רקע
פילון האלכסנדרוני
המלאכות אל קאיוס

המלאֲכות אל קאיוס קאליגולאה הקיסר השלישי לרומים

מאת ידידיה האלכסנדרי הוא פילון היהודי

ציר אמונים לעדת אלכנדריה של מצרים אשר שלחוהו רומה להעביר את מחשבת קאיוס אשר חשב לחלל את גאון עוזנו ואת בתי קדשנו בצלמיו בעבור עליו רוח שגעון לתת את לבו כלב אלקים, ומכתב אגריפוס חותם מלכי ישראל אשר כתב אל הקיסר:

נעתק ללה"ק על ידי

מרדכי אהרן גינצבורג



 

הקדמה    🔗

הספר הקדמון הזה הוא אחד מכלי החמדה אשר יצא מתחת ידי החכם הקדמון ידידי פילון האזרחי אלכסנדריה אשר במצרים, איש מלא תורת אלקיו וכליל חכמ' אשר רוח פלסופית פלַאטָא נוססה בו ביחוד איש אשר כח בו להתיצב לפני מלכים להפיק מאתם רצון, עליו שמו בנ“י עדת אלכסנדריה עיניהם להטיב להם את הרעה אשר הפגיעו בהם המצרים בימי הקיסר קאיוס קאליגולאה אשר נבאשו בו היהודים על דבר אשר מאנו לקבל אתו עליהם לאלהי תעתועים, והמצרים מהרו לצקת שמן על אֵש שנאתו בשלחם צירים מיוחדים רומה ובתוכם את החכם להרע את אפיון לחפוא על היהודים דברים אשר לא כֵן, אשר שפך על היהודים ועל אמונתם כוס לעג מרבה להכיל, אף הוא היה הראשון המתנכל לנו בעלילות דם אשר הרבתה את חללינו בגלות האחרון הזה, באמרו כי בדם עובדי כוכבים ומזלות יונים יתרצו היהודים אל אלקיהם, לולא עמדו פילון ויוסיפון חכמי ישראל בפרץ להשיב לעגו אל חיקו כיד החכמה והלשון הטובה עליהם עד אשר היה לשחוק הוא, ואם בימי קאיוס אשר שנא את היהודים שנאת הַוַת נפשו לא שָכל פילון לרַפֵא את שברי בת עמו, עד מהרה שב ורפאם בימי הקיסר קלוידיוס הבא אחריו, ובימיו קרא פילון – לפי עֵדות אייזעביוס – את דברי הספר הזה באזני הקיסר ובאזני זקני רומה בישיבת הזענאט אשר התפעלו מדבריו ומחכמתו ויצוו לשום את ספרו בעקדֵי הספרים לזכרון עולם אחרי אשר נתנו לו את כל חפצו לטובת עמו, וגם הדור האחרון הוכיח את צדקת פילון ויוסיפון מליצי ישראל נגד רשעת אפיון מלשינם, כי ספרי אפיון איש ריבם אשר כתב שטנה על ישראל ספו תמו מן בלהות, ותשובות אנשי המופת האלה עמדו לנֵס בטוחים ממשבתות הזמן המכלה את הכל ויתקיימו בידי מלומדי כל העמים עד היום, וידידיה ערך את ספריו בלשון יון הצחה הוא השפה המהלכת בין מלומדי כל הארץ בימים ההם אשר גם חז”ל לא משכו כבוד ממנה במקומות רבים עד כי סמכו עליו את הקרא יפת אלקים ליפת, ודברי הספר הזה עתיקים מלאי ימים מכל הספרים אשר חברו בעמנו אחרי חתימת ספרי הקודש וספרי האפוקריפיא, כי חברם בימי אגריפוס מלך היהודים האחרון כשלשים שנה לפני חרבן הבית, אשר בעת ההיא היתה עֵת צרה גם לעדת ישראל היושבים על אדמתם, מחמת הקיסר קאיוס אשר גזר להקים מצבה לו בקודש הקדשים, את כל אלה ראה פילון בעיניו ויצר בצרת עמו. ויחוקקם על הספר הזה לזכרון, וחכמי העמים הנכונים תמיד לקבל את הטוב מכל אדם ולהוציא יקר גם מן העם הזולל בעיניהם שמו את דברי הספר הזה כמותם על לבבם ויעתקהו אל כל הלשונות המהלכות בארצות אירופה, ורק אנחנו עם ישראל אשר המחבר הזה לכבוד הוא לנו ובשלנו חרד את כל החרדה הזאת לא חשנו לקיים את הספר הזה בידינו עד כי ככופי טובה נחשבנו לו:

ואמנם רבים המה ההתפעלות אשר יתרוצצו בלב הקורא את הדברים האלה, רגע ישתאה על מספר בני ישראל אשר רבו למעלה בימי הבית השני ויכסו כמעט את כל פני חלקי הישוב עד אם יעבור עליו הרוח לשאול מי ילד לנו את אלה? ורגע ישתומם על האמונה החזקה היצוקה בלבם לאהבה את אלקים ואת מקדשו על אף מלכי רשעה אשר דמו להעבירם מדתם, ותחת אשר בימי הבית הראשון המירו כבודם רבות בלא יועיל נרפאו מן מחלת הרוח הזאת בגלות בבל וידבקו בהשם ובתורתו, וכל רב ושליט לא שלט להטות רגלם מן הדרך הטוב הזה, פה יתאמר בכבוד אבותיו אשר המה היו היחידים בכל עמי הארץ אשר הרהיבו בנפשם עוז לבלתי תת כבוד אלקים לזולתו בעת אשר קבלו אותו כל העמים עליהם לאלהים, ופה ירך לבבו בקראו את המליצה הצחה אשר ערך מלכנו האחרון – ואם לא מזרע בית דוד הוא – אשר גם חז“ל הזכירוהו לשבח, (בכתובות דף י“ז ובסוטה דף מ”א ובבכורות פ"ג משנה ד'), ואת מסירת נפשו אשר הערה לטובת עמו ובני אמונתו, אשר כל הקורא בו תזרמנה עיניו דמעה כאשר התפעל ממנו גם קאיוס אשר לֵב אבן לבו, ופה תקצר נפשו בעמל אחיו אשר סבלו על קדושת השם, כי כל הדברים האלה ורבים מהם רשומים בכתב אמת בספר הזה, כאשר המה נמצאים בקצרה גם בסדר הדורות דף מ”א וביוחסין:

ואני מאהבתי את עמי ומכבדי את החכמים לא אחרתי מהעתיק את דבריו על טהרת לשון הקדוש כיד ה' הטובה עלי כאשר הגיעה לידי העתקה האשכנזית אשר העתיק הסופר עקהאַרד מלשון יון וידפיסה בלייפציג בשנת 1783 יראו חכמים ויוסיפו חכמה וטהורי לבב יוסיפו אומץ באמונתם, והיה זה שכרי:

ווילנא ך"ד סיון תמצ"ו:


 

מלאכות: פילון היהודי    🔗

עד אנה נהי אנחנו הישישים כילדים! שֵבָה זרקה בגויתֵינו מרוב ימים, ורוחנו יחבק עוד אשפתות הילדות כי נִתְעה בנפשותינו להחזיק את ההצלחה הרמיה לדבר קַייָם, והטבע ועַצְמֵי קניניה אשר אין יד השנוים שלטת עליהם, יהיו בעינינו כדברי רמיה כי נֵזֶל לשנות דרכינו ועלילותינו כאשר ישנו המצחקים בצחוק הקוביה את אבני המשחק, ונחשוב כי הדברים אשר הַמִקְרֶה יסודותם ישמרו תפקידם יותר מהדברים העושים משטרם על פי חוקות הטבע, וילידי הטבע הקיימה ימעלו במשמרתם יותר מתולדות המקרה, בינו בסבה אשר תסב במשפט המעוקל הזה ותמצאו כי תולדות קצרי הראות היא אשר ישפיקו בילדי הַהוָה מחסרון עינים לראות את העתידות, על כן יכוננו מצעדי רגלם על פי החושים הכוזבים ולא יפנו אל משפט השֵכל אשר הוא בלתי עלול לתעות כמוהם, כי החושים לא יורו לנו בלתי אם את הַהוָה אשר הוא נגד עינינו, והשכל יעפיל לרוץ אורח עד קצות העתיד הצפון במרחק, אבל כי עין השכל הזאת החדה מעין בשר תֵכַה מאד באשמתנו, כי מקצת בני האדם יכהו אורה בשתיה אשר לא כדת: ומקצתם יפרשו עליה בגד כליל הַבַעֲרות הגדולה בכל הרעות המוצאות את האדם בארץ,

ובכל אלה העתים האלה והמקרים אשר קרו בימינו יוכיחו לכל מסתפק עד אם יִוָוכֵחַ כי יתעשת האלקים לבני האדם, וביותר קרוב ישעו ליראיו קוראי שמו באמת, המה חבל נחלת אבי כל הנמצאים ומלכם עם סגולתו הנקראים בשפת כשדים בשם ישראל, אשר תרגומו בלשון יון “איש רואה אל”1 והדבר הזה לדעתי מעלה אשר כל חפצים לא ישוו בה יהיו חפצי הכלל או חפצי יחידים, כי אחרי אשר מטבע האדם להתעורר אל הכבוד אל הענוה ואל הטוב בעת אשר עיניו רואות את מורהו את הורו ואת זקניו: עד כמה יתחזק לבבו אל מעשה הצדקה והמישרים אם ישוה נגד עיניו תמיד את הנעלה על כל ברואי תבל: את הבלתי נוצר אשר הוא הטוב והמרומם הנעלה והמאושר בתכלית! או – לדבר כמשפט – את הטוב מעצם הטובה, את המאושר מעצם האושר, ואת השלם מעצם השלמות ומכל דבר אשר תתפוש מחשבתינו באפני הדבור האלה, כי קצרה יד כח הדבור לתפוש בדברים את שיג האלקים, הבלתי נראה לעינים והבלתי מוחש אל החושים, עלה יעלה הכח ההוא בתוהו ויאבד מחסרון דברים אשר יהיו לו למעלות ולמדרֵגות לעלות על ידיהם על מושג הכוחות הסובבים אותו (ואף כי עד תכלית רעיון מחוייב המציאות אשר סִבָתו בעצמו, הלא גם אם יתנו כפות כל הרקיעים את קולם ויספרו לא יעוזו להמציא אמרים ואָפני דבור כאשר יאתה לו) ככח הבריאה, כח הסדרים המתקיימים את קנייני הטבע על כנם, כח ההשגחה, ויתר הכחות הפועלים על הנבראים, מקצתם פעולת חסד ומקצתם פעולת עונש, כי גם העונש יחשב לחסד באמת, המתייחס אל מדת ההנהגה ואל סריה, ואין הנהגה ישרה אשר לא תכלול תחתה את שני הקצות האלה, שכר לטובים ועונש לרעים, ומטובת העונש להפוך לפעמים את הרעים לטובים, או לעצור למצער בעד האנשים הקרובים אל החטא במחשבת לבם מחטוא בפועל ידיהם, כי בהיות העונש הרודף את הרשעים נגד עיניהם ימשכו מחטא את ידיהם,

מי ראה ולא פחד ורחב לבבו באחוז האיום את השלטון על היבשה ועל הים אחרי מות טיבעריוס אשר הניח את המלוכה ליורשו על מכונתה הטובה, ארצות המזרח והמערב נפגשו, ממלכות הצפון והתימן נשקו ויתכלכלו לממלכה אחת, הלועזים והיוונים אנשי הצבא ויושבי הערים היו איש לזרוע אחיו, ויכונו יד אחד אל תכלית הישוב לאכול במנוחה את פרי השלום. עד כי כל הרואה בכבוד המלוכה ההיא וישתאה על ההצלחה הנפלאה אשר נפלה בגורל קאיוס, לו נכסים כבירים ואוצרות צבורות לחמרים, לו מטילי זהב ומכמני כסף בהמון, מקצתם טבועות בחרט למטבֵע, ומקצתם יצוקות לכל כלי חמרה המפארים את שולחן כבודו, ועל כל אלה רמה ידו בחיל צבאו, לו רגלים ורוכבי סוסים צבא היבשה וצבא הים, ושפעת הכנסות יוצאות ממקור נאמן אשר לא יכזב לעולם, בידו השלטון על הארצות הנכבדות ועל המדינות העדינות אשר במשפט אמת יכָלְלו בשם “כִיפַת הישוב” כי הפרת והריין נחלי קדומים יתארו גבולה ויפרידו בינה ובין נחלת האשכנזים פראי הגוים מעבר מזה, ובין הפרתים הזאַראַמאַטען והשטים השובבים במדותיהם כהאשכנזים הנזכרים מעבר מזה, וארצות הישוב ממשרח שמש עד מבואו והאיים המוקפים מים אקיאנוס, גם מקצת הארץ מעבר לים ההוא והלאה סרו למשמעתו, וכל בני הארצות האלה בני רומה ואיטליאה כבני אזיה ואירופה צהלו לקראתו ויחדו בשמחה את פני מלכותו, לא היתה כשמחה הזאת מיום היות מלוכת רומה יְרֵשָה לאחד הקיסרים, כי דמו כל בני הארץ כי באו ימי המנוחה והשלום ימים אשר יקפאו איש איש על שמָריו כן בנכסי המדינה וכן בנכסי היחידים להתענג על רוב שלום עד בלי יָרֵחַ, ותהי כל הארץ מלאה מזבחות במות וזבחי תודה, ויושביה לבושי מכלול בעטרות פרחים וצרורות, שבעי ששון בלבם ואותות שמחה על פניהם, זבחי שלמים שירי נעימים, אנשי משחק ומסבות מרעים, שבתה כל מלאכת עבודה וכל מעשה יד עמל, כי כל הארץ קדשה את עִתָה לשמחה, לא נכר בעת ההיא שוע לפני דל ונכבד לפני נקלה, הנושה לא נָגש ואשר נושה בו לא נענה, האדון לא התכבד והעבד לא נכנע, כי חוק השממה יצק רוח אחד על כל בשר, עד כי כל הרואה את ממלכת רומה בשממתה זאת ואמר כי אמנם לא ברוח המשל ובהפלגה דברו המושלים על דבר הצלחת כל הארץ בימי קדמונים, כי היתה הארץ מושפעה בכל טוב וביחוד בכל זני דגן, ויושביה היו בטוחים מרוגז ומפחד, ויבלו ימיהם ולילותיהם בששון בשבחי משפחה ובזבחי ערים שבעה חדשים:

אולם בחודש השמיני רפתה רוח השמחה, בענות קאַיוס את נפשו במשתה שמָניו עד אשר הונח במחלה על משכבו, כי תחת אשר כל עוד טיבעריוס חי כלכל את נפשו במשפט ההסתפקות הפך אחרי מותו את לבו לרדוף אחרי התענוגים והמותרות, נתן בכוס עינו וישת יין למרבה, בקר את המרחצאות החמים בלא עתו אחרי מלאתו את כרסו במשמנים ובממתקים משא לעיפה, אנס נפשו להקיא ולהוריש את מאכלו מבטנו לפנות מקום למאכלים חדשים, אף נתן לקדֵשים ולקדשות חילו, ויעש כל דבר תועבה המפריע את שלום הגוף והנפש להפר את האחוה ביניהם, כי עֵקֶב הסתפקות בריאות ושלום, ועק הזוללות רפיון וחולי, ואחריתה דרכי שאול,

ושׁמועת המחלה העוברת על נפשו נפרצה בארץ בעת אשר היו עוד שערי הים פתוחים לפני האניות, טרם יסגיר הסתיו אשר התעתד לבא את מבוא הים לפניהן, אשר בגלל הדבר הזה ימהרו בעת ההיא סוחרי ערי המרחק אשר אין חפצם לחרוף בארץ אחרת לשוב למקומם ולארצם, ויהי כבוא השמועה על דבר מחלת קאיוס והנה אסף הזמן את רוח השמחה מן הארץ פעם אחת וישלח תחתיו רוח כֵהָה ואת כל צבאות העצבון אשר ברגליו לכסות כל פני המשפחות והערים, נֶחְלו כל בני הארץ על שבר הקיסר ויתענו ממצוקת נפשם יותר מאשר התענה קאיוס ממכאובו, אחרי אשר מכאוב קאיוס נגעה עד גויתו לבדה, ובני הארץ התענו בנגעי לבב בשבר רוח ובכל מחלה הנוגעת עד הנפש, נשבר רומה בקרבם ויאָסֵף שלום לבבם, פסה תקוותם ונפחה נפשם מדאגה על דבר העתידות, כי ערכו את ימי החושך הנכונים להם בקחת הזמן את אדונם מעל ראשם, ויחזו להם ימי רעב ומלחמה, ימי חרבן ושממה, ימי גלות ועבדות מגור וחרב, ואין עזרת מצר בלתי אם יחונן הזמן את קאיוס ויקימהו ממשכבו, על כן כמעט רפתה יד המחלה ממנו, עשתה לה השמועה המהירה כנפים לעוף במעוף אחד בכל הארץ ותשא את הבשורה על כנפיה הקלות עד קצות הגבול, כי היתה כל הארץ צמֵאה לשמוע דבר הקיסר עד כי עמדו על שפיים כפראים שאפו רוח בשורה כחנים, עד אשר יצקו עוברי אורח מים קרים על הנפשות העייפות האלה על ידי הבשורה הנוחמה כי קם קאיוס ממשכבו וישב לאיתנו, אז שבה מצהלות רוח בני היבשה ויושבי האיים גם היא לקדמותה, ותהי רפואת הקיסר שקוי לעצמות כל בני הארץ, לא היתה כשמחה ההיא בכל מדינה ובכל עם ביום מלאתם את יד מלכם לעצור בעמם או ביום מלות מלכם ויחזק, וכל הרואה את מלא רוחב ממלכת רומה בשמחתה דמה כי אך זה היום אשר עזבו האנשים האלה את יעריהם ואת ערבותם לחיות חיי חברה וישוב בערים, או היום המירו את המערות ואת מחילות העפר בערים בצורות חומה דלתים ובריח, או אך זה היום אשר עזבו את משובתם ואת לחם החמסים אשר אכלו לחיות חיי מוסר ומנוחה בצֵל מושל באדם צדיק אשר ירעה במקל נועם את צאן מרעיתו, כי לָאַט הזמן את עיני הַשֵכל עד לאין הוציא תועלת אמת למענהו, ואף אחרי ההשערה אשר המה משערים על דרך הקרוב (וואהרשיינליכקייט) המה זונים, לא ידעו דבר אל נכונה.

