רקע
מרדכי אהרן גינצבורג

 

פתיחה    🔗

כולל כל דברי העלילה אשר התעוללה על אחינו יושבי דמשק בשנת ת"ר, את כוס החֵמה אשר השקו אותם משולח צרפת גראף ראטטימענטין ושעריף פחה נגיד העיר ההיא זכרם לדראון, ואת כוס הישועות אשר השקו אותם נגידי בני עמנו השר משה מונטיפיורי והמליץ יצחק קרעמיע שמם יכון לעולם!

כתובים בכתב אמת

מאת הסופר המפואר

מו“ה מרדכי אהרן גינצבורג ז”ל.

כֹּה אָמַר אֲדנָי יֱהֹוִה יַעַן אֹמְרִים לָכֶם אֹכֶלֶת אָדָם אָתְּ וּמְשַׁכֶּלֶת גֹּוַיִךְ1 הָיִית: לָכֵן אָדָם לֹא – תֹאכְלִי עוֹד וגְוַיִךְ לֹא תְכַשְּׁלִי-עוֹד נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה:

(יחזקאל ל“ו י”ג י"ד)


בשנת אך לא יאמר לכם אוכלי אדם הנכם לפ"ק.


תנו רבנן מי כתב מגילת תענית? אמרו חנניה וסיעתו שהיו

מסבבין את הצרות, אמר רבן שמעון בן גמליאל אף אנו מסבבין

את הצרות, אבל מה נעשה? שאם באנו לכתוב אין אנו מספיקין:

(שבת י“ג ע”ב).


 

א    🔗

מי לא יפאר את חכמי אירופה בכבוד; כי להם יאתה תהלה במשפט, כי בכל מקום אשר דברם מגיע ובכל ארץ אשר יש להם רגל דורכת, שמה הביאו סדרי ישוב טובים דרכי חכמה ומשפטי חברה ויתנו להם מהלכים במדינו' הגוים הפראים אשר כבהמות נחשבו לפנים; ממזרח הודו עד מערבה, ועד קצות אמעריקה מהולל שם בני אירופה:

אולם אין שושנה בלי חוחים – כי גם רעות רבות וצרות אשר לא ידעו יושבי איים רחוקים שחרם, התגנבו לרגלי בני אירופה ויתקעו יתדם בארצות ההנה, והספרדים הביאו קנין הגוף וסחר נפש אדם אל בני אמעריקה אשר היו גוי חפשי מעולם, הענגלאנדים הוליכו יין צרוף וכל משקה שכרון לשבטי צפון אמעריקה אשר היו נזירי עולם לפנים, מחלת האבעבועות (פאקען) דבקה בבני הארץ החדשה מאת הספרדים, חלי האהבה היא חלי נעמי (ווענערי) פשטה באיי הנגב (אויסטראַליען) על ידי הענגלאנדים, וארבעת השפטים הרעים האלה הרבו לאכול בשר אדם בארץ החדשה יותר מאשר אכלה החרב במלחמה, הרבו הגוים הפראים במחיר סדרי הישוב אשר קנו מבני אירופה:

וראשי המדינה באירופה שמו להם חוקת משפט להגלות לארצות החדשות הגלת שלמים כל פושע וכל חוטא אשר נבאש בעמו ואשר לא תוכל החברה שאתו לבער את הרע מקרב אירופה. גם בדבר הזה שתו מוקשים לבני הארצות החדשות כי החוטאים האלה למדו את בני האיים להשחית דרכם ולמלא את ארצם חמס תחת אשר לפנים לא ידעו לעשות רע:

וכל דעה נפסדה אשר נושנה באירופה וכל דבר הבל אשר אין דעת בני אירופה נוחה ממנו עוד, התמלט כאל עיר מקלט אל הארצות החדשות אשר המה שליטים עליהם, כי יושביהן עם לא בינות נוטים יותר אל הדברים אשר אין השכל מקבלם מאל אשר יסודתם במעמקי השכל, ובמדה ההיא אשר התקשו לקבל את הטוב מידי בני אירופה היו נוחים לקבל את ההבל ואת הרע:

אך ממלכת תוגרמה האדירה מקום אשר בני אירופה יושבים רק בתור אורחים ואוהבים ולא בתור שליטים היא התעתדה לקבל מידי אירופה שכנתה אך טוב ולא רע, כי רוב בני אירופה הבאים המה בני עלי'; צירי המלכים ובני מרום עם הארץ, והמה אנשי דעת ומוסר אוהבי טוב ופועלי צדק אשר מידיהם לא תצא רעה ופיהם לא ידבר הבלים, על כן קוו כל חכמי לב ביושר, כי עתידה תוגרמה לנחול מאת אירופה רב טוב, ואת הרע לא תקבל אף לא במעוטו כי איה לרעה תוצאות!?

אך גם בזה הורה הנסיון את תורתו כי יד הסכלות אוחזת בעקב החכמה, ומשרכת דרכה אליה כצל אחרי הנר, כי זה חדשים מקרוב מצא דבר רע אחד אשר הגלה מאירופה הגלת שלמים מקום מקלט לו בתוגרמה, היא עלילת הדם אשר התגוללו בה בראשונה העכו"ם על הנוצרים בראשית ימי אמונתם, ואחריה הנוצרים על היהודים בימי הבינים, זאת הרשעה הנושנה באירופה אשר כבר הקהו האפאפיורים והשליטים את שנֶיהָ, חדשה נעוריה באזיה:

עוד בהיות מספר הנוצרים מעט ויד העכו“ם על העליונה שקדו קנאי העכו”ם להבאיש את הנוצרים במלכם ויהי כאשר לא מצאו כל עִלה וכל משחת בם מצד המלכות וימצאו עליהם את העִלה אשר המה מבקשים מצד אמונתם, וכשמעם את דברי הכהנים האומרים לעם בעת אכלם את הלחם ואת היין על שולחן אלהיהם לאמר: זה בשר הנוצרי וזה דמו; וכראותם את העם מאמינים אמונת אומן, כי כבוא הלחם והיין אל קרבם יתהפך והיה לבשר ודם, אז מצאה השנאה המקלקלת את השורה מקום להגשים את הדברים למשמעם ותוציא דבה עליהם לאמר: בשר אדם יאכלו ודמו ישתו על מזבח אלהיהם, והעלילה ההיא היתה חרב בידי מלכי רשעה כקסרי רומה הקדמונים להכות את הנוצרים חרם.

ובימי הבינים התהפכו מקצת קנאי הנוצרים בספרד ופורטוגאל מסבות ברשע כסל למוד ליהודים במדה אשר מדו העכו"ם להם, ומאתם יצאה הרעה לצרפת ולאשכנז ולפולין, ותרב לשתות דם יהודים נקיים יותר מאשר שתו העלילות הנותרות אשר התעוללו על היהודים בהן, כי לא יכלו להתגולל עליהם תמיד ולאמר, כי סם מות המה מטילים בנהרות אחרי אשר לא בכל שנה המגפה מצויה, אף לא יכלו לטפול בם שקר, כי גונבים המה את לחם הפנים מעל שולחן אלהיהם ודוקרים אותם במחט עד שפך דם עליהם, כי לא בכל יום יתנוססו נסים, על כן לא מצאו טוב להם בלתי אם להתעולל עלילות בדם, כי הדם הוא דבר מוכן לפרעות תמיד, וכמעט נמצאה גופת נוצרי מת לא נודע מי הכהו, ושבו והעלילו על היהודים האומללים, כי ידיהם שפכו את הדם ההוא לקדש את חג המצות בו.

וגם התואנה הזאת היתה מעטה לאנשי רשע הצמאים לדמי יהודים תמיד, כי ימי חג המצות לא יתמידו עתם יותר משבוע אחד בשנה, ומה יעשו מעוללי עלילות ברשע ביתר חדשי השנה? האם יעיזו לאמר, כי טומנים היהודים את הדם במערות ובנקיקים למשמרת על השנה הבאה? והדם קל להבאש ולהפסל גם מאכילת כלבים במשך ימים אחדים, חתרו חכמי הדור החשך ההוא וימצאו כי בכח עתותי השנה יש חפץ ליהודים בדם נוצרי, כי אלה המה הדברים אשר דם נוצרי מסוגל להם סגולה יקרה מפז:

א) להרבות את הזרע ולתת לעקרה פרי בטן,

ב) לרפוא פצע המילה,

ג) היהודים נפגעים במידת הדין בזיבת דם מאחוריהם, ובכל ערב שבת בשעה השלישית (באַמנאַמע) ישפיעו דם לרוב [אולי ראו איזה יהודים נגועים במחלת התתוניות וברבוי דם, וישפטו מהפרט על הכלל] ורסיסי דם נוצרי אחדים יעלו ארוכה להם, אך דור דעה היה הדור ההוא! כמה גולים דברי חכמים!

* * *

אבל לא לעולם היה חוסן ישועות הסגולות האלה, כי ברבות הימים אבדה חכמת חכמיהם מפני תנופת יד חכמי הטבע וחכמי הרפואה אשר הוכיחו כי אין ביד אדם כל רפואה וכל תועלת מוצאת, אז היו ידי המעלילים בטלות רוב חדשי השנה, לא נשאר לעם עת להתגדר בם בלתי אם בסוף הסתיו ובראשית האביב לבדם, כי נבצרה מאת כל חכמי הטבע להוכיח כי אכילת דם אדם איננה מצוה כאשר היא איננה רפואה, על כן היו הימים האלה ימי בכורי העלילה ההיא.

ואחינו האומללים נרדפו על צוארם בשוט העלילה ההיא בכל ארצות אחוזות הקאטולין, אולם בני המדינות החיות מפי אמונת נוצרי יון לא הביאו את צוארם בעול העלילה ההיא מעולם, גם בעלי אמונת המתנגדים (פראָטעסטאַנטען) פרקו את עולה מעל צוארנו, כי גער גער בם לוטהער רבם על עלילותם ועל דברם ויחשוב אותה להקאטולין לחרפה לא יוכל כפרה.

גם בארצות הקאטולין נצערה העלילה ההיא ביושר לבב מלכי חסד אשר שמרו את מספר צעדי המכה המהלכת ההיא וימצאו כי אין לה רגלים, אף זאת עשו לבער הרע מקרבם, כי קבלו עדות מפי בני יהודים הבאים בברית הנוצרים אשר כנוצרים נאמנים נחשבו להם, והמה העידו באמונה כי לא שם ולא זכר לדבר הרע הזה בקהל ישראל, אז החלו להיות דברי המעלילים מעטים, כי אסף השכל את כבודו מאת העלילה ההיא, כל מכבדיה הזילוה.

ורק בארץ פולין מקום אשר לא יצאו קוי השכל בבתי החשכים עוד, נמצאו אנשים אשר נגעה אהבת החשך בלבם, יאמינו בעלילה ההיא, ויוכיחו כי לא נתנה המצוה ההיא לבית ישראל כלו, כי אם ליחידי סגולה המצוינים בתורה ובעושר, על כן לא נאמנה עדות היהודים המתנצרים בדבר הזה, כי המה על פי רוב אנשים מדלת העם אשר לא זכו במצוה ההיא מעולם, כבוד הדברים האלו במקומו מונח! ואני לא אשחית דברי על דבר העלילה ההיא בכללה כמעשה כמה סופרים אשר חברו ספרי אמת בלשון הקודש להוכיח לבני ישראל כי אין קדושתה חג סובלת דם נוצרי, כי ב"ה אין מסתרים בדתנו, ואת המצות והחוקים אשר גדולי הדור יודעים ועושים לשם מצוה, אותם ידעו ויעשו גם המון עם הארץ, חקה אחת לנו, ואך את שרשי רגלי העלילה ההיא אשמור, לראות איכה גלתה מגוי אל גוי ומממלכה לממלכה עד בואה אל המקום אשר תקעה בו את אוהל רשעתה היום בטבור אזיה! –


 

ב    🔗

לא אכלא ממך ידידי חזון אחד אשר חזיתי בשבתי עוד על אדמתי לבטח טרם הערה עלי הרוח להִתָעות מארץ מולדתי.

במספר השרים הסובבים בחצריהם ובטירותם את עיר מגורתי, נמצא שר זקן אחד אשר לא הקיא עוד את חלב אמו ואת השמועות הנושנות אשר ינק אותם ויבאו כיין בקרבו וכשמן בעצמותיו, יקרו לו דעות ימי ילדותו הטובה והנעימה מדעות הימים האלה אשר אין לו חפץ בם, ואף כי היה איש תם מטבעו וסר מרע, בכל זאת זכר לטוב את ימי ילדותו ואת הבהלות אשר עברו על היהודים היושבים על נכסי אבות אבותיו על דבר עלילת הדם, כי הילדות הנעימה צקה את דבשה ואת בשמה על הימים האלה ותהפוך גם את העז למתוק, ובנהותו אחרי ימי הילדות אשר היו לו טובים מאלה, לא הפלה בין טוב לרע וינהה גם אחרי עלילת הדם אשר גם היא היתה שעשועיו בימים הטובים ההמה, ויהי לו בחצרו צורף יין שרף איש יהודי תם וישר, אבל עני בדעת ועם הארץ, יקר היה היהודי בעיני אדוניו על דבר צדקתו ואמונת לבבו, טובות רבות גמל עליו ושערי כספו היו פתוחים לפניו תמיד לכל עסק ולכל מקנה וקנין אשר ראה כי יש לו חפץ בו, והיהודי גם הוא השיב אהבתו אל חיקו ויהי כעבד נרצע לאהבת אדוניו, ומדי היות רוח השר הישיש סרה, היה משפטו לקרוא להיהודי לשוח אתו על דברי הימים הראשונים והעתים האלה, ולהוכיח לו כי יש יתרון לעבר על ההוה כיתרון הטוב על הרע, כי מאדם הראשון אחרי אשר נטרד מגן העדן למדו בניו לאמר אחריו “הימים הראשונים היו טובים מאלה” אף כי המה לא[2] טעמו טעם גן עדן מעולם כאביהם הראשון, ולדברים כאלה לא מצא הישיש אזן קשבת בלתי אם ביהודי לבדו, כי בניו לא אבו לזכור ראשונות, כי טוב להם בהוה ומה להם ואל העבר? אך היהודי אשר לא שחקה לו השעה לעת כזאת, שש לשמוע את שֵמע העבר הטוב ויקו על העתיד כי עוד ישובו העתים הטובות לקדמותם, וטוב גם לו, כה משפטם כל הימים.

ובאחת השיחות האלה אמר השר אל היהודי בטעם היין אשר עברו לאמר, הלא אהבת אותי ידידי? ויען היהודי ויאמר, אהבתיך אדוני אהבה נצחת! ואיך אחטא לאלהים לבלי אהוב את המלאך אשר על ידו שולח אלהים את פרנסתי? הלא אתה אדוני היונה המביאה לי עלי זית וטרף חֻקי ממבול מֵי התבל הזֵדונים.

אז עבר רוח היין על השר להונות את היהודי בהונאת דברים, ויאמר אליו לאמר; נקל לי להוכיח לך כי שנאת מות שנאתני. ויחרד היהודי ויאמר, מה אתה מדבר אדוני? ויצחק השר ויאמר, ידעתי מימי ילדותי ידיעה אשר לא תוציאה ממני לעולם, כי בדם נוצרי תתרצו אל אלהיכם בחג המצות, הן אמת לא נכחד ממני כי יקר אני בעיניך מכל כלי חמדה, ואת כל יכלתך לא תכלא לתת נוצרי בכל הארץ זולתי, ומצות רבניך תחזק עליך לקדש את חג המצות כמצוה, ומה תעשה אתה העני כאשר יביאך הזמן לידי המסה הזאת? הלא בלב נשבר ובנפש מרה תשחת את השה האובד הזה על מזבח אמונתך הכוזבה! אף אמנם תצדק במעשיך לפי דעתך המשובשה כי גדולה אהבת השם מאהבת הבריות, ונפשי לא תיקר בעיניך מאשר יקרה נפש יצחק בעיני אברהם אביו, אבל אלהי אברהם הוא אלהי חסד ורחמים ואלהי רבניך קשים המה אשר לא ישאו נפש נוצרי, ומה יש לך צדקה להשתבח ולאמר אהבתי את אדוני!

ויטפח היהודי בראשו, ויאמר ברוח נשברה, עד מתי תפגום העלילה הזאת את אמונת הנוצרים! הטרם תדע כי השקר הזה מקיל את אמונתכם בעיני היהודים, כי כמוני וכעניים אשר כגילי יודעים כי אין במצה כל דבר סתר בלתי אם קמח ומים לבדו! הן אנחנו עניי אדם בנפשנו נביא לחמנו זה, בידנו נטחן את החטים ונשמר את הקמח תכלית משמר מכל דבר לח ביחוד, כי גם מים ואגלי טל יאסרו אותו עלינו, ועד בוא הקמח לכלל לחם לא תזוז עיננו ממנו, ואף בבוא הלחם הקלקל הזה אל פינו, עוד אין אנחנו בטוחים כי יבא אל קרבנו, כי אם יפגע בשר החינכים ודבק בו קורט דם השנים נוציא את בלע פינו ונשליכהו חוצה, ואחר כל האזהרות האלה, מה נאמר ומה נדבר אם נשמע את שלומי אמוני הנוצרים את מלומדיהם ואת כהניהם נשבעים באמונתם כי המצות השמורות האלה בלולות בדם נוצרים! אין זאת כי אם בשקר המה נשבעים, על כן יקלו דעתם בשבועתם!

הדברים האלה ירדו חדרי לבב השר, ואחרי אשר שני האנשים האלה היו תמימי דרך אשר אין ברוחם רמיה, לא שקרו זה בזה ויאמינו איש לאחיו כפי אשר יכלו מבלי לעשות שקר בנפשם, השר האמין ליהודי כי דלת עם היהודים לא יחגו חגם בדם נוצרי, ולצאת ידי אמונת ימי ילדותו החם הנזיד אשר התקרר מרוב ימים ויעמוד על דעתו, כי הרבנים והעשירים לבדם יקדשו את החג בדם אדם, והיהודי גם הוא אשר ידע כי איש אמת היה אדוניו מעולם, החל לפסוח על שתי הסעפים בדעתו העניה, ויהי כדבר אדוניו אליו את הדבר הזה פעמים ושלש, ויתקעו הדברים בלבו כי אמר מי יודע? אולי יש לדבר רגלים, וישמור את הדברים האלה בלבו.

במרוצת השנים האלה הפך הגלגל על העני ההוא לטובה ויעש עושר גדול במשפט כיד אדוניו הטובה עליו בכל דבר משא ומתן, ובהיותו איש טוב עין מטבעו, עשה טובה רבה בתוך עניי עמו. פזר נתן לאביונים, וצדקתו עשה לכל עשוקים עד כי היה ברכה על כל סביבותיו, וראשי העיר ורבניה הוקירוהו ולא חשכו ממנו כל יקר וכל כבוד וגדולה הראויה לעשיר ולפועל צדקות כערכו, בצפיתו צפה העני בדעת הזה שנה שנה, כי בפעם הזאת יעמידוהו פרנסי הדור במקום גדולים, ויעלו על שולחנו את הדבר העולה על שלחן כל גדול הדור לפי דברי אדוניו, והנה אין דבר סתר, ואין דם נוצרי למרות עיני כבודו:

ויהי כי הקיפו הימים וימי חג המצות שבו קרבו לבוא, ויבוא הכפרי העירה אל בית הרב אשר שמח לקראת בואו, כי ידע כי נכון לעניי העיר מידו יום טובה, אף לא נכזבה ידיעתו, כי הרבה הכפרי להתנדב לעניים כסף חטים יותר מאשר היה משפטו לתת שנה שנה, על כן הטה הרב אליו כבוד בלי מצרים, וכל ראשי העיר נהגו בו כבוד גדולים, אז דמה הכפרי כי בא מועד לזכות במצוה הרבה אשר לפי דברי השר לא כל אדם זוכה לה, ויבא את הרב מחדר לחדר לדבר אתו בסתר, ויאמר אליו לאמר, הן השם ברך אותי בכל, ואני התהלכתי לפניכם מעודי במישרים עד היום הזה, את כל מצוה אשר היה ביכלתי לעשות, אותה עשיתי, ומדוע תכלאו ממני את המצוה הגדולה אשר כל גדולי העם זוכים בה? אם תורה אין בזה, עושר יש בזה, תנו גם לי דם נוצרי, ואקדש את החג פעם אחת בחיי כמצוה:

מדקרות חרב שנונה היו דברי הכפרי בלב הרב בראותו כי נפל התם הזה במוקשות שונאי ישראל, ובדברים לא יִוָסר ולא יוסר לב הותל ממנו, אפס כי חכמת הרב עמדה לו להעמיד פניו הנזעמים והנבהלים, ויאמר אליו בנחת לאמר “בוא אתי אל בית המדרש, ואתנה לך את אשר אתה מבקש” ויביאהו אל בית מדרשו ויוציא כל איש ממנו, ואת הדלת סגר בעדם, וילך הלוך וקרב אל ארון הקודש, והכפרי אחריו מלא תקוה ושבע כבוד, כי היום ידע כי גדול הוא בישראל! ואחרי אשר הכין הרב את ההכנות האלה הוציא פתאום את ספר התורה הקדושה, ויקרא מנהמת לבבו לאמר “הנני נשבע באלהי ישראל על דעת רבים כי מעולם לא עלה על דעת איש מבני ישראל להקריב דם אדם על שלחן הפסח, ואם יש איזה פְנִיָה בשבועתי זאת, יחולו עלי כל הקללות הכתובות בספר התורה הזה בשתי התוכחות”

* * *

בראשונה היה כפרי כאבן לא נותרה נשמה באפו, כי ידע את צדקת הרב כי לא ישבע אף על דבר אמת בעד הלל כל העולם, והנה בא היום ברשע כסל ויביאהו לידי שבועה, ואחרי שב רוחו אליו היה לבו סחרחר, עיניו כברכות מים וידיו מתופפות על לִבְבֵהו. ויקרא ויאמר “חטאתי לאלהי ישראל כלו, ולך רבי ומורי! הרבה עלי תשובות תעניות וסגופים, אני אשא אני אסבול עד אשר יתַם עוני ממני, ועד אם תם כחי.” –

והרב נחם את העני הזה בראותו צרת נפשו, ולא גלה הדבר בלתי אם לצנועים.

 

ג    🔗

בהיות כבוד מצות דם ברית חדשה הזאת חדש עמדה, חלפה קשת משחיתה בידה על פני רוב היהודים היושבים על אדמת אירופה, לא נקו ממנה בלתי אם בני ארץ הקדם אשר נס אמונת מחמד מתנוסס עליהם והמה לא קבלו את המצוה ההיא עליהם מעולם, כי בני הנוצרים מעטים שמה, ולא יכלו להסתפק להם דם לרויה, ואולי נשאו ונתנו היהודים ההמה עם חכמי הנוצרים בדורותיהם ויורו להם הלכה למעשה, כי ממצות התלויות בארץ ולא חובת הגוף היא, על כן לא עבר מעולם רוח המסחור על היהודים בני המערב לשלוח לארץ המזרח דם נוצרים בתמורת האתרוגים והלולבים אשר המה מביאים ממנה למצות החג, ורק בהיות המצוה ההיא חדשה לא שערוה הדורות הראשונים מיום היות ישראל לגוי בארץ, עשתה לה השמועה כנפים ותעף עד ממלכת תוגרמה אשר היתה אז בעצם תקפה, תחת שלטון שָלום הראשון, ויגע הדבר אל השלטון כי נמצאו חדשות מקרב אוכלי אדם באירופה, ולא להנאת נפשם כי אם לשם שמים, ויתענג לשמוע את ההבלים אשר בני הנוצרים זונים אחריהם, וילעג עליהם לעג הרבה לעיני כל באי שער מלכותו, ולעיני רב משה המון היהודי רופא נפשו, וכל רואי פני השלטון וכל באי שער היכלו התנודדו מדי דברם בדבר הזה, ולא בחצר השלטון לבדו לעג אומר כולו, כי גם בחצר אחד ממלכי צרפת שפך אחד שרי המושלמנים הבא לחצר המלך ההוא במלאכות אדוניו את כוס לעגו כמים על החלומות ועל ההבלים האלה, ועל העם אשר הסתופפו בחצרות מלכם לעיניו ויקראו אליו בחזקה לנקום את נקמת דם עבדיו הנוצרים אשר היהודים שופכים כמים, כי כטומאת הנדה היתה העלילה ההיא בעיני המושלמנים מעולם, גם הנוצרים היושבים על אדמת תוגרמה לא הלכו לקראת הבלים כאלה מעולם, כי לא רמה קרנם על היהודים בארצות המושלמנים, וגם המה נכרים נחשבו להמושלמנים אדוני הארץ ההיא ודי היה להם להפקיע את נפשם מיד בעלי האמונה השלטת, לא לבם הלך לעולל עלילות ברשע על היהודים הגֵרים אשר כגילם, כי המושלמנים מדו ליהודים ולנוצרים במדת בוז אחת וישקלו לשניהם את משקל חרפתם בד בבד, לאלה ינאצו בשם כלבים, ולאלה יכנו בשם חזירים על כן ישבו שני העמים האלה שלֵוִים איש על יד אחיו, היהודים לא קנאו את הנוצרים, והנוצרים לא צררו את היהודים:

ובכל זאת שפרה נחלת הנוצרים מנחלת היהודים האומללים בארץ לא להם הלזו, כי לנוצרים יש למצער בטחון ותקוה במלכי בני אמונתם הקרובים לתוגרמה והרחוקים ממנה, וליהודים בעניותם אין מלך ואין שר לא בקרוב ולא מרחוק לדבר עליהם טובות, גרים אנחנו בכל הארץ, אין גודר גדר בעד הרעה המתרגזת לבוא עלינו ואין עומד בפרץ לעצור את חמת המציק כאשר יכון להשחית חלילה, לא בזרוע חשופה נעמוד להגן על נפשנו בקום עלינו אדם, כי אם עינינו היורדות מים נשא אליו לאמר “אל תשחת יעקב כי קטן הוא” על כן היתה יהודה שלישיה למושלמנים ולנוצרים במעמדות ממלכת תוגרמה, המושלמנים רוכבים על במתי ארץ, הנוצרים הולכים על הארץ, והיהודים בדלותם מתאבקים בעפר הארץ.

ומה גם בקרוב לימי הדור הזה נוכחה ממלכת תוגרמה כי סר כחה ממנה, ותסר עזותה מפניה ועריצותה מבין עיניה, ודברי מלאכי מלכי הנוצרים היושבים בראשי עריה החלו להיות נשמעים, והמה ביושר לבבם עשו את הטוב בתוך בני אמונתם ויסירו מעל שכם הנוצרים את סבל המושלמנים לבל יוסיפו לענותם כאשר בתחילה, ומקצת מלאכים החיצונים יחדו להם איש איש את כתת הנוצרים אשר אמונתה היא השלטת בארצו ויהי עליה לאב ולמשגיח, כאשר היה מלאך מלך צרפת לאב לבני אמונת הקאטולין הגרים בגבול תוגרמה, אז התנערו הנוצרים מעפר ויחלו לדרוך גם המה ברגל גאוה על היהודים אשר היו עמם בצרה לפנים, כי יצר לב האדם נוטה אל הגאוה ואל הרע מעולם, ואף בעמדו בשפל המדרגה אלף מדרגות מטה ממי שלמעלה ממנו, יביט תמיד בעין שבעה גאוה על העומד תחתיו מדרגה אחת מלמטה ממנו, ברוח נכון מטה שכמו לסבול מכת מי שתקיף ממנו, אך אם יהיה שליט לבעוט ברגליו במי שחלש ממנו, כן האנשים כן דרכם מעולם עד יערה עלינו רוח ממרום, ללמד תועים בינה:

ובכל אלה אל נחטא בהמון עם הנוצרים תושבי ארץ הקדם כי לא מאתם נפתחה הרעה אל היהודים היושבים לבטח אתם, כי אם ממקום אשר לא יוכל לשערו לעולם כל איש אשר בינת אדם ישרה נוססה בו, הן הנוצרים אשר נושנו בארץ תוגרמה לא ידעו ולא שמעו מאבותיהם את דבר העלילה ההיא, כי לא נראה ולא נשמע שמץ דבר ממנה במלא רחב ארצם מן היום אשר היתה ירשה לבני המושלמנים, ועלילת הדם מה זו עושה? אבל הרבה שלוחים למדת הדין לשלוח את מגפותיה אל לב האיש אשר נכון לו מידה יום חשך – מרחוק תביא כלי זעמה לנפץ את ראשי אנשי חרמה, מואב וצפון ישלימו ביניהם לצרור את ישראל יחד – מצרפת קראה איש נוצרי לגלגל חובה על ידו ליהודים יושבי דמשק, והוא נתן חרב בידי מושלמני פחת העיר להכות נדיבים על יושר:

בינו משכילים בעם! הלא זאת צרפת המשכלת אשר היה דברה ראשון לכל מלכי אירופה להשיב ליהודי ארצה את דת האזרחים, לא נכרו נוצרים לפני יהודים בכל זכיות מדינתה, זכות אחת לא נעדרה להם עד כי גם רבניהם מקבלים פרס מבית המלכות חלף עבודתם אשר המה עובדים לאלהי ישראל – ואחד מבעלי הפקודות המשרתים את פני לודוויג פיליפוס מלכה התהפך כחומר חותם לעשות בימי האורה האלה את המעשה אשר אולי היתה לתפארת צרפת בימי פיליפוס הנאה מלכה – כי כאשר נעדרו בדמשק שני אנשים נוצרים לטש ראטטימענטין הקאנזול הצרפתי את עינו על היהודים ויחשדם כי המה המיתום לאכול את דמם בחג המצות אשר קרב לבוא:

הוא ראטטימענטין האיטלקי מתושבי צרפת המשרת את פני מלכה במשמרות המדינה החיצוניות, בראשונה עשה את מלאכת ביתו רמיה באי זיציליען, עד כי הקדיח תבשילו ברבים ויבריח פעמים את נכסי האנשים אשר היה להם דברים אתו, ואחרי אשר נבאש בארץ ההיא ולא יכלה שאתו, המליטו סגן צרפת ארצה פרס לעשות את דבר צרפת בחצר מלך הארץ ההיא, וגם שמה לא נתן נרדו ריח טוב, ולא היה לכבוד למשולחי אירופה הנותרים, ומלאך קיסר רוסיא גראף פאלען, איש אשר לא לפניו חנף יבא, העיד בסגן צרפת להשיב את ראטטעמענטין אל ביתו בכבוד, פן יוציאו המה לפעלם את התיכונים הראוים להרחיקו להלאה מגבול פרס בחרפה3 ואחרי הכבוד אשר עשה לו בשתי הארצות האלה הניסו סגן צרפת לתוגרמה ויתן לו משמרת קטנה בדמשק, שמה כלל את יקרו וישם נזר תפארה בראשו על ידי העלילה הגדולה להכעיס את כל איש אשר לב בשר בקרבו ולהרתיח כסיר את מֵעֵי כל איש אשר דמי אנשים נוזלים בעורקיו.

מי יחשוף את מצפוני לבב האיש הזה להוכיח אם התגלגל בו עוד קורט דם אחד מדמי אבות אבותיו אשר כבר עלו עשבים בלחייהם, ויטהו לב הותל לחשוב תועבה כזאת עלינו באמת, או שנאה פרטית על אחד היהודים אשר הרגיז בדרך כבודו בזיציליען או בפרס הטתו להתנקם מכל הגוי כלו, – כי כל צוררי ישראל בדרך המן ילכו להפגיע בהכלל אשר יענה עליהם איש פרטי –, אבל מי יהפך בזכות לב אבן כזה אשר ראה בצרות נפשות האומללים המפרפרים תחת ידי ענויים אשר גם כל שומעם יתהפך לבבו בתוך מעיו, ויקבל את הודאתם בתורת אמת, אף כי ידע את חוקי ארצו הצדיקים כי הודאה על ידי יסורים לא הודאה שמה, באמת גם שגגותיו נחשבו לזדונות, ואך מאהבת הבריות היצוקה בלבי הנני נוח להאמין כי יותר מאשר דמה בראשונה עשה באחרונה, אחרי אשר נתן ידו ביד שריף פחה פקיד דמשק, כי כאשר היו שנאת הנוצרי ואכזריות המושלמני לאחדות בידם אז לא אנס להם כל רֶשַע וכל פֶשַע עוד, הנוצרי דמה בראשונה כי יש שמץ דבר אמת בעלילת הדם, ויתמכר להביא את דברה בבקרת המשפט, והמושלמני ידע כי שקר בפיה, אפס כי עגבה נפשו על עושר היהודים ויקבל את הדבה ההיא בתורת דבר אמת, ואת אשר החל ראטטימענטין כשגגה כלה בזדון, כי דאג על כבודו פן יגרֵע אם לא יבצע את מעשהו, על כן התמכר אל עריצות שריף פחה ויוציא הודאה ע"י יסורים לפעלה להציל את כבודו למראית העין, ואת אשר נפלאה מאת האחד לא נבצרה משניהם בעשותם יד אחת, כי זה בא ברשעתו וזה בעריצותו, הנוצרי הלוה להמושלמני את התואנה אשר הוא חסר והמושלמני נתן לו את האכזריות אשר הוא מבקש, העכבר והחתול הלכו צמדים לעשות הלולים מבשר איש אשר הוא לצלע נכון.


 

ד    🔗

מדאגה פן אפריז על המדה אשר מדו האכזרים הנזכרים אל חיק יהודי דמשק, כי האומללים האלה עצמי ובשרי המה, ומטבע האדם להפליג בכל דבר הנוגע אל עצמו, על כן לא מצאתי דרך אחרת לפני להעמיד את הדבר על משקולת אמת, בלתי אם בהעתיקי לך העתקה נאמנה, את כתב ב“ד אשר יצא מלשכת הפקיד מערלאטא קאנזול עסטרייך לאדוניו, כי גם הוא איש נוצרי ואיטלקי מלֵדָה מבטן ומהריון כראטטימענטין, אשר לא ישקר בבן אמונתו ובבן ארצו לדבר עליו רעות לטובת אנשים אשר גם ע”פ אמונתם גם ע"פ מדינתם כנכרי נכרים נחשבו לו, וזאת היא הידיעה אשר הודיע לאדוניו בכתב אמת כחוב עבד נאמן המקבל פרס מאת אדוניו:

“בחמישי לחודש פעברואר 1840 נעלם פתאום הכמר ,טאמאס מזרדיני' ונערו משרתו אתו איש צעיר לימים ורב כח, הכומר הנעלם הזה מתגורר בדמשק משנת 1806 והלאה, בראשונה התעסק במלאכת הרפואה, וזה רבות בשנים אשר כל עסקו היה בהרכבת האבעבועות (פאקען) לילדי כל בעלי המעמדות ובעלי כל האמונות עד כי היה נודע בכל הארץ, ויעש לו עושר יתר הרבה מהקצבה הקצובה לבני החברה אשר הוא מתחשב עליה, הוא הי' קשה להוציא כסף מכיסו ונוח להוציא דברים לדבר עם כל אדם, לא הפלה בין איש לאיש, את דרכי חייו לא כלכל במשפט ההסתפקות, דעתו היתה קלה עליו וידיעותיו מעטים”:

“ממחרת יום הֵעָלמו החל הקאנזול הצרפתי גראף ראטטימענטין אשר לו משפט הבקורת בדבר הזה לבקש את רָשמי שני האומללים האלה, בראשונה בקר את דירתם וימצא כי לא נעדר דבר מכל אשר היה להם בכסף ובמטלטלים, גם חפצי האדון גם חפצי העבד עד חפצי ההקדש לא נעדרו”:

“ובאותה העת העידו כמה יהודים כי ראו בערב העבר את הכמר ואת משרתו בגרות היהודים, ואיש לא ראהו יוצא ממנה או במקום אחר עוד”:

“ובכח העדות הזאת עבר עליו רוח ההשערה לפלל כי בבוא הכמר אל הגרות הזאת הומת שמה בידי היהודים, וכמעט הוציא את ההשערה הזאת מפיו החוצה, לא חקר ולא דרש עוד בגריות העיר הנותרות, אף כי ראוי היה בלי ספק לחפש גם את יתר חלקי העיר, ומה גם אחרי אשר עת קצרה לפני העדרו היה להכמר ולמשרתו מריבה רבה וגם מכות חדרי בטן ברחוב האסאן פאשע המרובה באנשים עם מושלמנים המונים ושפלי בני אדם העומדים במדרגה אחת עם העגלונים ונושאי הסבל אשר באיטליא, ונער עברי אחד אשר מלאו לבבו להעיד כי ראה את הכמר במקום אחר, הֻכה בשוטים מכה נחלה מאד, עד כי נמק ביסורים וימת בבית האסורים עשרים וארבע שעות אחרי עֻנותו, אז החלו המשמרים והמכות להיות רצופים, איש זקן בן שבעים שנה הֻכָה וימת תחת השבט, וכל חטאתו היתה את אשר היה שוער בגרות היהודים”:

“ואחר פתח את בית קברי היהודים ויוציא את גופות שני מתים אשר זה מקרוב נתנו לקבורה, לראות אולי המה הנעלמים אשר הוא מבקש, או אולי ימצאו בם חבורות ופצעים אשר נפצעו מאת הכומר ומשרתו בהאבקם אתם, בתים רבים נחפשו חפש מחפש ובמספרם היו גם בתי אנשים אשר המה עבדי עסטרייך וטאסקינא, ואני נתתי להם את הרשיון הראוי להם ממני, ואחרית לא היה לכל הבקרת הזאת, ובסוף בקש הקאנזול הצרפתי להתיר את התוגרמי השפל “מחמד דעטעלי” מבית הכלא אשר היה כלוא בו על דבר חובת המדינה, והוא שרת אותו בדבר הזה, לא למצוא את רושם החטאת ההיא לבדו, כי אם גם לתפוס את כל החשוד בעיניו ולאכוף את כל האסורים להוציא את החטאת ואת החטאים לאורה.”

“ובמספר התפוסים אשר נתפסו בראשית הבקרת היה סַפָר יהודי אשר נשאו ונתנו אתו בבית הקאנזול הצרפתי וימצאו את דבריו מבולבלים ואת תשובותיו סותרות זו את זו, ימים רבים נשאו ונתנו אתו בבית היועץ הצרפתי, העד העידו בו להגיד את כל אשר הוא יודע, הבטיחו לנקותו מעונש, לתת לו שכר טוב, ללותו בטח להלאה מגבול המדינה, וכל התיכונים האלה לא היו להועיל כי אחז בכחשו ולא נע ממנו, ע”כ מסרו אותו אל שריף פחה, גם הוא נסה אותו בהבטחות חדשות ללא יועיל, ואחר הכה אותו בשוטים מכה אכזריה מאד שתי פעמים וירץ את גלגלתו בענויים קשים, ובין ענוי לענוי שחר אותו מחמד הנזכר וידבר אתו דברים נחומים, עד אשר צלחה לו להוציא מפי הנענה את הדברים האלה."

“בחמישי לחודש פעברואר לעת ערב נקרא לבוא אל בית דוד אררי וימצא שמה את יוסף ואת אהרן ואת יצחק אררי ואת מוטל אביל אפיא, את משה זאלגאטי ואת יוסף לאנאדיא, כלם אנשים וסוחרים ראויים, והמה הסיתו אותו להמית את הכמר טאמאס השוכב עקוד בידיו וברגליו בירכתי הבית, ויהי כאשר מאן לעשות את הדבר הרע הזה וישלחו אותו החוצה, ומשאות כסף נתנו לו ויחובבוהו להסתיר סודם ובזאת הלך לדרכו מבלי לדעת את המעשה אשר נעשה בהכמר אחריה”:

“מהרו תפשו את שבעת האנשים האלה ויציקום בשאלות ובתשובות וכאשר כחשו כלם בדברי הספר החלו המקלות לרדות בגופם, וקל מהרה שבו נחמו כי היו מרביתם ישישים ונפשותיהם נכונות לצאת מהם בכח המכות המשונות, על כן קוו להוציא הודאה מפיהם בחזקת יד בענויים אחרים ויאכפו אותם לעמוד על רגליהם שלשים ושש שעות רצופות ולא נתנום לראות שֵנה בעיניהם, גם את זאת כלכלו האנשים האלה ויעמדו בדבורם, ואחרי המכה הזאת שבו חדשו את הליכות המקלות במקצתם, אפס כי לא הרבו להכותם, כי כמעט מלאו להם עד עשרים מכות ויתעלפו האנשים ויפלו לארץ בלי כח”:

ובכל אלה לא הונח להיועץ הצרפתי, ובראותו כי לא נתנו האנשים תודה דמה כי נעשה מלאכת הענויים רמיה, ויבקש מאת שריף פחה לחדש את הליכות הענויים שנית, אבל גם הפעם לשוא שקד להביא יסורים עליהם, כי אחת דברו ולא שבו ממנו כי נקיים המה":

“ובמשך העת ההיא נתפס שמה אחד ממשרתי דוד אררי וידושו את בשרו בשוטים מכות רבות, ובֵנתַים רחצו את בשרו אשר לא הי' מתום בו במים קרים עד אשר הגיד כי קרא במצות דוד אררי אדוניו את הסַפָר בלילה ההוא אל ביתו”:

“ששת פעמים חפשו בבית דוד אררי למצוא בו איזה סימן דם ולא נמצא מאומה, עד כי בסוף בכ”ז פעברואר בערב כאשר נקרא המשרת הנזכר אל מקום הבקרת שנית, והקאנזול הצרפתי הבטיחו הבטחה אשר לא ישוב ממנה כי יהי' נקי מכל עונש ומחמד החזיק עליו דברי אהבה פעמים רבות, אז אמר המשרת על נפשו כי הוא המית את הכמר בידיו בבית ר' דוד אררי במצות שבעת הסוחרים הנזכרים ולעיניהם, והספר אשר מאן להמית את הכמר בפועל עקד אותו ויאחז בו בחזקה לפני ההורג, ואת הדם קבלו הסוחרים הנזכרים בכלי זכוכית לשרת בו איזה שֵרות באמונה אשר לא ידע שחרו[4] ואת גויתו נתח הוא והספר לנתחים קטנים, את הגלגולת ואת העצמות נפצו וישליכו את הכל בתעלה ההולכת באחת מרחובות היהודים רחוק מבית דוד אררי, אז הובא הסַפָר שנית למקום הבקרת, אפס כי לאטו לו בפעם הזאת וישאו ויתנו אתו בנחת ובדברים נחומים, החזיקו את לבבו בהבטחה כי נקי יהיה מכל עונש, עד כי קיים גם הוא מצדו את כל דברי המשרת, ואחרי הדברים האלה הלך הקאנזול הצרפתי ובני חברתו אתו אל המקום אשר אמרו לו המתודים ושניהם הובלו לפניו בעגלה, כי כבדה יד הענויים עליהם עד כי לא יכלו להניע כף רגלם על הארץ, אף לעמוד על רגליהם לא היה כח בהם":

“ויהי כבואם אל המקום אשר אמרו המתודים, פתחו את התעלה וימצאו בה עצם נשבר ציצת זקן או בלויי בגד, והרופאים אמרו על העצם כי מגוית אדם לֻקח זה ויביאו את הסימנים אל מקום הבקרת ויציקום לפני שבעה האנשים אשר להם משפט הדם הזה, ובכל אלה השיבו את העלילה אחור ויעמדו בדבורם הראשון עד אשר צקו עליהם כוס יסורים רבים ממינים שונים ואת בשרם דשו בשוטים, אז הגידו איש אחרי אחיו כי אמת העיד בם המשרת והספר, אשמים הם; ואחרי ההודאה הזאת הציקום להוציא לאורה את הדם אשר טמנו והנה כל אחד ואחד משבעת האנשים האלה מגיד כי מסר אותו לרעהו, ויחזר הדבר חלילה עד בואו אל האחרון בהם אל מיסא אבול אפלא, ויהי כאשר לא ידע האיש איך ישיב את אשר לא קבל? והיסורים המשונים מציקים אותו לאמר “השב את הדם” ויאמר כי יש את נפשו לקבל את אמונת המושלמנים, וכאשר לא נחה דעתם בתשובתו זאת וישב ויאמר כי מסר את הדם לר' יעקב אנטיכי, גם אותו הביאו וידושו את בשרו בשוטים וביסורים אחרים ובכל זאת לא הודה מאומה”:

“וארבעת ימים אחרי ההודאה בקשו לאכוף אותם להשיב את מורה השעות ואת המפתח אשר היו עצורים בחיק הכמר, ויהי כראות האומללים סוף סוף אם ידברו כזבים ואם אמת נכונים להם יסורים מידי מעניהם, וישובו ויכחשו הכל, ויאמרו כי רק היסורים הקשים אשר לא יוכל איש לעמוד בם הוציאו מפיהם את הודאתם הכוזבה, וכראות החוקרים כי נפל הקיר והטיח התפל אשר טחו אותו, וישובו ויענו אותם במקלות ובכל מיני ענויים להשיבם אל הודאתם הראשונה, אבל גם בפעם הזאת לשוא שקדו! אז הרפו מחקור אחרי דם הכמר ויָחֵלו לבקש אחרי עקבי עבדו תחת אשר עד היום ההוא לא חקרו אחריו בלתי אם כלאחר יד”:

“מהרו שמו את פניהם אל משרת דוד אררי והוא נמצא מרצון נפשו להורות להם את הדרך אשר ילכו בה, ויגד להם כזאת”

“בחמישי לחודש פעברואר בערב אחרי הומת הכמר בבית אדוניו צוה אדוניו אותו ללכת אל בית היהודי העשיר מאראד פרחי להגיד לו את המעשה אשר נעשה, ולעוררו להשקות להעבד את כוס אדוניו והוא שמר את תפקידו באמונה, ושמה נמצא בעת ההיא גם את האיש יצחק דעפיקציאטא מעבדי קיסר עסטרייך וישמע אותו מדבר עם פרחי את הדברים האלה, ומחרת היום ההוא בא יצחק אל בית אררי בלוית מאראד מאיר ואסאן פרחי ואהרן סטאמבא כלם אנשי מעלה, ויספרו כי הביאו את עבד הכמר אל בית מאיר פרחי וימיתוהו בו” –

“ובמקום הזה הנני צריך העיר כי הבקורת הנוראה המפללת את שבעת הסוחרים הנזכרים לא נכחדה מאת כל איש, הכל ידעו כי שנים מהם מתו בבית האסורים, וכי כלה היא ונחרצה לאנוס הנותרים בכח היסורים לעשות הודאת שקר בנפשם, ההכאה והאכזריות היתה הולכת ומתגברת על היהודים בדמשק מיום אל יום, אין יום אשר לא נתפסו ולא נענו בו אנשים מקציהם, והחשובים אשר בהם הסתתרו במסתרים או התמלטו אל נפשם עד כי לא נתפסו מחמשת האנשים אשר הלשינם המשרת באחרונה בלתי אם יצחק פיקציטא לבדו, ואף בהיות זה האיש יצחק עבד קיסר עסטרייך אשר על פי שורת הדין יאתה לו לשבת בטח ושאנן מפחד חמס ועמל, בכל זאת לא עמדה זכותו זאת לו, כי היועץ הצרפתי זרה את רשת חשדו עליו, וידרוש בששי לחודש מערץ מאת מלכת עסטרייך להעמיד אותו לפני הבקרת, והמלכה לא אחרה שלוח אותו בלוית האדון אוריט אל שריף פחה, ויהי בעת הבקרת ותקטן ליצחק להכחיש את כל דברי המשרת בפניו, ויקבל על נפשו עוד להוכיח בראיה נאמנה כי עד זומם הוא[5] כי ביום הששי לפנות ערב בעת אשר לפי דברי המשרת הרג את הנפש, היה זה האיש יצחק בחברת בני מלכת עסטרייך בחוץ לעיר, וכבוא השמש התמהמה בבית רפאל פרחי עד הלילה, משם נסב אל ביתו לאכול סעודת ערב, ואחר שחר בלוית אשתו את פני הענגלאנדי געארג מאקסאן ויאחר אתו מהשעה הראשונה אחרי שקיעת החמה עד חצות הלילה, ועוד ביום ההוא נקרא מאקסאן מאת היועץ הענגלאנדי על פי שומת היועץ הצרפתי אל מקום הבקרת ויקיים את כח דברי יצחק הנזכרים בתורת עדים.” –

בשביעי לחודש מערץ בקר היועץ הצרפתי את בית פרחי ואת המקום אשר הומת בו העבד לפי דברי המשרת, ויחפש ולא מצא בו כל רושם החטאת אשר הוא מבקש, ואחר פתח את התעלה אשר בקרבת הבית ההוא, ויוציאו ממנה איזה עצמות וגולם בשר אשר היה כבשר העבד בעיניו וחגורה, שלשים ושנים יום עברו מיום ההרגה עד היום ההוא, ובכל זאת הכירו את החגורה כי קנין העבד הוא! ועתה דמה היועץ הצרפתי כי כאשר יציבים הדברים אשר דבר המשרת כי בבית מאיר פרחי היתה ההרגה, ככה יש רגלים לדברים אשר הוא מדבר על יצחק, מהר אסף אל בית המועצה את העוללות אשר עולל באשפתות התעלה ויסגרם בארון להיות בידו לעדות."

* * *

"אבל מהרה נגרע כח העדות הזאת למורת רוח המבקרים, כאשר השכיל הדאקטאר האָגראסא אחד הרופאים המלומדים מילידי הארץ ההיא אשר נתנו אליו העצמות לבקרם ויוכח כי עצמות בהמה ולא אדם המה! נכזבו דברי הדאקטאר מאסארי רופא נפש שריף פחה ודברי רינאלדא רופא התושבים אשר הגידו על אמונתם כי עצמות אדם המה, ובכל אלה לא הוצא יצחק ממאסרו אשר הוא אסור בו בבית מועצות צרפת, אף כי בטלו כל דברי העלילות אשר המה מעלילים עליו, ואחרי אשר מלאו לו שנים עשר יום הוציא המשרת רוח שקר מאוצרו ויגד כדברים האלה “בערב יום הרביעי אחרי אשר עשה את המצוה אשר צֻוָה להמית את הכמר לבתר את גופו לשבור את עצמיו ולהשליך הכל אל התעלה במקום אשר נמצאו, הלך אל בית מאיר פרחי לעזור אותו להמית גם את העבד, שמה מצא אותו מוקף משבעה אנשים סביב, חמשה מהם נקובים בשמותם למעלה, ועליהם יעקב אבא אפיה, ומנחם פרחי, והמה המיתו את האומלל ההוא לעיניו, ואת דמו קבלו בבקבוק”.

* * *

“גם על הבית ההוא עבר כוס הבקרת, אפס כי לא מצאו בו בלתי אם את הנער החלש יהודה פרחי נחבא בבית דודו ויתפשוהו, בלילה הראשון נתנו היועץ הצרפתי ללון בבית מחמד אל טעללי ואחריו היה ימים אחדים בבית מועצות צרפת, ובאחרונה הובא לפני הפחה והוא הבטיחו בכתב מפורש כי נקי יהיה מכל עונש אם יקיים גם הוא בתורת עדות את כל הדברים אשר הֵעיד המשרת, ואחרי אשר עשה הנער את מצות הפחה נקרא יצחק פיקציטא למקום הבקרת, שלש פעמים נשאו ונתנו אתו והוא עמד בדברו ולא זע ממנו”

“מראשית ימי הרדיפה הזאת הרודפת את היהודים על צואריהם לא היה להם כל תכלית אחרת בלתי אם לחדש עליהם את השנאה הנושנה, והבקרת ההיא לא עשתה דברים להוציא לאורה את רצח הכמר טאמאס אשר נחשדו עליו, כי אם כל כונתה היתה רק להבזות את היהודים בעיני כל, ואך לתכלית הזאת תפליא עליהם את החטאת ההיא אשר לא יוכל איש כפרה, היועץ הצרפתי היה רק כלי מעשה בידה. ואך זה כל פרי חטאתו הָרַבָה, כי אזנו היתה קשבת לכל דִבָה ובלכת לבו אחרי הבלים, נכבדו בעיניו רָשמי הבלי הבלים, ויהיה לו צל ההרים להררי עד.” –

“במספר האנשים הרודפים את היהודים בחמה עזה והנותנים את נפשם לגאול דמי הכמר ועבדו, הנני חושב את בולדון ראש לשכת מלכי צרפת, את פראנץ זאלוס הנולד באַלעפא אשר משמרותיו מתחדשים לבקרים, פעמים יתרגז, ופעמים יתְרַגֵל, פעם יחרחר ריב, ופעם יתור את הנחשדים, ואת הכמר הצרפתי טוסטי המקנא ביהודים את קנאת משיחו כפי הנראה, אף כי בנפשו סלח להם, ובאחרונה נלוה להם אחד מעבדי מלכם נוצרי ערבי ושמו שיבילי אזוב אשר אך זה מקרוב בא מצוער (זאָאַר) במקום אשר חסה בצל ממלכת עסטרייך, הוא איש הכבוד אשר זכה פעם אחת לשרת את פני משלחיו, אפס כי היהודי רפאל פרחי העיד בו סרה וחטאת בלתי טבעית עד נעצר שמונה עשר חדשים בבית הכלא, על כן מלאו לבבו לעשות את היהודים רעה, את פני האנוש הזה קבל היועץ הצרפתי בסתר, כי ידע את אפו על היהודים כי עז ואת ידיעתו בסכסוכים כי רבה היא, אף לא הכזיב האנוש הזה את התוחלת אשר יחלו ממנו, ורב חסד נטו לו כעת אשר הודה משרת אררי והספר ויהודי פרחי את הודאתם.” –

“באמת רחוק אני מלדבר טובה על היהודים בכללם, כי משמרתי איננה מחובבת אותי לעשות דבר לטובתם או להצדיקם בדברים, ורק מאשר מצאתי את נפשי מחובבה לעסוק בטובת יצחק פיקציטא עבד מלכנו, הצעתי את המעשים אשר נעשו להראות כי מראשית ימי הבקרת השובבה הזאת הרעו האנשים לעשות את בן ארצנו זה”.

“את משמרת מלכי אנכי שומר באמונה, ובהיותי קאנזול לאדוני לקיסר עסטרייך לא יכולתי לראות ולהתעלם מאת בן ארצי אשר היה עד היום בחזקת איש ישר וסוחר נאמן, בהיותו למשסה בידי אויביו, עשרים בריתות כרתה קסריות עסטרייך עם ממלכת תוגרמה לבל תזיד להביא במשפט ארצה את אחד מעבדי עסטרייך על כל דבר פשע, על כן הנני מפלל כי המשפט הזה הנוגע עד כבוד אדוני היושב על כסא מעלת הקאנזולין במצרים, ועל אדוני לעשות את הדברים הראוים להעשות, לא לטובת בני ארצנו לבדם, כי אם גם לטובת בני אירופה הנותרים אשר לכל הפחות חפצים לרדות בם באגרוף רשע ובלי משפט”.

על פי כתבי בית דין והאגרות היוצאות מבית מועצותינו, הנני מקוה כי יראה אדוני ויעיד כי כלכלתי בדרכי חכמה ובמזמה, הנה מתנגדינו להם כלי זַיִן נוראים מאד להלחם בהם אתי, כי מסיתים המה בי את נוצרי הארץ הזאת אשר חסרון ידיעתם רבה וקנאתם קשתה מאד, וכראות הקנאים האלה כי מלכת עסטרייך אינה מסכמת אל השנאה ואל המריבה אשר המה מחרחרים, התירו לנפשם להרעימני בתרעומות ולהוכיח עלי חרפות שלא ידעתי שחרן, וימצאו עלי תנואות וכונות לא אדע שערן, על כן הנני נועז לבקש מאת פני כבודו להוציא לפעלם את התיכונים אשר יש כח בהם לגול בעתיד את חרפת המלשינים מעלינו, לבקש את הנרדף ולדרוש את עלבון העלובים מאת עולביהם".

