בחזרה הכללית – הפומבית – של “הזונה הגדולה מבבל” – קם יוסי ידין על רגליו והשמיע צעקות־מחאה ודרש להוריד את ההצגה.
(מן העיתונות)
המועצה לביקורת סרטים ומחזות – או בלשון בני־אדם: הצנזורה – מעולם לא היתה חביבת־הקהל. וזאת – בלשון המעטה.
אם נאמר שהקהילייה האמנותית והאינטלקטואלית ראתה בה בבואה לחשכת ימי־הביניים, הד לצלילים הצורמניים של חרמות־האינקוויזיציה וחיקוי לנהלים של משטרי־התיעוב הטוטאליטריים, נהיה יותר קרובים לאמת.
מאז הוקמה מועצה זו לא היה לה אפילו יום טוב אחד: כל אלה שחירות־היצירה וחופש־הדיבור והיושר האמנותי וערכי־האסתטיקה יקרים להם לא החמיצו שום הזדמנות כדי לידות בה אבן ולשלח בה חץ.
אבל מה שהתרחש השבוע – עלה על כל אלה.
*
התחילו בכך – האמנים. ליתר דיוק – שחקנים מתיאטרון רפרטוארי אחד. מיד הלכו בעקבותיהם עמיתיהם מן התיאטרון השני. והשלישי והרביעי.
נקפו שתי יממות והצטרפו אליהם שחקני התיאטראות המסחריים, בימות־הבידור, להקות־הריקוד והאנסמבלים המוסיקליים.
ככדור־שלג המתגלגל במורד האלפים ביום־סוּפה, תפחה רשימת החותמים על מודעות־המחאה נגד הצנזורה.
עוד אלה חותמים וכבר ניצבים בתור פרופסורים, סופרים, משוררים, מחנכים, ציירים, פסלים ומי לא!
“לא נוכל עוד להחריש!” – זעק הכרוז באותיות קידוש־לבנה.
"לא ייתכן שבמדינה נאורה ותרבותית כמדינתנו תעמוד הצנזורה מנגד כאשר מציגים על במה חזיונות של אונס אלים, שחיטת ילד קטן, אכילת בשר־אדם והפרשת־צואה לעיני עם ועדה.
איזה מעשה־זוועה נוסף צריך להציג בתיאטרון כדי שהצנזורה תתעורר סוף סוף מתרדמתהּ הנפשעת ותמלא את המוּטל עליה בתוקף החוק?
אנו דורשים לפטר צנזורה כזאת לאלתר!"
*
אין צורך לומר ששר־הפנים, הממונה על המועצה לביקורת סרטים ומחזות, דחה בשאט־נפש את ההתקפה הריאקציונית הזו של אנשי הרוח נגד החופש האמנותי של הצנזורה בישראל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.