסקר – “פחד הרוחות”, שהוא “דבר מוטבע באדם ויש לו על מה לסמוך בחיים הנפשיים של המין האנושי, הוא אבי ה”יודופוביה“, והיא עצמה – ה”יודופוביה" – “היא מחלה ממחלות הנפש, ובהיותה עוברת בירושה זה אלפים שנה שוב אין לה רפואה”. אם לקבל את הדברים האלה פשוטם כמשמעם ולא כביטוי מיטפורי גרידא יש לפקפק בהם. קשה לחשוב את בני האדם כולם לחולי־רוח, ואפילו רק בנקודה אחת זו, לראות בכל בני האדם פטלוגיה פסיכית. הנכון הוא, שכל בני האדם הם בדרך כלל בריאים לגמרי, על כל פנים בנקודה זה, והפטלוגיה שוכנת בנו בתור עם, במבנה גופנו הלאומי שנתפורר והוא מרחף בעולם בלי אחיזה במקום אחד, והוא נתפס, הוא צריך להתפס, מבלי שתהיה בתפיסתו ובתפיסת המושג שלו ציור של מקום. והרגש שמתעורר בלב האנשים אגב תפיסת המושג “העם היהודי” יש בו באמת משהו דומה ל“פחד הרוחות”: שם פחד מפני תנועה ממקום למקום של מה שאינו חומר וכאן מעין פחד מפני מה שהוא חומר שאין אתו מקום. כי על כן ציור המקום וציור החומר אי־אפשר לאחד בלי השני; וכשמופיע – או שנדמה שמופיע – האחד בלי השני, אי־אפשר שבנפשו של האדם הנורמלי לא יתעורר רגש שלילי כלפי ההופעה הזאת.

ברגש השלילי הזה כלפי “העם היהודי” כגוף חברתי, רגש העובר כלפי כל יחיד מן העם הזה, ובזה ש“לעולם אין להן לאומות עסק עם אומה יהודית, אלא תמיד רק עם יהודים בלבד”, “בדבר הזה – הנראה כקל ערך – שאין היהודים נחשבים בעיני העמים כאומה לעצמה, נמצא במדה ידועה סוד מצבם המיוחד וצרתם בלי גבול”.

אבל לא רק סוד מצבם המיוחד בין העמים האחרים, סוד צרתם־בלי־גבול, “צרת היהודים”, נמצא בזה, כי אם גם סוד מצבם המיוחד בינם לבין עצמם, מצב שאין כמהו בעמים האחרים, סוד הצרה הפנימית, צרת היהדות. באין מקום מיוחד ל“עם היהודי” אין היחס של בני העם בינם לבין עצמם, דומה ליחס של בני העמים האחרים בינם לבין עצמם, אף על פי שאנחנו הרואים את היהדות מבפנים אין לנו קושי בתפיסת “העם היהודי” ואנחנו לא חדלנו לראות את עצמנו כעם בין העמים. באין מקום מיוחד ל“עם היהודי” אין מרכז לבני העם וכל קבוץ יהודי גדול פחות או יותר המובדל במה־שהוא מן הקבוצים האחרים, אם על ידי הפרדה חיצונית, כגון הגבולות שבין המדינות, או על ידי שינוי הגוון התרבותי מבפנים – שינוי הנימוסים והמנהגים – ראה את עצמו במרכזו של העם, הרגיש את עצמו כאלו הוא המרכז וכל העם שמחוצה לו הוא ההיקף. ומכאן בא פירוד הלבבות, ההתעלות של כל קבוץ וקבוץ כלפי האחרים, הביטול ההדדי, היחס השלילי, לדוגמא, של היהדות הליטאית ליהדות הפולנית ולהיפך, שכל צד ראה את עצמו כאלו הוא היהדות ובצד השני ראה רק “יהודים”, ויהודים משונים, מוזרים. ומכאן באה הנטיה האפוטרופסית של כל קבוץ וקבוץ כלפי האחרים שהיו זקוקים לעזרתו, ולא רק מתוך שאיפה של “בעל המטבע” להיות גם “בעל הדעה”. ומכאן באו הבמות־במות ביהדות המערבית לפעולות עזרה ליהודים הנרדפים בארצות המזרח, מבלי להתאחד ולפעול יחד.‏ הציונות בלבד, בהעלותה לעיני כל חלקי העם את המרכז של העם כלו, היא שקרבה את הלבבות ויצרה במה אחת לכל הקבוצים. בפני המרכז הלאומי האמיתי, שנראה שוב לעיני כל חלקי העם על האופק, נגוז רגש המרכזיות של כל קבוץ וקבוץ. כלם כאחד, כל היהודים שכיוונו את לבם לציון, התחילו לראות את עצמם – כל אחד מהם שוה לאחרים – כחלק מן ההיקף שמסביב למרכז. דמות דיוקנו של המרכז הלאומי לשעבר שנשתקף בעתיד היתה להם לכל הקבוצים השונים למרכזם הלאומי. באותה מדה התחילו העמים האחרים לראות את היהודים ‏כעם, אמנם כעם חלש, שאפשר ללחוץ עליו, שאפשר לדחוק את רגליו בכל מקום ומקום, שאפשר גם להתנפל עליו, שאפשר גם לשאוף להכחידו, באין לו הכח להשיב מלחמה שערה, אבל כעם, כאומה חיה. רגש הבוז, שאט־הנפש ‏ ל“יהודים”, ‏ל“יהודונים”, כלבני־בלי־שם־ובלי־מכורה עבר. חלף עבר גם הרגש ההוא המכונה בפי פינסקר בשם “פחד הרוחות”. המושג “העם היהודי” אין בו עוד כדי לעורר אי־נחת, מעין תמהון ושממון, בהטילו על הנפש לתפוס דבר הקרוץ מחומר מבלי שיהא אתו ציור של מקום. “העם היהודי” מצא את “מקומו”.

השינוי הזה ביחס היהודים בינם לבין עצמם, ביחסם לעצמם ובהתאם לזה השינוי ביחס העמים האחרים ל“עם היהודי” לא היה יכול לבא בעקב שאיפה ליסד מדינה יהודית, מדינה לחלק־מיעוט של היהודים, באיזו אוגנדה.‏ כי במה כחה של שאיפה כזו גדול מכח השאיפות “לעזור לאחינו הנרדפים בארצות המזרח”, שהיא תבטל, תעקור מלב את רגש המרכזיות של כל קבוץ וקבוץ כלפי היהודים האחרים? במה גדול כחה, שכל היהודים כלם יראו בתמונת המדינה היהודית של חלק־מיעוט של היהודים שבעולם את המרכז של העם, שכל העמים האחרים יראו בתמונת מדינה יהודית כזאת תקומת העם היהודי לתחיה, שתמונת מדינה יהודית כזאת של חלק־מיעוט של היהודים תהא חופפת את תמונת העם היהודי כלו? השאיפה להקמת המדינה העברית בציון, רק היא בלבד, היה בה כדי לחולל את השינוי הזה.‏ דמות דיוקנו של המרכז הלאומי לשעבר שנשתקף בעתיד היא היתה למרכזם הלאומי של כל היהודים שכיוונו את לבם לציון, היא היתה למרכזם הלאומי כבר עכשיו. ורק דיוקנו של המרכז הלאומי שעבר, שישוב ויעלה בעתיד, יהיה המרכז הלאומי של כל היהודים שבעולם, רק דיוקנו במלואו ולא במיעוט דמותו. מדינה יהודית בחלק מארץ־ישראל למליון, לשני מליונים, לשלשה מליונים יהודים, מדינה יהודית למיעוט של היהודים במיעוט של ארץ־ישראל, במיעוט מן ההיקף של מרכז ארץ־ישראל – הרי גם בארץ־ישראל כיחידה שלמה יש מרכז והיקף – מדינת יהודים כזאת לא תחשב למדינת היהודים, בה לא יראו לא היהודים עצמם ולא העמים האחרים את תקומת העם העברי. כאן לא בכמות האדמה השאלה כי אם באיכות הארץ. חבל־ארץ זה, שכאלו רוצים להשאיר לנו – וגם זה בתנאי שנסכים למסירת כל שאר הארץ לאחרים – איננה ארץ־ישראל זו החיה בלב העם. ארץ־ישראל בלי המרכז שלה, בלי כל מה שבו קשור ההוד ההיסטורי שלה ושל העם שלה, בלי כל מה שהושקע בו העבר הגדול שלנו, שהיה גדול בחורבנו כמו שהיה גדול בפריחתו, ארץ־ישראל כזו אינה ארץ־ישראל. יחד עם המרכז, בהיקפו של המרכז היא גם היא ארץ־ישראל, בלעדי המרכז אינה ולא כלום מבחינת החזרת העטרה ליושנה, מבחינת שיבת ציון וגאולת העם מקיומו כעם גלותי.

יודע אני, הפוליטיקאים ואנשי המעשה שלנו יאמרו: “בחיטוטים פסיכולוגיים מפוקפקים” – ואיזה שקול דעת פסיכולוגי אי אפשר לומר עליו שהוא “מפוקפק”? – “הוא רוצה להכריע בענין לאומי פוליטי”. ‏אבל הלאומיות בכלל הרי היא ביסודה הופעה חברותית־פסיכולוגית, וכלום אפשר להגיע לידי הכרעה נכונה בפוליטיקה‏ לאומית, בפוליטיקה של קיום הלאומיות, של תחיה לאומית, מבלי להאיר את המטרה הסופית ואת הדרך אליה גם, וקודם כל, באספקלריא של הפסיכולוגיה החברותית?

כלפי הדבורים, שבהסכמה ל“ארץ־ישראל” זו שמציעים לנו אין כלל וכלל משום הסתלקות מארץ־ישראל זו שעומדים למסר לאחרים בהסכמתנו, ושבקבלת חלק קטן זה של ארץ־ישראל אין הם רואים את הגשמת הציונות, אלא רק את “אתחלתא דגאולה” – אין להרבות דברים. טענה כזאת בפי חרדים ותיקים. החיים באמונתם שלעת קץ ישיב ד' את נדחי ישראל לארצם בדרך נס מן השמים ואין בידי אדם לא לקרב את הקץ ולא להרחיקו – אפשר לראותה כתמימה, אבל כנובעת מהכרה עמוקה ומרגש כביר שבלב. אבל מהו עומק ההכרה והרגש הנותנים טענה זו בפי אנשים שאינם מאמינים אפילו בסיעתא דשמיא ובפי אנשים המאמינים, אבל עם זה גם יודעים ומכירים ומרגישים, שאין סומכין על הנס.

“אבל כלום יש לנו הכח להכריח את ממשלת המנדט לקיים את המוטל עליה בתנאי המנדט. ‏הרי “המנדט מת” אחרי שממשלת אנגליה הודיעה שאי־אפשר לקיים את מצותיו ככתוב.‏ הרי עומדים אנחנו “בפני קיר אטום”, והיאך לא נקבל את המעט שנותנים לנו, ומה גם שאף במעט הזה יש לנו “מקלט בטוח” למיליון ואולי לשני מיליונים יהודים”, – בטענה זו מטפחים המחייבים את חלוקת הארץ על פני השוללים.

האמנם אנו עומדים בפני קיר אטום ואין למצוא דרך להמשכת העליה וההתישבות בארץ, מבלי להסכים לביטול המנדט ולחלוקת הארץ: חלק לאנגליה וחלק לנסיכות ערבית ומעט מן המעט – מעט בכמות ופחות מזה באיכות, באיכות ארצישראלית! – לנו?‏ יש עוד הרבה לדון גם בזה, אבל לא אכניס את ראשי בין הררי הפוליטיקה, כשם שלא נגעתי ב“פתרון” זה של החלוקה, של מדינת יהודים בחלק זה של הארץ שמדובר עליו, לא מצד כמות הקרקע שתהא פנויה להתישבותנו ולא מצד האיסטרטיגי, לא רק לבטחון הגבולות, כי אם גם לבטחון החיים בתוך הגבולות.

ואולם אחת אני יודע והיה זמן שכל חציונים ידעו את זאת: קבלת חבל ארץ מארץ־ישראל והסכמה למסירת השאר לזרים, – זוהי אולי דבר טוב, דבר גדול, דבר נשגב בשביל אותם היהודים שיתישבו בו ויחיו ב“מדינה” שלהם, אבל ציונות אין זאת. ואם “הקיר האטום” הביא חלק מן הציונים, מאלה שהוליכו את העם והלכו בעצמם בדרך שהיתה צריכה להביא להגשמת הציונות, אם “הקיר האטום” סגר בפניהם את כל השערים ולא השאיר בפניהם שום מוצא שיכול להביא אותם אל הדרך להגשמת הציונות – יאמרו, יודו שנתיאשו מן הציונות, מגאולת העם מן הקיום של עם גלותי שאין לו מקום שלו, והם רוצים ביצירת בית למיליון או לשני מיליונים יהודים, שעל כל פנים הם יגאלו מן הגלות, אבל אַל נא ידברו בשם הציונות ואַל נא ישתמשו בסמכות שיש לה להסתדרות הציונית – להסתדרות ציונית – בשביל דבר שאיננו ציונות, בשביל דבר שהוא גם ההיפך מן הציונות, כפי שהם עצמם הבינו את הציונות בראשיתה ומראשיתם.