אם ישנה תשובה ציונית לקאטאסטרופה היהודית-גרמנית, הרי איננה יכולה להיות בלתי אם זאת: שעת יציאת מצרים הגיעה. כיצד? איך? חצי מיליון? יהודים משורשים מדורות בגרמניה, יהודים “זרים”? איך יפליגו, איך ירדו באניות? מי ירשה להם להפליג, מי ירשה לרדת? מה יעשו כאן? כיצד נקבל את פניהם? קושיות בלי סוף, ואסור תכלית אסור, לבטלן, לזלזל בהן במה שהוא. חיי אנשים חיים תלויים בקושיות אלה. גורל המפעל הארץ-ישראלי תלוי בקושיות אלה. אלא שהן כולן נסתרות על ידי קושיה אחרת: אם לא עכשיו שעת יציאת מצרים, אימתי? כשיהיה מצבם של יהודי גרמניה כמצב יהודי רוסיה, כשהיו מוקפים גזירות ושמדות, כבולי ידים ורגלים? כשיחתך דינם של ההסתדרות הציונות וה“חלוץ” והמלה העברית? ועוד דבר: כלום לא-יציאה איננה מלווה בקושיות? הן מעמדם וכבודם של יהודי גרמניה כבר נחלת העבר המה. פרנסתם, חייהם עצמם תלויים בנס. וארץ-ישראל איננה כבר זו שהיתה לפני חמשים שנה – וכבר אז היתה חובה ציונית לבוא ואפשר היה לבוא ואלה אשר באו והיה בהם כוח לעמוד במבחן הארץ-ישראלי, כלום הפסידו לעומת אחיהם שלעגו ל“פנטסטים בטלנים” ונשארו ברוסיה ובאשכנז? ארץ-ישראל של היום איננה גם זו שלפני חמש שנים – ואז בודאי אפשר היה לבוא, לפי כל הדעות. ואשר לקושיות – אכן הן מרובות וחמורות מאד אלא שפירושן: על מכשולים מרובים יותר וחמורים יותר יש להתגבר. הציונות הבטיחה לתת תשובה לשאלה היהודית, היא לא הבטיחה, אף פעם לא הבטיחה, לתת תשובה קלה, כלומר, תשובה שאיננה דורשת כל התגברות על מכשולים מרובים וחמורים. תשובה כזאת הבטיחה תורת האמנסיפציה, ומה יצא מקלות זאת, גלוי עתה לעיני כל.

אם תנתן לציונות לבצע את תשובתה במלואה או רק בחלקה, במשך תקופה קצרה או ארוכה בערך, לא בה בלבד תלוי הדבר. חובתה: לתת את התשובה הזאת ולאמץ את כל כוחותיה לביצועה, ואם עוד ישנם לציונות ולעם העברי המרוכז סביבתה, רוח התישבותית גדולה, כוחות פוליטיים, השפעה צבורית, כשרון ארגון, תבונה דיפלומטית, מחשבה מדינית, בני-ברית – את כל אלה עליה לגייס למילוי צו-השעה, שלא היתה כמוה בכל תולדות התנועה.