נאום בכינוס “קול האדמה”, ירושלים, י“ב תשרי תש”ד.

היו לנו השבוע שני כינוסים ­­­– כינוס של קרן־היסוד בתל־אביב, וכינוסה של הקהק“ל בירושלים. כי יש לנו שני מכשירים בעבודה הציונית שלנו. יש אמנם רבים התמהים מדוע אין לאחד את שני הכינוסים האלה, יתכן שלהבא תיערך מסיבה אחת גדולה, ציונית, אשר יישמע בה גם קול־האדמה, וגם קול ההתישבות והמעשה אשר אנחנו עושים על האדמה, אבל כל זמן שעושים לחוד כינוס למען אדמת המולדת אין יום אחד הולם מאשר יום פטירתו של אוסישקין. לא מפני שאוסישקין היה האיש האחד בתנועה הציונית, אשר ידע, הבין ועשה למען אדמת המולדת, גם בשביל כבוד הגדולים שבגדולים לא נקפח זכות אלה, אשר יש להם יד במפעל גאולת הקרקע, כמו “הנדיב הידוע”, כמו יהושע חנקין החי אתנו לאורך ימים, כמו ארתור רופין, ובדברנו על הקהק”ל לא נשכח גם את הרמן שפירא. אוסישקין גם לא היה מצומצם רק במפעל הקרקע. זה יהיה קיפוח דמותו הציונית, הרב־צדדית, אם נראה את עבודתו ואת הישגיו של אוסישקין רק בגאולת האדמה. בעשרים השנים האחרונות הקדיש וייחד אוסישקין את עצמו למפעל הקרקע, אבל כבר קדמו לכך ארבעים שנה של עבודה ציונית, וכבר אז עמד אוסישקין בתנועה במלוא קומתו ההיסטורית.

אוסישקין היה מן הראשונים לא רק של הציונות, אלא של חיבת־ציון. אבל הוא היה לא רק מן הראשונים בזמן, הוא היה ראשוני בטבעו. הוא למד מרבים, אבל לא רק תלמיד היה. הוא הואר בזוהר של יוצרי התנועה אשר קדמו לו וגם שבאו אחריו, אבל אף פעם לא היה רק בבואה של אחרים. הוא היה ממניחי היסוד.

בהיותו ראשוני, היה גם היחיד בזמנו אשר ידע להעריך את אלה שבאו אחריו, ידע להעריך את הערכים החדשים, אשר הביאו איתם הבאים אחריו, ולא היה מראשוני התנועה אשר אשר העריך והוקיר את העבודה העברית, השמירה, ההגנה, החלוציות, כמו אושיסקין. הוא מיזג בתוכו גם את הציונות המעשית, גם את הציונות הפוליטית וגם את הציונות התרבותית. יותר מזה – הוא היה מהמעטים אשר איחד ומיזג את הרעיון ואת המעשה, שלא רבים ממניחי היסוד זכו לכך.

אבל יותר מכל המפעלים והכיבושים, יותר מכל הרעיונות והערכים שהוריש לנו, היה אוסישקין חשוב ויקר לנו במה ש ה י ה. הוא עשה עלינו תמיד רושם כאילו חצוב מסלע: ואם אני שואל את עצמי: מדוע יותר מאשר בכל דבר אחר אנו מזהים אותו עם מפעל הקרקע, הרי מפני שאוסישקין בתכונתו אמר לנו שהוא חקוק מאבן־השתיה של המפעל הציוני, וזה מפעל האדמה.

ומלים אחדות על מפעל האדמה. התנועה הציונית נטלה על עצמה שני יעודים, שניהם קשים כקריעת ים סוף ויפה אמר אתמול בקרית־ענבים ב. כצנלסון – אוטופיה, דברים אשר נראו לכל בר־דעת מעשי, לכל בעלי־נסיון, כדברים שאין להם שחר, כדברים נמנעים.

אוטופיה אחת – קיבוץ גלויות, קיבוץ גלויות של עם מפוזר לא בארצות אחדות, ולא איזה עשרות שנים, אלא עם המפוזר כמעט על פני כל כדור הארץ, ומאות ואלפים שנה, עם אשר נתן מאדמה, מעבודה, מחיים עצמאיים, עם אשר לא הורשה לחיות כמו כל עם נורמאלי, אלא ניתן לו מקום בקושי בתוך סדקי החיים של עמים זרים, עם אשר הוכרח להיות תמיד זקוק לשולחנות אחרים, אומה זו אשר כאילו חדלה להיות אומה, כאילו נשתתק בה חוש של אומה, רצון של אומה, דבקות של אומה – נטלה עליה הציונות לקבץ אותה, להחזיר אותה למולדת העתיקה, לעשותה שוב לאומה הסמוכה על שולחנה היא, לעם עומד ברשות עצמו, בלתי־תלוי באחרים. וגויים ויהודים אמרו: זה חלום שוא.

