ספר תלּמיד צחקן מוסרי    🔗

מהויכוח שהיה בין שני תלמידי' שם האחד אלּדד ושם השני מידד מחמת הצחוק * ובפלפלא חריפתא: מתורה נביאים וכתובים ומהתלמוד וכל הקורא בו * יגל וישמח לבו

פה קּ"ק פירדא ולּפרט טוב לּשּׁמוע גערת חכם לּפ"ק

על ידי המחוקקים המשּותפים ה“ה כ' אברהם בינג והר”ר בונפט שניאור

אלה דברי מּשׁה

ישׂמח משׁה במתנת חלקו שחנן לי הקב“ה להביא ספר הל”ז לבית הדפוס אשר הוא חיבור קטן נחמד ונעים ונמשך אל לבית האדם מהויכוח שהיה בין שני תלמידים אוהבים וריעים שם האחד אלּדד ושם השני מידד מחמת הצחוק: ובפלפלא חריפתא עם מראה מקום. מתורה ונביאים וכתובים ומהתלמוד הדעות והראיות שמביא כל אחד לנצח את חבירו: הקונה אל ידאג אל הכסף אשר יתן בעדו. אודות נעימות הלשון והחכמה אשר ימצא בו. הגם שכבר היו באו לעולמים. ומרוב הזמן הם אינם שכיחים ונמצאים. ולידי שכחה הם באים. הבאתי מחדש לדפוס כדי שיהיה זה זכּרון גם לאחרונים. זכות הרבים יעמוד לי לדור דורים. ולא לחדש יצאתי שכתבתי דבר אחד מה שלא היה מקדמת דנא רק חשקי נפשי להבאתי פעם שלישית ספר הלז מלאכה קטנה זו קל“ה כמות שהיא כלה נאה וחסודה. ואין צורך ליטול הסכמה עליו. וכל ישראל נשבע כבר מהר סיני שלא תסיג גבול רעהו. ובעונש ארור מסיג גבול רעהו. ע”כ באתי בלשון נא כפרש“י לבלתי ירים איש את ידו להדפיס ספר הלז ע”י עצמו ולא ע"י אחרים עד כלות חמשה שנים אחרי ככלות הדפסה זאת והשומע לי ישכון בטח ותבא עליו ברכה:

דברי המעתיק: אל עין הקורא באהבה    🔗

הספר הזה בא לידי. וקריתי בו. וראיתי בו חכמה ותבונה ודעת. מהויכוח שהיה בין שני תלמידים חבירים ואוהבים. ואחד מוכיח את חבירו על עסק הצחוק ומראה לו באצבע לחכימא ברמיזא. שהוא חטא גדול ועון פלילי. ושהוא עבירה הגוררת עבירות הרבה. ה' יקרבנו לעבודתו. עד שהוא מחזירו למוטב. ומודה בדבר. ושב מדעתו ומחטאתו אשר חטא זה איזה שנים. וחוזר ללימודו ועוסק במלאכתו ובסחורתו כאשר עשה בראשונה:

וּמפני חשק ואהבת החכמה ותחבולות הויכוח ומתיקות הלשון אשר בו. כאשר יראה הקורא. אמרתי להביאו אל בית הדפוס. זהו חיבור קטן אשר נדפס מקדמות בלשון הקודש ובצדו לטיין לשון אלמא“נייא. ואני מפני אהבתי העתקתיו בלשוננו לשון אשכנ”ז כדי שיבינו גם כן מי שלא יודע בלשון הקודש ותשואת חן נמטייא לי מהקורא. כשימצא בו מליצת דברים כנופת צופים.

גם יש בו קצת תועלת. שיקרא ממנו יהיה מי שיהיה. קצת מוסר ותוכחה. כאשר יראה השמץ והדופי והרעה של מעשה הצחוק. וישובו מדרכם הרעה כאשר שב הצחקן הזה. וחזור לדרך הטוב: ולכן קראתי שם החיבור הקטן הזה:

תּלּמיד צחקן מוסרי

והמחבר העלים שמו מעלי ואנחנו לא נדע מה הוא לו. אן ממעשיו ומכותלי בית מדרש ניכר שהוא חכם גדול ומשל אתן לו:

וגם דברי המדפיס האשון הנחתיו על מקומו שלא לגרע חקו. גם את זה יזכור לי אלקים לטובה: נאם הגבר הטרוד בהבלי הזמן אליהו בן הר“ר ליזר חזן שלי”ט משפחת קוטנים מק"ק אמסטילרדם הבירה, האוהב חכמה ולומדיה אהבת שלומים:

הכותב בשנת בבוקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך לפ"ק

אליהו בן הר“ר ליזר חזן שלי”ט משׁפחת קּוטנים.

פון דער לּיבּלּיכי שׁטאט אמשׁטילּרדם:

הראשון אל עין הקורא

עוֹדנו מתאבק בעפר רגלי יודעי בינה לעתים ולפעמים לא היו ימים מועטים בלכתי להקביל פני אחד מהם, תורתו אומנותו נבון וחכם: ואעבור עליו וארא אותו מחפש באמתחות מכתביו, חבורי דברי חכמה ומוסר אשר כביר מצאה ידו, וכי נער אנכי מאיש, הראני ביניהם מעשי נערות, דכד הוה זוטרא וגברא פעל ועשה: ורבים הלו“לים הפיל אף על פי מכלול יופי הדבירם ההם, וקראתי לש”בת שם עונג לראות כי למנות ימיו כן הודע, להביא לבב חכמה:

ועל כולם התגדל והתרומם גיל לבבי, כאשר זו חזיתי החיבור הזה קטן וגדול שם הוא בתועלת עצום, כי בתחבולות עשה לו מלחמה בין שני ריעים אהובים, אחד מוכיח חבירו על כי יאבד זמנו בצחוק, המוליך עשירים שולל, ולא ישים לבו לתורת ה', ולחיות דרך כל הארץ, והאחד מבקש להתנצל ולהמעיט אשמתו, ופלפלו חריפתא יהפוך ידו יאמר לרע טוב, ומכלל דבריהם נמנים וגומרים כי אשרי האיש אשר לא ילך, לא ישאל, ולא ינסה כעס מצחוק מחריב איש וביתו:

ודעת שפתיו ברור מללו בלשון למודים צחיות ומליצה, ומקור דין על פי הפוסקים, וישא בשיר משלו סוף דבר כבוד אומר כלו:

דבקה נפשי בו לאהבה. ואומר אל לבי מי יתן איפה ויכתיבון מליו בעט ברזל ועופרת, כמה יוסיף וכמה יתן מעדנים לכל קורא: הן מפני נועם לשונו. הן כי פשט הנגע מהצחוק הזה בכל תפוצות ישראל, אולי יועיל כי יפגעו בו: ותגלה דעתו בקהל כל מחזיקיו יקראו וישובו ולא יוסיפו לדאבה עוד, אב לבנים יודיע את אמתו, והילדים רכים ישמעו וייראו:

ואתחנן אל אדוני בעת ההיא בכל עוז לתתו לי בשוה מוצאת וימאן כי היה בעיניו הבל נעורים, ואפצר בו מאד, עד כי נעתר לקולי, ויאמר לי קחנו ותבואהו אל מקום חפצך, עשה בו כטוב בעיניך רק אל יקרא שמי עליו: אם ימצא חן בעיני אלקי' ואדם לה' ישולם חסד, ואם תער מלוטש לשון רמיה תהגה עולה כמנהג: תדבר שלא לנוכח ואנשי אמת ידינוני לזכות ויזכרו חסד נעורי:

אחזתיו בשמחה וטוב לבב ולא נטשתיו, עד כי הביאותיו אל בית הדפוס: והנה הוא יוצא לקראתכם, הבינו פתאים ערמה, וחכמים שימו לבבם לחילו ופסגו דבריו וברכתם גם אותי והתענגו על רוב שלום:

צעיר לּימים וקטן בּהשׂכל

אברהם בכמ“ר שלמה חיים חבר טוב יצ”ו:

 

פרק א:    🔗

בו יספר מהסבה איך שני ריעים אהובים שם האחד אלדד ושם השני מידד הגיעו לדבר מענין הצחוק:

אהבה שאינה תלויה בדבר כאהבת דוד ויהונתן היתה בין שני בחורים חברים יודעי דעת ומשכילי' בכל חכמה אשר יחדיו שקדו על דלתות הלמוד. ויחדיו היו תּמים. כל הימים יתלכדו ולא יתפרדו שם האחד אלּדד ושם השני מידד ויהי מידד זה יוצא ובא לעשות מלאכתו וסחורתו כאשר ישית עליו אביו כי סוחר גדול היה. ואנשי רקים ופוחזים הטו לבו אחרי התהו ויואל ללכת עמהם באשר לא נסה: ויחל לצחוק בקלפי' ובקוביאות ויומם ולילה לא ישבות. וישם בהם כסלו עד כי נהפך לאיש אחר וכל חלקה טובה לימוד ועסק השליך מנגד, לא יחפוץ בתבונה כי אם יקום לצחק. בית וחוץ הבאיש החפיר וכל רואיו ילעיגו לו. ויהי כשמוע אלדד את הדבר הרע הזה, ויתאבל על רעהו כי אהבת נפשו אהבו. ופעמים רבות הוכיחו וחזר והוכיחו. ויחל את פניו לשוב מדרכו הרעה: אכן מידד באיש אשר לא שומע לא קם ולא זע ממנו ומנהגו נוהג. עד כי מימים ימימה ואלדד מתהלך חוץ לעיר לרוח היום. ויקר מקרהו את מידד רעהו והוא חושב מחשבות ופניו פנים של זעם. ויאמר אלדד הפעם הזאת הנני שולח את כל תוכחות אל לבו. אולי ישמע ויבן זאת. ויפתח פיו וידבר לו על זה כפעם בפעם. ויענהו מידד אשר לא חשב הוא. כי התחיל לפאר ולשבח הצחוק ורודפיו. וישתאה אלדד מאד: ויען לו. מלבם הוציאו מילין כל אחד לפי דרכו. ואלה הדברים אשר דברו:

אלּדד

מאין באת ולאן אתה הולך מידד ידידי אתה לבדך פה בשדה החוצה ומדוע רואה אני את פניך והנם זועפים. גם כי בטרם תענה אני אדע כי מבית הצחוק יצאת ועל הכסף אשר אזל מכליך הורק מאמתחותיך תדכה תשוח תצטער ולבך בל עמך. העוד לא שמת בנפשך לעזוב דרך רשע הצחוק הזה. ולקבוע עתים לתורה ולעסוק בסחורה באשר מאז היית עושה. העוד לא נסית כי כנים דברי אשר דברתי אליך זה מאה פעמים. כי רע ומר המעשה. וכי הוא פח ומוקש אל הצלחתנו. קוץ ודרדר לאושר נפשותינו ומגלגל עבירות לרוב וכי ידעתיך מנעורך ועד עתה חכם ונבון. נפלאת היא בעיני למה זה תעלים אזנך לקול דורשי שלומך וטובתך כמוני היום מדבר בצדקה להיטיבך באחריתך.

מידד

נלּאתי נשוא נעויתי משמוע דברי שוא כאלה יום יום. כמשא כבד יכבדון עלי. בבואם מאתך אשר עצמת ממני מאד בתבונה ודעת. ולא כשונא תוכחות אשיבך. כי ידעתי אהבתך לי. אך כי התערבת בין עם הארץ אשר הסכימו לבזות ולתעב דבר הצחוק הזה עד כי אב ואם לא יחלו לאל על בניהם לבלתי יהיה שופך דם האדם או רועה זונות. או שותה בקנקן. כי אם שלא יהיה צחקן: וצר לי מאד עליך יכוסה ממך. כי לא לבד שקר בפיהם לגדל דבתי רעה. כי אף אלקי' חשבה לטובה ולתועלת ברואיו: מעט היה לי שלשה זהובי' אבדו מני אחרי אשר שבו אלי חמשים מהם. אשר כבר אבדו. ולא על זה יחרה אפי: ולולא התמהמתי לשוב העירה פן יבקשני אבי. לו יש ה"רף בידי. כי עתה הודעתיך מקצת התנצלותי ושבחו. ולא אהיה בעיניך כמתעתע. כי תשמע עלי לאמר הלא מצחק אני:

אלּדד

הן עוד היום גדול לא עת האסף הבית. וגם עתה ראיתי את אביך לפני מלח"ים יתיצב. לשלוח בגדים על האנייה הנוסעת לארצות המזרח. והוא טרם יסע משם ובא השמש. לכן אל תחפז ללכת. כי לא ישים אליך לבו. וחסדך בל תחדל להשמיעני מה תענה. כי לא ידעתי במה יזכה איש את אורח רשעים כזה:

מידד

אחרי אשר עסקי אבי לא ימנעונו ודעת דרכי תחפוץ, נחברה לנו לשבת פה אל תחת גפן. או אל תחת תאנה לרוח היום: אשכילך ואורך כי מלאכת הצחוק קרובה הוא אל היושר ושמש צדקה ומרפה בכלפי"ה:

אלּדד

פתח נא פיך ויאירו דבריך:

 

פרק ב    🔗

מהויכוח שהיה בניהם מענין הצחוק והסחורה. כי מידד ישתדל להוכיח שהצחוק דבר נאותי ידמה אל הסחורה. אמנם אלדד לא כן יחשוב ומשיב ההיפוך:

מידד

לּצחו"ק אמרתי מהו"לל משובח ומפואר. נהיה בן האנשים ככל יתר גדר סדר המשא ומתן אשר ניתן להמצא ביניהם.

מספר היו הבלים בעולם וטוב מכלם הוא. להיותו מראה מלוטש. בו יראה וימצא כל דבר נחמד להשכיל לאדם: הנרדים ורכב וסוס להוליכנו כה וכה. עד יעבור זעם תבל הנובל סובל ברע במעוטו וכדרבן ורבן וכמלמד ילמד ויודיענו לטוב לו כל הימים. לא אכחד כי טוב ממנו מאד אשר בתורת ה' חפצו. ועושה רצון בורא כל ומצותיו. ולא יפנה אל רהבים ודברי רוח: אך זאת אמרתי, כי כן שאר עסקי בני האדם אשר יעמולו לשלוט בעושר ונכסים או להרויח להם מעמל כועס. גם זה כאחד מהם ישר לפני איש צדק צדק ירדוף. הסכת ושמע ה' בחכמה יסד ארץ כונן עולמו באהבה והנה חיבה יתירה חמל על יצוריו. אזן חקר ותקן כל צרכיהם וממכון שבתו השגיח. כי אם פועל אחד יהיה לכל האנשים תשחת הארץ ויושביה. לזה אמר ויהי ולכולם נתן חליפות מלאכות. מי שאומנותו בשם. ומי שאומנותו בורסקי. חייט במחטו. לבלר בקולמוסו. אנשה מקנה ורועה צאן. למען איש את ראהו יעזורו זה בכה וזה בכה. ונמצא עולה מכולם ערך ומוצע לכל אחד אות נפשו. כי אם היו אודנו פטחים וצמר לבד. לכסות בשר ערום: ואדם אין לעבוד את האדמה. ואם כל איש יחרוש בבקרים, איה שוקל איה סופר. בונה בתים ומחריבם: רופא רוכל וחנוני מקיף: מלך ושרים. ויתר הצרכים הכרחיים לחיים תחת השמש.

ולזאת אז“ל כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול חרש וזרע וקצר וגו' ואח”כ אכל. וכמה יגיעות יגע עד שמצא בגד ללבוש: גזז ונפץ ולבן וכו' ואח“כ לבש. ואני משכים ומוצא כל זה מתוקן לפני: ע”כ רצו בזה. כי להיותו יחיד בדורו ואין עוזר לו. בזעת אפיו אכל לחם וביגיע כפיו עשה שמלתו אשר נתכסה בה. והיום בלי טורח ועמל הכל נמצא:

יען גזר הבורא לתלות חיי האדם באדם, הן במעשה ידיו, הן בשכר עמלו, הן בכסף ומעות. לקנות ולמכור. לישא וליתן. להחליף ולשנות. להרויח ולהוציא מעות מיד אחיהם: וכל המרבה בסחורה מחכים. ונקראת סחורה, כי סחור סחור וסביב סביב ילך הממון והכסף מיד ליד בחליפין ותמורות: ועתה מה גרע הצחוק מהיות גם הוא כאחד הסחורות הנעשות יום יום לאסוף הון ולקבוץ זהב: מוליך ומביא מעלה ומוריד. אם גם בו נוכל לצוד ציד ולהביא באוצרותינו, או ליגע לריק כטוב בעיני המשגיח ומה שמץ דבר נמצא באחרון מן הראשון:

הלא זאת העצה היעוצה והחשובה החשובה והטובה אשר נתן דוד המלך עליו השלום אל חכמי ישראל. כדאיתא פרק קמא דברכות עונים ואומרים אדוננו המלך, ישראל צריכין פרנסה, אף הוא ישיב אמריו להם, ילכו ויתפרנסו זה מזה, כי ראתה עינו כי נתן הסדר ממרומים לנטוע וליסוד ארץ וקיומה במשולח ממונות, איש לרעהו יהיה בסבת מה שיהיה הרק אך למעט דרך רשעים לא ישרה. מקח טעות גניבה ואונאה:

ועל מה יצדק מאמרו זה. ילכו ויתפרנסו זה מזה, כמו על חוק הצחוק רחוק מעול וחמס. כי לא בהרבות דברים ובגזל ותרמית יחיה האדם מן האדם כי אם על מוצא פּי ה‘. הוא הגורל יתקיים תנאם. כאשר הוא דבר אלקי לאשר יחפוץ יענו כאשר ראינו היותו לרצון לפני אדון כל כשסדר בעבודות היום הקודש גורל אחד לה’: גם רצה ותקן חלוקת הארץ אשר נתן מורשה לקהלת יעקב באופן זה, ככתוב אך בגורל תחלק את הארץ וגו‘. ודוד המלך מה’ בקשהו ואמר ה' מנת חלקי וכוסי אתה קומיך גורלי. ובנו החכם מאמרו קיים. כמאמר מדנים ישבית הגורל וגו': על כן את הארץ יחסרו המצחקים ככל הסוחרים. וטוב מהמה על היות כל מעשיהם כאשר יורו מן השמים מעל:

אלּדד

בל ישמע על פיך ואל תוסף דבר. כי תעלה בדעתך לדמות הצחוק אל הסחורה ולהשוות דבר הכרחי לקיום המין, כאשר בפיך מלאת לאמר, אל אבי הבטלה והשעמום בו כל מום:

יען במשא ומתן הקונה נהנה והמוכר לא חסר. ולשניהם ייטיב לא ירעו ולא ישחיתו. ובצחוק זה יגל וישמח כלו שלאנן ושליו. וזה רעתה אחזתהו לא ישליו ולא ישקוט וברגז ישחק ואין נחת:

הלזה יקרא טוב ורצון לה' אשר לא יתכבד האחד כי אם בקלון חבירו. ולא יעלה במעלות כי אם בהורידו רעהו לארץ. וכשזה קם זה נופל:

הלזה יאמר מעסקי העולם, המוליד איבה ושנאה בלבות האנשים ומתנגד אל אחדות בני האדם:

מידד

החרש ואאלפך. כי תמכר ממכר לעמיתך או קנה מידו מאה סאה תבואה לאמר, עתו יבא ארויח על קד תרי וימלאו אסמיך דגן. פניך נשואות להביט השמימה, לראות היש עב למטר, תחשוק נפשך לראות רעב גדול בארץ, יאוה רצונך כל העולם כלו בצער ואתה בנחת.

ואם תירוש יקביך יפרוצו: ויין ישמח לבבך, אם תראה ברד ואש מתלקחת ישרוף ויכלה עד אין יבול בגפנים וענב"ים יירשו ארץ ייקר תלא ויזדבין בדמי חמרא טוב לך כי תעשיר והבאים אחריה בהמה ירעו:

הזאת חשבת למשפט נוח לזה ולזה, האם תקום מחשבה זאת כי אם ברעת כל היקום. ובכל זה יתרומם ויתנשא עושה אלה ולא ימוט:

ומי לא ידע כי הכל הולך אל מקום אחד. ואיש באחיו יעזר. ועל כיוצא בזה העולם קיים:

אלּדד

רע רע יאמר הקונה. ואוזל לו לא יתהלל בסחורת הצחוק הזה. כי גם על המרויח יעבור כוס. ולא לו יהיה ברבות הימים. כי ישוב הכסף כאשר בא. ולא יראה ברכה לעולם:

כי כחציר יבש וכציץ נובל טובו. ועמו ישא כל טוב בעליו כי משביעו רעב. ואין אחד מני אלף יצליח בו. ועינינו רואות יום יום כי רבים חללים הפיל בחבלי עוני. מועד להזיק וחמירא סכנתא:

ומה תהלל רעה כגבור ותדבר על הסחורה. והיא תתן צמרנו ופשתנו ושקויינו ולא תסבב בזאת רעה חולה ועולה וכלה לא תעשה. כי אם הישר והטוב בעיני אלקים ואדם:

מידד

למה הרעות לדבר הזה לזר תחשבנו מוכן להרע, אם גם בכל עלילות מצעדי גבר כמוהו כמוהם. מי יויש ומי יעשיר. ונמצא בם מעללים עלולים להזיק יותר ממנו ויחמירו בכל עת:

הלא יורדי הים באניות אשר ישימו אלפי זהב נכאת צרי ולוט משי שני וארגמן ובגדי צמר ופשתים על לוח ארו. וישלחוה בים הגדול כאשר יהיה שמה הרוח. ואם בעליו עמו: חייו תלואים: וכפשע בינו ובין המות, אם יהפוך ה' רוח חזק יתקענה בסלע. רגע תתהפך או תשבר ואין מציל יעזוב חיים ועושר יחדיו:

טוב מלא כף נחת הצחוק הממלא יד האדם בקלפ“ים וקובי”אות ממלא חפנים עמל רוכבי ימים: אשר יעמולו לרוח: לראות אם מצפון יאתה ממזרח או ממערב:

גם אוהבו מלאכה האלקי“מייה האומרים בלבת תחת הנחשת אביא זהב יומי לעשות מכסף חי כסף צרוף ומזוקק: יבלו ימיהם בין הנור לכירים: כופּת באש בחם ורוח יוציאו: יפזרו אשר בידיהם: ואין כסף: כי אם כס”ף כסף: המה חושבי מחשבות למשות בזהב ובכסף ובנחשת: ומדחי אל דחי ירדו בדעת' מזהב לכסף ומכסף לנחושת וסוף פניהם ילבשו בשת:

ויש אשר לריב ומצה יאמר האח, בפרוטה יחל להזמין רעהו אל השופט, יתן למורשה ולמדבר בעדו לנכח ושלא לנכח. לסופרים ולמעתיקים היום ומחר ויחזור ויתן עד יצא נקי מנכסיו ומאין עוד סלע או זוז יצא משפט מעוקל והצדיקו את הרשע. גם על זה יאמר ומשפטים בל ידעום הללויה:

וכמה דרכים יש להפוך ד"ם האדם מבלעדי הצחוק. ואין איש מדבר תהפוכות ביחס עליו:

וכבר אמרו חז"ל מי שהניח לו אביו מעות ורוצה לאבדן ילבש בגדי פשתן וישתמש בכלי זכוכית וישכור פועלים ואל ישיב עליהם:

ולו היה כדבריך הצחוק דבר קרוב לאבוד, יאמרו, ילך ויצחוק. סימן לדבר כי לא נופל הוא משאר עסקי' התלויה בממון. ויקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט:

אלּדד

מה עזרת ללא כח. חפצת לצדק הממלא הארץ חמס. כך מקובלני מבית אבא אבא. שלשה גופ' עבירות אבות נזיקין נבראו בעולם, והם הצחוק, והקבה (ר"ל הבלענות) והזנות. סימן לדבר הזרו“ע, והלח”יים, והקב"ה. גדול שבכולן מופלג ברעם. והוא הצחוק:

וראה, כי השנים האחרים באיש מכח יצר לב האדם רע. המדיח והמסית לאמור. חטוף אכול חטוף הטוב שמי וכו' וחיך אוכל יטעם לו. וכן אשה זרה אמריה תחליק ורבים חללים תטיל כי כל הבשר חציר ושעה אחת של קורת רוח בע"הז מצודה פרושה כי ירגיש בהנאה לא יזכור ימי עולם:

אמנם מה יתן לך ומה יוסיף לך הצחוק הזה. אשר איננו מהכח המתאוה ואשר עדן לא היה. אין בו לא משלוות הרשעים ואף לא מיסורי הצדיקים. מה יועיל איש כי יענה בו. ומה נהנה ממנו. כי אם צרה כמבכירה. כי יעטוף ישפוך שיחו ובמר רוחו יברך אלקים ומלך. כי יתן בכו“ס עינו. או הע”ץ נשא פריו. או כי אפס כסף. או חרבו תבר בלבו. אז אין שלום בעצ"מיו: אף כי אם תאכל ושבעת וברכת את ה' אלהיך. ובמלא בטנך לא תאכל עוד. עד אשר יטחנו ברחיים כחות העיכול. או דחו במדוחה את המותרות וכי יזקין יסור ממנה בקצת כי יבטלו הטוחנות. ולכל הפנים לא יחיה האדם. אם לא יאכל וישלם תמורת הנתך:

וכן אם תתן לנשים חילך. אז תתענג וחלף ועבר ולעת זקנה ושיבה ירחק ה"בל הכוסף ההוא. והיה אמונת עתו. עם כי דרך גבר בעלמה הטבע גוזר כן: אמנם הצחוק רעה מחורשת מהאנשים לא מטבעו של עולם. ואין לו קץ ותכלית מעלם ועד זקן. כי עיני האדם לא תשבענה. כי ירויח וכי יפסיד. במחשבה פוסלת לאמר אשוב על כני. והוא לא ירפנו ולא יעזבנו ואחריתו יהיה נבל. ואל מי תדמנו וישוה ותאמר עליו קדוש:

מידד

שנאתך תעורר מדנים אל הצחוק לדונו לחובה מכל המטרידים. והוא לא כן. כי השנים הן הן גופי עבירה באמת. ובפרט לעם עם ישראל שומרי תורת ה‘. וזה יביא אפי’ כדברך לידי עבירה בלבד וגזירה לגזירה לא עבדינן זולל וסובא נסקל. פן יאכל נבילות לתאבון. ונואף אשה משחית נפשו הוא. כי זמה היא ועון פלילי. כי יביאנו יצרו לחטוא ובעל בת אל נכר או יבא אל אשת רעהו מעוות לא יוכל לתקן יצילנו ה' מאלה כי שאול ואבדון ביתם וחדרי מות: והצחוק דררא דממונא צדיק וישר הוא אין בו ספק חלול. כי אם טוב וישר בעיני האלקים לקבותו משם. או ישלח לו את הברכה. תן הוא משום דרכו. הלא הוא ככל המון משא ומתן בני האדם:

 

פרק ג    🔗

בו ישתדל אלדד להוכיח שמצחק עובר על כל עשרת הדברות ומידד משיב כהלכה:

אלּדד

אם בחבלי האדם תמשוך דברים להשוותו על הסחורה. על כי כמוהם כמוה ירבה או ימעיט הון וממון ומחמדי תבל: איככה תוכל להצילהו. אם נודע כי אף יפעלו עולה כל אשר בדרכיו הלכו. כל אחד מורד בקונו ונוסע. על קחתם כסף אחיהם בגזל ורשע. מבלי תת להם דבר תחתיו. ולא בעמל ידיהם:

אם תשכיל היטב תראה, כי המצחק עובר על כל עשרת הדברות. יסוד תורת משה ונבואתו. מקובלים לא לבד לעם ישראל קדוש ה'. כי גם לאומות אשר אנחנו יושבים בקרבם:

וראשונה, על אנכי ולא יהיה לך וכו' עד זכור וכו' אשר כלם יזהירו על ע"א ואלקי נכר. הוא בודאי עובר עליהם:

כי כאשר ריקם ישיבוהו כוכבי שמיו, יצא מדעתו ומלא חמה וכעס. ומבואר לנו מפי חז“ל כל הכועס כאלו עובד ע”א:

ויותר בדור אמרו אין מצחק אלא ע"א. שנאמר ותרא שרה את בן הגר וגו' ונאמר וישב העם לאכול ושתה ויקומו לצחק:

ולא תשא את שם וגו' דבר גדול גלוי לכל העמים. כי בכל רגע ובכל שעה: על כל דבר פשע או הפרש יתחדש. נשבע להרע אלפים שבועות שוא ומדוחים. הדוחים את נפשו לארץ אופל וצלמות:

זכור את יום השבת וגו'. אם יהיה איש מצחק ע“ש בין השמשות. וימשך הדבר המאבד בתחולת ממושכה להחזיר אבידה לבעלים. והמרויח אשר לא ישבע כסף יקדש עליהם היום. ונמצאו מחללים את השבת. ובדרכים אחרים ג”כ יקרה להם כזה:

כבד את אביך וגו‘. כי יהיה למצחק אב ואם ויסרו אותו. יתרו בו להנחם על הרעה. יתכן אשר עבר ושנה ונעשה לו בהיתר. לא ישמע לקולם. ויענה קשות. ימרר את חייהם כלא יזכור איש אמו ואביו תיראו. ובראותו באבדן כספו תבער בו אש קנאה ושנאה נגד רעהו או כי תואנה הוא מבקש להתווכח. לאמר לא כך היה. ואתה רשע חלל תקפוץ לקחת אשר לי בגזל וחמס. ואם יענה רעהו מתרומת הדברים. אין להם סוף קרוב הדבר לתת חרב בידם, להרוג איש את קרובו. נגד דבר ה’ לא תרצח:

בין נשים יתערב. אף בכעסו ידבר ניאופי' וניבולים, וארז“ל המנבל פיו אין לו חלק לע”ה כי פה מחתך. וכלי המעשה גומרין. ונאמר לא תנאף:

וכאשר ערום ישאר ואין כסף כל מחשבות לבו רק רע כל היום לגנוב במסתרי'. ללסטם את הבריות. מקום ומצפה למלאות חסרונו. סופו יהיה כשר האופים עבד פרעה. בין הארץ ובין השמים. כי לא יחוש ללא תגנוב:

ואם רעהו יצחוק ותנאי התנו ביניהם בשותפות חלק כחלק כמתלהלה ואיש זר יעיד לזכות שותפו. כי יאמרו, יבא השלישי ויכריע. ולא תענה ברעך עד שקר ישליך אחר גוו.

ואם ללא תגנוב לא יחוש, עא"כו כי לא תחמוד לא ישמור אך כי כל אשר יראו עיניו, לבו יתאוה תאוה. ועינו לא תשבע לעולם ועד:

ראה. אם לא גדלה לשמים דעת הצחוק הבליעל הזה. מעביר על כל תורת אלקים חיי' שבכתב ושבעל פה. ואחריתו מרה כלענה לא ינקה הנוגע בו:

מידד

ברוב דברים תדבר רשע על הצחוק הזה. ובכל זאת דבר לא דברת ומום לא הטלת בו, אשר לא ימצא בכל מעשי אדם:

כי כעס בחיק כסילים ינוח אף על כל דבר קל. ונבון מאריך אפו בכל עת:

וראיתי אני אתמול אדם אחד אשר אבד ארבע מאות זהובים ובכל זאת לא פתח את פיהו ולא קלל את יומו. רק פעם אחת אמר אתה השם הצדיק. וגם הכרתי איש אשר שמע כי באה התבואה בזול. והוא היה סוחר דגן ותירוש. ועלה לראש הגג ונפל ומת:

ומשכנות השבועות המבוקעות והרעות אנה יהיו. כי אם בין הסוחרים לקיים דברי ממכרם וקנינם:

וחשש חלול שבת. כמו כן בחייט ורצען. וכל עושה מלאכה מתאוה להשתכר ביותר:

וכן להקלות אב ואב רצוח ונאוף. רבו המטרידים המביאים להם:

ובשעת הצורך ספק גניבה. כמוכן בכל עני בעניו. כי לא הגנב יתלה על העץ. כי אם רוע המזל וקשה יום:

ועדות שקר. בכל שותפות יוכל להיות. והחמדה מבלעדי זה בקרב איש תשכון:

כללו של דבר. איש צדיק תמים יהיה בסחורתו ובצחקו ג"כ. ואיש בליעל ירשיע בזה ובזה:

וצא נא אתה וחשוב. כי אם היה זה גזל ועון גדול מנשוא, כדבריך, כבר היו אוסרים אותו חז"ל עלינו ועל זרענו, איסור גמור ברור ומוחלט. אחרי אשר נודה בשערים כי כוונו להרחיקנו לא מפשע ורשע לבד, כי גם מכל דבר המביא לידי זכרון עבירה. ועשו גדר לגדר וחומר לחומה, בחכמה רמה ותמימה. ועל זה לא נשאו קול. כי לא מצאו בו ערות דבר ושוא כאמריך:

 

פרק ד'    🔗

בו ירצה אלדד להוכיח מהתלמוד ומשאר הפוסקים, כי המצחק פסול לדון ולהעיד. ומידד משיב ההפך מדברי הם עצמם:

אלּדד

אם קרית לא שנית. כי תאמר בלבבך, לא ימצא בדברי מורינו, מספרים בגנות הצחוק ואוסרים אותו:

לכה ואקחך על מקום אחד: אפס קצה כלימתו תראה, הוא במסכת סנהדרין פ' זה בורר דתנן התם. אלו הן הפסולין. המצחק בקוביא. והמלוה ברבית. ומפריחי יונים. וסוחרי שביעית וכו':

אמר רבי יהודא אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא וכו' ופירש"י כולן מעין גזלנין הן, והתורה אמרה. אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. ובגמרא, המשחק בקוביא מאי קעביד, אמר רב ששת, לפי שאין עסוקין בישובו של עולם:

ומה יאמרו עוד על היותו כחמס בעיניהם ואסור. אחרי אשר פסלו כל הולך אחריו לדון ולהעיד. וזה שמו אשר יקראו לו. רשע ואיש חמס:

ודברי רב ששת יפילו תחלת דבריך, אשר אמרת כי דומה הוא לשאר הדברים ההכרחיים ליישוב, באומרו, שאין עסוקין בישובו של עולם, וקיימו וקבלו הפוסקים ראשונים ואחרונים. לאשר ולקיים כל האיסור הזה:

הרמב“ם פ”ו מהלכות גזילה כתב: המשחק בקוביא הרי זה גזל מדבריהם. אע"פי שברצון הבעלים לקח. הואיל ולקח ממנון חבירו בחנם דרך שחוק והתול הרי זה גוזל וכו‘. והמשחק בקוביא עם הארמי אין בו איסור גזל: אבל יש בו איסור עוסק בדברים בטילים. ואין ראוי לאדם להתעסק כל ימיו אלא בדברי חכמה ובישובו של עולם וכו’ ובהלכות עדות ובהלכות מכירה ובמקומות רבים כתב כזה:

וסמ“ג עשין סימן ע”ג כתב: המשחק בקוביא הוא גזלן מדבריהם, וכן כתב הטור והרשב“א בתשובותיו דאסור לשחוק בקוביא. ואיך תאמר כי אין אומר ואין דברים בין רז”ל על איסור הצחוק ובלי נשמע קולם וכולם דוחים אותו בשתי ידים. ואומרים לנו סורו לא תקרבו ולא תגעו בו:

מידד

לּבּךְ אל ימהר להשיבני מההיא דסנהדרין פ' זה בּורר. כי גם מעיני לא נסתרה וידעתי כי עליה סמך כל פוסק באשר דבר רע על הצחוק:

ואף כי גם אם מסקינן הלכתא דפסולין לדון ולהעיד מדבריה' כבודם במקומם מונח: דבעדו הוקשו למלך: ובדין נמצאו בקיים מעון: ולא תארע תקלה על ידם: כדתנן באבות המושך עצמו מן הדין פורק ממנו איבה וגזל וכו' אכן לענין דינא לא משום גזל נפסלא: דמרכינן עלה בגמרא. המשחק בקוביא מאי קא עביד. א"ר ששת וכו':

מדבריך מאי קא עביד. כלומר למה פסלינן ליה. דאי משום גזל. ליתא. ולזה א“ר ששת לפי שאין עסוקין וכו': ורש”י דסבר טעמא דכולן מעין גזלנין הן. לא רצה בזה לפסוק שיהא הצחוק אסור משום גזל. אלא אמר מעין, דסביר וקביל דאין עסוקים וכו‘, יהיה בו מעין גזל כמו שהיום מיסרים הבטלנים על שם סופם, אפילו שלא יעשו עולה וכתב הנימוקי יוסף, הא דלא פסלינן ליה משום גזל, דהא אסמכתא היא. אמרו בגמרא דכל כי האי גוונא לאו אסמכתא היא. והאריך בזה. עיין שם. ורב ששת דאמר שאין עסוקין כמו שאמר לעיל. אייר’ כרב יהודא, דאמר, אימתי, בזמן שאין לו אומנות אלא הוא, אבל יש לו אומנות בלא הוא כשר:

וזה לא יפיל מדברי ארצה, כי כל בעל מלאכה יחידה לא יעסוק בישובו של עולם, ואפילו אמרו כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון ק“ו לצחוק או דבר אחר. כי לא טוב היותו לבדו. ועל דברי רבינו משה בר מיימון ז”ל כתב המגיד משנה, המשחק בקוביא זה גזל מדבריהם זה קצת תימא אצלי, דהא משמע פרק זה בורר, דההיא אוקמתא דאמרת אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא אירחיא, וקיימא לן כרב ששת, דאמר כל כי האי גוונא לאו אסמכתא היא, דהא מדעתיה קא יתיב ליה וכו'. ואם כן מנין לנו גזל מדבריהם, וצריך עיון, וכל שכן שרבינו עצמו פסק פרק עשירי מהלכות עדות שאין המשחק נפסל אלא כשאין לו אומנות אלא הוא:

וספר מצות גדול הוא ג“כ כתב בלאוין סימן רי”ד דליכא איסור בשחוק קוביא. מכל זה תבין, כי האוסרים עצמם אשר הבאת לראיה, הפה שאסר הוא הפה שהתיר:

ואיך תדבר, הנה בעל שלטי הגבורים הביא כל דברי הגאונים האלה. שקול וטרי בהון. ומשקה דידייהו מדידייהו. ואוקי ומסיר דלעולם כשיש מעות על הדף הצחוק שרי, דאין בזה משום אסמכתא. דכשאין הצחוק תלוי בחכמה גמר ומקני, והא דאמרינן דאיכא בצחוק גזל, מיירי כששוחק באמנה, דלא קנו אלא בב"ד חשוב, דהוי אסמכתא ודאי אליבא דכולי עלמא. ואומר דאיכא מאן דסבר דאפילו בשום ענין ליכא אסמכתא ומאריך בזה עיין שם:

ובאמת עצה טובה קא משמע לן, יכתבוה הצחקנים על לבם תמיד, כי לא טוב לצחוק באמנה בלי מעות על הדף בשום ענין: וכבר שמענו, חדשים גם ישנים מקדמונינו, היו חכמים ונבונים ולא נמנעו מלצחוק בל אשא את שמותם על שפתי, כי לא יאות, ומעשה בכל יום עינינו רואות יודעי ספר ומביני מדע, לא יקפידו על זה ויקומו לצחק, דגליא להון מסקנא דהלכתא:

וגם שמע ותודה, כי דבת הצחוק אין כי אם רוע לב. שנינו המשחק בקוביא והמלוה ברבית, סמוכים ושוים, ונודע כמה גדול איסור הרבית מאיסור הקוביא. דזה איסור תורה, וזה אינו אפילו מדבריהם:

כנ"ל. ובדורותינו כל מלוה ברבית נכבדות מדובר בו. ולא בלבד אינם פסולין לעדות ולדון, כי אדרה, דבר פיהם כמאה עדים דמי. המה ראשינו ושופטינו דיינינו ומנהיגינו. וגזילת העני בבתיהם. דורשים לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך. ונשיכתם נשיכת שועל. והמשחקים עשוקים כקוקים בקוקים. אנשים רקים ארור אשר לא יקים לדבר בגנותּתם:

ועתה אחרי אשר הראיתיך לדעת, כי לא דבר רע הוא הצחוק, אודיעך מדרכי טובו. כי מבחן לכסף. וכור לזהב. ובוחן לבות האנשים. אין כמו הצחוק. ממנו תראה כל מדות המצחק. הטובות או רעות. מי בעל דברים. מי נוח לכעוס. למי יאמר שוע. אם בעל נפש הוא. אם שמח בחלקו. וכל אשר יקחך לבך ממדותיו.

תדע בצחקו פעם אחד ולא תשנה לו: וכאז“ל בג' דברים אדם ניכר בכוסו, בכיסו בכעסו. ואמרי לה בקולמוסו. וי”א ג"כ בצחקו. כי בו נכלל כיסו וכעסו. וגדול מכוסו וקולמוסו: ותועלת גדולה במדות יוציא ממנו גם המאבד בו. כי ירגיל עצמו לסבול מקרי הזמן. ולא ידאג בבא עליו פתאום צורך להוציא ולפזר. כרגיל לישב שוקט על שמריו:

יען הוא ראה הלכה למעשה בצחקו יו' יו', כי עת אשר חשב להרויח אבד. וכי עלה וירד: והושפל והורם. נגלה לפניו כי אין אתנו דבר קיים ונצחי. וכי תבואתו שואה. יברך על הרעה כעל הטובה. ואם יוציא מעות לריק, יאמר מה אעשה הרי הם כאלו צחקתי. ותהי זאת נחמתי. ועל הכל יגדיל שמיה רבא מבורך:

ועוד מן הצחוק יפקח עיני שכלו בתחבולות ילמד חכמת החשבון בלי מלמד. ממנו חכמת הדבור וההגיון. להטות לב חבירו. יראה בו חכמת הציור והתשבורת. כי במחוגה יתוארו כליו:

סוף דבר: המצחק ובפרט בקלפים ובקוביאות, ידו בכ“ל, וי”ד כל בו. בכ“ל בגימטריא נ”ב: והקלפים הכי הוו. וי“ד עם המלה. כ”א. ונקודות הקוביאות כך המה:

גם ממנו נוכל ללמוד וללמד עשות משפט ואהב חסד והצנע לכת:

 

פרק ה    🔗

בו מראה אלדד שיר. לגנאי ולבזיון נגד הצחקנים. ומידד יעננו בשיר. על משקל הראשון מדבר בשבחם:

אלּדד

ומה תאמר על שיר יפה אף נעים ראתה עיני נגד הצחקני' מעשה ידי אחד מהגאונים מספּר כל רעתם. שמע נא אתה ודע לך:

א מצחק בקוביא, מכתו טריה,

ואחריתו שאייה, יקולל בשערים:

ב יפזר ממונו, ויוסיף על עונו:

ומורד בקונו, בשבועת שקרים:

ג ויחשוב כי ירויח, לעולם לא יצליח,

וגם כי יונה אח, וימיו מרורים:

ד וילך מעיר על עיר, מקומו לא יכיר,

והוא עני וצעיר, מדלג על ההרים:

ה וישוב עד דכא, בשבר ובמכה,

בפסח ובסוכה, יבקש הפורים:

ו ראשו פרוע, ובגדו קרוע,

ורעתו ידוע, לו ולאחרים:

ז ויאכל בחפזון, בלא ברכת המזון,

ולא ימצא רזון, בעינוי כפורים:

ח וכל אנשי ביתו, יהיו שונאים אותו,

ויעשו יום מותו, בשמחה ובשירים:

מידד

אל תביאיני לידי נסיון משיר, אשר חבר מי שהיה לבזות הצחוק. אשר עשאו באולי איזה צחקני בשעת כעסו או מי שלא ראה מאורות חכמה זו מימיו. אם שיחסו אותו אל החכם אבן עזרא או אל הרד“ק. מה שלא עלה על דעתם באמת. כאשר יוכיחו קול השירים תחת השי”ר. כי לא בדעת ידבר. ודבריו לא בה"שכל. כראוי לבעלי השיר: ושמע נא ממני תשובתו. בדלתיו וסוגריו עצמם אבן ישר במשקלי כלו יחד ותנועה ומום אין בו כי אם א': אשר הוצרך לענות: כסיל באולתו עצמה אזנך ושמע:

א מצחק בקוביא, מלאכתו נקייה,

וכוסו רויה, ככל איש שערים:

ב ואם טוב לקונו, לאבד להונו:

היות זה עונו, באמרי שקרים:

ג ויאבד וירויח, כסוחר ויצליח.

ורגיל להניח, למתוק מרורים:

ד בלי זה בכל עיר, גדול הון וצעיר.

וצדוק כשעיר, מדלג בהרים:

ה ויראה ברכה, בצחקו בסוכה,

ובימי חנוכה, בפסח ובפורים:

ו מאד רע וגרוע, מנדב לצרוע,

וזוכה ופרוע, וגוזל אחרים:

ז אוכל בחפזון, ושותף במזון,

ועומד ברזון, ביום צום כפורים:

ח צחוק זה ודתו, גדולה מלאכתו,

יהי איש בריתו, בשמחה ושירים:

 

פרק ו    🔗

בו ישתדל אלדד לדבר על לב רעהו מתנגדו ומשביעהו שיודה על האמת, וישמע מידד ויעש כן, ואת עונו הודה ולא בוש:

אלּדד

פום ממלל רברבן, חננך ה' מידד יקירי, ותבונה ודעת בכל אשר תפנה, ורואה אני בחכמתך כי נשינות, תאמר על טמא טהור, ועל טהור טמא, ואין מכלים:

ראיתי עד הנה כי בחדוד בינתך תוכל לטהר את השרץ בשבעים פנים, והנה כן עשית בכל מאמרנו זה אשר דברנו על הצחוק. הרסת כל מבצר ראיותי הטובו' השלכת לארץ כל אשר הבאתי נגדו. ותראה המצחק כגוי אשר צדקה עשה:

ולא היה זה להיות האמת אתך. כי שקר ידבר כל מהללו ויודע אני כי במצפון לבך ובחדר מחשבתך גלוי וידוע לפניך. כי הוא שטן הוא יצר הרע הוא משחית: רק היתה מגמתך להוציא יקר מזולל. כי בזאת יתהלל המתהלל. לשבח הרע ולגנות הטוב. להראות העמים כי הוא פלפלא חריפתא. ולסוף יודה על האמת:

ועתה אשביעך באלקי' הנה, אם תשקור לי ולחוק אהבתנו הקיום מני עד לאמר אם דעתך כן היא על נכון. ותאמין בחייך היות הצחוק מעשה אמת ומשפט. או מה הוא בעיניך. ולמתי אעתיר לך. להכרית מאתך כל שורש רעיון אשר יפנה אליו. ולהיות עתיד לשמור מזוזות פתחי הלימוד והפרנסה והכלכלה:

מידד

ככה השבעתני אשר לא אוכל להתעלם מלהודיעך קשט דברי אמת מטמוני מסתרים:

אני את נפשי הצלתי בדבר הצחוק. ולמדתי עליו זכות כאשר אמרת. לאמר על הרע טוב והטוב רע. לשנן ברק שכלי אשר עלו חזיזים בּרובו. זה כמה שנים יושב ובטל:

אמנם יודע להוי לך, כי גם אני ידעתי. כי כן גדר הצחוק ומהותו הבל ורעה רבה:

אמת כי הגורל אצבע אלקים הוא. וסוף סוף כל עסקי האנשים ע"פ הגרמי' השמים ישקו. וכמות זה כן מות זה.

אכן לא טוב היות האדם משליך עצמו במוחלק אל חוק המערכה, לארוב לר"ה רעהו להשחיתו. או להתחייב בנפשו לאבד ממונו לדעת. כי לא גזר כך יחידו של עולם. רק כי ערום יבין לאשורו. והוא יסעדנו כרצונו:

ואלו בעמל אנוש אינימו. וניחא להון לחרוב עלמא ולברייה. אומרים אפשר דנפול בשעתא דמזוני:

שלשה המה מחמדי עינינו וכל מאויינו. להיות גופנו בכושר. ולהרבות עושר. ולתת לנשמה אושר. ראיתי והנה אין גם אחד מהנה לאיש המצחק. ושלשתן ירחקו ממנו:

ראשונה חיי צער ימים, לבויחיל בקרבו, אוכל כבן דרוסאי, ובתנומות על משכבו לא ינום ולא יישן. קול מלחמה צעקה וקטטה בביתו תשכון. עם יולדיו ומחזיקיו בעתים. ועם האשה וילדים אשר חנן לו ה'. כי הד"ם הוא הנפש. וכאשר יהיה הכיס רק, אין מקום בבשרו מפני זעמו. לבו מהרהר תמיד:

שנית כי אךהבל יהמיון המצחקים. כי יאמינו לתת טרף לביתם מאשר ירויחו. כי בהבל בא ובחשך ילך כל הכסף המובא ממנו. היום מליא לגינא אסתרא. למחר קיש קיש קריא. יצבור ולא ידע מי אוספם:

נכסי רבים ראינו ירדו לטמיון בעד הצחוק הזה. ומעטים הינ אשר שמו בכליהם הון ועושר וכבוד בסבתו. נער יכתבם:

ועל הכל אנו היהודים האומללים, המפוזרים בארבע פנות הארץ. ואדמתינו נהפכה לזרים. אין לנו בלתי אם גויתינו. וכל עושר כבוד מלכותינו הוא בארבע פרוטות ומטלטלים. הנכנס לפרדס צחוק זה, מהרה יציץ ונפגע. והיתה לו נפשו לשלל. כי אין ליהודים אורה ושמחה. שדות וכרמים וקרקעות קרן קיים ועומד. על כן לא יחיל טובו האדם וחי:

והשלישית רק רע כל היום. כי הוא סרסורא דחטאה מכל אשר כן בזמנו. ויפה דברת מעב"ר על כל עשרת הדברות:

ולדעתי אם בשנים קדמוניות היו בני ישראל להוטים אחר הכסילות הזה, כאשר הם היום, לא בלבד חז"ל היו עושים אותו חרם בישראל. כי גם מפי עליון היה יוצא: לא תרצח. לא תנאף. לא תגנוב. לא תצחוק. אלא שלא היו חשודים על שטות זה. מאבד הזמן יקר שבנמצאות. המוטל עלינו להוציאו ברצון בוראינו. ולקיום גופנו בהסתפר בהכרחי:

ובמועדי ה' מקראי קודש. אשרי המחכה ויגיע לצחוק. והשמחה מאין תמצא, כי החג יהפך לקצתם לאבל:

ובאחרית דבר לכלם, סורר ומורה אל הקבוץ המדיני, ואל התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, וכל הבא ועמד עליו, לא יראה יה בארץ החיים, ודיה לצרה בשעתה:

וזה יספיק להודיע לבני האדם חסרונותיו, למען הוציא אותו מידם, כי על הקלפי' והקוביאות יאמר, אשרי מי שלא חמאן: כל זה נסיתי בחכמה, כי אין חכם כבעל הנסיון, והנני שב ומתחרט לא אוסיף עוד ראות פניו, והסכמתי הסכמה שלא על מנת להחזיר בה, להסיר מאתי, כל מחשבות כזאת, יסרתני ואוסר, אקבל מוסרך, אשמע לעצתך:

ואם יפגע בי מנוול זה, אמשכנו לבית המדרש, וזמן חיי שעה לחוד, אתנה לב לישא וליתן בסחורה, לחיות נפשי ונפש ביתי, ברצון נותן ליעף כח, עוזר לכל בא ליטהר:

אלּדד

תבורך מאנשים לאל, ויהי ה' אתך לאשר ולקיים כל אשר בלבבך לעשות, אחרי אשר הסרת מסוה הסכלות הזה מעיניך: אראה בנחמה, כי נמוגותי ונדכיתי בכל עת, אשר שמעתי עליך כי צחקת, נפלאתי עד מאד, איך מצא מקום המעשה הרע, בין שאר דרכיך הטובים ודעותיך היקרות:

ויותר וביותר שאגתי מנהמת לבי, כאשר שמעתיך מהללו ומפארו, אמרתי פה הראוי לדרוש, את החטאת הזה דרוש ידרוש:

ואחרי שמעי, כי מתכונת לזרז שכלל, הפוך בה והפוך בה, וכי גמרת אומר לשוב מצבא העב“ירה, ולא תעבור עוד, שמחתני ותהי רוחי, ולך ישולם חסד כי השמעתני אגב גררא אמרי נועם, ותשביע בצחצחו”ת נפשי:

מידד

נסעה ונלכה ונבוא העירה. כי בא השמש והיום רד. ועוד ימים באים יהיו דברינו במילי דאורייתא, כי אשרי מי שעמלן בתורה. עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר בעולם הזה ולעולם הבא:

תם ונשלּם * ברוךְ ה' לעולם

על ידי הפועל העוסק במלאכת הקודש הזעציר יעקב בר נפלתי שליט“א * הנקרא בפי כל אדם יאקב בוך בינדר מק”ק ווילמרש דארף * וכעת עתה מלאכת שמים באמונה פה ק“ק פיורדא יע”א.

ועל ידי הפועל העוסק במלאכת הקודש הפרעק ציהר ליפמן בן המנוח מהור“ר משה ב”ק מלאך זצ“ל מק”ק פראג