לא נמשכו הימים והנה הפך הזמן לֵב אחר להמושיע הזה אשר לו עמי אזיה ואירופה יחלו להריק גם להכלל גם לכל פרט ופרט נחת וברכה עד בלי מצרים ויהפך פתאום לבן פריץ שוט שוטף אשר אין מעצור לרוחו, אז – לדבר על פי האמת – הסיר את מסוה הכחשים אשר היתה פרושה על אכזריות לבו ויעמוד גלוי פנים קבל עם, ויגאל כפיו באון להתגולל על עמיתו במעלת השלטון על בן דודו הגואל הקרוב לטיבעריוס ממנו (כי קאיוס היה נכד טיבעריוס במשפט הקבלה (אדאפציאן) והוא היה נכדו יוצא ירכו) ויתאנה לו לאמר כי צדה לקחת נפשו בסדר, אף כי היה נער ורך אשר עתה אך הגיע לפרק ימי העלומים ולא היה רגלים לחדש הזה למול עליו, והשמועה אומרת כי לו האריך טיבעריוס עוד ימים אחדים כי עתה הדיח את קאיוס אשר נבאש בעיניו על דבר אכזריותו מפני נכדו זה אשר לו יאתה הירושה, אפס כי אבדו עשתונותיו מחמת המות אשר הקדימו טרם יהיו לו ידים להוציא מחשבתו אל הפועל, וקאיוס שם ערמה מעוזו להציל את כבודו למראה העין ויאסוף את גדולי הארץ וידבר לפניהם את הדברים האלה, הן באמת יַטֵני לבבי לקיים את צוואת טיבעריוס ולתת לעמיתי זה אשר הוא בן דודי ביחס המשפחה ואחי ביחס האהבה את חלקו בממשלה, וגם בלעדי הצוואה לא מצאתי גם אני טוב לי כי אם לקחת עזר כנגדי להקל מעלי את משא המשרה העמוסה עלי לעיֵפה אבל עיניכם הרואות כי נער ורך הוא אשר לא יכון לצאת ולבוא בלתי אם במצות מוריו מלמדיו ומנהליו עליו, על כן אמרתי אהיה אני לו למורה דרך ולמלמד להועיל, ומהיום והלאה אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן בשפת חלקות כאלה גנב את לבב ראשי העם לבלי דעת כי רעה בלבבו, ואת בן דודו הונה מאחוזתו בירושה, כי לא לבד אשר לא נוסף לו און על אונו על ידי הקבלה אשר קבל אותו לבן כי נגרע חזקו עוד, ולקאַיוס היו על ידי הקבלה ההיא ידים לעשות את בן דודו את כל חפצו באין מעצור כי נוספה לו כח האבות על כח המלכות ואחרי אשר על פי חוקה רומה יד האב שלטת על בנו שלטון בלתי מוגבל, ומי יעיז איפוא לדון עם הקיסר התקיף ממנו ולצוותו על בנו ועל פועל ידו! ויהי הזבח הראשון אשר הכריע קאיוס לטבח הנער הרך הזה קרובו ועמיתו בממשלה, אשר עליו שמו כל העם פניהם להמליכו אחרי טיבעריוס על פּי משפט הירושה אשר לנכד לרשת כסא אבי זקנו במות אביו על פניו, כי צרה עין קאיוס לחלוק את הממשלה על כן הגה אותו מן הדרך, ולא זכר לו את ילדותו ואת אהבת נעוריו אשר גדל ואשר התרועֵעַ אתו תמיד,

השמועה מספרת כי אכף אותו לשלוח יד בנפשו לעיני בעלי הפקודות אשר שלח עליו אחרי אשר אסר עליהם בחזקת היד לשלוח את ידם לפגוע בבן מלכים, כי זכר איש כמשים הזה את חוקת המשפט לאחרים ולא נתנם לחלל בידים את קדשי המלוכה אשר הוא בוסס ברגליו – והעלם הרך הזה אשר לא ראה במות אדם מעודו, אף לא למד ידיו מלחמה כדרך בני המלכים הנותרים אשר ילמדו מלאכת הרצח למען ידעו לפקד לבא מלחמה, פשט צווארו לטבח ויחל את פני מלאכי המות לפגוע בו. וכאשר מאנו לשלוח ידם בו כמצות קאיוס עליהם התנצח לאחוז הדקר בידו וילאה בחסרון ידיעתו מקום יציאת הנפש למצוא מקום נכון למכת מָות. עד אשר היתה יד מלמדי הרצח האלה עליו להורות לו את המקום אשר יתקע את הדקר בו – ויהי הנסיון הראשון והאחרון אשר נסה האומלל הזה במלאכת המלחמה לשלוח יד בנפשו,

זאת היתה ראשית חטאת קאיוס אשר חטא למורישו לבית טיבעריוס, ואחרי אשר לא נשאר לבית הקיסר איש עוד אשר נחשד בעיניו כי יעוז להתנגד לו הרפה מהם ויחגור מתניו נגד מקראָן אוהבו, הוא מקראָן אשר עמד למעוז לו בכל דבר הנוגע אל השלטון, אבל לא בימי מלכותו לבדם התמכר לעבודתו (כי אוהבי עשיר רבים, והאהבה אל הגדולים תולדות החנופה היא) כי אם ימים רבים לפניהם בעת אשר חתר אל המלוכה, ובעת אשר נבאש בטיבעריוס על דבר שנאתו את בית קלוידיוס ונטותו אחרי משפחת אמו, כי היה לטיבעריוס שכם אחד על בני דורו בחכמת ראות את הנולד כבמתנות ההצלחה, ובעינו הלטושה לחדור משכיות לבב גבר ולהוציא תעלומה לאור צפה מרחוק כי לא יאריך נכדו ימים אחריו אם תכון המלוכה בידי קאיוס, וגם בלעדי זאת נחשב קאיוס בעיניו לאיש אשר לא יאתה לו מלוכה, כי היה שובב בטבעו ושונא את הרֵעות, תהפוכות ולא סדרים במדותיו, דבריו לא בהשכל ופוחז בכל עלילותיו לולא עמד עליו מקראן כמליץ יושר להגיד לטיבעריוס ישרו ותומתו בכל מקום ובכל עת אשר מצא נכון לחפצו, וירגיע את רוח החשד ובדאגה המפעמת את טיבעריוס ע"י ההבטחה כי נפלאה אהבת קאיוס אליו, וכי נמצא הוא בטוב לבב להָסֵב את המלוכה לנכדו מאהבתו אותו, ואך רוח הבושה המתנוססת בקאיוס תשנה דרכו ועלילותיו לפעמים לעולל עלילות ברוח תהפוכות ואהבת הַשִנוים תחת אשר באמת רוחו נכון בקרבו ושונא אורח שקר. ועד כמה פעמים נתן מקראָן רגלים לדברי ההתנצלות האלה על פי הערובה אשר התערב לפני טיבעריוס באמונתו אשר הראה לבית הקיסר מעודו, וביחוד בהעבודה אשר עבדו להפר את מחשבות זעיאַנוס אשר חשב רעה על בית הקיסר, כי אין ברוח קאיוס רמיה, ובדרך כלל היו שפתי מקראן מלאות תהלות קאיוס תמיד (אם תחשבנה התנצלות על מחשבות רעות אשר לא יצאו אל הפועל לתהִלָה) כי בשר תהלתו תמיד כאשר יֵבַשר איש את תהלת אחיו או בנו העובד אותו,

הן אמת רבים אומרים כי לא קנה קאַיוס את לבב מקראן לאהבתו בחסדיו אשר הטה לו, בעשותו אותו הראשון לכל דבר המלך, כי אם על פי אשת מקראן אשר עגבה על קאיוס באהבה מְסֻתֶרת היתה שומה, כי רב כח אשה – וביחוד אם היא אשת מעדנים – להטות לֵב אישה בחלק שפתים לכל חפצה, ומקראן אשר לא ידע דבר הקיקלון המוסב מאת קאיוס על כבודו נפתה אחר אשתו אשר בזרה לו מלא חפנים ידידות ועגבים להשיב אהבה עזה אל חיק עוכר ביתו וכבודו:

ומדעת מקראן בנפשו ערוך את הטובות הגדולות אשר עשה את קאיוס בהיותו בסכנת מות, לא חָש גם להוכיח דרכו על פניו מדי יראה בו דבר אשר לא כַדָת. כי חשקה נפשו כנפש אמן מהיר לתת לפעלו רגלים לכון ימים רבים ולא יבלה לא הוא ולא אחרים את מעשה ידיו, על כן מדי יראה מקראן את קאיוס הוזה מתנמנם במסבת מֵרֵעים נכנס אליו ויעירהו משנתו, אחרי אשר הַשֵנָה בשבתו במסבה מִתְנַגֵד גם אל חוקי דרך הארץ גם אל חוקי הבטחון (כי איש תנומות נכון לכל פגע) ומדי יראה אותו לוטש עין חומדת על המרקדים ועל תנועותיהם המשונות עד כי נשאו לבו לעשות כמוהם, או אם יראה אותו פוער פיו יתר על המדה הראוים לכבודו לצחוק בקול עוז כַיֶלֶד על העגבים אשר בפי ההוללים המתהוללים לפניו, או אם יתפעל לקול השרים והמנגנים עד אם יעבור עליו הרוח לתת קולו בשיר גם הוא, אז יעבור על מקראן רוח קנאה לקנא לכבוד המלוכה ונגש אליו ודחפו בלט למזכרת מוסר, ובשבתו אתו לבדו ואין זר ביניהם ילאט עמו דברי מוסר לאמור לא יאתה לכבודו להגָלות לעיני הרואים בשחוק ההוללים ולאזני השומעים בנעימת הזמרה כְהִגָלות נגלות אחד המון העם, כי אם הרם ירים כבודו על כל סביביו גם במדותיו ובמנהגיו כאשר הוא מרום עליהם במעלת הממשלה, ולא לכבוד למושל ממשל רב ביבשה ובאיי הים להתחרות בשירים ובמחולות בעגבים ודומיהם. כי אם כבודו יהי חדש אתו בכל עת ובכל מקום בדברים ובמעללים, כרועה נאמן אשר עיניו צופות תמיד על כל עלילות סביבותיו למען יחכם מהם, גם בשבתו לראות בצחוק המתהוללים אל יְמַלֵא עיניו בתנועת גוויותיהם לבדה כי אם יתבונן על הַתִחְרָה אשר המה מתחרים בדקדוקי הצחוק עד מלא שערה להוציא משחקם למענהו בשלֵמות, ויאמר בלבו אם כה יתחרו האנשים בדברים אשר אין חפץ בם בלתי אם תענוגי החושים לבדם למען בצוע שכר שבח שוא ותהלת הבל, עד כמה המשפט להתחרות לאמן גדול אשר ממדת כל בני האדם בידו! ומה היא האומנות החמודה הזאת אשר אין מחמד למעלה ממנה אם לא המלוכה! כי היא תאמץ את זרועות אנשי האדמה למלאות פני תבל פרי תבואה, היא תחגור בעוז מתני החובלים לכסות את פני הים בהמון אניותיהם, היא תחבר ארץ אל ארץ בקרבת המשא והמתן, להמיר את מותרות הארצות ומחסוריהן זו בזו, הקנאה לא היתה שלטת מעולם בכל הארץ אף לא בחלק אחד מחלקיה, כי תולעת זוחלת היא המשרכת דרכיה במקום צר לזרוק מרה באיש אחד במשפחה או בעיר עד למרבה אבל עד עם ועד ארץ ומלואה לא תבוא, וביחוד מיום מלוך מלכי החסד ממשפחת צעסאר הרוממה אשר רחקו בזרוע את כל דבר רע אשר דבק בנו וידחו אותו להלאה מגבול ארצנו, ואת כל הטוב והמועיל אשר נדחו מאתנו כעת מן העתים קרבו בימינם המלאה צדק מקצוי ארץ ומפאת ים לחדות אותנו בשמחה את פניהם, והמושל הוא רב החובל אשר בידו האניה האוצרות את חין האדם בקרבה, ואשריו אם יוליך אותם בטח אל חוף האושר, אין שמחה לו כי אם כשמוח כל הארץ על הטובות אשר יקבלו מידו, אנשי עם הארץ התחובבו לפעול איש איש מסת כח ידו לטובת הכלל, ומחובת המושל להמציא עצות לטובת עם הארץ ולהגדיל תושיה, לפתוח אוצרותיו ברוח נדיבה ולתת לעם הארץ חלק בה, אפס כי יכלכל דבר אוצרו במזמות למשוך חלק ממנו ליום צרה:

אמרים אמת כאלה הרצה האומלל הזה לפני קאיוס מחפצו להטיב דרכו אבל קאיוס איש המרי וקשה העורף בטח בלבו להתנגד למורו בכל יכלתו ויתמכר לעשות הַהֵפֶך מכל אשר הורהו, וכמעט יֵרֶא את מקראן מרחוק ואמר אל אנשי חצרו לאמר והנה המורה הלזה בא להורות ללא תלמידו, הנה היועץ בא לתת עצה ללא שואלו, לְלַמד את המלומד ממנו לנצח את החכם ממנו, כי יסתולל להורני דרך מלכים ואני לא ידעתי מאין לו הידיעה בדרכי הממשלה? הן אני כוננתי ברחם הממשלה כי אבות אבותי וכל משפחתי מולדת אבי ומולדת אמי היו מלכי קדם, והם המה היו לי למורי צדק מיום הולדי, מבלעדי היתרון במעלות תולדיות אשר יזכו בהם השליטים את בניהם, כי כאשר ישוו הבנים לאבותם בתארי הגויה כן ישוו להם בכחות הנפש! עד כי קרוב הדבר מאוד כי גם בכח סגולת הממשלה יזכו המלכים את בניהם, ואיך איפוא יעוז איש זר נבער מדעת בדברי המלוכה ללמד מוסר מלכים לאיש אשר תְאָרַתו הטבע על אבני המלכות ברחם אמו ואשר גֻדַל על ברכי מלכים! אחרי אשר מודעת זאת כי קצרה רוח איש פרטי לחקור חקקי לב איש הנולד למלוכה, ובכל זאת ילבשו עזות כחדם לנַצֵח יליד מלכים בסודות השלטון אשר דבר אין להם בהידיעה הלזו,

מן העת ההיא חשב מחשבה להסיר את מקראן מעל פניו, ויתאנה לו בעלילות אשר לא היה להם רגלים אבל דומות לאמת, כי לא יבצר מאיש מְזִמות לכסות דבר שקר בכסות אמת למען גנוב דעת הבריות ויוצא עליו עלילות דברים כאלו אמר מקראן לאמור “הן קאיוס פועל כפי הוא, כי בבחינה ידועה חלו ידי בו יותר (או לכל הפחות לא מעט) מידי אבותיו, אחרי אשר שלש פעמים היה קרוב למות בידי טיבעריוס לולא גנותי אני עליו בדברי תחנוני, וגם אחרי מות טיבעריוס לא נסבה לו הממשלה כי אם ממני אשר הוכחתי לשומרי ראש הקיסר העומדים תחת פקודתי כי קאיוס הוא האיש אשר אנחנו מבקשים במסבות האלה אשר יעצור בנו ויחזק את יתר הדברים הנוגעים אל המדינה על כנס המשפט הראשון” ועל ידי דברי בלע האלה הבאיש את מקראן בעמו אשר לא ידעו עוד את תהפוכות לבב קאיוס כי נהפך בלשונו הוא עד כי לא רגזו כאשר הומתו אחרי ימים אחדים גם מקראן גם אשתו אהובת קאיוס אשר כפרה את אהבתה אליו בנפשה, זאת הברכה אשר ברך כפוי הטובה הזה את מקראן על אהבתו אותו ועל העבודה אשר עבדו להצילו מחרב טיבעריוס ולהסב לו את המלוכה, וגם האומלל הזה ואשתו נאנסו לשלוח יד בנפשם, ואף כי היה הקול נפרץ כי התרצה קאיוס אל אשת מקראן באהבה מסותרת, בכל זאת לא מלטה חייתה כי אין חֵפץ קיים באהבת בשר, ואחרי אשר הִשְבִיעַתו למס מתריס ויקץ בה,

ואחריו שנס קאיוס מתניו לגול ממנו את חרפת חותנו מרקוס זילאנוס בן משפחה רוממה ואיש רב פעלים, אשר אהב את קאיוס אהבת אבות לבנים אף כי מתה בתו אשת קאיוס, ואשר קווה כי במדה ההיא ישיב קאיוס גם הוא אהבת בנים אל חיקו, על כן לא מש גם הוא ללמדו דרך צדקה וארחות יושר, וצדקה היה לו לעמוד על הקיסר כצופה על מעלליו בזכות משפט, כֵן על פי יחס משפחתו הנעלה וכן על פי יד החתונים הטובה עליו, כי עוד לא תַמָה ברית החתונים ביניהם אחרי אשר אך זה מעט מתה בתו, אבל קאיוס אשר היה בעיניו חכם ומתון גבור וצדיק מכל האדם אשר על פני האדמה, שנא מלמדיו יותר מאויביו, על כן חשב לו את תורותיו אשר הורתו לחטאת, ומדעתו בנפשו כי נכונים לו מאת חותנו ימי מוסר ותוכֵחה על דבר נטותו אחרי התענוגים וישלח בסתר את חותנו אחרי בתו לארץ התחתית:

ודבר שלשת הגדולים האלה המומחים איש אחרי אחיו נשמע בארץ ותהי מהומה גדולה בעיר ודברת כל העם במקהלותם היה רק על אודותם, אפס כי הסתירו דבריהם לדבר בלט מפחד קאיוס, בכל זאת לא נמשכו הימים ויהפך הגלגל. כי תהפוכות בלב המון העם לנטות אחרי כל רוח במשפטיהם בדבריהם ובעלילותיהם, כי מאנה נפשם להאמין כי ההפך לרעה טבע קאיוס אשר אך זה מעט קנה את לבבם בענוותו בטובתו ובאהבתו את הבריות על כן חשבו מחשבות לתת למלכם צדק, ויהי כאשר חתרו להשיב צדק עד משפטו וימצאו את הזכות אשר המה מבקשים, את רשעתו לבן דודו הצדיקו על הדרך הזה לאמור “הממשלה על פי טבעה לא תכון, בלתי אם בידי יחיד, ואחרי אשר במסיבות האלה הרכיב הזמן שני אדונים לראש הארץ לא תכון שלוותה כי אם במות האחד, על כֵן הקדים קאיוס בעוד ידו חזקה לעשות לעמותו את אשר עשה עמיתו לו אם הוחיל קאיוס עד אשר ישגה חיל, ועל הדרך הזה לא יחשב לו המעשה הזה לרצח כי אך את חייתו הציל במות עמיתו” ואילו עוד יחשב לו לצדקה כי הציל את כל קהל רומה במות היחיד הזה, כי מי יודע אם לא חלק לבב העם לצדדים אלה נטו אחרי קאיוס ואלה אחרי בן דודו וימלאו את הארץ דמים ומלחמה, סוף דבר אין טוב לארץ כי אם השלום! והשלום לא יכון כי אם על פי ממשלה נכונה! והממשלה לא תכון כי אם בידי היחיד, על כן היתה גזרה מאת האלקים לכונן את טובת הכלל על רעת היחיד הזה,

את דמי מקראן כסו בכסות הצדק באמרם לאמור “גאות האיש הזה פרצה חוק ועברה על כל גדותיה כי לא ידע את דברי האורים אשר בדעלפה האומרים, דע את נפשך והוא בחסרון ידיעתו את נפשו העפיל להפוך את גלגלי ההנהגה הישרה, כי המשפט להאדון לצוות ולהעבד לקבל מצוה והוא בגאותו חתר להפוך העליון לתחתון ויעוז לצוות לאדונו לקבל מצוה מפי עבדו, מידו היתה לו הַמָוְתָה, כי הפתאים האלה ברוח אוולת או ברוח חנופה שנו לשונם לקרוא דברים בשמות לא־להם, ויהיו להם העצות לפקודות והיועץ לפקיד מצוה”

גם את דמי זילאנוס חותנו השפוך לא נבצרה מאתם לכסות, באמרם כי זילאנוס בדלות שכלו עבר ואשם, כי דמה כי יד חותן "שלטת על חתנו כיד האב על בנו, ובאמת גם האבות אם המה אנשים פרטים התחובבו לתת יתרון וכבוד לבניהם אשר המשרה בידם, ומה יש איפוא צדקה לחותן לנַצֵח על חותנו היושב על כסא המלוכה, ומה גם היום אחרי אשר מתה בתו! ואם אמאם אמת כי ברית החיתונים פורשת כסות קרבה על שתי משפחות רחוקות עד אם תהיינה לאחדות! הלא הקרבה ההיא לא תעמוד כי אם כל הימים אשר ברית החיתונים עומדת על כנה וכמעט תמוש יתד החתונים ונפלה גם הקרבה אתם,

דברים כאלה הרצו חֲפֵצֵי צדקת קאיוס בכל בתי המסבות, כי התעו בנפשותיהם לבל תכזב תקוות כל הארץ המיוסדה על טוב לבב קאיוס ואל אהבתו את הבריות כאשר לא היה לכל קיסר לפניו.

ואחרי הראות קאיוס את גדלו ואת ידו החזקה בשלשת האנשים האלה אשר היו הראשונים ליד הכנסיה (כי שנים מהם היו ראשי הארץ במעלת הזקנים ובחברת האבירים והשלישי היה גואלו הקרוב אליו בבית הקיסר) נשא את נפשו כי שבר את זרוע כל העם עד כי לא יעוז אנוש עוד להרים יד בו, הזקנים יחרדו מאחרית זילאנוס אשר אין במקהלתם בחור וטוב ממנו, האבירים ילבשו שממה על מות מקראָן ראש חברתם, וידי כל ילידי בית הקיסר תבהלנה על מות בן דודו יורש העצר, אז חלף רוחו ולא היה חקר לגאוָתו ויבז את כל אשר בארץ מתחת עד אשר הטהו לב הותל לחתור על מעלת אלוקה ממעל.

