הציונות הכניסה סכומים גדולים לארץ עניה. הציונות עשתה בה פעולה “מלאכותית” מבחינה כלכלית. אנו חשפנו את האוצרות אשר באדמה הזאת. אנו למדנו – את כל אשר עינים לו ו“חוש עסק” – להעריך את “המדבר הזה” ואת “השממה הזאת”. הארץ האוכלת את יושביה התחילה לכלכל אותם. היו להתפתחות זאת גם גורמים אחרים – הכבוש האנגלי, ה“צפיפות” אשר הרגיש בה ההון הבין-לאומי בארצות מיושבות אחרי המלחמה – ואולם הציונות היתה לגורם העיקרי של הפריחה הכלכלית בארץ-ישראל. אך ערכה המעשי של ההכרה הזאת – אפס הוא. הן, לא בפריחה כשהיא לעצמה רצינו ולא אליה שאפנו. מה לנו ולפריחה הזאת אם לא תהיה לפריחת הארץ העברית? אם ההיסטוריון של ארץ-ישראל העתיד לבוא יכתוב כעבור שנים, בספר תולדות הארץ: “הציונות יש לה חלק רב בהפיכת הארץ מפרובינציה כלכלית נדחת, אשר אילי הון לא רצו בתחילה לשמוע עליה והתחילו לעבוד בה רק אחרי שהאידיאליזם הציוני סלל להם את הדרך” – הרי תהיה זאת בשבילנו נחמה מרה מאד, נחמה אשר שמה האמתי יהיה יאוש. כי לא לשם כך קם בעם ישראל האידיאליזם הציוני לבעבור ישמש זבל להון המחפש לו רווחים. ההיסטוריה יודעת דוגמאות לא מעט, אשר כוח טהור, מחשבה טהורה, לב טהור, שימש לא יותר מאשר זבל לצמחי הניצול והבצע של הון. גורל זה צפוי גם לציונות, אם לא תדע לעשות מפריחת הארץ את פריחתה היא ורק זאת בלבד. ואם לאו – יכול נוכל אחר כך לתבוע את התשלום המגיע לנו באשר “גילינו את הארץ” – ואולם, ההיסטוריה תלעג לנו, ובצדק: היא איננה בשביל אלה שאינם יודעים לאחוז בגלגלי מרכבתה ומרשים שידיחום מדרך המלך לצדי הדרכים.
ההתפתחות הכלכלית בארץ יש לה כרגע מרכז מסוים: איזור המטעים. שמנת קרקעות ארץ-ישראל. אזורים אשר הכנסה – אם גם לא תמיד בגובה הנוכחי – מובטחת להם. אזורים אשר לפי מצבם הגיאוגרפי הם המכריעים בגורל המדיני של הארץ. אזורים – וזה הוא החשוב בשבילנו, העיקר בשבילנו – הנותנים אפשרות של צפיפות ההתישבות, במדה שהוא מן הנמנע בשאר האזורים החקלאיים. עשרות אלפי משפחות – מאות אלפי אנשים – יכולים למצוא באזורים האלה את קיומן הבטוח. בנו תלוי הדבר, אם יהיו מאות אלפים אלה עובדים יהודים. בנו תלוי הדבר, אם מפתח הארץ הזה יהיה בידינו ואם לא.
הפרדסנות הפרטית המתפתחת בשנים האחרונות היה לה תפקיד ידוע – מוגזם בהרבה ע"י האידיאולוגים שלה – בשבירת המשבר. אולם העובדה הזאת, כשהיא לעצמה איננה אומרת עדיין כלום על תפקיד הפרדסנות הזאת בבנין הארץ למולדת העברית. הן גם העבודות הציבוריות עזרו לנו בשבירת המשבר – ובכל זאת טרם נכניס אותן לתכנית עיקרי הפעולה של הציונות האמתית, טרם נתן להן את זכות הבכורה על יצירת המשקים החקלאיים.
יש לקבוע, קודם כל, עובדה אחת: הפרדסנות הפרטית הזאת שרכשה במשך שלש השנים האחרנות כ-60 אלף הדונם ההם, הנה התישבות יהודית רק במדה קטנה. בעלי הקרקע אינם באים ארצה כדי לעבד את האדמה. הם יושבים על פי רוב בחוץ לארץ. גם כאשר הם מופיעים אצלנו, הם אינם מתישבים חקלאים, ויהיה זה בצורת “המעמד הבינוני” המעסיק עבודה שכירה. הפרדסים האלה במדה מרובה אינם אלא אחוזות, לאטיפונדיות. לפנינו לא התישבות אלא “קפיטליזציה” של תפוח זהב. השקעת כסף בארץ, לשם רווחים, ללא כל שנוי בחיי היהודי המשקיע את הכסף הזה – איננה שותפת במפעל. היא הנה השקעת כסף ולא יותר.
הקפיטליזציה של תפוח הזהב ההולכת ומתהוה עתה, נושאת בקרבה את כל החסרונות וכל הסכנות של אחוזות גדולות של לטיפונדיות. אין בחיים כלכליים וסוציאליים קללה איומה יותר מאחוזה פרטית גדולה. אין לעם חפשי, הרוצה לבנות את חייו בכבוד, בחופש, על עבודת יושר, אויב יותר מסוכן ויותר חמור מאחוזה פרטית גדולה. ארץ קטנה היא ארצנו ואוצרות גדולים אין בה – לעת עתה תפוח הזהב הוא האוצר היחידי שלה. ומשום כך מי שיספיק להשתלט על חלק קטן זה של הארץ הזאת, הוא גם יהיה שליט הארץ כולה.
ואילו נניח שלשם “הבנין המהיר” היינו מקבלים על עצמנו את כל הסכנות. אנו “נתגבר” על ההתמרמרות האוחזת בנו כשאנו שומעים על יהודי היושב לו בלונדון והקונה, בכוח השיקים שלו, אלפי דונמים, שישמשו לו מקור רבית, בה בשעה שכאן, בארץ, ועל יד שעריה הולכת ומתנונות אלפי משפחות יהודיות אשר היו מוכנות לקנות את האדמה הזאת מזיעתם ובעבודתם למען לחיות עליה מיגיע כפיהם (האמנם צריך להיות סוציאליסט ולכבד את הדגל האדום, כדי להרגיש בהתמרמרות הבוערת הזאת?). טוב. תהיה כך. “דם, עבדות, ובוץ”. ואולם התהיה העבדות הזאת לכל הפחות עבדות עברית? הנשיג ע"י ויתורים כה כבירים, שנשמת הציונות תלויה בהם, הנשיג במחיר כה עצום, אשר הנהו כל רכושנו הנפשי, את המטרה היחידה – את רבוי היהודים בארץ, ולו גם יהיו אלה עבדים עברים של בעלי האחוזות?
וגם ב“פרוגרסיביות” של ההון הגדול, בהשואה להון המסכן שהיה לנו עד עתה, לא נאמין. נניח שחזקה ואיתנה תהיה ההכרה הציונית של בעלי האחוזה או של נאמניהם1 בארץ. מה גילה של ההכרה הזאת? גיל חיי אדם. ימות בעל ההכרה ויסתלק הנאמן שלו, שהיה נאמן לציונות, ויקום דור חדש, שם בלונדון ובניו-יורק, וכאן באוירה ה“מעשית” של המושבות הפרטיות, והוא דבר אחד ידע: הון מחייב ריוח, זהו “חוק הברזל”, זאת היא המציאות אשר אי-אפשר לשנותה על ידי כל “אידיאולוגיה”. באזני מי נצעוק אז, ממי נתבע? וכלום עד היום ההוא, עד שיקום דור חדש, כלום חפשי באמת בעל האחוזות לעשות באחוזתו לפי הכרתו? כלום הוא תמיד ובכל מקרה, הנו בעל לכל הכסף שהושקע באדמת הארץ? האין עליו גם “אחריות” אחרת, מלבד האחריות הציונית? כלום איננו שותף לאנגלים “טהורים” הרחוקים מן “הציונות המאורגנת” כרחוק מזרח ממערב והוא חייב להם דין וחשבון, מעשי מאד, כספי מאד, וברור שאם היום ומחר עוד “הולך הענין” איך שהוא, הן מחרתיים יתפוצץ בהכרח “ולא יהיה ביכלתו” (זאת היא הנוסחה) לעשות ולא כלום, אם גם ירצה, לשם ה“עקרון המופשט”, ויצטרך – הן גם הוא שבוי בידי הונו ובידי הון האחרים, הוא – להכנע בפני “חוקי הברזל”.
ונגזלת אדמת ארץ-ישראל, אדמה זו שבה יכול היה לקום ישוב עברי עובד, צפוף כמו שלא ראינוהו ולא נראה בארבנו; והאדמה הזאת נגזלת מן העם העברי ומתקותו האחרונה. הקושאנים על האדמה הזאת ירשמו על שמותיהם של יהודים, הריוח מן האדמה הזאת ישולח על פי כתובות יהודים בחו"ל והעם היהודי ישאר, בגלות, כמו שהיה. היש מציל?
-
במקור נדפס “האמניהם”. הערת פב"י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.