ההיסטוריה של העם היהודי היא אחת המופלאות ביותר, אם לא יחידה במינה, בתולדות העמים, והפלא הוא משולש.

א) השפעתו בהיסטוריה העולמית – למרות היותו עם קטן וברוב הזמן קיומו משולל עצמאות. רק העם היווני מהתקופה הקלסית נודעת לו השפעה יחידה במינה על עיצוב התרבות העולמית מעין זו שנודעה לעם היהודי. אולם בניגוד לעם היווני פועלת השפעת העם היהודי לא רק בימי קדם, כשדת הנצרות והאיסלם, שמקורם ביהדות, התפשטו בקרב עמי תבל בחמש היבשות, אלא גם במאות השנים האחרונות, מימי שפינוזה ועד מרכס, פרויד ואיינשטיין ושאר גדולי המדע היהודים; וגם בתקופה הקצרה של חידוש עצמאות בדורותינו, נעשתה ישראל הצעירה והקטנה גורם בלתי מבוטל בקרב העמים המתפתחים בשלוש יבשות: אפריקה, אסיה ואמריקה הלאטינית.

ב) קיומו של העם היהודי מאות בשנים כשהוא מפוזר בכל קצווי תבל, מוקד שנאת העמים בתוכם התגורר וגם נתון לרדיפות, להפליה ולגירושים ולהשמדה בלי הרף, מאז חורבן בית שני ועד דורנו זה. ואין דוגמא שניה בהיסטוריה האנושית של עם מנותק מארצו, מפוזר ומפורד ונודד מארץ לארץ, – שומר אלפי שנים על קיומו, יחודו ואחדותו מבלי לרדת מעל הבימה ההיסטורית העולמית.

ג) תקומתנו הלאומית וחידוש עצמאותו בימינו אלה, – בתנאים שאין דומה להם בהתעצמות ובשחרור של אחד העמים האחרים, שיצאו במאה השנים האחרונות, וביחוד אחרי מלחמת העולם השניה, משעבוד לגאולה. במאה העשרים יצאו עשרות עמים באירופה, באמריקה ואסיה משעבוד זר לחירות ולעצמאות. אולם כל אלה ישבו כל השנים בארצם ודיברו בלשונם, ורק היו כפופים במשך עשרות או גם מאות בשנים לאימפריות אירופאיות שונות. ישראל קמה מתוך תהליך ממושך של שיבת ציון, שיבת עם מפוזר ומפורד, שנותק ממולדתו למעלה מאלף ושמונה מאות שנים, ודיבר בנדודיו מארץ לארץ בשבעים לשון, ובסוף מלחמת העולם הראשונה מנה בא“י רק 56.000 תושבים, וערב הקמת המדינה, באמצע מאי 1948, מנה רק 650.000 יהודים, וכל העמים מסביבו קמו להשמידו בכוח אחרי החלטת או”מ על הקמת מדינה יהודית בחלק מא“י, ואו”מ לא נקף אצבע למנוע אסון זה, והמדינה קמה וניצחה כל אויביה, והיא מתפתחת וגדלה ומונה כיום למעלה משני מיליון וארבע מאות אלף, ותופסת מקום לא מבוטל בזירה הבינלאומית, והיא האומה היחידה במזרח־התיכון הממשיכה לדבר בלשון שדיברו אבותיה לפני ארבעת אלפים שנה, אם כי לשון זו נחשבה מאות בשנים כלשון מתה, ומקיימת אמונתה מאז יציאת מצרים. זוהי תופעה יחידה במינה בהיסטוריה האנושית. לא מצרים ולא בבל, לא ארם וכנען אינם מקיימים אפילו שמם הקדום ואף אחד ממושליהן ושליטיהן אינו יודע לדבר בשפת אבותיו, וכולם קיבלו אמונתם ושפתם מידי זרים – באונס או ברצון. רק אמונת ישראל, ספרותו ולשונו חיות שוב בארצו הקדומה.

סוד הפלא המשולש הזה הוא ביצירה בת־האלמות של עמנו בימי קדם – בספר התנ"ך, המלווה את עמנו בכל גלגוליו ונדודיו באלפים וחמש מאות השנים האחרונות.

