רקע
יוסף קלוזנר
IV הכלים האמנותיים

מן הבנינים אנו עוברים אל הכלים האמנותיים של תקופת החשמונאים. לצערנו, לא נשתמרו עליהם זכרונות היסטוריים ברורים. והחוקרים בזמננו עדיין לא נסו לסמן בדיוק את התקופות השונות של חפצי־האמנות, שנמצאו במעבה־אדמתה של ארץ־ישראל: ה“תקופה היוונית” מקפת אצלם את כל הדורות מאלכסנדר מוקדון עד הורדוס, ולתקופת הורדוס ובניו הם מיחסים כמה וכמה דברים, שהם שייכים לתקופה שקדמה לה. רק שני חפצים אמנותיים נזכרו בדברי־הימים בתור מעשי־ידיהם של החשמונאים ורק כלי־אמנות מועטים נושאים עליהם חותם בהיר של התקופה העברית המקורית הגדולה; ואותם נביא בזה:

 

א) מגן של זהב.    🔗

שמעון בן מתתיהו שלח לרומי כיהודה ויונתן אחיו, מלאכות של שלום ושל ברית, כדי שיכירו הרומיים במדינה היהודית הצעירה, שאך זה עתה נשתחררה מעולה של סוריה, ויגנו על חירותה הצעירה. כדי למצוא חן בעיני הרומיים שולח שמעון ביד ראש המלאכות המדינית לרומי, נומיניוס בן אנטיוכוס, מגן גדול של זהב במשקל אלף מנה (או, יותר נכון, במחיר אלף מנה, שהרי משקל אלף מנה יהא 440 קילוגראם של זהב!)1. די־סולסי אומר: “ברור הדבר, שמגן זה, שנשלח לרומיים כדי לקנות ידידותם, צריך היה להיות חפץ מצוין של אמנות ולא מטיל־זהב פשוט וגלמי”2. לצערנו, אין בספר־חשמונאים דברים יותר מפורטים על מהותה של מתנה גדולה זו ויוסף בן מתתיהו לא הזכיר אותה כלל. 

ב) גפן של זהב.    🔗

דברים ברורים על הערך האמנותי של חפץ אחד עשוי בידי מלכי־החשמונאים אנו מוצאים ביחס אל הגפן של זהב, שנתן אריסטובלוס (השני) בן אלכסנדר ינאי מתנה לפומפיוס כדי שיהא מושל רומי זה על צדו. יוסף בן מתתיהו מביא בשם אסטרבון דברים מפורטים על גפן זו: “מיהודה באה מתנה, שהיתה גפן או גן ושנקראה בשם τερπωλή (סגולה, כלי־חמדה). מתנה זו ראינו עומדת בהיכלו של יופיטר הקפיטולי ועליה הכתובת: 'Αλεξάνδρου βασιλέως 'Ιουδαίων (“לאלכסנדר מלך־היהודים”). את מחירה העריכו לחמש מאות ככר, וכמו שמשערים, זוהי המתנה ששלח המושל היהודי אריסטובלוס3. אנו למדים מכאן, שהיתה “גפן” זו לא גפן פשוטה, אלא מעין גן שלם (בוודאי היו בו לא רק אשכלות־ענבים, אלא גם תמורות, שושנים, פקעים ופטורי־ציצים) ושהיתה נהדרת כל־כך ביפיה האמנותי, עד שנקראה בשם “סגולה” או “כלי־חמדה”. אסטרבון מעיר, שהיה כתוב עליה “לאלכסנדר מלך היהודים”; אבל נותנה לפומפיוס היה אריסטובלוס. יש חושבים, שאריסטובלוס השני נקרא גם בשם “אלכסנדר” ולו מיחסים את המטבעות, שעליהם כתוב ביוונית: 'Αλεξάνδρου או βασιλέως 'Αλεξάνδρου (“לאלכסנדר” או “למלך אלכסנדר”) ובעברית “עלצדרע ש”ג” (או “אלכצדע הג”) – "אלכסנדר (העתק עברי מוזר מאד של השם היווני), שנה ג' " או “אלכסנדר הגדול”![454]. ואולם פלא הדבר, ראשית, שהשם “אריסטובלוס”, שיוסף בן מתתיהו יודע רק אותו, אינו נזכר בכתובת היוונית על גבי מטבעות אלה כלל; שנית, שנוסף על שמו היווני האחד, נקרא אריסטובלוס בשם יווני שני ולא בשם עברי (כרגיל אצל החשמונאים: יוחנן הורקנוס, יהודה אריסטובולוס – הראשון ־־, יונתן־ינאי־אלכסנדר, שלומציון אלכסנדרה, מתתיהו אנטיגנוס), ושלישית, ששמו השני, שיוסף בן מתתיהו אינו יודע ממנו כלום, הוא כשם אביו, – מה שלא מצאנו אצל החשמונאים. ולפיכך נוטה אני לחשוב, שאף־על־פי שנותן הגפן לפומפיוס היה אריסטובלוס, עושה הגפן היה אלכסנדר ינאי אביו, שעשה אותה לא בשביל מושל נכרי, אלא בשביל בית־המקדש; אלא שבנו הוכרח לעשות כמעשה חזקיה כשעלה עליו סנחריב4. ואפשר, שעל גבי הגפן היתה גם כתובת עברית בצד הכתובת היוונית, כמו על המטבעות של אלכסנדר ינאי; אלא שאסטרבון הנכרי ציין אך את הכתובת היוונית5. על כל פנים, לפנינו מעשה־אמנות ממדרגה ראשונה מימי־החשמונאים, וכדאי לציין, שבבית־המקדש שבנה הורדוס, היתה על השער הפנימי מלמעלה, מתחת לכרכוב גפן של זהב וענבים משתלשלים ממנה6. וכן מצאנו במשנה: “גפן של זהב היתה עומדת על פתחו של היכל מודלה על גבי כלונסאות”7. הורדוס חקה אף מעשה־אמנות זה של החשמונאים, כמו שחקה אה רוב מעשיהם המדיניים והכלכליים.

אלה הם חפצי־האמנות המצוינים, שנשארו למזכרת בדברי־הימים למלכי־החשמונאים. עכשיו לא נשארו לנו אלא כלי־חרס וכלי־זכוכית אמנותיים, שנמצאו במעבה־האדמה על־ידי החפירות של שבעים השנה האחרונות.

ג) הקיראמיקה היהודית מתקופת־החשמונאים.    🔗

בקבוקים של חרס ושל זכוכית ומנורות שונות ומשונות ואגנות נפלאים בקשוטיהם הצמחוניים מטפוס יהודי נמצאו במקומות שונים בארץ־ישראל. עליהם מפותחים ענבים ורמונים – סימניה המובהקים של האמנות היהודית המיוחדת8. כי בנוגע לכלי־החרס (להקיראמיקה) מודים אפילו השוללים אמנות מקורית מישראל, שבהם יש למצוא “התחלות (Ansätze) אמנותיות מקוריות”9. וראוי לתשומת לב, שכותבי תולדותיה של האמנות העתיקה מעידים, כי “את הטפוסים הקדומים של כלי־החרס היווניים אפשר למצוא בכלי־החרס, שהוצאו ממעבה־האדמה בארץ ישראל”10. ולא לפלא הדבר: האמנות הכנענית־העברית של יצירת כלי־חרס עברה, ככל האמנות השמית, גם אל היוונים. האמנות היהודית במקצוע הקיראמיקה, כמו בכל שאר המקצעות האמנותיים, היא פחות מפותחת ופחות נאה מזו של היוונים אבל לא פחות מקורית ממנה. ולא עוד, אלא שנמצאו אגנות בארץ־ישראל, שאינם נופלים בנוים האמנותי מן ה“וואַזות” וה“אַמפורות” היווניות היותר נאות.

עברנו על פני עשרים מעשי־אמנות וכלי־אמנות, שהשתדלתי להראות את מוצאם החשמונאיי, ואין ספק בדבר, שחפצי־האמנות המנויים על־ידי אינם אלא חלק מן האמנות של תקופת־החשמונאים. איני מומחה לעניני האמנות העתיקה: רק תולדות בית שני הוא מקצועי המיוחד, ורק על־ידי חקירה במקצוע זה באתי לידי מסקנות אלו. מומחים גדולים וטובים ממני באמנות העתיקה ובחקירת־הקדמוניות של ארץ־ישראל ימצאו הרבה יותר ממה שמצאתי הפעם. לא באתי במאמרי זה אלא להעיר את תשומת־לבם של האמנים והחוקרים על מקצוע חשוב זה של האמנות העברית העתיקה, שעדיין הוא מונח בקרן־זוית.

ואולם אף המעט שמצאתי יכול לסתור בהחלט את דעתם של רנאן, אדוארד מאיר, ועוד שהיהודים בימי־חירותם, בתקופת־החשמונאים מלאת האור והזיו, לא יצרו כלום ממה שנצרך לתקון־העולם ושפור־החיים. דעת רנאן עצמו, ש“בית־החפשית”, “קבר־זכריה”, “יד־אבשלום” ו“מערת־המכפלה” נבנו בימי בית־חשמונאי, סותרת את דבריו הקשים על ה“אבטונומיה־היהודית”. להתחרות באמנות ביוונים לא יכלו היהודים בימי־החשמונאים; אבל מי מן העמים השמיים הקטנים עם הגדולים יכול היה להתחרות בהם? ופרס הגדולה והאַרית – כלום היתה לה אמנות מקורית, שתִּשְוֶה בהדרה להיוונית? ואפילו הרומיים – כלום להם היו זֶבְכְּסִים ופידיאַס? כלום אף הם לא היו מחקים את היוונים כקופים את בני־האדם?

הגיעה השעה לשים קץ להשקפה, שהיהודים אף בימי־חירותם לא עסקו אלא בתורה, באמונה, במוסר ובדינים בלבד. אין ספק בדבר: רק בכל הנוגע לאמונה ומוסר היו היהודים ראשונים, כמו שהיו היוונים ראשונים בכל הנוגע למדע ואמנות. בתרבות חיצונית, במדע ואמנות לא היתה האומה הישראלית ראש וראשונה. אבל אומה היתה ולא כנסיה דתית – וכל דבר לאומי לא היה זר לה. לא היו זרות לה גם מלחמות של כבוש. גם פוליטיקה כלכלית וימית נבונה, גם תרבות חמרית מפותחת למדי. ולא היתה זרה לה גם אמנות לאומית מקורית. אמנות זו לא נקתה מן ההשפעה הקדומה של המצריים והאשורים, ובפרט של הפיניקיים, שהאמנות העברית התלכדה באמנותם של אלה והיתה כמעט לאחת; אבל נשארו בה סימנים לאומיים מיוחדים – הקשוטים הצמחוניים של עם עובד־אדמה ואוסר־פסלים. ודאי, שלא נשתחררה מן ההשפעה המאוחרת של היוונים והרומיים; אבל הרי אף אלה האחרונים הושפעו מעמי־שם, באופן שקשה להפריד באמנות היהודית בין מה שקבלו היהודים מן היוונים ובין מה שקבלו ביחד עם היוונים מאחיהם העמים השמיים.

אפשר לטעון ולומר: אין אמנות יוצרת במקום שאין המשכות (Continuität) של היצירה האמנותית ואין אמנות מקורית במקום שאין האמנים היוצרים בעלי־אישיות ובעלי־שם. בנוגע לטענה ראשונה, הרי כבר ראינו למעלה (במקום שדברנו על המטבעות), שהקשוטים הצמחוניים הוסיפו להתקיים לא רק בתקופת הורדוס ובניו ולא רק בבתי־הכנסיות הגליליים מסוף תקופת־המשנה11; הם הוסיפו להתקיים אף בתקופה הביזאנטית. ולא רק ביהודה ובגליל אלא אף בעבר־הירדן, ברומי (הקאטאַקומבות) ובאפריקה (חמם־ליף על־יד תוניס), ואפילו בבתי־הכניסה של הנוצרים. ואופן־הבנין העברי הקדום, בנין ה“חיץ” וסתות־השפה, וכן גם בניני־הקברים בצורת כּוּכים, – אף הם נתקיימו דורות אחר דורות. הרי שהיה המשך לאמנות־התבנית העברית. ומה שנוגע לאמנים יוצרים בעלי־אישיות, ראוי לשים לב, שאף בבבל ואשור, שבניניהן האמנותיים מפליאים כל לב, אין אנו יודעים אף בנאי. פַסל או גַלף אחד בשמו. וכל אמנות נפלאה זו היא בת־בלי־שם, כאילו היתה יצירה עממית גמורה. במצרים נשתמרו שם אחד או שנים. ואולם אף שמות של אמנים עבריים נשתמרו על־ידי הכתבות. שנמצאו בבתי־הכנמת הגליליים: יוסי בן תנחום מכפר־קנה [כנה], שכנראה, אחד הוא עם יוסי בן נחום מגוש־חלב, יודן בן תנחום מצפורי, יוסי בן לוי ואלעזר בן יונתן, שניהם מכפר־ברעים, ושלום בן לוי ממירון. שהאחרון היה אמן, שעשה חלק מקשוטי בית־הכנסת במירון ־־ בזה מודה גם ד"ר שמואל קליין, שחושב את שאר השמות לאותם של נדיבים עשירים, שבכספם נבנו בתי־הכנסיות או חלק מהם12. ואולם יותר קרוב לשער, שלפנינו אמנים עבריים13, וביניהם גם שני זוגות של אחים (יוסי בן תנחום ויודן בן תנחום, יוסי בן לוי ושלום בן לוי), ומי שבנו בתי־כנסיות נהדרים כאלה לא היו בעלי־מלאכה פשוטים, היו לא אוּמנים, אלא אֳמָנים. מימי־החשמונאים לא נשתמרו שמות הרבה של אמנים כמו שלא נשתמרו שמות כאלה בבבל ואשור. עדיין לא היה נהוג אז לקיים את שם האמן על יצירתו.

היתה, איפוא, גם אמנות מקורית לישראל. אומה בעלת־כשרונות, בת־חורין יושבת בארצה ועובדת את אדמתה, אי־אפשר לה שתהיה חַדצְדָדית: אומה חדצדדית14 היא בעלת־מום, ובעלת־מום לא תברא דבר שלם בשום מקצוע, כבכל עם־גאון, היה מפותח אף בישראל צד אחד ביותר: צד האמונה והמוסר. ולפיכך – תורת־החברה ושירת־הלב. אבל אף שאר צדדי החיים לא באו בו לידי התנוונות. רק ההנָסחוּת מעל אדמת־מטעו הפסיקה בישראל את התפתחותם של כל אלה צדדי־החיים, שאי־אפשר היה לעשותם כתורת־ישראל, “מולדת מטולטלת” (כבטויו של היינה). אבל עם ההשתרשות באדמת־המולדת, שהולכת ונעשית לעינינו, חייבים אנו לשוב אל אותם הגידולים האמנותיים, שצמחו על הקרקע היהודי הבריא בימי־החירות של מלכי בית־חשמונאי. ואז תגדל ותשגשג ותפרח האמנות הישראלית העתיקה־החדשה ותהיה לכבוד לעם־ישראל, לברכה לארץ־ישראל, למופת לבני־שם, שאבותיהם הקדומים היו מופתינו, ולשם ולתהלה בקרב כל עמי־אירופה, תלמידינו ומורינו כאחד.


1.png

2.png שרידי הבירה (מצודת אנטוניה)

3.png הר מְצָדָה (דרומית־מערבית לים המלח)

4.png ברכות שלמה (בדרך מירושלים לחברון)

5.png קבר זכריה ובית החפשית (קברות בני חזיר)

6.png יד אבשלום

7.png קבר אם העמודים (לפי M. de Vogüè)

8.png קברי הסנהדרין (עפ"י “ארצנו”, חלק א')

9.png פנה בחומת מערת־המכפלה (לפי M. de Vogüè)

10.png צלוחית עתיקה של זכוכית בסגנון יהודי (עפ"י פֶירו ושִיפיה “תולדות האמנות”)



  1. השווה חשמונאים צ', י“ד, כ”ד, אל ט“ו, י”ח.  ↩

  2. עיין: De Saulcy, p. 378  ↩

  3. קדמוניות, י"ג, ג‘, א’.  ↩

  4. מלכים ב', י“ח, ט”ו–ט"ז.  ↩

  5. עיין גם המאמר הראשון בספר הנוכחי.  ↩

  6. קדמוניות, ט“ו, י”א, ג'.  ↩

  7. מדות, פ“ג, מ”ח.  ↩

  8. עיין: 359,I Perrot et Chipiez; ועיין גם־כן שם, ע' 246.  ↩

  9. עיין: Benzinger, Hebr. Archäologie, SS. 228, 231־232  ↩

  10. עיין: 367,I Perrot et Chipiez  ↩

  11. בימים האחרונים יצא ב. מייסטרמאן (Capharnaüm et Bethsaide Paris 1921) להוכיח, שבתי־כנסיות אלה נבנו קודם החורבן על־ידי יהודים גליליים נוטים להצדוקים, והדבר צריך עיון אם אין להקדימם עוד יותר – עד תקופת־החשמונאים.  ↩

  12. עיין: S. Klein, Jüdisch־palästinisches Corpus inscriptionum S. 74–80  ↩

  13. עיין: Kohl־Watzinger, Antike Synagogen in Galiläa S. 17  ↩

  14. “חדצדית” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות