רקע
ש. שפרה
עלילות אנזו הנשר הגדול: שלושה סיפורים ממוספוטמיה ארץ שני הנהרות

למיכאל,

דני וחיימון 

 

המלך לוּגַלְבַּנְדַה ואַנְזוּ הנשר הגדול    🔗


פתיחה: מיהו הסופר קַרְדִי־נֵרְגַל?    🔗

לפני אלפי שנים חי בממלכת אשור העתיקה סופר אחד ושמו קַרְדִי־נַרְגַל. 

קַרְדִי־נֵרְגַל, וכמוהו הסופרים חבריו, שעבדו בספרייתו של המלך אַשׁוּרְבַּנִיפַּל, החזיק בידו חֶרֶט מחוּדָד עשוי מִסוּף, וְכָתב על גבי לוחות חומר קטנים סימנים שדָמוּ ליתדות. בימי חג התאספו כל אצילי העיר אל ארמון המלך, בעיר הבירה נִינְוֵה. ושם, מעל במה גבוהה קראו באוזניהם שחקנים ושחקניות שירים וסיפורים מימי קדם. 

יום אחד גילה קַרְדִי־נֵרְגַל סיפור עתיק על המלך גִלְגַמֶשׁ בתוך תיבת נחושת שנשמרה בחומת העיר. אחד־עשר לילות, כמספר הלוחות שעליהם נכתבו עלילות המלך הגיבור, סיפר קַרְדִי־נֵרְגַל את הסיפור באוזני המלך ושריו. והמלך העניק לו בכל לילה מטבעות זהב כמספר הלוח אשר קרא לפניו. 

בלילה השנֵים־עשר הזמין המלך את קַרְדִי־נֵרְגַל לארמונו ומינה אותו להיות סופר המלך והממונה על ספרייתו. המלך הושיב את קַרְדִי־נֵרְגַל ואת כל משפחתו בארמון, שילם לו שכר גבוה ודאג לכל מחסורו. וכיוון שקַרְדִי־נֵרְגַל היטיב גם לספֵּר ולא רק לכתוב, הזמין אותו המלך לשוב ולקרוא באוזניו בכל פעם שהתפנה המלך מעיסוקיו בענייני המדינה. 

במצוות המלך שלח קַרְדִי־נֵרְגַל שליחים לכל רחבי המדינה לגלות סיפורים עתיקים שנשמרו בָּארמונות ובַמקדשים. חזרו השליחים והביאו אל ספריית המלך לוחות חומר רבים, והסופר קַרְדִי־נֵרְגַל בילה ימים ולילות בקריאתם. גיבור אחד ושמו אַנְזוּ ריתק את קַרְדִי־נֵרְגַל: לא אדם היה הגיבור וגם לא אֵל, כי אם נשר ענקי שראשו ראש של אריה וטפָריו טְפָרים של נשר. באחדים מן הסיפורים נהג הנשר כמו מפלצת, עורר רוחות סערה וגרם לשיטפונות אדירים –ממש למבול, ובאחדים מן הסיפורים התגלה כידידו של האדם. 

ערב אחד לאחר ששב המלך ממסע מלחמה ארוך וקשה כנגד ארץ מצרים, שלח קַרְדִי־נֵרְגַל מכתב בידי שליח ובו ביקש לקרוא באוזני המלך את הסיפור שמצא מתחת לחורבות ארמון עתיק בעיר אֶרֶךְ, סיפור על הנשר אַנְזוּ הגדול והמלך החכם, לוּגַלְבַּנְדַה. 

למחרת בערב נאספו כל שרי החצר ואצילי העיר אל הארמון וקָרְדִי־נֵרְגַל קרא באוזניהם את הסיפור. 

כיוון שלא כל לוחות החומר שעליהם נכתב הסיפור נותרו שלמים השלים קַרְדִי־נֵרְגַל את הסיפור כיד דמיונו הטובה על פי השרידים שנמצאו מן הלוחות עתיקים. 


איך השאיר הצבא את לוּגַלְבַּנְדַה הפצוע במערה?    🔗

בימים רחוקים, לפני שמָשל על הארץ כולה מֶלך אחד ויחיד, נחלקו הערים למדינות קטנות שנלחמו זו בזו. בין אַרַתַה לבין אֶרֶךְ, שתי ערים־מדינות, נכרתה ברית שלום, ולפי סעיפי הברית הוסכם שהעיר אַרַתַה תספק לעיר אֶרֶךְ זהב ואבנים יקרות ואֶרֶךְ תספּק לאַרַתַה חיטה וכל תוצרת החלב. יום אחד הֵפרה העיר אַרַתַה את הברית, ואֶנְמֶרְכַּר, מלך אֶרֶךְ, יצא למסע מלחמה כדי לכבוש את העיר אַרַתָה. חמישה ימים צעד הצבא ובראשו המלך, עד שהגיעו אל הרי סַבּוּם שלהם שבע פסָגות גבוהות. כדי להגיע אל העיר אַרַתַה צריך היה הצבא לעבור את ההרים הגבוהים שהפרידו בינם לבין העיר המורדת. 

בין אנשי הצבא צעדו שבעה אחים גיבורים שכּוּלם היו מפקדי גדודים. האח השמיני, הצעיר מכולם, ושמו לוּגַלְבַּנְדַה, יצא גם הוא למלחמה עם אֶחָיו. אבל כאשר הגיע הצבא להרי סַבּוּם חלה לוּגַלְבַּנְדַה הצעיר במחלה מסתורית. גופו התפתל כנחש על האדמה, ידיו לא יכלו להחזיק בחרב ורגליו לא יכלו לנוע. האחים ידעו שלא יצליחו להחזיר את אחיהם החולה הביתה לעירם אֶרֶךְ, לכן השאירו אותו במערה אחת, ציידו אותו במזון, ברצועות בשר מְשוּמָר, בעוגות מתוקות, בכַדי שמן ודבש ובמים, הניחו לידו את הגרזן ואת הפגיון שלו, ויצאו לדרכם כדי לשים מצור על העיר אַרַתַה. 

שאל המלך אַשׁוּרְבֵּנִיפַּל בפליאה: 

“הם השאירו מפקד פצוע בשדה?” 

“כן, אדוני המלך. שרידי הסיפור בלוחות מוכיחים זאת, ובעיקר הסיפור שאספר לכם עתה, שנמצא בשלמותו, הסיפור על לוּגַלְבַּנְדַה שהיה אמנם גיבור, אבל בעיקר חכם. אספר איך נשאר לוּגַלְבַּנְדַה בחיים, ואיך הצליח ברוב חָכמתו להיות מלך.” 


איך נשאר לוּגַלְבַּנְדַה בחיים?    🔗

ימים רבים שכב לוּגַלְבַּנְדַה לבדו במערה חולה וקודח. בלילות שמע את שָׁאגת האריות, ובימים שמע את מַשַׁק הכנפיים של ציפורי הטרף, העַיִט, והדַיָּה. בימים קדח לוּגַלְבַּנְדַה בחום גבוה ובלילות נקשו שיניו מִקור. הוא לא יכול לזוז ממיטת העשבים שהציעו לו אֶחָיו, ולא היה מסוגל לקושש עצים ולהדליק מדורה. בחלומותיו התפלל לאֵל השמש ולאֵל הירח וביקש שיצילו אותו, ובעיקר הפנה את תפילותיו אֶל האֵלָה אִינַנַּה, אלת האהבה והמלחמה. 

אור היום שהסתנן אל המערה היה קלוש, והזמן שבּילה במערה נראה בעיניו כמו לילה אחד ארוך. בשעות הארוכות שבהן שכב חולה וחסר אונים במערה לא חדל מלתכנן איך לצאת ממנה חי, ואיך להשיג את צבאו ולהגיע אל העיר אַרַתָה. 

כאשר התאושש ויכול לצאת מן המערה, גילה כי אֵל השמש הצמיח למענו צמח פלאים שיש בו כוח לרפא ולהחזיר לאדם את גבורתו, ומנקיקי הסלעים זרמו למענו מים חיים שגם להם הכוח לרפא. לוּגַלְבַּנְדַה אכל מן הצמח ושתה מן המים וכוחותיו שבו אליו. הוא לקח את שאריות המזון שהשאירו לו אֶחָיו, שָׂם אותן בתרמיל עור, תלה אותו על גבו, ויצא לחפש את צבאו. 

“מעניין,” אמר המלך, “איזו תָכנית תכנן לוּגַלְבַּנְדַה כדי להגיע אל צבאו? ואיך בכלל חשב שיוכל לעבור את ההרים הגבוהים והשוממים לבדו? קשה להאמין!” 

“גם לכך אגיע,” ענה קַרְדִי־נֵרְגַל, “אבל קודם כול אספר איך ראה לוּגַלְבַּנְדַה את הנשר האגדי.” 


איך ראה לוּגַלְבַּנְדַה את אַנְזוּ הנשר האגדי?    🔗

לוּגַלְבַּנְדַה שוטט לבדו בהרים החשופים והשומֵמים; כמה בודד הִרגיש לוּגַלְבַּנְדַה. בלבו אמר: לוּ הייתה אמי כאן, יכולתי לשאול בעצתה; לוּ היה אבי כאן, יכולתי לשאול בעצתו. אני לבדי, אין לי חבר, אין לי קְרוב משפחה, אין איש שיוכל להדריך אותי איך למצוא את דרכי בהרים החשופים והשוממים, ואיך להגיע אל אנשי צבאי, אל צבא עירי אשר שָׂם מצור על העיר אַרַתָה; אוּכַל לסמוך רק על עצמי. 

כך שוטט לו לוּגַלְבַּנְדַה לבדו ולפתע ראה מרחוק צל כנפיים ענקיות על אחד ההרים, וידע מיד כי זהו צל כנפיו של הנשר אַנְזוּ האגדי. הוא זכר מסיפוריה של אמו, כי בהרים החשופים והשוממים בנה לו את קִנו הנשר אַנְזוּ, אשר פניו פני אריה וטפָריו טופרי נשר, ועל ראשו הוא חובש כתר בעל שבע קרניים מפחידות שבכוחן להרוג; וגם זכר, כי הנשר הוא בעל כוחות פלאיים ועוזר לבני האדם בעת צרה. מסיפוריה של אמו ידע, כי הנשר ואשתו הנִשרה יוצאים לצוד ראמים ומשאירים את גוזְליהם בתוך קִנם. כאשר הם שבים מן הציד מחבק הנשר את הנִשרה, אשתו, ומושיב את גוזָליו לסעודה. אל הסעודה הזאת מגיעה נִינְכַּסִי, אֵלַת השֵכר, והיא נושאת בידיה כד עשוי מאבן ספיר ירוקה וספלים עשויים מכסף ומזהב. האֵלה מוזגת את השכר בספלי הכסף והזהב, והנשר והנִשרה שותים לרוויה ולִבם מתמלא שמחה. 

אם אנהג בחָכמה, חשב בלבו לוּגַלְבַּנְדַה, ואמצא חן בעיני הנשר אַנְזוּ, יגלה לי הנשר, אשר רואה למרחקים במעופו בשמים, היכן נמצא צבא אֶרֶךְ, וגם ידריך אותי איך להגיע אליו. עכשיו עלי למצוא את הקן של הנשר. 

“גם לאוזני הגיע סיפור על הנשר האגדי,” אמר המלך אַשׁוּרְבָּנִיפַּל, “אבל בסיפור שאני שמעתי מילֵא הנשר תפקיד אחר לגמרי; הוא גנב מאת האלים הגדולים את ‘לוח הגורלות’ שעל פיהם מתנהלים סדרי העולם והאלים יצאו כנגדו למלחמה.” 

“תורו של הסיפור הזה על הנשר אַנְזוּ יגיע, אבל הלילה לא אֵלים הם גיבורי הסיפור שלי, כי אם איש אחד גיבור ושמו לוּגַלְבַּנְדַה,” ענה הסופר קַרְדִי־נֵרְגַל למלך. 


היכן בנה לו הנשר אַנְזוּ את הקן שלו?    🔗

הנשר אַנְזוּ האגדי, שפניו פני אריה וטפריו טופרי נשר ואשתו הנשרה חיפשו מקום לבנות בו את הקן שלהם. התעופף אַנְזוּ מעל ההרים ובחר בפסגת הר אחד שבראשו צָמח עץ שנקרא ‘עץ הנשר’. העץ היה מכוסה מחטים כמו זקָן על לחייו של גבר, וצמרתו הטילה צל כבד על הארץ כמו ענן גשם ענק, שעטף את פסגת ההר כמו שמלה. שורשיו של העץ, שדָמוּ לנחשים, העמיקו כל כך אל לב האדמה עד שהגיעו אל הנהר הפִּלאי בן שבעת היוּבלים הזורם מתחת לארץ. 

כה גבוהה הייתה פסגת ההר וכה כבד היה הצל שהֵטיל ‘עץ הנשר’ עד שברושים לא צמחו תחתיו, ואפילו נחשים לא רחשו תחתיו, ועקרבים לא זחלו תחתיו. בצמרת העץ בנתה לה קֵן ציפור ושמה "ציפור הדוב', ולא הרחק ממנה עשה לו הנשר סוכה מענפי ברוש ותְאַשּׁוּר, בנה לו קן והושיב בו את גוזָליו. 

עם שחר פרשׂו הנשר והנִשרה כנפיים, התעופפו אל עבר השמש הזורח, והשמיעו קול שאגה. כה נוראה הייתה שאגת הנשר עד שהשבטים הפראים, יושבי ההרים, נבהלו, וכל הארץ רעדה. כאשר שמעו ראמי ההרים את השאגה נמלטו אל רגלי ההרים, והיעל ביקש לו מקום מחבוא מרוב פחד. גם הראֵם וגם היעל ידעו כי טופרי הנשר נוטפים רעל ובכוחם להמית כהרף־עין. 

לוּגַלְבַּנְדַה טיפּס אל פסגת ההר הזה, והגיע אל הקן שבנה הנשר מענפי ברוש וּתְאַשּׁוּר. בקן ישבו להם גוזְלי הנשר וצייצו מרוב רעב. בתוך תרמיל העור שנשא על כתפו לוּגַלְבַּנְדַה נשארו עדיין שאריות מן המזון שהשאירו בידיו אנשי הצבא. 

קָטע המלך את הסיפור ושאל, “ואתה אמרת שמדובר בתכנית מחוכמת מאוד, ולבסוף אתה מספר איך הגיבור המהולל מתכוון לטפל בגוזָלים?!” 

“אדוני המלך, התכניות המחוכמות הן לפעמים פשוטות מאוד. יתאזר המלך בסבלנות ואני אספר איך טיפל לוּגַלְבַּנְדַה בגוזְלי הנשר.” 


איך טיפל לוּגַלְבַּנְדַה בגוזלי הנשר?    🔗

הוציא לוּגַלְבַּנְדַה מתוך התרמיל עוגות מתוקות, הוסיף להן שמן וגם דבש, לָשׁ את העוגות ועשה מֵהן בצק. מרצועות בְּשר הכבש המְשוּמר שנשארו לו בתרמילו הסיר שכבת שומן, והגיש כדורים קטנים עשויים מדייסת העוגה המתוקה ומשומן הכבש אל מקורם של הגוזלים. אכלו הגוזלים הרעבים, שבעו, נרגעו ונחו בקִנם. אמר לוּגַלְבַּנְדָה בלבו, עכשיו אחרי שנרגעו הגוזלים הרעבים אדאג גם לקשט אותם, וכאשר ישוב הנשר ימצא בקן גוזלים שׂבעים וגם יפים. 

הסיר לוּגַלְבַּנְדַה עוד שכבת שומן מרצועות הבשר ומשח את ראשי הגוזלים. מענפי ארז לבנים ורכים קָלע לוּגַלְבַּנְדֵה זֵרים והניח על ראשיהם. אחר־כך חיטט ומצא בתרמילו שפופרת זכוכית מלאה אבקת כַּחַל, אבקה שבה נוהגים למשוח את העיניים להגנה מפני מחלה וגם ליופי, ומשח על עפעפּי הגוזלים. 

אמר לוּגַלְבַּנְדַה בלבו, כמה יפים עכשיו הגוזלים. הוא התרומם ועלה אל פסגת ההר אשר צל ‘עץ הנשר’ העבוֹת כיסה אותו, ואפילו ברוש אחד לא צָמח תחתיו. לבדו ניצב לוּגַלְבַּנְדַה וחיכה לשובו של הנשר. 

“נדמה לי שאני מתחיל לנחֵש איזו תכנית תכנן לוּגַלְבַּנְדַה,” אמר המלך, ושאל, “ולהיכן נעלמו הנשר ואשתו, מה עשו כאשר דאג לוּגַלְבַּנְדַה לגוזלים?*” *

“הנשר והנשרה יצאו לצוד ראמים,” אמר קַרְדִי־נֵרְגַל, “ועכשיו אספר איך נבהלו הנשר והנִשרה בשובם מן הציִד.” 


איך נבהלו הנשר והנשרה בשובם מן הציד?    🔗

בשעה שלוּגַלְבַּנְדַה טיפל בגוזלים עסקו הנשר והנִשרה בציִד של המון ראמי הרים. בשובם מן הציד נשא הנשר בטפריו ראֵם חי, על צווארו נשא ראם מת, ועל כנפיו נשא כד מים ענק; בקפיצה אחת דילגו הנשר והנשרה מן ההרים אל הקן שלהם. הנשר והנשרה השמיעו קול שאגה כדי להודיע לגוזליהם על שובם אל הקן; אבל הפעם, שלא כמו בימים אחרים, לא נשמע קול הציוץ של הגוזלים הרעבים מתוך הקן. בדרך כלל היו הגוזלים משמיעים קול ציוץ מרוב שמחה על שובם של אביהם הנשר ואמם הנשרה. והפעם – דממה, לא נשמע קול. הֵרים הנשר צעקה גדולה, עד השמים הגיעה צעקתו. הרימה הנשרה, אשתו, קול צעקה ‘אבוי’, עד מי התהום הגיעה צעקתה. שמעו האלים, השוכנים בהרים, נבהלו מאוד מרעם הצעקה והתחבאו במערות אשר בהרים כמו נמלים במחילותיהן. 

אמר הנשר אל הנִשרה: “אוי ואבוי! דממה עוטפת את הקן, כמו ההילה העוטפת את הירח, אבוי! אימה ופחד עוטפים את הקן כמו אריות המתגוששים בהרים. מי לקח את הגוזלים שלי מתוך קִנם?! מי לקח את גוזלי הנשר אַנְזוּ מתוך קִנם?!” 

“עכשיו אני מלא סקרנות,” אמר המלך, “מה יהיה שכרו של לוּגַלְבַּנְדַה על שכה היטיב לטפל בגוזלי הנשר, כי הרי ברור שמדובר בתכנית מתוחכמת כפי שאמרת.” 

“מיד נגיע, מיד נגיע, כמעט אל העיקר,” אמר קַרְדִי־נֵרְגַל, “אבל תחילה אספר איך נשבע הנשר שבועה גדולה.” 


איך נשבע הנשר שבועה גדולה?    🔗

קרבוּ הנשר והנִשרה אל הקן בלב רועד, ומה ראו עיניהם? הקן כולו מלא יופי כמו ארמון של אלים. הגוזלים יושבים בנחת, עיניהם צבועות בכַחַל, ועל ראשם המשוח בשמן נחים כתרים מענפי ארז לבנים ורכּים. 

והיכן היה לוּגַלְבַּנְדַה? הוא הסתתר מעיני הנשר מאחורי אַחד הסלעים והתבונן בנעשֶׂה מרחוק. 

“מי טיפּל כל כך יפה בגוזָלַי?” שאל הנשר בִּפליאה, “יהיה אשר יהיה מי שטיפּל כל כך יפה בגוזָלַי, אני נשבע כי אגמול לו טובה!” וכך נשבע הנשר: “אני הנשר אַנְזוּ, אשר אין גיבור כמוני! אני אדון המים הזורמים בנהר החידקל! אני המגן של מלכים ומושלים העושים כמצוות אֶנְלִיל, מלך האלים! אותי הושיב מלך האלים בראש ההר לשמור על הגיאיות המובילים אל ההרים כמו דלת גדולה בפתח המקדש! אם אֶשָׁבע שבועה, היא תתקיים מיד! אם אצווה ברכה, היא תתקיים מיד! מי אתה אשר טיפּלת כל כך יפה בגוֹזָלַי?!” שאל הנשר. 

לוּגַלְבַּנְדַה שהסתתר מרחוק, שמע את שאלתו של הנשר, וידע כי התחבולה שלו הצליחה, אבל הוא החליט לחכות ולא לצאת ממקום מחבואו עד אשר ישמע את שבועת הנשר ואת ברכָתו. 

הנשר והנִשרה הביטו סביב־סביב לראות אם יופיע לפניהם מישהו מבין הסלעים אבל דממה גמורה הייתה בכול. ואז אמר הנשר: “בשם כוחי וגבורתי אני נשבע, אתה אשר טיפלת כל כך יפה בגוזלי, אם בן־אלים אתה ־ תהיה לי חבר! ואם בן־אדם אתה – אברך אותך ברכה! ומהי הברכה אשר אברך אותך? אתן פקודה ומיד יהיה לך כוח רב, ואפילו יושבי ההרים פראי האדם לא ינצחו אותך בקרב!” 

שמע לוּגַלְבַּנְדה את דבריו הטובים של הנשר ויצא ממקום מחבואו. לבו נמלא שמחה, אבל גם פַּחד. מראהו של הנשר מקרוב היה מפחיד: פניו פני אריה, טפריו טופרי נשר ועל ראשו נישא כתר בעל שבע קרניים, שבכוחן להרוג כל מי שיתקרב אליו. 

בעיקר פָּחד לוּגַלְבַּנְדַה מפני שלא התכוון לקבל את הברכה הזאת של הנשר; לא כוח רצה לבקש מן הנשר. ללוּגַלְבַּנְדַה הייתה תכנית ברורה, והוא חשש כי אם יסרב לקבל את ‘ברכת הכוח’ יתמלא הנשר כעס, וישלח בו את אחת מהקרניים המפחידות שלו. אבל הוא זכר גם את שבועתו של הנשר, אשר נשבע, כי אם בן־אדם טיפל בגוֹזָליו הוא ייתן לו כל מה שיבקש. ואז בחָכמתו הרבה החליט לוּגַלְבַּנְדַה, כי אמנם שבועה היא דבר קדוש ואסור להפר אותה, אבל ליתר ביטחון מוטב שישבח בראש וראשונה את הנשר ויהלל את יופיו וגבורתו, וכך יחניף לו ויקנה את לבו. 

התקרב לוּגַלְבַּנְדַה אל הנשר, אבל עדיין שמר על מרחק מִפַּחַד הקרניים המפחידות, וכך הילל את גבורתו ואת שלטונו של הנשר בשמים ובארץ: 

“כמה יפה אתה הנשר אַנְזוּ! כמה יפים הטפרים הצהובּים שלך, כמה יפות הכנפיים הצהובּות שלך! אתה, הנשר, נולדת באיים הרחוקים אשר בים, והשתעשעת במימי הנהר. סָבך, אֵל השמים, פרשׂ את השמים מעל ראשך וגם את הארץ שָׁטח מתחת לרגליך, ומינה אותך לשלוט במים אשר בשמים ובמים אשר בנהרות על הארץ. כאשר תפרוש את כנפיך תכסינה הכנפיים את השמים כמו רשת ציידים ענקית, ולמראה הטפרים שלך יימלטו מפניך ראמי־ההרים וְפָרות ההרים.” 

אחרי שתיאר את כוחו ושלטונו חזר והילל לוּגַלְבַּנְדַה את יופיו של הנשר, וכך אמר: 

“כמה יפה אתה הנשר אַנְזוּ! העורף שלך דומה ללוח חומר כתוב בכתב יתדות, הצלעות שלך מתפתלות כמו נחש אגדי, והחזה החשוף שלך דומה לפרדס ירוק.” 

לוּגַלְבַּנְדַה, שהבין כי הנשר והנִשרה הם הורים מסוּרים מאוד לגוזליהם, רצה עכשיו לעורר את רִגשותיו האבהיים של הנשר, ואת רגשותיה האִמהיים של הנִשרה. סיפר להם לוּגַלְבַּנְדַה את קורותיו בקצרה, וביקש לעורר את רחמיהם: “בדרכי עם הצבא לשים מצור על העיר אַרַתָה, שנהפכה לאויבת שלנו, חליתי במחלה קשה. אנשי הצבא השאירו אותי במערה, ציידו אותי במזון, ברצועות בשר משוּמָר, בעוגות מתוקות, בכדי שמן ודבש ובמים ויצאו לדרכם. ימים רבים שכבתי לבדי במערה פצוע וקודח. בלילות שמעתי את שאגות האריות, ובימים שמעתי את משק הכנפיים של ציפורי הטרף, העיט, והדַיָּה. בתחילה קדחתי בחום גבוה והשיניים שלי נקשו מקור בלילות. לא יכולתי לזוז ממיטת העשבים שהציעו לי חברי, ולא הייתי מסוגל לקושש עצים ולהצית מדורה. כאשר שבו אלי כוחותי נמלטתי אל הקן שלך כדי להציל את נפשי.” 

ואחרי שסיפר את קורותיו התחנן לוּגַלְבַּנְדַה אל הנשר: “אנא, רחם עלי, לבדי אני בעולם, אין לי אב ואין לי אֵם. כל בַּקשתי שאתה תהיה לי לאב; שאשתך, הנִשרה, תהיה לי לאם; ושגוֹזָליך יהיו לי אחים. מיום אתמול עמדתי וחיכיתי לך במרומי ההר החשוף אשר ברוש לא יצמח בו.” 

אחר כך הפנה לוּגַלְבַּנְדַה את מבטו אל הנִשרה וביקש: “אנא, תבוא גם אשתך לעזרתי, ותדבר על לבּך למלא את בַּקשתי. אם סיפור קורותי מוצא חן בעיניך, אגלה לך מה בַּקשתי.”

המלך אַשׁוּרְבַּנִיפַּל הפסיק את הסופר קַרְדִי־נֵרְגַל ואמר בתימהון: “הנשר הציע להעניק לו כוח רב והוא סירב?! קשה להאמין! ואתה אמרת שלוּגַלְבַּנְדַה תכנן תכנית מחוּכּמת! אַיֵּה כל חכמתו? ואיך יהיה לבסוף מֶלך על העיר אֶרֶךְ בלי שלטון וכוח?!” קַרְדִי־נֵרְגַל היסס לרגע; הוא ידע כי המלך אַשוּרְבָּנִיפַּל מתפאר במעשי כוחו וגבורתו, ונזהר שלא לפגוע במלך: “אדוני המלך! אם יתאזר המלך בסבלנות אספר איך השיג לוּגַלְבַּנְדַה בחָכמתו גם שלטון וגם כוח; ואיך באומץ לבו הרב סירב לקבל את כל ברכותיו של הנשר.”


איך סירב לוּגַלְבַּנְדַה לקבל את ברכות הנשר?    🔗

שמע הנשר את דבריו הטובים של לוּגַלְבַּנְדַה ולבו נמלא שמחה. הוא הסיר מעל ראשו את הכתר בעל הקרניים המפחידות, ולוּגַלְבַּנְדַה התקרב ועמד מול הנשר הענק. 

אמר הנשר אל לוּגַלְבַּנְדַה: “אני מבין שבִּרכָתי הראשונה שבּהּ הבטחתי להעניק לך כוח רב אינה מוצאת חן בעיניך. אבל לוּגַלְבַּנְדַה, ידידי, נשבעתי כי אברך את האיש אשר טיפל בגוזָלַי ואת שבועתי אקיים. אם אינך רוצה לקבל את בִּרְכָתי הראשונה, אברך אותך ברכה שנייה. וּבַמָּה אברך אותך הפעם? אברך אותך שתהיה כמו ספינה שמובילה פִּשתה, כמו ספינה שמובילה מלפפונים ומכוסה בסככה, כמו ספינה עמוסה בכל תבואת הקציר! אברך אותך שתשוב אל חומת עירך, אֶרֶךְ, בגאווה ובראש מורם!” 

לוּגַלְבַּנְדַה ענה לנשר אַנְזוּ באומץ לב: “לא זו הברכה אשר אני מבקש!”

הנשר לא כָּעס על לוגלְבַּנְדָה; להפך, אומץ לבו של לוּגַלְבַּנְדַה עורר בו כבוד. לכן הוסיף לברך אותו וכך אמר: “לוּגַלְבַּנְדַה, ידידי, נשבעתי כי אברך את האיש אשר טיפל בגוזלי ואת שבועתי אקיים. אם אינך רוצה לקבל את ברכתי השנייה, אברך אותך ברכה שלישית. ובמָה אברך אותך הפעם? אברך אותך שכמו נִינוּרְתָה אלוהי המלחמה, בנה של אִינַנַּה אלת המלחמה, תשלח באויבך חצים חדים כמו קרני שמש, חצים מבריקים כמו קרני ירח. החץ החד כמו נחש אגדי יהרוג את האויב שלך, והוא ימות חיש־מהר כמו דג אשר יכה בו הגרזן. שום תפילה ושום מעשה קסם לא יצילו את האויב שלך ממוות; הוא יהיה כמו קורת עץ אשר קצצו אותה ליתדות וקשרו אותן יחד בצרור.” 

לוּגַלְבַּנְדַה ענה לנשר אַנְזוּ באומץ לב: “לא זו הברכה אשר אני מבקש!”

גם הפעם לא כָּעס הנשר על לוּגַלְבֵּנְדָה; להֵפך, אומץ לבו של לוּגַלְבַּנְדַה עורר בו כבוד. לכן הוסיף לברך אותו וכך אמר: “לוּגַלְבַּנְדַה, ידידי, נשבעתי כי אברך את האיש אשר טיפל בגוזלי ואת שבועתי אקיים. אם אינך רוצה לקבל את ברכתי השלישית, אברך אותך ברכה רביעית. ובמה אברך אותך הפעם? אברך אותך שאֵל המלחמה, נִינוּרְתַה, יחבוש לראשך קסדת קרב, ויצמיד אל חזך שריון קרב. כל מי שלובש את בגדי הקרב האלה לא ייסוג לעולם מפני פראי האדם אשר בהרים. אם תשליך את רשת המלחמה על האויב שלך, איש לא יימלט מתוכה, ואם תשים מצור על עיר, היא תיכנע לפניך מיד!” 

לוּגַלְבַּנְדַה ענה לנשר אַנְזוּ באומץ לב: “לא זו הברכה אשר אני מבקש!”

גם הפעם לא כָּעס הנשר על לוּגַלְבַּנְדַה; להֵפך, אומץ לבו של לוּגַלְבַּנְדַה עורר בו כבוד. לכן הוסיף לברך אותו וכך אמר: “לוּגַלְבַּנְדַה, ידידי, נשבעתי כי אברך את האיש אשר טיפל בגוזלַי ואת שבועתי אקיים. אם אינך רוצה לקבל את ברכתי הרביעית, אברך אותך ברכה חמישית. ובמה אברך אותך הפעם? אברך אותך שמכל קצות הארץ יביאו לך שפע של כדים מלאים בחמאה ובשמנת, מכל טוב הארץ יעניקו לך מתנות!” 

קשה היה ללוּגַלְבַּנְדַה לדחות גם הפעם את ברכַּת הנשר. לרגע דמיין לעצמו שהוא רק שחף המרחף על פני הבִּיצה, ומה כוחו בפני הנשר אַנְזוּ הנורא. ובכל זאת ענה באומץ לב לנשר אַנְזוּ: “לא זאת הברכה אשר אני מבקש!”