בספרי התנ"ך שמורה ההיסטוריה הראשונה של צמיחתו, גידולו, תרבותו ומאבקיו של העם – בהיסטוריוגרפיה האנושית. כתיבת ההיסטוריה העברית קדמו לספריו של הירודוטוס ותוקידידס ושאר ספרי ההיסטוריה שנכתבו על־ידי יוונים ורומאים ועמי קדם אחרים.

התנ’ך הנחיל לעם ישראל הכרת מוצאו, עברו הגדול, מאבקיו המדיניים, הצבאיים, והתרבותיים־רוחניים עם שכניו; בספרי התנ"ך בא לידי ביטוי נפלא ויחיד במינו יחודו המוסרי והרליגיוזי של העם היהודי, חזון הגאולה הלאומית והאנושית, אידיאלי הצדק, השלום והאחווה האנושית שאין כמותם בכל הספרות העתיקה של עמי התרבות הקדומים – יוון, הודו וסין, מצרים וארם נהריים, ובו נקבע יעודו ההיסטורי של עם ישראל בעתיד.

מהתנ"ך שאב העם היהודי אמונתו בשיבת־ציון, מיד לאחר שנהרסה עצמאותו ונחרבה ארצו פעמיים – על־ידי הבבלים לפני כאלפיים וחמש מאות שנה ועל־ידי הרומאים לפני כאלף ותשע מאות שנה.

כל ילד יהודי קרא ולמד בילדותו במשך מאות שנים הבשורה שנאמרה בספר דברים: “ושב ה' אלוהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהים שמה. אם יהיה נידחך בקצה השמים – משם יקבצך ה' אלוהיך ומשם יקחך. והביאך ה' אלוהים אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והיטבך והרבך מאבותיך” (דברים ל"ו, 5־3).

על קיבוץ גלויות הוא קרא ולמד בספר ישעיהו: “אל תירא, כי אתך אני, ממזרח אביא זרעך, וממערב אקבצך. אמר לצפון – תני, ולתימן – אל תכלאי, הביאי בני מרחוק, ובנותי מקצה הארץ” (ישעיהו מ"ג, 6־5).

בתנ"ך למד עמנו גם תהליך הגאולה ובנין הארץ. עמוס, הנביא הנוקד, אשר הכריז על עצמו שאינו נביא ולא בן נביא, אלא בוקר ובולס שקמים, התנבא על תהליך השיבה ובנין הארץ הנשמה: “ושבתי את שבות עמי ישראל, ובנו ערים נשמות, וישבו, ונטעו כרמים ושתו את יינם, ועשו גנות ואכלו את פריהם. ונטעתים על אדמתם, ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם, אמר ה' אלהיכם” (עמוס ח', 15־14) ובשלושה הדורות האחרונים נתקיימו נבואות אלה מילה במילה.

אבל לא רק ידיעת עברו ותקוות עתידו שאב העם היהודי מספר הספרים. התנ"ך הנחיל לעמנו, ועל ידו לאנושיות כולם, לא רק אמונה באל אחד בורא הכל, אלא ערכים אנושיים נעלים, ערכי אחווה אנושית, ערכי צדק ומשפט, אמת וחסד, ערכי שוויון העמים ושלום עולמי, שהם תמצית תורת הנביאים ומוסר היהדות.