“אם יש את לבב שררת מצרים להתחקות על שרשי רגלי הדבר הזה בעין אנוש, כי עתה איננה צריכה בלתי אם לחדש את הבקרת במקום הזה, תשאל תדרוש ותחקור בדרכים עזים ונמרצים, אבל במשפטים ישרים כחקת העמים אשר קבלו את תורת האדם והחברה עליהם, ואם לא תעשה כדבר הזה כי עתה לדעתי תחשכנה עיני הרואים בארובות ההוה והעתיד, לא תצא האמת לאורה עד עולם.” –


 

ה    🔗

וזאת פתשגן הכתב השני אשר כתב מערלאטא לפקידו לוירון השוכן באלכסנדריא של מצרים “היהודים אשר בעיר הזאת נצרפים ביסורים אשר רק בני הפֻריות האלה יכולים לעמוד בם ולא יתפרצו6 היועץ הצרפתי ידרוך עליהם ברגל גאוה ויפרוץ את בתיהם בכל שעה אשר תיטב לו, לא ישא פני אנשי מעלה, לא יחוס על רכושם אשר רכשו בשכר אמת, גם את החלשים לא יחונן, כמה ימים החביא בבתי כלאים ששים ושלשה ילדים רכים אשר אינם יודעים בין ימינם לשמאלם, את הנשים העדינות אשר לא ראו פני איש זר מעודן ידבר משפטים בשער בת רבים, היהודי אשר יתן עין חשדו בו ימהר לברוח מעל הארץ, יתרם תבוא בברזל נפשו, ויתרם יתחבאו בסתרי בתיהם מפני פחד הנוצרים, כי להטה כאש קנאה וחמה את לבב כל נוצרי הארץ הזאת, ובקנאתם ובאש חמתם יטפלו על היהודים שקרים והבלים בלי מצרים, עוד זאת עשה להם היועץ הצרפתי, העתיק להקנאים האלה משפת לאטיינית ללשון ערבית ספר מלא רָעי דעות, אשר המה לפי דבריו יסוד תורת היהודים, קנאת משולחי הנוצרים בארץ הקדושה היא סמכתהו להמציא את הספר הזה לידו והוא העתיקו ויפרסמו בין הקנאים, והעתקה אחת ממנו שלח גם לאברהים פחה”: –

ובאחרונה שלח מערלאט אל פקידו הנזכר בכתב שלישי דברים יורדים חדרי לבב כאלה “אתמול מצא אחד מאנשי התרים אשר להשררה את המקום אשר הנער משה בן מאיר פרחי מתחבא בו, ויתפשהו ויביאהו אל הפחה, וידרוש הפחה ממנו אל אביו ואל המקום אשר הוא מסתתר בו, ויהי כאשר לא ידע הנער מה להשיב, ויצו להכותו במקלות על עקבי רגליו, עד כי בקש הנער החלש ההוא אשר לא נסה ביסורים להביא את אמו אליו, גם היא הובאה אל הפחה, וישא ויתן אתה על דבר אישה, והיא ביושר לבבה הסתירה סוד ותמאן למסור את נפש אישה ביד מענים, עד אשר דשו את בשר בנה הרך והענוג בשוטים שנית לעיניה, אז חלף לבב האומללה ההיא ותתמכר לגאול את נפש בנה בנפש אישה” –

“סוף דבר הנני מגיד לאדוני כי קצרה נפשי בעמל היהודים, לא תוכל נפשי שאת את האכזריות אשר היועץ הצרפתי ואתו חבורת הכהנים הלאטיינים ומקצת כמרי הארץ הזאת מתאכזרים לעיני יום יום, ועל ידיהם ירדו המון החשכים מולכי הארץ הזאת, אשר כאמונת נוצרי נחשבה להם אכזריות לבבם”:

הראית ידידי אשר פקידי צרפת המשכילים עושים במקום אשר אין עין העם צופה עליהם! ועוד תועבות גדולות מאלה אשר חס מערלאטין על כבוד הבריות להעלותן על ספר, כי כל השומע את מיני היסורים אשר התענו הנענים בהם יֵעשה בשרו חדודים חדודים, הפליאו האכזרים את מכותיהם ברוח המצאה מורה מאד, עד כי אין איש מאנשי אירופה יודע מבין איזה דרך עבר רוח חבלה על מעַני תוגרמה להמציא מיני יסורים כאלה, והיועץ הצרפתי נתן כלי משחית בידם לחבל נדיבים על יושר. –

שם עולם עשה לו האנוש הזה בחטאתו הרבה אשר חטא לרבים, ולא להנענים היחידים חטא חטאת לא יוכל כפרה, כי על גוים ועל עמים יחד עַוה עַוה לא ידע תקנה, את ריח עם היהודים בכלל הבאיש בהמון הנוצרים המאמינים לכל דבר, ואת כבוד עם צרפת חלל בעיני משכילי התוגרמים המבינים דבר לאשורו, אלה שגו באולתם לראות את כל יהודי בתור אוכל אדם, ואלה הפליגו במשפטם להחזיק את כל צרפתי לרֵע ראטטימענטין, הנוצרים חרקו שן על היהודים, והתוגרמים הניעו ראש על הצרפתים ויאמרו “הזאת צרפת אשר אמרנו בהשכלתה תשכיל גוים!”

בימים הרעים ההם היתה גרות היהודים בדמשק שממה, כי נטשו היהודים את חנויותיהם את משאם ומתנם ואת כל משלח ידם, ויתמלטו בגפם אל כל מקום אשר קוו כי יש בו בטחון מפני היד הנטויה עליהם לרעה, אין איש יהודי נועז להתראות בקרב חוצות, פן יפגעו בו משלחת מלאכי יסורים, כי על עם היהודים בכלל, ולא על אנשים פרטים יצא החשד, והיסורים היו קסם על שפתי הנענים להגיד כלם פה אחד דבר אשר לא היה בלבבם כי אם בלבב היועץ הצרפתי, הדברים אשר שמו מעַניהם בפיהם אותם שמרו לדבר, ומי יתפוס את האומללים האלה על צערם אם בחרו למות מיתה אחת פעם אחת מלמות מיני מיתות רבות פעמים רבות, והסַפָר והמשרת אשר היו מדלת העם7 קוו בנפשם העניה כי צרות רבים וגדולים תהי חצי נחמה להם, על כן משכו אחריהם היחידים האלה את המרֻבים, והעניים את העשירים, בחבל ההודאה על דבר אשר לא עשו, ורק מקצת אנשים אשר כח אלקים בנפשם להתגבר על יסורי הגוף המה הצדיקו את הדין כי לא אדום דמם מדם זולתם, וימסרו נפשם למות8 במכאובים מופלגים ונאמנים, ולא טפלו הודאת שקר בנפשם וחשד באמונת ישראל, ויקש דברים מידי מעניהם, וראטטימענטין ושריף פחה נפלו מאד בעיניהם בראותם כי סבלו האנשים האלה את עצתם בגדל נפש:

וגם יועצי יתר הממלכות העומדים בדמשק ראו את היועץ הצרפתי פורץ גדרי עולם ומבטל את כל תורת האדם ותעל תרעומתם עליו עד לאין מרפא, ויהיו איש לזרוע אחיו לגדור בעד הרעה המתפרצת בעיר אשר המה לכבוד לה, את היועץ הצרפתי הראו קשה, ודברים שלחו לראשיהם העומדים בהיכל מחמד עלי פחת מצרים להודיעו את דבר הבליעל אשר יצק ביועץ הצרפתי בדמשק, אפס כי לא יכלו להִכָנס בעובי הקורה כאשר עשה יועץ עסטרייך, אחרי אשר לא נכוה אחד מבני ארצם בגחלת העלילה ההיא, עד כי לא היה להם כל זכות וצדקה להתעבר על ריב לא להם, ורק כמספרים לפי תומם ספרו את גנות היועץ הצרפתי בשער הפחה, והוא שמע ולא התבונן בראשונה, כי הי' בעת ההיא נרדף על צוארו מאת רוב מלכי אירופה להשיב לשלטון תוגרמה אדוניו את זכות הממשלה על ארם (סוריה) אשר החזיק בה בלא משפט, ורק מלך צרפת חופף עליו ע"פ טעמים מדינים כמוסים אתו ותומך את ידיו במקצת, על כן היה מחמד עלי נזהר להקל בכבוד מלאך המלך המחזיק בידו לעיני מלאכי המלכים המחזיקים את ידיהם עליו, ומה גם אחרי שמעו כי הסגן החיצוני טהיערעס אשר כל דברי צרפת נחתכים על פיו בימים ההם עודר בכל כח פיו להצדיק את ראטטימענטין גם בחדר משולחי העם גם בחדר זקני צרפת אשר הגיע דבר דמשק אליהם, על כן ראה מחמד עלי אָוֶן ולא התבונן כרגע, כי מה נחשבה לפחת מצרים זכות כל יהודי דמשק השפלים לעומת תעופת עין טובה אשר תעיף עליו צרפת המעטירה בעת ההיא! סגר הזמן את עתות האומללים האלה בידי אדונים קשים ובעתים קשות מאד, כי בהיות הממשלה נכונה בידי מחמד עלי הי' מדרכו לעשות את משפט עממיו במישרים, אבל מי יעמוד לפני מלאכת המדינה (פאליטיק) בעִתָה!?

* * *


 

ו    🔗

ומדמשק נפצה השמועה לירושלים ולבירותה (ביירוטאַ) אל חברת המשולחים היושבים בערים האלה להורות לבני הארץ את תורת הנוצרים, ויבהלו לשמוע את השמועה הזרה ההיא, גם המימינים גם המשמאילים הניעו ראשם אחריה, אשר לב בשר לו נבהל על העלילה אשר שריף פחה מעליל על אנשים נקיים למען החרם את נכסיהם למלכו ולאוצרו, ואשר לב אבן בקרבו התפלא על טעם היהודים כי יערב להם בשר אדם כבשנים קדמוניות, אלה האמינו להעלילה ויברכו את השמים אשר גלו את עון החטאים השובבים האלה, ואלה לא האמינו ויקללו את הארץ האוכלת את יושביה בעלילת דמים כאלה. אולם כאשר נודע להם כי לא מאת עריץ תוגרמה נפתחה העלילה הזאת, כי אם מאת איש נוצרי מאצילי איטליא היתה שומה, מהרה שלחו אנשים מקציהם דמשקה לראות ולהוכיח אם ממש דבר נמצא בה, חברת קאטולי בירותה שלחה את הכמר “פראנציסקוס” המתחשב לכתת הקאפוצינער, ומירושלים שלחו את המלומד “ווילדאן פיריטץ” חבר לחברת מקרא קדש בלונדן. איש עברי בעל תורה אשר הנזר לאמונת הנוצרים, לדבר אחד הלכו שניהם, אבל בא וראה מה בין קלי האמונה בישראל לבין עזי האמונה באומות העולם, הכמר לא הרבה חקור ולא טרח לבקש את האמת, כי אם קבע את חותם האמת על ההודאה אשר הודו בעלי הדין המפרפרים בין מות לחיים תחת ידי מעניהם. והנופך אשר הוסיף משלו היה לברך את היועץ הצרפתי על צדקתו אשר עשה, אף זאת עשה להוציא את שארית ספק מלב המון הנוצרים המסתפקים אולי עוד באמתת הדבר ההוא, קבץ את העצמות הנמצאים מאת ראטטימענטין משפך האשפה אשר באה עליהם תעודת רופא מומחה ובקי במלאכת הנתוח כי מנבלות בהמה המה, וישימם בארון יפה כשרידי עצמות קדושים, ספד להם כמספד על יחיד והמר להם כהמר על הבכור בבית תפלתו לעיני עדת הנוצרים אשר התפלל את תפלת השכבה על עצמות הקדש החדש הזה, ואחר נתן להם מקום קבר כבוד בבית תפלת הקאפוצינים אצל המזבח המקֻדש לאלקיו הנביא, ובכח המעשים האלה הוציא כל ספק מלב הנוצרים ההמונים באמתת הדבר ההוא, ויַצֶת את חמתם על היהודים האומללים עד לאין מרפא, עד כי היו להם עצמות נבלה אלה כעצמות קדשים אשר ישתטחו על קברם ויתפללו אליהם, ומי יודע אם לא ימים יבאו ויעשו העצמות האלה נפלאות, וימעטו בעיניו המעשים אשר עשה ויחלל גם את כבוד נפשו באמרים אשר כתב אל שולחיו, כי לא אדמו פניו ולא בוש להגיד בכתב מפורש כי גם יועץ עסטרייך גם קהלה מעדת המושלמנים היו בקהל המלוים את העצמות אל הקבר אשר כרה להם, וכלם נתנו באלות פיהם לאור את היהודים, אף כי נודע לכל באי שער דמשק, כי האדון מערלאטא לא היה בטוח להתראות בחוץ מפחד הנוצרים המתנקשים בנפשם על דבר הזכות אשר הוא מלמד על היהודים, והמושלמנים בדעתם הישרה נדו על היהודים בכל לבבם, ולא בסתר דברו כי נתן שריף פחה את עינו בכסף היהודים, על כן באה אליהם הצרה הזאת, את אלה עשה חסיד אומות העולם אשר הִנָזֵר מהעולם הזה להתבודד על עבודת אלהיו: –

אולם פיריטץ שליח ירושלים לא עשה משלחתו רמי', ובבואו דמשקה לא שקט על שמריו, כי העמיק לרדת, הגביה לעלות, במעמקי הדבר ובמרומיו, אל כל מקום אשר פלל למצוא בו רושם אמת, עד אשר לא אנסו לו כל רזי הדבר ההוא, ואחר הודיע לשולחיו דבר, פתח דבריו האיר להם כי ממעי יהודי יצא, ויתגדל על ברכי חכמי ישראל בכל תורה ובכל ידיעה המכשרת את בעליה לשבת על כסא הרבנות אשר עתדו אותו אבותיו אליה, והיום הנה הוא מעיד באמונתו החדשה, כי לא שֵם ולא זֵכר לדבר הרע הזה בישראל לא בכתב ולא במסורה בעל פה, ואחר הצעתו זאת מספר את אשר נודע לו לאמת ברורה, כי באבוד הכמר טאמאס ועבדו דרש שריף פחה מאת מהביליו המתפארים בידיעת העתידות לקסום ולהעלות את הכמר האובד, והמה נבאו לו כי בגרות היהודים נספה הכמר ועבדו, ויוסיפו לעוז בהבליהם ויסמנו גם את הבתים אשר נטמנו בהם גופות ההרוגים, על שָתות הידיעה הזאת הטביע הפחה את אדני משפטו לאסור שבעים אנשים וילדים ולתת את רשעים גורלם. והמקרה עשה חזוק לדברי המהבילים כי ראו אנשים באמת את הכמר ואת עבדו מתהלכים בגרות היהודים, ביום אבדו הוא החדש פעברואר ליום החמישי בחדש, הן אמת נמצאו שני עדים ושמותיהם פאראך קאטאז ויצחק יפה אשר ראו את הכמר לפנות היום ההוא במקום אחר, והעד האחרון העיד עוד כי דבר עם העבד בדרך העולה לסַלַכְיָה הרחוקה מהלך חצי שעה מגרות היהודים, אבל הפחה כלכל את דבר עדותם במשפט, ויתן את פאראך בבית האסור, ואת יצחק עִנָה ביסורים קשים וימת מות אכזרי. –

אחרי השָכָר האמת הזה אשר נתן לשני העדים האלה נערו יתר האנשים את ידיהם מתמוך בעדות אשר לא כרצון הפחה, ויאמרו בלבם “לא היא ולא שכרה” ואף כי רבים ידעו כי כשנים או שלשה ימים לפני אבדו היה להכמר מצה עצומה עם אחד ממוליכי הפרדים מעדת התוגרמים, והתוגרמי ההוא קפץ ונשבע בחמתו כי הוא ולא אחר יַסֵב בנפש הכמר, והעבד אשר ראה כי יד המריבה חזקה על הכמר, תפש בצואר איש ריבו ויחנקהו עד כי הקיא דם בשפע רב, והכמר לא משל ברוחו ויקלל את התוגרמי ואת אמונתו קללה נמרצה, עד כי היה קצף גדול מאת עדת התוגרמים, ואחד מהם איש סוחר ושמו אֶל כַפַר התמרמר עליו מרה לא יוכל שאתה. הוא הסוחר אשר שלח יד בנפשו כאשר הגיעה אליו השמועה כי עזה הבקרת על דבר הכמר האובד. אל כל אלה לא שת הפחה את לבבו, לא חקר ולא דרש בלתי אם בגרות היהודים לבדה, כאלו רק בידי עַם לא-עז הזה כח להכות נפש, בתוך היהודים האסורים נמצא גַלב אחד אשר מררו את חייו במכאובים קשים ומרים, את שתי מדרגות הענויים הראשונים כלכל האומלל ההוא ברוח אמיץ ולא נתן את פיו לחטוא את נפשו, אולם כאשר התעתדו מְעַניו להביאו עד המדרגה השלישית, התמכר לקנות לו חיי שעה בחיי אחיו, ויאמר כי ראה את הכמר בה' פעברואר מוקף מאת שבעה אנשים עברים ראשי דמשק המה. ועד מהרה נתפסו החשובים האלה וימסרו בידי מְעַנים, לשוא התחננו אליו להרחיב להם העת ובידם להביא עדות ממקום אחר על תום לבבם ועל נקיון כפיהם, כי כלי הענויים היו נכונים לתת עדיהם מקרוב, ומה להם ולעדות רחוקה? היסורים החדשים אשר אִיְמו את הגלב בהם הוציאו מלים חדשים מלבו, ויאמר כי בלילה ההוא אמרו שבעה האנשים לתת לו אלף ומאתים שקלי פיאסטר אם ימית את הכמר העקוד בבית אררי, אפס כי מאן לגאול כפיו בדם נקי ולא קבל שכר דמים בלתי אם מאתים שקל דומיה לבדו, אבל גם בהודאה הזאת לא נתקררה דעת חוקרי הצדק, ולא הרפו מֵאַיְמו ביסורים עד כי יצק כוס הכזבים עד תמו, ויאמר כי שבעת האנשים האלה המיתו את הכמר ויקבלו את דמו בכלי, ואת גויתו קברו בבית אררי, וגם הוא היה בעוזריהם, אולם אחרי אשר הפכו משרש כמעט את בית אררי ולא מצאו מאומה, שנה הגלב את הודאתו, ויאמר כי בגן דוד אררי נתן הכמר לקבורה, גם שם נלאו לבקש ויעלו חרס בידם, ויתהפך הגלב בלשונו ויאמר כי את בשר הכמר בִתֵר לבתרים קטנים ואת עצמותיו טחן עד דק וישלך הכל אל התעלה, אז אמרו ליסוריו דַי אחרי אשר הוציאו מפיו דברים אשר אין מופת לסתור אותם, וילכו לבקש בטח, ובטוחים היו על כל פנים למצוא ראיה לדבריו, כי מה המה מבקשים? הלא עצמות מפוזרות, ואיה שפך האשפה אשר לא ימצאו בו דברים כאלה? ויונח גם כי לא ימצאו בתעלה מאומה, מה האות ומה המופת כי שקר העיד הסַפָר? הלא פיו ענה בו כי פרר את הבשר ואת העצמות טחן עד אשר דקו לאבק, ואיך איפוא ימצאו פרחי אבק בתעלה רבה? אין להם להשען בלתי אם על דברי הספר אשר הוציאו בשלישית מפיו ביסורים, כי אך פעמים יכזב גבר ולא שלש פעמים, אבל בפעם הזאת מצאו את אשר המה מבקשים באמת, כי הוציאו מהתעלה בלויי סחבות ובגד עִדִים, ומה המה אלה? אם לא שרידי בגדי הכמר, הוציאו איזה עצמות, הן אמת מקצתם נכרו לכל כי עצמות בהמה המה, אבל על מקצתם העידו חכמי רופאי תוגרמה הבקיאים בחכמת הנתוח מאד כי עצמות אדם המה, ובאמת כל עמל החֵקר הזה הי' לבטלה, אחרי אשר בפה מלא אמר הגלב כי שחק את העצמות עד אשר דקו. –

פעמים דבר הגלב כזבים ביסורים ויתפש בשקרו, ובפעם השלישית אמר דבר אשר לא יוכל להִתָפש בו, ובכל זאת היתה הודאתו כדאי להביא בגללה שבע נפשות תמימות בכל הענויים, שנים מהם מתו תחת יד מעניהם ולא עשו הודאת שקר בנפשם, כי דוד אררי היה בן שמונים שנה וימת במדרגת היסורים הראשונה, גם יוסף לאניאדא לא היה צעיר ממנו לימים, ויבקש ארכה קטנה לחיים עד אשר יַזֵם הגלב על ידי שני סוחרים נוצרים אשר היה אתם במסבה בלילה ההוא, אבל בעוד התמהמהו עדֵי ההזמה לבוא ממגורתם הרחוקה מדמשק מהלך שלשת ימים, פדה השם את נפש הישיש הזה מכל ענוי, על ידי מלאך טוב הוא מלאך המות, ובכל זאת הציקה רוח אחד העדים אותו למסור את עדותו בכתב אל הפחה ולא קבל.–

ויתר דברי פיריטץ הרבים מסכימים תיבה בתיבה עם דברי האדון מערלאטא, ואך בדבר אחד אינם מכוונים את עדותם, כי מערלאטא תלה את הקולר בצואר היועץ הצרפתי, ופיריטץ מרשיע יותר את שריף פחה, איננו טופל על היועץ הצרפתי בלתי אם עצלות ומלאכה רמיה לבדה. –

ועל השליח אשר שלחה מלכות צרפת מאלכסנדרי' דמשקה לבקר את עלילת ראטטימענטין, אמר פיריטץ כי כל רגלים אין לפעולה הזאת, כי צעיר הוא לימים וקטן במעלה, וגם ילדותו גם מדרגתו הנמוכה לא נתנוהו לבקר מומי מי שגדול ממנו גם בשנים גם במעלה, לא עשה סגן צרפת את המעשה בלתי אם לאחוז את העינים. –

ואחרי עשה השליח הזה את מלאכתו אמונה, שם נפשו בכפו וירד מצרימה לצקת את תחנוניו לרגלי מחמד עלי אשר קבלו בפנים שוחקים ויבטיחו ליַשֵר את הבקרת אשר העוה שריף פחה על ידי חוקרים אחרים:


 

ז    🔗

אהה אחי ועמי אח לצרה יולד! מה אומר ומה אדבר אחרי אשר לא היה די למדת הדין להצר אותנו בצרה אחת ותקם פעמים צרה, עוד אזננו צוללת מאנקת אסירי דמשק, והנה קול שועת עניי עמנו באי רודוס (Rodus) עולה אלינו, כי כמעט התנכלו רשעי עולם לעַנות ישראל בעלילת הדם, טבלה הרשעה בדם אגרופה, וַתַז על עיני צוררי ישראל לתת קסם על עיניהם לראות תו דם על מצחות אביונים נקיים, הנה אלה רשעים באי רודוס התמכרו לצאת בעקבי רשעי דמשק, כי כאשר נפקדה על אחת מילדי היוָנים בעירם, פקודה אשר לא כפקודת כל האדם, מצאו את לבבם לדרוש את דמו מאת בני עמנו בדבר אשר זדו עליהם בדמשק, כי גם בקרב צרה זאת חלו ידי קאנזולי אירופה ראשונה, גם בה לא משכו קו חשדם על אנשים פרטים, כי אם על הכלל כלו, גם שמה השתמשו בסגולות היסורים והמכאובים לאנוס אנשים צדיקים לעשות הודאת שקר בנפשם, כמראה אשר הראו בדמשק כן עשו ברודוס, אף כי מין המיתה אשר הומת הילד בה הוכיחה כי לא לדמו היו מרצחיו צריכים, כי נמצא מוקע על עץ, לא נודע אם מידי עצמו או מידי זולתו, בכל זאת פורשים המה את רשת חשדם על היהודים, כי מי בא בסוד תורת העם הזה לדעת אם לא יש נדנוד מצוה בִתְלִיַת איש נוצרי, ולא על שוטניהם להביא ראיה מחייבת (פאזיטיפֿען בעווייז) כי אם עליהם להביא ראיה שוללת (נעגאטיפֿען בעווייז) כי לא נמצא מצוה כזאת בספרי תלמודם, אף כי בחלל השכל מבוא לראי' שוללת, – כי לא מצאנו ולא ראינו אינה ראיה – אבל ככה ידינו התקיפים לנו ולכל החלשים כמונו, והננו להם בחזקת מרצחים עד אשר נביא ראיה שוללת כי לא רצחנו, ועד אשר תבוא הראיה השוללת ההיא, היו יהיו כל ישראל ערבים בעד כל נוצרי המת שלא כדרך כל הארץ, הנה מתלאה! הנני מרגיש בנפשי המרה עלי, כי כבר החלה נוצתי להפליט מרורות אשר לא כחפצי, כי חוק הוא לי להתוכח עם יריבי במִלֵַי שכל ולא בדברי התפעליות, על כן לא אוסיף עוד להוציא דברים מלבי החם. כי אם העתק אעתיק בהעתקה נאמנה את המכתב אשר כתבו ראשי קהל רודוס אל הקהל אשר בקאנסטאנינאפיל ולהרב אשר בראשם, וזה הוא:

"הננו ממהרים להודיע לכם את הצרה הבאה על עדתנו על ידי מוציאי דבה אשר קמו עלינו לכלותנו, וזה הדבר אשר עשו לנו:

“ילד בן עשר שנים איש יוָני עובד אדמה תלה את עצמו לפני ימים אחדים כפי אשר הוגד לנו, ויועצי אירופה נועדו לחקור את הדבר וילכו כאיש אחד אל הפחה, לא נעדר מהם בלתי אם יועץ קיסר עסטרייך לבדו, ויבקשו ממנו למסור את דבר הבקרת ההוא לידיהם, עד אשר הרצו אותו אל הדבר הזה, ובכח ההוא אשר אצל הפחה להם, קבלו עדות מפי שתי נשים יוניות הגרות במסבי העיר, כי ביום השלישי בשבת עלו כמה יהודים מאת הכפרים אל העיר, ובעקבי אחד מהם התהלך ילד יוני, מהרו היועצים לקרוא את היהודי ולעשות שאלות ותשובות אתו, ויען היהודי כי יש בידו להוכיח בעדים כי היה בכפרו כל היום השלישי, לא עלה העירה עד היום הרביעי, ויוסף ויאמר “ולו גם אמת דברו הנשים כי בא הילד העירה עם היהודים בעת אחת, מה להם ולחשד את כל אשר חושדים אותם? הלא בדרך המלך התהלכו להם” אבל שומע לא היה לדברים האמתים האלה מאת היועצים, כי אסרו אותו בזקים וימררו את חייו בענויים אשר לא נשמעו כמוהם, כי הכוהו במקלות מכה רבה, נקבו את חטמו במחט ברזל, שמו לפידים בוערים על ראשו, ואבן כבד על לבו, עד כי תם במכאובים כחו, ובעוד היסורים אוכלים את בשרו מעליו, שמו דברים בפיו לענות סרה בכל העדה, כי אמרו אליו לאמר “אם חפץ אתה בחיים, הודה ואל תכחד כי היה את נפשך לגנוב את הילד היוני למען מסור אותו בידי רב העיר” ומחשבת האנשים האלה נכרת מתוך דבריהם כי חפצים המה למשוך את הרב ואת העדה כלה בחבלי הבקרת הזאת, והאומלל אשר קצה נפשו במכאובים, שאל את נפשו למות, והמה לא עשו אתו את החסד אשר הוא מבקש, ויוסיפו להציקו ולהעיד בו להודות להם על החטאת אשר המה טופלים עליו, ויהי כאשר העבירוהו מדעתו על ידי יסורים אשר אין בכח גבר לכלכלם, ויתמכר לקנות חיי שעה בדבה אשר הוציא על כמה יהודים אשר רבים מהם לא היו ברודוס זה ימים, והיועצים מהרו ויתפשו את מקצת האנשים אשר נמצאו בעיר, וישאו ויתנו אתם אולי יודו כי מסרו את הילד להרב ולראשי העדה, שבעה אנשים נוטים למות ממותי יסורים תחת ידי מענים, ולהתם צרה סגרו את גרות היהודים ויקיפוה באנשי משמר לבלתי תת יוצא ממנה ובא אליה, להגיד לנו את מדת הדין אשר האסירים נדונים בה”:

“עוד חובה אחת נוטלה עלינו להודע לכם, כי במשך העת הזאת אשר לא יוכל כל נוצרי יוני לבוא עד רחוב היהודים, מקיפים המה את גרותנו סביב תמיד, ואורבים להשליך במסתרינו גופת נוצרי או תוגרמי מת באחד מבתי היהודים ולהוציאה ממנה אחר כן בפלילים, למען הראות להשררה כי יש רגלים לדבה אשר הם מוציאים עלינו, זאת הצרה המשברת את רוחנו בקרבנו! וגם את שערי החסד נעלו בעדנו ולא יתנונו לבוא בכתב בקשה לפני הפחה!”

“זה שלשת ימים אשר הכריתו כל מחיה מאתנו ומאת טפנו הנסגרים בגרותנו, ורק אחרי יגיעה רבה זכינו לקנות דגים מלוחים ופת לחם שחור במחיר יקר מאד”:

“ומאת בני אירופה אשר יש להם מהלכים בחצר הפחה, נודע אל נכון, כי הפחה איננו יודע דבר מכל המעשים הנעשים אתנו, ורק פקידו אשר הוא עם הקאנזולין בעצה אחת, הוא עושה את כל המעשים האלה, גם יועץ עסטרייך אשר היה בראשונה מגן בעדנו נאנס באחרונה למשוך ידו מאתנו, ולהיות אחרי רבים לרעות”:

עד אנה אירופה העדינה תשבי ספונה ותתפארי כי מאתך תצא תורה והשכלה לכל הארץ! ראי את תורת החיים ואת המשפטים הצדיקים אשר יועציך עושים בארצות העריצים אשר הפקדו שמה להיות למופת להם, הבלים אשר לא יעשו באירופה לקחו בתורת שכר למוד מידם, בוז להם! ואלו למדו הבל, אשר אין בו חטא, החרישו, אבל המה חלומות והבלים אשר נפש המה חובלים, והיה כשוב דעת התוגרמים אליהם ינחמו, ואחרי הודעם יספקו על ירך, יבושו גם יכלמו כי הלכו אחרי הבלי אירופה ויהבלו, אירופה! אירופה! איך נפלת ותרדי פלאים!":


 

ח    🔗

כהתה כל עין לראות את העולבים המלאים כח את רוח עריצים לדכא תחת רגליהם כל רגעי ארץ, ואת הנעלבים מפרפרים בארץ תחת רגלי דורכיהם ולבם לשמים, ידי הצוררים יקרעו את בשרם מעליהם וינקרו את גידיהם, ובפיהם יקראו להם “תנו תודה כי אכלתם את בשר אחינו” ובמה יוציאו הצולעים האלה מצרה נפשם! כח אין להם לדין עם שתקיף מהם, פה להם ולא ידברו בלתי אם תחנונים, עינים להם ולא יראו בלתי אם בצרת נפשם, ידים להם לספוק על ירך, ורגלים לכרוע לפני כל רוצה ליקח עטרה לנפשו, את המשפט יקבלו כחסד, ואת היושר בתורת צדקה, ואיך יקשו אל צורריהם וישלמו!:

אך כח אחד יצק אלהים עליהם, ובו יביישו את פני כל צורריהם יחד, גבורה קטנה יש בבית גנזם, ובה ינצחו לאט לאט את כל קמיהם, מבליגות היא כחם, וסבלנות גבורתם, גבורים המה לכלכל רעתם ברוח נכון, ואנשי חיל לסבול את אשר נטל עליהם, יגעו ידי הנוגשים בם והמה לא יגעו שאת, החצים אשר אויביהם מורים עליהם כלים, ואת אמונת לבבם לא יעשה כלה, כי כח לבב חוסן ישועתם וסבלנות היא אוצרם, הן אמת במחיר יקר מאד קנו לנפשם את תארי הנפש האלה, כי את טובות העולם הזה נתנו במחירם, אבל האמת אשר המה מתחזקים עליהם מן העולם ועד העולם שוה בנזק הטובות העוברות אשר אויביהם לוקחים מידם במלחמה, רבות צררום צוררים מיום היותם לגוי ולא יכלו להם, איה חמת המציק אשר כונן להשחיתם בימי קדם! כלה עשה הזמן בכל האמונות ובכל הדעות אשר התנגדו להם בדורות עולמים, ואותם ואת דעותיהם הִזכה להשכיל ולהצדיק רבים, מי כונן את אמונת הנוצרים ויהיה נביא כהן מורה לעמי אירופה ואמעריקא? הלא איש יהודי הוא! מה ראה נביא הישמעאלים ויביא לבב חכמה ודעת אלהים יחיד לגוי אזיא ואפריקא? את ספרי תורתינו ראה ויחכם! אנחנו למדנו אתכם לדעת כי אלהינו שבשמים הוא אלהי כל הארץ, את אלהינו אשר ידעוהו אבותיהם אתם עובדים היום, את תורתנו אתם לומדים, בכל בתי ספריכם ממזרח שמש עד מבואו ומצפון ועד תימן, בטרם ידע הנער את תולדות ארץ מולדתו תורו לו את תולדות עם ישראל, ולפני ידעו לקרוא בשם את אבותיו המלמדים אותו, יקרא בשם “אברהם יצחק ויעקב” אבן ישראל – אמנם בי נצח אתכם הגוי הקטן הזה!:

הדור אתם ראו את נצח ישראל! אתם הטופלים עלינו שקר לאמר “שלחן ד' מגאל בדם אדם הוא” הלא לחמנו אתם אוכלים, את אלהינו אתם עובדים, אחרי אבותינו אתם מתיחסים, ואת תורתנו אתם לומדים, ואותנו, את מלמדיכם, אתם מחרפים!

כה עשו לנו אבותיכם עובדי האלילים, חרפו גדפו אותנו, בזו לעגו לנו אלפי שנים, עד שמצא איש אחד מקהלנו ויוכח להם כי לא עם בינות המה כלם, ואך עם בזוי ושסוי אחד אשר לו תורת אמת ומשפטים צדיקים, אז שבו ויבוזו לאבותיכם ויודו כי אלהים אמת בישראל – הן אמת לא העמים כלם זכו להנות מאורו במדה אחת, כי קצרה דעת מרביתם לרדת לסוף דעתו, לא קבלו מתורתו בלתי אם אומה אומה לפי מדתה, על כן רבו הכתות למעלה וימררו וירובו וישטמו איש את אחיו על דבר עושה שלום במרומיו, אך בזאת הודו כלם פה אחד כי צדיקים אנחנו מאבותיהם – ולא במשפט היו עם יהודה לבוז ולבז בעיני הדורות הראשונים, הנה נצחוננו אתנו אשר נצחנו את אבותיכם לעיניכם!:

חלילה לי להתעבר על ריב הכתות הרבות אשר כל אחת בונה במה לעצמה וסוגרת את שערי השמים במסגרות בל יפתחו לפני כל היוצא מלא שערה אחת חוץ לשטתה, כי יהודי אני, ובדברי חכמינו אני מאמין כי שערי גן העדן פתוחים לפני חסידי כל האומות, אבל אתם אשר לא די לכם אשר גרשתם את עם ישראל מאת פני העולם הבא ותשקדו לטרוד אותם גם מאת העולם הזה, התבוננו בינה כי נצחנו אתכם כמעט כאשר נצחנו את אבותיכם, הן הסופר מאנגעלסדארף בן דורנו בספרו את תולדות ממלכת ספרד תחת שלטון פערדינאנד ואיזבל אשר גֵרשו את היהודים מהסתפח בממלכתם, אומר בספר מפורש כי טוב וישר עשו היהודים אשר בחרו לקבל גלות על נפשם מלקבל את אמונם הנוצרים הנטלה עליהם, כי לפי המעמד אשר עמדה אמונת הנוצרים עליה בימים ההמה לא יכלו היהודים בשום פנים להתמכר לחיות מפיה, הנה הנוצרי הזה הבז לנו בדורותינו מודה בפה מלא כי כארבע מאות שנה לפני ימי הדור הזה היו היהודים צדיקים מאבותיו הנוצרים בדרכי אמונתם, ודבר כל עדת הפראטעסטאנטין בפיו, האין זה נצחון? ומי זה לידי יתקבע כי לא תודות במאות השנים הבאות, כי גם בדור הזה צדיקים אנחנו מכם, כי עוד יד התיקונים חזקה עליכם, ועוד בשנים האלה קמו באשכנז תרבות אנשים מתוקנים המתאמרים לתקן את האמונה, ואך אנחנו מחזיקים בתורת אבותיהם ולא נרפָהָ, ישן מפני חדש נוציא – נצחנו נצחנו אתכם! –

אמנם אין אנחנו רואים כל פרי תבואה בנצחוננו, ויד המלחמה כבדה עלינו מאד, כל ימי היותנו על האדמה ימי מלחמה רצופים המה לנו, ידי מתנגדינו רב להם בכח, בחיל, בעזוז, ואנחנו המעט מכל העמים חסרנו כל9 בלתי אם אל האמת הערומה אשר איננה מושכת את העין אליה רק אחרי עיון רב עינינו כל הימים, אויבינו באים עלינו באגרוף וביד חזקה, ואנחנו מתחזקים על עמדנו בשם האמת, המה עורכים עלינו מלחמת תגרה (אפֿפֿענזיל) ואנחנו עומדים תחתנו במלחמת מגן (דעפֿענזיל), עוד בהיות ימי מלכָינו על העליונה לא שקדנו לקחת מידי זולתנו את האמונה אשר לו כי אם לקיים בידינו את אשר לנו, כי לא נתנה התורה והמצוה בלתי אם ליוצאי מצרים לבדם, ויתר העמים המאמינים בד' ובשכר ועונש ועושים את תורת האדם, כאחים נחשבו לנו גם בעולם הזה גם בעולם הבא, לא עבר אחד ממלכינו את החק הזה בלתי אם הורקנוס החשמונאי אשר אכף את האדומים לבא בברית ישראל, וגם הוא לא נקה מעונש על דבר המעל הזה אשר מעל, כי אחד מבני הגרים האלה הנספחים על ישראל בחזקה קם על בית מלכו בחרב וישמידהו ויקח את המלוכה מידו למוקש עמו, ילכו כל העמים איש בשם מחוקקו ואנחנו בשם מחוקקנו נזכיר, אך המה מונים אותנו תמיד בדברים ובפועל, ומושכים אותנו בחזקה אל מקום המלחמה החזקה, עד כמה לא תרפו ממנו! הלנצח תאכל חרב האמונה? סורו ממנו עזי נפש ונצרה את מצות אלהינו! הנני רואה עתה כי המון מֵעי אשר המו עלי הוציאוני מחוץ לשטת המכתב הזה, על כן אחלץ את נפשי בחזקה ואשובה על אחי הנענים אשר בדמשק ואראה אם עודם חיים! –


 

ט    🔗

וראשי בני עמנו אשר לא נגעה בהם הרעה לא התרפו בעת צרה, ולא עמדו על דם רעיהם מרחוק כשועלים בפרצות, כי נאספו נדיבי עם לקרוא אל מחמד עלי נגידם להושיע להם, ואלה דברי הבקשה אשר הציקו לרגליו:

"הישראלים המה עם אשר אין להם לא מלך ולא מדינה, אבדה תפארתם מימי קדם "וכל זכות אומה אין להם עוד, האמונה מושלת בלב האדם, אבל האומות לא יפרדו בגללה, "ואלה היהודים אשר בדמשק בניך המה, כי בידך נתן ד' את המשרה עליהם, "ועתה הנה רשעים מוציאים דבה ואכזרים מעיקים תחת בניך, ואל מי מזולתך יפנו "לבקש צדקה מידו. הן אתה אדונם אשר נודע שמך בכל הארץ כי תפארת בידך “וצדקה בימינך, החטאת הנוראה אשר יהודי דמשק מסבלים בה מתנגדת אל הבינה הישרה ואל יסודות אמונתו, גם האמת גם ספר התולדה יוכיחו בה ויכזיבוה, כי היהודים היו הראשונים אשר נזהרו מפני האלקים להנזר מן הדם, אף המה הראשונים בכל עמי הקדם אשר העבירו את זבחי האדם מעל מזבח אלהיהם, רבו הרעות והצרות אשר צררו את העם הזה, ובכל זאת דעתו חזקה עליו כמקדם, ככחו אז ככחו עתה ביראת אלהיו, ואִישִים ככבודך אדון אשר נתן אלהים להם דעת ורחב לבב ינודו לעם הזה ולא יבזו להם”:

"ומה היא החובה אשר מלשיניהם מגלגלים עליהם? אומרים המה להם כי הרגו נפש ללוש בדמה את המצות אשר אנחנו אוכלים בחגנו, הן זה יותר מארבעת אלפי שנים היו ספרי תורתנו פתוחות לפני מלמדי כפת כל הארץ לבקר אותם ברחב דעת, ואך עתה ביום זה נמצא בם דבר בליעל זה! בוז וחרפה לעיני האיש אשר תוכל דעתו לתפוס מחשבה זרה כזו. הן היהודים ינזרו מכל דם עד תכלית נזירות, את דם הבהמות ישפכו, ואת כל אשר בכח אנוש לעשות אותו יעשו להוציא תמצית כל דם הבלוע בבשר טרם יקרב אל שלחנם, ואחר האזהרות הרחוקות האלה אשר המה נזהרים מדם בהמה, היוכל השכל הישר לקבל את המחשבה כי יהרגו את נפש אדם ויאכלו את דמו? באמת אך שקר ענו בם, ורק השנאה הנושנה והספונה בלב אחד מגדולי ארם על כל אשר בשם ישראל יִקָרֵא, קלקלה את שורת הבינה הישרה לקבל את הדבה הזאת, והיא הביאה את ראשי חשובי דמשק אל הענויים, היא דשה את בשר העדינים האלה בשוטים ובעקרבים מכות אין מספר, היא המציאה מיני יסורים חדשים ונוראים להעבירם מדעתם ולהודות את אשר לא עשו, כי כביר ימצאו ידי היסורים להוציא הודאת שקר מפי הנענה, כי אף אם יש בכח גבר לסבול את מר המות מבלי לעשות בנפשו שקר, מעטים המה האנשים אשר כח נפשם לעמוד בפני היסורים, ומה גם בפני יסורים מרים וקשים כאלה אשר נוסרו בהם בני דמשק, כי לא נראו ולא נשמעו כמוהם בכל הארץ, הלא נודע לכל כי כמה יהודים הודו כי אשמים המה בעת אשר הציקום היסורים לשאל את נפשם למות, ואחר כן יצא צדקם לאורה וידעו הכל כי נקיים המה, ויותר ממאה ילדים קטנים מתו בבתי האסורים מחסרון מזון ומחיה, זאת היא הצדקה אשר פקידיך עושים עם בניך “בדמשק”.

“ידענו אדונינו ידענו כי כתבים רבים הגיעו לידי כבודך מדמשק, ולא מידי יהודים כי אם מידי אנשים נוצרים אשר נגעה האכזריות בנפשם, והמה מעידים לפניך כי נקיים העברים, ופקידיך אדון אינם עושים משפט, אולם מה ימריצו להזכיר לפניך את התעודות הטובות אשר אחרים מעידים עלינו? הן לא חסד אנחנו מבקשים מאת פני כבודך בעד אחינו כי אם משפט, אבל אך אתה אדונינו תואל לעשות בהם משפטים עזים וצדיקים כי בידך נתן ה' את העם הזה, ולך לבדך לעשות משפטם ודינם, הואילה נא להביא את האומללים האלה לפניך, ונקבה את דינם אם תמצא בם רעה, ואם נקיים המה תגלה את צדקתם בקהל.”

* * *

“זכרה נא אדונינו את החרפה אשר המה חפצים לחרף את האמונה הנושנה, ומי יודע אם לא רצה האלהים להוסיף תפארת על תפארתך, ויבחר בך לצות אותך מושיע ומציל את האומה הנדכאה הזאת מידי מדכאיה.” –

את הלחש הזה צקו זקני ישראל לפני מחמד עלי אדוניהם, והאדון לורין ציר קיסר עסטרייך בא אחריהם וימלא את דברם בהידיעות הנאמנות אשר נודעו לו מאת מערלאטא פקידו העומד תחתיו בדמשק, ורבים מצירי יתר מלכי אירופה, אף כי לא היה להם ידים לכבות את האש אשר לא נכוו בו בני ארצם, בכל זאת לא חבקו ידיהם בחיקם גם המה באהבתם לעשות את הטוב ואת הישר, ויחזק דבר האמת והיושר על מחמד עלי מדְבַר ציר מלך צרפת החופף על ראטטימענטין פקידו, וכמעט ראה לורין כי היתה תחנה מאת פני מחמד עלי, מהר לחזק את ידי מערלאטא הרפות בדברי התנחומים האלה אשר שלח אליו בכתב לאמר:

“החובה אשר התגלגלה על היהודים אין לה רגלים וידים מוכיחות, הודאתם כלא נחשבה, כי על ידי יסורים פתויים וערמה הוציאו אותה מפיהם, ואני על משמרתי אעמוד ואשקוד על טובת הבריות בכלל ועל בני ארצנו בפרט, ואמלט אותם ממכות המות אשר עתדו להם, את כל יכלתי לא אכלא להוציא לפעלה פקודה ממחמד עלי לבקר את המשפט ההוא ביושר, על ידי מבקרים משכילים אשר לא ילכו לקראת הבלים ולא ישאו פני איש, ידעתי נאמנה כי בתי הדפוס ירעישו את כל הארץ על האכזריות אשר התאכזרו לעשות עם האומללים עד אשר הכריחום להודות על אשר לא עשו, כי המה מעשים אשר לא יעשו במדינה אשר מחמד עלי נותן לה משפטים צדיקים ותורת ישוב, וההזמה אשר הזים יצחק פיקציטא את העדים לבדה, דיה לבטל את כל ההודאות אשר הודו הנותרים, ולברר כי כל מעשה המשפט ההוא היה מעשה רשעים.” –

ודבריו אלה לא שבו ריקם כי בו' אפריל אסר מחמד עלי על שריף פחה לכלכל את דבר הבקרת ההיא ביסורים ובכלי ענויים, ויהי דברו זה למנוחה אל האנשים אשר לא נגעה יד היסורים בם עד כה, אולם דמי המתים והנענים אשר מתו ואשר נענו לא דרש עוד, אף לא פטר את האסורים אל בתיהם להתרפאות מן המכות אשר הֻכו ביום זעם, כי חס על כבוד יועץ צרפת אשר היה עם פקידו בעצה, על כן לא פתח אסיריו ביתה אף כי ידע כי נקיים המה. –


 

י    🔗

אם אפס כח ישראל להושע ידו לו, הנה כחו אתו בפיו, כברכת אביו הזקן אשר ברכו לאמר “הקול קול יעקב”, קראו האומללים האלה בקול עד אשר באה צעקתם באירופה, מקום אשר עדיני ישראל יושבים לבטח, ותהי חרדה גדולה בכל מושבות ישראל, בדרך אחד הצירו כלם בצרת אחיהם, ובדרכים שונים יצאו לישע את אחיהם. –

היושבים באדמת פולין עם לא עז בדרכי העולם, אשר כל כחם בבתי התפלה, ומעיני ישועתם בעיניהם, קראו לצום לבכי ולמספד וימסרו דין שמים על מְעַנֵי אחיהם, יתר מזה עשו אחינו היושבים על אדמת אשכנז, כי מכחם בחכמת הדבור שחדו בעד אחיהם, המה הרעישו את כל כתבי העתים (צייטונגען) בכתביהם הנכוחים, וקטורה נתנו באף גדולי חכמי הנוצרים להוכיח כי שקר תרמית העלילה ההיא, עד כי ראה כל קהל אשכנז ועמו ויוכיחו כי לכסף יהודי דמשק התוגרמים צריכים, ולא לדמי הנוצרים היהודים צריכים, אף אמנם לא למותר שקדו לפקוח עיני האשכנזים על המעשה הנעשה בתוגרמה, כי נמצאו רשעי גוים גם בארץ המשכלת ההיא אשר שמחו על השמועה הרעה הבאה מארץ מרחק, ובסתר לבבם דמו להחם גם באירופה את הנזיד אשר התקרר מרוב ימים, ולצקת לבני עמנו סיר אשר היה מות בו בימי הבינים, מהרו פרסמו את שמעת דמשק בכתבי עתיהם להבאיש את ריח היהודים בעיני הנוצרים היושבים לבטח אתם, אבל לשקר עשו עט שקר סופרים, המה ראו כן תמהו כי לא כדורות הראשונים שמעו ריב חרפתם ולא ענו מחסרון כח נפש למשוך בשבט סופר, ויהודי הדור הזה לא נתנו לחי למכיהם בחרפה, כי אם הרימו יד תופשת בעט סופר מהיר, ויקהו את שני מכתבי עמל אלה, שבעתים השיבו על חיק מחרפי מערכות ישראל אלה, ורבים מגדולי הנוצרים ירדו על ידיהם ויזהירו את קהלם מלכת אחרי הבלי ימי הבינים, עד כי קפצה עולה פיה ויסכר פה כל דובר נבלה, הרבו משכילי הנוצרים באשכנז להוכיח כי חרפה היא לסופרי הדור הזה לשאת ולתת על דבר העלילה ההיא, ואף אם יעלה בידו אחרי המשא והמתן כי שקר תרמיתה, גם אז לא יקן לו הסופר כבוד ושם טוב, כי מה הנה החדשות אשר בא להשמיענו?, האם להזכיר את עון אבותיו בני ימי הבינים בא?, אבל אני לא אביא בזה לזכרון בלתי אם את החכם האפראטה (פראפֿעססאר מיבאַרט10) אשר אליו מלכים ידרושו בדברים הנוגעים אל היהודים, ואלה הדברים אשר דבר החכם ההוא. –

“במדה ההיא המקבלה אל הדעת כי אבדן הכמר טאמאס אשר נאבד בדמשק לפתע פתאם היה לשיחה בפי כל כותבי העתים, בה במדה מוזרה אל דעתי, איכה נוכל אנחנו הנוצרים בני הדור המשכיל הזה היות בת קול אל הקול אשר הוציאו התוגרמים על דרך אבדתו?, הנוצרי הדור הזה יתהוללו בהבלי ימי הבינים לענות דבר בדבר אחרי התוגרמים כי היהודים הרגוהו לאכול את דמו!?, אני השולח לכם את הדברים האלה, ראיתי בחנתי וידעתי את יהודי ארץ הקדם במסעי אשר נסעתי ביניהם, והנני נותן את עדותי נאמנה כי ההבל הנפלא והאכזרי הזה אשר החפיאו התוגרמים עליהם מתנגד אל דעתם הישרה, אל מדותיהם העתיקות, ואל מנהגי דתם אשר המה מחזיקים במאודם, ואל אמונת כל היהודים בכלל, התנגדות רבה ועצומה כזו, עד כי גם אם יוציאו התוגרמים בכל ענוייהם מפי היהודים ע”י יסורים עוד עשר הודאות כאלה בעשרה מקומות שונים, בכל זאת כלם ישא רוח יקח הבל כי שקר שקרים הוא, ובדרך כלל הנני מסופק מאד לו גם הומת הכמר – אם בידי יהודי היתה מיתתו – ג.ה. שיבארט":

את אשר היה בידי אחינו האשכנזים לעשות אותה עשו בכל כח לבבם, ותושע להם ידם להטות את רוח קהל האשכנזים להוציא לאמת משפט, אולם לכלל פעולה לא באו הדברים, ורוב השליטים אשר בידם הכח לעמוד לימין הנרדף שמעו און ולא התבוננו, כי גם לא יועציהם חתו את הגחלים האלה, גם לא עבדיהם נכוו בם, ומה יש להם סבה להתעבר על ריב לא להם, אולם הסגן דוכס מעטערניך העומד לפני קיסר עסטרייך נתן את הדברים אל לבו.

גם אחינו האיטלקים שננו עטיהם לירות דברים יורדים חדרי בטן על מלשינינו ולא הצליחו, כי אֹסף כמרים הוא ובשמועות זרות יתהוללו, על כן חרדו כזבי הכמר פראנציסקוס ויתנו חַכה בפי מליצי היהודים לבל יוכיחו כזביו על פניו, על ידי האסר אשר אסר עליהם השלטון להביא את דבריהם לדפוס, אך זאת דרך ישרה וקצרה אשר יבור לו התקיף להִשָפט עם מי שחלש ממנו. –

בפחי נפש יצאה תקות עניי דמשק מאיטליא וידיה על ראשה, ותלך הלוך ומתנודדת עד בואה לקצה גבול צרפת, שמה מחתה דמעה מעל פניה, ותחזק ידיה כי בידי הממלכה הזאת יתן ד' תשועה לדמשק, הלא זאת הממלכה המשכלת המודדת את זכיותיה לכל בניה במדה אחת, מקום אשר נשכחו בו כמעט השמות הפרטיים “יהודי” “נוצרי” מפני השם הכללי “צרפתי” אשר הוא כחותם על לב כל בני ארצה יחד, גם יהודים גם נוצרים יחגרו חמות על התועבות הנעשות בדמשק, אלה יקנאו את קנאת אחיהם, ואלה את קנאת ארצם, היהודים יעמדו לימין אחיהם הנרדפים, והנוצרים יתחרו לגול מעל ארצם את החרפה אשר מדד אחיהם הרודף אל חיקה, בצרפת תמצא אנקת אסירי דמשק אזנים פקוחות וידים ממהרות להוציא מצרה את נפשה, כי שם ישבו כסאות למשפט לפלל את יועצה על חטאתו אשר חטא בדמשק, והיא בצפיתה לא ידעה כי צופיה היא אל גוי להושיע. –

מדקרות חוחים היתה השמועה באזני יהודי צרפת, המה שמעו כן רגזו רגז משנה כי גם העלובים גם העולבים כקרובים נחשבו להם, הנתונים בצרה בני אמונתם המה, והמצר להם בן ארצם הוא, ואלו התגולל אחד הצרפתים על יהודי ארץ נכריה בעלילה אחרת אולי החרישו, כי אין אחריות כל יהודי וכל צרפתי פרטי עליהם, אבל עתה בהיות הצרפתי המתעולל שליח המלכות העומד בדמשק בשם קהל צרפת, והעלה אשר המציא על היהודים היא מצד אמונתם, לא יכלו להתעלם, כי העלה הזאת היא דמות מלחמה קרואה מאת קהל צרפת על כלל ישראל כלו, וחובת כל גבר היא להבדל מקהל צרפת ולהִלָות אל קהל ישראל במלחמת חובה כזאת. –

ורוח לבשה את המליץ הגדול מהר“י קרעמיע לפתוח את המלחמה ראשונה, עט הסופר המהיר הזה היה לו לחצוצרת תרועה, להשמיע את התועבה אשר נעשתה ע”י יועץ צרפת בכתב ובדפוס בכל מקום אשר כתבי העתים מגיעים, ורבים מיקירי צרפת אשר נגעה אהבת הבריות ואהבת ארצם בלבם חרדו אחריו, גם יהודים גם נוצרים הניעו ראש ויאמרו לא נהיתה ולא נשמעה כזאת בצרפת מיום הסירה את דמי ימי הבינים מפיה, שימו לב הלום עוצו ודברו, פן ישובו לקדמותם הימים ההמה אשר אין לנו חפץ בם, והתואנה אשר נתן יועץ צרפת בידי התוגרמי לענות את היהודים בה, היו תהיה במרוצת הימים כלי חפץ בידו להכות גם נדיבי הנוצרים על יושר, כי שניהם שנואי נפשות המושלמנים המה. –

אשרי כח המליץ הגדול הזה כי הגדיל לעשות, כי הוא הביא את דבר העלילה במשפט לפני העם, והמה כרוח ההשכלה הטובה עליהם הכירו שקרו מתוכו, אולם לעניי דמשק לא היה ממנו אחרית ותקוה, כי לא מלפני רוח העם משפט יצא, כי אם מלפני החדרים ומבית המלכות, זאת נחמתנו בענינו כי יש לנו אחים בבית המלכות, כי בחדר משולחי העם (דעפוטירטען קאַממער) יושבים גם אנשים עברים כסאות למשפט, והמה התחרו להביא צעקת עניי דמשק למקום גבוה מעל גבוה אשר בידו הכח לעשות משפט, ובשבת משולחי העם בשני לחודש יוניא לפני הסגן (מיניסטער) מהיערם לפקח על טובת העם, עלה המשולח העברי פולד היושב בשבת המועצה ההיא על בימת המדברים, ויקרא באזניהם את דברי הקריאה הזאת לאמר.

* * *


 

יא    🔗

"אדוני! הדבר אשר עתדתי להציע היום לפני יועצי החדר הזה יקר הוא מאד, על "כן הנני מבקש את פני כבודכם להכן לבבכם אל דברי, כי דבר דמשק הנני שם “לפניכם היום”:

“לולא היה יועץ צרפת נאחז בסבך הדבר ההוא, כי עתה לא היה לי כל צדקה לתת מקום לו על הבימה הזאת, אולם עתה בהיות הדבר נוגע אל יועץ צרפת יש זכות אל יועצי החדר הזה להביא את הדבר הזה במשפט לפניהם, הואילו נא ושמעוני!”:

“אדוני! העלילה ההיא איננה נוגעת בכבוד עם צרפת לבדו כי אם בחברת האדם בכלל, קול דמי שני מילליאן אנשים נרדפים צועקים לפני לעת כזאת”:

"ואני אין את דעתי להציע לפניכם את כל פרטי המעשה ההוא, כי מפורסם הוא כבר בכל מקום, ואך את דבר היועץ הצרפתי לבדו אותו אדבר, ידעתם אדונַי! את האסון אשר היה בדמשק בחודש פעברואר בשנה הזאת, כי נעלם בה אחד הכמרים הנכבדים לא ידע איש מה נעשה בו, ובהיות הנוצרים המתחשבים לכת הקאטולין חוסים בארץ הקדם תחת כנפי צרפת, מצא יועץ צרפת את נפשו חובבה לבקש את "האובד ההוא, ואלו בקש אותו כחק וכמשפט, כי עתה לא עמדתי אני אל המקום הזה לשטנו, אפס כי עבר חק, הפר משפט, הפריז על מדת המשפט ולא בקש את האובד מידי איש אחד או משפחה אחת, כי אם מאת עם גדול בכלל, ואולי נמצא רשע אחד – יהיה איזה בעל אמונה שיהי' – אחת היתה חובת היועץ לחתור להוציא את רשעתו לאורה, אמת נכון הדבר, אבל לא כן עשה, כי רדף באף את שלומי אמוני ישראל, יועץ צרפת השתמש בכלי ענויים לענות את אמונת ישראל, הלא זאת צרפת אשר עיני כל הארץ צופות על השווי הכללי אשר הִשְוְתָה את כל האמונות, והנה בא איש צרפתי להוציא את אמונת ישראל מכלל הזה, הציקם בכלי ענויים ויחזק את ידי מרעי הפחה לספות חמס על חמס, עד כי קצרה נפש היועצים הנותרים בעמלם, ויכונני בקרת מיוחדה בעצת קיסר עסטרייך ורוסיא ומלכי "ענגלאנד ופרייסין, ואך ליועצי צרפת לא נתנו מקום באסיפתם כי הוא השטן והמה היו מליצי יושר, וכפי הנראה שמה מלכות צרפת את עיניה לטובה על מעשה היועץ אשר בדמשק, הן אמת כי שלח הסגן ביושר לבבו את מלאכו דמשקה לבקר את עלילות היועץ, אבל לדעתי לא עשה בזאת את אשר היה עליו לעשות, אחלי! אל “יחשב לי לחטאת אם אמר כי לא יצא בזאת ידי חובתו, ועתה היתה לו לעשות יתר הרבה מאוד, כי מי הוא המלאך השלוח לבקר את מומי היועץ בדמשק, איש צעיר לימים וקטן במעלה, ומדת הדין מחובבת למלאות את ידי אחד מבעלי המעלה הגבוהה אל הבקרת הזאת, אשר לא לפניו משא פנים יבוא”:

"כתבים רבים הגיעו אלינו, ובאיטאליא נדפסו ספרים רבים, אפס כי חזקה עליהם יד המבקרים (לענזארן) ויאסרו את הספרים לבוא בקהל, יען מה? יען המה מליצים מגידי יושר על האמונה אשר גם אני מאמין בה וכו' ":

והסגן טהיערס היושב בראש המועצה נכוה בגחלים אשר חתה המדבר הזה על ראשו, אף ראה את פני משולחים אחרים כי מלֵאי מלים המה ומתעתדים להודיע אותו דבר דמשק, על כן שת עצות בנפשו לגזול מליהם מעל לשונם, ויעל על הבימה ויאמר לאמר:

“אדונַי! אמנם כי דבר היהודים אשר בדמשק זכה לשם גדול, ונודע הוא למוקש לבב בכל שערי אירופה לכל פרטיו ובכל זאת רק אנשים נבהלים יוכלו להתהלל במתת שקר, כי יש כח בדעתם להוציא משפט אמת על המקרה ההוא”

*  * *

"ואני אף כי עיַנתי את כל הכתבים המתיחסים על המעשה הזה, התבוננתי בכל “השאלות והתשובות אשר נשאלו ואשר השיבו הנטענים אשר בדמשק, בכל זאת אהי בעיני כחוטא אם אחרץ משפט על הבימה הזאת להימין או להשמיל לחובת אסירי דמשק או לזכותם, דעתי הפרטית צרורה אתי בצרור לבבי ובקהל צרפת לא תבוא, כי זאת היא חובתי”.

“אחת יש אתי להגיד על הבימה הזאת על דבר יועץ צרפת אותו אדבר, והוא. כל הימים אשר לא יתבררו לנו דברי דמשק כשמש בצהרים, הנני מחזיק אותו בחזקת יועץ נאמן העושה מלאכתו אמונה”.

"ובכל אלה אינני קובע יתדות בדעתי זאת, ואולי אשוב ממנה על ידי הבקרת השלוחה ממני לבקר את עלילות היועץ במקומו, אולם מאת השמועות אשר הגיעו אלי עד כה אין מקום עוד לתת דופי בו, ובהיות יועצי יתר הממלכות מחזיקים בריב “את יועצנו, חובה מוטלה עלי להגן עליו, ואני במגִני החזקתי ולא ארפנו, עד אשר יבורר לנו באמת, כי עשה דברים אשר לא כדת!”

“ואם מדה ישרה לנו לדין את יהודי דמשק לכף זכות, עד כמה תחובבנו מדת הדין להפך בזכות יועצי צרפת! ומה גם בעת אשר רבים קמו עליהם, ובמקום אשר המה רחוקים מישועתם מצרפת, הֵא לכם שורש דבר המקרה!”

“בדמשק היה איש כהן לאלהיו ושמו טאמאס אשר התגורר בקרבה שלשים ושתים שנה, וכמופת היה לרבים בחסידות ובצדקה וכל בני האמונות אהבוהו ויכבדוהו, כי עמד תמיד לימין העניים וַיְשרתם בחכמתו ברפואה, והחברה אשר היה האיש הזה חבר לה נקראה בארץ הקדם בשם מגני צרפת” –

"הוא האומלל אשר נאבד פתאום עם משרתו ובן לויתו, רבות בקשו את האובד עד אשר נודע ליועצנו מפי האספסוף כי משערים המה למצוא את מרצחי הכמר11 וכי "ידי היהודים חלו ברצח הזה – חלילה לי לעשות חזוק לדבריהם, ורק את אשר קרה אותו אני מספר – לקול השמועה מהר היועץ אל האספסוף המתגודדים אצל המקלט אשר גר הכמר בו, והמה עלו בסלמות אל המקלט, ויבקרו וידרשו ויעשו כל "אשר היה בכחם עד אשר הביאו לכלל ודאי כי יצא הכמר ממקלטו על משך עת קצרה, ובדעתו היה לשוב אליו אחרי שעות מספר, וכי מיתת אונס מת האיש ההוא, אף הוציאו אמת לאמתו, כי לא לכספו היו מרצחיו צריכים, כי המעט אשר היה לו נמצא בלשכתו לא נעדר דבר, אז היו להם ידים וחשדים קשים מאד, ותצא בקרת "עזה מאד לפעלה, והיועץ לא עשה בלתי אם את אשר נטל עליו מפאת היותו יועץ צרפת, הן לא בידו היה להקריב את משפט הדבר הזה לפני כסאו, כי אך צד צרפתי אחד נאחז במשפט הזה והצד השני היה מילידי הארץ, על כן לא היה בידו כח בלתי אם לבקש ולא לבקר, כי רק באופן היות שני הצדדים צרפתים יש צדקה להיועץ “לבקר את הבקרת בנפשו”.

"הן אמנם החרה החזיק יועצנו את ידי המבקרים התוגרמים לעשות את מלאכת הבקרה עזה, בכל זאת אין ידיעה אחת מהמון הידיעות מחובבתני לשער כי בחֵפץ היועץ הצרפתי התענו היהודים בכל הענויים אשר השמועה מספרת, ואני אינני מכחיש את המעשים אשר נעשו, אך זאת הנני מגיד, כי על פי הכתובים אשר קבלתי לא היה יועץ צרפת הסבה על העלילות הרעות אשר אנשי לשון עומסים "עליו, וברגע ההוא שלחו הנטענים כפיהם אל יועצי יתר המלכים, ובראשם אל יועץ קיסר עסטרייך אשר התעבר על ריב לא לו, ויכלכל דברו עם יועץ צרפת בחֵמה עזה, “ועתה מה היה עלי לעשות? האם אאמין אל יועץ הנכרי ההוא בכל דבריו וריבו עם יועץ ארצנו? ומה גם אחרי אשר קאשעלעט ראשי היועצים היושב במצרים דבר דברים לזכות יועץ דמשק, האם אחטא בנפשות שני היועצים יחד על דברת שיחה קלה היוצאת מפי יועץ עסטרייך? הלא זה מעשה אשר לא יעשה!”

"ואת אשר לא עשיתי את דבר המדבר למלאות את ידי אחד הגדולים לבקר את "הבקרת ההוא, הנה גם על זאת יש תשובה בצדה, כי לא יכלתי לשלוח יועץ אחר "בלתי אם אחרי העבירי את היועץ המשרת אותנו כעת מלפניו, ואיה הזכות אשר לי לדחות את אחד הממונים ממקומו על דברת יועץ נכרי ודברת אנשי ריבו הנוגעים בדבר ההוא? ואף אם צדיקים המה בעיני, בכל זאת מתנגדים המה, ונוגעים בדבר, על כן לא מצאתי ישר לנו בלתי אם לצות רב היועצים במצרים, לבקר את עלילות יועץ דמשק על ידי אחד מפקידיו הנאמנים, ולשלוח את כל כתבי הבקרת אלינו ונדע לכלכל את דברנו בדעת, זאת ועוד אחרת, אלו שלחתי איש מיוחד מצרפת, כי עתה עברו עלינו כשנים ושלשה חדשים באפס דעת מוצא הדבר ומבואו, ועל ידי יועץ מצרים הקרוב לדמשק קצרתי את הדרך או הידיעה הברורה לבוא אלינו, “אדוני! אלה המה היסודות הפשוטים אשר הטבעתי אדני עליהם.”

"בתמתי הנני מחזיק ולא אטה את משפט משולחי צרפת בריבם עם בני ארץ אחרת "לא לטובה ולא לרעה, אולם כל הימים אשר לא יַראה לנו בעליל כי פעלו עולה, הנני מגן להם, וביותר אם משולחי מלכים אחרים מחזיקים בריב אתם, וביחוד אם אנשים הנוגעים בדבר מחרחרים את הריב, ועתה הנה הציר השלוח מאלכסנדרי' "לעת כשאת מבלי ספק בדמשק, וקרוב בעיני כי כבר בקר וימצא עד כמה הדברים מגיעים, הוחילו נא עוד ימים לא כבירים, ותהי יד האמת טובה עלינו לשפוט “משרים בדבר הרב והיקר הזה”.


 

יב    🔗

בלשון רכב שבר הסגן את גרמי עניי דמשק, פתה את רוב שרי החדר ויפֻתו אחריו, אבל עוד לא היה נצחונו שלם, כי ברדתו מעל הבימה שמח ומרים ראש, והנה המשולח דעלאבארד בעל המסעים המפורסם עלה עליה ויאמר לאמר:

"אדוני! הנה האדון פולד לא ספר בשבח היהודים יושבי ארץ הקדם, וטעמו נכון עמו באשר הוא יהודי, אולם אני אשר ארחתי בחברתם הנני מגיד לכם כי יקרים האנשים מאוד, על כן מצר אני מאד בצרת אחת המשפחות היקרות והנודעה לי אשר גם עליה עבר כוס הענויים בדמשק, ויותר מזה הצירותי לשמוע את החשד הרובץ על יועצנו, כי חזק את ידי מרעים לענות את הנקיים האלה, אל ליועצים אדונַי! אל ליועצי צרפת להיות חשודים על דבר עברה כזו, שימו לבכם עליה, “עוצו והוציאו לאמת משפט!”

ואחריו עלה המשולח איזאמבערד ויקרא האגרת אשר הגיעה אליו – את כל מעשי יועץ צרפת כי נוראים המה, הרשיע לעשות מאוד.

הדברים האלה ירדו חדרי בטן הסגן, כי קנא לכבודו אשר פגעו המשולחים האלה בדבריו, וישב ויעל על הבימה בשפתים דולקות ולב רע לאמר:

"אדוני! ביושר תמה אני על הבטחון אשר מרעינו אלה בוטחים לספר לפנינו שמועות כאלה רחוקות בתורת אמרי אמת הרחוקים מספק! הן על פי מעמדי אשר אני עומד עליו יש ויש אתי גם אני שמועות כהנה ויתר הרבה מהם, ובכל זאת עיני כל הקהל הזה רואות, כי הנני שומר את פתחי פי מקבוע את חותם האמת עליהן, “גם אני יכולתי לפלל ולחות דעתי על המעשה ההוא בכח כתב בית דין אשר הגיע אלי מן העיר ההיא, וגם אני שפתי אתי לזכות את זה ולחייב את זה, אלו יכולתי להקל את דעתי, אפס כי הנני מכבד את המעלה הרוממה אשר אני עומד עליה, ואינני מקיל דעתי למהר להחליט משפט על הדבר הגדול הזה, אחלי! יכבדו גם המה את מעלתם אשר המה עומדים עליה, ואל יקלו דעתם להביא דברים מסופקים לפני קהל צרפת!” –

וגם מפני הדברים האלה העזים לא נחת איזאמבערד ויענהו בקהל לאמר: “מפי כתבים רשומים בכתב אמת הנני מדבר”.

אולם רוב שרי החדר אשר רוח המנוחה נוססה בם, נפתו בסתר לבם אחרי הסגן, ובשתיקות הרוב בטלו דברי המדברים במעוטם, כי מה הסגן שואל מהם? הלא רק לשבת שקטים ושלוים על כסאותיהם הרכים ומלאי נוצה, עד בוא אליהם שמועה חדשה מארץ מרחק, ומה זה לא ישאו פני הסגן הגדול בשאלתו דבר קטן כזה! לו היתה נפשם תחת נפשות עניי דמשק המתגוללים בבתי כלאים ביסורי הגוף ובצרת נפש, כי עתה ידעו ערוך את האָרכה אשר נן הסגן לצרותיהם על פי ערכה.

* * *

אז החרו החזיקו מקצת כותבי העתים אשר את לחם הסגן המה אוכלים להצדיק את עלילותיו, הן אמנם כי בושו להצדיק את הדבה המוצאה על היהודים כי אוכלי בשר כמרים זונים המה, אפס כי התחרו להטיל ספק בכל עדות הבאה מדמשק לחובת יועץ צרפת, בראשונה כללו להם כלל מונח, כי עדות היהודים לא נכון בדבר הזה לחקת משפט, הוציאו לעז על כל קאנזולי מלכי אירופה אשר בדמשק כי כלם אנשים עברים המה, פסלו כל עדות וכל ראיה הבאה מארץ הקדם עד אפס מקום לעדות עוד במלא רחב דמשק, על כן הקימו גבר על חזקתו ויצדיקו את יועץ צרפת בכל דרכיו ובכל מעשיו, עד אשר יוכיחו בו אנשים צרפתים למראה עיניהם כי הרשיע לעשות, אבל הארכה הקצרה אשר אמר הסגן נמשכה לאורך ימים, והשמועות עפו כצפרים עפות מדמשק אל קצות הארץ ותהיינה לשיחות היושבים ראשונה במלכות ויושבי קרנות, ועיני כל הצדדים צופות אל סגן צרפת אשר בידו עתותי הדבר הזה, הלא בפה מלא הודה הסגן בישיבת משולחי העם כי גדול הדבר בעיניו מאוד, ומדוע הוא מחשה ומתעלם? המשכילים קוו לראות את יועץ דמשק מובא צרפתה למשפט ולעונש, והחשכים יחלו כי יוציא הסגן כנגה צדקתו לעיני העם, והוא גם זאת וגם זאת לא העלה בידו, כי אם עודנו עומד על דעתו הראשונה לספות ספק על ספק ולענן ענן על ענן לבל יצא דבר לאורה, והדבר הגדול הזה אשר עיני אירופה עליו, היה לו כדבר הפקר אשר אין אדונים לו:

עוד פעם אחת נסו גדולי צרפת אשר היה לבבם חרד על כבוד ארץ מולדתם, להביא את יועץ דמשק במשפט לפני חדר אבות העם, והאדון באַראן מיניע היה להם לפה, ובעשירי לחודש יוניא בשבת אבות העם בחדרם (פעריט קאַממער) למתיק סוד, עלה על הבימה, ויקרא אל הסגן בחזקה לגול מעליהם את החרפה אשר חרף יועץ דמשק את מערכות צרפת, אבל מי גבר כטהיערם אשר שפתיו אתו ומי אדון לו! הן כחו בפיו להתהפך בלשונו, ולמשוך את ימי הספק להלאה להלאה, הרבה דברים ביום ההוא, ובכל המון הדברים לא הוציא כל דבר ודאי מפיו, ואך על סעיפי הספקות הוא פוסח, נתן כבוד ליהודים ואת כבוד היועץ לא גרע, על היהודים דבר טובות, ובראטטימענטין לא מצא כל דבר רע, אולי צדיקים המה וצדיק גם הוא, והיסורים אשר היהודים מסבלים בם הוא חובת הארץ אשר גרים בה, כי ארץ אכזריות הוא ובכלי ענויים יתחקו, וכל איש צריך לקבל עליו את חקי ארצו באהבה, וכל הימים אשר לא יֵצא דבר דמשק מכלל ספק לא יוכל לנגוע בהיועץ, כה דבר האיש ההוא, על כל אלה יביא ה' אלהים במשפט!

שמעון שרי החדר את דבריו ולא שוו להם, ועוד מחרת היום ההוא, הוא י"א יוניא הוציאו כל רוחם עליו בכתבי העתים הנקובים בשם “זורנאל דע דעבאט” ויכתבו עליו מרורות, אבל הוא הקשיח את חכו לבלוע את העלים המרים האלה ולבלתי התחזק, כי מתקה רעה בפיו, והעם נערו חצנם ויתנחמו לאמר: הן לא מאת צרפתי נפתחה הרעה הזאת, כי אם מאיטלקי אשר היה לצרפת לבן, תנחומי הבל התנחמו האנשים האלה, כי מעטה חטאת המוליד בן פריץ מהלוקח איש פריץ לו לבן, כי זה נתן את שמו לרשע בהכרח וזה בבחירה חפשית, וכאשר המכבדים מתכבדים בתפארת נאפאלעאן האיטלקי, ככה יתגנו בגנות ראטטימענטין האיטלקי, כי יִקָרא שם צרפת עליו, סוף דבר, גם מאת ממלכת צרפת יצאה תקות דמשק וידיה על ראשה!.


 

יג    🔗

אך אלה בני בריטאניא היקרים אנשי הדור וחפֵשי רוח אשר מעולם, המה הראו את רוחם המשכיל, את דעתם הצרופה, ואת מדת ישרם שכם אחד על בני ממלכות אירופה הנותרים, הם כלכלו את דבר דמשק במדה האמתית ויערכוהו על פי ערכו, לא היתה להם הצרה הזאת כצרת אנשים יחידים, כי אם צרת מין האדם בכללו, לא נמצאו ביניהם מימינים ומשמאילים מחייבים ומזכים, כי אם שפה אחת ולב אחד לבער את הרשעה היוצאת על פני הארץ ולהוציא טרפה מפיה, אין אחד מסופריה גואל עטו בידיו המהול בדם אדם אשר הפליטו סופרי שריף פחה הכותבים את הודאת נעני דמשק לפניו, אין אחד מבתי הדפוס בארץ רבה הלזו שב אל קיא מקצת דפוסי אשכנז וצרפת אשר נהבלו וירשיעו לכתוב כי יש לעלילה ההיא רגלי נמלים, רבים נתנו יד לעשות דברים לטובת עניי דמשק, בעלי משא ומתן ובעלי מדינה אנשים פרטים ואנשי מעלה חזקו איש את זרוע רעהו לפעול ישועות בארץ הקדם, הצדדים הנחלקים במשפטם בכל הליכות המדינה הסכימו לדעה אחת, המתיצבים כמתנגדים זה לזה בכל דבר חוק ומשפט, עזבו את התנגדותם ויטו שכם אחד לנטל ולנשא את נופלי דמשק, בקהלות אזרחי הארץ ובמקומות אשר דבר הכלל מגיע להם שם נדברו דברי מעשה דמשק, את כספם לא חשכו ואת שפתיהם לא כלאו מעזרת הנענים האלה, דברים וכתבים לקחו אתם ויקריבו לפני בעלי המדינה הגדולים, ואף למקום גבוה מעל גבוה עד כֵס הממלכה הרוממה אשר בראשם, העלו אזרחי בריטאניא את דבר דמשק בכתב בקשה, ויבקשו ממנה להעביר את מחשבת עריצי ארץ הקדם החושבים לנבל את אמונת ישראל הטהורה בדם, הן אמת בכל התחרה אשר התחרו בני הארץ החפשה ההיא לא הוציאו את המלכות מחוץ לשטתה, לא נעתרה להם בבקשתם אשר המה מבקשים ממנה להכניס ראש בין שלטון מצרים ובין היהודים בתור מוכיח אשר כֹח בידו לשית כפו על שניהם, כי מֵאנה להשיג את הגבול אשר גבלו השליטים הראשונים לבל תגע מלכות בחברתה כמלוא שערה בדברים החוצצים בין המלכות ובין עמה, על כן לא עשתה דבר לטובת בני דמשק האומללים ביד רמה, בלתי אם כלאחר יד לבדו, לא הוציאה מפיה דבר מלכות כי אם דבר איש פרטי, כוס ישועות היה בידה ולא הגירה ממנו אל חֵך הנמוגים בצמא בלתי אם רסיסים רסיסים, ובכל זאת אנחנו תפלה, זכרה לה אלוה לטובה את המעט אשר עשתה! יקר בעיני לכתוב זכרון בספר את מקצת הדברים והפעולות אשר נדברו ונפעלו בקהל בריטאניא על אודות העלילה ההיא, למען ידעו רחוקים ודור אחרון ערוך את בני הממלכה ההיא המיוסדה על אדני חפשיות הרוח כי רב הוא.

בשבת שרי הבית התחתון בכ“ב יוליא על מושבם, וכבוד הסגן לארד פעלמערסטאן אשר כל הדברים החיצונים נחתכים על פיו יושב בראשם, שב סיר פעלל אל דברו אשר הביא כבר במשפט הבית ההוא ביום השלישי שלפניו הוא יום י”ט יוניא, ויאמר להם, כי במאמר אנשים יהודים מכֻבדים מאת העם בכבוד גדול הוא מציע את דבר דמשק לפני שרי הבית הזה, ובטוחים בכבוד הבית הזה כי בדברים מועטים יקל לו להוציא לפעלו את התכלית הרבה אשר היושר ואהבת הבריות שוקדים לבא אליה.

כל ישע וכל חפץ המדבר הוא להעיר את מלכות ענגלאנד להכניס ראשה בדבר דמשק, אמנם לא נכחד ממנו כי על פי מדת הדין אין זכות להממשלה הזאת לבקש דין וחשבון בריב לא לה, ובכל זאת בטוח הוא בכבוד המלוכה ובכח אשר לה להטות לב ממלכות לחפצה, כי אך אם תניע את הגלגל תנועה מצערה ויצאו ממנו שנויים רבים ונכבדים, ונפשו קותה לשמוע, כי נתנה הממשלה כח בידי מעלת הלארד הזה להשתמש בעוז מלכות בריטאניא לטובת נעני דמשק, עיני כל יהודי ארץ הזאת ויהודי יתר הארצות אשר יש להם אחוה עם אירופה תלוים במלכות בריטאניא, ומצפים המה כי אך תדבר המלכות הזאת דבר אחד – אם בשטה ואם חוץ לשטת הדין – תצא האמת לאורה, ויצאו בני אמונתם לחפשי מתחת סבלות החמס והעולה אשר המה מסבלים בו, וכפי השמועה כבר הֵחל יועץ עסטרייך להגן על האומללים האלה.

ויותר מזה אין בחפצו להלאות את הבית הזה בדברים אף כי דברי צדיקים המה, כי את אשר שמה אהבת הבריות בפיו אותו הוא מדבר, על כן יקוה לשמוע מפי מעלת הלארד כי את כל אשר היה בכחו לעשות אותו עשה, וכי צוה את השרים העומדים בארץ ההיא בשם מלכות בריטאניא, לעורר את לבב השליט לבקר את הבקרת על פי מנהגי בריטאניא, ויתנהגו על כל פנים ביושר ובמנהגים אנושים, אם את הדבר הזה יעשה הלארד הישר, אז יגול את חרפת עלילת הדם המיוסדה על הבלים מעל יהודי בריטאניא ויהודי הארצות הנותרות, המכובדים מאת הנוצרים בכבוד הראוי למדותיהם הטובות ולפעולותיהם הרבות.

לדברים האלה ענה הלארד פאלמערסטאן ויאמר: “הדבר אשר פי האדון הזה מדבר לפני שרי הבית הגיע כבר לפני כסא המלכות, והיא לא התמהמהה רגע מעשות את אשר האדון מבקש ממנה היום, ואם אמת בפי השמועות הבאות אלינו היום, כי עתה נעשו בארץ הקדם אכזריות אשר לא יעשו בדור הזה ובארץ אחוה לה עם המדינות התורניות, גם אני מצדי כבוא אלי השמועה על דבר המעשים ההמה, לא אחרתי לצות את רב היועצים הנוצרים, את האדון האדגעס, להעיר את התבוננות פחת מצרים הערה נמרצה על הדבר ההוא, כי רבה הפעולה אשר תפעול שמועת האכזריות האלה על לבב בני אירופה, ולהעד בו לטובת נפשו לבקר את הדבר על ידי מבקרים נאמנים, ואם ימָצאו החייבים ישת עליהם עונש בפלילים, ולהזכאים ייטיב את הרעה אשר הפגיע בם, אם עוד יש כח בם לקבל טובה, גם את יועץ דמשק צויתי לחקור את המעשים אשר נעשו ולהודיעני קושט אמרי אמת, ואת אשר פעלו יועצי ממלכות אירופה בדבר הזה, אפס כי עוד לא הספיקה העת בעד רב יועץ אלכסנדריה ויועץ דמשק לעשות אשר נטל עליהם, והיה כבוא דברם אלי לא אבצור את רוח נגידי הבית הזה להביא דברם בכתב לפני המלכות”.

והאדון אקאנעל התחר ויאמר: “אין תחבולה בטוחה לזכות את היהודים מאת החטאת אשר טפלו בם, בלתי אם בתת המלכות ליהודים היושבים על אדמת בריטאניא את דת האזרחים, ולהשוות אותם לאחיהם הנוצרים בכל זכיות המדינה וטובותיה, כי מה נמרצו הדברים אשר דבר הפה המכובד הזה אלו יצאה מפי שר היושב בשבת הבית הזה אשר אמונתו היא אמונת אומללי דמשק! מי יתן ואדע אם יש את לבב המלכות לצות אותנו להמתיק סוד על דבר ההשויה הראויה לתת לעם הזה!” –

ואחריו נענה הלארד אסהלייא ויאמר: "הציקתני להחזיק טובה ולחזק את ידי ידידי היושב בסוד הדברים החיצונים לפני המלכות, בפעולותיו אשר הוא פועל לטובת אומללי דמשק, ולטובת העם הזה בכללו; כי מתוך הכתבים אשר הגיעו אלי התברר לי, כי רק מאשר נתנו רשעים את עיניהם בכסף עשירי דמשק התגוללו עליהם “בעלילה הזאת”.


 

יד    🔗

ואלה דברי הספר אשר שלחו ראשית אזרחי לונדן אל מעלת הלארד מאַיאָר על אודות דבר דמשק: – "אנחנו הסוחרים השולחנים ובעלי המשא ומתן מבית הציטיא "אשר בלונדן שואלים מאת פני כבודך בכתב הזה, להקהיל קהלה גלויה לגלות לפניה את רגשת נפשותינו, את התקוה החזקה אשר אנחנו מקוים כי ישוב עמל המעללים על ראשם, ואת התועבה אשר אנחנו מתעבים את כלי הענויים אשר השתמשו בם "בבית המשפט, בצפיתנו צפינו כי קרבו הימים ותמה אכזריות מן הארץ, וכלי “הענויים עוד אינם”.

ועל החתום מאתים ועשרה אנשים מצוינים וראשי סוחרי לונדן המה.

וכבוד הלארד מאיאר לא אחר לענות בכתב מפורש לאמר: “הנני עושה את רצון השאלה הערוכה למעלה, ומגביל את זמן האסֵפה על יום הששי בשלישי לחודש יוליא בשעה השנית אחרי הצהרים באולם מצרים בבית מאניזאהן.”

ביום ההוא בשעה המוגבלה היה האולם מלא מפה אל פה, ובתוכם אנשים אפרתים באראנעטעס ולארסעם ומלֻמָדים אשר לא מבני הציטיא, וגם נשים גדולות היו בקהל ההוא, אך כבוד הלארד מאיאר העביר המועד זמן מה כי נטרד בדברי מלכות ולא יכול לבוא במועדו, וברצונו נפקד האלדערמאן טאמפסאן לעמוד תחתיו במעלה הקהל עד בואו.

וטאמפסאן פתח את המשא והמתן ויאמר: "שש אנכי על האסֵפה הזאת, עלץ לבי להיות ראש המדברים בה, אחרי אשר ידעתי כי לא להוכח דבר אשר יהיו בו מימינים ומשמאילים באנו עד כה, כי אם דבר אחד ודעה אחת יהי לכלנו, אף לא לשאת ולתת בדברי מדינה אנחנו מתעתדים, כי אם לנוד לאישים מֻכבדים כערכם על החמס והעשק והמרוצה אשר רצצום עריצים ואכזרים, ולא שוא תקותי כי יהיה “כח בידי התנודה הזאת אשר אנחנו נדים להם לפעול פעולה רבה בארץ רחוקה, ינערו העריצים את כפיהם הקשה מעל האומללים ואכפם לא יכבד עליהם עוד!”

"לא עלי, רבותי, לא עלי, כי אם על היחידים הנאספים בזה לשית עצות שונות – המלאכה לפרט לפניכם לפרטיהם את כל מעשה החמס אשר רמזתי אני עליהם במלים מעטים, אחת הנני מתיר לנפשי להגיד לכם, כי על פי הידיעות אשר אני יודע נאמנה, הנני מפלל מישרים כי לא נופלים היהודים אשר בדמשק באהבת האמת הטוב והכבוד בכל דרכיהם ועלילותיהם מאחיהם היושבים על אדמתם, ועליהם (ר"ל על יהודי ענגלאנד) הנני אומר בפה מלא כי אין אחד מאתנו הנוצרים נעלה אליהם במדות אנושיות, את העניים ואת המרודים המה מחזיקים, את היתומים המה עוזרים, את התורה ואת החכמה המה מרבים, אף אינם מצמצמים "את טובותיהם ואת צדקותיהם על בני אמונתם לבדם, כי גם נוצרים גם בני אמונות "זולתה נהנים מצדקותיהם וחיים מפי ישועתם, ועל הכבוד אשר אנחנו מכבדים את היהודים הנני נותן לכם רק מופת אחד, זה חדשים מקרוב נעלה איש אחד מקציהם ושמו ר' שלמה זאלאמאנס על גרם המעלות הרוממות אשר ביד אזרחי לונדן "להעלות עליה את האיש אשר המה חפצים ביקרו, והנה יש ויש אנשים יהודים כהמה וכהמה אשר הרבו את תפארת הבירה לונדן ואת טובה, אינני צריך לפרט לכם בלתי אם את שם ראטהשילד לבדו אשר יתקיים ימים רבים כימי העיר לונדן "על הארץ, ויותר מזה לא אבלה את הזמן בדברים, אך את זאת מצאתי נכון, כי "בטרם תחל העצה יקרא כבוד הסופר ווירע באזני הקהל דברים מעטים על אודות “הדבר אשר אנחנו מתיעצים עליו”.

לדברים האלה עמד האדון ווירע ויקרא באזני הקהל את פרשת דברי הספר אשר כתב פיריטץ שליח ירושלים על אודות דבר דמשק, ולהתבונן נתן בלבם כי זה האיש פיריטץ הוא יהודי מתנצר, אשר אין לו כל סִבָה לדבר על הרבנים ועל ספריהם טובות אשר לא נמצאו בם, והוא איש בקי בכל חדרי התלמוד ומבאריו, והנה היום הוא משלומי אמוני הנוצרים ובכל זאת הוא נשבע בבריתו החדשה את השבועה החמורה אשר נשבע ר' מנשה בן ישראל בברית הישנה, כי עלילת הדם היא שקר שקרים, ואת אשר הודו מקצת מעֻני דמשק על מה, היתה רק על פי יסורים המעבירים את האדם מדעתו כי אלה המה האכפים אשר הכבידו עליהם:

א) דשו את בשרם בקוצים ובשוטים;

ב) הטבילו אותם ואת בגדיהם בכלים מלאים מים צוננים;

ג) הוציאו את עיניהם מחוריהם באמצעות מכונות מיוחדות לענוי הזה;

ד) קרעו את עורם מעל עצמותיהם בצבתים, ויציקו להם באבריהם הרכים והנוחים להתפעל עד כי יצאו מדעתם מרוב יסורים;

ה) העמידום על רגליהם שלשת ימים רצופים, לא נתנום לשבת ולא לסמוך אל הקיר, וכי יגעו ויפלו לארץ מרוב עיפות וחלישות כח ויציקום אנשי המשמר בחרבות לקום על רגליהם;

ו) משכו אותם באזניהם בחצר רחב ידים עד זב דם מהם;

ז) העלו להבה בזקניהם, עד כי להטה אש לוהט את עור לחייהם;

ח) החזיקו נר דולק בנחיריהם להעלות אש לוהט בחדר המוח;

שבעה אנשים מעשירים דמשק נצרפו ביסורים כאלה, וכמה מאות ילדים אשר לא טעמו טעם חטא החבאו בבתי כלאים.

והאדון אבעל שמיטה לקח אתו דברים ויאמר: "אמנם ידעתי ערוך את הכבוד אשר "נכבדתי בו למתיק סוד בדבר הזה, אפס הנני יודע בנפשי את קוצר דעתי לעמוד במקום גדול כזה, הן לא אל היהודים לבדם כי גם אל הנוצרים נוגע משפט הדבר הזה, לא אל ארם לבדה כי אם אל כל המדינות אשר דבר הישוב מגיע, כי איה הגוי ואיה הממלכה הבטוחה מפחד הקנאים חסרי הדעת ההולכים אחרי הבלים? אל תאמרו כי בדור המשכיל הזה נשברו חרשי משחית אלה ולא יוכלו להרים ראש, הנה עיניהם הרואות כי החליפו כח לחדש בארץ הקדם את כחם אשר ענו בו את אירופה בדורות הראשונים, לא ניגע לריק לבקר אם אמת או שקר העלילה אשר העריצים מענים את היהודים בגללה, ידענו כלנו כי השקר הזה נערך בערך אבירות לבב המעלילים, ושניהם גדולים כים, ודברים כאלה יצאו מלפני השליט הנותן את לבו בלב משכיל האוהב את משפט הממלכות התורניות! ואשר הוא מבקש מאת מלכי אירופה לתת שכר להעלותו את הארץ אשר הוא רועה במקל חובלים בזה לאחזת עולם! לא תקום ולא תהיה! לא את היהודים לבדם עכר מושל מקשיב על דבר שקר זה, כי אם את חקי כל העמים הפיר, ומה העם אשר הוא משחית ככלי אין חפץ בו! הלא זה העם אשר מחשבותיו כמחשבותינו בכל דבר קודש ויקר אשר נוגע אל האמונה משפטו, עם אשר אמונתו מיוסדה על אדני האמת, אשר יש לו מקוה נצחת ולא ישוב ממנה, כי ישוב אל כבודו הראשון גם בחיי האמונה וגם בחיי המדינה, עם אשר לא אחר לעלות מעלה מעלה במעלת הישוב והמשא ומתן בכל הארץ, עם אשר שלום לו עם כל העמים והלשונות, נושא ונותן עמהם במנוחה ושקט, מודעת זאת בכל הארץ כי מעולם לא שת העם הזה את ידו עם רשעים המורדים במלכם, בימים הראשונים יצא מהם תורה ודעת אלהים לעמי כל הארץ, את חפשיות הישוב והאמונה אשר המה מבקשים היום מאתנו בתורת חסד, אותה נתנו בארצם בתורת משפט לכל הגרים הנלוים להם, הנני קורא את כל משפחות הנוצרים לריב את ריב היהודים, ולבקש דין וחשבון על העלבון אשר אויביהם “מלעיבים בם!”


 

טו    🔗

ודברים רבים הורו והוגו מלבם הטוב חסידי נוצרים אלה, מקצתם לטובת בית ישראל כלו, ומקצתם ספרו בשבח המיוחד בהם, הגביר הצדיק מוהר"ר משה מונטיפיורי, אחרי שמעו כי בו שמו קהל היהודים את עיניהם לשום את משא הנסיעה למצרים עליו, כי לו יאתה השליחות הזאת, עודם מדברים והלארד מאיאר בא ויעמוד על עמדו במעלה העם, גם האדון אקאנעל אשר דבר טוב על היהודים בישיבתו בבית התחתון, לא אחר לבוא אל הקהל הזה אשר ידע בם כי כמחשבותיו מחשבותיהם, ויקבל מאת הקהל בכבוד ובתקיעת כפים, גם הוא פתח וידרוש לכבוד ישראל, ויאמר:

“בלכתי אל הקהל הזה הי' בידי ספר מלא תוכחות כי שקר תרמית עלילת הדם, ואחרי בואי נחמתי, כי למי אוכיח? היש איש במלוא רחב בריטאניא אשר תסבול נפשו לקבל לשון הרע כזה על היהודים היושבים על אדמתנו? הן שלמים האנשים האלה אתנו, וכמופת לרבים בכל מדה טובה וישרה, יכבדו את אבותיהם, יחוננו את בניהם, ישמרו את אמונת לבבם לאוהביהם, תמימים המה בכל דרכיהם וחרוצים בכל מעשיהם, עינינו הרואות כי עשירים המה, ובארצנו לא יקן איש עושר בשפלות ידים, ויד רמי' אינה מעשרת את בעליה, וכי ילך איש אתי בקרי ויאמר; הן לא על יהודי בריטאניא העלילה מוצאת, כי אם על יהודי דמשק הפחותים מהם במעלת הנפש פחת לא ידענו שחרה, – אלך אני אתו בנחת ואענהו לאמר; הן לא על היהודים המה מעלילים כי אם על אמונתם, הריעו בחוצות ענגלאנד ויחרדו כל העם אחריכם למלחמת מצוה זו! ואם צריכים אתם להסכמת בני אירלאנד, הנה אחד מהם עומד לפניכם בזה”.12

נמנו בעלי הקהל הזה ויגמרו פה אחד לפרסם בכל הארץ ובכל הממלכות אשר יש להם קירבה13 ומהלכים בממלכות ענגלאנד את הדברים האלה;

א) הקהל הזה שמע את המצוקות ואת האכזריות אשר יהודי ארץ הקדם מוצקים בם ויהמו מעיהם עליהם, ורוחם היא הציקתם לנוד להנענים האלה, זאת נחמתם כי האנשים אשר בידם לעשות משפט, לא יאחרו לבקש בקרת אמת להוכיח לכל יושבי תבל, כי שקר טפלו אויביהם עליהם, ואך תואנה היתה בידי הרודפים לענותם בענויים אשר לא נשמעו כמוהם עד היום בכל מקום אשר דבר תולדות בני האדם מגיע;

ב) הקהל הזה מוכיח לעיני השמש כי שקץ המה משקצים ותעב מתעבים את כל האכפים ואת כל הענויים אשר השתמשו בם להוציא בכח יסורים הודאת שקר מפי בעליהם, ולא נחשבו להם הודאות כאלה למאומה, בצפיתם המה מצפים, כי יבערו מן הארץ האכזריות האלה אשר שרדו מימי קדם, ורק יסודות אמת יהיו לקו משפט, וראיה אשר אין בה כל פניה וכל נטיה למשקולת, בבתי דיני כל הארץ;

ג) הקהל הזה מצר מאוד על דור ההשכלה הזה אשר נעשה מעשה חשכים כאלה בימיו, חסרי דעה המציאו תנואות על היהודים ומתחסדים עזרו לרעה, ומקוים המה תקות אמת כי קרבו הימים אשר יביאו את כל משפחות האדמה לכלל דעת, כי זכות אחת לכל בני האמונות השונות על טובת המדינה ועל משפטים צדיקים;

ד) הקהל מחזיק טובה רבה אל מלכות הארץ הזאת ואל האישים המצוינים במעמדם ובמעלתם הרוממה, בעד רוחם הטובה אשר לבשו לעמוד לימין הנרדפים, ושולחים המה את הברכה לכבוד הלארד פאלמערסטאן בעד כל פעולותיו אשר פעל לטובת נעני דמשק, ולכבוד האדון פעלל ומרעיו בחברת המחוקקים בעד הדברים הטובים אשר דברו לטובתם.

ובאחרונה עמד הלארד מאיאר וטאמפזאהן מרעהו, ויברכו את הקהל ויבטיחום כי בנחת רב אסף את האספה הכבודה הזאת, וביושר המה מקוים כי כל לבב יתעורר וכל יד תעשה חיל להשמיד את האכזריות מעל פני האדמה ולגמול למוציאי העלה בדמשק כפעלם, וכתבי הקהל הזה עפו כצפרים עפות אל הלארד פאלמערסטאן ואל כל מלאכי החוץ היושבים בלונדן בשם מלכיהם, ומלאכי כל מלכי הענעווער, זאקסען, פוריטגאל, כנסיות אמעריקא, ספרד, תוגרמה, ופרייסין, קבלו את הכתבים באהבה ויחזיקו טובה בכתב להקהל הזה:

זאת פעולת ממלכת בריטאניא הכבודה אשר פעלה על דבר דמשק, המלכות לא יצאה להתעבר על ריב לא לה, ולא מדדה את אַמת ישועתה בלתי אם בטפחות, אולם האזרחים עשו את כל אשר מצאה ידם לעשות בכחם, כי כל כח האזרחים הלא רק בפיהם הוא, ואותו לא חשכו להגיד בפה מלא לכל באי שער ארצם ובכל מקום אשר דבר מלכותם מגיע, כי חרם בקרב המלכות החדשה החושבת להתימר בכבוד משפטי אירופה, לא תוכל התחשב בגויי אירופה עד הסירה את חרם הדם מפיה ואת שקוץ האכזריות מבין עיניה, שמע שלטון מצרים את דבריהם וירדו חדרי בטנו, אשרך בריטאניא שזכית להעמיד אנשים ישרי לבב וחפשי רוח כאלה מבני הציאטיא – אשר אזרחיך מלכים ומלכים אזרחיך – ובכל אלה לא נעשו עוד ישועות בארץ הקדם.


 

טז    🔗

כי בגזרת אביר יעקב ובעצת קדוש ישראל לא יצאה תשועה לעניי דמשק עמו מידי מלכים חיצונים, בלתי אם מידי אנשים יהודים, אנשים פרטים השאננים באירופה והבוטחים בארץ דרור נעו ונדו לארץ העבדות לדבר שלום אל בני אמונתם, המרימים ראש בהיכלי מלכים בארצות מולדתם כפו כאגמון ראשיהם לפני שליטים נכרים אשר לא אדונים המה להם, לבקש מלפניהם על אמונתם, שוא לכם מפללי שוא ומשערי כזב! שוא לכם אמור כי אפס רוח האמונה ורוח האחדות מאף היהודים, אין דואג את דאגת הכלל עוד, כי כל יחיד נבהל אך להונו, אין זאת! עוד רוח אמונתנו חי, ככחו אז ככחו עתה לעשות את דבר הכלל, אך הוזה אך מתנמנם היה רוח האחדות בשבתו בטח בדד עין יעקב, שמועה רעה הנה באה מארץ מרחק, ויקץ.

על טוב יזכר שם בית ראטהשילד האפרתים, אשר שכחו את בית המלכים אשר המה מתהלכים בקרבם, ואת מכמני הזהב אשר המה מושלים בם, ויזכרו כי מבני גלות יהודה המה, ויאמרו בלבם מי יודע אם לא בעבור זה נתן לנו ה' עושר ונכסים ושם טוב ומהלכים בבתי מלכים, עקב תמצא ידנו לעשות את הטוב בתוך עמנו. –

במסתרים פעלו צדק במחשך היה מעשה צדקתם בימי המעלה ההמה, וגם היום לא נתנו לפעלם רגלים להתהלך על פני חוצות לקנות להם שם תפארה, כי לא למען בצוע שם גדולים פעלו צדק, כי אם לשֵם שמים, אבל רבות פעלו האפרתים האלה וגדולים היו עלילותם, בכל כנסיות ישראל אשר בצרפת היתה ההמולה רבה מאד, אין קהלה אשר לא נטתה שכמה לסבול את סֵבל הכלל, כלם מריצים אגרות אל הקאנסיסטארין, כלם קוראים בחזקה, הבו עזרתה לאחינו המתבוססים בדמם תחת ידי מענים, וסגל הקאנסיסטאריום המליץ הגדול קרעמיע איש אשר רוח הדבור בו לכלכל דברו לפני מלכים, היה עז כנמר וקל כנשר לעשות את רצון בני עמו ויתנדב לרדת באניות מצרימה הוא ומרעהו המזרחי המפורסם מונק אשר דֵעה לו בדרך הזה.

בבריטאניא שמו כל ישראל עיניהם אל הגביר ר' משה מונטיפיורי, וגם הנוצרים המצירים בצרת ישראל, גם המלכות מצאו את לבבו נכון אל המלאכות הזאת, והוא בצדקתו הביא את צוארו בעול הכלל וימצא להם בעת קראם אליו, הוא התמכר לעשות את הטוב בתוך עמו בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו, ובלב שמֵח באלהיו הטיב פניו ויאמר: הנני נכון לבזבז את כל אוצרותי, וגם נפשי לא תיקר בעיני לתת אותה כופר טובת הכלל.

כי ראשי קהל ישראל אשר בלונדן כננה ישיבתה בט"ו יוליא באולם בית הכנסת החדשה לפקח על דבר הכלל. וַיִוָסדו ויגמרו ויכתבו בספר לפניהם את הדברים האלה:

"אחרי אשר דקדקו ראשי הקהל לקרוא בספרים הבאים מארץ הקדם וימצאו כי דבר הכרח הוא ליהודי אירופה לעלות בפרצות אשר נפרצו באחיהם בדמשק, ואחרי רואם כי הכנסיות אשר בפאריז העתירו בכבוד קרעמיע ויעָתר להם ללכת בתור בעל כחם להיות מליץ יושר אל אסירי דמשק:

א) מצא הקהל הזה כי נכון וישר לקהלת לונדן לשלוח גם המה מקציהם אנשי מעלה ואנשי מופת לשית ידם עם קרעמיע בדבר הזה;

ב) הוכיח הקהל כי אין בכל עדתם נבחר וטוב למליץ בחצר שלטון מצרים על אחינו הנרדפים בשם עדת בריטאניא ממעלת השר משה מונטיפיורי, כי איש מוסר הוא מאד נעלה, רב פעלים ומתחרה להיטיב, על כן מבקשים המה ממנו בחזקה להתמכר אל השליחות הזאת;

ג) וכח המה נותנים בידי השר מונטיפיורי לבור לו מאת העדה את עוזרי ידו במשפט, ואת כל דבר אשר ישער כי יהיה לו חפץ בו להוציא לפעלו את דבר השליחות הזאת;

ד) לאסוף נדבות כסף לפצות את בני הלויה אשר יבור לו השר מונטיפיורי ולכלכל גם את יתר ההוצאה אשר יוציא על הדבר הזה ולהשליט את השר מונטיפיורי על הכסף ההוא;

ה) למנות את כבוד לִיאָנעל מבית ראטהשילד על קבוצת הנדבות אשר יקֻבץ על מוצא פי הקהל הנזכר;

ו) להתאסף ביום כ"ז יוליא בשעה הרביעית אחר הצהרים אל בית הכנסת הגדולה אשר בדוקספלאץ, לפקח אם יצאו לפעלם העצות אשר עלו בסוד היום, וסופרי הקהלות השונות יועידו את ראשי קהלם אל הועד ההוא, ובשבת הבא יפרסמו את דבר הוַעד בכל בתי הכנסיות;

ז) הקהל הזה התפעל מאד מיושר לבב השר משה מונטיפיורי, מאהבתו את הבריות, ומהַתִחרה אשר התחר לטוב ביום זה, והנה מקריבים לו בזה את קרבן התודה הראויה לו ומחזיקים לו טובה רבה.


 

יז    🔗

וביום המועד הוא יום כ“ג יוליא היתה הקהלה רבה ונכבדה, כי נגע דבר הכלל בלב כל איש אשר בידו כח לעשות דבר לטובתו, ויצאו כאיש אחד ואתם כבוד מהור”ר הערשיל רב רבני ענגלאנד וכבוד המליץ קרעמיע ביום ההוא, שמה פקדו והתכלכלו ויתנו עליהם לראש את השר מונטיפיורי;

ובהיות הראש על מושבו והקהל על מעמדם קרא הסופר באזניהם את הספרים החדשים אשר באו מארץ הקדם, ואת חזקת הטובה אשר המה מחזיקים להאדון האדגעס רב יועצי ענגלאנד באלכסנדריא, להוד הדוכס מעטערניך ולמעלת לורין ומערלאַטא יועצי עסטרייך, ולכבוד יעקב מבית ראטהשילד, על פעולתם אשר פעלו ויצליחו להקל את היד הנטויה על עלובי דמשק, ואחר הודיע להעם כי עלה בסוד הקהל לשלוח גם המה מקציהם אנשי מעלה ארצה קדם לדרוש טוב לישראל, באשר הקדימום קהלות ישראל אשר בצרפת לשלוח את המליץ קרעמיע, וכבוד השר מונטיפיורי נמצא לאשר דרשוהו ויט את שכמו לסבול השליחות הזאת;

לדברים האלה החרה כבוד מאיר אנשיל מבית ראטהשילד את כל הקהל לאַשֵר את כח מלאכי הכלל אלה, אשר היו מהירים במלאכתם להגן בעד אסירי בני עמנו האסורים בדמשק, ויתחרו לתת כח בידם לעשות חיל בפועל הזה.

והדאקטער בערנהארד פאן אפען אשר לשונו עט סופר מהיר דרש באזני הקהל דברים יורדים חדרי לבב, ויער את רוחם לקבוץ נדבות כסף דֵי מחסורי בני לְוַיַת השר מונטיפיורי אשר יחסרו לנסיעתם, ואחר עמד השר מונטיפיורי על מעמדו וידבר את הדברים האלה לאמר: “רבותי! לא עת לתת או לקבל שוחד דברים היום, גדול בעיני מאד הכבוד אשר אתם מכבדים אותי בזה, והנני אומר לכם תשובתי קצרה וברורה לאמר, אם מוצאים אתם אותי נכון להוציא לפעלו את אשר אנחנו מבקשים, כי עתה דחה אדחה לפני הנסיעה ההיא את כל מעצור, הלוך אלך לא אאחור!”

“בנפשי הנני מרגיש את הדין הקשה אשר אני עתיד לתת על הפועל אשר אני מקבל עלי היום, כי גדול הדבר מאוד ומשפטו נוגע עד הכלל, זאת אשיב אל לבי בה אתנחם, הנה האדון קרעמיע נצב לימיני לדין בדבר הקשה, איש אשר ברכו אלהים בתבונה ובדעת וברוחב לבב, והננו הולכים להציל את תורת האדם מיד שוסיה, כי אותה חללו העריצים בעלילותם אשר עללו על אחינו הנרדפים, הננו הולכים לקרוע את המסוה אשר פרשו פריצי הגוים על הדבר ההוא לשום בסתר פנים כל תועבה, להוציא את קשרם לאורה, ולהוביש פני הקושרים, הננו הולכים לזכות את אחינו בני המזרח מאת החובה אשר טפלו על אמונתנו קנאים ומתחסדים בקנאה במרמה ובחמס – ויותר מזה הננו שוקדים לתת לממלכות הקדם מושכלות חכמה בספרי משפטיהם להעביר את האַכפים מבית דיניהם, ולהרים יד משפט אמת למעלה על כל פניה ונטיה!”

“רבותי! בחסד אֵל כל היום אקוה כי חפץ ה' בידינו יצלח, נשגבה תוחלתי כי זכה נזכה את אחינו מדברים אשר לא-כן אשר החפיאו עליהם, ולהורות נַתן בלב מלכות הקדם כי כל לב בבריטאניא יהמה כחלילים על שבר בת עמנו, כל קול קורא חמס וכל יד נטויה לעשות דבר לטובתנו, יהי ה' עמכם אדוני! היו בטוב! ואת פני ה' אלהי אבותינו הנני מבקש לכונן את דרכינו, בידו אנחנו מפקידים את בטחון נפשותינו, כי אין צור כאלהינו, עיני צופיות מלאות תקוה על תשובתי אליכם לשלום, ואקוה כי אז יהיו בפי אמרי נחומים להגיד לכם כי שופט הארץ נתן עוז ונצחון לנו ויט את לבב מלכי ארץ לעשות משפט, סוף דבר! הנני מתאחד עמכם בתפלה על שלום ירושלים, אלהינו אלהי ישראל יכוננה עד עולם!”

אלה הדברים אשר דבר השר מונטיפיורי בהתפטרו מאת הקהל, ורוח תודה עברה על האדון לוקאש ויער את לבב הקהל לערות את רוח תודתם אל חיק מונטיפיורי על התחרה אשר התחר למכור נפשו על טובת הכלל, ובמרוצת דבריו התמלטו מפיו המלים האלה: “הביטו וראו את האיש אשר בֵרכו אלהינו בכל, לו עושר לו כבוד, גם נשיאות פנים גם אותות יקר אתו, רמה המעלה אשר הוא עומד עליה במושב החברה, ובכל זאת נִעֵר חִצנו מכל כבודו ומכל שעשועי נפשו ללכת להתעבר על ריב הכלל, ואך תנחום אחד ישעשע את נפשו היקרה בדרך הקשה אשר הוא הולך, כי את הישר בעיני אלהים ואת הטוב לעמו ולעדתו הנה הוא עושה”.

לדברים האלה התעורר השר מונטיפיורי שנית ויתנצל ויאמר, כי אין שפתיו אתו ברגע הזה להודות להקהל כאשר יאתה לו, אך רבה תוחלתו כי בשובו לשלום אחרי איזה ירחים יתן ה' מרוחו עליו להֵטיב דברים מאשר דבר בפעם הזאת, ובאחרונה שלח הקהל את ברכתו ליהודים ולנוצרים יחד לכל איש אשר נגע ה' בלבו להתעשת לאומללי דמשק, והאדון מבית ראטהשילד החל לאסוף את חתימת ידי המתנדבים נדבת כסף לכלכל את הדרך ההוא.


 

יח    🔗

ואלה דברי הספר אשר שלח הגאון הערשעל רב רבני לונדן אל השר מונטיפיורי כאשר התיחד לאחוז בדרך:

“ידידי איש הכבוד! טרם תעשה את שליחותך היקרה והרצויה בעיני אלהינו, הנני חפץ להעיר לך איזה הערות אשר העירני רוחי עליהן גם מפאת חובת משמרתי גם מפאת המסבות”.

“ידעת ידידי כי נקיים בני עמנו תכלית נקיון מהחטאת אשר טפלו אויביהם בם, והנך יכול להתערב לפני בני האדם גם בכבודך גם בחלקך בעולם הבא, כי לא יש ולא היה בישראל מעולם דת או מנהג הצריך לדם אדם, אולם על פי החזיונות החדשות הנני דואג פן יאמרו מלשינינו, כי בכל אלה יש רגלים למנהג ההוא, ואתה לא ידעתו – אחרי אשר כבר למדו לשונם דבר שקר כי אין מגלים את סוד הדם בלתי אם לרבנים בישראל לבדם, ולא לכל איש פרטי – יודו לדבריך ויאמרו כי כנים המה ביחס אל ידיעות נפשך, וכוזבים ביחס אל עצם העלילה אשר המה מחפיאים על עדת ישראל כלה – על כן הנני בא אני בכח הרבנות להפיל את הקיר ואת הטיח התפל אשר טחו, כי אותי חננה ההשגחה לשבת על כסא הרבנות ארבעים שנה בעיר ואם לקהלות ישראל אשר בבריטאניא, וגם אבי הנכבד זכרו לברכה היה רב באשכנז, וישתמש ברבנות לונדן בערלין וערים גדולות זולתן באירופה, וגם ירש את המעלה הזאת מאביו ואבותיו מאבותיו למעלה מעשרה דור, כולם אנשים מצויָנים ברבנות היו, והתורה השתלשלה בבית אבותי מאב לבן עד בואה אלי, עד כי אולי אין בקי ממני בכל דבר חוק ומשפט מצוה מנהג ומעשה אשר נעשה בישראל, אדברה ואל יֵחָשֵב לי לגאוה כי שב וישיש אני, ומה תקות זקן כמוני עוד בארץ! יום יום הנני מתעתד לעמוד לפני השופט העליון אלהי ישראל אשר השמיענו את דברות קדשו בהר סיני לאמר: “”לא תרצח! לא תשא את שם אלהיך לשוא!”" הנני יודע את הדין אשר אני עתיד לתת על דברי, והנני מקבל אותו על נפשי בלי ערמה ובלא לב ולב, נאמן עלי הדין, חבר אני אל השבועה הנוראה אשר נשבע בשם הכלל מאתים שנה לפני הדור הזה, החסיד ר' מנשה בן ישראל נגד העלילה הזאת, היא השבועה אשר על פיה הֻתרו בני עמנו לשוב לשבת בממלכת בריטאניא, נוסח השבועה ההיא נמצאת בספרו תשועת ישראל, והנני משתמש בלשונו ועונה אחריו מלה במלה את הדברים האלה."

“”והיה אם לא תאמינו לראיות הנזכרות, ואנחנו אין בידינו להוכח כי שקר הדבר ע“י עֵדים, כי אין עדות על מעשה אשר לא נעשה, הנני אנוס לקיים את דברי על פי שבועה כאשר צִוָנו ה', הנני נשבע בלי שפתי מרמה ותחבולות לבב, בהשם אל עליון קונה שמים וארץ אשר נתן תורה ומצות לעמו ישראל על הר סיני, כי לא שמעתי ממנהג הזה בעמי מעודי, וכי איננה מצוה ולא תקנה אשר תקנו קדמונים, וגם כפי ידיעתי אשר ידעתי ואשר שמעתי מפי שמועה ראויה לְהֵאָמֵן או אשר קריתי בספר מספרי ישראל, לא נעשה ולא נרצה לעשות התועבה הזאת, ואם שקר מלַי יחולו על ראשי כל הקללות והמארות הכתובות בתורת כהנים ובמשנה התורה, לא אראה בנחמת ציון וירושלים, ועצמותי לא תחיינה בעת אשר יקיצו המתים לתחית עולם, אקוה כי יאמינו לי”".

“את השבועה החמורה הזאת אשר נטפל אליה גם הצדיק ר' משה בן מנחם ויקבל על נפשו להשבע אותה מלה במלה אחרי ר' מנשה בן ישראל, את שבועתי זאת הנני מניח בידך היום, אף כי אני בעניי הנני אך למותר אחרי שני הגדולים האלה אשר דבריהם אינם צריכים חזוק, אף זאת ידעתי כי בארצנו המשכילה אין עוד חפץ להכזיב את העלילה ההיא בשבועה, בכל זאת מי יודע אם לא יש חפץ בשבועתי להניח את דעת השוקדים על דבר אמת בארץ אשר אתה הולך אליה.”

“ברכתי תלַוך בדרך הזה ידידי הנכבד, עלה והצלח, יואל אלהי הצדקות והטובות לתת לפעלך את האחרית הטובה הראויה לדבר אמת כזה אשר אתה הולך להוכח, ויוציא לאור את תמת לבבנו ואת נקיון כפנו לעיני כל גויי הארץ, ושלום לך. לונדן, ציטיא כ”ט סיון ת“ר. שלמה הערשעל.”

גם החכם ר' דוד מלדולה חכם קהלת הספרדים אשר בלונדן נלוה ביום ההוא בכתב מיוחד אל דברי שלמה ואל שבועתו.

ואחר נכבד השר מונטיפיורי לשחר את פני המלכה לקחת רשות מאת פני כבודה אל הנסיעה אשר בדעתו לנסוע, והיא בכבודה הנעלה כִבְדַתו בדברים ותחזק ידיו אל פעלו הטוב, ויצא השר מונטיפיורי מאת פני המלכה אל מרכבתו המיוחדה לשאת אותו בה למחוז חפצו.

והגברת יהודית נות ביתו שמרה את בריתה אשר כרתה עם אלוף נעוריה לבל תזוז ידה מתחת ידו גם ביום ששון גם ביום אסון, ותעזוב גם היא את בתי תענוגיה ואת כבודה בת מלך פנימה, ותתמכר ללכת צמדים את אישה בדרך המסֻכן אשר הוא הולך, ועוד אנשי מופת אשר נגע אלהים בלבם נלוו אליו לתמוך את ידיו, ואלה המה: הרב המזרחי אליעזר הלוי, הוא דאקטאר לעווי בעל המסעים המפורסם,14 האדון ווירע אשר היה לפנים סגן השעריף, והרופא המוסמך דאקטאר מאדאן, כל אלה חברו ויתאחדו עם קרעמיע ומרעיו משולחי קהלת צרפת ויחזיקו בדרך.

וביום ג' כ"ב סיון נועדו כל בני עדת לונדן אל בית הכנסת הגדולה, ויברכו את שליח הכלל ואת כל הנלוים אליו בדבר מצוה זו בברכה הזאת:

"מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב, הוא יברך וישמור ויושיע את הגביר והשר ר' משה מונטיפיורי, בעבור שנדב לבו לשום לדרך פעמיו, להמליץ טוב וחסד בעד אחינו בני ישראל האומללים הנתונים בצרה ובשביה בעיר דמשק ובסביבותיה.

חזן: אנא אלהים הצליחה נא את דרכהו……………………….קהל: אמן

חזן: מכל פגע ואסון ונזק הצילהו………………………………קהל: אמן

חזן: צוה למלאכיך בחסד לנחהו……………………………..קהל: אמן

חזן: ואל מחוז החפץ בשלום הביאהו……………………………קהל: אמן

חזן: היה עם פיהו ורוח חן יסובבהו………………………………קהל: אמן

חזן: להשלים חפצו הקדוש עזרהו……………………………….קהל: אמן

חזן: בל ישוב ריקם לשולחיהו……………………………………..קהל: אמן

חזן: בשלום ובשמחה ישוב אל נוֵהו………………………………קהל: אמן

חזן: ונות ביתו הגבירה וכל הנלוים אליו יהיו בכלל הברכה"…..קהל: אמן


זכרה אלוה לטובה את האישים פועלי צדק אלה אשר לא חשכו מסכנה נפשם לטובת אמונתם, אשכנזים צרפתים ובריטאניים הלכו צמדים לעזרת בני הקדם, כי בני אל אחד אנחנו ואמונה אחת לכלנו, רבו כמו רבו הסכנות אשר ארבו כחתף עליהם בדרך ההוא, סכנת הים אשר הוא בחזקת סכנה תמיד, סכנת המגפה המהלכת על פי רוב בארץ ההיא, סכנת המלחמה אשר התעתדה להגלות בין שלטון תוגרמה ובין פחת מצרים על דבר המלוכה בארם, וגם מלכי אירופה נצבו כצרים מזוינים באניותיהם נכונים לנטות יד איש אל רעהו ולהכות את הים חרם בנטותם אחרי אחד הצדדים, סכנת קנאי הנוצרים בארץ הקדם אשר התמרמרו לשמוע אנשים באים מארץ רחוקה לדרוש טובה על אנשי חרמם, סכנת שעריף פחה אשר לבש חמת מות בשמעו אישים יוצאים מאירופה להוציא בלעו מפיו ולדרוש דמי אחיהם מידו, וחמת בליעל הלא מלאכי מָות המה, אל כל אלה הערו הצדיקים האלה את נפשם ברוח נכון, הוא רוח אמונתם אשר נוססה בם, זכרה להם אלוה לטובה!


 

יט    🔗

החרדים אל דבר לפי רבות ההכנות המתכוננות להוציא אותו לפעלו, המה לא חרדו לקראת אבירי ישראל אלה ההולכים לעשות גדולות במצרים ונפלאות בארץ ארם, כי לא נמצא בם דבר גדול למשוך אליו את עיני ההולכים אחרי עיניהם, הנה אניה קטנה ואנשים בה מעט, אין חיל ברגליהם ואין כח בידם לעשות גדולות, ואיה לפעלה תוצאות! אולם החרדים לכל תכלית, ראו את האניה הקלה ויהללוה כי גדולה תכליתה, ואת אנשיה המעטים ויאשרום, כי רבה הפעולה אשר המה מתעתדים לפעול, לא מָנו אותם במנין כי אם שקלום במשקל, כי הכירום כי הם זרע העם המעט מכל העמים מעולם, ובכל זאת רבו פעולותיו בקצות כל הארץ, קטן יעקב בגוים וגדולים כים עלילותיו, גם כח ידים למה לו? הן לא להכניע עמים רבים לעבדות, עתד אלהים את עמו, כי אם להוציא מהם תורה ודעת אלהים לכל הארץ, גם אלה צאצאיהם השבים באניה מצרימה לא לרשת גוים ועמל לאומים המה הולכים, כי אם להוריש דֵעות צרופות לאנשים חשכים, לא למחוץ ראש על ארץ רבה, כי אם להכרית דעות נפסדות מן הארץ, בטוחים המה בכח האמת כי בלי כח ידים יעשו גדולות במצרים, ובלי נשק ינצחו את עריצי דמשק.

הדור אתם ראו את מעשה האישים האלה כי רב הוא ואל תמנעו כבוד מפעליהם, אתם המכבדים את העשירים, אם בגלל העושר אשר עשו אתם מכבדים אותם, שאלו את עשירי דמשק ההפוכים כמו רגע מעשירים לאסירים, ויגידו לכם כי הנכם מכבדים דבר אשר אין בטחון לקיומו, דבר אשר איננו מניח לבעליו לישון, דבר השמור לבעליו לרעתו, אך תנו כבוד להעשיר הזה בישראל לר' משה מונטיפיורי, כי הוא עשה עושר אשר לא יאבד, אוצר אשר לא יבוזבז כל ימי העולם הזה וקרנו יתקיים גם לעולם הבא, ממנו יראה כל איש אשר השליטו אלהים על עושר ונכסים וכן יעשה, ולא יהי עשרו למוקש לו בחייו ולחובה במותו; כי ר' משה מונטיפיורי מחייב את העשירים.

גם אתם המכבדים את החכמים בגלל חכמתם, הן אמנם לה נאוה כבוד כי היא מחיה את בעליה, ובכל זאת אם רק הוא לבדו מפיה חי, לא לו ולכבוד; כבדו את חכם בישראל את ר' יצחק קרעמיע כי הוא עזב את חיי כבודו אשר הוא קונה יום יום בעירו המכבדה את החכמים, וילך אל ארץ אשר אין יתרון בה לחכם מן הכסיל, להציל לקוחים למות ומטים להרג, במקום סכנה העמיד את נפשו בין המתים ובין מלאך המות, קטורה נתן באף ותֵעָצֵר המגפה, ממנו יראה כל איש אשר נתן אלהים חכמה בלבו ואל ידמה בנפשו להִמָלֵט ברוב חכמתו מכל היהודים, כי אם בצלה יחיה ויחַיה אחרים, ומבני עמו אל יתעלם, פן יביאנו אלהים במשפט על כל נעלם; כי ר' יצחק קרעמיע מחייב את החכמים.

והשם שלח את מלאכו לפני שלוחי עם אלה לפנות דרך להם בים, ויביאם למחוז חפצם לאלכסנדריה בשלום בד' אוגוסט, ולא אנה להם מוקש ולא נפקדו רע בכל הדרך ההוא, וכל הקהלה חרדה לקראת האורחים הגדולים האלה בחפת כבוד ובצפירת תפארה, היתה רוח נכאי מצרים בראותם את אחיהם אשר באירופה מצֵרים בצרתם ומתחרים לצאת לישועתם, והמה לא נהנו מהכבוד אשר נבזר להם ולא החמיצו את המצוה אשר מלאו את ידיהם לעשותה, וכמעט נערו את עפר הדרך מעל רגליהם החלו לעשות את מלאכתם אמונה, עד כי ביום ו' אוגוסט מצאה יד השר מונטיפיורי לכתוב אל החברה הכבודה אשר בלונדן את הספר הזה:

“בחסד ה' עלינו באנו בהשקט ובבטחה אל החוף הזה ביום ג' העבר בשעה התשיעית בבוקר, ועוד ביום ההוא הקבלתי את פני האדון האדגעס יועץ ענגלאנד ומסרתי בידו את הכתבים אשר שלח לארד פאלמערסטאן, ואף בקשתי ממנו להמציא לי מקום לראות את פני הפחה, ואחר שחרתי את פני היועצים הנותרים וכלם [בלעדי יועץ צרפת] הבטיחו לתת לפעלי רגלים:”

“ביום השלישי בערב שלח האדגעס להודיעני כי נרצה כבוד הפחה לקבל אותי ואת אחזת מרעי בהיכלו מחר בשעה השמינית בבוקר, לא אחרתי את השעה אשר יעד לי לבוא אל היכלו ואכבד לראות את פני הפחה אני ולעווי ומאדאן אתי, אף צֻוֵיתי להציע את דבר שאלתי בכתב, ועוד ביום ההוא בערב נערכה כתב הבקשה בעזרת קרעמיע, ובהיות כי נועצנו ונסכם לדעה אחת לבלתי בקש ממנו בקרת חדשה, על כן לא דברנו בלתי אם בדברים כוללים, דברים אשר לא יפגעו בכבוד כל אדם, אפס כי שאלנו ממנו כח לדרוש את הדבר עד תכליתו, בטוחים היינו כי יעלו בידינו דברים המספיקים להוכח את צדקת אחינו הנהלאים”.

“צר לי מאוד להגיד לכם, כי כאשר נקראו דברי השאלה באזני הפחה, לא ענני בלתי אם כי יצוה להעתיק את כתב השאלה ויתן את דבריה אל לבו וביום השלישי הבא ישוב ידבר אתי, לשוא יגעתי גם אני גם האדגעס להרבות דברים אתו על אודות הענין ההוא, כי הֵסב הפחה את פני שיחתנו לענינים אחרים, לא הוצאתי ממנו יותר מההבטחה האמורה למעלה, את הבקשה קריתי לפניו בלשון בריטאניא, ומסרתיה לידו בשני כתבים, בלשון בריטאניא ובלשון צרפת”.

“הנני מפלל כי יש בלבב הפחה לדחות את הדבר על עת אחרת ולבלתי השֵב כל תשובה לעת כזאת, כי יד הטרדה רבה עליו בדברים המבולבלים החוצצים בינו ובין שלטון תוגרמה ובפרצות החדשות אשר נפרצו בארם, האניות הולכות ובאות מאת כמה מלכי אירופה לא ינוחו תמיד, ולא בלב טוב קבל הפחה את התנאים האחרונים אשר הטילו עליו חמשת המלכים, כי נמצאו בהם דברים אשר לא כרצון הפחה, על כן נדחו כל הדברים הטפלים לפני העיקר ההוא, וגם תוחלתנו תדחה כפי הנראה לא ליום ולא ליומים”.

“היועץ הצרפתי אשר בזה אמר אלינו, כי בכל עוז הבקרת אשר נבקר לא נמצא כל און בכף היועץ אשר בדמשק, ואנחנו ענינו אותו אם בטוח הוא בזאת כי עתה אין לו כל סבה להיות שטן לנו בדבר הבקרת אשר אנחנו מבקשים, אף אמר לנו כי שלח במצות מלכותו איש לבקר אם אמת הרשעה הנטפלה על ראטטימענטין והנה הוא מיחל על תשובתו.”

“לרוגז לבבי לא הציג היועץ הצרפתי את קרעמיע עוד לפני הפחה, ועל כל פנים רואה אני כי לא יציגנו לפניו, לפני ראותי אני את פני הפחה מחר, וטוב יתר הרבה היה אלו זכינו שנינו ראות פניו כאחד, אבל גם בדרך הזה יש איזה טובה, כי יהיה בידינו לשנות את דברי בקשתנו לפני הפחה פעמים הרבה, מאשר היה בידינו לעשות אלו ראינו שנינו פניו כאחד”.

“בכל זאת לא נפל לבי בראותי את הדבר מתנהג בכבדות, כי לפי רבות הכבדות כן ירבה חפצי לנצח אותן, ואחת אני מצר על העכוב הבא לרגלי, כי שמעתי רבים משערים, כי אם לא תמהר הבקרת לצאת לפעלה ימותו ארבעה האסירים אשר בדמשק מות רשעים בפלילים, הרחמן יסיר את המות מעליהם ויקבל את תפלתנו בעתה למען תצא האמת לאורה”.

ז' אוגוסט שעה ה'.

“אחרי אשר התימותי את מכתבי אתמול נודע לי כי בדעת הפחה לעזוב מחר בבוקר השכם את העיר הזאת על ימים מספר, ואחרי אשר מחר הוא היום אשר יָעד לי לשוב ולעמוד לפניו על כן מצאתי ישר להסתופף בהיכלו שנית ביום אתמול בערב, וכבודו הטיב פניו אלי ויענני בדבר התשובה אשר שאלותי, כי לא יאַחֵר בדרכו יותר משבוע אחד, ובשובו אראה פניו ואקבל את התשובה אשר אני מבקש”.

“עוד יש לי מקוה כי תהי תשובתו דרושה לחפצנו, ובכל זאת צריכים אנו להתעתד גם על ההֵפך, והנני מבקש מאת פני החברה לשחר את פני הלארד פאלמערסטאן כבוא הספר הזה אליהם, ולהציע לפניו את מעמד הדבר כפי אשר הוא בעת הזאת, ולהחזיק את דבריהם עליו להטות בכתב את לבב טהיערם סגן צרפת, לצוֹת את יועצו במצרים לחזק את ידינו גם הוא מצדו בכל מאמצי כחו, בטוח אני כי כמעט ישת יועץ צרפת גם הוא את ידו על כפי היועצים הנותרים, יבטלו כל הדברים הכבדים המתיצבים לשטן לנו, כי רק דבר צרפת לבדה מתנגדת לחפצנו, ידעתי כי גם בפאריז יד פאלמערסטאן רבה לפעול כמו באלכסנדריה.”

“וקרעמיע גם הוא כשמעו את דעת הפחה לאחוז בדרך, בקש וימצא מקום לראות את פניו, אבל לא באמצעות יועץ צרפת, ואתמול בערב הוצג לפניו ויבקש ממנו גם הוא את הדברים אשר בקשנו אנחנו.”

יום הנ"ל בשעה העשירית.

“מאז מסרו את מכתבי לפקיד האניה הצרפתית, הגיעה אלי שליחות מאת האדון לורין אשר היה בהיכל הפחה אתמול בעת היותי בו גם אני ויאחר שמה גם אחרי צאתי ממנו, ויודיעני כי אמר אליו כבוד הפחה כי כבר הפך בדברי בקשתי, ועוד ישוב יהפוך בם, ואם ימצא כי מישרים אני מבקש לחדש את הבקרת יצוה לחדש אותה בפני, ואם תהי הבקרת בדמשק ימלא אותי כח ללכת אל העיר ההיא ולתת בטחון לעדים החדשים אשר אולי ימצאו להעיד בדבר הזה, אולם אם לא יוכיחו עדים חדשים את צדקת הנטענים היו יהיו בעיניו כרשעים, אף שקל בדעתו אם טוב להביא את הבקרת הזאת אליו או לבקר אותה במקומה, וטוב בעיניו האופן האחרון מן הראשון, גם מפני יד ההוצאה אשר תכבד על העדים, גם מפני המועד אשר יעבור אם אולי תדרוש הבקרת עדים חדשים לבקרים, התחזקה תקותי מעט כי יתן ה' אחרית טוב לעמלינו, גם האדון בריגנס אשר שב אתמול מדמשק ומארם, הבטיחני כי לבב הפחה נוטה לעשות משפט אמת, והנה הוא מביט בעין יפה על תקותי אשר אני מקוה, ובכל זאת אחת אני מבקש אל ירפו אוהבינו בענגלאנד ובצרפת את ידיהם מעשות בדבר הזה את כל אשר יהי בכחם, וזה דבר הבקשה אשר ערכנו להפחה:”

“”יהי רצון מלפני כבודך וכו'"

“”כבוא השמועה לאירופה על דבר העלילה אשר התעוללה על כמה יהודים עבדי אדונינו היושבים בדמשק, ועל דבר הענויים אשר נענו בם למען יוציאו הודאת שקר מפיהם – ואנחנו ידענו כי האמונה אשר מפיה אנחנו חיים לא לבד אשר איננה מתרת לעשות את החטאת אשר טפלו אנשי לשון בם, כי אם אוסרת עלינו את הנאת הדם תכלית איסור – ע“כ שלחו בני אמונתנו אשר באירופה אותנו הֵנה לבקש משפט צדק מאת פניך אדונינו.”"

“”רב שמחה שבענו, בשמענו כי כמעט הגיעה שמועת הענויים אשר עבדיך נענים בם אל אזני כבודך היה דברך הראשון להעביר אותם.“”

“”אתאנו לך היום בטוחים בשמך הגדול אשר עשית לך באירופה, על ידי גבורתך במערכה בשדה, על ידי חכמתך בסוד המלוכה, ועל ידי הסֵבֶל אשר אתה סובל את כל עבדיך הנאמנים בלי כל הפרש, הננו בטוחים במדת טובך המודעה בכל הארץ כי תעשה את שאלתנו, הננו באים היום בלי כל איבה ובלי התפעלות נפש, בלתי אם בחפץ לבב להוציא את האמת לאורה“”.

“”על כן מפילים אנחנו תחנה לפני כבודך: תנה לנו זכות משפט ללכת דמשקה, לדרוש ולחקור ולהוציא את האמת מאת התואנה אשר הביאה את יושבי העיר ההיא בצרה אשר לא נשמעה כמוה, ואת אשר תברר הבקרת הזאת אותו יודיע פקיד דמשק לכבודך בתורת משפט“”.

“”ואת יד כבודך תתיר לנו בכל התיכונים הנדרשים לחפצנו זה להקל לנו להוציא את האמת לאורה, הלא המה לויה חפשה לכל האנשים אשר שליחתנו מבקשת, בטחון לכל הצדדים אשר תִמצֵא עדות בפיהם, ורשות לדבר ולשאול את האסירים בכל עת אשר אנחנו צריכים לדבריהם, ואת חותם רשיונך תקבע עלינו על ידי פירמאן מקוים באוצר הכתבים בזה, אשר ישולח על ידי ציר עתי אל פקיד דמשק, ויפורסם על ידי כרוז בראש חוצות“”.

“”הואילה נא והתֵר לנו לאמר לך, כי עיני בני אירופה צופות אל פני כבודך, וכי תעשה את בקשתנו הישרה יהי דבר כבודך למנוחה אל כל בני המדינות התורניות, בטוחים המה כי השליט אשר התפארה בשמאלו, ימינו מלאה צדק, בטוחים המה בחכמתך ובאהבתך את האמת ואת הדין, על כן מצאו בני עמנו היושבים בקצוי כל הארץ את לבבם לשלוח אותנו לצקת את המשפט הזה לרגליך אדונינו, ידענו כי לא נצא ריקם מלפניך. משה מונטיפיורי.“”

אלכסנדריא ד' אוגוסט 1840.


 

כ    🔗

ודבר כל העומדים לפני מחמד עלי היה פה אחד כי אין בריח ואין דלתים לפני שאלות היהודים, כי נכונה המה מדברים, אין פה להשיב פניהם ריקם כי משפט המה מבקשים, אך יועץ צרפת לבדו אשר ידע כי חרפת עולם על ראשו אם תגלה רעת העלילה ההיא בקהל רואים, התיצב כצר לקראתם ויניע את לבב הפחה להסתיר את דברה במסתרים, אבל אבני אופל וצלמות אלה אשר גלל יועץ צרפת עליה, הן כל איש אשר בינת אדם ישרה נוססה בו הוכיח, כי לולא בטח לב שלוחי היהודים בצדקת אחיהם, כי עתה לא נועזו לחפש את העלילה בנרות, המתיצב לעיני האור בטוח הוא בנפשו כי לא יראה בו ערות דבר, ואך המוראים והנגאלים בדם אשר על פניהם, היו יהיו במורדי אור, כי ייראו פן תזרח להם השמש וראתה כל עין כי דמים להם, ומה גם גבר חכם בעוז כמחמד עלי אשר עינו כנר חופש כל חדרי בטן, ראה את מליצי ישראל חותרים אל האור ויועץ צרפת מאפילו בכסותו, ויוכח כי מעשים אשר לא יֵעשו עשו פקידיו בדמשק, אפס בכל עוז אהבתו את היושר לא התנצח להוציא את העלילה לאורה פן תִנָקש צרפת בה וכבוד הממלכה ההיא מבקשת ממנו כסות עינים, ותהיינה אהבת האמת ואהבת צרפת שקולות בידו, ויהי בראותו מליצי ישראל מבקשים אור יומם, ויועץ צרפת מבקש חשכת לילה, הכריע ביניהם להאיר ביניהם אור ירח, פטר את אסירי דמשק מבית משמרתם, וכתב צדקה לא נתן להם, את חפשיותם נתן להם בפועל ידים, אך אל כבודם לא השיבם בדבר שפתים, כי כתב אל שריף פחה כתב סתום להתיר את האסורים ולהשיב את המברחים אל נוֵיהם, וגם בכתב ההוא לא נחה דעת יועץ צרפת, ויגנוב את לבב הסופרים העומדים לפני מחמד עלי להפליט מפי עטיהם מלה מצעירה אחת “וחסד” שמה, ולא הצליחה ערמתו בידו בפעם הזאת.

אמנם לא לי לבשר את הבשורה הזאת, כי אם להאנשים הגדולים אשר בידם נתן ה' את התשועה הזאת לעמו, על כן אשמרה פתחי פי ואתיר ידי להעתיק את המכתב אשר ערך המליץ קרעמיע על ככה, כי יקרים דבריו מאד.

בשורת קרעמיע כ"ו אוגוסט.

“אקוה כי קבלתם את מכתבי ואת הידיעה אשר הודעתיכם כי נקרא לאסירי דמשק דרור, אפס כי לא הספיקה עתי לשלוח לכם את העתקת הפקודה אשר נפקדה לשריף פחה על ככה, ובדרך כלל הייתי אץ ונאנס להמעיט דברים במכתב ההוא, עד כי נשמטו ממני כמה דברים יקרים העומדים ברום הענין הזה, ועתה הנני בא להשלים את אשר גרעתי”.

"את בקרת המשפט ההוא לא היה ביכולתנו להוציא לפעלה כי נצבו אנשים ידועים לשטן לנו בדבר הזה, והמה פִתו את הפחה כי לא שפרה לו על כל פנים להוציא לאורה דברים אשר יפגעו בכבוד הממלכה היושבת בשלום אתו, וכמעט נואשנו לבוא עד תכלית הדבר, והנה עלתה מחשבה בלבי לבקש בכתב מיוחד דרור לאסירי דמשק, ולחתום את הכתב ההוא בחתימת ידי כל היועצים אשר יתנו את לבבם אל הפועל הזה, אף נמצאו באמת תשעה יועצים אשר כתבו ידם לכתב ההוא, ויהי כאשר נודע להפחה את מעשה היועצים האלה, וימלך עליו לבו לתת לאסירים דרור מרצון נפשו טרם יחזק עליו דבר הכתב ההוא, כי לא שפרה עליו להתראות כעושה משפטים בארצו על פי רצון אחרים, ואני בשמעי את הדבר הזה מהרתי לבוא אל היכל מחמד עלי לדבר אתו ולא מצאתיו, הוחלתי עד בוא להיכלו האדון אשר אני מבקש, ואשוחח מספר רגעים עם באָג האָז, והנה הפחה בא ויראני ובפנים שוחקים קרב אלי ויאמר:

“”מה נפשך היום?"

– רב תודה לכבודך, כי נפשי שבעה רצון.

“”שש אני מאד כי מצאה ידי לעשות דבר לטובתך".

– הנני מאמין לדברי כבודך, כי כל מעשה צדקה גומלת טוב לעושיה כמו למקבלה.

“כבר צויתי להוציא פקודי לפעלם”.

– על כן באתי לצקת את תודתי לרגלי כבודך, אף כי יודע אני כי לא נחשבה תודתי למאומה לאיש כמוך.

“ההפך! הנני שש עליה מאד”.

– זכר נא אדוני כי ששה מיללאן אנשים יהודים הנפוצים בקצות הארץ יתאחדו אתי מהיום הזה והלאה לחלות פני אלהים בעדך, ושערי השמים בלתי נעולים לפני תפלת מכירי טובה.

“כן יהי רצון אלהים!”

– כן יהי רצונו! עדות בספרי התולדה, כי עוז באלהים למלכים המגינים על היהודים, גם לך יתן עוז בעת העזה הזאת.

“על זאת אני מקוה ובה אני חפץ”.

– לא ארהיב בנפשי עוז להגיד לאדוני, כי נכון לעבודתך אני, כי מה אני ומה עבודתי! כל כחי הוא רק בעטי. –

“האח! ידעתי כי עטך רבתי בכח”.

– היש לי רשות לבשר את הבשורה הזאת באלכסנדריא ולאחי האומללים בדמשק?

“יש ויש! את פקודי הוצאתי לאורה, והנני נכון להודיעם לכל היועצים כי כבר שמתי עיני על הדבר הזה, ומן היום אשר באתם אתם הֵנה הוספתי לעיין בו”.

"את הדברים האלה דבר הפחה בלב יודע כבוד נפשו עם כי הבטתי עליו בלב מלא התפעלות חזקה, והוא גם הוא הבין מחשבות לבבי, וילטוש את עינו החדה עלי, ואען ואמר: זכרתי את הדבר אשר דבר קאלעבזער לנאפאלעאן לאמר גדול כבודך כגדול העולם, ואתה אדוני גדול כבודך ככבוד נאפליון, ובדברי את הדברים האלה בא ריפאט מלאך שלטון תוגרמה ויפסוק את דברינו, נסוגותי אחור בכובד ראש ובתודה והפחה קרא אחרי לאמר: “לך לשלום! ועוד אשוב אחזה פניך”.

“לבי היה מלא שמחה, וביום השבת בתפלת השחר צללו שלשה בתי הכנסיות אשר בעיר לקול הברכה אשר בֵרכו כל הקהל את מחמד עלי ואת כל האנשים אשר נתנו יד לנו בעת צרה, וביחוד עלתה ברכתם לראש קיסר עסטרייך ומעטערניך סגנו, את לורין ואת מערלאטא איש כברכתו ברכנו אותם, כי זה הדוכעס מעטערניך כלכל את דבר דמשק בדעת ישרה ובחפשיות הרוח, ויורה לכל כי מרום כל דעה קדומה מנגדו, לו וללארד פאלמערסטאן נאוה תהלה וחזקת טובה רבה, גם האדגעס רב יועצי בריטאניא יבורך לעולם, כי קֵרב עזרתנו בתחרה אשר התחרה את לורין לעשות את הטוב לנו יד אחת, ובדרך כלל היו כל יועצי עסטרייך מגן בעדנו על דרך נפלא”.

"בשעה השלישית באתנו מאת ההיכל העתקה אחת מכתב החפשיות ערוכה בלשון תוגרמה, והעתקה ללשון צרפת אִתה, ומי ישער את הבהלה אשר נבהלתי, כאשר מצאתי כתוב בה את הדברים האלה: “נדרשתי מאת השר משה מונטיפיורי וקרעמיע להטות חסד ליהודים האסורים בדמשק ולקרוא להם דרור”.

דבור “נטית חסד” היה כאש בעצמותי, חשתי ולא התמהמתי רגע מלכת אל הפחה, ומצאתי כי מדת טובו עוד עמדו כביום העבר, ואחרי אשר ברכתיו כברכתו אמרתי לאמר:

“עיני כבודך רואות אותי מלא מכאובים, ואך בידך אדון לתת לבשרי מרפא”.

– ומה זאת?

“טובה אחרת מחייבת את השנית, באמת אין קץ לטובה הנמשכה ממעשה הצדקה אשר עשית, ובכל זאת לא תצא כל פעולה ממנו, אם לא תאחז ידך במעשה הצדקה שנית”.

– ברר את דבריך.

“דבר אחד נמצא במצוה אשר צוה אדוני את שריף פחה לאמר: השר משה מונטיפיורי וקרעמיע בקשו ממני להטות להאסירים חסד, ובארצנו באירופה כוללים אנחנו תחת שם “חסד” את הסליחה אשר יסלח אדון טוב וסלח לעון אנשים אשמים, ומעולם לא הגדנו לא אני ולא השר מונטיפיורי, כי אשמים אחינו העניים אשר בדמשק”.

– הוא כתב החפשיות אשר נתתי, אינני נוקב אותם בשם אשמים.

“יסלח לי אדון כגודל כבודך, הן נאמר בו כי אנחנו בקשנו חסד בעדם, והמבקש חסד מודה כי יש בזה עון, וגם אני גם השר משה לא מצאנו עון בכף אחינו, נכון לבי בטוח כי לא חפץ אדוני להפוך לאֵבל מר את השמחה אשר נתת בלבנו על ידי מעשה הצדקה אשר עשית”.

– חלילה חלילה לי מעשות כדבר הזה! – אמר הפחה בפנים שוחקים ומפיקים רצון הרבה – מה תאמר נפשך ואשנה בדברי פקודי?

“לא תשנה מאומה לאדוני, בלתי אם את התיבה “חסד” לבדה.”

– הוציאו את התיבה הזאת מאת פני הפקודה!

“אדון! עתה באנו אל תכלית טובתנו, ועוד היום יהי כבודך לברכה בבתי הכנסיות אשר בזה, ובעוד חדש ימים יתפללו כל כנסיות אירופה בעד שלומך, ובעוד שני חדשים יספרו קצות הארץ תהלתך”.

– טובה יתירה הגדת לי, כי בחפצי לתת ליהודים את בריתי שלום.

"ואחר נסבו פני שיחתנו לענינים אחרים, וכצאתי מאת פני כבודו בקשתי ממנו לסלוח לי את אשר הלאתיו בדברי, ויענני ויאמר: “שחרני כחפצך, ותמיד אקבל בטובה פניך”. רב הנצחון האחרון הזה מן הראשון, והדבר האחרון העטה על פני אויבינו בושה במדה ההיא אשר האיר את פני אוהבינו, עוד יש את דעתנו לבקש מאת פני הפחה להכזיב את עלילת הדם בפירמאן מיוחד, והיה כי יצליח החפץ הזה בידינו נוסיף ונבקש להעביר את האכפים מארצו.

“הנסיעה אשר דמינו לנסוע דמשקה התבטלה על ידי הסיבות המדיניות, אולם אחרי אשר נקרא לאסירי דמשק דרור, היא כמעט נסיעה אשר אין בה חפץ”.

וזה דבר הפירמאן אשר נתן הפחה בכ"ט אוגוסט.

“מני מחמד עלי אליך שריף פחה.”

“”הוצק לפני כתב השר משה מונטיפיורי וקרעמיע, המכלכל את שאלתם ואת תקותם, האנשים האלה שֻלחו אלינו מאת כל קהל גויי אירופה המתיחסים לדת משה, ויתחננו אלינו להתיר את כל בני אמונתם אשר המה במשמר, ולתת מנוחת בטחון להאנשים אשר ברחו מבתיהם, ברגז הבקרת אשר התחוללה עליהם באבוד הכמר טאמאס ואברהים משרתו בחודש דציללודע 1255, הפכנו בדבר ההוא ומצאנו כי יאתה לכבודנו לעשות את חפצם ולהביא את תקות השלוחים הבאים במלאכות קהל גדול כזה, ועל פי הדברים האלה מצוים אנחנו אותך להתיר את כל האסירים אשר היו אסורים עד כה, ובדבר האנשים אשר נטשו את בתיהם הנני חפץ לתת להם כל יד בטחון לשוב אל נויהם, איש איש מהם ישוב וישקוד על משאו ומתנו ועל מסחרו וישלח ידו כקדם במלאכתו המיוחדה לו, מצוים אנחנו אותך לפעול כל פעולה לבל תגע יד בהם לרעה ולבל יאונה להם כל אָוֶן, כי בחפצי להניח להם מכל תגרה ומכל מכשול כקדם, כל איש על מקומו יבא בהשקט ובבטחה." “הא לך רצוני!”"


 

כא    🔗

ושלוחי ישראל עשו כנפים אל כתב הפירמאן הזה לעוף במועף אל מקומו לדמשק, ראהו שריף פחה וידום כאבן, כי ראה ויבן כי נגלה תרמיתו לעין מחמד עלי, ורק לכבוד צרפת ראה און ולא התבונן, ותהי נפשו נבהלה פן יפקוד אדוניו את עונו עליו במקום אחר אשר לא תנקֵש צרפת בו, ומי יודע אם לא היה פחד העונש הזה אשר פָחַד שריף פחה נסבה להסב לבבו אחורנית מאת מחמד עלי ולנטות בסתר אחרי שלטון תוגרמה, והיא חִיְבָה את ראשו למלכות, כי שכר עברה עברה, ואחריתה דרכי מות, בראשונה חטא בנפשות היהודים, ומדאגה בדבר פן יביאנו אדוניו במשפט הוסיף על חטאתו פשע לחטוא גם באדוניו, עד אשר מלאה סאתו ויתן את פושעים מיתתו ואת רשעים קברו, זה חלק אדם רשע ורשעתו!

אבל עוד היה בעת ההיא דבר מחמד עלי שלטון, ושריף פחה הולך אחריו בלא חמדה, ועל אפו וחמתו עשה את דבר הפירמאן, יום צרה ותוכחה היה היום ההוא לוולראטטימענטין החבר לאיש משחית.

וליהודים היתה אורה, ובשמחתם שמח כבוד מערלאטא משגבם בעת צרתם, אבל בלב רגז ובידים נודדות פתח שריף פחה בו' זעפט' בשעה השמינית בבוקר את בית האסורים, ויאמר לאסורים צא, להמסתתרים בחושך הִגָלוּ, כי כן יִסד השליט, אז היתה תרועת שמחה בדמשק אשר כמוה לא נהיתה, ובצאת הכרוז בקול היתה דמשק רבתי לחרדת אלקים, יהודים ומושלמנים וגם משלמי הנוצרים חרדו לקראת המתים האלה אשר שבו מארץ נשיה לאור באור התחיה, ראו כל עמי הארץ את התרועה אשר עדת מושלמים מריעים על זכות היהודים ועל פדות נפשם, ויוכיחו את העקר אשר ענה הכמר פראנציסקוס, כי התקצפו המושלמנים על מרצחי טאמאס ויתמרמרו להכות את נרות היהודים חם, הָפְככו! מדעת האמת היתה בהמושלמנים כי עושר ולא דם נקיים נמצא בכנפי היהודים ורק כספם היה כל פרי חטאתם, על כן נהרו אחריהם המונים המונים לשאול לשלומם ולברכם, וילוו אליהם בדרך בלכתם מבית האסורים אל בית הכנסת להודות להשם חסדו ולהתפלל בעד חיי מחמד עלי וחיי כל פועלי צדק אשר קרבו אליהם בעת צרתם, כי הרשעים האלה לא הלכו אל בתיהם ולא נתנו יד לנשיהם ולבתיהם אשר לא פללו ראות פניהם עוד, טרם יכרעו ברך בבית אלהים, הפראים האוכלים בשר אנשים זונים לא טעמו את המותר להם טרם יחלו את פני ה‘, הידים המגואלות בדם אדם זקן וטוב לב פרושות השמימה, הרגלים הממהרות לרוץ לרעה הולכות לראות פני אלהים, ואחריהם נמשכו כל עדת המושלמנים, הולכים ומודים לה’ חסדו על גאולת היהודים ועל פדות נפשם, ראו מלשינינו ויבושו.

וכל איש אשר לב בשר בקרבו הוריד דמעי התפעליות בראותו את הקהלה הגדולה המקפת חמשה עשר אנשים נואשים, שבעה מהם נצרפו בכור הענויים ויצאו מתוכם בעלי מומים, שנים אשר לא הספיקו האכפים לנגוע בם, וששה אשר התמלטו בעור שניהם ויחבאו להסתתר, כולם בני תמותה אשר התעתדו בצדקתם למות מות רשעים, לגוע בבית האסורים, ולהיות נודדים ללחם במקום אשר אין מכירים להם, ופתאום יצא מפי השליט צדקה לקרוא להם דרור, להשיבם אל רכושם ואל נשיהם בניהם ואחיהם אשר זה ששה ירחים כמתים נחשבו להם! אך ארבעה מהם לא זכו לאור באור החיים, שני נטענים ושני עדים נדמו תחת כלי הענויים ואינם, חבל על האובדים האלה! גם דמם ידרש. –

ושלוחי ישראל הנאמנים אשר לא היה להם כל פעולה בחצר מחמד עלי עוד עמדו תחתם בלא חמדה, עד בא אליהם השמועה מדמשק כי יצא הפירמאן לפעלו בכל תנאיו ופרטיו, ואחר נערו עפר מצרים מעל רגליהם וישיתו אל מלכות תוגרמה פניהם כי ראו כי לא שלם שלום ישראל בארץ הקדם עד כה, וכל הימים אשר לא תֵעָקֵר עלילת הדם עד אשר לא ישאר ממנה שרש וענף לא תכון המלוכה ביד היהודים הנכונים לכל צלע, וזה השליט מחמד עלי ראה את הבקשה הפרוצה וגדר לא גדר בה, הן אמת כל איש אשר נתן לו ה' לב חכמה הבין, כי את תומת לבב היהודים ואת נקיון כפם ראה מחמד עלי ויוכח בהפירמאן ההוא, אבל לא על החכמים לבדם אנחנו חיים בגוים, הן רבים עתה בעם הארץ הולכי חשכים ואוהבי הָרֵעַ והמה החזיקו באוַלתם חזקת אמת, ומי זה לידינו יתקע כי לא ישובו אל קיאם לחדש את עלילותם כאשר תעמוד להם השעה למצוא מושל מקשיב על דבר שקר? אין בטחון להם, כי אם בחתוך המלכות את הדין כי עלילת הדם היא מלשינות אשר אין לה שחר, וכל רב ופקיד לא יזדקק אל דין כזה עוד.

ומחמד עלי לא היה כשר להוציא דבר מלכות כזה מלפניו בעת ההיא, כי זקן האיש ודברי המדינה עברו ראשו, וריב לו עם רוב מלכי אירופה המחזיקים את דבריהם עליו לוַתֵר לזקנותו את מלכות ארם אשר החזיק בעוד כחו חדש אתו, ורב יותר מדי עבודה לו להפקיע את נפשו, וזאת מלכות צרפת אשר אליה עינו תלויה לא היתה לו לעזר ולהועיל כי נִבאש הסגן טהיערם בעמו וידָחֶה ממעלתו, והבא אחרי טהיערם בהנהגת הדברים החיצונים הטה דעתו אחרי רבים ולא מלא אחרי מחמד עלי, ומה תקות דבר דמשק גם בצאת דבר מלכות מלפניו, ודברו איננו כדבר מלך שלטון עוד, ולעומת זה זרחה להם שמש תקוה בחצר שלטון תוגרמה, כי מלך כל הארץ ההיא איש צעיר לימים, בן חורין מדעות קדומות ואיננו משועבד לעשות משפט עמו על דעת סגן צרפת, וכבר הראה את דעתו החפשית ואהבתו את היושר בעלילת הדם אשר העלילו יושבי האי רודוס על היהודים, כי כמעט באה צעקת העניים אל כסא כבודו ראה כי העוה נגיד האי ההוא את הדין להתגולל על אנשים אשר לא נחשדו על דבר עברה מעולם, על דברת איש אחד המשים את עצמו רשע על פי יסורים אשר גם על נפשו איננו נאמן ואף כי להרשיע אחרים, מהר צוה גם את היונים הטוענים גם את היהודים הנטענים לשלוח מקציהם שלשה אנשים שלשה אנשים אל עיר המלוכה לבחון את דבר העלילה לפני הדיוואן הגדול ובית דין הגדול הזה, שאלו דרשו ויחקרו היטב וימצאו כי אין לעלילה ההיא רגלים, אז כלכל השלטון את דברו במשפט, ויפטר את הנטענים אל בתיהם לשלום ואת כל האסירים שלח חפשי, ועל יוסף פחה נגיד רודוס אשר עשה שלא כדת מתח השלטון את מדת הדין, כי הדיח אותו משאתו ויתן את נגידות האי ההוא לרעהו הטוב ממנו, ואותו צוה להתנצל את כבודו ולשוב לשבת בביתו בעיר המלוכה בתור איש פרטי, את פני השלטון לא יראה ולא יזכה לשרת את פניו במשמרות המדינה, ברוך הנותן נקמות לנו, אף כי לא רעבים לנקמה אנחנו מעולם ורק מנוחה אנחנו מבקשים כל ימי היותנו בגולה, את כל אלה חזו שלוחי ישראל בעין יפה, ולא להשתקע במצרים אחרי אשר שמו בה את אותותם אותות לטובה, ויקומו ויעברו לקאנסטאנטינאפעל לעמוד לפני השלטון ולבקש מלפניו על עמם.


 

כב    🔗

אך בתוגרמה לא מצאו צירי ישראל אבני נגף וצורי מכשול בדרך לעשות רצון קונם ואת הטוב בתוך עמם, הסיר השם כל שטן מפניהם, שמעם ופעולתם הלכו לפניהם לפנות דרך להם ולהעמידם במקום גדולים, רבֵי המלכות ראו את פניהם כראות פני צירי אחד המלכים החיצונים אשר להם המשפט לדבר עם השלטון את הדברים הנוגעים למלכיהם, גם השלטון לא מנע מאת השר משה כל יקר וכל אות כבוד הראוי לציר מלכות, ראו כל עמי הארץ ויכירו כי עוד כבוד ישראל חזק אתו, כי הכבוד אשר חלק השלטון להשר משה המדבר אתו בשם הכלל נחשבה כעין הודאה כי לא נבלע ישראל בגוים, ועוד עם הוא בארץ וזכות משפט לו לשאת ולתת עם מלכים ושלטוני ארץ בדברים המתיחסים אל כבודו ואל מנוחתו, אשרי עינינו הרואות את אלה!

והשר משה פתח דרכו בקאנסטאנטינאפעל לשחר את פני רשיד פחה הסגן החיצוני, כי כן יעשו כל צירי מלכי החוף הבאים אל אחד המלכים במלאכות ארץ מולדתם, ויבקש את פני כבודו לתת לו מקום לראות את גאון השלטון, כי בידו שולחים בני ישראל אליו מנחת תודה על משפטו אשר עשה לעשוקי רודוס, ותחנה בעד עניי דמשק אשר לא זרחה להם שמש צדקה עד כה, והסגן ההוא מצא את דבריו אלה טובים ונכוחים ויבטיחו כי שומע יהי לו מאת המלך, ועוד הוסיף לדבר אליו דברים טובים ודברים נחומים ויאמר: אלו היה דבר דמשק תלוי בדעת השלטון כי עתה נדרש עלבון היהודים מידי עולביהם בכל חומר מדת הדין, אף לא אֵחר הסגן להציע לפני השלטון את דבר השאֵלה הזאת, אפס כי בהיות הימים האלה ימי צום הראמדזאן, על כן פללו כל מביני חוקות המלכות כי לא יהי שומע לו מאת השלטון עד יעברו ימי הצום, והנה לשוא שערו! כי ביום השלישי לימי הצום נקרא השר משה לבוא אל המלך, ואתו נכבדו לבוא מעלת געארג שמואל האדון אוירע ודאקטאר לעווי בני לויתו, גם האדון פוזני המתורגמן הראשון לציר מלך ענגלאנד נלוה להם, וילכו ששים ועלזים במשלחת כבודם אל ההיכל בַהיק טַאש, כמעט הציגו כף רגלם בשער ההיכל, ואנשי המשמר חרדו לקראתם, ויקדמו פניהם בברכת כבוד הראויה לגדולי המעלה מאנשי הצבא העומדים על המשמר, ויוליכום בכבוד גדולים ובכלי שיר אל מקום ההיכל אשר רשיד פחה ודוצה פחה שומרים עד בואם, וגדולי המלכות קבלו את פני האורחים כאשר יקבל איש את בן גילו הדומה לו במעלה, ויתרועעו אתם על ספל מי קליא (קאַפֿע) וכלי קטורת (פפֿייפֿען) עד בוא אחד הפקידים ויגד כי נכון השלטון לקבל פניהם, אז התהלכו בין שורות שרים ופקידים והרצגים רבים דרך אחד הגנים המפוארים אל ההיכל אשר נתן השלטון את כסא כבודו בו ביום ההוא, והשר משה עמד נצב לפני כבוד השלטון ויברכהו כברכתו, ואחר קראו מתוך הכתב אשר הכין את פרשת דברי הבקשה אשר קהל ישראל מבקשים מאת פני כבודו, והמתורגמן מעתיק את דבריו ללשון תוגרמה, והנה שפרה על מעלת השלטון להפיק רצון מפי כבודו את הדברים הישרים האלה, ואחד מפקידו כותב אותם בספר וימסרם לרשיד פחה ולהשר משה מונטיפיורי לאמר:

“רצתה נפשי מאוד בדברים אשר דברו המלאכים ובמחשבותם אשר הוציאו לפני, כי שמעתי את המעשים אשר נעשו בדמשק ויהיו למרות עיני כבודי, על כן הפגעתי לעם היהודים את הרעה ההיא ואצו לעשות משפט וצדק לאסירי רודוס, חוקה אחת ומשפטים אחדים יהיו ליהודים ולכל העמים היושבים במלכותי, והנני נכון לתת להמלאכים האלה את שאלתם אשר שאלו ממנו, כי ידעתי ערוך את המדות האנושיות אשר הביאו אתכם אדונַי לעיר מלכותי!”

שמעו מלאכי ישראל את פי כבודו מדבר את הדברים הנעימים האלה ויברכו את ה' הגומר בעדם, ואת המלך הצדיק אשר על ידו גלגל השם את הזכות הזאת לעמו, אבל רק בלבם המרקד כבן ראמים כלכלו את שמחתם ואת ברכתם, לא הוציאו דברים יתרים מפיהם מפני כבוד המלכות, ורשיד פחה רזם להשר משה להתקרב אל כסא כבוד השלטון ולהציג את בני לויתו לפניו, ואחר פטר אותם השלטון מאת פני כבודו אל היכל אחר, שמה קבלו ברכה מאת הסגנים ומאת רבי המלוכה על הכבוד אשר אצל השלטון להם, וישובו אל בתיהם בכבוד, ובכבודם התימרו כל עדת ישראל אשר בעיר המלוכה ההיא ויברכו את השם אלהים אשר לא השבית להם גואל, כי הזכה השר משה אותם להנותם מאור כבודו כל ימי חג הסוכות תר"א ויתהלך אתם כרֵע כאח.

וזה דבר החפשיות אשר הוציא השלטון הצדיק מחצר מלכותו לזכות היהודים!

פירמאן

אל רב השופטים בקאנסטאנטינאפעל.

ובראשו כתב השלטון בכתב ידו הרוממה לאמר:

“את כל הכתוב בפירמאן הזה יצא לפעלו”.

“עלילה נושנה מתחוללה על היהודים, חסרי דעת מאמינים כי מנהג הוא ליהודים לזבוח זבח אדם ולאכול את דמו בחג פסחים – ובעד העלילה ההיא נרדפו היהודים בדמשק וברודוס עבדי מלכותינו מאת בעלי גוים אחרים, והרכילות אשר טפלו עליהם והרדיפה אשר רדפום באפם הגיעו אלינו, כי יהודים רבים אשר נחשדו ברודוס על דבר העברה המדומה ההיא, הובאו מהאי ההוא הֵנה ויעמדו לדין על פי המשפטים החדשים ויצאו נקיים, על כן נעשה להם כל מעשה אשר הצדקה והיושר מצוה לעשות להם, ובלעדי זאת נבחנו ספרי היהודים על ידי אנשים מלומדים ומבינים בתורה, והבחינה ההיא הוציאה לאורה כי איסור חמור הוא ליהודים להנות מדם בהמה ואף כי מדם אדם! הנה האות והמופת כי הטענה אשר המה טוענים על היהודים היא לשון הרע ברורה!”

“בכח היסוד הזה וביד האהבה אשר אנחנו אוהבים את כל עבדינו אוסרים אנחנו לענות ולהרגיז את קהל היהודים הנקיים על ידי איזה טענה אשר אין לה רגלים, וכפי היושר אשר ישרנו בהאטטי שעריף אשר פרסמנו מגילהאגע, יזכו בעלי האמונה הזאת בכל זכות ומשפט אשר יתר הגוים המקבלים את מרותנו עליהם זוכים בם, אנחנו נהיה מגן ומחסה אל עם היהודים היושבים בקצות הארץ הזאת כעל עמים אחרים החוסים בצל מלכותנו, אל יעוז אנוש לפרוע פרעות בעבודת אלהיהם ובכל דבר המתיחס אל מנוחתם ואל בטחונם בלי סבות וטעמים מוסדים, והפירמאן הזה המבואר בכתב ידינו והיוצא מלשכת מלכותנו יִמָסֵר לידי היהודים, ואתה רב השופטים אחרי אשר תקרא את דברי הכתב הזה ואת המצוה הכתובה בו תעתיק אותו בכתב בתי הדינים ותמסרנו לידי היהודים, ועליך המצוה להוציא את פקודינו לפעלו כי ברצון מלכות נכתבו כל דברי הפירמאן הזה”.

עד הנה הגיעה פעולת האנשים הגדולים האלה אשר התמכרו לעבוד את עבודת הכלל בכל לבבם ובמסירת נפשם, בעל גמולות ישלם גמולם, כי מה יעשה להם הכלל? הן מלכותנו אין אתנו לעשות את בתיהם חפשי בישראל, לא על אדמתנו אנחנו יושבים להקים להם גבין ורמות בראש חוצות לזכרון, כי בעונינו חסרנו כל, בלתי אם לבבנו אתנו לשאת את חסדם ואת צדקתם כחותם עליו ואותה אנחנו עושים איש איש לפי דרכו, זה מחזיק להם בסתר לבבו וזה בפה מלא, אלה בעל פה ואלה בכתב, ובנסוע האדון קרעמיע אל ביתו ראה את תודת הכלל כי רבה ונאמנה היא, כי בכל עיר אשר עברו באשכנז ובצרפת חרדו לקראתו ויקדמו פניו בכתבי תודה, כֵרות כָרו לכבודו ומנָאות כבוד צקו לרגליו, ותהי דרכו מפוארה פאר ונצחון עד בואו אל ביתו:

והשר מונטיפיורי עמד במקום גדולים לדבר טובות על עמו ועל אמונתו, ברומה הוכח עליהם איש הכבוד הקארדינאל ריפאדאלא נשיא נשיאי כַתְ הפראנציסקאנים, ויכריעהו לשלוח כתב פקודתו אל כמרי דמשק למחות את הכתיבה הכוזבה אשר חרתו באחת מבתי תפלותיהם לזכר הכמר האבד לאמר: זאת מנוחת הכמר טאמאס אשר נהרג בידי היהודים; ובפאריז נכבד לראות את פני מלך צרפת ולא חת לקרוא לפניו את פרשת דברי הפירמאן היוצא מאת פני שלטון תוגרמה, אף כי כעין חרפה נחשבה לצרפת הקריאה אשר קרא השלטון “חסרון דעת” לעלילת הדם אשר הגין סגן צרפת עליה, בכל זאת דבר השר משה בעדותינו נגד מלכים, ולא בוש, ובארצנו בענגלאנד צהלה כל הארץ לקראתו, קהל לונדן עשו ביום ה' מערץ יום טוב מיוחד לכבודו, ברכו את אלהים במקהלות בבית הכנסת ויהללו את משה עבדו בשיר ובקול זמרה, ומלכות בריטאניא ירום הודה נתנה לו את בריתה כבוד, ותזכהו בזכות הזופפארטעט ובמנאות הכבוד אשר אבות העם (פאַירם) ואבירי החברה (ארדענטריטטער) מצוינים, ושלט (וואַפֿפֿען) עשתה לביתו מפואר בארי נצב קוממיות לימינו ובצבי לשמאלו, שניהם מחזיקים הגלים מרחפים ובתוכם חרושת שם ירושלים עיר קדשנו באותיות עברית, ותקרא את שמו בכנוי אביר (ריטטער) וחבר לחברת המלכות, זה כבודם בעולם הזה, ובעולם הבא אינני יודע כמה! מלכי האדמה לא קפחו שכרו בארץ ומלך השמים יביאנו אל שכרו בעולם הבא, כי שכר מצוה בעולם הזה איננו. ובכל זאת גם בעולם הזה יש שכר לפעולות הגדולים האלה אשר אין כערכו בכל תענוגי העולם, יזכר נא כל איש אשר נתן לו אלקים רחמים, את הנעימים אשר טָעם בעת אשר נתן מזון סעודה אחת לעיני עני בן טובים, הן כל בֶלַע אשר בא אל פי המקבל היה כשמן בעצמות הנותן – ומה עשה? ומה הפעולה היוצאת ממעשה הצדקה הזאת? מצוה קלה עשה פרוטה משקלה ופעולתה לא נמשכה יותר מכדי חיי שעה, ועתה יצאו נא כל בעלי השיעור וישערו על אחת אלפי רבי רבבות הנעימות המתרגשות בלבב אנשי החסד האלה אשר קנו בסכנות נפשם שווי ושלות השקט לכלל ישראל! הלא הערך הזה יעלה בתוהו ויאבד כאבוד טפה אחת בים הגדול! – מי יערוך את התפעלות לבבם אשר יתפעלו לשמוע את המנוחה ואת המרגוע אשר הרגיעו לכלל אחיהם היושבים בארץ קדם! – מי ישער את הרגש נפשם אשר ירגשו בזכרם כי בידם נתן ה' תשועה כוללת לעמו! באמת מעין תענוג העולם הבא נחשב תענוג נפשם זה וחיי רוחם אלה, אין זה כי אם תענוג מלאכי מרום בעת אשר יתחרו לעשות רצון אלהים! יפה שעה אחת קורת רוח כזאת מכל חיי העולם הזה, הה! תרגש נפשי רגע אחד רגש ישרים כאלה ותהי התפעלותי כמוהם!


מרדכי אהרן גינצבורג.


  1. במקור בתנ“ך לשלשת המלים האלה תיקוני קרי וכתיב בהתאם: גּוֹיַיִךְ – וְגּוֹיַיִךְ – תְּשַׁכְּלִי. הערת פב”י.  ↩

  2. המלה ‘לא’ נדפסה פעמיים במקור. הערת פב"י.  ↩

  3. אַללגעמיינע צייטונג זייטע 1071, אַרטיקעל פאַריז. 7 מאי 1840.  ↩

  4. המשרת הזה הוא איש המוני מארץ המזרח אשר לא קרא בספרים ולא שמע מפי אבותיו את שמועת העלילה המתחוללת על ראשי בני אמונתו באירופה, על כן לא ידע את העבודה אשר אנחנו עובדים את אלהינו בדם נוצרים, אולם חכמי בני עמנו בארץ המזרח יודעים מפי ספרים וגם עמי הארץ בישראל היושבים באירופה יודעים מפי שמועות הנוצרים כי ללוש את המצות אנו צריכים לדם:  ↩

  5. בדיניהם נקרא הזמה, אם העידים מעידים על הנתבע כי עמם היה abibi.  ↩

  6. בני הפריות המה אסין אחרית גויי מזרח הודו, והמה על פי מולדתם השפלה גרועים מבהמות בעיני בני ארצם ראשית גויי הארץ, דבר אין להשפלים האלה עם מי שלמעלה מהם, כי יגעו בכלי יטמאוהו, וכי יפגעו באיש ולא יטו לפניו מן הדרך הרשות בידו להמיתם, כל מלאכה נמבזה היא משלחת ידם, כל מאכל אשר ישקץ פי אוכלו יהי למלא בטנם, וכל בגד עִדִים יכסה מערומם, רעב וקור, בוז ויסורים, חיי חרפה וקברי רשעים חלקם בחיים ובמות, והמה מקבלים את הדינים הקשים האלה על נפשם באהבה לא יתאוננו ולא יתלוננו, באמרם כי רק לזאת נוצרו" –  ↩

  7. במקור המדפס “העת”. הערת פב"י.  ↩

  8. במקור המודפס “למוק”. הערת פב"י.  ↩

  9. במקור נדפס “חסרנוכל”, צ“ל: ”חסרנו כל“, הערת פב”י.  ↩

  10. עיין מכתב החכם הזה בספר דביר.  ↩

  11. לא השערה היתה זאת כי אם נבואה אשר נבאו מנחשי הפחה, אפס כי בוש הסגן לספר בקהל צרפת כי מלאכו דן דיני נפשות על דברת קוסמים, על כן נחש ויעש כמה השערה, ואם שבח הוא אשר שבח את היועץ התולה הררים בהשערה כי עתה כבוד הסגן מונח עם כבוד היועץ במחתה אחת, ויחלקו את השבח ביניהם.  ↩

  12. האדון הזה הוא איש אירלאנדי היושב בישיבת הפערלאמענט לפני המלכות בשם בני ארצו.  ↩

  13. במקור המודפס “קורבה” – הערת פב"י.  ↩

  14. עיין בראשית ספר דביר את מכתביו על דבר נסיעתו.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47603 יצירות מאת 2648 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20050 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!