הנשר הקשיב היטב לתשובת לוּגַלְבַּנְדַה והבין, כי ללוּגַלְבַּנְדַה יש בקשה מיוחדת שאותה תכנן בלבו, ומתוך כבוד ללוּגַלְבַּנְדַה על דבקותו במטרה ועל אומץ לבו, אמר: “לוּגַלְבַּנְדַה ידידי, גַּלֵּה לי מהי הבקשה אשר תכננת? כל מה שתבקש – אתן לך!” 

אחר כך הוסיף הנשר בצחוק: “האם האיש הנוהג בשור עקשן ישאיר את השור בשדה אם יתעקש השור ללכת בדרך אשר בה בחר?! האם האיש הנוהג בחמור עקשן ישאיר את החמור בשדה אם יתעקש החמור ללכת בדרך אשר בה בחר?!!” 

לוּגַלְבַּנְדַה לא נעלב מדברי הנשר שהשווה אותו לשור עקשן ולחמור עקשן. הוא הבין שהנשר ימלא את בקשתו מפני שהוא מכבד את דבקותו במטרה ואת אומץ לבו. 

הוסיף הנשר ואמר: “נשבעתי ואקיים – אמלא כל בקשה שתכננת בלבך!” 

עכשיו ישבו המלך וכל אנשי החצר קַשובים וסקרנים. הם הפסיקו את סיפורו של קַרְדִי־נֵרְגַל, וניסו לנחש מה ביקש לוּגַלְבַּנְדַה מן הנשר אחרי שסירב לקבל את כל ברכותיו. האחד אמר ניצחון על אויביו, השני אמר מלכות איתנה וחזקה, השלישי אמר עושר, הרביעי אמר הרבה בנים ובנות, החמישי אמר שנות חיים ארוכות, השישי אמר בריאות טובה, השביעי אמר שמחה וצחוק. קַרְדִי־נֵרְגַל הקשיב לניחושים, חייך ואמר: “צר לי, איש לא הצליח לנחש. עכשיו אספר לכם מה ביקש לוּגַלְבַּנְדַה מן הנשר.” 


מה ביקש לוּגַלְבַּנְדַה מן הנשר?    🔗

לוּגַלְבַּנְדַה הבין שהנשר יקיים את השבועה אשר נשבע, ולכן הֵעֵז ואמר לנשר: “אני מבקש להיות דומה לך ביכולת לעבור מרחקים במהירות גדולה, בקפיצה אחת. אני מבקש שיהיה לי הכוח לרוץ במהירות רבה כמו רוח סערה, כמו ברק, וכך אוּכל להגיע במהירות לכל מקום שאליו אֶרצֶה להגיע. אם תמלא את בקשתי אצווה לעשות פסלים של נשר בדמותך, ולהעמיד אותם בכל המקדשים הגדולים של הארץ. כך יהללו אותך כל בני האדם ויספרו על הברכה הנפלאה שנתת לי.” 

הבטיח הנשר ללוּגַלְבַּנְדַה שבקשתו תתמלא, וכך אמר: “מהיום והלאה יהיה לך הכוח לרוץ במהירות רבה כמו רוח סערה, כמו ברק, וכך תוכל להגיע במהירות לכל מקום שאליו תרצה להגיע. ואחרי שאמלא את בקשתך תצווה לעשות פסלים בדמותי ולהעמיד אותם בכל המקדשים הגדולים בארץ. כך יהללו אותי כל בני האדם ויספרו על הברכה הנפלאה שנתתי לך. מהיום והלאה כל הר ייהפך לרגליך למישור, ובמהרה תטבול את רגליך במימי נהר הַפְּרָת.” 

שמח לוּגַלְבַּנְדַה כאשר שמע את הבטחתו של הנשר. הוא ידע שמעכשיו יהיה דומה  לנשר הפלאי, ויוכל לעוף במהירות לכל מקום שאליו ירצה להגיע. 

אמר המלך לכל אנשי החצר: "כך חייב לנהוג מלך, או מפקד צבא. לדבוק במטרה, אבל להפעיל את חכמתו בדרך להשגתה. מובן מאליו לאן רצה לוּגַלְבַּנְדַה להגיע. אבל ניתן לקַרְדִי־נֵרְגַל לספר את ההמשך. 


איזו עצה נתן הנשר ללוּגַלְבַּנְדַה?    🔗

הנשר לא מיהר, ולרגע חשש לוּגַלְבַּנְדַה שאולי נעלב הנשר מבַּקשתו להיות דומה לנשר, ואולי התחרט הנשר על הברכה שנתן לו. אבל הנשר פיזר את חששותיו ואמר לו: “לפני שנצא לדרך אני רוצה לתת לך עצה ומבקש אותך שתקשיב לעצתי: אל תגלה לשום אדם את סוד הברכה שנתתי לך. הלוא ברור כשמש שאתה רוצה להגיע אל הצבא של עירך, העיר אֶרֶךְ, שיצָא לכבוש את העיר אַרַתַה והשאיר אותך פצוע במערה. והלוא ברור כשמש שיום אחד תרצה למלוך על עירך. אם תצליח לשמור על הברכה בסוד – תהיה יום אחד מלך. כאשר ישאלו אותך איך הצלחתָ לעבור לבדך את ההרים הגבוהים בשלום ובלי מזון ומשקה – אל תגלה להם את הסוד.” 

הבטיח לוּגְלְבּנדה לנשר שאם יגיע אל המחנה של צְבא אֶרֶךְ לא יגלה לאיש דבר. 

לוּגַלְבַּנְדַה לא לקח אתו צֵידה לדרך; רק את כלֵי הנשק שלו לקח, כי מבִּרכַּת הנשר היה ברור שיגיע אל הצבא במהירות גדולה, וכי ההרים יהפכו לרגליו למישור, וכי במהרה יטבול את רגליו במימי נהר הַפְרָת. 

וכך עף הנשר אַנְזוּ בשמים כמו רוח סערה ולוּגַלְבַּנְדַה חלף על הארץ כמו רוח סערה, עד שהנשר ראה מלמעלה את ענן האבק שהתרומם לשמים מצַעדת רגליהם של החיילים. אז חזר הנשר אל קִנו בראש ההרים הגבוהים ולוּגַלְבַּנְדַה הגיע אל צְבא אֶרֶךְ. 

לוּגַלְבַּנְדַה הופיע לעיני החיילים כמו אנָפה המסתתרת בתוך הסוּף ומגיחה לפתע,  כמו מישהו שירד מן השמים אל הארץ. 

צָעד לוּגַלְבַּנְדַה לעבר גדודי הצבא, וכל החיילים הקיפו אותו ושאלו בתימהון גדול: “איך הִצלַחתָ לעבור את ההרים הגבוהים, והלוא הצבא השאיר אותך לבדך במערה? מי סיפק לך מזון בדרך הקשה והארוכה? הרי עדרי צאן לא היו לך ולא יכולת לשתות חלֵב עִזים, או לאכול חמאה מתוקה? הרי לא ייתכן שאיש אחד יצליח לעבור את הדרך לבדו? איך הצלחת לעבור בנהרות הרחבים? שום אדם לא עשה את הדרך הזאת לבדו ונשאר בחיים. ואיך הצלחת אתה?!” 

לרגע כמעט התפתה לוּגַלְבַּנְדַה לספר להם את סוד הברכה שבירך אותו הנשר, אבל זכר את האזהרה של הנשר לשמור על הברכה בסוד, ולכן סיפר להם לוּגַלְבַּנְדַה סיפורים דמיוניים: “כדי לשתות מים כרעתי ברך על גְדת הנהר, ובכף ידי שאבתי מים; כדי להפחיד את החיות הרעות נהמתי כמו זאב; ומה אכלתי? אכלתי עשב הצומח בשדה וליקטתי בלוּטים מן העצים.” 

חבריו ואוהביו החיילים שמחו לקראתו, הקיפו אותו כמו להקה של דרורים, האכילו והשקו אותו כמו שמאכילים גוזָל של ציפור. 

אז יצאו לדרך לוּגַלְבַּנְדָה אֶחָיו הגיבורים וכמו נחש התפתלו גדודי הצבא בשבילי ההרים עד שהגיעו אל אַרַתַה, העיר של האויב. הם חפרו שׁוּחות ומחסים, הקיפו את העיר ושָׂמו עליה מצור. אבל מעל חומת העיר אַרַתַה ניתך עליהם מָטר של חצים ואבני קֶלע, שירו עליהם אנשי אַרַתַה בקשתות ובקלעים בכל פעם שניסו להתקרב אל העיר. 

כך חלפו הימים, עברו החודשים, השנה הגיעה אל סופה והמצור הלך ונמשך. השמש היוקדת צרבה את פני החיילים שהסתתרו בשוחות ובחפירות וגופם התכסה בחומר; קשה היה לנוע בדרכים בגלל האבנים שהשליכו עליהם אנשי העיר הנצורים מן החומה; קוצים צמחו סביבם וכמעט כיסו את השוחות, ונחשים ארסיים זחלו סביב. איש לא ידע איך לפרוץ את החומה ואיך לכבוש את העיר. 

מלך אֶרֶךְ, אֶנְמֶרְכַּר, שעמד בראש הצבא, היה אובד עצות, ופחד גדול נפל עליו. הוא הרגיש שהאֵלה אִינַנָה, אֵלת המלחמה והקרב, שבּלי עזרתה לא יוכל המלך לנַצח, נטשה אותו. לכן חיפש שליח שיהיה מוכן לצאת למסע אל האלה אִינַנַּה, שישבה בעיר אֶרֶךְ, הרחק מעֵבר להרים, ימסור לה את תלונותיו ויבקש את עזרתה. הוא הכריז בפני אנשי הצבא, כי הוא מחפש מתנדבים שיהיו מוכנים למלא את השליחות, אבל החיילים הכירו היטב את הדרך המסוכנת שעשו במשך ימים רבים כשיצאו מן העיר אֶרֶךְ למלחמה בעיר אַרַתַה, ולכן איש לא התנדב, איש לא אמר: “אני מוכן לצאת למסע אל האֵלה אִינַנַּה!” 

המלך פנה אל הלגיונות הזרים, אל אנשי הצבא השׂכירים, שלא היו בני העיר אֶרֶךְ, וביקש מתנדב שיהיה מוכן למלא את השליחות, אבל איש לא התנדב, איש לא אמר: “אני מוכן לצאת למסע אל האלה אִינַנַּה!” 

המלך פנה אל היחידות המובחרות בצבא, שהיו ידועות באומץ הלב של אנשיהן, אבל איש לא התנדב, איש לא אמר: “אני מוכן לצאת למסע אל האלה אִינַנַּה!” 

שוב ושוב פנה המלך אל הלגיונות הזרים ואל אנשי היחידות המובחרות, אבל איש  לא התנדב, איש לא אמר: “אני מוכן לצאת למסע אל האלה אִינְנָה!” 

ואז פתאום צָעַד קדימה לוּגַלְבַּנְדַה ואמר למלך אֶנְמֶרְכַּר: “אני מוכן לצאת למסע אל האֵלה אִינַנַּה, אבל בתנאי אחד: עלי ללכת לבדי, ואיש לא יצטרף אלי במסע הזה.”

המלך הזמין את לוּגַלְבַּנְדַה אל האוהל ששימש לו בְּמקום ארמון, ואליו התאספו מפקדי הגדודים השונים כדי להתייעץ ולטַכֵּס עצה איך לכבוש את העיר. האוהל היה מוקף בסוללות עפר שהגנו עליו מפני החצים ואבני הקֶלע שהשליכו אנשי אַרַתַה מעל החומה. 

ישב המלך על כיסאו ולוּגַלְבַּנְדַה עמד לפניו. המלך לא יכול היה בתנאי הקרב הקשים לכתוב מכתב לאלֵה אִינַנַּה על גבי לוח חומר, ולכן השמיע באוזני לוּגַלְבַּנְדַה את דבריו בעל־פה וביקש מלוּגַלְבַּנְדַה למסור את הדברים לאלה אִינַנַּה. ואלו היו הדברים שביקש אותו המלך למסור לָאֵלָה: 

"לפני שנים רבות, אתְ, אֵלַת המלחמה, בחרתְ בי להיות מלך בעיר אֶרֶךְ. אדמת העיר הייתה כולה בִּיצה, ספוגה במים, שום צֶמח לא צָמח בה, אפילו לא עץ צַפְצָפָה, רק קָנֶה וסוף. בעזרתו של אֵל המים המתוקים, אֶנְכִּי, תלשתי את הקנה והסוּף, בניתי סכר למים והזרמתי אותם בתעלות כדי שאפשר יהיה לגדל באדמה תבואה וירק. במשך חמישים שנה בניתי את העיר אֶרֶךְ וְהִקפתי אותה בחומה בצורה, כדי להגן עליה מפני השבטים הנודדים אשר התנפלו עליה שוב ושוב. החומה שבניתי הייתה כה חזקה עד שדמתה לרשת שמשליכים לציפורים במדבר כדי לצוד אותן, וכך נלכדו בחומת העיר כל השודדים, והנודדים שניסו לפלוש לתוך העיר. ואת היית תמיד לצדי. 

"ועכשיו, המצור על העיר אַרַתַה נמשך שנה, ואיננו מצליחים לכבוש את העיר. האם האֵלָה אינה אוהבת אותי עוד, או שאולי חדלה לאהוב את העיר שלה? האלה נטשה אותי כמו בן ששונא את אמו ועוזב את עיר מגוריו; כמו הנשר אַנְזוּ שזונח את גוזָליו לאחר שגדלו והצמיחו כנפיים. 

“אם באמת חדלה האֵלָה לאהוב אותי, תחזיר אותי לאֶרֶךְ, תיקח ממני את החנית ותשבור את המגן שלי.” כך תאמר לאלה אִינְנַּה בשמי. 

המלך אַשׁוּרְבָּנִיפַּל קָטע את הסיפור ואמר לשריו, “עכשיו אולי נבין סוף־סוף מדוע יעץ הנשר ללוּגַלְבַּנְדַה לא לספר לחבריו, אנשי הצבא, את סוד הברכה שנתן לו, את סוד קפיצת הדרך, את הקסם שבעזרתו יכול היה להגיע לכל מקום במהירות המעוף של הנשר אַנְזוּ.” 


איך יצא לוּגַלְבַּנְדַה לאֶרֶךְ לבדו ואיך ניצח צְבא אֶרֶךְ במלחמה?    🔗

כשיצא לוּגַלְבַּנְדַה מן האוהל של המלך אֶנְמֶרְכַּר הִקיפו אותו אנשי הצבא בכַעס גדול, כאילו היה כלב זר המבקש להצטרף ללהקת כלבים, כאילו היה עַיִר, חמור צעיר וזר, המבקש להצטרף ללהקת עֲירים. הם רצו מאוד שיצא אל האלה אִינַנַּה ויבקש את עזרתה, אבל לא הבינו מדוע הוא מתעקש לצאת לבדו, וטענו כנגדו: “שום אדם לא עבר את רכסי ההרים הגבוהים לבדו! מדוע אינך מסכים שנצטרף אליך בדרך הקשה? אם תלך לבדך – לא תשוב אלינו לעולם!” 

גם הפעם, למרות הכַּעס של חבריו, לא גילה להם לוּגַלְבַּנְדַה את סודו, והתעקש לצאת לדרך לבדו. הוא לא לקח אתו צֵידה לדרך, רק את כלֵי נשקו, ויצא למסע אל האלה אִינַנַּה. 

בתוך יום אחד עבר לוּגַלְבַּנְדַה שבעה רכסי הרים כאילו היה נשר, והגיע בחצות לילה אל מקדשה של האלה אִינַנַּה, כָּרע ברך והשתחווה לפניה. 

הגיבור לוּגַלְבַּנְדַה מצא חן בעיני האלה מרגע שראתה אותו; חסוֹן, לבוש כהלכה,  ולא ניכּר עליו כלל שבא זה עתה מדרך ארוכה ומעייפת. היא הביטה עליו באהבה כאילו היה בנהּ ושאלה: “מה הביא אותך אלַי, ואיך עשית לבדך את כל הדרך הארוכה מן העיר אַרַתַה?!” 

גם לאלה אִינַנַּה לא סיפר לוּגַלְבַּנְדַה את סוד הברכה שהעניק לו הנשר אַנְזוּ, וההערצה של האלה גדלה מאוד. היא חשבה בלבה: באמת ראוי הגיבור המופלא הזה, שעשה את כל הדרך הארוכה וכלל לא ניכר הסבל על פניו, להיות למלך על העיר אֶרֶךְ. 

לוּגַלְבַּנְדַה מסר לה מילה במילה את כל דבריו של אֶנְמֶרְכַּר, מפקד הצבא. אִינַנַּה לא אָהבה את מה ששמעו אוזניה. היא לא אמרה דבר ללוּגַלְבַּנְדַה אבל בלבה חשבה: איזה גיבור הוא זה שמתלונן על גורלו, ולמה הוא מטיל את כל האשמה עלי? נכון שבלעדי אין המלך מנצח בקרב, אבל עליו להיות ראוי לעזרתי ואז מובטח לו הניצחון; עליו להיות אמיץ, חכם, ולהילחם באויב בתחבולות. 

היא החליטה שהגיעה השעה לבחור לעיר אֶרֶךְ מלך חדש והוא יהיה לוּגַלְבַּנְדַה. אבל היא גם ידעה שלוּגַלְבַּנְדַה יוכיח לבני ארצו שהוא ראוי להיות מלך רק אם ינצחו במלחמה כנגד העיר אַרַתַה. כדי לעזור לִצְבא אֶרֶךְ לנצח את העיר אַרַתַה יעצה האלה אִינַנַּה ללוּגַלְבַּנְדַה לערוך טקס של לחשים ומעשה קסמים, וכך אמרה לו: 

“על שפת נהר שמֵימיו צלולים צומח עץ אשל אחד, לבדו הוא צומח שם. בברֵכות המים שלחופי הנהר משתובבים דגים: דגי־זְקַנּוּן, דגי־שֶׁמֶךְ ועוד ועוד דגים. מלך הדגים הוא דג השְׂפַמְנוּן, שכּל הדגים רוקדים סביבו בשמחה. יִכרות המלך אֶנְמֶרְכַּר, אשר שלח אותך אלי, את עץ האשל, ויעשה ממנו קערה גדולה. אחר־כך ידוג את מלך הדגים, את דג־השְׂפַמְנוּן, ויבשל אותו. את הקערה ובה הדג המבושל יקשט ויניח לפני ה’אַאַנְכַּרַה', שהוא דֶגל המלחמה שלי, יטבּלו אנשי המלחמה את ידיהם בקערה וינצחו במלחמה. כאשר תשקוט הארץ ממלחמה יוכלו בעלי המלאכה העובדים בכסף, באבן ובאבנים טובות לעשות את עבודתם, וכל אוצְרות העיר אַרְתֵה יעמדו לרשותם של אנשי אֶרֶךְ.” 

לוּגַלְבַּנְדַה הודה לאֵלָה אִינְנַּה על דבריה והיא בֵּירכה אותו: “לֵך לשלום ושוב בשלום אל הצבא שלך. וכאשר יגיע היום ועַמְּךָ יבחר בך למלך ־ אעמוד אני לצִדך!” 

לוּגַלְבַּנְדַה שמח לשמוע את הבטָחת האלה. בכוח הברכה שהעניק לו הנשר עבר במהירות את המרחק עד הנהר שמימיו קסומים, כרת את האשל שצְמח שם לבדו, דָג את מלך הדגים, את השְׂפַמְנוּן, ועוד באותו יום חלף על פני הארץ כנשר וחזר אל הצבא. 

גם הפעם התפלאו אנשי הצבא איך הצליח לבדו לעבור את הדרך במהירות כזו, וגם הפעם לא גילה להם לוּגַלְבַּנְדַה את הסוד. 

לוּגַלְבַּנְדַה פקד את אנשיו לעשות מה שציוותה עליו האלה אִינַנַּה. החיילים עשו קערה גדולה מעץ האשל, בישלו את מלך הדגים, קישטו את הקערה, הניחו אותה לפני ה’אַאַנְכַּרַה', דֶגל המלחמה של אִינַנַּה, וטבלו את ידיהם במי הקסמים. ובאמת, פלאי פלאים, הם התמלאו בכוחות חדשים, ותכננו התקפה מחוּדשת על העיר אַרַתַה. 

המלך אַשׁוּרְבָּנִיפַּל חִייך בשביעות רצון ואמר: “אמנם טקסי הלחשים ומעשה הקסמים חשובים מאוד, אבל הניצחון תלוי בעיקר במצב רוחם של הלוחמים. ברור כשמש, שלוּגַלְבַּנְדַה, שחזר אל הצבא מעודָד מהצלחתו, ומן ההבטחה שנתנה לו האלה אִינַנַּה, הסתער כנגד האויב בעיר הנצורה באומץ ובגבורה, וכך שינה בבת אחת את מצב רוחם של חייליו. ברור שצבא אֶרֶךְ שהתמלא בכוחות חדשים נלחם בגבורה וכבש אותה הפעם.” 

“באמת כך היה.” אמר קַרְדִי־נֵרְגַל. לרגע היסס, הוא חשב שמַה שהוא עומד לספּר עכשיו יכול לעורר כַּעס בלבו של המלך; מלכים רבים נהגו להחריב את הערים שכבשו, והיו כאלה שאפילו פיזרו עליהן מלח, כדי שלא יצמח בהן שום עץ או ירק, ובכל זאת החליט להסתכן: “כפי שאנחנו יודעים ניצח צבא אֶרֶךְ את העיר אַרַתַה וכבש אותה. אבל הוא לא החריב אותה; להפך, אנשי אֶרֶךְ הושיבו באַרַתַה בעלי מלאכה, שבנו בעיר מגדלים מקושטים באבנים יקרות, וגם חומה בצורה בנו בה. אַרַתָה הפכה להיות בעלת ברית לאֶרֶךְ, ושתי הערים, אֶרֶךְ ואַרַתַה, חיו מעתה בשלום. ומובן שאנשי אֶרֶךְ הכתירו את לוּגַלְבַּנְדַה הגיבור למלך על העיר אֶרֶךְ, והוא היה אביו של המלך גִלְגַמֶשׁ, שאת סיפורו סיפרתי לכם לפני ימים רבים.” 

“לפעמים צריך לדעת להתייחס בכבוד לאויב,” העיר המלך, “ועכשיו ננוח. אבל אני עדיין מצפה לסיפור על אודות הנשר, שגנב את ‘לוח הגורלות’ מן האלים, ואִיֵּם להחריב את העולם. מחר נתאסף כאן ואתה תספר לנו על הנשר שגנב את ‘לוח הגורלות’.” 

“את הסיפור הזה אני שומר לסוף,” הֵעֵז קַרְדִי־נֵרְגַל לומר למלך, “ומחר אספר לכם את סיפור המלך אֶתַנַה והנשר.” 


 

המלך אֶתַנַה ואַנְזוּ הנשר הגדול    🔗

פתיחה: איך האלים בעצמם משלו בעולם?    🔗

“לפני אלפי שנים לא היה מלך בארץ והאלים שלטו בעולם,” כך התחיל הסופר קַרְדִי־נֵרְגַל את סיפורו על המלך אֶתַנַה והנשר, “האלים בעצמם חרטו את התכנית של העיר כִּישׁ על גבי לוח חומר, הם גם בנו את בָּתֶּיהָ והִקיפו אותה בשבע חומות. בכל לילה היו האלים בכבודם ובעצמם נועלים את שערי העיר כדי להגן עליה מפני התנפלות של שבטים נודדים. האֵל אַנוּ, אֵל השמים הוא שמָשל גם בעיר כִּישׁ, והחזיק בכתר המלכות ובשרביט המשובץ אבני ספיר.”

“ארץ בלי מלך! איזו ארץ ואיזו עיר תוכלנה להתקיים בלי מלך?!” התפרץ לדבריו המלך אַשׁוּרְבַּנִיפַּל, שישב על כסאו המפואר, על ראשו כתר, בידיו שרביט משובץ אבני ספיר ולרגליו יועציו ומפקדי צבאו.

“הצדק עם אדונִי,” הסכים קַרְדִי־נֵרְגַל הסופר, “מיד נראה שגם שבעת האלים הגדולים הבינו זאת.”


איך המליכו האלים את אֶתַנַה למלך?    🔗

כאשר הבינו האלים הגדולים כי העיר לא תוכל להתקיים בלי מלך, ביקשו מאִשְׁתַר, אלת האהבה והמלחמה, לבחור מלך ולמַנותו על העיר כִּישׁ. אִשְׁתַר חיפשה בכל קצות הארץ, מצאה איש אציל אשר שמו אֶתַנַה, והמליכה אותו על העיר כִּישׁ. ובאמת אֶתַנַה היה מלך שדאג לתוֹשָבי העיר; הוא בנה ארמונות ומקדשים, חפר תעלות מים ובנה סכרים, נטע גנים לצל ומטעים לפרי, סלל דרכים והעמיד שומרים על שערי העיר.

האלים שמחו כאשר ראו כי בחרו את האיש המתאים להיות מלך, וגם אֶתַנַה המלך מילא את תפקידו בשמחה. אבל דבר אחד ציער מאוד את המלך; אשתו חלתה מאוד ולא יכלה ללדת לו בן שיִירש את המלכות אחריו.

לילה אחד חלמה אשתו של המלך חלום. בחלומה הופיעה לעיניה אִשְׁתַר, אלת האהבה והמלחמה, וכך אמרה לה: “ישנו צמח אחד ושמו ‘צמח הלֵידה’; אם ימצא המלך, בעלך, אֶת הצמח, ואַת תאכלי ממנו, תלדי למלך בן יורש.”

בבוקר סיפרה אשת המלך לבעלה את החלום, והוא החליט לצאת למסע ולמצוא למען אשתו, המלכה, את ‘צמח הלידה’.

בין שאר המִבנים הגדולים שבָּנה אֶתַנַה היה גם מקדש לאֵל אַדַד, אֵל הסערה. בצל המקדש הזה צָמח לו עץ צַפְצָפָה גדול. בצמרת העץ בנה לו הנשר קֵן ובשורשיה עשה לו הנחש קן…

שוב קָטע המלך את סיפורו של קַרְדִי־נֵרְגַל, “הִתחַלתָ לספר סיפור על מלך, שאת שמו קראתי גם בַּלוחות העתיקים אשר בספרייה שלי, ומדוע פתאום אתה מספּר לנו סיפור על נשר ועל נחש?”

“סבלנות, סבלנות, שני הסיפורים קשורים זה בזה, כפי שיראה אדונִי המלך בהמשך. כעת, ברשות אדונִי המלך, אספר איך הֵפר הנחש את השבועה שנשבע לנשר.”


איך הֵפר הנחש את השבועה שנשבע לנשר?    🔗

הבה נחזור אל עץ הצפצָפה הגדול, שבצמרתו בנה לו הנשר את קִנו, ובשורשיו עשה לו הנחש קן. יום אחד אמר הנשר לנחש: “הבה נהיה חברים ונכרות בינינו ברית חברוּת.” הסכים הנחש ואמר לנשר: “אם באמת אתה רוצה שנכרות בינינו ברית חברוּת – הבה נישבע שבועה זה לזה, והאל שַׁמַשׁ, אל השֶׁמֶשׁ והצדק, הוא יהיה עֵד לַשבועה שלנו. אם אחד משנינו יפר את השבועה – יעניש אותו האל שַׁמַשֹ עונש כבד.”

עלו הנשר והנחש אל ראש הר גבוה ונשבעו את השבועה הזאת: “אנחנו נשבעים להיות חברים בלב ונפש. וכל מי שיָפֵר את שבועת החברוּת בינינו יצוד אותו האל שַׁמַשׁ ברשת של קרניו הפרושׂות על כל העולם, ישלח בו רוח רעה שתהרוג אותו, ירדפו אחריו ציידים ויצודו אותו! כל הדברים הנוראים האלה יבואו עליו מפני שהפר את שבועת החברוּת שנשבענו לפני האל שַׁמַשׁ.”

מאז אותו יום הפכו הנשר והנחש לחברים טובים; הם נעשו שותפים ויצאו יחד לצוד ציִד, וסיפרו זה לזה את כל סודותיהם.

חלפו חודשים אחדים ובצל עץ הצפצָפה בקעו גוזָלים מבֵּיצי הנשר ונחשונים מביצי הנחש. הנשר גידל את בניו בצמרת העץ, והנחש גידל את בניו בשורשי העץ. הסכימו ביניהם הנחש והנשר, כי הנשר היושב גבוה בצמרת ישמור על ילדיו וגם על ילדי הנחש, והנחש יֵצא לצוד ציד בשביל ילדיו וגם בשביל ילדי הנשר.

וכך מדי בוקר יָצא הנחש לצוד; הוא צָד ראם ואֵיל הרים והביא אל הקן; אכלו בניו ואכלו גם בניו של הנשר. הנחש צָד נמר ופנתר והביא אל הקן; אכלו בניו ואכלו גם בניו של הנשר.

בניו של הנשר גדלו במהירות, הצמיחו כנפיים, התעופפו, צָדו בעצמם את מזונם ושבו אל הקן. אבל בניו של הנחש עדיין היו קטנים ותלויים בשמירתו של הנשר ובצַיִד שיביא להם הנחש, אביהם.

הנשר, שישב בצמרת העץ, הביט בבני הנחש הקטנים בתוך הקן שלהם, ותַאבונו לטרוף את בני הנחש הלך וגדל. אמר הנשר בלבו: “הבנים שלי גדלו ואינם זקוקים עוד לציד שמביא הנחש. אני אטרוף את בנֵי הנחש, ואחר־כך אתעופף לי ואשב בשמיִם ומי יוכל להשיג אותי שם?”

כאשר חזרו בני הנשר מן הציד אל הקן אמר להם אביהם: “הבה אטרוף את בנֵי הנחש! אם יכעס עלי הנחש, מה יוכל לעשות לי? אני אתעופף אל השמים ואשב שם. אם אֶרצֶה לאכול פרי, אאסוף אותו מצמרות העצים, ומה יוכל הנחש לעשות לי?”

גוזל אחד, בנו הצעיר של הנשר, אמר לו: “אל תטרוף, אבא! האם שכחת את השבועה שנשבעתָ לפני האל שַׁמַשׁ?! קרניו של האל שַׁמַשׁ הפרושׂות על פני כל העולם יצודו אותך; הנחש לא יוכל להגיע אליך, אבל מקרניו של האל שַׁמַשׁ לא תוכל להימלט, והוא יעניש אותך. הוא ישלח בך שֵד, רוח רעה, שתהרוג אותך, ציידים ירדפו אחריך ויצודו אותך.”

אבל אבא נשר, שהביט בבני הנחש מגובה הצמרת, התמלא חשק רב לטרוף אותם ולא שמע בקול בנו הצעיר; ירד הנשר וטרף את בנֵי הנחש.

כאשר ירד הערב שב הנחש הביתה אל קִנו אחרי שעסק כל היום בצֵיד ראמים ואֵילי הרים. השליך הנחש את הבשר בפתח הקן והביט פנימה והנה הקן ריק. הוא חפר בציפורניו בקרקע במהירות, וַעֲנַן־אבק עלה וכיסה את השמים, אבל הנחשים הקטנים שלו נעלמו.

שכב הנחש ובכה מרוב צער על בניו; הוא הבין מיד כי הנשר טָרף אותם. עלה הנחש על ההר הגבוה שבראשו נשבעו הוא והנשר את שבועת החברוּת, התפלל לאל שַׁמַשׁ וכך אמר: “אני בטחתי בך, האל שַׁמַשׁ, מפני שאני והנשר נשבענו שבועה ואתה היית לה עֵד. אני יצאתי בכל יום לצוד וחָלקתי את בְּשר הציד עם הנשר; אני קִיימתי את שבועתי, ולא זממתי מזימות על בני הנשר. ועכשיו הקֵן שלי ריק, קַן הנחש, ריק, ובקַן הנשר יושבים בניו בריאים ושלמים. אני בוכה, והנשר שיָרד וטרף את בנַי הקטנים שָׂמֵחַ. מפניך האל שַׁמַשׁ אי אפשר להסתיר את מעשה הרעה; הלוא קרניך פרושׂות על פני כל העולם, ומפני רשת קרניך לא יוכל להימלט הנשר אשר עשה מעשה רע ובָגד בחברו.”

המלך אמר בלחש כמעט כמו מישהו שמדבר אל עצמו: “לכרות ברית חברוּת ולהפר אותה – אין מעשה נורא מזה.”

“האל שַׁמַשׁ לא יסלח,” אמר קַרְדִי־נֵרְגַל.

“אמנם מְשל החיות שסיפרת מעניין מאד, אבל עדיין אינני מבין לאן נעלם המלך אֶתַנַה בסיפור שלך?” שאל המלך.

“סבלנות, סבלנות,” אמר קַרְדִי־נֵרְגַל, “ועכשיו אספּר איך העניש האל שַׁמַשׁ את הנשר.”


איך העניש האל שַּמַשׁ את הנשר?    🔗

האל שַׁמַשׁ שמע את תפילת הנחש וכך אמר לו: “צא לדרך, רד מן ההר אל הבקעה. אני צדתי בשבילך ראם גדול, ואתה תמצא אותו בבקעה מוטל על האדמה. היכנס אל תוך בטנו של הראם המת והסתתר שם. כאשר יראו ציפורי השמים את נִבלת הראם המת, יֵרדו מן השמים כדי לאכול את בשרו. הנשר יֵרד גם הוא לאכול את נִבלת הראם, ולא יֵדע כי רעה תבוא עליו. הנשר לא יסתפּק בבשר הראם כמו שאר הציפורים, הוא ירצה להגיע אל השומן, ולכן ייכנס אל הבטן פנימה. כאשר ייכנס אל הבטן פנימה, אתה תתפוס אותו, תקצוץ את כנפיו, תמרוט את נוצותיו ותשליך אותו לבור עמוק כדי שיָמות ברעָב ובצמָא.”

יָרד הנחש מן ההר ובאמת מצא בבקעה ראם גדול מוטל על האדמה. נכנס הנחש אל תוך בטנו של הראם המת והסתתר שם. ראו ציפורי השמים את נִבלת הראם המת, ירדו עליה ואכלו את בשרו. הנשר לא ידע כי רעה תבוא עליו אם יֵרד על נִבלת הראם.

כאשר ראה הנשר את הציפורים המנקרות בנבלת הראם אמר אל בניו, “הבה נרד כולנו ונֹאכל את בְּשר הראם הזה!”

הגוזָל הצעיר, רב־החָכמה, אמר לאביו הנשר: “אל תרד אבי, אולי נחש רובץ בתוך הבטן של הראם הזה?”

הנשר שמע את דברי בנו, הגוזל, רב־החָכמה, אבל בלבו אמר: “אם באמת רובץ נחש בתוך בטנו של הראם – מדוע הציפורים האחרות אינן פוחדות? ומדוע הן זוללות בשלווה רבה מבּשר הראם?”

לא שמע הנשר בקול בנו, הגוזל, רב־החָכמה, ירד ועמד על גב הראם. התבונן בראם מלפָנים, התבונן בו מאחור, התבונן בבשר, התהלך סביב־סביב ולא ראה שום דבר חשוד. הבשר היה מפַתה מאוד, ובעיקר חשב הנשר, כמה עסיסי השומן בתוך בטנו של הראם. צלל הנשר עמוק אל בטנו של הראם כדי להגיע אל השומן, ואז תפס אותו הנחש בכנפיו וצעק: “כרתנו ברית חברוּת ואתה נכנסת אל הקן שלי וטרַפת את נחשַׁי הקטנים, טרפת את בנַי!”

התחנן הנשר לפני הנחש: “אל תהרוג אותי! רחם עלי ואני אתן לך מתנה כל מה שתרצה!”

אמר הנחש: “אינני יכול לרחם עליך. אם אשלח אותם לַחופשי, מה אגיד לאל שַׁמַשׁ, שאֶת השבועה שנשבעת בשמו הֵפרת? הוא שלח אותי להעניש אותך, ואם ארחם עליך ואשלח אותך לחופשי, יעניש אותי האל שַׁמַשׁ.”

קצץ הנחש את כנפיו של הנשר, מרט את נוצותיו, והשליך אותו לבור עמוק כדי שיָמות ברעָב ובצמָא.

ישב הנשר בּבּוֹר העמוק והחשוך, חפר בציפורניו באדמה וכיסה את ראשו בעפר לאות צער ואֵבל. יום־יום התפלל הנשר לאל שַׁמַשׁ וכך אמר: “אם אמות כאן בתוך הבור, מי יֵדע כי אתה הענשת אותי? אנא, הוצא אותי מן הבור ואספּר לכולם את כל מה שקרה לי. אז יֵדעו כולם כמה גדול כוחו של האל שַׁמַשׁ, ויכבדו את השבועה אשר יישבעו בשמך.”

אמר שַׁמַשׁ לנשר: “עשית מעשה רע מאוד והעצַבת את לבי! הלוא בשמי נשבעת להיות חברוֹ של הנחש! איך יכולת להפר את השבועה ולאכול את בניו?! אני לא אוּכל להציל אותך, גם אם תמות. אבל…”

“אני יכול לנחֵש מי יציל את הנשר,” אמר המלך.

“אדונִי המלך בחָכמתו ודאי ניחש מי יציל את הנשר. עכשיו אספר לכם מי הִציל את הנשר.”


מי הציל את הנשר?    🔗

ומה עשה המלך אֶתַנַה בימים ההם? ודאי תזכרו שאשת המלך חלמה חלום, ובחלומה הופיעה לעיניה אִשְׁתַר, אלת האהבה והמלחמה, וכך אמרה לה: “ישנו צמח אחד ושמו ‘צמח הלידה’; אם ימצא המלך, בעלך, אֶת הצמח, ואת תאכלי ממנו, תלדי למלך בן יורש.” אבל האלה אִשְּתַר לא גילתה לאשת המלך איפה נמצא ‘צמח הלידה’.

המלך אֶתַנַה היה מוכן לצאת מיד לדרך, אבל לא ידע לאן, ואיפה ימצא את צמח הפלאים. יום־יום התפלל אֶתַנַה לאל שַׁמַשֹ והקריב לו קרבנות. הוא הזמין קוסמות שהקטירו קטורת, וניסו לנחֵש על פי צורת העשן העולה ממנו איפה נמצא צמח הפלאים. הוא הזמין מְנַחשים שהקריבו שֶׂה לקרבן, וניסו לנחֵש על־פי צורת הכבד של השה איפה נמצא צמח הפלאים. אבל אף אחד לא הצליח לגלות איפה נמצא צמח הפלאים. לבסוף, כשכבר כמעט התייאש, התפלל אֶתַנַה לאל שַׁמַשׁ וביקש: “אנא אדוני, גלה לי איפה נמצא ‘צמח הלידה’; אנא, אינני יכול לסבול עוד, תן לי בן יורש!”

שמע האל שַׁמַשׁ לתפילתו ואמר לו: “צא לדרך, עלֵה על ההר הגבוה, רֵד לבּקעה, ובבקעה תראה בור. תביט אל תוך הבור, ובתוך הבור מושלך נשר; הוא יגלה לך איך למצוא את ‘צמח הלידה’.”

שמע אֶתַנַה המלך לקולו של האל שַׁמַשׁ. הוא יצא לדרך, עלה על ההר הגבוה, ירד לבקעה, ובבקעה ראה בור, הביט לתוך הבור, ובתוך הבור היה מושלך נשר.

הביט אֶתַנַה בנשר, והנשר מתחתית הבור הביט למעלה, אל אֶתַנַה. דיבר הנשר אל אֶתַנַה, אבל אֶתַנַה לא הבין את שפת הציפורים. דיבר אתנה אל הנשר, אבל הנשר לא הבין את שפת בני האדם. אז התפלל הנשר לאל שַׁמַשׁ: “אדונִי, שְמע תפילתי: ציפור אנוכי ואינני מבין את שפת האדם, והאיש אשר שלחת אלי אדם הוא, ואין הוא מבין את שפת הציפורים. אנא, עשֵׂה שהאיש אשר שלחת אלי יבין את שפת הציפורים!”

שָׁמע האל שַׁמַשׁ לתפילתו של הנשר, ולפתע הבין אֶתַנַה את שפת הציפורים.

שאל הנשר את אֶתַנַה: “למה באת אלי?”

“אנא, גלֵה לי איפה נמצא ‘צמח הלידה’,” אמר אֶתַנַה אל הנשר בשפת הציפורים, “הראֵה לי את המקום אשר בו הוא גדֵל; אנא, הָבֵא קץ לסבלי, תן נא לי בן יורש! על פי עצת האל שַׁמַשׁ יצאתי לדרך ארוכה, עברתי את ההר הגבוה, והגעתי אליך, אל הבור.”

אמר הנשר לאֶתַנַה: “אני אעזור לך למצוא את ‘צמח הלידה’, אבל בתנאי אחד: אתה תיתן לי מזון ומשקה כדי שישוב אלי כוחי, ואוּכל לצאת מן הבור.”

המלך אֶתַנַה קיבל את הצעתו של הנשר. שמונה חודשים האכיל והשקה אֶתַנַה את הנשר, עד אשר כמו אריה שואג שב אליו כוחו.

אז הִציע הנשר לאֶתַנַה: “הבה נהיה חברים, נכרוֹת בינינו ברית חברוּת. כל מה שתבקש ממני אתן לך.”

“רק דבר אחד אבקש ממך,” אמר אֶתַנַה, “גלֵה לי את החידה – איפה אוּכל למצוא את ‘צמח הלידה’.”

הנשר שאכל ושָׂבע וכוחותיו שבוּ אליו, הביט באֶתַנַה המלך מתחתיות הבור בהערצה רבה. בגעגועים חשב על השמים הכחולים והרחבים שבהם התעופף ועל הארץ הגדולה שהייתה פרושׂה לפניו. עכשיו היה אמנם שַׂבֵע בזכותו של אֶתַנַה המלך, אבל עדיין כנפיו לא הצמיחו נוצות, ועדיין לא יכול היה לעוף ולצאת מתוך הבור. בעיניו של הנשר היה אֶתַנַה כמו אל, שרק הוא יוכל להציל אותו מן הבור.

התחנן הנשר אל אֶתַנַה ואמר: “אתה יודע את שפת החיות והציפורים, אתה הוא מלך החיות, מלך הציפורים, אנא, הַעֲלֵה אותי מתוך הבור ורַפֵּא את כנפַי. אם תעשה את המעשה הפִּלאי הזה, יספרו בני אדם את תהילתך עד עולם.”

אמר אֶתַנַה אל הנשר: “אַעֲלה אותך מן הבור וארַפֵּא את כנפיך. הבה נכרות בינינו ברית חברוּת ונהיה חברים לעולם.”

כרתו ביניהם אֶתַנַה והנשר ברית חברוּת והנשר נשבע: “מבּוֹקר עד ערב אלַווה אותך, ולא אעזוב אותך לעולם. טובים השניים מן האחד, יחד נצא לדרך, וגם נצליח; אני אתן לך את ‘צמח הלידה’.”

כרת אֶתַנַה ענפי ברושים והעמיד אותם בתחתית הבור כדי שישמשו לנשר כמו סולם לעלות בו. פעם אחת טיפּס הנשר ולא הצליח לעלות מן הבור; פעם שנייה ושלישית, רביעית וחמישית ושישית טיפּס הנשר על סולם הברושים, ולא הצליח לעלות מן הבור; בפעם השביעית עלה הנשר מן הבור.

טיפל אֶתַנַה בכנפיו הקצוצות של הנשר עד שהתחילו לצמוח ולהתכסות בנוצות חדשות, ושוב יכול היה הנשר לעוף.

עלה אֶתַנַה על כנפי הנשר ויחדיו התעופפו על פני הרים וגבעות, אבל לא מצאו את ‘צמח הלידה’.

“לא ברור לי,” הפסיק המלך את הסיפור, “בשביל לחפש את הצמח על פני הארץ לא היה אֶתַנַה זקוק לנשר.”

“הצדק כמובן עם אדונִי המלך. עכשיו אספּר לכם איך עפו אֶתַנַה והנשר לשמיִם.”


איך עפו אֶתַנַה והנשר לשמים?    🔗

הנשר חשב בלבו: “לא מצאנו את ‘צמח הלידה’ על פני הארץ, אולי נמצא את הצמח בשמיִם.”

אמר הנשר לאֶתַנַה: “חברִי, לא מצאנו את הצמח על הארץ, אולי נמצא אותו בשמים?! הבה אשא אותך על כנפַי אֶל השמים. שים חזךָ על חזי, שים כפות ידיך על נוצותַי, והַצמֵד את זרועותיך אל כנפַי.”

הצמיד אֶתַנַה את חזהו אל חזֵה הנשר, הניח את כפות ידיו על נוצותיו והידק את זרועותיו אל כנפיו. המשא היה כבד אבל הנשר התרומם והתעופף אל־על.

כאשר התרחקו מרחק פרסה אחת מן הארץ אמר הנשר אל אֶתַנַה: “הבט חברִי למטה אל הארץ – איך היא נראית, התבונן בים – איך הוא נראה?”

הִבּיט אֶתַנַה אל הארץ, התבונן אל הים ואמר: “הארץ נראית קטנה מאוד, חמישית מגודלה באמת, וגודל הים כמו המִכלאה של העדר.”

כאשר התרחקו מרחק שתי פרסאות מן הארץ אמר הנשר אל אֶתַנַה: “הבט חברִי למטה אל הארץ – איך היא נראית?”

הביט אֶתַנַה אל הארץ ואמר: “הארץ נראית כמו ערוגה בגן, והים הרחב נראה כמו גיגית.”

כאשר התרחקו מרחק שלוש פרסאות מן הארץ אמר הנשר אל אֶתַנַה: “הבט חברי למטה אל הארץ – איך היא נראית?”

הִבּיט אֶתַנַה אל הארץ ואמר: “הִבּטתי אל הארץ והיא נעלמה, ואת הים אינני רואה. חברִי, אני מאוד פוחד, לא אֶעֳלֶה לשמיִם. הבה נחזור אל עירי!”

כשהבין הנשר כי אֶתַנַה פוחד מאוד מפני הטיסה לשמים הסכים למלא את בקשתו. אבל איך ישיב את אֶתַנַה לארץ? כאשר טסו אל השמים נצמד אֶתַנַה אל חזהו של הנשר, וכך הֵגן עליו הנשר מפני נפילה, וגם מפני עופות טורפים בשמים; אבל איך יצליח להוריד אותו בשלום אל הארץ? חשב הנשר בלבו: “הפעם לא יחזיק אֶתַנַה בחזי כי אם בגבי.”

אחרי פרסה אחת השליך הנשר את אֶתַנַה למטה ומיד טס תחתיו, ופרשׂ לו את כנפיו; אֶתַנַה נפל על גבו של הנשר ונאחז בכנפיו. אחרי שתי פרסאות השליך הנשר את אֶתַנַה ומיד טס תחתיו, ופרשׂ לו את כנפיו; אֶתַנַה נפל על גבו של הנשר ונאחז בכנפיו. אחרי שלוש פרסאות השליך הנשר את אֶתַנַה ומיד טס תחתיו, ופרשׂ לו את כנפיו. אֶתַנַה נפל על גבו של הנשר ונאחז בכנפיו. כשהגיעו למרחק של שלוש אמות מן האדמה השליך הנשר את אֶתַנַה ומיד טס תחתיו, ופרשׂ לו את כנפיו. ואז נפנף הנשר בכנפיו, ורגליו של אֶתַנַה נגעו באדמה.

שוב יצאו הנשר ואֶתַנַה לחפש את ‘צמח הלידה’ על פני הארץ. עלו בהרים וירדו לבקעות ולא מצאו את ‘צמח הלידה’. לילה אחד חלם אֶתַנַה חלום, ובבוקר התעורר בהתרגשות רבה וסיפר לנשר את חלומו. וכך סיפר אֶתַנַה לנשר: “בחלומי, אתה ואני הגענו אל שער המקדש של האלים הגדולים היושבים בשמיִם, והשתחווינו לפניהם. ואז פתאום ראיתי בית קטן ולבית חלון והדלת נעולה במנעול ובחותָם. תלשתי את החותם ונכנסתי אל החדר. בחדר, על כיסא מפואר ישבה אישה אחת יפה מאוד, ועל ראשה כתר זוהֵר; לרגלי הכיסא רבצצו שני אריות זועמים. פסעתי קדימה והאריות התנפלו עלי, ואז התעוררתי והנה חלום!”

כאשר שמע הנשר את החלום אמר לאֶתַנַה: “עכשיו אני בטוח שהצמח הפִּלאי נמצא בשמים! עלינו לטוס שוב לשמים, ואני מבטיח לשמור עליך מפני כל רעה!”

אֶתַנַה פָּחַד מאוד מפני הטיסה, אבל תשוקתו לבן יורש הייתה גדולה, ולכן התגבּר על הפחד והסכים לטוס שוב לשמים.

הצמיד אֶתַנַה את חזהו אל חזה הנשר, הניח את כפות ידיו על נוצותיו והידק את זרועותיו אל כנפיו. המשא היה כבד, אבל הנשר התרומם והתעופף אל־על.

כאשר התרחקו מרחק פרסה אחת מן הארץ אמר הנשר אל אֶתַנַה: “הבט חברִי למטה אל הארץ – איך היא נראית, התבונן בים – איך הוא נראה?”

הביט אֶתַנַה אל הארץ, התבונן אל הים ואמר: “הארץ נראית כמו הר, וגודל הים כמו אגם־מים.”

כאשר התרחקו מרחק שתי פרסאות מן הארץ אמר הנשר אל אֶתַנַה: “הבט חברִי למטה אל הארץ – איך היא נראית?” הביט אֶתַנַה אל הארץ ואמר: “הארץ נראית כמו גבעה.”

כאשר התרחקו מרחק שלוש פרסאות מן הארץ אמר הנשר אל אֶתַנַה: הבט חברִי למטה אל הארץ – איך היא נראית?"

הביט אֶתַנַה אל הארץ ואמר: “הארץ נראית כמו ערוגה, והים נראה כמו תעלת מי השקָיָה בגינה.”

פַּחד גדול מילא את לבו של אֶתַנַה, אבל הפעם אזר אומץ והחליט לא להביט עוד למטה. הוא ידע מן המסע הקודם שהארץ ודאי נעלמה, ועכשיו לפניהם רק שמיִם.

הנשר הגביה לטוס, ואֶתַנַה החזיק בחָזקה בכנפיו עד שהגיעו אל ארמון האלים הגדול בשמיִם. הם נכנסו בשער הארמון הראשון שבּוֹ ישבו שלושת האלים הגדולים: אַנוּ, אֵל השמים, אֶנְלִיל, מלך האלים, ואֶאַה, אֵל מי התהום. השתחווּ הנשר ואֶתַנַה לפני האלים, יצאו מן הארמון הראשון והגיעו אל הארמון השני. הם נכנסו בשער הארמון השני, שבּוֹ ישבו סִין, אֵל הירח, שַׁמַשׁ, אֵל השֶׁמֶשׁ, ואַדַד, אֵל הסערה. השתחווּ הנשר ואֶתַנַה לפני האלים, ואז בקצה הארמון ראו בית קטן ולבית הקטן חלון והדלת נעולה במנעול ובחותם. אֶתַנַה תלש את החותם ושני החברים נכנסו לתוכו. בבית הקטן, על כיסא מפואר ישבה איש אחת יפה מאוד, ועל ראשה כתר זוהֵר; לרגלי הכיסא רבצו שני אריות זועמים. שני החברים פסעו קדימה והאריות השמיעו קול שאגה. האישה היפה הצליפה באריות בשוט שבידה והם השתתקו מיד, נסוגו לאחור ורבצו לרגליה. האישה היפה חייכה אליהם ואמרה: “אל תפחדו, אני אִשְׁתַר אלת האהבה; אני אגלה לכם את מקום ‘צמח הלידה’.”

קַרְדִי־נֵרְגַל השתתק פתאום, והמלך גער בו, “הסקרנות שלנו גדולה; כולנו רוצים לדעת מהו סוף הסיפור; ואתה שותק?!”

“אדונִי המלך,” השפּיל הסופר את עיניו ואמר, “לדאבוני, כאן נשברים הלוחות העתיקים. אבל אני יכול לספּר מדמיוני איך הגיעו שני החברים אל ‘צמח הלידה’.”

“סַפֵּר, סַפֵּר, העיקר שנגיע אל הסוף הטוב. מלך שאין לו יורש – שריו ימרדו בו,” אמר המלך.

“יש שאומרים שלסיפור הזה אין סוף טוב, וכי גם בן יורש…” קַרְדִי־נֵרְגַל נבהל מן הדברים שיצאו מפיו ולא השלים את המשפט.

המלך הרגיע אותו ואמר: “גם לאוזני הגיעה השמועה שלסיפור הזה אין סוף טוב, וכי גם בן יורש יכול למרַוד באביו. אבל נשמע בראשונה את הסוף הטוב שאותו בדיתָ מלִבך, ואחר־כך נשמע את הסוף הרע, שגם אותו בדה מישהו מלבו – הלוא הסופרים תמיד בודים מלבם!”


איך מצא אֶתַנַה את ‘צמח הלידה’?    🔗

הסופר בודה מלבו סוף טוב

“אל תפחדו, אני אִשְׁתַר אלת האהבה; אני אגלה לכם את מקום ‘צמח הלידה’,” אמרה אִשְׁתַר אל אֶתַנַה: "הלוא אני בחרתי בך להיות למלך על העיר כִּישׁ, ומה יגידו עלַי האלים אם לא יהיה לך יורש? ‘אִשְׁתַר לא היטיבה לבחור מלך’, כך יגידו האלים. אני אעזור לך למצוא את ‘צמח הלידה’, אבל רק בעזרתו של הנשר תוכל להגיע אליו.

" ‘צמח הלידה’ צומח במזרח, מעֵבר לתשעה רִכסי הרים, שגובהם ילך ויגדל ככל שתרחיקו לעוף; רק הנשר במעופו יוכל לעבור את ההרים בשלום. מעֵבר לרכס התשיעי שוכנת ממלכת החושך, ולרגלי הרכס צומח עץ צפצָפה ענק, ומעיין מים זכּים מפכּה אל תוך בּרֵכה ובה שטים דגי זהב. בתוך הבּרֵכה נח על פני המים ‘פרח הלידה’; תכירוהו מיד על פי יופיו, אבל ליתר ביטחון אֵלֶּה סימניו: חמישה עלים צהובים לפּרח, המצִלים כמו גביע על הרבה עלעלים קטנים, צהובים גם הם, וביניהם לב הפרח, שצורתו כְּלֵב האדם, וצבעו חום־אדמדם כמראה האדמה."

חשב הנשר בלבו, אך בקול לא אמר דבר: “אם הגעתי לשמים לבטח אוּכל לעוף מעל רִכסי הרים גבוהים.”

והאלה אִשְׁתַר כאילו קראה את מחשבותיו ואמרה: “המשימה נראית קלה, בעיקר לנשר שהגיע עד לשמים; אבל זִכרוּ: בלב העץ יושבת השֵׁדה לילית, חוטפת התינוקות, והיא שומרת על הפרח הזה מכל משמר. לפנות ערב, כאשר תצא לילית לשוטט בממלכת החושך שמעֵבר להרים, תתגנבו בשקט אל ברֵכת המים, תקטפו את הפרח ותמהרו להתעופך משם בטרם תשקע השמש ובטרם תשיג אֶתכם לילית בעלת הכנפיים. אם תאכל אשתך את לב הפרח, תלד לך במהרה יורש עצר.”

אֶתַנַה והנשר השתחווּ לאִשְׁתַר ונשקו את רגליה. אמר אֶתַנַה לאִשְׁתַר: “אַת המלכתְ אותי למלך על העיר כִּישׁ, ואני מבטיח לך כי אבנה מקדש לשמֵך בעירי, וכי אוסיף לדאוג לתוֹשָׁבי העיר, אחפּור תעלות מים ואבנה סכרים, אטע גנים לצל ומטעים לפרי, אסלול דרכים ואעמיד שומרים על שערי העיר.”

האלה אִשְׁתַר קמה מכיסאה, ואֶתַנַה והנשר נסוגו אחור ויצאו את הבית הקטן; עברו בשער הארמון השני והשתחווּ לסֵין, אֵל הירח, לשַֹמַשׁ, אֵל השֶׁמֶשׁ, ולאַדַד, אֵל הסערה; עברו בשער הארמון הראשון והשתחווּ לאַנוּ, אֵל השמים, לאֶנְלִיל, מלך האלים, ולאֶאַה, אֵל מי התהום.

כאשר הגיעו אל הארץ זכרו את דבריה של האלה אִשְׁתַר.

למחרת היום עם שחר מיהרו אֶתַנַה והנשר לצאת לדרך: הִצמיד אֶתַנַה את חזהו אל חזה הנשר, הניח את כפות ידיו על נוצותיו והידק את זרועותיו אל כנפיו. עף הנשר מעל לשמונה רִכסי הרים והגיע אל רגלי ההר התשיעי. אֶתַנַה והנשר זכרו את דברי האזהרה של האלה אִשְׁתַר, וידעו כי השֵׁדה לילית יש לה ראש של זאב וזנב של עקרב והיא שֵׁדה מסוכנת מאוד, הסתתרו והציצו מרחוק. ואכן נגלה לעיניהם עץ צפצָפה ענק, מעיין מים זכּים מפכּה אל תוך בּרֵכה ובה שטים דגי זהב, ובתוך הבּרֵכה נח על פני המים ‘פרח הלידה’. אֶתַנַה והנשר הכירו את הפרח מיד על פי יופיו ועל פי סימניו: חמישה עלים צהובים היו לפרח, והם הצלו כמו גביע על הרבה עלעלים קטנים, צהובים גם הם, וביניהם ראו את לב הפרח, צורתו כְּלֵב האדום וצבעו חום־אדמדם כמראה האדמה.

לפנות ערב התעופפה מלב העץ השֵׁדה לילית, שראשה ראש של זאב וזנבה זנב של עקרב, ועפה אל ממלכת החושך. אֶתַנַה השאיר את הנשר מאחור, והתקרב חרש אל רגלי הרכס התשיעי. מקרוב נראה הכול כפי שאמרה להם אִשְׁתַר: עץ צפצָפה ענק צָמח לרגלי ההר, ומעיין מים זכּים פּיכּה אל תוך ברֵכה ובה דגי זהב. בתוך הבּרֵכה נח על פני המים ‘פרח הלידה’; מיָמיו לא ראה אֶתַנַה פרח כל כך יפה. התבונן אֶתַנַה בפּרח וראה חמישה עלים צהובים מצִלים כמו גביע על הרבה עלעלים קטנים, צהובים גם הם, וביניהם לב הפרח, כְּלֵב האדם צורתו וצבעו חום־אדמדם כמראה האדמה. קרני השמש נטו מערבה ואֶתַנַה מיהר וקטף את הפּרח, שָׂם אותו בתוך תרמיל עור שנא על כתפו, וחזר אל הנשר שהמתין לו במקום מסתור.

אֶתַנַה והנשר מיהרו להימלט מפַּחד נקמתה של השֵׁדה לילית והגיעו בשלום לעיר כִּישׁ. אכלה אשתו של אֶתַנַה את לב הפרח שצורתו כְּלֵב האדם וצבעוֹ חום־אדמדם כאדמה, ואחרי תשעה חודשים ילדה יורש עצר לאֶתַנַה, והמלך קרא לו בשם בַּלִיחְ. בָּנה אֶתַנַה מקדש לאלה אִשְׁתַר וחגג את הולדת בנוֹ שישה ימים ושבעה לילות.

“והנשר?” שאל אחד משרי המלך, “לאן נעלם הנשר?”

“סַפֵּר, סַפֵּר את הסוף העצוב של הסיפור, ואל תפחד. והרי הבן היורש לא זיהה את אביו. בגזֵרת הגורל מת המלך. אבל למה אקדים את המאוחר. סַפֵּר!” ציווה המלך.

“האִם באמת ירצה אדונִי המלך לשמוע גם את הסוף העצוב של הסיפור?” שאל הסופר בתימהון.

“סַפֵּר!” ציווה המלך.

“אם המלך מפציר בי איך יכול אני לסרב. אבל יֵדע אדונִי המלך ויֵדעו כל שריו, כי לא אני בדיתי את הסיפור הזה מלִבי. שמעתי אותו כשישבתי בחברת סופרים ומשוררים ואחד מהם סיפר את הסיפור, ואעשה זאת בקצרה.”


הסופר בודה מלבו סוף רע

על פי מה ששמעתי מאַחד הסופרים, שטען כי קרא את הסיפור בכתב יד עתיק, בָּגד אֶתַנַה בנשר ושכח את ברית החברוּת ביניהם אחרי לידת בנו, בַּלִיחְ. לאחר בניין המקדש לאִשְׁתַר וימי החגיגות לכבוד הוּלדת הבן ניבא החוזה בכוכבים, מגיד העתידות של המלך, כי בנו של אֶתַנַה יהרוג את אביו וימלוך במקומו. המלך פָּחד מאוד מדברי הנבואה, ציווה לבנות במדבר מגדל גבוה, והושיב בו את בנו.

עברו שנים רבות, הילד גדל והפך לעלם. יום אחד הגיע אל גג המגדל נשר גְדול כנפיים; הנשר הרכיב את העלם על כנפיו, חילץ אותו מתוך המגדל, והביא אותו למקום יישוב.

ימים רבים סבב העלם בדרכים וכל רצונו היה לשוב אל עירו, אל כִּישׁ. יום אחד על אֵם הדרך חלפה על פניו מרכבה מפוארת רתומה לסוסים אבּירים. העלם חסם את הדרך לפני המרכבה, והרַכָּב גער בו: “זוז מדרכּי! פַּנֵּה דרך!”

העלם העייף התחנן אל הרַכָּב: “אנא, אל העיר כִּישׁ אני מבקש להגיע.”

האיש הנכבד שישב תחת סוכך מאחורי הרַכָּב גער בו: “אין לעיר כִּישׁ צורך בנוודים־שודדים כמוך!”

כעסוֹ של הבן, בַּלִיחְ, ניצת בִּן־רגע, והוא שלף את חרבו והרג את האיש הנכבד, שהיה כפי שתבינו, אֶתַנַה המלך, אביו של העלם. ואז לפתע כיסה צל ענק את עין השמש; הנשר הגדול ריחף מעל לראשו של הבן ונסק אל השמים.

קַרְדִי־נֵרְגַל חשש מאוד מפני תגובתו של המלך לשֵׁמע הסיום העצוב של הסיפור, וגם השרים המתינו בדממה. לתדהמת כולם שתק המלך שתיקה ארוכה ופניו נעצבו מאוד: “מוטב למלך שיסמוך תמיד על עצמו. זוכרים את הסיפור על לוּגַלְבַּנְדַה המשוטט בהרים, ללא אב, ללא אם, ללא יועץ. המלך תמיד לבדו!”

ואז הוסיף המלך ואמר: " קַרְדִי־נֵרְגַל, ידידי, אתה לא תתחמק, מחר תספר לנו סוף־סוף את הסיפור על הגיבור שנלחם בנשר הגדול."