בראשית חטאתו נתן רגלים למחשבת הפגול אשר הורה לבבו הזונה על דרך ההקש הזה, המלך מתיחס אל עמו ביחס הרועה אל הצאן, וכגבוה מעלת הרועה על הצאן כן גבהה מעלת המושל על העם, אם כן איפוא כאשר נפלאה מעלת הרועה על הצאן בטבעו ובמולדתו כֵן נפלאה מעלת הרועה על צאן תפארת הטבע היא מעלת המושל על בני האדם – בטבעו ובמולדתו, וטבע אלקים חיים לו, ואחרי אשר ארג לו הפתי הזה את קורי העכביש האלה התכסה במעשיו ויהי לו ההקש ההבלי הזה לאמת ברורה, כי חזקו הבליו בעיניו כראי מוצק עד כי לא התבושש לפרוש אוַלתו בקהל רב ולאמר לַכל כי אלקים הוא, וילך בהוללותו מחיל אל חיל וממדריגה למדרגה ממדרגת בַר אלהין אל עצם כבוד אלקים ויכונן מלצותיו דרכו ועלילותיו על פי הדרך אשר יאתה לאלהים חדשים (אמר המעתיק העברי במקום הזה חשכתי ידי מהעתיק דפים אחדים המספרים את כבוד הבגדים אשר לבש קאיוס ביום מלאתו את לבבו להשתמש במטה האלקים, והדמות אשר ערך לו המחבר עם כל אחד מהאלילים אשר התאמר בכבודם, כי כל אלה להבלי המיטעלאגיא יחשבו אשר בסודם לא תחד השפה הקדושה, ואם המחבר בנפשו (בכל שנאתו את הבלי המיטעלאָגִיא משנה שנאה כן מפאת היותו יהודי וכן מפאת היותו פלסוף אלוקי) אשר ערך דבריו בלשון יון לא חש להרעים את קאיוס בהבליו בהראותו כי גם כבוד האלילים אשר הוא מתאמר בם לא יאתה לו אני אשמור דרכי מחטוא בלשון קדשי בעוד הבלי המיטעלאגיא לנגדי),

עקוב לב האדם בכל הדברים הנוגעים עד רוח גאוָתו, ומה גם אם רוח ממדת הכבוד ובקשת הנצחון נוססה בו ועוז מלכים בידו להוציא חפצו למענהו, ומאתם היתה נְסִבָה להורידנו ממרום עוזנו עד מעמקי שאול, כי נחשד נחשדו היהודים לבדם מכל עמי הארץ כְיָאֲתָה להם מאת הוריהם ומנהיגיהם ומוריהם וביותר מפי תורתם הקדושה ועל ידי מנהיגיהם (אף כי לא נכתבו בספר) אמונת אלקים יחיד אבי התבל ויוצרה, ויתר גויי הארץ אנשים ונשים ערים ועמים מדינות וארצות וכל יושבי תבל כולה כמעט, אף כי נאנחו בסתר פנים על ההוללות אשר קאיוס שואל מאתם נשאו פנים ויתכחשו לו לעיני השמש לבזור לו מלא מפניהם תהלה וכבוד עד כי נוספה לו גאוה על גאַוָתו, ומקצתם גדשו את סאת התהלה על כל גדותיה בקבלם אותו עליהם לאלוה תעתועים למרות עיני כבוד יקירי רומה אנשי הדרור אשר לא נסו במנהגי עם לועז כאלה, אך היהודים לבדם עם הסגולה מכל העמים נחשדו בעיניו כי לא יֵחַתו מפניו כי נסו מעודם לתת נפשם כופר תורתם ולקבל את המות עליהם בשמחה כחיי עולם מתת להפר אף קוץ אחת מחוקי אבותיהם, והתורה בעיניהם כחומה נשגבה אשר אם ינוע אך אבן אחד ממנו ויתר הבנין יעמוד על מכונו ונפל הקיר אחד אחד עד היסוד, ומה גם אחרי אשר לא נקלה היתה שאלת קאיוס, כי הקשה לשאול לו גדולות אשר אין גדול ממנו, להפוך איש מכאובות בן תמותה לאלקים חי עולמים אשר אין ראשית לו, הלא זאת נאצה גדולה אשר אין למעלה ממנה (א"ה גם במקום הזה השמטתי שורה אחת אשר היא לדעתי תוספות ממעשה ידי זולתו) בלעדי הכפירה וכפות הטובה אשר יסתובב מן הדבר הזה בתתנו לאדם כבוד האלקים הטוב אשר אין תכלית לבמו המכביר עתרת ברכה וטובות אין קֵץ לכל חלק וחלק מחלקי הַכל הזה:

על הדרך הזה קדש הזמן עלינו מלחמה רבה אשר לא ידענו שחרה, כי מה רעה לעבד מאיבת אדונו הרובצת בו! ובני הארץ הלא עבדי הקיסר הזה, ואם לא נחשבו לעבדים בימי הקיסרים ההלכים לפניו אשר לא הכבידו אכפם עליהם ולא הפרו חוק, הלא קאיוס זה הרשיע מאשר לפניו כי אסף את החסד ואת היושר ויתן יד להתנגד אל כל חוק, ובעשותו את רצונו לחוקת משפט גמר אומר להעביר כל המחוקקים אשר לפניו כדברים אשר אכל חפץ אין בם, ואנחנו היהודים בענינו הלא לעבדי עבדים נחשבנו מן היום אשר נהפכה המלכות לרשעה,

ויהי כאשר הגיע הדבר אל המון עם אלכסנדריה ויאמרו בלבבם אך זה היום שקיוינו! ויוציאו לאורה את רוח המשטמה אשר היה עצור בעצמותם מימי קדם, ויתגודדו כולם כאיש אחד למלא את מושבות היהודים רוגז ופרצים, כפריצי חיות חגרו אכזריות חמה ויתקוממו על היהודים כאלו סגר אותם הקיסר בידי ההמון לשבט אפם, או כאלו הי' שבוי חרב, פרצו שערי הבתים באגרוף רשע ויגרשו את בעליהם ואת נשיהם ובניהם מהסתפח בנחלתם, ואת כליהם ואת מחמדיהם הטובים נתנו לשלל, ולא היה במחשך מעשיהם כגנבי לילה השמים חושך סתרה להם כי אם לאור הצהרים נתנו את בתי היהודים לבז וילכו וישתבחו עם הבזה אשר בזזו לפני כל עובר כאלו באה במורשה לידם או כאלו קנו אותה במחיר, ומקצתם אשר שללו שללם באגודה ישבו ברחובות קריה לחלק שלל אף בעיני בעליהם הראשונים ויוסיפו להרעימם בדברי מהתלות היורדים חדרי בטן להוסיף מכאוב על מכאובם, ותהי הצרה גדולה כי פתאום נהפכו עשירי עם לעניים מרודים, בעלי השפע לאנשי מחסור על לא חמס בכפם, גולים מבתיהם, נדחים בראש כל חוצות, בלי מחסה תחת כיפת הרקיע לחורב ביום ולקרח בלילה,

ובכל זאת היה הראשית הזאת מצער והבא אחריו הכביד יתר מאוד, כי הרשיעו לכנוס המונים המונים גברים נשים וטף מכל קצות העיר אל מקום צר אחד כבהמות שדה ברפתיהם, ויאמרו לענות נפשם ברעב עד אם יתמו מחסרון מחיה אחרי אשר לא הצטידו די צרכם לעתות בצרה כאלה, או להתימם בלחץ אשר ילחצו איש את אחיו במקומות הצרים האלה, ויתר הרעה והלחץ יאכל האויר המשחת אשר התקלקל על ידי נשימת ההמון הגדול הזה, או (לדבר על פי האמת) על ידי האנחות הרבות אשר המה מוציאים ממעמקי לבבם במקום הנורא אשר נמצאו בו, מקום אשר אין בו דבר מכל המחסורים אשר תחסר נפש האדם, והיה בשאפם רוח לתת רוחה ללבם ושב הרוח החם אשר התלהט על ידי נשימתם ובקע ועבר דרך החוטם והפה כאש לוהט בקרביהם החמרמרים, לסכסך – כדבר המשל הקדמוני – אֵש באֵש, כי הָרֵאָה והקרבים אשר על ידה מיוסדים מחלקים חמים מאוד בטבעם, ורק כאשר יגח עליהם האויר החיצון ויקררם די שעור הראוי אז תכלכל הנשימה דרכה על נכונה, אולם בבקוע אליהם אויר חם רוח זלעפה להוסיף חום על חומם הטבעי אז תכבד יד הנשימה עד לא יוכלו כלכל, והאומללים האלה קצרה נפשם בעמל המקום הצר ההוא התמלטו ויפוצו בנמלי הבתות ואל שפת הים באשמנים ובבתי הקברים במקומות אשר לא יחסרו למצער אויר נקי לרוח אפם, והנשארים אשר בעיר והבאים מן הדרך מבלי דעת את כל אשר נעשה נפצעו מאת ההמון באבנים ובנבלי חרש או הוכו מכת רצח במקלות על חלקי קויותיהם הָרַכִים וביחוד אל קדקדם מכת מָוֶת, ומבטלני העיר אשר אין להם כל מלאכה עמדו אנשי משמר סביב המקום הצר אשר נדחו המוני היהודים שם לבל ימלט איש מהם, כי רבים מהנכשלים האלה לא חשו אל האורבים הנצבים להכרית את פליטי הנדחים בדרך ויחישו מפלט להם מן המדמה ההיא, כי בחרו היות חללי חרב מחללי רעב, ומקצת אנשי רשע הציבו אורב על יד היאור ללכוד אנשים יהודים הבאים באניות לערוב מערבם, והיה בנפול אניה נושאת יהודים בידם ולקחו את כל שללה ואת בעליהן היהודים יתפשו בחצי גויתם והשליכום על המוקד אשר ערכו ממשוטי האניות ומקרשיהן,

ונבחר עוד המות הזה ממות השרופים בעיר על מוקדי הנעצוצים והנהלולים אשר ערכו מחסרון עֵצים, כי בהיות קָשֶה לאֵש לתפוש בדברים האלה ונוח לִכְבות עד כי לא יהיו מוקדיהם לגחלים! כי עתה כלו העלובים האלה בעשן חייהם וַיְחָרֵכו – ומקצת המומתם אשר עיפה נפשם להורגים ויפרפרו בין מות לחיים סחבו בחבלים אסורים ברגליהם ברחובות העיר, כי הפראים האלה הרעים מחית טרף לא ידעו שָבֵע אכזריות, עד כי גם המות לא כִלָה חמתם, וַיְנַוְולו את המתים על ידי מרמס רגליהם ובקצצם אותם לגזרים עד כי לא נִכְרו לאברי אדם ולא נשאר עצם אל עצמו להנתן לקבורה,

ובידי השליט אשר בעיר היה חיל ועזוז להשקיט שאון המתקוממם האלה על נקלה, אבל כאשר ראה אוון ולא התבונן שמע צעקת העשוקים ויהי כאשר אשר לא שומע באוָתו לחרחר ריב, חזק את ידי מרעים להוסיף רעה על רעותיהם, אז החליפו כח ידיהם להרוס בקורות את המון בתי הכנסיות אשר היו לנו למרבה בחלק ההיא בעיר, מקצתם ערו בידים ממהרות לרעה עד היסוד ומקצתם שלחו באֵש בחמת רוחם ולא חשו על הבתים אשר סביבותיהם פן יהיה גם המה לבעֵר, אף על אותות חותמי המלכות אשר היו ספונים בם כפארים, שליטים, כותרות, מצבות מוזהבים וכתובות, אשר היה להם לחוס עליהם לכבוד הקיסר לא שתו לב לחמלה, כי בטחו בשנאת קאיוס את היהודים כי לא ידרוש את עלבון כבודו מידם, אחרי אשר תכריע השמחה לאיד היהודים שנואי נפשו את אבלו על כבודו המחולל אשר חללו בהָרֵעָם ליהודים,

ויוסיפו לחנוף את קאיוס עקב יתן בידם כח לעשות חפצם ביהודים, ויטמאו את יתר בתי הכנסיות אשר לא היו לבער ולשממה בעזרת המון היהודים הגרים סביבותיהם, בדברים אשר לא כדת המה לנו, כי הציבו בהם את צלמי קאיוס לטמאם, ובהגדול בהם הציבו מצבת ברזל גדולה נשואה במרכבה עומדת על ארבעה סוסים, ויהיו נבהלים להרע עד כי לא חכו עד בוא לידם מרכבה חדשה ויאתה לכבוד הקיסר, ויקחו מבית הועד מרכבה נושנה אשר לא תצא חלאתה ממנה וסוסים מלאה מומים מכף רגלם עד קדקדם, אשר נקדשה בימי קדם לאשה לקלעאפטרה אם אם זקנה לקלעאפטרה מלכת מצרים האחרונה, ויציגו אותה במקום קודש מצבת זכרון לכבוד הקיסר, ואם במשפט יושר בני עונש המה העושים זאת, הן גם מרכבה חדשה בתבנית המרכבה המקודשת לאשה לא יאתה לכבוד הקיסר, ואף כי לחלל את גאונו במרכבה הנושנה ההיא בנפשה אשר נקדשה לאיש אחר זולתו! הלא אם יגע הדבר לאזני הקיסר הלהוט מאוד אחרי כל הדברים הנוגעים לכבודו והיה מרה אחריתם, בכל זאת נשאו הפושעים האלה את נפשם כי יחשב להם הדבר הזה לצדקה לפני הקיסר, כי הפכו את מקדשי אל אלה למקדשי קאיוס, ובאמת לא על כבוד הקיסר היה לבבם כי אם להכעיס את היהודים, כפי התעודה הנאמנה אשר אני מוכיח בזה,

ראשונה הן לא הקימו המצרים מעולם לכל רב ושליט מעשרה השליטים אשר השתררו עליהם במרוצת שלש מאות שנה צלם ומצבת זכרון בבתי כנסיות היהודים, אף כי היה להם מלכים מעדתם הקרובים להם, אשר גם המה נתנו לבבם כלב אלקים עד כי נקראו גם בעל פה גם בכתב מפורש בשם “אלקים” ומדוע לא עשו להם את הכבוד הזה? הלא ידעו כי אנשים המה, וגם האריות הזאבים התנינים והכלבים חית ארץ דגת הים ועוף השמים היו להם לאלילים עד כי מלאו את הארץ במזבחותיהם באשריהם ומקדשיהם הגדולים עם הקטנים.

אולי יענו עתה על השאלה הזאת את אשר לא עלה על לבבם לענות בעוד מרות מלכיהם עליהם, לאמר, כי משפטם לכבד את המעלה הרוממה אשר המלך עומד עליה יותר מאשר יכבדו את המלך בנפשו, ואחרי אשר מעלת הקיסר ואשרו רוממה על מעלת מלכיהם הראשונים מבית תלמי על כן יאתה להם יתר שאת ויתר כבוד, אבל הוי בוערים! (הס מהזכיר נאצה קשה מזו) מדוע לא כבדתם את טיבעריוס ההולך לפניו בכבוד הזה? הלא הוא יסד את המעלה הזאת לקאיוס, ובידו היתה הממשלה על היבשה ועל הים שלש ועשרים שנה לא גרה מדון בארץ יון או בארץ אחרת, כי בכל חשק לבבו חלק לכל עמי הארץ את מנחות השלום ורב טוב, אולי לא זכה משפחתו בעיניכם לכבוד הזה? הלא גם מולדת אביו גם מולדת אמו היו בני עליה, אולי לא העיר אזנו לשמוע בלמודים? מי בכל בני דורו משכיל וחכם ממנו? וגם בדברים הנוגעים אל השבה הטובה אין ערוך לו במלכים ובקיסרים אשר לפניו, והכבוד אשר עשה לו שכלו החרוץ הקנה לו בימי ילדותו את שֵם “הזקן” וכל המעלות האלה לא עמדו לו לקחת כבוד מידכם,

ומה אומר מסגולת האנשים אשר כח נפשו פרץ גבול טבע האדם בכל דבר צדקה ומישרים, הראשון אשר התכנה בשם “אגוסט” על חסדו ועל ממשלתו הכוללת, כי לא מורשה היא לו השם הזה מאבותיו כי אם הוא קנהו ויזכה בו לחברהו אל מעלת הקיסריות למורשה, הוא אגוסט אשר קבל את המשרה על ארץ מלאה רוגז ומבוכה, האיים והיבשה התחרו לצרור זו את זו, ומיקירי רומה עמדו בראשם, לא ארכו הימים והנה חרחרה הקנאה על דברי הממשלה ריב בין שני מצוקי ארץ בין איזה לאירופה ויתמרמרו יושבי קצוות איש אל אחיו בחמת רוחם למלחמת תנופה, ויתרגזו מירכתי ארץ אלה מול אלה בחמה שפוכה ביבשה ובים מורה מאוד עד כי חשבה משפחת האדם לפול איש בחרב אחיו, לולא מנה להם הזמן שליט ורב כאגוסט רב פעלים אשר השבית מלחמות עד קצות הארץ ויהי להם למושיע ולמציל, הוא העביר רוח צח בארץ תחת רוח סערות הסוערים מכל פאה וירפא את המחלה המתהלכת בארץ יון וביתר הארצות אשר מוצאה ממזרח ומימין ותוצואותיה עד מערב ועד צפון ואשר הניחה את רשמי קללותיה גם בארצות התיכונות; הוא שבר את מוטות עול הברזל אשר היה על צוארי כל הארץ, אשר השבית את ריב הצדדים בגלוי ובסתר, הוא פנה את הים מאניות השודדים וימלאהו תחתיו באניות משא ומתן, קרא דרור לערים ויתן להם סדרים תחת צלמות, הפך גוים פראים ושובבים לבעלי תרבות ואוהבי רֵעות, הרחיב גבול ארץ יון בהטותו את לבב שכניה לקבל מדות היוונים עד כי נפרצו בקרב הארץ ארצות יון לרוב, הוא שר השלום אשר חלק בצדק לאיש ואיש את אשר נכון לו, לא כסה ולא הסתיר את הטוב מהם,

ומוֹשל באדם צדיק זה אשר היה להם לאב ולמלך שלש וארבעים שנה לא נכבד בעיניהם להציב לו יד ושם מצבה וכתובת זכרון בבתי כנסיותינו, באמת אם יאתה לאיש כבוד אלקים כי עתה אין נבחר ונכון ממנו לזה, ולא לבד על דבר היותו אבי בית אב הקיסרים אף לא על דבר היותו המטיב הכולל הראש והראשון אשר אחז בתבונת כפיו בשלטון המדינה תחת הידים הרבות אשר חלו בממשלות הארץ לפניו (שפרה לי מליצת האמרערום במאמרו לא טוב חֲלוק את השררה לידים רבות) כי ברבות הדֵעות ירבו הָרָעות, כי אם יען נמצאה כל הארץ לחלוק לו כבוד נפרז, כאשר יעידו ההיכלים ומבואיהם חצרותיהם יצעיהם בכל ערי הקדומים והערים החדשות הבנוים לכבוד אגוסט אשר אין כערכם באלכסנדריה, למי תדמו את המקדש זעבאטיאָן הבנוי לכבוד אגוסט על דבר היותו מָגֵן לעוברי ארחות ימים? המתנשא מול מבוא ים רחב ידים עד גבהי שמים ונשקף ברב גדלו עד למרחוק אשר אין כמוהו בכל הארץ, וחלל המקדש ההוא מלא מתנות מצבות וכתובות ערוכות לשמו, המיופות בכסף ובזהב, הביטו אל גדלו ותמהו על רוחב יצעיו ועקדי ספריו, אשֵריו חצרותיו ומבואיו, ותהלוכותיו המגולות המפוארות בכל כלי חמדה, אשר בחיקו יערו עוברי הים את תקות לבבם בצאתם ובבואם, ויושבי אלכסנדריה גם המה לא משכו כביד ממנו אבל בכל זאת לא המציאו חדשות על בתי כנסיותינו, כי הניחו לעם ועם את תורתו אשר הוא חי מפיה, ובכל אלה אין איש מכם בארץ אשר יאמר כי גרעו אנשי אלכסנדריה את חוק אגוסט ולא נתנו לו את הכבוד הראוי לו, ומדוע לא נתנו לאגוסט את חוקי הכבוד אשר קאיוס דורש מידם? שמעה ואגידה לכם שורש דבר כאשר עם לבבי, כי ידעו את לבב אגוסט ואת חוקו לקיים בידי עם ואם את חוקי אבותיו כאשר קיים בידי הרומים בני ארצו את חוקיהם גם המה, גם את אשר קבל מידי העמים את הכבוד הנפרז אשר צקו לרגליו לא קבל מחפצו בכבוד אלוקים למרות עיני חוקי זולתו כי אם מאשר דרשה מעלת ממשלתו הרוממה מאתו להרבות תפארתה על הפנים האלה, אבל מעולם לא מסכה עליו חמדת הכבוד רוח עועים לתת את לבו כלב אלקים, כאשר לא נמצא כי כנה את נפשו בשם אדון או אלקים אף לא נתן לאחרים לכנותו בשמות האלה, והוא אגוסט היה מָגֵן עם יהודה אשר ידע בהם כי תועבע היא להם לתת כבוד אלקים לאַחֵר, ומה היה משפטו את העם הזה? הן לא נכחד ממנו כי נאחזו היהודים בחלק הגדול מעירו מרומה אשר מעבר לנהר טיבער – מרביתם היו משוחררים שבוי חרב הבאים לאיטאליה לרגלי שוביהם ושמה נקרא להם דרור, ומעולם לא נאכפו לשנות את חוקי אבותיהם ומנהגיהם כי אם כננו להם בתי כנסיות להתאסף בהם ביחוד ביום השביעי להתבונן ביסודות התורה אשר הוא מורשה בידם מאבותיהם, העמידו עליהם מצוה לאסוף כסף ראשית תבואתם וישלחו ירושלימה לזבוח בעדם להשם, את כל אלה ידע הקיסר ולא כִהָה בם, לא גרשם מהסתפח באדמתו ולא גרע מאתם את משפט אזרחי רומה, כי אם הטה חסדו להם כלעמים אחרים היושבים בארצו, ויקל עוד בעיניו את אשר לא חדש דבר בדרכי בתי הכנסיות ולא הפריעם מהתאסף בהם להגות בתורת אבותיהם ומשלוח כסף ראשיתם ירושלימה. וַתִכָבֵד אמונתינו עוד בעיניו עד כי פָאַר גם הוא גם רבים מבני ביתו את בית קָדשֵנו במתנות יקרות, ויקדש נכסיו להקריב על מזבחנו קרבנות לאל עליון יום יום, עד היום הזה זבחי זכרון מזכירים חסדי הקיסר בהיכל השם, גם בצדקת פזרונו אשר היה משפטו לחלק לעניי ארץ מולדתנו בכסף ובתבואה חדשים לסדרים לא גרע את חוק עניי היהודים, והיה אם יִקָרֶה כי יחול יום עשות הצדקה ההוא בְשַבָת יום אשר אין המשפט ליהודים להוציא לקבל ולעשות דבר לכָל חֲיָיתָם ומה גם לרכוש דבר על ידי מלאכה, יצוה הקיסר את פקידי הצדקה לשמור לבני יהודה את חלקם בצדקה הכוללת ההיא על יום המחר:

על פי המשפט הזה נשמרו כל האומות והעמים מנגוע בקדשי חוקי היהודים ובמנהגיהם אף כי שנאו את היהודים שנאת האומות זו לזו, וגם בימי טיבעריוס אשר היתה שומה על פי זעיאנוס להרגיז את היהודים היושבים באיטאליה במחשבות הכְלָיָה אשר חשב עליהם, לא ארכו להם ימי הרוגז, וכמעט הושב על זעיאנוס אופן זרחה על היהודים שמש צדקה וירָאֶה בעליל כי אך להַוַת נפשו התגולל על היהודים בעלילות שוא מדעתו כי נאמנים המה בבריתם את הקיסר ולא יתנוהו אבוד בידי זעיאנוס, על כן פקד טיבעריוס את פקידי הערים לכלכל בנחת את דבר היהודים בכל הערים אשר נדחו בהן, כי העונש אשר שם עליהם לא נוטל על הכלל כי אם על היחידים המעטים אשר עברו ונענשו, ויתרם יעמדו על משפטם ועל מנהגיהם וישָמרו מאת הפקידים בתוך יתר העמים האוהבים את השלום מטבעם, כחוק המנוחה הכוללת השלטת בארץ,

וקאיוס זה באוַולתו ובגאותו היה המעט בעיניו לקרוא את נפשו בשם אלקים ויוסף באוולתו לחשוב כי אלקים הוא באמת, ויושבי אלכסנדריה היו הראשונים והנדיבים בערי יָוָן ובערי יתר העמים אשר לקחו רצון מידו את חפצו הנפרז והבלתי טבעי הלזה, כי מלומדים המה במלאכת החנופה ורחבה דעתם להתכחש ולגנוב לבב אנוש, ולשונם הרמיה מהירה לדבר שקר וחונף מרבה להכיל, אף לא יחושו לכבוד האלקים עד כי יקראו בשמו לחית הארץ לחסידות לנחשים עד התנינים האכזרים לא נעדרו, לכולם בשם אלקים יקראו, ואחרי הבזבוז הזה אשר יבזבזו בכבוד האלקים (לשחוק מכאיב לבב כל יודע דרכם התועה ועזותם הנמרצה) מה נקלה היה להם להוליך תועה את הפתי אשר לא ידע את הנאצה אשר ינאצו המצרים את האלקים בדברי פיהם! על נקלה נפתה קאיוס ברוח גאוותו ובחסרון ידיעתו את דרכי המצרים לחשוב כי היה באמת לבני אלכסנדריה לאלקים אֶמֶת! אחרי אשר לא בסתר כי אם בראש כל חוצות קראו אליו מלא את שמות הכבוד אשר המה קוראים לאליליהם על כן חשב להם לצדקה את מעשה הרשע אשר חדשו להכעיס בהם את בתי הכנסיות, בחשבו כי לכבודו עושים המה את מעשיהם כאשר נוכחו כי אלקים אמת הוא, כי ספרי העתים ילידי יום יום אשר בני אלכסנדריה מריצים אליו (והספרים האלה היו מבחר שעשועיו עד כי כתבי הסופרים הנותרים לא נחשבו בערכם למאומה בעיניו) מסכו עליו רוח עועים לחשוב תועה, ומשרתיו העומידם לפניו גם המה צקו לפניו נחלי חנופה בוז ולעג על היהודים כמים, כי היו מרביתם רשעי מצרים אנשים אשר חמת תניני ארץ מולדתם נוססה בם, ובראשם היה העליקאן עבד מצרי איש נבזה ונתעב אשר התגנב בחצר המלך פנימה בערמתו ובכחשיו, ואשר יד אדונו הראשון היתה עליו לטובה ללמדו את הידיעות הנעימות, ואחרי כן נתן אותו מתנה לטיבעריוס. אפס כי לא עמדה לו השעה כל ימי מלוכת טיבעריוס השונא תעלולי הנערים ומשחקי ימי השחרות כיד הדֵעָה המיושבה הטובה עליו מנעוריו, ורק אחרי מות טיבעריוס, וקאיוס מלא את מקומו, איש אשר משך ידו את בעלי התענוגים והנעימות בכל מיני התעלסות, אָז התנער העליקאן מעפר ויער את רוחו לעמוד במקום גדולים בדברים האלה לאמר "הנה באה העת אשר קוית, ועתה קום העליקאן והראה את אשר בכחך, כי שומע ורואה לך מאת המלך. הן לבך מלא נכלים ולשונך מלומדה לדבר דברי צחוק ושנינה, ידעת להרנין לב אנוש בשעשועי אליל ובמצחקי הבל, אף לשון למודים לא חסרת על פי הידיעות הנעימות אשר קָנית, נַס נא וערוב דברי שנינות במהתלות אשר תשים, והיה ראשית פיך צחוק ואחריתו מרירות, אז תטה אליך את לב האדון הזה אשר לבבו נוטה לקבל לשון הרע דברי בלע מיוסדים על אדני מהתלות ושחוק, הלא ידעת כי אזניו פקוחות תמיד לשמוע שטנה ונאצה, ובידך החומר אל המלאכה הנכבדה הזאת, צַק כוס לעג על היהודים, ועל מנהגיהם אשר ידעת מנוער על פי המהלכים אשר היה לך בין המון עם אלכסנדריה אנשי הלשון, אז טוב לך,

רעיוני הבל ונכלי רשע כאלה המה הרהיבוהו לבקש קרבת קאיוס ולא הרפה ממנו גם ביום גם בלילה, ובכל עת אשר היתה אוזן קאיוס קשבת לו להוציא על היהודים דבה רעה ודברי שטנה במרוצת דברי מהתלות ולעג כאשר אהב קאיוס עד כי העמיקו לבוא עד חדרי לבבו, כי לא נתן את נפשו כאחד השוטנים הבא להוכיח בנו רעה פנים בפנים, כי אם בסתר פנים זרק בנו מרה ובדרך העברה כלאחר יד הבאיש את ריחנו בעיני הקיסר, עד כי רעה לנו איבתו המסֻתרת יותר מהשנאה הגלויה אשר נטו לנו מתנגדנו, ולא שוא ישערו אחרים כי ידי מלאכי אלכסנדריה היו במעל הזה אשר גָרו את העליקאן בנו בהבטחתם אשר הבטיחו לבזור לו גם כסף גם כבוד ויקר כאשר יבא בְלִוְיַת קאיוס לעִירָם לאלכסנדריה, עד כי נפתה הנקלה הזה אחר הכבוד אשר תתן לו העיר המעטירה ההיא לעיני הקיסר ולעיני גדולי כל הארץ הבאים איש איש ממקומו לראות בכבוד הקיסר וַיִמָצֵא לחפצם, ימים רבים לא ידענו את האורב היושב לנו בחצר הקיסר בסתר לצמיד עלינו מרמה ולא הפגענו בלתי אם את אויבנו הגלוים, אבל כמעט נודע לנו כי העליקאן מורה עלינו חצֵי לשון יורדים חדרי בטן חָתַרְנו בכל עוז לחקור איזה דרך נֵרַך לבבו להשיב ידו מאתנו, כי יגורנו מאוד מפני שטף אפו אחרי אשר ידענו כי הוא הראשון ליד קאיוס, אתו יאכל ואתו ישתה אתו ישחק בצחוק הקוביה, אתו יאבק ואתו ירחץ, הוא שומר הסף בחדר משכבו, והוא שר שומרי ראשו בחצר המלכות אין קרוב לקאיוס ממנו, ואזני הקיסר פקוחות תמיד לשמוע הוללות ודברי מלשינות מפיו המהיר במלאכתו להרנין לב הקיסר ולהרעים את היהודים והנוכל הזה התנכל בנו לשנות דרכו, ההוללות אשר לפי המשפט היא עיקר מלאכתו עשה לְטָפֵל אל דברי השטנה, והשטנות אשר לפי ראות העין יצאו כלאחר יד מפיו בשטף הלשון הֵנָה היו לו באמת לעיקר וליסוד, ואחרי אשר חִזֵק כֵן תרנו פרש נֵס וילך בחמדה כאניה אשר הרוח מאחוריה אל מגמת פניו קדימה – וַיֶרֶב ביהודים עלילות בעלילות ויספה חטאת על חטאת, עד אשר היינו חטאים בעיני הקיסר חטאת לא נוכל כפרה,

לשוא חתרנו להתרצות אל העליקאן כי בגודל לבבו וברוחו הקשה לא נתן לאיש לבוא ולהרצות דברים לפניו נוסף לזה לא ידענו אם לא העירה איזה שנאה פרטית את לבו להבאיש את רוח היהודים בעיני הקיסר, על כן הרפינו מפגוע בו ונבחר לנו דרך אחר אשר יאתה לנו, כי מצאנו טוב לנו לערוך דברים אל הקיסר בכתב כולל כל התלאה אשר מצאתנו וכל הדברים אשר אנחנו מבקשים מאתו, והכתב ההוא היה קצור הבקשה הארוכה אשר שלחנו זה ימים לא כבירים אל הקיסר על ידי אגריפוס המלך אשר נקרא וַיֵתֶא לאלכסנדריה במסעו לסוריה אל מַמְלַכְתו הנתונה לו מאת קאיוס אבל גַם בפעם ההוא גם בפעם הזאת לשוא שקדנו, נכזבה תוחלתנו אשר יחלנו על קאיוס כי ישב לכסא כשופט צדק לעשות משפטנו ודיננו, כי אך בדברי פיו ובאור פניו התכחש לנו ובסתר לבבו היה אויב מבקש רעתינו,

כבואנו לראות פניו נמצא אצלנו על יד נחל טיבער במקום הנקרא בשם האליל מארס בשובו מפרדס אמו, והנה הטיב לנו פניו וישב את הברכה אשר ברכנוהו אל חיקנו בטוב לבב, אף שלח לנו את האמילוס אשר לו המשפט לקבל את המשולחים ראשונה ויבטיח לנו ביחוד כי ישמע את דברינו כאשר תהי העת נכונה לו, עד כי צהלו פני כל העומדים אתנו ויתברכו בלבבם כי יצא משפטנו לאור, וגם אחדים ממרעי אשר נפתו אחרי עיניהם עשו אתם משוש, רק אני לבדי אשר גם שֵבָתִי גם שקידתי על המדעים הוסיפו בינה בי להבין דבר לאשורו הבטתי בעין החשד, ואומר בלבי לאמור "במה נכבדנו בעיני הקיסר כי חרד את כל חרדת הכבוד הזאת לנו לבדנו ממשולחי כל הארצות אשר עמדו לפניו בעת ההוא? הלא ידע כי יהודים אנחנו אשר יחשב לנו לכבוד אם לא ישפילנו לפני אחרים ואיך נסתולל לדרוש עלוי ויתר שאת מן השליט הצעיר ורב היכולת הזה אשר לא מבני עמנו הוא? אין זאת כי אם את אויבנו בני אלכסנדריה סודו ובנטותו אחריהם מהר ימהר לבצע משפטנו, ומי יתן ולא יזיח השופט הזה את הצדק מנגד עיניו לעמוד לימין אויבנו, הדאגה הזאת דכאה רוחי עד עפר ואתנודד בשיחי כל היום וגם בלילה מנוחה לא מצאתי. עוד אני טומן דאגתי בחובי (כי לא ערבתי את לבבי להוציאה מן השפה וחוצה) והנה שכח הזמן את הדאגה הזאת מפני דאגה חדשה וגדולה ממנה הנוגעת עד עם היהודים בכללם אשר לא שערנוה מעולם, כי בלכתנו בעקבי קאיוס מרומה לפיטֶעָאלי מקום אשר נתן משכנו באחד מנכסיו המפוארים אשר לו על יד לשון הים, ואנחנו שְבֵעֵי דאגה על דבר משפטנו ומצפים בצפיתנו יום יום להקרא לבוא אל הקיסר, והנה איש נבהל לבוא אלינו, פניו אדומים כדם משומם וקצר רוח, ויטנו אל הצד להרחיקנו מהקרובים לנו וישאלנו אם שמענו חדשות? ובדברים האלה זרמו עיניו פלגי מים עד כי נפעם ולא דבר עוד, נסה את לשונו שנית וגם בפעם הזאת כלו דבריו בדמעות, וכן היה בשלישית עד אשר אלצנוהו אנחנו כולנו העומדים מבוהלים סביבו להתאפק מבכי ולספר לנו את בשורתו, אחרי אשר לא לשפוך את דמעותיו בחיקנו בא הלום, ואם גם הבשורה אשר בפיו בת בכיה היא לא טוב הוא עושה להתאבל עליה לבדו כי גם אנחנו כולנו מלומדי אבל בעת רעה הזאת אז התעודד המבשר ויוצא מקוצר רוח מלים אחדים לאמור "אבד מקדשנו! כי יצאה הפקודה מלפני קאיוס להקים לו במקום הקודש פנימה מצבה גדולה וכתובה ערוכה לכבודו בכנוי שם האליל “יופיטער” הדברים האלה היו באזנינו זיקים וחצי מות למותת לבנו בקרבנו עד כי היינו כאבנים לא יכלנו למוש ממקומינו ולהוציא דבר מפינו. עד אשר נקבצו באו לנו עוד אנשים אחרים וימלאו את דבריו הנכאים אז נסגרנו לבוא ממקום אחד לתנות על צרות כלל העם כעל הצרה הפרטית הבאה עלינו בני אלכסנדריה ביחוד, וְנַער בצר לנו את כל דברי היגון אשר שמה מצוקת הנפש בפינו כאשר מטבע האדם היות לשונו ארוכה בעת אשר רוחו קצרה, כי כשל כח הַסַבָל שאת את כל התלאה ההולכת ורבה עד כי גמרנו אומר להחיש מפלט לנו באניה הַיָמָה בימי החורף בעת אשר הסער נפרץ מאוד, מדאגה בדבר פן תכבד יותר עלינו יד הסער המתחולל על ראשינו ביבשה, כי סערות הים מאוצר הטבע יבואו כמשפטה הראוי להבדיל בין תקופה לתקופה מתקופת השנה, והטבע היא טובה ומועילה בכל דרכיה, אבל אבי הסער המתחולל ביבשה על ראשינו הוא אנוש אשר לבו לא־לב אדם, נער נבהל בכל דרכיו אשר בידו משרה בלי מֵיצָרִים המבקש לו גדולות ונפלאות, ומשרה בלתי מוּגבלה בידי נער אשר אין מעצור לרוחו היא הגדולה ברעות אשר אין לעמוד בה, על כֵן אמרנו טוב לפול בידי הטבע מנפול בידי בן אדם, כי מה נערוץ להפיל תחנתנו על דבר בתי הכנסיות לפני האיש אשר נטה ידו לחלל את כבוד המקדש, הלא ברור הדבר כי האיש אשר ידו נטויה לחלל גאון כל צבי אשר עיני כל בני המזרח והמערב צופות עליו להאיר להם מאורו לא יחוש לכבוד בתי הכנסיות הגרועים מערך המקדש ולא זָכו לשם כמוהו, ולו גם יתן קאיוס אותנו לבוא לפניו מה יהי אחריתנו מידו? הלא המות, ואף כי לא קשתה עלינו לערות למות נפשינו כי יקר המותה על קדושת תורת אבותינו כחיי עולם, אבל למי נועיל במותנו? ורשע כסל היא לחרוף נפשו למות על לא דבר, ומה גם אחרי אשרמשולחים אנחנו והרעה המוצאת אותנו יֵרַע למשלחנו למשנה, ועל כל אלה עוד יחשבו לנו בני עמנו אוהבי צדק לעוון אם נטה אחרי הַוַות נפשנו להתייגע על דבר פרטי – על בתי כנסיות אלסנדריה – בעת אשר דבר הכלל בצרה גדולה, אחרי אשר המשפט לדמות את הדבר הקטן לפני הגדול ואת הפרטי לפני הכללי, ומה בצע אם נכלה כחנו לתוהו להראות לכל כי מעדת אלכסנדריה אנחנו בעוד הסכנה הכלולה הנוגעת עדכללעם היהודים נגד עינינו, הלא במוט דבר הכלל הזה נפול תפול הכנסיה כולה ואין מקים, ולא שוא שערנו כי אחרי אשר יעשה קאיוס חפצו במקדש ירושלים יטה ידו להשמיד את כל אשר בשם יהודי יכונה ברוחו הקשה המפעמו לרדוף אחרי חדשות וגדולות,

אולי יעבור הרוח על אחד השומעים את הרעה הנשקפה על שני הדברים אשר נשלחנו בעבורם ואמר האם נבצרה מאתם להחיש מפלט להם מפני חמת המציק? אבל תשובתי תהי נמרצה על השאלה הזאת לאמור, או לא ישרה נפש השואל הזה בו! או לא נתן לו השם עינים לראות באור האמת היוצאת מאת התורה הקדושה ומדרכיה, כי הישרים בלבותם המה בדרך כלל אנשים אשר רוח התקוָה מעודדם שכם אחד על זולתם ויותר מהם אנשי הלבב המעמיקים לראות באור האמונה, כי מי זה לידו יתקע כי לא היתה הצרה הזאת הבאה עלינו מַסָה אשר נסה אלקים את בני הדור הזה בה לראות אם יחזיקו בתומתם ביושר לבב? ואם יכלכלו באמונת לבם את התלאה הזאת ולא יכשל כח הסבל? ואם כֵן איפוא תכזב תשועת בני אדם כאשר אבד נצחה בפעם הזאת באמת! נפשנו תחזק בתקוותה על ישועת השם ולא תַרְפֶנָה כי ברבים היה אתנו ויצילנו מכל צרה,

את הדברים האלה הוצאתי מקירות לבבי לתנות בשיחי על האסון אשר עבר עלינו, ולחזק את לבבינו בצרי התקוה כי עוד נכונים לנו ימים טובים מאלה, ולמביאי הבשורה הרעה אמרתי אחרי אשר דוממתי מספר רגעים לאמור "מדוע אתם מחשים אחרי אשר זריתים זיקי אֵש באזנינו עד כי נכוינו בה? ולא תגידו לנו את הסבה אשר הֵסַבָה את לבב קאיוס למוד לנו במדה הקשה הזאת? הלא דבר הוא! ויענו המבשרים ויאמרו לאמור ראשונה לא נכחד ממכם את הגלוי לכל כי יחתור קאיוס אל מעלת האלקים ונפשו יודעת מאוד כי שומע לא יהיה לו מעדת היהודים לבדם בדבר הזה, על כן יפלל להם את העונש הקשה לְנַבֵל את כסא קדשם, ומה גם אחרי שמעו כי נפלא המקדש הזה ביפיו ובהדרו מכל היכלי החמדה בכל הארץ, אשר מיום עמדו על תלו עד היום הזה לא חשכו את ידיהם ולא חמלו על כסף הוצאה ליפותו ולפארו תמיד, על כן עבר עליו רוח חמדה ברוחו הקשה ובאהבתו את הריב לימד את המקדש ההוא חמדת כל הארץ לנפשו,

זאת ועוד אמרת האיש קאפיטא השלוח מאת קאיוס לנוש את כסף המס בארץ יהודה הוסיף לצקת מרורות בלבו עלינו,כי האויב הזה אשר אחז דרכו ליהודה בידים ריקות וישב לביתו ברכוש רב אשר רכש בערמה ובמרמה בעושק ובמרוצה ירא לנפשו פן יצעקו העשוקים חמס עליו על כן הקדים לאטום את אזני הקיסר בדבר רעה אשר הוציא עליהם למען יבאשו בעיניו ולא ישמע לקול צעקתם, וימצא און לו להוציא את מחשבות אונו לאור יום ביבנה העיר רבתי עם בארץ יהודה אשר מרבית יושביה יהודים, ואך במרוצת הזמן נספחו עליהם למוקשי עם מעט מעט מבני העמים אשר סביבותיהם, והגרים האלה היו לשכים בצדי אזרחי הארץ בחללים את חוקי ארצם ואת מנהגי אבותיהם, ויהי אך נודע נודע להם מפי עוברי אורח כי עבר רוח חמדה עזה על קאיוס לתת את לבו כלב אלקים! וכי נבאשו בעיניו היהודים המתנגדים לו בחפצו זה, ויתברכו בלבבם כי בא מועד לחתות גחלים בוערים על ראשי היהודים, מהרו כננו להם מזבח לבנים מטיט נבזה להנעים את לב בני עירם היושבים לבטח אתם ולטמון פחים להם, כי ידעו כי לא ימשלו היהודים ברוחם לתתם עשות דברים מתנגדים לחוקי אבותיהם, אף לא שב השערתם ריקם, כי כמעט ראו היהודים את התועבה הנעשה בארצם קנאו את קנאת תורתם ויקומו ויהרסו את המזבח ההוא, והשכנים הרעים האלה לא נמנעו להקריב משפטם לפני קאפיטא, אשר אמנם הוא בעצתו חרחר את הריב הזה, אז ראה קאפיטא כי באה תקוותו אשר קוה לעשות עושר רב בלא משפט וימהר לגלותו את אזני הקיסר אחרי אשר הרחיב את גבול הדבר וישם עליו נוספות כדי חפצו, עד כי מצא קאיוס את לבבו להשיב ליהודים שנאה אל חיקם ולהכעיס את לבבם כעס לא ידעו שחכו, בצוותו להקים תחת מזבח האדמה אשר הרסו ביבנה מצבה גדולה מוזהבה במקדש אשר בירושלים, ושני יועצי רשע חכמים להרע חזקו את ידי קאיוס לעשות את הדבר הרע הזה, שֵם האחד העליקאן עבד מצרי איש הולל, ושם השני אפעלעס האשקלוני מחברת המשחקים במשחקי האבל (טרויער שפילע) איש אשר עליו יאמרו האומרים כי בנעוריו מכר לקדשים נפשו ובקפוץ עליו הזקנה ככלות כחו אל זמת נעוריו התמכר אל בית הנהלול (טהעאטער) למען בצוע בצע, ומי כהחכם יודע משפט המשחקים האלה אשר יצחקו לעיני ההמון עקב שכר אם המה אנשי מוסר ומלאי בושה או בני בלי מוסר ומלאי חרפה! ושני אנשי המוסר האלה היו הראשונים ליד קאיוס אשר בחר בם לצוותם יועצים במלכות למען ילמד מאחד מהם את מלאכת השיר ומהשני את מעשה ההוללות ובדיחת הדעת באין פנות אל עבודת המלוכה הרבה כאלו פרחו בימיו שלום וצדק בכל מקום אשר יד שלטונו מגעת – ובידי שני הנקלים האלה מכר כל כבוד עם יהודה, כי העליקאן עבד מצרי אשר חמת תנינים בקרבו מסך על היהודים כוס חמתמצרים ואפעלעס האשקלוני יצק עליהם חמת אשקלון כיד איבת העולם אשר להאשקלונים על שכניהם היהודים יושבי הארץ הקדושה,

שׁמענו ותרגז בטננו ויהיו דבריהם כמדקרות חרב נוקבים ויורדים חדרי לבנו עד לאין מרפא, אולם יועצי רשע האלה אשר חשבו המזמות האלה עלינו לא האריכו ימים ברשעתם ויבואו אל השכר הראוי לפעולתם במועדם, אפעלעס ראה שכרו בידי קאיוס אשר נהפך לאויב לו על פי סבה אחרת ויענה בכבלים רגליו, ומעת אל עת (כטבע חלאים רעים השָבים לשלוט בעתים מזומנות) פקד עוונו עליו ויאסרהו אל העמוד לענותו ביסורים רעים ונאמנים, וסְאת העליקאן המשוגע מלאה בידי הקיסר קלוידיוס גערמאניקוס וימת גם הוא מות רשעים בידי הורגים:

אולם המכתבים המורצים מאת קאַיוס על דבר המצבה אשר התעתדה להתקומם במקום הקודש לא היו ערוכים בלי דעת כי כלכלם במועצות ובמזמה, כי פקד על פעטעראניוס המושל בסוריה אשר אליו ערך את המכתבים האלה למשוך את מחצית אנשי הצבא הצובאים על נהר פרת לשמור את רגלי עמי הקדם ומלכיהם מפרוץ בגדול רומה, ולהוליכם לרגלי מצבתו נגד היהודים, לא להרבות בכבוד המצבה ולחנכה בצפירת תפארה כי אם לעשות משפטים חרוצים באנשים אשר ירימו יד להתנגד לה, הוי קאיוס! ידעת איפוא כי יחרפו היהודים נפשם למלחמת תנופה לכבוד חוקיהם ויכפרו מנהגי אבותיהם בדמם ובכל זאת תעוז לתת את החרב בידם? נכון הדבר כי לא מחסרון ידיעה באחרית הנסיון הזה חטאת במקדשנו, לא נכחדו ממך העתידות כמו ההוה אשר נגד עיניך והאותיות כמו העבר כי לא חסרת עינים לראות את הנולד, ובכל זאת תמריץ לרבות צבאיך בארץ יהודה לחוג את חנוכת מזבחך ברבבות אלפי זבחי אדם ולהזות עליה דם אנשים תמימים ונשים ענוגות! הוי איש דמים! ויהי כקרוא פעטעראניוס את הפקודה הנמרצה הזאת ויפסח על שני הסעיפים במבוכת לבו דבר מה יקום, כי ירא להעביר את מחשבת קאַיוס בדברי תשובה מדעתו מה עזה חמתו הנתכת על עבדיו המתמהמהים לעשות מצוָתו ואף כי על המאחרים לעשותה, אף לא נכחד ממנו כי לא נקלה היא להוציא משפטו לאור בעוז לבב היהודים בכל דבר הנוגע אל דתם, ידע כי יבחרו לערות נפשם לעשר מיתות – אלו היה יכולת בידי הטבע לעשות כדבר הזה – מהפיל קוץ אחד מתורתם ארצה, עשר ידות ליהודים בדבר הזה על יתר העמים השומרים את חוקי אבותיהם מכל משמר, אחרי אשר כל חוקיהם חוקי אלקים בעיניהם, ואת בניהם יְלַמֵדון בעודם על שדי אמותם לשום את כל מוצא פי תורתם כחותם על לבם כטוטפות בין עיניהם ליראה אותם ולכבדם כל הימים, וגם את בני הנֵכר הנספחים אליהם יקרבו כמו אחים כל הימים אשר ישמרו את החוקים האלה ויתנו כבוד להם, ויפליאו שנאה נצחת להם כאשר יָפֵרו אותם או ילעיגו עליהם, נפלאה התועבה אשר יתעבו את הדברים אשר אסרה התורה על נפשם עד כי ינערו חָצנם מכל הטוב ומכל היקר לאדם מספר ימי חייו ולא יתנו לחלל את החוקים האלה, וביחוד אין קֵץ להקנאה הנפלאה אשר יקנאו לכבוד המקדש כי רב הוא עד כי נחשב להם חטא משפט מות לכל זר אשר ידרוך על אדמת הקודש מבין השדרות פנימה, אף כי לא יכלאו כל רגל מהלוך בהיציעה החיצונה:

הן כל אלה ידע פעטראניוס אל נכונה על כן לא אָץ לעשות את דבר קאַיוס טרם ישקול את הדבר הקשה והמסוכן הזה במאזני צדק, כי כנן את מחשבותיו במועצות ובדעת להימין ולהשמאל מערכה מול מערכה כיד השכל הטובה עליו לבחון מחשבה מחשבה לבדה במצרף בינתו, עד אשר הוציא לאור משפט אמת כי לא נכון לעשות כדבר הזה לשנות פני הדבר אשר הדרת הקדושה חופפת עליו מראשית ימי היותו, כי מבלעדי אשר טבע הדבר החובב לְהֲדֵר את כל הקודש והנשגב, עוד נכונים ימי חושך וסכנת נפש להאיש אשר יעוז לחלל את הקודש כן מידי אלקים וכן מידי בני האדם אשר יתרעמו על המחלל את קדשיהם תרעומה לא יוכל כפרה, אף לא נכחד ממנו כי ידי היהודים רב להם לעמוד על קדשיהם, כי לא כגוים אחרים אשר מספרם נגבל לפי מדת שטח ארץ אחוזתם הגוי הזה, אחרי אשר נפוצים המה כמעט בכל חלקי הישוב במדינות היבשה כבמדינות הים, ומספרם נושא כמעט בד בבד עם אזרחי הארצות האלה, ואיך איפוא יעוז לתת חרב נוקמת בידי אלפי ההמון הגדול הזה? ולא יחוש פן יתחברו לאחדים מקצות כל הארץ והיו איש לזרוע אחיו להביא עליו מלחמה לא ידע שחרה? בלעדי אשר גם אזרחי ארץ יהודה רבו למעלה גבורי כח ידים ואמלי לבב אשר לא יחתו מפני כל ונפשם בכפם תמיד לערות אותה למָות כיד האהבה אל חוקי אבותיהם הטובה והישרה עליהם (ואך שקר נחלו המלשינים אשר יתהפכו בלשונם לקרוא את האהבה העזה ההיא בשם קשיות עורף) ועל כל אלה היה לבב פעטראניוס חרד מפני תנופת יד היושבים מעבר לנהר פרת והלאה אשר ידע כי בעלי אחוזה המה בְבָבֶל ובארצות רבות סביבה, ולא למשמע אזניו הוכיח כי גם המה יֶחְלֶו על שבר בית מקדשם כי אם למראה עיניו אשר ראה את שפע הכסף והזהב ראשית תבואתם אשר יובילו שנה שנה שי לעבודת המקדש על ידי אנשים מזומנים אשר לא יחושו לדרך הקשה ההוא, ומיראת השם אשר נגע בלבם יהי להם העקוב למישור והרכסים לדרך סלולה, עד כי היה קרוב הדבר בעיניו כי לא יאחרו גם המה לכפר את אדמת קדשם בדמם ויתרגזו מכל עבריהם להקיף את הרומים כגורן עגול עד אם ישימום כתבן לדוש, על כן לא אָץ פעטראניוס לקיים את דבר קאיוס אף כי התרוצצו בלבו מחשבות אחרות המציקות אותו להקים דבר מלכות על משפטו כי השיב אמריו לו לאמור, הנה הפקודה הזאת יצאה ממקום גבוה מעלגבוה מאת השליט העליון שר על פי רוח הילדות הגאוה וממדת הכבוד המתנוססה בו פרץ את גדר האנושיות לתת לבו כלב אלקים עד כי יפלל כי כל הטוב בעיניו היא טובת הכלל ואת כל אשר אִוְתָה נפשו יְעָשֶה חרף הנזק הרב אשר יסתובב ממנו, ואני אם אעשה מצוָתו ואם לא אעשנה, הנה נפשי נחרפה למות אם בידי קאיוס ואם בידי העם, ועתה אם אשמע לקול קאיוס, והיתה הסכנה החודרת לי מידי היהודים מסופקה למצער כי אולי לא יעוזו במעוז המלחמה, אבל אם לא אעשה את חפצו כי עתה נָכון לי המָוֶת מידו כי מי הקשה אל קאיוס וינקה, ורבים מבני רומה מבעלי הפקודות העומדים על ידו בשלטון סוריה גם המה חזקו ידיו לעשות את חפץ קאיוס, כי ידעו כי יפקוד קאיוס את עוון פעטראניוס גם עליהם אשר המה עוזרי ידו ואנשי עצתו בכל הדברים הנוגעים אל השלטון – אבל עין ההשגחה היתה על הנענים האלה ותשלח להם עזרתה בסתר, כי הניאה את רוח קאיוס משלוח מצבה נכונה מרומה או לצוות את פעטראניוס לבחר אחת המצבות הנכבדות העומדות בסוריה ולהקימה בירושלים, עד כי היה לפעטרניוס ידים לשקול בדעתו את שורש הדבר עד אשר תשלם מלאכת המצבה, ולולא זאת כי עתה התגלע הריב בעת ההיא, ואחרי אשר התישבה דעת פעטראניוס עליו להשכיל על דבר ולמצוא את הטוב לו (כי מטבע המקרים המתרגשים לבוא על האדם אשר לא שערם להחליש את כח משפטו) פקד לאחת הערים הקרובות אליו להכין את המצבה בקרבה, על ידי חכמי החרשים המובאים מצדון לכוננה מן החומר אשר הספיק להם, ואל היהודים שָלַח ויקרא אל הזקנים והכהנים ואל יתר בני המעלה ויגל להם את דבר הפקודה ההיא ואת העצה אשר הוא יועץ לשאת במנוחה את אשר נוטל עליהם, פן יראו ברע אשר ימצא את עמם אם יתנגדו לו, אחרי אשר צבאות סוריה הקרובים לו נכונים להפוך את כל הארץ לקברות מֵתִים בכח ידיהם ובתכסיסי מלחמתם, על הדרך הזה קוה פעטראניוס כי יכלא בראשונה את ידי ראשי הארץ בחיקם ואחריהם ימשכו כל העם, אבל לשוא שקד! כי אחרי עבור הבהלה הראשונה המוסבה מאת הבשורה הרעה ההיא אשר טרפה נפשם בפחד: עמדו דומם, עיניהם הורידו דמעה כנחל וידיהם מרטו ראשם וזקנם ויוציאו מנהמת לבבם המענה ההיא לאמור אמנם כי בלינו שנותינו בנעימים עד היום, אבל הָה מה בצע בַשֵבה הטובה הזאת אם יבואו הימים ונחזה בהם את אשר לא ראו אבותינו איך נשא למרום עין לראות תועבה, טוב נתן את עינינו לנוקרים ואת נפשנו להורגים מראות את השקוץ המשומם הזה אשר גם השמועה גם המחשבה על אודותו נחשב לנו לעוון פלילי:

והשׁמוּעה פרצה בארץ הקדושה ותגיע עד עיר הקודש, ויקומו כל עם הארץ כאיש חברים כאלו נועדו ביניהם לאחוז בדרך יחד בעת ההיא, כי הצרה הכללית נתנה אחדות האחדות הזה באפם, מהרו עזבו את עריהם את כפריהם ואת הבתים כאשר המה וינהרו המונים ארצה כנען אל המקום אשר נתן פעטראניוס את משכנו בעעת ההיא, עד כי בראות אנשיו את ההמון הגדול הזה הולך וקרב מהרו ויקראו אל פעטראניוס בחזקה לשמור את נפשו כי מלחמה באה עליו, עוד המה קוראים את הקריאה הזאת באזני פעטראניוס אשר לא היה נכון לצאת לקראת נשק, והנה שפעת יהודים באה כעננים לכסות את כל פני ארץ כנען עד כי שממו על המונם כל רואיהם אשר לא ידעו את מספר העם הזה כי רב הוא, ויעוערו קול בוכים ויללת דכאי רוח מורה מאוד עד כי גם אחרי אשר נהפכה היללה לדממה צללו אזני השומעים מבת הקול אשר הולידה היללה ההיא, ואחרי עבור היללה קראו אל פעטראניוס אלה בחזקה ואלה בקול תחנונים איש איש כפי אשר הטוהו רגשות נפשו, כי מטבע צרות הלב להמציא מענה לשון – והמה עומדים על רגליהם בשש מערכות, שלש המערכות הראשונות כללו תחתן את הזקנים את האנשים ואת בני העלומים מערכה מערכה לבדה, ולעומתם נצבו הנשים גם הנָה בשלש מערכות נפרדות, הזקנות הנשים והעלמות, וכמעט נמצא פעטראניוס על עמדו במעלה העם נכון לכל עינים תצפנה עליו והנה נפלו שֵש המערכות ארצה כאיש אחד וימלאו את דברי תחנתם בקול בוכים, ואחרי אשר נפקדו מאת פעטראניוס לעמוד על רגליהם ולגשת אליו לא היה בהם כח לקום מעל הארץ, ואך לאט לאט קראו אליו עפר בראשם דמעה בעיניהם וידיהם על גביהם כאסירי עוני ההולכים למות, ואחר פתחו זקני העם את פיהם ויאמרו לאמר “ראה כי שקר טפלו האומרים כי כאויבים אנחנו באים עליך, אחרי אשר לא חמושים אתאנו והידים אשר התעתדו מאת הטבע לתפוש בחרב שמנו על גַבֵנו במקום אשר לא יצליחו לַכל, והננו פושטים את גויותינו אל הורגים לעשות בנו כאוַת נפשם, גם את נשותנו את טפּנו ואת בני בתנו הולכנו אתנו לא נותרה כל נשמה בבית, אתאנו לך פעטראניוס העומד פה אתנו בשֵם קאיוס להתנפל ולהפיל תחנונינו לפניך בענות לב! שמים אנחנו נוטלים עליך, או החיה תחיה את כל העם הזה או השמד תשמידם עד תומם, הן הטבע מסכה עלינו רוח שלום, ואנחנו שקדנו בכל לבב להביאאת ברכת השלום אל בתינו, כי העבודה אשר אנחנו עמלים עליה להביא טרף להטף אשר ברגלנו היא תְלַמֵד אותנו לרדוף את השלום, אף אנחנו ראשונים ליושבי סוריה אשר ברכו את קאיוס בשמחת לבב על המלוכה אשר קבל, כי פיטעליוס ההולך לפניך היה אתנו בירושלים בעת אשר הגיעה אליו שמועת קאיוס בכתב, ומעירנו נפוצה שמועת מלכותו בהערים הנותרות, כי לזאת הקרבנו בבית קדשנו זבחי תודה לחיי קאיוס ראשונה למען יהי הוא הראשון אף היחיד אשר יָפֵר את סדרי עבודת אלקים אשר הנחילונו אבותינו? הננו היום גולים מערינו נוטשים את נחלתינו ועוזבים את בתי אחוזתינו את נכסנו את כלינו את שכיות חמדתינו ואת כל אשר לנו, את הכל, נותנים אנחנו לו בשמחה ובטוב לב עד כי יחשבו בעיניו הַמַתות אשר אנחנו נותנים לו כאלו קבלנו אותם ממנו, ולעומתו לא נבקש מאתו דבר, כי אם קיים יקיים את סדרי קדשנו על כנם כאשר הניחום אבותינו ואבות אבותנו בידנו, אולם אם תכלא את הדבר הזה ממנו הננו מתעתדים למות ומשלימים אנחנו את חיינו בידכם, ולא תחז עינינו ברעה המרה לנו ממות, הן אנחנו שמענו כי הרבית צבאיך רגלים ופרשים לצבוא עלינו בחזקה אם לא נתן יד לחנוכת המצבה מרצון נפשינו, אבל לא כן אנחנו, כי לא חסרי לב אנחנו עבדים להרים יד באדוננו התקיף ממנו, הנה צווארינו פשוטות לטבח ונפשנו להורגים, כי יגזרו יקצצו אותנו לגזרים אנחנו לא נרים ידים להשיב מכה אל חיק מַכֵנו, נכונים אנחנו לקבל דין קשה מידי מנצחנו, אבל מה לך ולאנשי צבא? הנה אנחנו כוהנים מלואים לעבודה ולנו המשפט לזבוח את זבחי הצדק האלה, את נשינו נזבח ראשונה על מזבח קדשנו והיינו רוצחי נשים, ואחריהן את אחינו ואת אחיותינו והיינו רוצחי אחים, ואחריהם נכריע לטבח את בנינו ואת בנותינו העדינות ונהי רוצחי בנים, הן הֵנָה אָפני הַדִבֻור הקשים אשר יאתה להשתמש בהם בעת הקשה הזאת, ואחרי אשר נרחץ את בשרנו בדמי קרובינו אלה (כי אך זאת מקוה טהרה אשר יטבלו בה המתים על קדושת השם כמונו) אז נעמוד בתָוֶך ונער את מקור דמינו בדמי קרובנו אשר שֻפכו תחת ידינו, ואחרי אשר לא ישאר בנו כל נשמה אז יקום דבר האיום ואנחנו נהיה נקיים מהשם אחרי אשר יצאנו את ידי שתי החובות הנוטלות עלינו, גם ידי חובת הכבוד היאות להקיסר גם ידי חובת חוקינו הקדושים, אין אתנו דרך אחר להקים את שתי המצוות האלה כי אם בוז נבוז להחיים הנקלים האלה ונמותה יחד, שמעת את השמועה העתיקה אשר העתיקו מלומדי עם יון הקדמונים לדור אחרון כי ראש מעדוזאה היה מסוגל להפוך לאבן את כל הרואה בו2. הדברים האלה נאמרו כפי הנראה ברוח המשל, והמליצה הצפונה בם הוא כי זעף פני המלך יסוב לזעומו המביט בפניו את המָוֶת או התעלפות קרובה אל המות, על דברתנו פעטראניוס כי אם (לא תקום ולא תהיה) יביטו יראו אחדים מאתנו את המצבה במקום הקודש, כי עתה יתהפכו והיו לאבנים! ידיהם יתקשו עיניהם יִדַמו ואבדה התנועה הטבעית המסוגלה לנוע את אברי הגוף בכל מקום אשר המה מתלכדים איש באחיו לא ימושו ממקומם כאבנים דוממים אשר כל רוח אין בהם, סוף דבר את התחנה הישרה הזאת הננו מפילים לפניך, אל תטוש את מצוַת קאיוס אשר צוך, אך תנה לנו אָרכה והניחנו ונשלחה מלאכים אל הקיסר ויציעו לפניו את פרשת חוקינו וסדרי עבודת אלקינו אשר אין יד השינוים שלטת עליהם, חנן יתחננו אליו לבל נִגָרע מצעירי העמים יושבי האיים הרחוקים ההולכים בעקבי מנהגי אבותם באין מכלים, אולי ירך לבבו וינחם על המחשבה אשר חשב עלינו, אולי יזכור את מחשבות אביו ואבי זקנו אשר נתנו בטחון ועוז לחוקינו ולמנהגנו כל הימים. כי עשתנות גדולי הארץ לא יתמידו עִתָם, בחרות אפם יגזרו וכעבור זעמם ינחמו, ואנחנו ידענו כי אנשי לשון מלאהו זעם עלינו על כן הניחה לנו להצטדק ולהראותו כי שקר ענו המלשנים בנו, ואל יחוב אותנו שלא בפנינו אשר הוא דין קשה מאוד, ואם לא יֵעָתֵר לנו גם אז לא יִבָצֵר מאתך לעשות את אשר בכחך לעשות עתה, אך אל תְכַזֵב את התוחלת הטובה אשר ייחלו כל ההמן הזה עליך טרם יכזבנו הנסיון אשר ינסו מלאכֵינו, אחרי אשר לא על תועלת נפשנו אנחנו שוקדים כי אם על עבודת אלוקינו, אף כי באמת לא דִבַרְנו נכונה בדבר הזה, כי מה הטוב ומה המועיל לאדם מיראת אלקים והאמונה”:

את הלחש הזה צקו לפניו משבר רוח ומצרות לבב בְלִוְיַת אנחות רבות וקוצר רוח, איבריהם הגיחו רססי זעם ועיניהם זרמו פלגי דמעה עד כי התנודדו להם כל רואיהם, ופעטראניוס אשר היה רחמני מטבעו וְנוחַ לכל התפעל מאוד למראה עיניו ולמשמע אזניו כי ראה את כל דבריהם טובים ונכוחים וַיִכָמְרו נחומיו עליהם, ויקם ויוועץ את מרעיו אשר סודו אתם כדת מה לעשות? וימצא לשמחת לבבו כי היועצים אשר למדו ראשונה חובה החלו למוט במחשבתם: ואשר הסתפקו בראשונה הֵחֵלו מרביתם להטות אחרי היהודים וישמח לראות, אף כי לא נכחד ממנו טבע הקיסר העזה כי קשה לרצות הוא, כי לפי הנראה לא היו מוזרים לו עיקרי אמונת היהודים וקצת חוקיהם אם על פי הלמודים אשר העיר אזנו לשמוע לפנים באהבתו את החכמה: ואם על פי התהלוכה אשר היתה לו בעריה אזיה וסוריה ארצות ממשלותיו המלאות להן יהודים, או על פי רוח החפץ אשר יצקה הטבע עליו להרחיב דעתו בידיעות הטובות והמועילות, כי השם יתן חכמה בלב אנשי חסד לגלגל זכות לאחרים על ידי זכי לבב, ותהי העצה אשר עלה בסודם לתת באף החרשים לבל יאיצו להשלים את מלאכת המצבה, בצוותו אותם לְאַמֵן ידיהם בחרושת מעשה על פי דקדוקי כללי החכמה עד אם יוציאו מפעל שָלֵם למענהו אשר לא יחסר בו דבר מכל השלֵמות הנמצאות במצבות אנשי המופת אשר לפניהם, אחרי אשר הורה הנסיון כי מלאכה מבוהלה בראשונה לא תבורך אחריתה, ורק המלאכה אשר חלו בה ידי חרוצים ברוח אומנות תאריך ימים, ובדבר המלאכות אל הקיסר אשר בקשו היהודים לא היה להם לרצון, כי סכנה צפונה בה, אך אם יחפצו להקריב את משפטם לפני אדונם ומלכם על דרך אחר לא יכלאו את חפצם זה מהם אף גם לא יסכימו אתם, כי שני הדרכים האלה בחזקת סכנה המה להם, והמה (פעטראניוס ומתי סודו) ישלחו דברים אל הקיסר – לא דברי רעות הל היהודים ולא דברי התחנה המוּצקה לפניהם – כי אם להגיד לו כי מלאכת המצבה הוא לא ליום ולא ליומַיִם על כן נמשכו ימי החנוכה, אמנם גם סבות אחרות גדולות אשר לא תִדָחֶנה בקש יעוררום לדחות את חנוכת המצבה לעת כזאת, כי גם קאיוס בנפשו כשמעו אותן יצדיקם ואף אם בלא חמדה ובחשק לבבו, כי הימים האלה ימי בכורי התבואה ויתר מזרע האדמה המה, והיהודים אשר לא יחושו לחייהם על קדושת אמונתם יתמרמרו על המצבה והשחיתו את יבול הארץ ויבערו אֵש בקמה העוטפת את ההרים ואת הבקעות ולא ישאירו מחיה בארץ על כן יאתה לדחות את דבר המצבה עד אשר יאספו העם את יבול השדה ואת תבואת היער הביתה ומה גם אחרי אשר פרצה השמועה כי בלב הקיסר לבוא באניה לאלכסנדריה במצרים, ולא קרוב הוא כי יאחז השליט הגדול הזה דרכו בְלֵב הים, כן מפני סכנת הדרך וכן מפני הלויה הגדולה אשר ברגליו, וגם לבריאת גופו יהי המסע בלב ים למוקש: עד כי קרוב הדבר וטוב ממנו לעשות דרכו ביבשה דרך אזיה וסוריה, כי על הדרך הזה יהי בידו לשנות דרכו חליפות מקצת הדרך ביבשה ומקצתו בים כאשר ישפר עליו, וביחוד אם תהיינה בהמון אניותיו איזה אניות ארוכות ובלתי טעונות הנקלות לעשות דרכם לאורך כחוף סמוך אל היבשה, ואניות המשא תרחקנה ללכת בלב הים, וראוי להכין מספוא בר ואוכל למכביר בכל ערי סוריה וביחוד בהערים הקרובות אל הים לחם חוק בדי הלויה הגדולה אשר תלך לרגלי הקיסר ביבשה ובים מרומה מאיטאליה ומיתר הארצות אשר על ידה, לבעלי פקודת המדינה ולראשי הצבא, להרגלים ולהפרשים, לצבא הים ולעבדיהם אשר לא יגרע מספרם ממספר אנשי הצבא, ולא בצמצום כי אם בשפע כְיַד הקיסר, והיה כקרוא קאיוס את הדברים האלה והיו לו למנוחה, וחמת הזעם אשר אנחנו ירֵאים ממנו עוד יהללנו בראותו כי לא משאתנו את פני היהודים אחרנו את חנוכת המצבה כי אם מדאגה בדבר התבואה:

ואחרי אשר התכוננה המחשבה הזאת בעצת כל אנשי הסוד היושבים לפני פעטראניוס ערך את הדברים על ספר ויריצהו רומה על יד אנשי עתי היודעים לקצר דרכם, והצירים הקלים האלה לא אחרו למסור את המכתב לידי בעליו ביום בואם, אבל כמעט תָרו עיני קאיוס את תוכן המכתב ההוא ויחל רוח זעף לפעמו, וכאשר הוסיף קרוא כן הוסיף חֵמה, עד אשר השלים את כל דברי הספר עד תומם אז ספק את כפיו ויקרא לאמור "הוי פעטראניוס עוד לא למדת לקבל את מרות קאיוס עליך, כי הממשלות הרבות אשר הָפְקַדְתָ עליהם אשה אחרי אחותה הֵרִימו את לבבך עד כי שמת גאוה מבטחך, הן עד היום לא ידעת את קאיוס בלתי אם מפי השמועה הרחוקה. עוד מעט והיו עיניך רואות את מורך, כי נטית אחרי חוקי היהודים שנואי נפשי, ותחלל לאהבתם את המצוה אשר צויתיך, איך יראת מפני העם ובידך צבא הגבורים הנותנים את חתתם על כל עמי הקדם ואף על הפרתים עריצי הגוים? אך רחמים נתת לעם הזה למרות עיני הכבוד היאות להקיסר ממך, ותסתר את מחשבותיך בסדר עת הבציר, ועתה הוחילה מעט ויביא הבציר גם לך ואיש לא יהי לך לסתרה, ומה תדבר עוד דבריך על דבר הצדה לדרך אשר בדעתיו ללכת אחרי אשר בידך ארצות חמדה רחבות ידים לרוב למלא מהן את כל מחסורי די שבעי אף אם יהי הרעב ביהודא, אבל למה זה שוא אקדים את פי לידי? לגלות אזני זולתי את מחשבות לבבי? טוב יהי בן העונש הראשון אשר ידע את סבת ענשו, לכן אכלה את דברי אבל חמתי לא תכלה,

בכל אלה היה פחד השליטים נגד עיניו אשר ידע בהם כי כח בידם להוציא חדשות לאורה ולהרים יד בו, וביחוד רבה יד שליטי הארצות הרחוקות כשליטי סוריה אשר על נהר פרת בכח הצבא הגדול אשר תחת פקודתם, על כן הסתיר את חמתו בסדר דברים טובים וישם אחרי זמן מה דברי תשובה בפי אחד הסופרים העומדים לפניו להלל את מעשה פעטראניוס למראית העין על אשר חָש על העתידות לראות את הנולד, אולם באחרית המכתב שב אל קיאו וישנֵס את מתני פעטראניוס לְחַנֵך את מצבת עוזו אחרי אשר עבר הקציר אשר אחר בגללו את חנוכתה באמת או למראית עין:

לא רבו הימים והנה אגריפוס מלך היהודים נקרא ויתא לשחר את פני קאיוס כמשפטו, והוא לא ידע את דבר המכתב אשר ערך פעטאניוס ואת פקודות קאיוס אשר קדמו את המכתב ההוא ואשר אחרוהו, וכמעט הביט בפני קאיוס ראה בעיניו המורות פחד כי חימה כמוסה בלבו, וישלח אקריפוס עין מבקרת על נפשו לחפוש דרכו ומעלליו ודבריו אם נמצא אָוֶן בכפו או דבר בפיו למרות עיני קאיוס, אבל אחרי אשר שקל את מצפוני לבבו ולא מצא ערוַת דבר בנפשו עבר עליו רוח אמת לשפוט מישרים כי על אחרים ולא עליו פני זעם קאיוס מועדות, וישב ויבט שנית בפניו ויתבונן כי אך עליו ולא על זולתו מהעומדים אתו עין קאיוס המלאה זעם צופה, ותפול עליו אֵמָה חדשה, ובכל זאת לא התנצח להוציא דרך פיו את השאלה המרחפת על לשונו לאמור מה חרי האף הזה? מדאגה בדבר פן תשיב השאלה ההיא את אפו מעל זעומו לחול על ראשו, כי יהיה בעיני קאיוס כאויל הרודף אחרי חדשות וכגבה רוח אשר יחתור אל סודות המלכות, אבל קאיוס בדעתו הרחבה לקרוא בפני כל איש את כל הרשום על לוח לבבו ראה את הפחד ואת הספיקות המדכאים את לב אגריפוס ויפן אליו ויאמר הנני רואה את הספקות המפעמים את רוחך והנני להשיבך “הלא ידעת על פי המהלכים אשר לך אתי מעודי כי לא בפי לבדי אני מדבר כי אם גם בעיני וברורים הדברים היוצאים מעיני יותר (או לא נופלים המה) מאמרי פי, הנה בני ארצך הישרים והטובים יסרבו לבדם מכל עמי הארץ לקבל מרות אלהותי עליהם אך מרי יבקשו הרעים האלה עד אשר אשלח המות בם, כי כאשר פקדתי להקים את מצבת יופיטער בבית מקדשם עזבו את ארצם ואת עירם וילכו וידברי דברי תחנונים בפיהם ומרי בלבבם” ובשטף הלשון אמר להוסיף עוד דברי חֵמות על היהודים לולא ראה את אגריפוס משנה פניו מעת אל עת, רגע חָוְרו רגע אָדמו ורגע הִתְכַרְכְמו פניו, נפלה חרדה גדולה עליו כל עצמותיו רחפו ואבריו פרפרו כי עזבו רחו וימט ויהי קרוב לפול לולא סמכוהו העומדים אתו עד אשר נפקדו לשאת אותו אל ביתו, וישאו אותו בין מות לחיים כי עזבו דעתו ויהי כאיש נדהם ממצוקות נפשו לא ידע דבר מכל אשר נעשה אתו, וקאיוס בראותו את אלה הוסיף להתמרמר על היהודים באמרו לאמור הן זה האיש אגריפוס ראש לכל אוהבי אשר הגברתי חסדו עליו דבקה נפשו במנהגי אבותיו עד כי נטרפה דעתו לקול השמועה אשר שמע כי בדעתי להעבירם, ומה יעשו בני עמו אשר דבר אין לי אתם להטותם לחפצי! ואגריפוס נפל כבול עץ על משכבו בטרוף דעת כל היום ההוא ומרבית יום מחרתו, לא הכיר איש מהאנשים אשר לפניו, ואך לעת הערב השני נשא ראשו בלט ויפתח עיניו בכבדות מספר רגעים ויבט בעינים חשוכות בפני העומדים עליו עד כי לא נִכרו לו, ואחר הטה ראשו ויישן שנית שנת מנוחה וטובה מההולכת לפניה, כאשר העידה נשימתו ויתר תכונות גופו, ואחר זמן מה הקיץ ויקרא לאמור אַיֵנִי? האם בחצר קאיוס? היש גם הקיסר בזה? ואוהביו העומדים עליו ענוהו לאמר “חזק אל תירא כי בביתך אתה, וקאיוס איננו בזה, הן שכבת ותנח ושנתך ערבה לך, ואתה התהפך נא והנח ראשך על אצילי ידיך, הביטה בפני אוהביך אלה והכירם כי לך המה, אוהביך משוחרריך ועבדיך אשר נפלאה אהבתך להם ואהבתם אליך” לדברים האלה שב רוחו אליו ויבט בפניהם וירא אותם כי כואבים המה עליו, ויהי כאשר צוו הרופאים להוציא את האנשים היתרים מעליו להשיב נפשו במזון ולהחליץ עצמותיו בתמרוקים, ויען אגריפוס ויאמר אל תיגעו להמיש מעדנים בעדי, רב לי איש צולע להשקיט רעבוני בלחם עוני, וגם במאכל הזה לא בחרתי לולא הייתי אנוס להחליף כח להביא את העזרה האחרונה לבני עמי האומללים כאשר ינבא לי לבי, ויאכל אנוס את לחמו בדמעה תחת לפת, ואחרי אכלו אמר לאמר, הנה לקחה הַקֵבָה הדלה את חלקה ועתה אשלמה חובתי להפיל תחנה על עמי לפני קאיוס ויקם ויערוך אליו את הספר הזה:


 

מכתב אגריפוס המלך אל קאיוס הקיסר    🔗


אדון! הפחד ויראת המעלה יניאוני מערוך דברי אליך לעת כזאת מפה אל פה, לבי יפחד מפני המורא אשר נתת לי, ורוחי ישתומם בקרבי מפני מעלתך הרוממה, על כן בחרתי לצקת שאלתי לרגליך כתב הזה, ואתה בחסדיך תואל ותקבל את התחנה הזאת אשר אני עורך אליך בְכִנְעָה רבה תחת ענף עץ שמן, רב ושליט! הטבע ינקה בלבב כל גבר אהבה לארץ מולדתו וכבוד להחוקים אשר הורישוהו אבותיו, והוא אמת ברור אשר אין חפץ להוכיחו בראיה לפניך, אחרי אשר גם אתה תפליא אהבה נצחת לארץ מולדתך והנך שומר את חוקיה מכל משמר, והאהבה הטבעית ההיא תולדות התפעלות הנפש לא תולדת השכל היא, על כן נפלא חן כל מקום ומנהגיו על יושביו אף אם המה דברים אשר אין חפץ בם, ואני כאשר אתה יודע יהודי מלדה ומבטן וירושלים מקום הבית הנקדש לאל עליון היא עיר מולדתי, אבותי ואבות אבותי היו מקצתם מלכים שליטים ומקצתם מלכים וכהנים גדולים, אשר הוקירו את המעלה האחרונה הזאת יותר מהראשונה, כי יקרה בעיניהם מעלת הכהונה לעל עליון מהמלוכה על בני אדם לפי רבות מעלת האלקים על העדם, אחרי אשר הכהונה מתיחסת אל האלקים והמלוכה רק השגחה על בני אדם, ובהיותי אסור על הדרך הזה בעבותות משולשים אל עם יהודא אל ארצם ואל מקדשם, הרהבתי עוז בנפשי להפיל את תחנתי לפניך בעדם יחד, על העם אבקש לבל יחול עליהם חלילה חשד שוא אשר לא עלה על רוחם מעולם, כי ידעתי רבה אמונתם ויראתם את בית הקיסר, לא נופלים המה מכל עמי אזיה ואירופה בכבוד ויקר הראוים לתת אל בית הקיסר במדה ההיא המותרה להם לפי דתי אמונתם, גם בנדרים ובנדבות וגם בהמון הקרבנות אשר יקריבו לחיי הקיסר וביתו לא בחגים ובמועדים לבדם כי אם יום יום, וגדול הכבוד אשר יכבדו היהודים את הקיסר בלבם יותר מאשר יוציאו בלשונם מן השפה וחוצה, דבריהם על דבר כבוד הקיסר מעטים אבל כבד יכבדו אותו בקרב לבם באמת ובפועל. ועתה שָאֵנִי נא ואציעה את פרשת גדולת העיר הגדולה עיר מולדתי. העיר הזאת היא לא עיר מלוכה בארץ יהודא לבדה כי אם רבתי בגוים שרתי בארצות רחוקות על פי המוצאות (קאלאניען) אשר הוצאנו מעת אל עת לכונן קהלות בארץ שכנינו, המצרים ערי כנען וארם והארצות אשר על ידה עם הארץ הנקרא בשם ארם דמשק, עד הארצות הרחוקות פאפיליען זיליציען ובנות אזיה הנותרות, ביטיניען ולב ממלכת פאָנטום ועם ממלכות אירופיה כטהעסאליען בעֶאָטיען מוקדן אֶטָאאליען אטיקא אַרגאָז קארינט ובמרבית חלקי פאליפאנעזיען במבחרי ישוביה, ולא מדינות היבשה לבדנה כי גם מבחר איי הים המפורסמות מלאים מוצאות יהודים, כְאֵייבָאעֶ כפתור וקארעטאה. מבלעדי המדינות מעבר לנהר פרת והלאה אשר לא אזכירם בשם, גם הארצות האלה (אך מעט מהנה נעדרו) כמו בבל וכל המדינות אשר למעלה ממנה לארצות אחוזת היהודים תחשבנה, ואתה אדון אם תגמול חסד לארץ מולדתי, ירבו תוצאות חסדך ויסבו גם על אלפי ערים אחרות יושבי קצוות אזיה אירופה ולוב (אפריקה), אל בני היבשה ואל בני האיים, היושבים על חבל הים כיושבי טבור הארץ, מה יאתה איפוא לרוממותיך לגמול טוב את העיר ההוא החולקת מטובה לאלפי אחרים אחרות, והיתה תהלתך לנס עד אפסי ארץ וזכרך לברכה בפי יושבי קצוות! הן אתה גדלת חסדך לתת את משפט אזרחי רומה לארצות ומלואן בגלל יחידים מבני הארצות האלה אשר רציתם, ותרומם אותם ברגע אחד מאשפות העבדות לשבת עם נגידים, להרנין לבב הרבים המקבלים את החסד כלבב היחידים אשר בגללם נטית להם את החסד הזה, ואני אף כי לא נכחד ממני כי אדון אתה לראשי בכל זאת ידעתי כי ממספר אוהביך הנבחרים אני, וכי לא נופל אני ממרביתם במעלה ולא מאחד מהם בְחֵן (אף כי הס לי להתאמר לאמור, כי אני הראשון לכולם בדבר הזה), ובהיות לבי נכון על היתרון הזה ועל שפעת הטובות אשר מדותָ לחיקי במדה נפרזה, לא נפלאֵת היתה ממני לשאול גם אני בעד ארצי את משפט אזרחי רומה או הנחה ממס למדינתי לכל הפחות, ובכל זאת לא מצאתי את לבי מעולם לבקש לו גדולות כאלה, כי לא כשל כחי שאת את המשא הרובצת על ארצי, אך את חסדך אדון הנני מבקש בדבר הזה, דבר אשר לא צר כחך לעשותו, ולבני ארצי יחשב לטובה אשר אין למעלה ממנה, כי מה טוב לעבד מדעת כי רצוי אדונו הוא וחסד מלכו חופף עליו, הנה זאת ירושלים היתה ראשונה לערי אזיה מקום אשר הגיעה השמועה על דבר שבתך על כסא המלכות, ומהעיר הקדושה ההוא נפוצה שמועת מלכותך בערי אזיה הנותרות, על כן ראויה היא היות אהובה לך בגלל הדבר הזה, כי כאשר חוק אבות המשפחות להכיר את הבן הראשון אשר יוולד להם במשפט הבכורה על אשר נתן להוריו את שם הכבוד “אב ואם” ראשונה, ככה יאתה לך להכיר טובה להעיר ההיא אשר ברכה אותך בשם “הקיסר” ראשונה לכל ערי הקדם, ואם אין קו היושר נוטה לתת לה משפט בכורה לא תהי למצער גרועה מאחותיה במעלת חסדך, עד הנה משפט ארץ מולדתי, והעמודים אשר הָשענתי עליהם לבקש חסד לה, ועתה אערה שאלתי אל חיקך על דבר המקדש:

מיום עמוד המקדש הזה על תלו לא חלו בו פסל ומצבה מעשה יד־אדם כי זבול אלקים אמן הוא, הצלמים מעשה אצבעות הציירים והחרשים המה צלמי האלקים אשר יוחָשו על ידי החושים, ואנחנו מורשה בידנו מאבותינו כי אין לדמות ולצייר את האל המסתתר כי הוא מרומם על כל דמות ועל כל ציורי החושים, ואנשי המעלה אשר לפניך נתנו כבוד למקדש הזה, הן אגריפוס אבי זקנך שמר את הבית הזה ויפארהו, אגוסטוס פקד לשלוח אליו ראשית בכורי הארצות ולהקריב על מזבחו מנכסיו זבחי יום יום, גם ליפיאה אֵם זקנתך לא משכה כבודה ממנו, וכל רב ושליט מלך ונציב אשר מזרע יָוָן ואשר איננו מזרעם אף כי רבות צְרָרונו ויביאו עלינו מבוכה ותגרה חרב ושביה חרבן וגלות, לא היו שליטים לחלל את קדושת הבית הזה בצלמים ובמצבות מעשה ידי חרשים, וגם בהיות בלב אחדים מהם רעה עלינו היה הפחד והבושה מעצור לרוחם וייראו לנסות דבר בליעל אל הבית הזה הנקדש מראשית ימיו על פי דת אמת לאבי כל הברואים, כי ידעו נאמנה כי כל הנוגע בו לא יִנָקֶה, על כן נשמרו ברוחם מזרוע זרע שקר באדמת קודש הלזו מדאגה בדבר פן יקצרו מלא חפנים עמל ואָון – אולם למה זה שוא ארחיק עֵדותי בעוד בידי להעיד עדים נאמנים הקרובים אליך תכלית קרבה, מרקוס אגריפוס אבי זקנך מפאת אמך בא ארצה יהודא בימי הורדות אבי זקנה, ולא משך רגליו לעלות מן הים אל העיר ההיא היושבת בטבור היבשה, ויהי אך הציג הַצֵיג כף רגלו על מפתן הבית, ויתבונן על קדושתו ועל כבוד הכהנים משרתיו, וימצא לבו כבוד ויראת המעלה, ויודע כי ראה לבו דבר נשגב ונערץ על כל דבר שפתים, וגם את אוהביו אשר היו בחברתו בעת ההיא לא הרצה דברים אחרים כי אם על דבר המקדש וקדשיו לבדו, ובכל יום ויום משך ימי שבתו בירושלים לאהבת הורדוס לא אחר לשחר את המקדש להתענג במראה הבנין בכבוד זבחיו בסדר עבודתו ובאור פני הכהן הגדול השוקד על עבודתו בהדרת קודש, וכאשר מלאו ימי צבאו בירושלים פאר את המקדש במתנות הראוי לו לפי חוקי אמונתנו: ליושבי הארץ עשה הנחה כפי אשר היה בידו עשות מבלי לגרוע את חוק מס הקיסר: להורדוס בזר תְהִלָה מלא חפנים, והמה אף המה הכירו את הכבוד אשר נתן לאמונתנו וילווהו במקהלות כל בני הארץ, לא יושבי העיר ההיא לבדם – ויפילו שושנים לרגליו עד חוף הים, ומה אומר לך מאת אבי זקנך השני מטיבעריס הקיסר אשר גלוי לכל כי מחשבותיו אלינו היו רק טוב, כי במשך שלש ועשרים שנות ממשלתו החזיק את סדרי עבודת בית אלקינו הקדמונים על כנם לא השבית ולא שִנָה דבר,

ואף כי רבו המצוקות אשר צררונו משבט אף הקיסר הזה3 לא אכחיד תחת לשוני מקרה המספרת בשבחו כי אהבתי את האמת וגם אתה תתן כבוד לו,

בימי טיבעריוס עבר הרוח על פילאטוס המושל ביהודה תחת ידי נציב המחוז לתלות בעיר הקודש בחצר המלך הורדוס שלטי זהב לא לכבוד הקיסר כי אם להכעיס את לֵב העם ואף כי לא היו על השלטים תבנית כל סמל או דברים אחרים אשר לא כדת אמונתנו: כי אם כתובת שֵם המקדיש אותם וְשֵם האיש אשר נקדשו לשמו, בכל זאת היתה תלונה גדולה בעם כמעט הגיעה השמועה באזניהם, ויאיצו בארבעת בני המלך בכבוד הראוי למעלתם וביתר משפחת בית המלך ובזקני העם להעביר את מחשבת פילאטוס החושב לחלל את חוקי אבותינו אשר קיימו וקדשו המלכים והקיסרים ההולכים לפניו זה כמה מאות שנה, ופילאטוס היה קשה כארז מטבעו ומלא רוח גאוה ולא נעתר להם, אף כי התחננו אליו יושבי העיר בדברים כאלה לאמור, אל תפריע את המנוחה ואת השלום ואל תתן יד למלחמה, כי לא ירבה כבוד הקיסר אם יחוללו על ידו חוקותינו הקדמונים, ואל תעש את הקיסר לתואנה בדויה להונות את העם בגללו, כי אין ברצון הקיסר להשבית אף לא קוץ אחד מחוקינו, ואם ברצון הקיסר עשית את המעשה הזאת, הואל נא והראנו כתב דתו או את המכתב אשר כתב לך על אודותו או דבר הדומה לזה, אז נרף ממך ולא נשלח מלאכים לצקת תחנוננו לרגלי הקיסר, והדברים האחרונים האלה ירדו חדרי בטן פילאטוס ויעלו חמתו עד לאין מרפא, כי ירא פן יבולע לו אם יגלו המלאכים את עיני הקיסר על מעשיו, על המשפטים אשר הוא מטה עקב שוחד, על העושק והמרוצה אשר עשה, על דם הנקי אשר שפך, ועל האכזריות אשר מלא הארץ, עד כי אבדו עשתנותיו ולא ידע כלכל דברו במשפט, כי ירא לנפשו להוריד את השליטים אחרי אשר סוף סוף נתלו לכבוד הקיסר למראית העין, ונפשו ידעה מאוד מה עזה דעת טיבעריוס בדברים כאלה, אף לא רצתה גאוותו להנצח מאת היהודים, וכאשר התבוננו זקני העם כי נחם פילאטוס על מעשהו בסתר לבבו ואך מפני יראת המלכות ימאן להשיב דברו אחור הפילו את תחנתם לרגלי הקיסר על ככה. ויהי כקרוא הקיסר את הכתב ויקרא ויאמר מה נועז פילאטוס לעשות, ובמה הונה את היהודים? ואך למותר אומרה לך כי בערה חמתו בו אף כי לא היה נח לכעוס מטבעו, אחרי אשר המעשה בנפשה תִתֵן עֵדותה, כי לא חכה על יום המחר כי אם ביום ההיא הוכיח לפילאטוס דרכו על פניו במכתב מלא נאצה וחרפה, ויצוהו להוריד את השליטים להוציאת מאת הבירה ולהניחם בהיכל אגוסטוס אשר בקסריה היא העיר הנקראה אגוסטה בשם אבי אמך, על הדרך הזה התכלכל כבוד הקיסר על משפטו ומנהגי ירושלים לא התנזו. ואם כה התמרמרו היהודים על דבר השליטים אשר כל תמונה אין עליהם ואף כי עתה במצבת עוזך, השליטים הוקעו לשם טיבעריוס בבית המושל והמצבה תתקומם כאשר שמעתי בתוך המקדש פנימה, במקום אשר לא יבוא כל איש מבלעדי הכהן הגדול יום אחד בשנה בחג הנקרא חג הצום להקטיר קטורת ולבקש מאת השם עתרת ברכה שלום ושבע לכל בני האדם, הן אם יעוז אנוש מבני ישראל ואף מזרע אהרן ולא לבד בני המעלה התחתונה כי אם גם אשר התקדשו על פי דת על מרום המעלות העליונות לבוא לפני ולפנים הוא מקום קדש הקדשים אם לבדו ואם בלוית הכהן הגדול, וגם הכהן הגדול בנפשו אם יעוז לבוא פעמים בשנה או שלש עד ארבע פעמים ביום ההוא4 ונחשב לו לחטא משפט מות, כי שקד המחוקק לקדש את פנימיות המקדש בכל עוז עד כי לא יעוז איש מבלעדי הכהן הגדול להציג רגלו או לגע בו בידו, ועתה הואל נא ושערה אל כמה מיתות יערו שומרי המקדש את נפשם טרם יתנו להביא את המצבה אל קרבו! על דברתי! כי יעקרו בראשונה המון משפחות ונשיהם ובניהם בשטף אף, ואחר ישלחו יד בנפשם על חללי בני ביתם,

במשׁפט היושר הזה כלכל טיבעריוס את דבר היהודים, ועתה תור נא וראה את אשר עשה להם אביך הראשון הנבחר בכל השליטים אשר חיו על פני הארץ, הראשון אשר קנה לו במעלליו הטובים ובהצלחתו את שם הכבוד “אגוסט” אשר הרגיע את הים ואת היבשה ויט שלום אל קצות הארץ, הוא התפלא על השמועה אשר שמע כי אין במקדש הזה כל תמונה המגשמת את עצם האלקים הבלתי נראה על דרך מוחש לעין בשר, ויתן כבוד לו, אף אמנם לא היה אגוסט זה איש אשר הריח בריח הפלסופיה לבדו כי אם איש אשר באה הפלסופיה כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו, כי יום יום שקד על האמתות הראשונות אשר קנה ויער לו אוזן לשמוע בלמודים חדשים מפי החכמים העומדים לפניו, ומחוקו היה להגות חכמה במרבית עתותי המשתה ומסבת מרעים למען לא יגרע את חוק הנפש מדי יקח הגוף חלקו, ואם אמנם רבו המופתים אשר בידי להוכיח לך את מחשבות החסד אשר חשב עלינו אגוסט אביך הנני מסתפק להקים לך שנים מהם לעדים נאמנים, ראשונה כאשר נודע לו כי יאמרו העם לשלם את ראשית בכורי הקדשים פקד את שליטי המחוזות אשר באזיה לתת את היהודים לבדם להתאסף בבתי כנסיותיהם כי הבתים האלה לא כנסיות שותי שֵכָר ומפריעי שלום המה כי אם בתי ספר נוות צדק ובתי ספוק, ואנשיהם אנשי אמונה מבקשי צדק הנקהלים לקבוץ בְלִוְיַת דברי צדקה אחרים את ראשית בכורי השנה ולשלוח על ידי אנשים מזומנים לקרבנות המקדש אשר בירושלים, והשנית כי פקד לבל יעזו אנוש לפרוע את היהודים מהתאסף לקבוץ נדבות כסף ומשלוח את נדבות לבבם על פי חוקי אַבותיהם ירושלימה, את הדבר הזה פקד – ואם לא בדבר פיו במעלליו ובמשפטיו אשר התהלך אתנו, והנני לקיים את דברי אלה בראיה נוספת מאת מכתב ערוך “מקאיוס נארבאנוס פלאקוס מטעם הקיסר אל זקני עפעזוס לאמור, פלאקוס הפראקונזעל שולח אל זקני עפעזוס את ברכתו, הקיסר כתב אלי את חפצו להניח ליהודים בכל מושבותיהם להקהל לפי חוקי אבותיהם לאסוף נדבת כסף ולשלוח ירושלימה, וברצון הקיסר לבל יניא איש אותם מעשות הדבר הזה, והנני מודיע אותו לכם למען תדעו רצון הקיסר על ככה” עדים הדברים האלה לפניך רב ושליט! כי כל מחשבות אגוסט על דבר מקדשנו היה רב טוב, אחרי אשר הוציא את היהודים ואת אסיפתם על דבר הבכורים ועבודת אלקיהם מכלל אסיפות העם אשר בטל (עיין סוועטאן ע"ד אגוסט קאפי 32 וס' תולדות בני אדם פרשה צ') ועוד ראיה ברורה אחרת לא נופלת מהראשונה אשר תוכיח את אהבת הקיסר אלינו כי צוה להקריב מנכסיו זבחים ועולות לאל עליון הקרבים על המזבח לשמו עד היום (הזבחים אשר יעד הקיסר לכבוד המזבח המה שני כבשים ופר אחד) אף כי ידע נאמנה כי אין במקדש הזה בגלוי או בסתר תבנית סמל, כי המושל הגדול הזה אשר גם בחכמת הפלסופיה לא היה קטן מחכמי בני דורו חשב למשפט כי יאתה לקדש לאל הבלתי נראה מקדש מפואר בארץ אשר לא יראה בו כל תמונה (א"ה פה נשמטה שורה אחת אשר העמיק המעתיק האשכנזי את לשונו עד כי לא יכולתי לכוון את ההעתקה כראוי), ועל פיהו נמצאה גם יוליאה אם זקנתך להוקיר את המקדש הזה בספות זהב בכלי שרת ובכלי חמדה, ומה העיר את רוחה לכבד את המקדש הזה אשר לא ראתה בו כל תמונה? הלא אשה היתה ודרך נשים דלות שֵכֶל לבלי התפעל בלתי אם מדברים הנרגשים על ידי החושים לבדם? אבל כאשר עלתה האשה הגדולה הזאת על בנות גילה בכל מעלה ככה היתה נעלה עליהן גם בדבר הזה, והלמודים הטהורים אשר קנתה בשכלה הזך ובחריצותה יצקו עליה רוח גבר עד כי רחב לבבה לְהִוָוכַח ממושגים שכלים יותר מדברים מוחשים עד אם היו המוחשים אך כצל השכלים בעיניה, ואתה קאיוס נצר מטעי אנשי השם והמעלה האלה, הנה קרוביך ובעלי משפחתך אלה אשר הרימוך עד מרום המעלות לעינים ולמופת לך בקרבתם אשר קרבו לנו, הואל נא גם אתה וקיים בידנו את אשר קיימו לנו אנשי המופת האלה, הקיסרים הנזכרים יתחננו בעדנו אל הקיסר, השליטים לפני השליט, אבות ואבות אבות לפני נכדם, רבים לפני היחיד, ודבר אחד בפיהם לאמור “שא את פנינו ואל תפר את המחשבות הטובות אשר חשבנו על חוקי היהודים ועל מנהגיהם, כי ברצונינו קיימנום והחזקנום על מכונם עד היום הזה” אל תבלה את מעשה ידיהם לרע לנו, כי פחד העתידות מְרַפֵה גם את רוח אמיצי הלב אם אין רוח כפירה נוססה בם, ורב לנו בצרה הזאת אף אם יוכח כי לא יבואו עלינו צרות חדשות גדולות ונפלאות אשר אנחנו יראים מהם אם יופרו חוקינו העתיקים, הן אתה הרבית חסדיך וטובותיך עמדי עד כי אחסר עת לספור אותם על הספר בזה, בלעדי אשר איננו מדרך המוסר לעשות דבר עיקר כזה לתָפֵל אל דבר אחר כדבר אשר אני מציע לפניך היום, אבל גם אם אחרים מהם יתנו טובותיך בנפשן את קולן ויספרו, כי נודע לכל כי אתה הוצאת מברזל נפשי, על כֵן אשאלך אל תביאני בנחשתים כבדים מהראשונים, כי הנחשתים הראשונים העיקו רק את אברי גויתי, והחדשים אשר התעתדו ישימו מועקה גם בנפשי וישברו רוחי בקרבי, אתה הסירות את פחד הַמָוֶת אשר התעופף על פני, ובעת אשר הייתי קרוב למות מפני פחד המות הפחתָ רוח חיים באפי ותעירני לחיים חדשים, לכן הניחה לי את החיים הנעימים האלה ואל תתן את נפש אגריפוס ידידך רדת שחת, פן יאמרו כי לא הוצאתני חפשי להתענג בנועם החיים כי אם לספות עמל על עמלי עד אם אובד בתכלית עוני, הן אתה נתת לי נחלת צבי חמדת כל בני תמותה, את המלוכה, בראשונה נתת לי ירושת נוף אחד ואחרי כן הרחבת גבולי בטראַכאָניטיס ובגליל ארצות החמדה, ואחרי אשר הרבית לי שפע מותרות כאלה אוחילה לפניך האדון הטוב אל תגרע ממני את ההכרח לחיי האדם, אל תציע בעמקי מצולה את אשר העלית על במתי עב, והנני נמצא בטוב לבב לוותר את נחלת הצבי אשר אך זה רגע עלתה בגורלי מחסדך, ולהמיר את כל טובי בדבר האחד הזה לבדו, קחה את כל אשר לי ואת חוקי אבותינו אל תחלל, כי מה יאמרו עמי ובני אמונתי? והבריות מה יענו אחריהם? הלא שתים יטפלו בי היום, אם יתנוני למוסר עמי וארץ מולדתי, או יאמרו כי כי כל חלק אין לי באהבתך עוד, ואני לא ידעתי יד מי משתי אלה תכבד עלי יותר ואם תחשבני עוד במספר אוהביך כי עתה נא אמלט מחרפת המוסרות אם לא אמלט עַמִי מרעתו ואת מקדשנו מחללו, כי אתם רבי הארץ זה דרככם לחוס על אוהביכם החוסים בצלכם, אולם אם עבר עליך חלילה רוח משטמה לשטום אותי, כי עתה אחת אנכי שואל מאתך אל תאסרני בזקים כאשר אסרני טיבעריוס, כי אם הואל נא וקרא לי דרור עולם מפחד הנחשתים וקחה את נפשי, כי מה בצע בחיי אם תכזבנה כל תוחלתי אשר יחלתי מאהבתך ומקרבתך אלי!, תמו דברי אגריפוס


את המכתב הזה חתם אגריפוס בטבעתו ויריצהו אל הקיסר, והוא נסגר בביתו קודר בלחץ נדודים ומרדות עד אשר ידע איך יפול דבר, כי לא נקלה היתה פחד העתידות המרחף נגד עיניו, אחרי אשר לא היהודים יושבי ארץ הקדושה לבדם היו בצרה ההיא, כי גם אחיהם הנפוצים בכל קצות הארץ התעתדו לגלות לעבדות ולשחד בשטף אפו, ויהי כקרוא הקיסר את דברי הספר הזה, אף כי הוסיף כל טור וטור מטורי המכתב ההוא חרון על חרונו בראותו כי לא יכון הוא ואלקותו בחוזק לב היהודים, בכל זאת נע לבבו הקשה מפני צדקת הדבר המבוקש ומפני המענה הרך המושבה לו מטעם אגריפוס, ועל אגריפוס דבר טובות ורעות כאחד, כי הרשיעהו על דבר אשר הוא נוטה יותר על המדה אחרי בני אמונתו המתקשים לבדם מכל עמי הארץ לקבל מרות אלקותו עליהם, ויצדיקהו על דבר אשר כלכל דברו ברוח נדיבה כמשפט איש דרור ולא כחד את מעלת רוחו תחת לשונו, ואחרי אשר רפתה רוחו למראית העין כבד את אגריפוס בתשובה המפיקה חסד ויתן לו את כל חפצו אשר בקש להחזיק את קדושת בית המקדש על מכונו, אף צוה לכתוב אל פעטראניוס שליט ארם לבל יחדש כל דבר ממקדש היהודים:

אבל גם החסד הזה לא זך בעיני השופט צדק אחרי אשר הטיל באליה הזאת קוצים חדשים לכלות עיני היהודים בם, כי הוסיף בכתב פקודתו אל פעטראניוס לאמור “אפס כי לא יעוזו היהודים להניא את בני הנכר להקים בכל ערי יהודא מבלעדי ירושלים מזבח או מקדש פסל ומצבה לכבודי ולכבוד ביתי, והממרים את פי בדבר הזה ישאו עָנשָם בפלילים במקומם או ישולחו אני הנה למשפט” ובדבר הזה אסף את ברית שלומו אשר נתן לנו ויתן יד לחדש את המרד ואת רוח הפרצים, כי הדברים האלה היו קטורה באף בני הנכר לתת קוצים בעינינו במצבות אליל אשר ימלאו את הארץ בהן, לא לכבוד הקיסר כי אם להכעיס את לב היהודים, אשר בכל עַנות לבבם תקצר נפשם בעמל החלול אשר ימצא את חוקי אבותיהם, והיה בעבור עליהם רוח קנאה לשלוח אצבע באחת המצבות האלה אז ימצא קאיוס את התואנה אשר הוא מבקש לחדש את גזרתו, ויצו בחזקת היד להקים את מצבתו במקום קודש אחרי עשותו משפטים קשים באנשים אשר ישלחו יד במצבותיו, לולא היתה עין השם המהירה צדק עלינו לטובה ותעצור בעד שכני ארץ יהודא מעשות דבר מעורר את רוח הפרצים, להעלות חמת קאיוס לנקום נקם לא מעט,

אבל כי יאמרו האומרים מה תועיל מנוחת העם אם הקיסר לֵב רַגָז לבו, עד כי ניחם על חסדו וישב אל קיאו לחדש את גזירת מצבתו, כי פקד לעשות במסתרי' ברומה מצבה גדולה מנחושת מוזהב תחת מצבת הנחשת הנעשה בצור אשר עיני כל העם עליה ובלבו דמה להביא את המצבה החדשה ההיא באניה ארצה יהודא היושבת לבטח טרם תגלה מחשבתו הרעה בקהל היהודים עד כי לא ימצאו ידיהם להתנגד לו,

את המחשבה הזאת חשב קאיוס להוציא אל הפועל במסעו אשר יסע באניות על יד ארץ יהודא לבוא מצרימה, כי מאהבתו את בני אלקסנדריה כלתה נפשו לראות עירם ולתת משכנו בה ימים רבים, כי פלל כי מן העיר ההיא היתה תוצאות מעלת אלהותו אשר עגב עליה אל כל הארץ, כי בהיות העיר ההיא רבתי עם זרבת המסחור על פי תכונת מושבה הטובה, היתה מסוגלה להיות לערים אחרות לעֵינַיִם, אחרי אשר דרך אחד לאנשים ולערים לעשות את המפורסם למופת ולעשות כמעשה האיש הגדול והעיר הגדולה, כי על כל אלה היה קאיוס הפכפך בכל דרכיו מטבעו אשר לא היה לו חֵפֶץ קַיָים, עד כי אם גם עבר עליו הרוח לעשות טובה קל מהרה שב וחשב מחשבה איזה דרך יהפוך את הטובה לרועץ, רגע הטה חסד לאסירי ברזל ויקרא להם דרור, ועוד לא שבעה נפשם בחפשיותם ושב קאיוס ואסרם בלי עוון חדש עד כי התמוגגה נפשם ברעה לא ידעו שחרה, ויש מבני השביה אשר מדעתם את לבבו הקשה ואת אכזריותו התעתדו למות בידו אף כי ידכו בנפשם כי נקיים המה, והנה עבר עליו רוח חמלה להקל משפטם ולהגלותם הגלת שלמים אל אחד האיים, והאומללים האלה ששו במשפטם ויקבלו את עול הגלות כחסד מידו, ולא ארכו להם הימים במקום גלותם והנה שלח קאיוס מלאכי מות אל הגולים היושבים לבטח להכותם על יושר5, אף כי לא התחדש אתם דבר, ויבא על יקירי משפחות רומה אבל כבד אשר לא שערוהו, ויש אשר נתן מתנות לאוהביו ושב ודרשם מידם בתרבית עשר מונים, ולא כאלו היתה המתנה בתור הלוואה בידם כי אם כאלו היתה גניבה אתם, עד כי היה המעט להעלובים האלה להשיב אשר לקחו ויאנסו עוד לכפר נפשם בכל רכושם אשר רכשו ואשר ירשו, גם את האנשים אשר נואלו לחשוב כי נפלאה אהבתו אליהם הונה מאחוזתם בקרבתו וברעותו אשר התרועע אתם, כי אבד עשרם במסעים אשר נסעו בחברתו ללא יועיל ובמשתה השמנים אשר עשו לו, ולפעמים לא מלאה עשרם ספק דֵי משתה אמת אשר הכינו לכבוד המבזבז הזה ויאנסו לשלוח בהלוָאה ידיהם, עד כי נזורו אוהביו מקבל טובה ממנו, אחרי אשר השכילו לשקול במאזני צדק את שכר הטובה נגד נזקה, כי היה הפכפך בכל דרכיו ועל כל סביביו וביחוד על עדת היהודים אשר נטר להם אֵיבת עולם ויקח את בתי תפלתם מידם ויטמאם במצבותיו ובצלמי דמותו, באלכסנדריה החל ובערים אחרות כלה – כי את אשר נתן לאחרים עשות נחשבה בעיני כאלו עשה הוא בנפשו – וגם על המקדש הגדול בירושלים אשר חס עליו מחללו עד העת ההיא התנכל להפוך אותו לבית נקדש לשמו ביחוד ולקרוא לו בשם “מקדש קאיוס הצעיר הוא יופיטער הנראה והנשגב” הוי ילוד אשה! עוד לא שבעה עינך בהמון הארצות והמדינות האיים והערים אשר השליטך הזמן עליהם כי תחתור גם אל מעון האלקים! כל הארץ בידך לא הנחת לאלקים בכל הארץ מדינה וארץ מקום או עיר, ועוד תרע עינך במלא חבל ארץ הקדש לאלקים על פי מצוָתו ביחוד, ובחפצך לא יִמָצֵא במלא רוחב הארץ רושם אחד זכרון כבוד לאלקים אמת, אמנם אתה אוסף את השלום מן הארץ להביא עליה כל יד עמל, כי תסתולל ללכת בגדולות ובנפלאות אשר גם המחשבה עליהן עוון פלילי אף כי המעשה:

ועתה יקר בעיני לספר את אשר ראינו אנחנו בעינינו בעת אשר נועדנו להוכח צדקת כנסיותינו לפניו, עוד אנחנו במבוא הבית והנה נוכחנו על פי תנועותיו ומנהגיו כי לא לפני שופט אנחנו כי אם לפני שטן אשר גדולה שנאתו אלינו מהשנאה אשר שנאו מתנגדנו אותנו, כי מחובת שופט צדק היה לכונן כסאו למשפט בישיבת יודעי דת ודין הנבחרים על פי הדת, להתחקות על שרשי רגלי הדבר הנכבד הזה אשר לא ערער איש עליו זה ארבע מאות שנה, ואך חדשים מקרוב התעוררו עליו המון אלפי יהודים באלכסנדריה, לשמוע את דבר שני הצדדים כטענת השוטנים כתשובת הנטענים איש איש ומליציו אתו בשעה קבועה לו על פי מורה השעות, לשלוח את שני הצדדים החוצה אחרי אשר קרבו ריבם, לכלכל דברו במשפט עם היושבים לפניו ולקוב דין אמת לאמתו קבל עם, אבל כל עלילות קאיוס בדבר הזה היו עלילות עריץ המתעולל עלילות ברשע בגודל לבבו, כי היה המעט בעיניו לבלתי עשות אמת מחובת השופט אשר בארתי, ויוסף סרה בהביאו את מעסען ואת לאמיעה שומרי שני פרדסיו הקרובים אל העיר אשר השתקע בם זה ימים שלשה או ארבעה (כי במקום הזה בחר לקוב בו את הדין הגדול הנוגע לעמי) ויצו להציע לפניו את פרשת נכסיו אשר אותה נפשו להתבונן בם, ואנחנו כאשר נקראנו לבוא לפניו ברכנו אותו בכובד ראש ובלב סחרחר מהכנעה ומפחד, כפפנו ראשינו עד ארצה כמעט ונברכהו בשם קיסר ואגוסט, אבל הוא השיב את הברכה אל חיקֵנו באהבת חסד ובאהבת הבריות עד כי לא לבד אבדה תקוותֵנו לזכות במשפטו כי גם בחיינו לא הֶאֶמַנו, כי נתן קולו עלינו במהתלות ובשחוק מכאיב לבב שאל אותנו לאמור "אתם איפוא האנשים אשר לא תקבלו מרות כל אלוה עליכם מבלעדי האלקים אשר לא תשאו את שמו על פיכם6 כי תמאנו לצוות אותי לאלוה עליכם אחרי אשר קבלוני כל עמי הארץ, ובדברים האלה נשא ידיו למרום ויטיח דברים אשר המה חטאת לשמוע ואף כי לשוב ולספרם, ומשולחי יריבנו כשמעם את דבריו ששו בשמחה וישערו כי באו אל תכליתם אשר כננו להם, ויפזזו ויכרכרו בכל עוז ויקראו לפניו בשמות האלקים אשר אדיר שמו בכל הארץ, ואיזידארוס איש רע ומלשין בראותו כי טוב בעיני הקיסר לברך אותו בשמות האלה הנעלים על טבע האדם נגש ויאמר לאמור, ידעתי אדון כי תוסיף שנאה על שנאתם אם תדע את המחשבות הרעות והבזויות אשר המה חושבים עליך, כי המה לבדם פרשו נפשם מן כלל העמים ולא הקריבו קרבנות לאלוקים בעדך, ובאמרי האנשים האלה כוונתי על כל היהודים כולו, לדברים האלה נתנו בקולנו עליו לאמור שמעה קאיוס כי שקר מגולה בפיו! הקרבנו לשלומך קרבנות רבים, ולא זבחי שלמים אשר אך דמם יזרח על מזבח אלקים והבשר יאכל בבתי המשתה כמעשה גוים אחרים, כי אם זבחי עולות כלילי אש, ראשונה כאשר הגיעה אלינו השמועה על דבר שבתך על כסא טיבעריוס, ואחריו כאשר קמת ממחלתך אשר נחלו כי בני הארץ עליך, ובשלשית כאשר ימלנו לתת עוז ונצחון לך במלחמת אשכנז, ויען קאיוס בגובה אפו לאמור, ויונח גם כי האמת אתכם הלא זבחתם לאלקים אחרי' מבלעדי, ומה בצע בזבחים כאלה הנקרבים לשלומי אם לי לא הקרבתם מאומה, לדברי הגדופה האלה נע לבבנו במסתרים תנועה עזה אשר שמה אותותיה גם על פנינו, וקאיוס דבריו בפיו ורגליו חשו' ממהרות מנֵכס לנכס להתבונן עליהם לכל חלקיהם מחדרי האנשים לקובות הנשים, מחדרים עלים לחדרים תחתים, את מקצתם גנה ומקצם שבח ויצו לכוננם כמראה המוחקה לפניהם בזה, ואנחנו אחריו עולים ויורדים אתו לשמוע חרפת חורפינו השוחקים ולועגים עליהו כעל אנשי משחק המתעוללים בבית הנהלול (טהעאַטער), כי השתנו עלינו סדרי המשפט, השופט התהפך לשטן והשוטנים שמו להם משפט מעוקל לקו אשר יסודתו משמטה ואיבה לא רוח משפט, ואם השופט יעְוַוֵת משפט איש בריבו אין טוב להנטען כי אם לתת בעפר פיו ולדום, ביחוד אם חוקיו ומנהגיו מדביקים לשונו אל חכו לבלי תת מענה על עצם השאלה אשר השופט דורש תשובה מפיו, ואחרי אשר נתן קאיוס פקודתו אל הַחָרָשִים על דבר בניניו פנה אלינו ויקח מועד לשאול את השאלה הגדולה הזאת לאמור אתם היהודים מדוע תנזרו מבשר החזיר? דבר יצא מפיו ואנשי ריבנו פערו פיהם בשחוק לבלי חוק, מקצתם שחקו באמת ומקצתם אנסו נפשם לשחוק למען יראה דבר קאיוס כחריצות נפלאה, עד כי התרעמו עליהם בני הבית על אשר המה מקילים בכבוד הקיסר, כי עוון פלילי הוא לאנשים אשר אין להם קרבה מיוחדה את הקיסר למלא שחוק פיהם לפניו. התאפקנו ונשב לאמור לא נופלים אנחנו בדבר הזה מבני אלכסנדריה מתנגדנו אלה אשר גם המה ינזרו מאכול בעל חי נודע, כי כל עמי הארץ אסרו על נפשם איש איש מין אחד ממיני בעלי החיים, ואחד מאתנו הוסיף ויאמר כי יש עם בארץ אשר אסר לו את בשר הכבש אף כי נמצא הוא בכל מקום, אבל קאיוס בו שכל מלינו ויאמר ברוח הוללותו לאמר “השכילו האנשים האלה לאסור, כי בשר כבש לא מאכל תאוה הוא” בדברי הוללות וגדופים כאלה הונה אותנו עד כי קצרה נפשנו בעמל, ואך אחרי אשר רַד היום התעורר קאיוס לשאול את השאלה הנוגעת עד עצם המשפט לאמר “חפצי לדעת את הזכות אשר יש לכם להיות אזרחים באלכסנדריה”? אבל כמעט התבונן קאיוס מראשית דברינו אשר הקרבנו לתשובה, כי יש לתשובתנו רגלים אשר לא תדחינה בקש. ויקם ממקומו לא חכה עד אם נגמור אומר ויתהלך בהיכלו ויצו לסגור את החלונות אשר היה חמרם מין אבנים זכים כזכוכית לבנה החוצצים בעד חום השמש ובעד האור לא יחוצו מבקוע אל הבית, אחר שב אל מקום המשפט וישאל אותנו במנוחה לאמור “מה תאמר נפשכם לתשובה על השאלה ההוא”? נסינו למלאות דברינו אשר החילונו והנה חמק עבר שנית אל תא אחר אשר העמיד בו ציורים שונים מעשה ידי אמני ימי הקדם,

על הדרך הזה נבצרה ממנו להוציא תשובה נכונה למענהו, כי התפוצצו דברינו לחלקים התפרדו ולא יתלכדו עד כי התבטלו כמעט עד תומם, ואנחנו עייפים נכשלים נכונים למות לא נותרה נשמה באפינו כמעט ממצוקת נפש, ונצא החוצה לחלות פני אלקים אמן להשיב מעלינו את אף אלקים כזבים הזה, אף לא שבה תפלתנו ריקם! כי ראה ה' בצרות נפשינו ויתן אותנו לרחמים מעט לפני קאיוס עד כי אמר לאמור “רואה אני את פני האנשים האלה כי מחסרון דעת ולא מרוע לֵב לא יבינו אל טבע האלקים המתנוססים בקרבי” ובדברים האלה שב למקומו וגם אותנו פטר מלפניו.

ואחרי אשר התמלטנו ברוח אפינו ממקום המשפט הזה אשר היה לנו לבית משחק ולבית אסורים לא היה כח בנו לשאוף רוח, כי חזק עלינו שאון הלעג וקול הצחוק עד כי היינו בעינינו כעומדים בבית הנהלולים להתהולל לפני המון רואים, אף ליושבים בבית האסורים דמינו כי כמוהם שבעה נפשנו מצור ומצוקה מדברי הגדופה אשר הטיח על השם ומהמורא אשר נתן עלינו הקיסר הגדול הזה, ובמה נקוה לכפיו פניו ולרצות אותו אלינו? אחרי אשר לא פקד עלינו את חטאתנו אל אנשי ריבנו כי אם את עלבון נפשו דרש מאתנו, ואת דעתו הפותה לתת את נפשו לאלקים אשר ידע נאמנה כי לא יֵאותו לו היהודים על ככה, אמנם לא מאהבתנו את החיים דאגנו לנפשנו כי בחפץ נמרץ חרפנו למות נפשנו לתת עוז לחוקי אבותנו, וייקר בעיניו מות ישרים כזה כחיי עולם, אם מדעתנו כי המות הזה לא יהי לעמֵנו לעזר ולהועיל ונהפוך הוא כי יחָשֵב להם לחרפה יתירה, אחרי אשר חרפת המשולחים יתן בחיק משלחיהם, על כן לא התריפינו ביום צרה ונתאמץ לְהֵעָזֵר בהנשיא עזר מעט.

אבל דאגת העתיד המסה את רוחנו אחרי אשר לא ידענו איך יפול דבר ואיך יבצע משפטנו, אבל מה לו ולמשפט? האם הקשיב את דברינו? האם העמיק להתבונן בכל הדברים הנוגעים אלינו? חרדות לבשנו בזכרנו כי עתותי כל היהודים הנפוצים בקצוי כל הארץ מונחים בידי חמשה משולחֵנו אלה! כי אם יטה את קו המשפּט לקו מתנגדנו בני אלכסנדריה כי עתה תפָתח ממנה הרעה אל כל הארץ, כי איה העיר אשר לא תעשה כמעשֶהָ? ומי יחוס על היהודים היושבים בארצות הגוים וחיים מפי תורת אבותיהם? כי יתקוממו לחלל את בתי כנסיותיהם ולקרוע מעליהם את משפט האזרחים, חוקיהם הטובים ומשפטי אחוזתם אשר נתנה להם בערי מושבותיהם, יתערערו עד היסוד ויטבעו במעמקי המים הזדונים כשרידי נפוצים. הדאגות האלה שברו לבנו עד כי כשל כחנו, וגם האנשים אשר היו שלמים הלכו בראשונה אבדו תקוה וירפו ממנו, ולא יספו לבוא לחצר קאיוס כאשר נקראנו אנחנו לבוא אליו, כי גם המה פחדו פחד משבט אפו מדעתם את חפצו כי עז לתת את נפשו לאלקים, ואחרי אשר הורינו את הסבות אשר עוררו את לבב קאיוס לשנוא את כל העם, לא נשאר לנו להציע בלתי אם את האופן אשר הושב על קאיוס

____________

אמר המעתיק את אשר הציע המחבר מן המקום הזה והלאה אבד בשטף הזמן וקרוב הדבר כי הציע את כוס הגמולות אשר עבר על האלוקה הזה מידי הקושרים אשר בערו את רוח הטומאה מן הארץ בחרבם הקשה עד כי לא אמר אל אני לפני הורגיו, ואת הרוח הצח העובר על הארץ בראשית ימי קלודיוס הקיסר, אשר ל“ק היה פילון ברומה בימיו לעשות משפט עמו בני אלכסנדריה כיד כבוד החכמים הטובה עליו מאת הקיסר ההוא כנמצא גם בספר תולדות בני האדם פ' צ”ד דף 242




  1. את אשר שנה ידידיה לשונו לקרוא את לה"ק בשם שפת כשדים ואת אשר עקם לנו את פשט שם ישראל לפי צרכו בדרוש הזה, עיין ספר מאור עינים להרב האדומי חלק א‘ פרק ו’  ↩

  2. מעדוזאה היתה לפי סיפורי המיטאלאגי אחת משלשת בנות הַחֵן אשר ליגאָרגאָס בן טהיפאן (בעל צפון) אשר לרוב יפיה הטיח בה נעפטין אליל הים את חִצֵי אהבתו בהיכל מינערוואה, והאלילה ההיא בחרות אפה על חלול בית קדשה שנתה את שערות ראש מעדוזאה לנחשים, ובעיניה נתנה הכח הרע להפוך לאבן את כל איש אשר עינה צופה עליו.  ↩

  3. אגריפוס הערה את רוח אהבתו אל חיק קאיוס אוהבו בדברי קלות דעת כאלה לאמר מתי ימות הזקן הזה (טיבעריוס) ואתה מנהיג את הדור, כי נכד טיבעריוס נער רך הוא אשר לא יתחזק לפניך, והשמועה הגיעה עד טיבעריוס ויתן את אגריפוס בנחשתים כבדים אשר התענה בהם עד מות טיבעריוס, ואך כשבת קאיוס על כסאו יצא אגריפוס מבית האסורים למלוך, ורתוקת זהב נתן לו כמשקל הנחשתים אשר היו על רגליו.  ↩

  4. בלתי ספק שגגת המעתיקים הוא אם לא נחפוץ לאמור כי יצאה שגגה מלפני שליט ישראל זה, כי ארבע פעמים היה הכהן בקדשי הקדשים להקטיר קטורת, להזות דם הפר, ודם השעיר ולהחזיר את הכלים, או אולי כוונתו על שתי מיני העבודה אשר הכהן הגדול עושה בקדשי הקדשים, ר"ל א‘ עבודת הקטורת ב’ הזית הדס, כי נחשבו לו ביאה לעבודה ביאה לעבודה.  ↩

  5. שאול שאל קאיוס את אחד הגולים אשר הגלה טיבעריוס השב אל ביתו מטקם קאיוס אחרי מות טיבעריוס לאמור מה עשית בימי שביך? ויענה האיש לאמור חליתי את פני האלקים לאחת את נפש טיבעריוס ולהושיב אותך לכסא תחתיו למען תשיב שבותי, והתשובה הזאת היתה לצנינים בעיניו עד כי חיש קל שלח מלאכי מות להמית את כל הגולים, כי שער בנפשו כי גוליו גם המה מתפללים על מותו, ותפלתם זאת היתה לחטאה חדשה בעניו  ↩

  6. את שם הויה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר יותר מ־34381 יצירות מאת כ־1696 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם למעלה מ־10731 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!