אולם הציונות נטלה על עצמה עוד יעוד אחד, הייתי אומר הרפתקא. גם יעוד זה בלתי אפשרי כמעט: יעוד להקים הריסות של ארץ דלה וחרבה ונשמה – לא נשמה על־ידי מלחמה אחת כאשר ישמו הרבה ארצות ע"י אש וחרב של היטלר. אלא ארץ אשר נשמה במשך מאות בשנים, ואשר עומדת בשממותה כמעט אלפיים שנה, ארץ אשר כבשוה כל מיני כובשים, וכל אחד רק הגדיל חורבנה. והציונות נטלה על עצמה את ההרפתקא לקום הריסות הארץ הזאת – ולבנותה על־ידי העם היהודי עתיק האדמה ועתיק־העבודה.

ומופלא דבר ההקבלה שבהיסטוריה של העם היהודי ושל ארץ־ישראל לאחר ששניהם נפרדו. לא אעמוד כאן על גורל העם היהודי, על תולדות הגולה, כל אשר קרה לנו מימי חורבן טיטוס ואדריאנוס, מימי מסעי הצלב, ימי הבינים, ימי ההידמקים, כי השואה שבאה עכשיו עלינו אין משלה גם בתולדות עמנו המעונה, ואנחנו עוד עומדים בתוך האסון הגדול, ואין אנו יודעים אם כבר הגענו לשיאו. אולם נפלאת ההיסטוריה של הארץ לאחר שהעם היהודי נעקר מתוכה. ואילמלא היסטוריה זו, מי יודע אם יכלנו לשוב אליה. ואני רוצה עכשיו לעמוד על כך, כי שוללים מאתנו שוב את הזכות למולדת גם לאחר שהדבר הוכר במשפט העמים, אחרי מלחמת העולם הקודמת, לאחר שכל עמי התרבות באירופה ובאמריקה, מתוך האיניציאטיבה של אנגליה, הכירו בזכות מולדתו של העם היהודי, בקשר ההיסטורי שלנו עם הארץ הזאת – עומדים עכשיו לשלול מאתנו זכות זו, ואומרים: אמנם נכון, ישבתם פעם בארץ זו, נוצרתם כאן, אולם התרחקתם והורחקתם, באו אחרים, כבשו את הארץ והתישבו בה והארץ ארצם.

אמנם רבים היו הכובשים, אך מותר לנו לשאול: אותם 1400 השנים שכמעט נעקר הישוב העברי מהארץ, מתקופת כיבוש הערבים, או מימי מסעי־הצלב, לאחר שכובשים רבים – רומה וביזאנץ, פרס וערב, נוסעי־הצלב והסלג’וקים, הממלוקים והתורכים כבשו את הארץ, ולאחר שיש כאן ישוב שהוא תובע לעצמו חזקה של 1300 שנה, ועל סמך חזקה זו רוצים לגזול מאתנו את הזכות האחת, ששמר עליה העם היהודי בכל מאות השנים האלה, מאז שהורחק מהארץ – מותר לנו לשאול: מה עוללו לארץ כל הכובשים האלה?

אפשר לתת את התשובה בשלוש מלים: שמו עדן למדבר.

אולי במקום כינוסים אלה היתה צריכה הקהק"ל לארגן, בשביל ילדים ובשביל מבוגרים, טיולים על פני הארץ מצלע החרמון עד אילת, ומחוף ים התיכון עד מדבר סוריה – לעבור את הארץ לארכה ולרחבה ולראות מה עוללה אלה לארץ, לאחר שכבשוה והחזיקו בה.

רבים מכם באו הנה מתל־אביב ומחיפה, ואתם עברתם בהרי ירושלים, אתם רואים ההרים עשויים דרגות־דרגות, והדרגות קרחות, שוממות, עקרות, אבל דרגות אלו אומרות – דרשנו. אלו אינן דרגות שהטבע עשה אותן, אלא העם היהודי אשר יישב את כל ההרים האלה, את הרי חברון וירושלים, שומרון והגליל, אשר זה היה הישוב היהודי הראשון במערב ארץ־ישראל, הוא לא הזניח אף גבעה אחת, אף הר אחד שומם או בלתי־מעובד, ובכדי להתגבר על פגעי הטבע דירג את ההרים למען שמור על האדמה, למען הקל עיבודה.

דרגות אלו נהרסו, נעזבו, נשארו רק עקבותיהם, והגשמים והרוחות סחפו את האדמה הברוכה, אשר היתה מקור פרנסה וברכה לישוב היהודי ההררי הגדול, ועכשיו אנו רואים את הרי ארץ־ישראל, שלפנים היו מכוסים יערים וכרמים, והם שוממים וקרחים, ועוד תמצאו על קרחת ההרים האלה גתים עתיקים ובתי־בד, ששם היוגבים והכורמים היהודים עבדו, והם עכשיו עזובים. הכובשים והמחזיקים הבלתי יהודים השמו הרים אלה, החריבו את יערותיהם, הפקירו אותם לפגעי הטבע, וההרים נחשפו, אדמתם נסחפה, ועכשיו הם עומדים ערירים וקודרים.

תסעו מפה לטבריה, לא בדרך החדשה, לא בכביש תל־אביב־חיפה, תסעו בכביש יריחו־בית־שאן, ותראו לפניכם בקעה. אחת הבקעות המופלאות בכדור הארץ, עשירת־מים, אשר פרנסה ישוב עצום, ואשר על בית־שאן אמרו אז חכמינו, שזה פתחו של גן־עדן. אתם רואים עכשיו את שפעת המים ההולכת לאיבוד, ומלבד אואזיסים קטנים תראו רק שממה בלבד.

מה עשו הכובשים והמחזיקים בארץ, התובעים לעצמם זכות בעלות עליה – ובעלות יחידה? הם השמו את הבקעה הפוריה ביותר של ארץ־ישראל.

תסעו מערבה, תסעו לאורך חוף הים, מאשקלון עד זכרון־יעקב וחיפה. רצועת החוף היתה לפנים האדמה המאוכלסת ביותר. כל החוף היה כמעט עיר אחת מפלשת ועד צידון, שם נוצרה תרבות־ים עברית צידונית גדולה, אשר הפכה את המשק העולמי, אשר נתנה לעולם את השיט, את כיבוש הים – את אלה עשה שבט עברי קדום, עמו של חירם בעל בריתו של שלמה המלך, שהגויים קוראים אותו פיניקיים, ואנחנו קוראים להם צידונים. עכשיו אתם רואים שחולות הנילוס, ששטף הים מביא אותם לחופי ארצנו, כיסו את מיטב האדמות האלה בסביבות עזה, אשקלון, יבנה, ראשון לציון, חדרה ועוד, ובמקום שאין ישוב יהודי החולות מתפשטים והולכים.

אדמת החוף המהוללה בפדיונה ובהסטוריה העשירה של האוכלוסיה, אשר עליה היה ישוב גדול, הפכה בחלקה הגדול למדבר של חול. ואם תעיזו ותסעו נגבה – כי לא תעמדו בבאר־שבע, כי למרות הפסוק המפורסם אין זה הגבול, ארצנו נמשכת עוד מאתים קילומטרים דרומה – תגיעו עד אילת. רק לפני שנים אחדות, כשהייתי שם בפעם השניה, מצאתי שם יהודי אמריקני חופר קדמוניות עושה עבודתו על־יד עציון־גבר, שבו היה לשלמה המלך צי, והוא גילה שם בית־חרושת להיתוך נחושת, מימי שלמה המלך, להיתוך הנחושת אשר הובאה מהמכרות בפונן בערבה. ועוד אלף ושש מאות שנה לאחר שלמה היה באילת הסמוכה ישוב יהודי.

ואם לא תסעו רק בדרך המלך, אלא תתורו גם לצדדים, תגלו בתוך ערבות החול בנגב ערים שלמות. אולי מי מכם היה בפומפיה, וראה את הפלא הגדול של עיר שלמה, עתיקה, חרבה, על רחובותיה ובתיה שהוצאה מתוך מכסת הלבה שהווזוב כיסה אותה, אולם בנגב אין הרי געש ולא פגע טבעי החריב את ישוביו הקדומים. הנגב נהרס לא בידי שמים אלא בידי אדם. ושרידי ההרס הן ערי הנגב.

בתנ“ך נזכרה העיר צפת, לא צפת זו אשר בגליל, זו אינה כל כך קדומה. בתנ”ך נזכרה צפת שבדרום – ועיר זו עדיין קיימת על רחובותיה ובתיה ובורותיה. מסביב לעיר אתה רואה עקבות כרמים ונטיעות. אבל אין שם עכשיו אף נפש חיה אחת, לא בתוך העיר ולא בסביבתה, ואתה עומד נפעם לפני מראה זה – עיר שלמה ריקה ושוממה, בורות ריקים, אין בהם מים, הבתים ריקים מאדם ומבהמה. ומסביב דממת מדבר. ואין זו העיר היחידה. יש גם עיר שניה – רחובות. לא רחובות זו שעל־יד ראשון־לציון, אלא רחובות זו של יצחק אבינו בחפשו מים בנחל גרר, לאחר שחפר באר אחת ומצא מים ורועי גרר התעשקו אתו ותבעו את הבאר לעצמם. וחפר באר שניה ומצא שוב מים ורועי גרר רבו גם עליה ונקרא שמה שטנה – כאילו זה קרה בימים אלה–ורק לאחר שחפר באר שלישית לא רבו עליה וקרא שמה רחובות |(בראשית כ"ו) – ושרידי העיר רחובות עוד טמונים בחולות הנגב. – וכן גם העיר חלוצה. ובכל השטח רחב־הידים – מבאר־שבע ועד אילת – אין אף ישוב אחד.

ומכאן לאילת יש מרחק יותר גדול מאשר מכאן למטולה, ורק עם יציאתך מחברון דרומה אתה רואה לפניך ארץ רחבה וגדולה – ריקה מאדם. זהו מה שהכובשים ובעלי־החזקה כביכול עוללו לארץ, זוהי הזכות אשר יש להם: השמו ארץ פורחת ומאוכלסת. ואותו דבר תראה כשתטפס בהרי הגליל: נטושים, גדושים טרשים ושיחי־בר – וכל אלה היו פעם עטורי כרמי־זית ועצי פרי ושוקקים ישובי יוגבים. והמראה המזעזע ביותר תראו כשתבואו לעמק החולה המבורך השופע מי־זהב – כייקרו המים בארץ מעפרות זהב – והנה הפכה ברכת המים הגדולה למארה בגלל העזובה של הכובשים, למארת ביצות וקדחת. ואדמת עידית שבעידית, הנותנת שנים ושלושה יבולים בשנה, היתה למקום תחלואים ומגפות, לארץ אוכלת יושביה.

וזו היא ההרפתקא הגדולה, אשר אולי לא ידענו כל קשייה, שנטלו על עצמם בשלושת הדורות האחרונים חלוצי ישראל – לחונן שממות הארץ ולהקים הריסותיה.

עברו כששים שנה מהתחלת מפעלנו ההתישבותי, עשינו מעט מן המעט. ארץ־ישראל המערבית היא כעשרים ושבעת מיליונים דונם, ואחרי ששים וחמש שנים אנחנו עומדים ברכוש קרקעי של רק מיליון וחצי דונם בקרוב, בערך 6% מאדמת ארץ־ישראל המערבית – לאחר שגם חלק זה של הארץ קוצץ בגבולות המלאכותיים שברפה בדרום וראש הנקורה בצפון. רכשנו אחרי ששים וחמש שנים רק כמיליון וחצי המיליון דונם. ואעפ"כ העבודה אשר עשינו לא תימדד רק בשטח ובכמות, אלא בטיבה ובערכה המהותי.

הוכחנו לעולם והוכחנו גם לעצמנו, ששממת הארץ הזאת אינה גזירה מן השמים שאין לקרוע אותה, ואין זה הכרח. שהרי הארץ יעמדו לעולם ועד בקרחתם ובעקרותם. שהחולות אשר בגלל הזנחת כובשי הארץ שטפו את מיטב אדמת החוף, רק יד העזובה היתה בהן, ויש לאל עבודה נאמנה וחרוצה לשים גבולות ל “פלישה” אויבת זו וגם להפרות שוב החולות. ושגם מארת־הביצות אינה אלא כשלון ופשע אנושי, כשלון כובשים ומחזיקים שהשמו את הארץ ולא גזירת־הטבע שאין לעמוד בה. ומיסדי פתח־תקוה וחדרה הוכיחו. הם הבריאו והפריחו אדמת הביצות ושלמו אמנם מחיר יקר, ביחוד אנשי חדרה – לא בפרנקים, לא בנפוליונים, לא בפונטים, אלא בחייהם, בחיי נשיהם ובחיי ילדיהם – אך קרעו את הגזרה של הביצות, ובעקבותיהם הולכים עכשי חלוצי החולה. יכולנו גם לסלעים ולטרשים. ברוזה במוצא ואנשי הקבוצות בקרית־ענבים וחניתא הוכיחו, שגם הררי הסלעים מתוך אהבה ועבודה מסורה אפשר להפרותם שוב ולכסותם בעצי־סרק ובעצי פרי ולחיות בצלם.

ורק לפני שבוע עברנו בהרים סביב ירושלים עם בא־כח של מעצמה גדולה אחת, והוא ראה תחילה את הגבנונים הקודרים, הקרחים, העקרים, והוא קבל חיזוק למה ששמע ממי־שהוא לפני זה, שזוהי ארץ שוממה, ואין בה מקום לישוב נוסף. אבל פתאום נכנס בתוך הרים האלה לנקודה יהודית אחת, שהוקמה לפני עשרים שנה על־ידי חלוצי ישראל, והוא ראה שעל אותו ההר ועל אותו הסלע מלבלבים עצי סרק ועצי פרי, ובתוכם שוקק ישוב עובד ורענן. ולא היתה נחוצה שום הסברה יתרה בשביל להוכיח שמה שקרה להר זה, כאשר נתמזגה אליו אהבה. עבודה וחריצות מתמדת – יתכן שיקרה להרים רבים מסביב, מקרוב ומרחוק, אם יבואו אליהם אנשים מסוגלים לאותה האהבה והעבודה והחריצות המתמדת.

גוללנו את דיבת הארץ – דיבת השממה והעזובה. בכמות לא עשינו גדולות. עדיין עומדים אנחנו בושים ונכלמים, נוכח המעט מזעיר אשר רכשנו לאחר כל כך הרבה שנים. עם של 17 מליונים, ועם שלא היה כל כך דל – מה עשה לגאולת אדמת מולדתו? היה זמן, שיהדות גרמניה בלבד היתה יכולה לגאול כל אדמת ארץ־ישראל בחלק קטן מהונה. אפילו יהדות פולין העניה היתה יכולה לעשות זאת. ואחרי יותר מששים שנה אנו עומדים עדיין רק במעט האדמה אשר רכשנו. אולם המעשה אשר עשינו גדול הוא, כי גוללנו את חרפת השממה, הוכחנו את יכולתה וכוחה הגנוזים של הארץ, גלינו שלא חוקי הטבע וגזרת השמים אלא העזובה וההזנחה של כובשים זרים ובנים חורגים השמו ארץ ברוכה ויקרה זו. ומעין מה שקרה לעם היהודי אשר גם בגלותו, בנכר, בתפוצה, בהיותו מושפל עד דכא, נתון למשיסה ומביזה, נרדף ונענה, נשתמרו בתוכו לאחר מאות השנים האלה כוחות־יצירה גנוזים ומעינות חבויים של ישע, גבורה וגאון אשר זנקו מתוכו לעת מצוא – קרה גם למולדת העם היהודי: לאחר מאות של חורבנות, מלחמות, הריסות ודלדולים, שמרה בתוך תוכה, בחביון הריה ועמקיה, ערבותיה וגיאיותיה, – מקורות וכוחות צמיחה ופריה, תנובה ויבול. וכשנתבעה מחדש על־ידי בניה־בוניה מתוך אהבה ועבודה נאמנה – נענתה.

זאת אשר הוכחנו. והוכחנו זאת לא בנקודה אחת ולא בחבל אחד. הוכחנו זאת בהר ובעמק, בשפלה ובערבה, בים ובקדם, בצפון ובדרום וכשהוכחנו כל אלה – והובררה לא רק זכותנו אלא גם יכולתנו – קמו עלינו צוררים והטילו דופי במלאכתנו. הטילו בנו עלילת הנישול. זהו אמצעי בדוק ביד שונאי ישראל. וכך היו עושים מאז ומעולם. מה לא העלילו עלינו? תורתנו ציוותה על “לא תרצח”, יותר מכל עם אנו סולדים בשפיכת דמים – כלום לא בדו נגדנו עלילת הדם? ולא רק במשפט בייליס ולא רק בימי הבינים, עוד בתקופה העתיקה היו סופרים יוניים אליליים מאשימים את היהודים, שהם בכל שנה תופסים יוני אחד, מביאים אותו למקדשם, מפטמים אותו שנה שלמה – ולבסוף זובחים אותו לפי מנהגי דתם ואוכלים את קרביו… לצוררינו כאן אין צורך בעלילת־דת. יש ענין להשמיץ לא כל כך את היהודים אלא את עבודתם ומפעלם. כי אנחנו שבנו לארצנו והשקענו כוחנו במפעל שבא לתקן את המעוות, שכובשי הארץ הזרים אחרי החורבן עשו פה בזה אחר זה: דלדלו את אדמתה, עקרו והשמידו יערותיה, הזניחו מקורות השקאתה, פרקו את עדי הריה ועמקיה, הפכו עדנה למדבר. לאחר הרבה מאות שנים חזרנו הנה, כשאין בידינו כוח שלון ואין לנו נסיון של עבודה וכמעט בלי אמצעים – ורק בכוח החזון והעמל והמסירות גלינו את הכחות הפוריים הגנוזים באדמת המולדת ובכל מקום אשר התישבנו בו הפכנו מדבר לעדן. ואז באו הצוררים והטילו בנו עלילת הנישול. אמרו: אתם מנשלים את הערבים היושבים בארץ זו.

ורבות סבלנו בגלל עלילת־נישול זו. אולם יש כוח לאמת, גם כשהאמת עומדת מאחורי עם קטן חסר־ישע, והעלילה נתבדתה על־ידי שופטים ומומחים, לא שופטינו ולא מומחינו, אלה אינם נאמנים, כמובן, אלא על־ידי שופטים ומומחים של העם השליט התקיף. הם חקרו ובדקו את טענות הנישול, ומצאו שאין להן שחר, והם מצאו מה שבעצם כל תייר יכול בנקל לראות כשהוא עובר בארץ לארכה ולרחבה, והוא רואה את השממה והעזובה והדלדול מסביב – ובתוכן פורחות הנקודות הירוקות המעטות אשר הקימו היהודים. ולאחר שהוזמה העלילה ניתכה עלינו לפתע פתאום גזירה שחורה, ולא גזרה אחת אלא שתים: גזירה ראשונה מיום 17 במאי 1939, גזירה של נעילת שערי המולדת בפני העם היהודי, וגזירה שניה מיום 28 בפברואר 1940, כבר בתוך מלחמה זו – גזירת הקרקע, אולי מרה וקשה מהזירה הראשונה. הגזירה הראשונה, גזירת העליה, גזרה רק על יהודי הגולה, ואילו גזירת הקרקע חלה גם על יהודי הגולה וגם על יהודי ארץ־ישראל. על פי גזירה זו לא רק חדלנו להיות אזרחי הבית הלאומי, לא רק חדלנו להיות הגרעין הראשון של האומה העברית המחדשת את מולדתה ושבה אליה: חדלנו להיות אפילו אזרחים שוויי זכויות בארץ פלשתינא.

בכל האימפריה הבריטית אין הפליה נגד יהודים, יותר מזה, אפילו בארצות הערביות, בעלות בריתה של אנגליה, בעיראק ובמצרים – על הנייר בכל אופן, אין בהן הפליה נגד היהודים, עושים אמנם פרעות בבגדד, אבל שלא לפי החוק, כי החוק אינו מפלה. וזו היתה הארץ הראשונה, העומדת תחת שלטון בריטי, שנפגע בה השוויון האזרחי של היהודים, וזו היתה הדוגמא הניתנת ע"י אומה אדירה לעמי ערב, כיצד לנהוג ביהודים. לפי הגזירה החדשה אין שום יהודי אפילו יהודי אזרח ארצישראלי, רשאי לרכוש אדמה או בית או עץ – אפילו לא בשכירות, – מחוץ לערים ומחוץ לשטח קטן על חוף הים התופס לא יותר מחמשה אחוזים של אדמת ארץ־ישראל המערבית.

ולכבודה של אנגליה יש לציין, שקמה סערה בפרלמנט הבריטי. ויש לעמוד על סערה זו. היא מאלפת מכמה וכמה בחינות. הן גם בתוכנו היו וישנם אנשים האומרים, שבעת המלחמה חייבים לעבור בשתיקה על כל העלבונות והפגיעות מצד הממשלה, למען לא יבולע למאמץ המלחמה, דיבור זה עלול לעשות רושם, כאילו בתוכנו יש ויכוח על מאמץ המלחמה, ויש חסידים יותר נלהבים ופחות נלהבים. רושם זה אינו אלא סילוף האמת. אלה שאינם סבורים, שיש לעבור בשתיקה על פגיעות. גייסו אלפי מתנדבים, הציעו לאנגליה מלוא עזרת היהודים בחומר וברוח, באנשים ובמשק, והעמידו את הדאגה לצרכי מלחמה בראש פעולתם הציונית, אלא שמתוך נאמנות עמוקה לרוח המלחמה ומטרותיה, מתוך נאמנות למעמד־כבוד יהודי במאמץ המלחמה, הם משוכנעים שאין להרכין ראש לעוול ופגיעה גם בשעת המלחמה.

והנה קרה משהו באנגליה. מיד עם הכרזת המלחמה נתאחד העם האנגלי, חדל ריב המפלגות, ולאו דווקא מפני שכולם נכנסו לממשלה. האופוזיציה נשארה בחוץ. נשארה הממשלה הקודמת. אלא שכל המפלגות תמכו במאמץ המלחמה של הממשלה. אולם כשנתפרסמה גזירת הקרקע בארץ ישראל, דרשו שתי המפלגות הגדולות – מפלגת הפועלים ומפלגת הליברלים – פיטורי ממשלת צ’מברליין־מקדונלד. שתי מפלגות אלו, וביחוד מפלגת העבודה, אינן מפלגות תעמולה בלבד. מפלגת העבודה היא מפלגה ממלכתית, אשר אלולי מחר או מחרתיים תיקרא לשלטון ביחידות. היא בכל אופן נושאתת את נפשה לקראת זה, היא רואה עצמה אחראית לא רק כלפי חבריה, לא רק כלפי הפועלים, אלא כלפי כל האומה האנגלית, כלפי הדומיניונים, כלפי האימפריה – אחראית לגורל המלחמה, לגורל השלום, לגורל העולם. ומה זאת ארץ־ישראל הקטנה והנידחה באימפריה הבריטית הגדולה, ומה היא גזירת הקרקע בארץ קטנה זו בשעת התגוששות־איתנים זו שבין בריטניה ובין גרמניה? ומפלגה זו הציעה אי־אמון לממשלה, והיתה מוכנה להביא לידי משבר פוליטי חמור באנגליה בגלל חוק הקרקעות.

מסופקני, אם רבים במפלגת העבודה – אם כי יש ביניהם ידידים לא מעטים מבינים כראוי מה זאת מולדת בשבילנו, ומה זאת קרקע בשביל העם היהודי המחוסר מולדת וקרקע, מסופקני, אם כולם מעריכים ומבינים זאת, אבל הם הבינו דבר פשוט: חוק זה יש בו משום הפליה גזעית ומשום הפרת אמונים, ומלחמה זו בעולם יש לה גם משמעות מוסרית ולא רק פוליטית בלבד. זו אינה רק מלחמה בין שתי מעצמות, אלא זוהי מלחמה בין שתי שיטות חיים, בין שתי תפיסות עולם. כך בכל אופן האמינו מיליונים מבני העם האנגלי הלוחם (בזמן ההוא לא נצטרפו עוד למלחמה לא רוסיה ולא אמריקה). ואנשי מפלת העבודה והליבראלים האמינו, שאנגליה נלחמת לא רק נגד מעצמה מתנגדת, אלא נגד משטר רשע ועריצות השולל כל הערכים המוסריים והפוליטיים שעליהם הושתתו חייהם וחזון עתידם, ובחוק הקרקע ראו פגיעה קשה בערכים אלה.

תוך כדי סערת המלחמה נתקיים בפרלמנט האנגלי, בששה למרס 1940, ויכוח סוער על הלכות קרקע והתישבות בארץ ישראל, ויכוח על חקלאות יהודית וערבית, על המפעל הציוני ועל יכולת הקליטה הקולוניזציונית של הארץ, על אדמות שוממות ורכישות קרקעיות יהודיות. ואד יצא מחבר הספר הלבן והסביר לעם האנגלי, שיש הכרח כלכלי בחוק זה המחלק, כידוע לכם, את הארץ לשלושה אזורים: אזור חפשי – התופס בסך הכל 5% ש מערב ארץ־ישראל (1,340,000) דונם), אזור אסור בהחלט ליהודים, התופס 63.4% של כל השטח (17,132,000), ואיזור שלישי של 31.6% (8,533,000 דונם), שבו אפשר לרכוש קרקע רק ברשיון מיוחד של הוד מעלתו הנציב העליון. ומהו ההכרח שבחוק? צפיפות־אוכלוסין מרובה מחוץ לשטח החפשי וסכנת חוסר עבודה הצפויה לערבים באיזורים אלה מתוך קניות קרקע על ידי יהודים.

כשקראתי דברים אלא שחור על גבי לבן, לא יכולתי להאמין למראה עיני. אם יש בארץ צפיפות אוכלוסין יחסית – הרי זו באיזור החפשי. על אדמת עמק החוף. השטח האסור ישובו דלול, ובחלקו הגדול הוא ריק מישוב לגמרי. כי לא רק כל הרי הארץ ורוב עמקיה הוטל עליהם איסור, אלא גם על הנגב כולו. ועל אדמה זו מספרים לפרלמנט האנגלי שיש בה צפיפות יתרה של אוכלוסין.

האמנם מאוכלס כל השטח הזה – וגם בצפיפות! – ואנחנו לא ידענו?

סידרנו אז “אכספדיציה” קטנה של ארבע מכוניות. יצאנו מירושלים דרך חברון ובאר שבע, ומשם סרנו מזרחית־דרומית, ירדנו דרך מעלה העקרבים, עברנו את כל הערבה עד אילת, וחזרנו משם לדרום ים־המלח, ובמשך שלשה ימים סיירנו את הסביבה – עברנו על פני 14,000,000 דונמים (למעלה מהחצי של ארץ ישראל המערבית), ולא מצאנו בכל האזור הזה אף ישוב אחד, אף כפר אחד, – רק פה ושם בידוי נודד במרחבים ריקים ופנויים. וכל האדמות האלו נאסרו עלינו באשר ישובן צפוף וצפוי לו חוסר עבודה!

והחוק קם – כי בימים ההם עוד היה רוב לממשלת צ’מברליין. והחוק שריר וקיים – החוק האכזרי והשטני ביותר בספר הלבן.

זהו חוק הגוזל מאתנו זכות מולדת וזכות אדמה וזכות שוויון אזרחי. יתר על כך: החוק פוגע לא רק בנו, בעם היהודי. הוא פוגע קשה בארץ. הוא גוזר שממה על אדמה החרבה, הוא ממשיך את פעולת ההרס והדלדול שעשו בארץ הזאת הכובשים הזרים – אולם עכשיו נעשית הפעולה לא באש וחרב, אלא בכוח החוק, הוא גוזר על התמדת השממה.

היעוד הכפול שנטלנו על עצמנו – יעוד התקומה של העם והארץ – מצווה עלינו לעמוד נגד הגזירה הזאת. במה נעמוד? בשלושת אלה: במדע, בעבודה, בגבורה!

במדע,– היתה לנו חכמת ישראל בגולה. וככל חיינו בגולה היתה חכמתנו נתוקה מהשורש, קרועה מהמקור, וטיפלה רק בבבואת־הדברים ולא ביסודם. חיטטנו בספרים – ספרים חשובים, גדולים ויקרים – כתבנו עליהם פירושים, ופירושי פירושים, וחקרנו את הפירושים והוספנו עליהם. גם חכמת ישראל זו מילאה שליחות – לקים מה שיכולנו לקיים בנכר, בגולה, אבל לא היתה זו תרבות־מקור אלא תרבות־בבואה בלבד.

אנו זקוקים עכשיו לחכמת ישראל חדשה. לא חיטוטים בספרים, אלא חיטוטים באדמת המולדת, בסלעיה, הריה, מעיניה, נחליה ונהרותיה. אנו זקוקים לחקירות פיסיקליות וחימיות, גיאולוגיות ומיטיאורולוגיות, אשר יגלו את צפונות המולדת, עשרה הפנימי הגנוז במעמקיה, אשר יבדקו אויר ארצה וגשמי ברכתה, זרם מימיה ופריון אדמתה, אשר יחשפו סגולותיה ופגימותיה, יכלתה ומומיה, ויציינו דרכי הבראתה והפראתה. אנו זקוקים למהנדסים וחוקרי־הטבע אשר יתכנו, בעזרת הנסיון של התישבותנו עד עכשיו ובעזרת הנסיון של ארצות אחרות, הקמת ההריסות והפראת השממה, בקנה מידה ארצי־ממלכתי, למען נעשה בכל האדמה הפנויה והערירית את אשר עשינו בששת האחוזים אשר כבשנו עד עכשיו, מה שעשו חלוצינו הראשונים במוצא, חדרה וראשון לציון – ומה שעושים צעירי חלוצינו בחוליתה, חניתא ועסלוג‘. יגלה חכמי ישראל – חכמי אדמה גשם וצמח – לחכמי אומות העולם את האמת החדשה מארץ־ישראל: אמת של ארץ נשמה המצפה לגאולה, לגאולת עבודה ובנין. על אמת גדולה זו הספונה בחביון המולדת מעידים שלשה דורות של חלוצים, ממיסדי פתח־תקווה ועד מתישבי עסלוג’. אלה הם עדי אמת, לא עדי שיטנה נפסדם, פושעים, בזויי אדם, אשר עליהם אפשר להגיד: אמור לי מי הם העדים ואומר לך מי הקטיגור – אלא עדי־יצירה הם, שלא בפיהם אלא בעבודתם הם מגידים את דברם. ועדותם החיה והנאמנה זורחת מן השדות והגנים, הכרמים והפרדסים – פרי עמל־כפיהם.

הדבר השני: עבודה. מעטה היא העבודה אשר עשינו עד עכשיו בארץ. וזהו חטאנו האמיתי. ואל נתנצל בהפרעה שאחרים הפריעו. לנו היא העבודה הזאת, ושומה עלינו להגבירה בלי הרף ועל אף כל המכשולים. עלינו להיענות לשני הקולות הקוראים אלינו –קול העם המעונה וקול האדמה הנשמה.

ונדרשת מאתנו גם – גבורה. אין כל בטחון שאמתנו וצדקנו, עבודתנו ויצירתנו יעמדו לנו כשהם לבדם. ועלינו גם לעמוד בשער ולהתגונן – מגן על חיינו, כבודנו, עליתנו והתישבותנו, מגן על זכותנו למולדת ולעצמאות.

מהחלטות כינוס “קול־האדמה”

הכינוס מעלה את דרכו של מנחם אוסישקין, איש הקרקע, שעורר ללא ליאות בעם היהודי את החרדה לגורל אדמת המולדת ואל הנכונות למעשה הגואל.

הכינוס מציין לטובה את הישגי הקרן הקימת בשנה הרביעית למלחמה. בתנאים החמורים של גזרות הקרקע השולטות היום בארץ נגאלו רבבות דונמים והורחבו גבולותיה של ההתישבות העברית.

הכינוס מעלה על נס את מאמצי אלפי העסקנים והתורמים של הקרן הקימת בארצות החפשיות של הגולה ובארץ־ישראל, שהעלו את הכנסותיה בשנה החולפת על למיליון ומאת אלף לירות.

בבוא השלום תעמוד ארץ־ישראל בפני התפקיד העצות של קליטת פליטי ישראל והתאמתם לחיי בנין ויצירה במולדת. אנו נתבעים להכין שטחי קרקע להתישבות בכפר ובעיר. החייל העברי, שידע לאחוז בנשק במערכה נגד הצורר, ידע בבוא השעה לפלח במחרשתו את שטחי אדמת המולדת המחכים לגואלם.

הכינוס מכריז, כי חובה על התנועה הציונית בתפוצותיה להכפיל את מאמציה למען גאולת הארץ ולהעמיד לרשות הקרן הקימת בשנה הבאה סכום של שני מיליון לירות למען הגשמת תכניותיה.

הכינוס קורא לקהילות ישראל בכל ארצות העולם להתלכד מסביב למפעל גאולת הארץ ולהקדיש לו את מיטב כחותיהם למעל הבטחת עתידה המדיני ועצמאותה הכלכלית של ארץ־ישאל, למעל חיזוק כחו של העם היושב על אדמתו.

ירושלים, הר־הצופים, י“ב תשרי תש”ד

אל הישוב העברי בארץ!

כינוס “קול האדמה”, שנתכנס שנית על הר־הצופים בירושלים ביום השנה לפטירת מנחם אוסישקין ז“ל. פונה בקריאתו לישוב העברי בארץ: התעוררו לתנופה רבת־כח ורבת־הירף למען גאולת אדמתנו! הקריאה “קרקע לפליטת ישראל”, שהושמעה בכינוסנו אשתקד, מצאה הד נאמן בישוב. מכסת הגאולה של הישוב בסך 125 אלף לירות נתמלאה למעלה מן המשוער: ל־170 אלף לא”י עלו הכנסות הקרן הקימת בארץ־ישראל בשנת תש"ג, שתצוין כשנת הישגים גדולים בעבודתנו. אולם גם סכומים אלה אינם מספיקים ואינם ממצים את יכלתו וחובתו של הישוב, ובודאי לא את צרכי המפעל ואפשרויותיו. השואה הגדולה שבאה על עמנו, אשר לא היתה כמוה מיום גלותנו מעל אדמתנו, גוזרת עלינו מאמץ לאומי עליון למען תת ניר בארצנו לשארית הפליטה של עם ישראל.

אנו נתבעים לכוננות לקראת הימים הגדולים הממשמשים ובאים, בהם נקבל פני אחים, אודים מוצלים מאש הכליון. נכין שטחי קרקע נרחבים למען פליטי הגולה לקליטת הילדים שנצליח להעלותם לארצנו בשעת המלחמה ולקליטת העליה הגדולה שתזרום לארץ לאחר המלחמה. ניצור בסיס קרקעי להתישבות אלפי החיילים המשוחררים, שישובו אלינו עם שלום הנצחון, וכן למפעלי שיכון בישובינו העירוניים. נרכז ונשלים את גושי ההתישבות הקיימים ונחדיר את ההתישבות העברית לאיזורים מרוחים – נרחיב את גבולות ארץ־ישראל העברית!

מאתים אלף לירה – זאת מכסת הגאולה של הישוב בשנת תש"ד. יתאזר־נא הישוב למילוי חובתו זו למעל גאולת הקרקע. כל אזרח בארץ נתבע להכפיל את השתתפותו במעשה הגדול הזה.

כיסופי החרות, אשר הודלקו בלבות המונינו תוך ים־הלהבות של חורבן הגולה, ימצאו את ביטוים במעשים של ממש, ביצירת עמדות־כיבוש חדשות במערכת העם הנלחם על תקומתו ועתידו.

ירושלים, הר־הצופים, י“ב תשרי תש”ד