בפיסקה של שלוש מילים הביעה תורתנו האמת המוסרית הנעלה ביותר: – “ואהבת לרעך כמוך”, שעליה אמר גדול התנאים, אבי עקיבא: “ואהבת לרעך כמוך –זה כלל גדול בתורה”. ומענין כי צו אנושי עילאי זה נמצא דווקא בספר התורה, שמבקרי המקרא שלא מבני ישראל מדברים עליו לא בלי זלזול, שכאילו הוא רק ספר כוהנים העוסק בפולחן דתי: ספר ויקרא. ושמא יתפרש צו כאילו הוא מכוון רק ליהודים, נאמר באותו הפרק ויקרא: “וכי יגור אתכם גר בארצכם לא תונו אותו. כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם, ואהבת לו כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים, אני ה' אלהיכם” (ויקרא י’ט, 34־33). וכל אותו הפרק הוא אחד הפרקים הנעלים ביותר בתנ“ך והוא מחייב דאגה לעני ולגר, מצווה על התנהגות ישרה, צודקת וחברית. ואחד מנביאי הכתב הראשונים, הושע בן בארי, העמיד הברית בין אלוהי ישראל ובין עמו על ארבעה: “וארשתיך, בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים”, (הושע ב' 21). על ערכי צדק ומשפט חוזרים כמעט כל הנביאים. בהדגשה יתרה עומד על כך ירמיהו הנביא, בקבעו ש”אל יתהלל חכם בחוכמתו, גבור בגבורתו, עשיר בעושרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל: השכל וידוע אותי, כי אני ה' עושה חסד, משפט וצדקה. כי באלה חפצתי, נאום ה' " (ירמיהו ט', 23־22).

אבל נביאי ישראל לא הסתפקו במשא המשפט וצדק בין איש לאיש. הם דגלו בשוויון העמים ובשלום העולם, דבר שלא נשמע ולא נאמר בשום ספרות של עמי התרבות הקדומים: יוון, מצרים, בבל במזרח־התיכון, הודו וסין במזרח הרחוק.

עמי אירופה (פרט ליוון) ושאר עמי אסיה ואפריקה מעבר לסהרה לא היה להם בימים ההם כל חלק ונחלה בתרבות האנושית, ואמריקה ואוסטרליה – מציאותן לא היתה ידועה עדיין לאיש בעולם הישן.

עמוס, שהיה בוקר ובולס שקמים אשר התנבא בזעם קדוש על פשעי כל העמים סביב ישראל, אמר על עמו “הלוא כבני כושיים אתם לי, בני ישראל, נאום ה'. הלא את ישראל העליתי מארץ מצרים, ופלשתים מכפתור וארם מקיר” (עמוס ט' 7), וישעיהו ומיכה חזו חזון אחרית הימים שישלוט שלום בין כל העמים “ולא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה” (ישעיהו ב‘, 4; מיכה ד’, 3).

חזון השלום שעדיין לא הגיעו אליו גם העמים הגדולים בעולם, אשר בלב שלם אינם רוצים במלחמה, אבל הם מבזבזים חלק גדול מהונם ומכוח האדם שלהם על “לימוד מלחמה”. ושני נביאי ישראל אלה בישרו על תקופת־שלום, שבה לא רק לא ישא גוי אל גוי חרב – אלא גם “לא ילמדו עוד מלחמה”. כלומר, לא יבזבזו אמצעים על צבאות ועל זיון גם בימי שלום. חזון זה לא נשמע אף פעם בספרות הגדולה של עמי התרבות בימי קדם לא בסין, לא בהודו, וגם לא ביוון. גדול הוגי יוון, אפלטון, שחי שלוש מאות שנה אחרי ישעיהו ומיכה, הטיף אמנם להפסקת מלחמות בין שבטי יוון, כי הוא היה עד בנעוריו למלחמת השמד שניהלו שני השבטים ההלניסטיים הגדולים, הדורים והיונים, אספרטא ואתונה, זה נגד זה, אבל הוא לא התנגד למלחמת יוונים בברברים, כפי שהיוונים קראו אז לכל עם שאינו יווני. נביאי ישראל הטיפו לשלום בין כל העמים, והם האמינו ששלום זה בוא יבוא “באחרית הימים”, גם מבלי לדעת על הסכנה האיומה של הפצצה האטומית המסוגלת להשמיד כל המין האנושי. בהסתכלותם העמוקה בחיי העמים ובחוש הצדק העמוק שהיה טבוע בהם הם האמינו שיבוא יום – אם כי לא כל־כך קרוב, ולכן אמרו “באחרית הימים”, והעמים ישמידו כלי נשקם, לא ישא גוי אל גוי חרב, ואפילו לא ילמדו עוד מלחמה, ולא ישמרו כלל על הנשק שבידם, כי רק זוהי הערובה הממשית והנאמנה למשטר של שלום עולמי בן־קיימה, כשאין עוד כל פחד בשום עם מצד מלחמת הזולת.

אולם התנ"ך לא רק הנחיל לעם ישראל ולעמי תבל הערכים האנושיים והבינלאומיים הנעלים של צדק, חסד, אמת, שלום ואחווה בעולם, אלא גם קבע יעוד גדול לעם ישראל – להיות לברית־עם ולאור גויים. “אני ה' קראתיך בצדק, ואחזק בידך, ואצרך ואתנך לברית־עם ולאור גויים” (ישעיהו מ"ב, 6).

“אנשי מעשה” בימינו מלגלגים על יעד זה. “אין אנו אור לעצמנו, ואיך נהיה אור לגויים”, הם טוענים. זוהי התעלמות מהמאור הגדול הבוקע ממפעל התקומה היהודית בישראל. כותב הטורים האלה אינו מתעלם מהצללים המרובים (ריקנות, הוללות, ציניות, צביעות, מעילות, תככים ומירמה) שישנם בארץ. כל זה נמצא גם בארצות אחרות במידה פחותה או מרובה, בצורה זו או אחרת. אבל יש בארץ גילויים ועלילות חיוביים ומרנינים שאין כמעט דוגמתם בארץ אחרת. תאי־חברה חדשים בהתיישבות העובדת הולמים את שאיפות גדולי החוזים החברתיים בימי קדם ובימינו. האופי החלוצי של צבאנו היחיד במינו, העזרה היעילה והמבורכת שישראל הצעירה והקטנה מושיטה לעמים החדשים באפריקה ולאומות ישנות, “מתפתחות”, באסיה ובאמריקה הלאטינית, שיעילותן וברכתן אינה נופלת מזו של המעצמות האדירות הגדולות והעשירות ביותר בעולם, אולי לא בכמותן, אבל בלי ספק באיכותן.

נתגלה בעם בישראל כושר חלוצי ומוסרי, כושר שישנו בלי־ספק בכל אדם, אבל משום מה אינו יודע כיצד, או אין לו צורך, להפעילו. וכושר זה צמח בשלושת הדורות האחרונים, מאז הוקם הכפר העברי החדש הראשון בשנת 1878 בשם “פתח־תקווה”, ומאז עמד לנו הכושר הזה לבנות חקלאות עבריה, הטובה ביותר בכל יבשת אסיה (מחוץ ליפן), אם כי מאות בשנים היינו מנותקים מהאדמה. כושר זה עמד לנו להשליט עבודה עברית בכל ענפי החקלאות, החרושת, התחבורה, הספנות, התעופה והמכרות. בכושר זה החיינו השפה העברית שנחשבה כאלפיים שנה לשפה מתה, ונעשתה לשפה מדוברת בפי מיליונים ונוצרה בה ספרות פורחת, בכושר זה טיפחנו מוסדות מדע ומחקר עליונים בעלי־שם עולמי, – וכל אלה נראו לפני חמשים שנה בעיני אנשי מעשה כחלום ריק וכהזיה של בטלנים. בכושר זה הצלחנו בשמונה עשרה השנים האחרונות להשליש את הישוב היהודי בארץ, וידענו להעלות עליה שבאה מארצות עניות, מדולדלות ועשוקות תרבות, – ולהנחיל להם נכסי הרוח והתרבות (עוד לא לכולם, ועוד לא במידה מספיקה) של עמי התרבות הגדולים בעולם. ועל־ידי כך נעשינו ל“ברית עם” כנבואת ישעיהו. וכושר זה, שגילינו בארצנו, עמד לנו בבואנו להגיש עזרה לעמים נחשלים ומתפתחים באסיה, באפריקה ובאמריקה הלאטינית, והיעוד להיות “לאור גויים” אינו עוד מליצה – אלא התחלה של מציאות בינלאומית מתרקמת וגדלה. ומורה הדרך הנאמן והמחנך שנטע בלב עמנו חזון גאולה לאומית וכל־אנושית – היה ספר־הספרים, ואם נוסיף ללכת לאורו – נעשה ונצליח.