 

אֵל המלחמה נִינוּרְתַה ואַנְזוּ הנשר הגדול    🔗

פתיחה: מי מנצח הגיבור או החכם?    🔗

“הלילה אספּר לבקשת אדונִי המלך על אֵל גיבור ושמו נִינוּרְתַה, שניצח את הנשר אַנְזוּ בקרב,” אמר קַרְדִי־נֵרְגַל הסופר לחבורה שהתאספה לשמוע את סיפוריו.

“הפעם סוף־סוף הנשר הוא האויב,” אמר המלך אַשׁוּרְבַּנִיפַּל, “בכל סיפוריך על הנשר ציפּיתי לרגע שתספר לנו סיפור על הנשר הרע, כדי שנשמע סוף־סוף גם סיפור על גיבור אמיץ שמנצח אותו. כי עד עכשיו לא שמענו שהנשר השתמש בכוחו המופלא, בגודל כנפיו, בציפורניו, בשַׁאגתו כשַׁאגת אריה. עכשיו סוף־סוף נשמע מי הגיבור שניצח אותו.”

“אמנם סיפור גבורה אספר לכם, אבל, אדונִי המלך, האם די בגבורה? עוד נראה.”

“קַרְדִי־נֵרְגַל, לא איש מלחמה אתה, כי אם איש ספר. מה אתה יודע על גבורת האדם במלחמה?!”

“אני מציע לספֵּר את הסיפור כפי שנכתב על גבי הלוחות לפני מאות ואולי אלפי שנים. הבה נשמע איך נולד הנשר אַנְזוּ בהרים הרחוקים.”


איך נולד הנשר אַנְזוּ בהרים הרחוקים?    🔗

לפני אלפי שנים, בהרי חִיחִי הרחוקים, לקחוּ מֵי המבול האכזריים לאישה את האדמה והולידו נשר: מֵי המבול היו אביו של הנשר והאדמה הייתה אמו. האדמה הרתה אותו בבטנהּ ימים רבים, ולבסוף ילדה אותו בנקיק אשר בהרים, וקראה לבנהּ הנשר בשם ‘אַנְזוּ’. נורא היה מראהו של אַנְזוּ; פניו היו פני אריה וטפָריו טופרי נשר. כשגדל הנשר הוא הפך לשליט על המים, ויכול היה לעורר סְערות אדירות ולהוריד מבול. הנשר בנה את קִנו בהרים הרחוקים, ולא הזרים מים אל הארץ שמתחתיו; ולכן היו אפיקי נַהרות הפְּרת והחידקל יבשים ולא זרמו בהם מים. בימים ההם טרם נבראו בני האדם, והאלים לבדם ישבו בארץ היְבֵשה.

כאשר נודע לאלים כי בהרי חיחי הרחוקים נולד נשר אדיר שבידיו השלטון על המים, התאספו ובאו אל מקדשו של מלך האלים, אֶנְלִיל, וכך סיפרו לו: “שמענו כי בהרי חִיחִי הרחוקים נולד נשר אדיר, שראשו ראש אריה וטפריו טופרי נשר. כאשר מנפנף הנשר בכנפיו הגדולות הוא מעורר רוחות סערה עזות ומוריד גשם, ממש מבול. אנחנו מייעצים לך שתזמין את הנשר לרדת מן ההרים, להזרים מים באפיקי הנהרות, ולשמור על הדרך למקדשך. אם יהיה הנשר שומר המקדש, לא יעֵז שום אויב להפריע את מנוחתך!”

הקשיב אֶנְלִיל לַעצת בניו, האלים, ואמר בלבו: “הצדק אִתם. מה מועיל לי אפיק הנהר היבש, שרואות עינַי מִשַּׁער מקדשי, אם אין בו מים; ואני כל כך רוצה להשתכשך במים זורמים.”

ציווה האֵל אֶנְלִיל על בניו לצאת להרים הרחוקים ולהביא את הנשר אַנְזוּ אֶל מקדשו. הנשר הסכים לרדת מן ההרים, לשבת בפתח מקדשו של אֶנְלֶיל, ולשמור עליו מפני כל רע.

ובאמת כפי שסיפרו האלים כך היה: מרגע שירד הנשר מן ההרים, הגיע אל הארץ ונפנף בכנפיו האדירות, נשבו רוחות סערה וזֶרם מים שטף את אפיק הנהר. כאשר חדלו הרוחות נעשו המים בנהר צלולים ושקופים.

הארץ, שהייתה עד אז צהובה ושוממה, התכסתה בירק ועצי ארז וברוש לִבלְבו וכיסו את הגבעות. אֶנְלִיל, שהרגיש שסוף־סוף הוא שליט על ממלכה ולא על מדבר שממה, החליט למַנות את האלים למשׂרות השונות וחילק תפקידים לכל אחד מהם. את הנשר אַנְזוּ מינה להיות השומר על הדרך המובילה למקדשו.

“לא מעשה חכם. זה כמו להושיב את החתול לשמור על החמאה,” אמר המלך.

קַרְדִי־נֵרְגַל חייך ואמר: “באמת כך. עכשיו נשמע איך גנב הנשר אַנְזוּ את ‘לוח־הגורלות’”.


איך גנב הנשר אַנְזוּ את ‘לוח־הגורלות’?    🔗

אחרי שחילק אֶנְלִיל לאלים את משׂרותיהם ומינה אותם לנהל את הארץ, חשב שהגיעה השעה לנוח ולרחוץ סוף־סוף במי הנהר הזורמים לרגלי מקדשו, ולא רק מפּני שנהנה מן הטבילה במים הזורמים, אלא גם מפני שהטבילה בנהר היא אחת מן המצווֹת המוטלות על מלך האלים כדי להיטהר ולהבטיח שהמים יוסיפו לזרום בנהר.

וכך עם שחר ירד אֶנְלִיל אל הנהר, פשט את בגדי המלכות שלו והניח אותם על גְדת הנהר, הסיר מעל ראשו את כתר הזהב שהיה משובץ באבני ספיר, ואשר ממנו יצאו שבע קרניים שיָכלו להרוג את כל מי שיתקרב אליהן, והניח גם אותו על גדת הנהר. והעיקר, אֶנְלִיל לא יכול היה לרחוץ בנהר כשבידיו ‘לוח־הגורלות’, זה לוח הקסם שעליו נרשמו על חוקי העולם, ורק מי שהחזיק אותו יכול היה למלוך בעולם ולנהל אותו, ולכן קראו לו ‘לוח־הגורלות’.

אֶנְלִיל היסס לרגע אם להניח גם את ‘לוח־הגורלות’ על גדת הנהר, אבל כל כך התחשק לו סוף־סוף לרחוץ את בשרו במים עד שנכנע, והניח על הגדה את הלוח יחד עם בגדי המלכות והכתר.

בינתיים ישב לו הנשר אַנְזוּ בפתח הנהר והתבונן באֶנְלִיל. המלך אֶנְלִיל בלי הכתר המפחיד ובלי ‘לוח־הגורלות’ לא היה מפחיד כלל וכלל. עירום השתכשך לו המלך אֶנְלִיל בנהר ונהנה מן המים הצלולים. ואז חשב הנשר אַנְזוּ בלבו: “עד מתי יהיה הוא המלך ואני שומר המקדש שלו?! מאין לוקח אֶנְלִיל את כל כוחו? כל כוחו בא לו מ’לוח־הגורלות'. אני הזרמתי מים חיים בממלכתו, אני יכול לרתום לעזרתי את רוחות הסערה הנוראות, אני יכול להביא מבול. אם יהיה בידי ‘לוח־הגורלות’, אוּכל אני להיות מלך העולם, אוכל אני לשלוט על כל האלים. כמה עלוב הוא המלך אֶנְלִיל בלי כתר, בלי בגד המלכות, ובעיקר בלי ‘לוח־הגורלות’!”

וכך בשעה שהמלך אֶנְלִיל השתכשך לו במים הצלולים, התגנב הנשר אַנְזוּ אל גדת הנהר, חטף את ‘לוח־הגורלות’, התעופף במהירות והגיע אל הרי חִיחִי הגבוהים והרחוקים. כאשר שמע המלך אֶנְלִיל את מַשַּׁק כנפי הנשר הביט אל השמים, וראה איך נעלם לו הנשר במהירות הברק נושא בטפריו את ‘לוח־הגורלות’.

דִממת מוות נפלה על העולם. אֶנְלִיל, מלך האלים, לא יכול היה להוציא הגה מפּיו מרוב תדהמה. הוא יצא מן המים, לבש את בגדיו, חבש את כתרו וחזר אל המקדש. אך המקדש שזָהר תמיד באור השמש נראה עכשיו קודר ואפל. האלים התרוצצו מבוהלים ונדהמים – אם הנשר אַנְזוּ ינהיג את העולם, הוא יביא עליו תוהו ובוהו; אם ירצה הוא יוריד מבול, הוא יסעיר רוחות נוראות, הוא יגזול מן האלים את כל תפקידיהם.

התאספו האלים לאסֵפה כדי לטַכֵּס עצה. אמר האֵל אַנוּ, אֵל השמים לבניו: “אנחנו חייבים למצוא אֵל גיבור שיהרוג את אַנְזוּ בהרי חִיחִי. האל שיהרוג את אַנְזוּ יזכה לכבוד גדול, וכל האלים ישירו לו שירי הלל.”

קראו לאל אַדַד. האל אַדַד, בנו של אֵל השמים אַנוּ, היה ממונה על תעלות ההשקיה שהזרימו את מי הנהר לשדות הקרובים והרחוקים. אמר אַנוּ, אֵל השמים, לבנו אַדַד: “אַדַד החזק, אַדַד האיוֹם, צא לקרב כנגד אַנְזוּ בהרים הגבוהים, כמו ברק תהרוג אותו בחרב שלך. אם תהרוג את אַנְזוּ ייתנו לך כל האלים כבוד גדול, יבנו לך מקדשים בכל ערי הארץ, יקריבו לך קרבנות, ויקראו לך ‘החזק’!”

שמע אַדַד את דברי אביו ואמר: “אבי, אינני מכּיר אֵל אחד שיעֵז לעלות על ההר שבּוֹ שולט אַנְזוּ; שיעָז להילחם בו ולהרוג אותו. הלא אַנְזוּ גנב את ‘לוח־הגורלות’, לוח הקסם שבעזרתו הוא יכול לעשות מעשים נוראים. אם רק יקלל את מישהו הוא יהפוך אותו מיד לטיט, מפני ש’לוח־הגורלות' בידו.”

שמעו האלים ולִבּם נמס מרוב פחד.

אמר אַדַד: “לא! אני מצטער אבי, לא אצא להילחם באַנְזוּ!”

קראו האלים לאל גִירַה. האל גִירַה היה אֵל אש נורא שהִצית שדות ויערות והפך אותם לאֵפר. אמר אַנוּ, אל השמים, לגִירַה: “גִירַה החזק, גִירַה האיום, צא לקרב כנגד אַנְזוּ בהרים הגבוהים, וכמו ברק תהרוג אותו בחרב שלך. אם תהרוג את אַנְזוּ ייתנו לך כל האלים כבוד גדול, יבנו לך מקדשים בכל ערי הארץ, יקריבו לך קרבנות ויקראו לך ‘החזק’!”

שמע גִירַה את דברי אַנוּ ואמר: “אבי, אינני מכיר אֵל אחד שיעֵז לעלות על ההר שבּוֹ שולט אַנְזוּ; שיעֵז להילחם בו ולהרוג אותו. הלוא אַנְזוּ גנב את ‘לוח־הגורלות’, לוח הקסם שבעזרתו הוא יכול לעשות מעשים נוראים. אם רק יקלל את מישהו הוא יהפוך אותו מיד לטיט, מפני ש’לוח־הגורלות' בידו.”

שמעו האלים ולבם נמס מרוב פחד.

אמר גִירַה: “לא! אני מצטער אבי, לא אצא להילחם באַנְזוּ!”

קראו לאֵל שַׁרַה, שהיה אֵל מלחמה נורא. אמר אַנוּ, אֵל השמים, לשַׁרַה: “שַׁרַה החזק, שַׁרַה האיוֹם, צא לקרב כנגד אַנְזוּ בהרים הגבוהים, וכמו ברק תהרוג אותו בחרב שלך. אם תהרוג את אַנְזוּ ייתנו לך הכל האלים כבוד גדול, יבנו לך מקדשים בכל ערי הארץ, יקריבו לך קרבנות ויקראו לך ‘החזק’!”

שמע שַׁרַה את דברי אַנוּ ואמר: “אבי, אינני מכיר אֵל אחד שיעֵז לעלות על ההר שבּוֹ שולט אַנְזוּ; שיעֵז להילחם בו ולהרוג אותו. הלוא אַנְזוּ גנב את ‘לוח־הגורלות’, לוח הקסם שבעזרתו הוא יכול לעשות מעשים נוראים. אם רק יקלל את מישהו הוא יהפוך אותו מיד לטיט מפני ש’לוח־הגורלות' בידו.”

שמעו האלים ולבם נמס מרוב פחד.

אמר שַׁרַה: “לא! אני מצטער אבי, לא אצא להילחם באַנְזוּ!”

“חבורה של פחדנים,” אמר המלך אַשׁוּרְבַּנִיפַּל, “ואביהם קורא להם אלים חזקים ואיוּמים. באמת לא מצאו אֵל אחד אמיץ לב שלא יפחד לצאת למלחמה נגד אַנְזוּ?!”

“מיד ישמע אדונִי המלך איך מתחיל לפעול מעכשיו אֵל החכמה ומי התהום, האל אֶאַה. הבה נשמע מה הייתה עצתו של אֵל החכמה.”


מה היתה עצתו של אל החוֹכמה?    🔗

כאשר שמעו האלים את תשובתו של שַׁרַה נפל עליהם פחד גדול; הם ישבו בפנים קודרים, מבולבלים ואובדי עצות. אז עלה מתוך מי התהום אֶאַה, אֵל מי התהום שהיה גם אל החָכמה והכישוף. אמר האֵל אֶאַה לאלים: “הָסירו דאגה מלִבכם! אני אמצא את האל אשר יסכים לצאת למלחמה באַנְזוּ וגם לנַצח אותו!”

שמחו האלים מאוד, כרעו ברך ונישקו את כפות רגליו.

אמר האל אֶאַה לאלים: “הַזמינו אלי את אחותנו החֲכָמָה, את האלה מַמִי, והיא תעזור לי להוציא לפועל את התכנית שלי.”

הִזמינו האלים את אחותם, האלה מַמִי.

אמר אֶאַה, אֵל החכמה, למַמִי: “אַת האלה אחותנו, שאנחנו קראנו לך בשם ‘מַמִי’, מהיום והלאה נקרא לך בשם חדש; אַת תהיי מלכה לכולנו, ואנחנו נקרא לך ‘נסיכת האלים’, וניתֵן לך כבוד רב. בקשה אחת יש לנו: כולנו יודעים שיש לך בן אהוב ושמו נִינוּרְתַה, והוא גיבור וחזק ויודע ומוכן תמיד לעמוד בראש הצבא ולנהל מלחמה. תני לנו את בנך כדי שיֵצא ויילחם באַנְזוּ הרע; רק הוא יוכל לנצח את הנשר אַנְזוּ, ואנחנו ניתן לו כבוד רב ונבנה לו מקדשים בארץ כולה.”

האלה מַמִי, שמעכשיו קראו לה האלים ‘נסיכת האלים’, לא יכלה לסרב לבקשת האלים והסכימה לתת להם את בנה כדי שיֵצא למלחמה בנשר אַנְזוּ.

שמחו האלים, כרעו ברך לפניה ונישקו את רגליה.

קראה האלה ממי לבנה נינורתה וכך אמרה לו:

"בני היקר! אני בראתי את כל האלים, ואני דואגת להם כי כולם בנַי. מיניתי את אַנוּ למלוך על השמים ואת אֶנְלִיל למלוך על הארץ. עכשיו גנב הנשר אַנְזוּ את ‘לוח־הגורלות’ מידי המלך אֶנְלִיל, גרם למהומה גדולה בעולם, ונהפּך לאויב של כל האלים, ובעיקר של אֶנְלִיל מלך האלים.

