רקע
משה בילינסון
ההתישבות העובדת

אם ישנו שטח פעולה ישובית אשר ידעו עובדיו להשתחרר, כמעט לגמרי, כמעט ללא שריד כלשהו, מן השמרניות הזאת, ידעו להסתגל לתנאים חדשים, ידעו ליצור כשנדמה היה שסתומות כל דרכי היצירה, הרי זאת היא ההתישבות העובדת של השנים האחרונות.

בתור הופעה כללית יש לציין, שכמעט כל הקבוצים במושבה יצאו מתקופת הגרעונות ונכנסו לתקופה של התחלות התישבותיות הנעשות בלי תקציבים וע"י עבודה עצמית וחסכונות מעבודה שכירה.

במה עלתה לקבוצים התאמצות הזאת – שאלה לחוד. ואולם מנין לנו, באוירה הציונית הזאת של אזלת יד ושל התאוננות שוא ושל בכיה כללית על הירידה הכללית, מנין לנו שפעת הכוחות, שפעת היזמה הזאת? מנין קשי העורף וחתירה ללא ליאות אל המטרה? מנין התבונה ההתישבותית הזאת, אשר כל המומחים ופסיידו-מומחים שלנו יכולים לבוא וללמוד ממנה? הלא בפועל המושבות הכתוב מדבר, אשר רק אתמול היה סמוך על שולחן אבא-אמא בגולה, וגם כיום, על פי רוב צעירים לימים המה.

מה רבה, לפעמים מה חריפה היתה הבקורת על ההתישבות העובדת, מה מרה התרעומת על הבזבוז ועל אי-משקיות וכו'. אם צודקת היתה הבקורת, ואם בלתי צודקת “שכר למוד” זה לא לשוא שולם. בוא הצעירים האלה, המזויינים ברצון להאחז בקרקע, באותו קרקע שישנו כרגע בעין, באותו קרקע העומד בשעה זו לרשותם, והתבוננו וחקרו ולמדו ונצלו את הנסיון של העבר ושל ההווה במלואו והפכו על פיהן את כל התורות ואת כל החשבונות ואת כל הנבואות. במה הצליחו? לא יכלו להשלים עם הקפאון והירידה וחוסר האמצעים – ולא השלימו. משכרם – שכר פועל המושבה. תוך מלחמת יום-יום על זכות עבודתם, מוקפים אוירת זרות ואף שנאה, הקימו קנינים רבי-ערך לעצמם ולצבור העובדים כולו. וכלום רק אצל פועלי המושבות ככה? צא רגע מן העיר. תעבור שנים שלושה משקים, תביט מה מתרחש בעין-חרוד ובנהלל – למה לך המשקים “המקובלים” האלה? והן שם “קבלו תקציבים” – תביט מה נעשה בגבת, תביט מה נעשה בעמק חפר, המוקפים ביצה, העומדים כל שעה ושעה תחת איום התפרצות הקדחת, הם מקימים משק משכר העבודה ביבוש אדמות הקרן הקימת ובפרדסים פרטיים, באותם הפרדסים, אשר עבודה ערבית טהורה שלטה בהם עד בואם. תביט מה נעשה בארגון ויתקין ובארגון העמק (לא חלוצים צעירים, אשר אתמול ירדו מן האניה וליחם לא נפגם – שנים רבות פזרו את כוחותיהם, מתוך פזרנות ללא חשבון הרגילה אצלנו, בכמה פינות העבודה, עד שזכו לכך שהתנועה תתן להם פסת קרקע – לא יותר! – להאחז בה) – ונוכחת לדעת, מה רבים אוצרות האופי ואוצרות היצירה הטמונים בציבור הפועלים החקלאיים.

אם יש שמחה, שמחת יצירה, הרי זאת היא. אם יש נצחון, נצחון העובד, הרי זהו. לאור השמחה הזאת, לאור הנצחון הזה, מותר לשאול: האמנם “השיתוק” והירידה, אשר אנו כה מרבים להתאונן עליהם, מחויבי המציאות הם? והן מה היינו עושים בתקופת השיתוק והירידה דוקא, אילו אותו כשרון-ההסתגלות וכשרון המעשה, אותו קשי העורף, אותו ריכוז בשאיפה אחת – התישבות, עליה – אותה הסתפקות במועט בשביל הפרט ואותו רעב “שאינו יודע שובע” בשביל המפעל, היו שולטים גם למעלה, בלונדון, ניו-יורק, בירושלים וכו'?


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות