רקע
דוד בן־גוריון
בין עם המדינה והעם בגולה

המונח “ציוניות” הוטבע לפני קום ההסתדרות הציונית, ומשמעותו היתה ברורה: שאיפה לציון. התנועה שנתארגנה לפי היזמה רבת התנופה ונועזת־החזון של הרצל התכוונה ושאפה לכנס פזורי־ישראל במולדתו הקדומה. זו היתה תורת הס, פינסקר והרצל וקודמיהם (אם כי פינסקר והרצל לא פירשו לכתחילה, לא פינסקר ב“אבטואמנציפציה” ולא הרצל ב“מדינת היהודים”, כי מחוז שיבת־היהודים ועצמאותם הוא דווקא בארץ־ישראל). לא כל חובבי ציון, ואחר־כך לא כל חברי ההסתדרות הציונית, היו מועמדים לעלייה מיד ובגופם; אבל האידיאולוגיה שפעמה בתנועה הציונית, תוכנה היה כי היהודים הם נטע זר בארצות מושבותיהם בגולה, ולא יבואו למנוחה עד שישובו לנחלתם ההיסטורית. יהודי מרכז־אירופה ובארצות הבלקנים לא ראו עצמם אף פעם חלק מהעם שבתוכו ישבו. גם חלק ניכר מהיהדות הגרמנית ובודדים ביהדות הצרפתית והאיטלקית עקרו עצמם בכוח הרעיון הציוני מסביבתם הבלתי יהודית וראו עצמם כחלק אורגני של העם היהודי אשר עתידו החופשי והעצמאי הוא בארץ ישראל. מתוך תנועה זו יצאו העולים, שבנו את “הישוב” ולבסוף הקימו את המדינה. יהדות אירופית זו חלקה נותק – וחלקה נשמד; והמרכז היהודי הראשי בזמננו בגולה – כלומר הקיבוץ היהודי ברצות הגולה – אינו מודה שהוא חי בגולה. אמריקה היא מולדתו ואין בדעתו לעוזבה; אבל ציוני אמריקה נפגעים כשמעמידים אותם בשורה אחת עם כל היהודים שוחרי טובת המדינה, והם עומדים בעקשנות מעוררת כבוד (ואולי גם מתמיהה) על זכותם המיוחדת כ“ציונים” – אם כי אין הם מסתירים שאין בדעתם וברצונם לשוב לציון. הם רואים עצמם כחלק אינטגרלי של העם האמריקני. ואין כל ענין לריב על שמות. אם מישהו אין לו כל זיקה לתוכן הרעיוני והמעשי של המונח ציוני, כפי שהכרנו אותו עד קום המדינה, ונפשו בכל זאת חשקה בשם זה – מי ימנע בעדו להיקרא בשם “ציוני”?

למעשה עלו הרבה ציונים לפני יסוד המדינה, אם כי לאחר קום ישראל עלו בעיקר “סתם” יהודים. והאמת תסולף אם לא תוכר העזרה הרבה שניתנה תחילה בעיקר על־ידי ציונים, ואחר־כך, וביחוד לאחר קום המדינה, על־ידי כלל היהודים לבנין הארץ; אבל רק אדם החי בעולם המלל והמליצה אינו מבחין בין חלקו של האדם החי בארץ, עובד ויוצר בה, נושא בעולה, מגן עליה בשעת צורך ובונה ומקיים אותה יום יום, – ובין היהודי החי בגולה, אוהב את ישראל מרחוק ותורם קצת מזמנו, מכספו, מכשרון דיבורו או מהשפעתו המדינית לעזרת ישראל. בוני הארץ והמדינה הם רק אלה שיושבים וחיים בתוכה, ויוסיפו לבנות הארץ והמדינה רק אלה שיבואו לשבת בתוכה – כלומר העולים; מי שמתעלם מאמת יסודית זו – מתעלם לא רק מעברה הקצר של המדינה, – בכך אין כל אסון ונזק, – אלא מעתידה, ועתיד זה לא מונח עדיין בקופסא.

אין ציוני מחויב להתעסק בפילוסופיה של היסטוריה ולעמוד על הגורמים שפעלו בעבר והביאו לנס המדינה. היתרון שיש לכל הסברה על העבר, אפילו המשובשת והבטלה ביותר, הוא שבין כך ובין כך אין לשנות את העבר, ומשום כך הוא סובל כל הסברה. אבל החרד לשלום המדינה, לעתידה וליעודה אינו רשאי ואינו יכול להניח, כי כבר הגענו אל המנוחה והנחלה וביצענו גאולת ישראל. גם ההתחלה שאנו עומדים בה עוד טרם נתבצרה ונתבססה כראוי עד כד לעמוד בפני כל רוח מצוייה ולא מצוייה. ואין ביצרון למדינה, ויעודה לא יתמלא וחזון הגאולה לא יקום – אלא בעלייה.

וכל תנועה והסתדרות, ויהא שמה אשר יהיה, אשר מחקה בתורתה את העיקר – את העלייה – אינה אלא סלף רעיון הגאולה, גם אם היא מוסיפה לעזור למדינת ישראל.

כל היהדות, פרט לקבוצות מועטות מימין ומשמאל, עוזרת עכשיו למדינה, גאה על נצחונותיה והישיגיה וחרדה לשלומה. מכיר העם היהודי באשר הוא, בהכרה ברורה או מתוך תחושה אינטואיטיבית, כי עתידו של העם היהודי מותנה מעכשיו בקיומה ובגידולה של מדינת ישראל.

המדינה זקפה קומתו של האדם היהודי באשר הוא. היא גאלה בשנים ספורות מאות אלפי יהודים מגלויות מרודות והפכה אותם ליהודים גאים, יוצרים, בוני הארץ ומגיניה. היא נסכה תקווה חדשה בלב היהדות הכבולה והאילמת בגוש הסובייטי. היא גילתה כושר מעשה מופלא של האדם היהודי בכל שטח היצירה האנושית וחידשה הגבורה העברית. היא הקנתה לכל יהודי בגולה, הנהנה מחופש תנועה בארץ מגוריו, האפשרות הבטוחה לחיות במולדתו העצמאית אם הוא רוצה בכך, ועל ידי כך הובטח בכוח, אם כי עוד לא בפועל, הקוממיות הממלכתית של כל העם היהודי. בזירה הבינלאומית הופיעה אומה יהודית בת־חורין ושוות־זכויות במשפחת העמים. ולא ייפלא הדבר שכל חלקי העם התפוצות, הקוראים לעצמם ציונים או לא־ציונים, אדוקים וחופשים, אזרחי ארצות רווחה וחופש ותושבי ארצות עוני ושעבוד, קידמו קום המדינה באהבה ובגאון. וכשם שעתיד היהדות בגולה תלוי מעכשיו בקיום ישראל, כך תלוי עתיד המדינה, עצם קיומה, בטחונה ושלומה, וביתר שאת, מילוי ייעודה ההיסטורי – ביהדות העולמית. המנוח שמעון רבידוביץ, אחד מחכמי ישראל המובהקים בזמננו שנקטף בלא עת, הפליג באחדותו ואחידותו של העם היהודי וכפר לחלוטין בהבדל שבין יהודים במדינת ישראל ובין יהדות הגולה. יש יהדות אחת, אחידה, וסין כל ישוב יהודי באשר הוא כדינה של ישראל; ומטעם זה קיטרג רבידוביץ ז"ל קשה על השם ישראל שנטלה לעצמה המדינה היהודית. ישראל הוא שמו של העם היהודי, ואין לדעתו כל הפרש ושוני בין יהודי ליהודי, בין ישראל ובין הגולה. כאן יש לנו דוגמה בולטת של אהבה מעוורת ומקלקלת השורה.

תקומתה של מדינת היהודים היא בלי ספק פרי אחדות העם היהודי, אחדות הנשענת על מורשת היסטורית משותפת, שותפות־גורל ועל תוחלת משיחית, שביודעים או בלא יודעים מרתקת את העם היהודי בכל הדורות ובכל הארצות; אבל רק עיוורון של אהבה, כעיוורון של שנאה, יכול להתעלם מהשוני העקרוני והעמוק שבחיי העם בישראל ובחיי היהדות בגולה.

לא כל הישובים היהודים בגולה דומים זה לזה. לכל קיבוץ יהודי בדורות הקודמים ובדורנו אנו יש קלסתר פנים משלו המושפע ברב או במעט מהעם אשר בתוכו הוא יושב. יש הבדלים כמותיים ואיכותיים בין ישובי היהודים, הבדלים במצבם החמרי והרוחני, במעמדם המדיני והחברתי. שני המרכזים הגדולים של התפוצה בימינו הם בארה“ב וברית־המועצות. בשתי ארצות אלו חרוכזים כתשעה מיליונים יהודים, למעלה משמונים אחוז של כל יהודי הגולה. יהדות אמריקה היא צעירה. בראשית המאה הי”ט היו בארצות הברית רק כאלפיים יהודים. יהדות רוסיה היא עתיקה ביחס. בסוף המאה השמונה־עשרה היו בעולם כשנים וחצי מיליון יהודים. מהם ישבו ברוסיה (לרבות פולין הרוסית) 800.000, אולם בסוף המאה הי“ט נפקדו ברוסיה קרוב לחמשה מיליונים ומאתיים אלף יהודים – כמחצית היהודים בעולם כולו בזמן ההוא. מספר היהודים בברית־המועצות מגיע עכשיו לשלושה מיליונים ואולי – ליותר. בארה,ב יושבים כיום קרוב לשישה מיליונים יהודים. אבל ההבדל אינו כמותי בלבד, אף לא ההבדל הטבוע במשטרים השונים של שתי ארצות אלו. ארצות הברית, למרות מבנה הפדרלי, היא מבחינה לשונית ותרבותית מדיהנ אחידה, והלשון אנגלית היא לשון המדינה והתרבות האמריקנית. ברית־המועצות היא להלכה ההיפך מזה; זוהי ברית־עמים שכאילו עומדים ברשות עצמם כל אחד, וכל עם חפשי לטפח לשונו ותרבותו, ההגדרה העצמית קבועה ומובטחת בחוקה כתובה של ברית המועצות. ובמידה שהגדרה עצמית זו קיימת – אין היא חלה על יהודים, – כי המשטר ברוסיה גזר כלייה רוחנית על היהדות. ואין ליהודים בתי־ספר ועתונים וספרים בלשונם, ו”המדע" הסובייטי מפיץ בקרב העם ידיעות כוזבות,נלוזות ומשמיצות על מהות היהדות, על התנ"ך, על האמונה הישראלית, על מדינת ישראל, ואין שום מלומד יהודי או לא יהודי רשאי לסתור “מדע” כוזב ומסולף זה, כי גם המדע בברית־המועצות כפוף לדבר השליט.

לעומת זאת היהדות הצעירה והגדולה בארצות הברית מקיימת כרצונה מוסדות חינוך, חקר ומדע יהודיים, ואין כל הגבלות על לימוד עברית או יודית. וקיים קשר אמיץ בין ישראל ובין יהדות אמריקה, וחלקה של יהדות זו בעזרה לבניין הארץ הוא גדול לאין־ערוך.

וכשם שיש הבדלים חיוניים ביו שני הקיבוצים הגדולים בתפוצה, – כך יש הבדלים ניכרים ובולטים בין הישובים הבינוניים והקטנים בכל שאר ארצות הגולה. אינו דומה מצב היהדות במרוקו למצב היהדות בצרפת; מצב היהדות באנגליה למצב היהדות בפרס. כאן עוני, לחץ, מצוקה, גיטו, וכאן שוויון זכויות, רווחה חמרית, “אמנציפאציה”, הידבקות בתרבות השלטת.

אולם יש צד שווה בכל ישובי היהודים בגולה, גם בגולה העשירה, החופשית, הדימוקרטית, וגם בגולה המרודה, המדוכאת, הטוטאליטארית. והצד השווה מתגלה בארבע עובדות־יסוד, בלתי־משתנות ולא ניתנות לשינוי בגולה, שבהן נבדלים חיי היהודים בתפוצות מחיי היהודים בישראל, ועובדות אלה הופכות את התפוצות כולן, גלי יוצא מן הכלל, לגלות, בין שהיהודים באותה ארץ מכירים בכך ובין שלא מכירים.

(א) היות היהודים מיעוט כפוף לרצון הרוב ותלוי בחסדו. הרוב יכול להתייחס למיעוט היהודי כשווה־זכויות, והוא יכול לקפח את זכויותיו. והמיעוט היהודי חסר־אונים להכריע במצבו וברצונו. מעמדו של המיעוט היהודי אינו מוכרע על ידי עצמו ואינו מותנה ביכולתו וברצונו בלבד.

(ב) המיבנה הכלכלי־החברתי של היהוידם בגולה שונה ממיבנה העמים בתוכם הם יושבים. רובו של כל עם הם אכרים, פועלים ועובדים. מעמדם של האכרים והעובדים אינו דומה בכל עם. יש שהם ירודים, עניים ומשועבדים, ויש להיפך; אבל בכל עם הם הרוב והמסד העיקרי, שעליו מושתת העם כולו. לא כן ביהודי התפוצה. מספר עובדי האדמה היהודים הוא קטן לאין ערוך ממספרם בקרב עמי הרוב, או אינם קיימים כל עיקר. מספר הפועלים היהודים אף הוא נופל מהמספר היחסי של עמי הרוב, והם מרוכזים בעיקר במשלחי־יד מועטים. כמעט כל היהודים הם תושבי ערים. בארצות ירודות עובדה זו מגדילה עוני היהודי ודחקו, בארצות עשירות – להיפך, מעלה באופן יחסי רמתם התרבותית והחומרית מזו של עם הרוב, אבל גם פה וגם שם היא מרחיקה אותם ממקורות החיות הראשוניים של כל עם, ונוטלת מתחת לרגליהם קרקע מוצק ואיתן, בכל המובנים של מלים אלה. ביהדות אמריקה מספר הפועלים מתמעט והולך, ודור המהגרים השני והשלישי עוברים למעמד הבינוני, ורמתם החומרית הממוצעת גבוהה מזו של רוב העם האמריקני. איך יתיחס העם האמריקני לתופעה זו – ימים יגידו.

(ג) היהודים בגולה הרוצים לקיים יהדותם – נתונים לשתי רשויות שונות או גם מתנגדות זו לזו. כאזרח וכתושב יונק היהודי מתחומי עם זר, גם בחייו החומריים וגם בחייו התרבותיים. יום יום ובאשר ילך הוא אפוף אטמוספירה לא־יהודית, מושכת, מטמיעה ולעתים גם עוינת. הסביבה הבלתי יהודית כוחה רב. אתה השלטון, המשק, החוק, המדיניות, הלשון והתרבות השלטת. היא משפיעה ביודעים ובלא יודעים. הרצון היהודי והחיים היהודיים מתכווצים בפינה מוצנעת וצנועה, מובדלת ומחוסרת שורשים במציאות הבלתי־יהודית המקיפה והתקיפה. כל היניקה היהודית היא אך ורק מהעבר ומהמורשה היהודית. ונוצרת שניות מתמידה בחיי היהודים; נפתח קרע בין הרשות היהודית ובין הרשות האזרחית, ובכמה ארצות גם סתירה בין שתי הרשויות. ומכיוון שתרבות עם אינה יצירה לשונית בלבד, אף לא אוצר זכרונות עבר, גם לא ממנהגי דת או “אידיאה דתית”, – אלא מכלול החוויה האנושית והחברתית של הכלל, חוויה ספוגה טבע, מורשה, משטרי כלכלה, חוקים, מאבקים חברתיים וציבוריים – הרי לא תיתכן כלל תרבות יהודית בגולה, כפי שסבר שמעון רבידוביץ; לכל היותר ייתכן גיטו תרבותי, ולו גם גיטו במובן החיובי; גיטו זה לובש צורה דתית, חברתית ורוחנית, אבל אין זה אלא גיטו, כלומה פינה מצומצמת ומובדלת שאין לה שורשים ומרכזי יניקה במרחבי המציאות של סביבת עם הרוב, זו האופפת את היהודים בגולה ברצון ושלא ברצון, מדעת ושלא מדעת, ואין מפלט ממנה, כל זמן שחיים בתוכה. אפילו היהדות הדתית אינה יכולה לקיים בגולה יהדותה מסורתית כהלכה בשלמותה. דת ישראל, בניגוד לכל דת אחרת, הוא נטע ארצישראלי מובהק, קשור בקיומו לארץ מוצאו. חלק גדול ממצוות הדת לא ניתן לקיים בנכר, אלא בארץ, ועצם הישיבה בחוץ־לארץ כשאין אונס בכך – הוא עבירה דתית חמורה, וכל הדר בחו"ל כאילו אין לו אלוה.

(ד) בגולה לא תיתכן מסגרת כלל־יהודית. ואין הדבר תלוי במשטר השורר בארץ; ואין הבדל אם זה משטר טוב או רע, מדכא או חפשי, טוטאליטארי או שוחר חירות. היהודים כפופים למסגרת הריבונית של הכלל האזרחי, למסגרת המדינה, ועל מסגרת זו אין ליהודים כיהודים כל שליטה באשר הם מיעוט.

היהודים בגולה כיהודים הם אבק אדם, המנסה להידבק אחד בחברו אולי יותר משעושים זאת בני עמים אחרים באותם התנאים; כי היהודים הם בני עם קשה־עורף. והזיקה למורשה היהודית, אם זו מורשת דת, מורשת לשון, מורשת מולדת, מורשת אחווה יהודית או מורשת חזון הגאולה, היא עמוקה וחזקה מאין כמוה, ובכל ארץ שיש רשות לכך – היהודים יוצרים לעצמם מסגרות ואירגונים חופשיים לפעילות יהודית ולביטוי יהודי עצמי. אבל אין למסגרות אלו כוח מחייב ולא היקף כולל, ולא תוכן חיוני.

ורק בישראל הריבונית נוצרה האפשרות המלאה לעצב חיי העם לפי צרכיו וערכיו משלו, מתוך נאמנות ליחודו ולרוחו, למורשתו ההיסטורית, לחזון עתידו. בישראל נפלה ונהרסה המחיצה בין היהודי ובין האדם; המדינה הבטיחה לעמה שלמותו היהודית־האנושית. הרשות היהודית הריבונית חופפת כל צרכי האדם, מעשיו ומאווייו. חיינו בישראל נעשו שוב כבימי התנ“ך הוויה וחוויה אחידה ושלמה, המקפת במסגרת עברית כוללת ומחייבת כל תכני החיים של אדם ועם, כל עלילותיו, צרכיו, שאיפותיו, דאגותיו, בעיותיו ותקוותו. בישראל נוצר לא רק ספר עברי – אלא שדה עברי, כביש עברי, בית חרושת עברי, מכרות עבריים, מעבדה עברית, מחקר ומדע עברי העוסק בעולם ומלואו ולא רק ב”חכמת ישראל". נשתנה פה אורח חיינו, ומבחינה כלכלית־חברתית אנו דומים לכל עם עצמאי היושב בארצו, כי אנו עושים כל העבודה הגופנית והרוחנית הדרושה לעם.

בישראל קם כוח וצבא עברי, והספרות והשירה והאמנות העברית שואבות שוב מכל מעיינות הטבע והחיים בכפר ובעיר, בים בואוויר, שאנו שליטים עליהם. הרשות האחת השלמה הופכת כל דבר אנושי – ליהודי, וכל דבר יהודי לאנושי. רק פה בהיותנו אזרחים בני־חורין במדינה יהודית נהפכנו לאזרחי־עולם שווי־זכויות.

אילו היו אורח החיים, מעמדם, התנהגותם, מסגרת חייהם של היהודים בארץ דומים לאלה שבתפוצות, לא היתה הארץ נעשית אבן שואבת ליהדות בגולה וכוח מעלה ומלכד, ולא היתה נבנית ומכנסת מאות אלפים מכל קצווי תבל. והשוני בין ישראל הוגולה מן ההכרח ילך ויגדל – עם התעצמות המדינה. וההבדל לא יהיה מדיני ולשוני בלבד. ביסוד מדינת היהודים היתה משום קפיצת־דרך היסטורית, גם במקום וגם בזמן; משום ניתוק גמור מההוייה הגלותית שנמשכה כאלפיים שנים, אשר עם כל התמורות שחלו בה בדורות שונים ובארצות שונות התמידו בה ארבע עובדות היסוד האופייניות לכל ישובי היהודים בגולה.

בישראל היהודים הם גוי ככל הגויים, ויחד עם זאת הם יהודים בכל רמ“ח אבריהם ונימי נפשם, כאשר לא יוכל להיות שום יהודי בחו”ל; ואין הבדל בנידון זה בין יהודי חרד, מסורתי, חופשי ולא־דתי. העבר היהודי הקדום נעשה פתאום קרוב, אינטימי, ממשי, מושלם, כפי שהוא משתקף בספר הספרים; והעבר היהודי הקרוב נעשה רחוק, משונה, דוחה. אפילו עולים חדשים, הבאים מארצות שלא התחנכו על אידיאולוגיה ציונית, ואין להם כל זיקה לכל הספרות הקלאסית הציונית, מרגישים בבואם לארץ ובהתערם בתוכה כאילו הגיעו ימות המשיח. יש שחוששים לדילוג על פני ההיסטוריה, אבל כל מהפכה יש בה מדילוג זה; ומעטות המהפכות בתולדות עם כזו שנתחוללה בארץ בשלושת הדורות האחרונים, והגיעה לשיאה (אך לא לסיומה) ביסוד המדינה. זו לא היתה מהפכה של שינוי המשטר, של תפיסת השלטון על ידי “כוחות המחר” – אלא מהפכה אישית של כל אדם בישראל, מהפכה באורח החיים, במשלח היד, בלשון הדיבור, בדפוסי החיים, ביציאה משיעבוד לחירות, בעמידה איתנה על קרקע המולדת, כל מה שכלול במושג העברי שאין לו אח בלשון אחרת – גאולה. אין זו “שלילת הגלות” שתפסה מקום באידיאוללוגיה של כמה ציונים מובהקים שהוסיפו בעצמם לחיות בגולה – אלא ביטול־הגלות ועזיבתה ויצירת חירות לאומית בפועל.

ואף על פי כן גורל המדינה כרוך בגורל היהדות העולמית, ולהיפך. מדינת ישראל אינה אלא התחלת הגאולה, וקיומה ויעודה לא יובטחו בלי המשכת קיבוץ גלויות. היהדות בגולה, וקודם כל בשני המרכזים הגדולים, כבר שקועה למעשה בתהליך מדאיג של התבוללות, אם כי הרגשתה היהודית לא נמחקה. בלי זיקת־גומלין בין ישראל ובין התפוצות ספק אם ישראל תעמוד, ואם היהדות בדולה לא תמות מיתת נשיקה או מיתת חנק. וישראל אינה, ולא תוכל להיות רק ככל שאר המדינות – לא רק מפני המורשת הנבואית, אלא גם מטעמים גיאופוליטיים “לא ככל הגויים – בית ישראל” היא לא דוגמה דתית או מוסרית – אלא הכרח היסטורי או גזרת הגורל.

(מתוך שנתון הממשלה תשי"ח)



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35605 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!