“רק אתה בני, החזק מכּל האלים, תוכל לנצח אותו במלחמה. צא לקרב! קח אִתך את כלֵי נשקך – את רוחות הסערה שלך ואת הברקים, כדי לעורר מהומה ומהפּכה בהרים שבהם גר הנשר אַנְזוּ; קח את הרעמים שבקולם יפילו עליו פחד; קח את ‘שבע־הרוחות־הרעות’, את ‘שבע־סוּפות־החול’ המסעירות תימרות אבק, כדי שתחסומנה בפניו את הדרך וגם את ‘רוח־זַעַף’; קח את הקשת הגדולה ואת חִציה שאותם תמשח ברעל; לבש על פניך מסכה מפחידה של שֵׁד; פזר סביבך ערפל כדי שלא יוכל לראות אותך ולפגוע בך; וחבוֹש את הכתר שיש לו קרניים נוראות אשר תוכלנה להרוג את כל מי שיתקרב אליך; הפוך את היום לחושך; הרוג את אַנְזוּ, ושטוף במים את ההר, מקום מושבו, ואת שדות המרעה שלו; ובעיקר החזר את ‘לוח־הגורלות’ אל מקדשו של אֶנְלִיל. אם תהרוג את אַנְזוּ ייתנו לך כל האלים כבוד גדול, יבנו לך מקדשים בכל ערי הארץ, יקריבו לך קרבנות ויקראו לך ‘החזק’!”

שמע הגיבור נִינוּרְתַה את דברי אמו, התמלא כעס, והחליט לצאת לקרב כנגד אַנְזוּ. רתם הגיבור אל מֶרכבתו את ‘שבע־הרוחות־הרעות’, לקח אתו את ‘שבע־סוּפות־החול’ המסעירות תימרות אבק, ולצדו התייצבה גם ‘רוח־זַעַף’, האכזרית מכל הרוחות. יצא הגיבור נִינוּרְתַה אל הר חִיחִי שבו גר אַנְזוּ.

כאשר ראה אַנְזוּ את פני השֵׁד של נִינוּרְתַה ואת הרוחות הנוראות שהתלווּ אליו כָּעס מאוד; הוא חשף את שיניו, פיו התמלא קצף ושאגת האריה שלו התגלגלה על פני ההרים; מרוב פַּחד רעדו ההרים וכל היושבים בהם.

קרא אַנְזוּ אל הגיבור נִינוּרְתַה:

“‘לוח־הגורלות’ של האלים נמצא בידי! לקחתי את כל המשׂרות של האלים ואני מושל בעולם. מי אתה המעז לצאת כנגדי למלחמה?!”

ענה נִינוּרְתַה לאַנְזוּ:

“אני נִינוּרְתַה, מָגִנָּם של האלים. האל אֶאַה, מלך הגורלות, שלח אותי להילחם בך ולרמוס אותך!”

כאשר שמע אַנְזוּ את דברי נִינוּרְתַה שאג שאגה נוראה, ואז כיסה חושך כבד את ההרים והשמש הסתירה את אורהּ; יחד עם השאגה נשמעו רעמים, ואִתם שָׁטף מבול של מים את הארץ, והעננים המטירו גשם של מוות. הקרב גָעש, דם ניתז מֵחֲזות הגיבורים והחִצים הבריקו בחשֵׁכה.

הגיבור נִינוּרְתַה דָרך את הקשת שלו וכיוון חץ אל לבו של אַנְזוּ, אבל אז התרחש מעשה קסם. ‘לוח־הגורלות’ העניק לאַנְזוּ כוחות של קסם – כל מה שיצא מפיו התקיים. כאשר התקרב החץ אל גופו של אַנְזוּ ציווה הנשר:

“אתה החץ שעשוי מֳקָּנֶה הצומח בבִּיצה – שוב אל הבִּיצה שלך!”

מיד פָּנה לאחור החץ שעשוי מִקָנה וחזר אל הבִּיצה.

“אתְ הקשת שעשויה מעץ – שובי אל היער שלך!”

מיד פנתה לאחור הקשת שעשויה מעץ וחזְרה אל היער.

“אתה יֶתר־הקשת שעשוי מִגיד של כבשה – שוב אל הכבשה שלך!”

מיד פנה לאחור יתר־הקשת שעשוי מִגיד של כבשה וחזר אל הכבשה.

“אַתן הנוצות שתקועות בזנב החץ – שובו אל כנפי הציפורים שלכן!”

מיד פנו לאחור הנוצות שתקועות בזנב בחץ וחזרו אל הציפורים.

נִינוּרְתַה שלח עוד ועוד חִצים, אבל אף אחד מהם לא פגע בנשר, מפני שהנשר השמיע את מילות הקסם שלו, וכל חלקי הקשת והחץ שבוּ אל הבִּיצה, אל היער, אל הכבשה ואל הציפורים.

דממה נפלה על ההר, וכל רוחות הסערה שלקח אתו נִינוּרְתַה שקטו מרוב פַּחד.

“מלחמה מנצחים בקרב, בכלי נשק, ולא במעשי קסמים,” אמר המלך אַשׁוּרְבַּנִיפַּל, “אבל בלי תחבולות אין עושים מלחמה.”

“מיד נראה איך ניצח נִינוּרְתַה את אַנְזוּ בעזרת תחבולות חָכמה של האל אֶאַה”, אמר קַרְדִי־נֵרְגַל הסופר.


איך ניצח נִינוּרְתַה את אַנְזוּ בתחבולות החוֹכמה של האל אֶאַה?    🔗

ובינתיים חדל הקרב. בראש ההר ישב לו אַנְזוּ בטוח בעצמו, ולרגליו הסתתר נִינוּרְתַה עם כלֵי מלחמתו. עלי לבקש את עזרתו של אֵל החוֹכמה אֶאַה, אמר נִינוּרְתַה בלבו וכך עשה. הוא קרא לאל שַׁרוּר וכך ציווה עליו: "חזוֹר אל האל אֶאַה וכך תאמר לו: הגיבור נִינוּרְתַה הקיף את אַנְזוּ וכל כלֵי נשקו אתו. הוא דָרך את קשתו וירה חץ, אבל החץ לא פגע באַנְזוּ; הוא שלח עוד ועוד חִצים ואף אחד מהם לא פגע באַנְזוּ. ‘לוח־הגורלות’ העניק לאַנְזוּ כוחות של קסם – כל מה שיצא מפיו התקיים. כאשר התקרב החץ אל גופו של אַנְזוּ ציווה הנשר:

‘אתה החץ שעשוי מקנה הצומח בבִּיצה – שוב אל הבִּיצה שלך!’

מיד פָּנה לאחור החץ שעשוי מִקָנה וחזר אל הבִּיצה.

‘אתְ הקשת שעשויה מעץ – שובי אל היער שלך!’

מיד פנתה לאחור הקשת שעשויה מעץ וחזְרה אל היער.

‘אתה יֶתֶר־הקשת שעשוי מִגיד של כבשה – שוב אל הכבשה שלך!’

מיד פָּנה לאחור יתר־הקשת שעשוי מִגיד של כבשה וחזר אל הכבשה.

‘אַתן הנוצות שתקועות בזנב החץ – שובו אל כנפי הציפורים שלכן!’

מיד פנו לאחור הנוצות שתקועות בזנב החץ וחזרו אל הציפורים.

נִינוּרְתַה שלח עוד ועוד חִצים, אך אף אחד מהם לא פגע בנשר, מפני שהנשר השמיע את מילות הקסם שלו, וכל חלקי הקשת והחץ שבוּ אל הבִּיצה, אל היער, אל הכבשה ואל הציפורים. דממה נפלה על ההר, וכל רוחות הסערה שלקחתי אתי שקטו מרוב פחד. כך תספר לאל אֶאַה."

השתחווה האל שַׁרוּר לפני נִינוּרְתַה והסכים לקבל עליו את השליחות.

יצא האל שַׁרוּר מיד לדרך, הגיע אל ארמונו של המלך אֶנְלִיל וכך סיפר לאל אֶאַה:

"הגיבור נִינוּרְתַה הקיף את אַנְזוּ וכל כלֵי נשקו אתו. הוא דָרך את קשתו וירה חץ, אבל החץ לא פגע באַנְזוּ; הוא שלח עוד ועוד חִצים ואף אחד מהם לא פגע באַנְזוּ. ‘לוח־הגורלות’ העניק לאנזו כוחות של קסם – כל מה שיצא מפיו התקיים. כאשר התקרב החץ אל גופו של אנזו ציווה הנשר:

'אתה החץ שעשוי מקָנה הצומח בבִּיצה – שוב אל הבִּיצה שלך!"

מיד פָּנה לאחור החץ שעשוי מִקָנה וחזר אל הבִּיצה.

‘אתְ הקשת שעשויה מעץ – שובי אל היער שלך!’

מיד פנתה לאחור הקשת שעשויה מעץ וחזְרה אל היער.

‘אתה יֶתֶר־הקשר שעשוי מִגיד של כבשה – שוב אל הכבשה שלך!’

מיד פָּנה לאחור יתר־הקשת שעשוי מִגיד של כבשה וחזר אל הכבשה.

‘אַתן הנוצות שתקועות בזנב החץ – שובו אל כנפי הציפורים שלכן!’

מיד פנו לאחור הנוצות שתקועות בזנב החץ וחזרו אל הציפורים.

“הגיבור נִינוּרְתַה שלח עוד ועוד חִצים, אך אף אחד מהם לא פגע בנשר, מפני שהנשר השמיע את מילות הקסם שלו, וכל חלקי הקשת והחץ שבוּ אל הבִּיצה, אל היער, אל הכבשה ואל הציפורים. דממה נפלה על ההר, וכל רוחות הסערה שלקחתי אתי שקטו מרוב פחד.”

כאשר שמע האל אֶאַה את דברי השליח שַׁרוּר החליט לבוא לעזרתו של נִינוּרְתַה: חשב וחשב עד שמצא עצה, וציווה את השליח להגיד לנִינוּרְתַה את הדברים האלה:

“אסוֹף את כל הרוחות הרעות שלקחת אתך; הרוחות תעוררנה סַערות חול, תַּקֵּפנה את הנשר אַנְזוּ מכל הצדדים ולא תיתנה לו מנוחה; כאשר יתעייף הנשר אַנְזוּ וישמוט את כנפיו אז תיקח את החנית שלך, תתקרב מאחוריו ותכרות את קצות נוצותיו; את הנוצות תתקע בזנב החִצים שלך. כאשר תשלח חץ אל הנשר והוא יאמר את מילות הקסם שלו: ‘אַתן הנוצות שתקועות בזנב החץ – שובו אל כנפי הציפורים שלכן!’ אז תפזזנה הנוצות סביבו כמו פרפרים, והחץ ייתקע בגוף הנשר ממש כפי שציווּ מילות הקסם שלו. ואתה, התנפל עליו בעוד החץ תקוע בלבו והרוג אותו! שטוֹף במים את ההר מקום מושבו ואת שדות המרעה שלו; ובעיקר החזר את ‘לוח־הגורלות’ אל מקדשו של אֶנְלִיל. אז ייתנו לך כל האלים כבוד גדול, יבנו לך מקדשים בכל ערי הארץ, יקריבו לך קרבנות ויקראו לך ‘החזק’!”

שמע השליח שַׁרוּר את דברי העצה של אֶאַה, השתחווה לפניו, חזר אל אדוניו, נִינוּרְתַה, ומסר לו את דבריו של אֶאַה. “כמצוותך עשיתי,” אמר השליח, “סיפרתי לאל אֶאַה את כל קורותינו בקרָב. וזו העצה אשר יעץ לך: 'אסוֹף את כל הרוחות הרעות שלקחת אתך; הרוחות תעוררנה סַערות חול, תקפנה את הנשר אַנְזוּ מכל הצדדים ולא תיתנה לו מנוחה; כאשר יתעייף הנשר אַנְזוּ וישמוט את כנפיו, תיקח את החנית שלך, תתקרב אליו מאחוריו ותכרות את קצות נוצותיו; את הנוצות תתקע בזנב החִצים שלך. ואז כאשר תשלח אל הנשר והוא יאמר את מילות הקסם שלו: ‘אַתן הנוצות שתקועות בזנב החץ – שובו אל כנפי הציפורים שלכן!’ אז תפזזנה הנוצות סביבו כמו פרפרים והחץ ייתקע בגוף הנשר ממש כפי שציווּ מילות הקסם שלו. ואתה התנפל עליו בעוד החץ תקוע בלבו והרוג אותו! שטוֹף במים את ההר מקום מושבו ואת שדות המרעה שלו; ובעיקר החזר את ‘לוח־הגורלות’ אל מקדשו של אֶנְלִיל. אז ייתנו לך כך האלים כבוד גדול, יבנו לך מקדשים בכל ערי הארץ, יקריבו לך קרבנות ויקראו לך ‘החזק’!”

שָמע נִינוּרְתַה לדברי העצה של אֶאַה, ושלח בראשונה כנגד אַנְזוּ את ‘שבע־הרוחות־הרעות’. הרוחות סערו סביבו ולא נתנו לו מנוחה. אַנְזוּ נמלט מפני 'שבע־הרוחות־הרעות, ואז תקפו אותו ‘שבע־סוּפות־ החול’ המסעירות אבק; הוא נמלט גם מפניהן ואז תקפה אותו ‘רוח־זעף’. לבסוף התעייף אַנְזוּ מאוד ושמט את כנפיו. לקח נִינוּרְתַה את חניתו, התקרב אליו מאחוריו, כרת את קצות נוצותיו, ותקע את הנוצות בזנב החִצים שלו. כאשר ראה הנשר אַנְזוּ את נוצותיו תקועות בזנב החץ אמר את מילות הקסם שלו: “אַתן הנוצות שתקועות בזנב החץ – שובו אל כנפי הציפורים שלכן!” אז פילח החץ את לבו של הנשר, ונִינוּרְתַה התנפל עליו והרג אותו. הוא שטף במים את ההר מקום מושבו של אַנְזוּ ואת שדות המרעה שלו, ובעיקר הוא לקח מידיו את ‘לוח־הגורלות’.

כאשר הגיעה אל האלים השמועה על הניצחון שמחו מאוד והזמינו את נִינוּרְתַה לבוא אל ארמון אֶנְלִיל כדי שיוכלו לתת לו כבוד, אבל…

המלך אַשׁוּרְבַּנִיפַּל צחק צחוק גדול ואמר: “אני יכול לנחֵש את ההמשך. איך יכול נִינוּרְתַה לעמוד בפני הפיתוי להיות בעצמו מלך העולם?!”

חייך הסופר קַרְדִי־נֵרְגַל ואמר: "אמנם הלוח האחרון של הסיפור הזה שבור מאד, אבל אפשר לנחֵש מן השרידים, כי באמת חָשק הגיבור נִינוּרְתַה להיות בעצמו מלך העולם והשאיר את ‘לוחות־הגורל’ בידו. אבל אחרי התערבותו של אֶאַה, אל החוֹכמה, והתערבותה של אמו מַמִי, ‘נסיכת האלים’, החזיר הגיבור את הלוחות לאֶנְלִיל, מלך האלים.

“מאז והלאה ישב אֶנְלִיל במקדשו והנהיג את העולם. מים חיים הוסיפו לזרום בנהרות, ואֶנְלִיל יכול היה לרחוץ בנהר ללא פחד. שלום ושלווה שׂררו בכּוֹל אחרי מותו של הנשר אַנְזוּ. אבל לא לאורך ימים. האלים שלא נמנו עם ‘שבעת הגדולים’ עייפו מן העבודה הקשה: הם חפרו תעלות השקיה, עבדו בשדה ועסקו בבניית מקדשים וסכרים, עד שנמאס להם. ויום אחד מרדו האלים באֶנְלִיל, מלך האלים. אבל זהו כבר סיפור אחר, ואספּר אותו בערב אחר.”

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות