טיינט הייתה רוצה לנסוע לפאריס, כמו יתר בנות הכפר. אבל האם היא בכלל מסוגלת לשמור על אווזותיה?

לאמתו של דבר, היא עוקבת אחריהן יותר משהיא מובילה אותן. היא סורגת בהיסח הדעת מאחורי הלהקה, וסומכת על האווזה של טולוז, שניחנה בתבונה של אדם מבוגר.

האווזה של טולוז מכירה את הדרך, את העשבים הטובים, ואת השעה שבה יש לחזור.

אמיצה יותר מכל אווז, היא מגנה על אחיותיה מפני הכלב הרע. צווארה רוטט ומתעקל סמוך לקרקע, אחר כך מזדקף, והיא מתנשאת על טיינט המבוהלת. ברגע שהכול בסדר, היא צוהלת ושרה, מאנפפת, כי היא יודעת בזכות מי שולט הסדר.

אין לה ספק כי היא עוד תיטיב לעשות.

וערב אחד, היא עוזבת את האזור. היא מתרחקת על הדרך, המקור מול הרוח, הנוצות דבוקות. נשים שהיא עוברת בדרכן אינן מעזות לעצור בעדה. היא צועדת מהר עד להפחיד.

ובעוד טיינט, שנותרה מאחור, ממשיכה להיטמטם, ודומה בכול לאווזות, אינה נבדלת עוד מהן, האווזה של טולוז הולכת לפאריס.