רקע
?
דניאל שר / או"ם: מקורותיו וקורותיו
עריכה/ההדרה: שלום בן ברוך

התכונה, המציינת את התפתחות החברה האנושית, היא התרחבות הזיקה ההדדית שבין חלקיה: התרחבות מבחינת ההיקף ומבחינת העצמה כאחת. בחברה הפרימיטיבית מספקים המשפחה הגדולה או השבט את כל צרכיהם בלי להיזקק ליחידות אחרות. בשלבי־התפתחות יותר מאוחרים גדלות החטיבות הללו בהיקפן וגדל גם שיעור הזיקה ההדדית שביניהן. היחידה גדלה ממשפחה לשבט ומשבט לאומה, והזיקה הכלכלית שבין חלקיה מתהדקת ומתרחבת עד שכל יחיד, החי במסגרת המדינה והחברה, נזקק לשרותם של כל השאר. בשלב מאוחר עוד יותר אף המסגרת של החטיבה המדינית־הלאומית אינה מספיקה עוד, ונוצר צורך בשיתוף פעולה בין המדינות בענינים החיוניים השונים, המשותפים להן; וזה – מאחר שזיקת התלות ההדדית מתרחבת ללא הפסק לממדים כל־עולמיים. המצב, שנתהווה בשלב־ההתפתחות הנוכחי ביחס שבין החטיבות המדיניות, הושווה לא פעם למצב ששרר בקרב החברה האנושית בשלבים המוקדמים של אירגון החברה המדינית. כאז בין פרטים, כן היום בין המדינות קיים קשר רופף, אם כי כולל, המאחד את כל החטיבות המדיניות לקהיליה עולמית.

זוהי המסגרת, בה התנהלה ומתנהלת ההתפתחות החברתית שהוליכה דרך חבר־הלאומים בשעתו לאירגון האומות המאוחדות היום. ההתפתחות מתנהלת זה מאות ואלפי שנים. כבר במאה השלישית לפני הספירה הנהוגה נתאגדו החטיבות המדיניות העירוניות השונות ביוון העתיקה לאיגודים, כדי להגן על עניניהן המשותפים ובכלל זה להבטיח את ההגנה המשותפת. במקרה שלפנינו דוגמה מובהקת של התאגדות לחטיבה גדולה יותר. התאגדות הכרוכה בוויתור חלקי על הריבונות של היחידות המהוות אותה. במשך כל הדורות, ובכל חלקי העולם מאז ועד היום, עדים אנו לנסיונות דומים של התאגדות. דוגמאות לכך נקל להביא מחלקי־עולם שונים ורחוקים זה מזה, שלא היה כל מגע ביניהם: מאירופה, מאסיה, ואף מאמריקה לפני בוא הלבנים לשם. ההתאגדות הקדומה ביותר, הקיימת גם היום, היא זו של הקאנטונים השוויצריים, שנוסדה לפני 600 שנה; כידוע מאחדת הקונפדראציה ההלווצית 22 קאנטונים, השונים זה מזה בצביונם התרבותי והלשוני.

הצורך באירגון בינלאומי כללי הורגש במיוחד מן המאה הי"ט ואילך. באותה התקופה התפתחו מדינות עצמאיות, שכל אחת מהן הקפידה על עצמאותה ועל יחסי שוויון במשא ומתן בינה לבין המדינות האחרות. תגליות המדע ושכלולי הטכניקה, שחחישו את התחבורה, עשו את שיתוף־הפעולה בין המדינות העצמאיות הללו אפשרי ואף הכרחי. נוסף על כך עלה בהרבה המחיר, שעל כל מדינה היה לשלם תמורת השתתפותה במלחמה. המלחמות החלו להקיף לא רק את הצבאות המקצועיים, כמו בעבר, אלא את כל האזרחים ללא הבדל גיל ומין. הדבר המריץ את המדינות השונות לחפש אמצעים אחרים, כדי ליישב את חילוקי־הדעות שביניהן.

במאה ה־19 התפתחו והתבלטו שלושה אמצעים שונים של שיתוף־פעולה בין המדינות. בראש וראשונה ניסו המדינות לקיים את השלום באמצעות ועידות בינלאומיות. בשנת 1815, עם סיום מלחמות נאפוליון. החליטו ארבע המעצמות הגדולות של אותה התקופה (בריטניה. רוסיה. אוסטריה ופרוסיה) לקיים ועידות במועדים קבועים לשם מניעת מלחמות להבא. אולם הרעיון של ועידות־קבע ניטשטש בהדרגה, והועידות לא נתקיימו עוד אלא בשעות צורך מיוחד. בסך הכל נתקיימו כשלושים ועידות מסוג זה. בדרך כלל זילזלו המעצמות הגדולות במדינות הקטנות ולא שאלו לדעתן אפילו כאשר נדונו ענינים הנוגעים להן במישרין. ועדיין לא היה באותה התקופה כל מוסד מוציא לפועל, כדי לבצע את ההחלטות שהיו מתקבלות בועידות הללו.

שלב אחר, שהתמיד יותר מן הקודם, הושג כאשר החלו המדינות לבקש דרכים ליישוב סכסוכים בינלאומיים באמצעי־שלום. בקרב דעת הצבור נשתרשה ההכרה, כי מלבד מלחמה ודיפלומאטיה במתכונת הישנה קיימים אמצעים אחרים, המאפשרים ליישב סכסוכים בינלאומיים. נחתמו חוזים רבים, שבתקפם התחייבו המדינות השונות להיזקק לדרכים של בוררות ופישור. המאמצים הללו הביאו לידי ועידות השלום, שנתקיימו בהאג בשנים 1899 ו־1907, כדי להקים אירגון של שיתוף־פעולה בינלאומי לשם מניעת מלחמה. בתוצאות שתי הועידות הללו נחתמו אמנוֹת־האג לשם יישוב סכסוכים בינלאומיים בדרכי שלום. הארצות. שחתמו על האמנות. הכירו בבוררות כבאמצעי ליישב את חילוקי הדעות שביניהן והקימו את בית־הדין הקבוע לבוררות, שמשרדיו ומועצתו המנהלת הקבועים שוכנים בהאג. למעשה לא היה בית־דין זה אלא רשימת אישים בעלי סמכות מוכרת בשאלות החוק הבינלאומי, שמתוכם יכלו המדינות לבחור בוררים במקרה של מחלוקת ביניהן. ב־1907 נעשה נסיון להקים בית־דין של קבע שיתכנס לעתים קבועות. אולם הממשלות השונות לא הגיעו לכלל הסכם בדבר הדרך של מינוי השופטים. עם זאת קיים אף היום בית־הדין הקבוע לבוררות. כאז כן עתה אין זו אלא רשימת מומחים, ואין לערבב אותה עם בית־הדין הבינלאומי לצדק הקיים במסגרת או"ם.

הדרך השלישית, שבה השתלשל ענין האירגון הבינלאומי בהתפתחותו במאה הי“ט. היתה בהקמת איגודים בינלאומיים רשמיים במספר רב שכל אחד מהם טיפל בתחום־פעולה מסוים. לכל אחד מן האיגודים הללו היה מנגנון משלו, שהכין את ועידותיו וביצע את ההחלטות שנתקבלו בהן. ב־1914 היו קיימים כ־400 איגודים בינלאומיים כאלה, מהם בעלי חשיבות רבה. הידועים שבין האיגודים הללו הם: איגוד־הדואר העולמי (1874); האיגוד הבינלאומי לטלגראף (1865); האיגוד הכל־אמריקני (1890) והצלב האדום הבינלאומי (1864) – שכולם קיימים גם בימינו. כן יש להזכיר במסגרת זו את המכון הבינלאומי לחקלאות (1905) ואת המשרד הבינלאומי להיגיינה ציבורית (1907), שפעולתם נמשכת במסגרת המוסדות המיוחדים של או”ם. כמה מהאיגודים הללו היו בעלי סמכות מייעצת בלבד; אחרים קבלו תקנות שהיו חובה על חבריהם.

במשך המלחמה העולמית הראשונה, שהקיפה המוני אדם בעולם כולו בשיעור שלא היה כדוגמתו לפניה ושמיליוני אדם ניספו בה. נשתרשה בקרב ההמונים ההכרה, שיש למצוא דרך למנוע את הישנות המלחמה. הכרה זו היא שגרמה להקמת חבר־הלאומים. ספר הברית של חבר־הלאומים היה חלק בלתי נפרד מחוזה וורסאיל. חבר־הלאומים, שהתבסס על הנסיון של המאה הי"ט, היה כשלעצמו עובדה בעלת משמעות חדשה לגמרי: נסיון ליישב את כל השאלות הבינלאומיות באמצעות אירגון בינלאומי.

חבר־הלאומים היה מורכב מאסיפה כללית, שכל המדינות החברות השתתפו בה, וממועצה המורכבת מכל חברי־הקבע (המעצמות הגדולות של אותה התקופה) ומחברים ארעיים. בית־הדין הבינלאומי הקבוע לצדק, שהוקם בתוקף ספר הברית של חבר־הלאומים, החל בפעולותיו ב־1921, כשאישרה עצרת חבר־הלאומים את תקנונו. התקנון של בית־הדין הבינלאומי לצדק, הקיים כיום, ערוך לפי המתכונת של אותו בית־הדין הבינלאומי שקדם לו. חבר־הלאומים הוקם ב־1 בינואר 1920 ופורק ב־18 באפריל 1946. העצרת שלו קיימה 21 מושבים, והמועצה – 107 מושבים. במשך התקופה שבין 1922 ל־1942 קיים בית־הדין הבינלאומי לצדק 49 מושבים, שבהם טיפל ב־65 משפטים והוציא 32 פסקי־דין ו־27 חוות דעת.

מאחר שהמיבנה של אירגון האומות המאוחדות מבוסס על הנסיון של חבר־הלאומים, מן הדין לפרט כמה מן ההבדלים העיקריים שביניהם.

א) חבר־הלאומים לא היו לו אלא שתי זרועות עיקריות, פרט למזכירות שלו: העצרת והמועצה. כל אחד מהם היה רשאי לדון בכל שאלה, שהועלתה על סדר היום, בהתאם לנוהל המפורט בספר הברית. מגילת או“ם מונה חמש זרועות עיקריות, נוסף על המזכירות: העצרת, מועצת הבטחון, המועצה לענינים כלכליים וסוציאליים, מועצת הנאמנות וביה”ד הבינלאומי לצדק. מגילת או"ם מגדירה את הסמכויות של כל אחד מחמשת אלה.

ב) נסיון חבר־הלאומים הוכיח את החשיבות של פעולה בינלאומית מתואמת בתחום הכלכלי והחברתי. המטרות הכלכליות והחברתיות של אירגון האומות המאוחדות תופסות מקום חשוב במגילת או"ם, ולשם כך הוקם גוף מיוחד – המועצה לענינים כלכליים וסוציאליים – שסמכותו כוללת את הענינים הבינלאומיים הללו.

ג) רבים הם הטעמים שניתנו כדי להסביר, על שום מה לא הצליח חבר־הלאומים למנוע מלחמה. בין הטעמים הללו יש והוזכרה העובדה כי לחבר־הלאומים לא היה כוח צבאי משלו; ועוד: כל מדינה־חברה רשאית היתה להחליט כשלעצמה על פעולה נגד כל מדינה אחרת שחבר־הלאומים יכריז עליה כעל תוקפן, אבל פעולה זו לא חלה כחובה על כלל המדינות החברות. ואילו בתוקף מגילת או“ם התחייבו המדינות־החברות לספק כוחות צבא בהתאם לתנאים, שייקבעו בהסכמים המיוחדים עם מועצת הבטחון. כן התחייבו המדינות־החברות מראש לנקוט כל פעולה צבאית, שמועצת הבטחון תחליט עליה. בתוקף המגילה יש להקים גם מטה צבאי להנהלת הפעולה המשותפת הזאת. שלא כחבר־הלאומים, אין או”ם חייב להמתין עד שייעשה מעשה תוקפנות: או"ם רשאי לפעול מן הרגע, שבו קיימת “סכנה לשלום”.

ד) בחבר־הלאומים היו כל ההחלטות, שהן בעלות חשיבות כלשהי, טעונות אישור פה אחד. לפי מגילת או“ם מתקבלות ההחלטות ברוב קולות. בעצרת או”ם טעונה כל החלטה חשובה רוב קולות של שני שלישים, בעוד שרוב־דעות פשוט מספיק בועדות העצרת, וכן במליאה בשאלות נוהל. עם זאת הוכר מעמד מיוחד למעצמות הגדולות במועצת הבטחון. מגילת או"ם מחייבת הסכמה של כל החברים הקבועים במועצה בכל שאלה, פרט לשאלות נוהל. כלל זה ידוע בתור “כלל אחדות־הדעות של המעצמות הגדולות” או “זכות הוויטו”.

האנשים, שלחמו את המלחמה העולמית השניה, מנוי וגמור היה עמם להקים אירגון בינלאומי חזק יותר מקודמו, שימנע כל מלחמה להבא ע"י סילוק הסיבות הגורמות לה. עוד בימי המלחמה למדו האנשים מנסיונם את המעלות של השיתוף הבינלאומי – מעלות שנתבלטו בתחום הצבאי באמצעות ועדת ראשי המטות הצבאיים ובאמצעות המיפקדה המשותפת של צבאות המדינות השונות. הן נתבלטו גם בתחום האספקה ובכל יתר תחומי הפעולה הבינלאומית. הן נתבטאו בעקרון הסולידאריות שבין כלל בעלי־הברית לבין כל אחד מהם. והנה הגיעו בעלות הברית להכרה, שיש להשתמש באותן השיטות של שיתוף־פעולה בינלאומי גם לשם פתרון בעיות השלום. משום בך הוקמו, עוד בימי המלחמה, כמה גופים ואירגונים, כדי לטפל בבעיות שתתעוררנה תוך השמירה על השלום. עם הגופים והאירגונים הללו נמנים: ועידת שרי ההשכלה של המעצמות בעלות־הברית (שהניחה את היסודות לאירגון הבינלאומי לחינוך. מדע ותרבות – אונסקו). הועדה הזמנית לתזונה וחקלאות (שערכה את החוקה לאירגון או"ם לעניני תזונה וחקלאות) וכיוצא באלה.

אותה שעה הוכנו תכניות מפורטות להקמת אירגון בינלאומי כללי, אירגון האומות המאוחדות. המגילה האטלאנטית, שנוסחה בידי הנשיא רוזבלט וראש הממשלה' צ’רצ’יל ב־14באוגוסט 1941 על סיפון אנית־מלחמה בלב האוקיינוס האטלאנטי, קובעת כי אחת המטרות, אשר לשמן לוחמות מעצמות הברית, היא הקמתו של “שלום שיאפשר לכל האומות להתקיים תוך תנאי בטחון בתחומיהן ושיערוב לכל באי העולם מבני האומות קיום ללא פחד ומחסור”.

ב־1 בינואר חתמו נציגי 26 אומות בוואשינגטון על ההצהרה בדבר האומות המאוחדות; כן הצהירו על תמיכתם בעיקרי המגילה האטלאנטית והתחייבו בשם מדינותיהם להמשיך במלחמה המשותפת עד לנצחון. במועדים מאוחרים יותר נצטרפו גם אומות אחרות להצהרה זו.

עוד הרחיקה לכת הצהרת מוסקבה, שנחתמה ב־30 באוקטובר 1943 ע"י ממשלות ארצות־הברית, בריטניה, ברית־המועצות וסין. הצהרה זו הכירה בצורך להקים בהקדם האפשרי אירגון בינלאומי כללי. שיהיה מיוסד על עקרון של ריבונות שווה של כל המדינות שוחרות השלום – אירגון שבו יוכלו להשתתף כחברים כל המדינות שוחרות־השלום, כגדולות כקטנות, כדי לקיים את הבטחון הבינלאומי.

הצעד הבא נעשה בדומברטון־אוקס. בחדשים אוגוסט–אוקטובר 1944, שאז קבעו נציגי ארבע המעצמות את פרטי האירגון הזה. התקדמות נוספת באותו התחום הושגה ביאלטה במארס 1945, כאשר נקבעו כללי ההצבעה במועצת־הבטחון. לבסוף הוגשה התכנית לנציגי 50 אומות שנתכנסו בסאן־פראנציסקו ב־25 באפריל 1945. מאפריל ועד יוני דנה הועידה בתכנית החוקה של האירגון הבינלאומי החדש ואף הכניסה בה תיקונים. הושג הסכם בכל הסעיפים, ומגילת או“ם נחתמה ב־26 ביוני 1945. אירגון האומות המאוחדות הוקם באורח רשמי ב־24 באוקטובר 1945 אחרי שהמגילה אושרה סופית ע”י סין, צרפת, ברית־המועצות, ארצות־הברית, בריטאניה ורוב יתר המדינות שחתמו עליה.

אחרי שנסתיימו העבודות המוקדמות של הועידה המכינה את או“ם – ועידה שהיתה מורכבת מנציגי כל המדינות שחתמו על המגילה, אחד אחד מכל מדינה – נתכנסה הישיבה הראשונה של עצרת או”ם בלונדוז ב־10 בינואר 1946.

אירגון האומות המאוחדות הוא איפוא השלב האחרון שהעולם הגיע אליו עד כה בקורות שיתוף־הפעולה הבינלאומי. או“ם הוא האירגון הנותן אמצעים בידי המדינות השונות לשתף פעולה ביניהן, כדי לשמור על השלום ולהבטיח את תנאי־הקיום הנאותים לכל באי עולם. בחמש השנים האחרונות למדו נציגי המדינות השונות, מתוך כינוסיהם הקבועים במסגרת או”ם, להכיר את נקודות־ההשקפה השונות, ואף למדו לעבוד במשותף. למרות חילוקי־הדעות המתגלעים ביניהם לעתים קרובות, עלה בידם לרכוש נסיון ניכר במאמץ המשותף לשיתוף־הפעולה הבינלאומי. תוצאות המאמץ הזה תלויות ברצון הטוב. שתגלינה המדינות־החברות השונות בהשגת מטרותיו של האירגון הבינלאומי, וכן בתמיכת דעת הקהל בעולם כולו.

מאז הוקם אירגון האומות־המאוחדות מתבלטות בפעולותיו השונות שלוש תכונות זו בצד זו. האחת היא – המחלוקת המתרחבת ומעמיקה בין המעצמות הגדולות, בעוד שמעצם יסודו מושתת האירגון על ההנחה שהמעצמות הגדולות תפעלנה תוך הסכמה ביניהן. התכונה השניה היא: הנסיונות ההולכים ונשנים מצד עצרת או“ם להפיג את חומרתם של חילוקי־הדעות הללו, לגשר על פניהם ולהניע את המעצמות הגדולות לנקיטת עמדות פשרניות יותר; לפחות בעניני נוהל, כאשר אין אפשרות להגיע לכך בענינים העקרוניים. התכונה השלישית היא, שעם כל הניגודים והסכסוכים בתחום המדיניות הבינלאומית נמשכת ללא הפסק מלאכת הקמתו והרחבתו של האירגון הבינלאומי בתחומי הפעולות הבלתי מדיניות – של הסוכנויות המיוחדות של או”ם ועוד. הפעולה בתחום זה החלה, כאמור, עוד לפני שהוקם או"ם – כגון בועידה הבינלאומית לענינים כספיים בבריטון וודס ביולי 1944, שבה עיבדו נציגי 44 אומות את פרטי התכניות להקמת קרן המטבע הבינלאומי והבנק הבינלאומי לשיקום ולפיתוח. פעולה זו באה לידי ביטוי גם בועידה

הבינלאומית לעניני התחבורה באוויר, אשר נערכה בשיקאגו בסוף 1944, ואישרה את האמנה הבינלאומית, אף הוא מהמוסדות המיוחדים של או“ם. גם ראשיתו של אירגון או”ם לעניני חקלאות ומזון קדמה להקמת או"ם עצמו: מקורו בועידת קוויבק באוקטובר 1945 (הארגון הוקם ב־16 באוקטובר של אותה שנה).

פעולה ממשית זו נמשכה גם בחדשים שלאחר כך על הרקע של הסכסוכים החריפים הראשונים שבין המעצמות הגדולות. אכן, כאשר מתכנסת העצרת בפעם הראשונה בינואר 1946 בלונדון, כבר מתגלים חילוקי דעות חריפים בין המדינות הקבועות באו“ם. מועצת הבטחון מתכנסת בפעם הראשונה ב־17 בינואר 1946 (מאז מכנסים אותה באורח קבע ולא כעצרת במושבים בודדים), וכבר יומיים אח”כ מגישה איראן תלונה על ברית־המועצות. כעבור יומיים מעוררת ברית־המועצות במועצת הבטחון את שאלת חנותו של הצבא הבריטי ביוון, ואוקראינה – את שאלת פעולות הבריטים באינדונזיה. ועדיין היו אלה ימים ראשונים לאירגון הבינלאומי, ימים שבהם הופעלו לראשונה מוסדותיו השונים. ב־23 בינואר 1946 מתכנסת לראשונה מועצת או“ם לענינים כלכליים וסוציאליים. למחרת מקימה העצרת הכללית את הועידה לאנרגיה האטומית, אחרי זה, ב־1 בפברואר 1946, מתמנה מר טריגווה לי כמזכיר הכללי של או”ם. עוד באותו השבוע, ב־6 בפברואר, בוחרות העצרת ומועצת הבטחון בשופטים הראשונים של בית־הדין הבינלאומי לצדק. הלה מתכנס למושבו הראשון בהאג ב־18 באפריל של אותה השנה. בינתיים נמשכים בקרב מועצת הבטחון הדיונים בסכסוכים הבינלאומיים השונים: הלבנון וסוריה מתלוננות על נוכחות צבאות בריטאניה וצרפת בארצותיהן (4 בפברואר); פולין מעוררת במועצת הבטחון את שאלת המשטר של פראנקו בספרד, תוך טענה שהמשטר הוא סכנה לשלום הבינלאומי (8 באפריל); אוקראינה מגישה למועצת הבטחון תלונה על הממשלה היוונית המסכנת, לדבריה, את השלום בארצות הבאלקאן (24 באוגוסט). באותם הימים מוקם האירגון העולמי לבריאות, כדי להבטיח רמת בריאות גבוהה ככל האפשר לכל בני האדם. האירגון הוקם בוועידה בינלאומית לעניני בריאות, שנתקיימה בחדשים יוני–יולי בניו־יורק, בהשתתפות 64 אומות.

בסתיו של אותה השנה – ב־19 בנובמבר – מתקבלים שלושה חברים חדשים לאו“ם, הראשונים מאז הוקם האירגון הבינלאומי ע”י חמשים המדינות המייסדות. שלושת החברים החדשים הללו הם אפגאניסטאן, איסלאנד ושבדיה. אותו יום – 19 בנובמבר – נפתחת בפאריס הועידה הראשונה של אירגון או“ם לעניני חינוך, מדע ותרבות (אונסקו). לא ארכו הימים ושוב נתגלו בפעולות המוסדות העליונים של או”ם חילוקי־דעות מדיניים. ב־3 בדצמבר מתלוננת יוון לפני מועצת הבטחון על שלוש שכנותיה הצפוניות (המועצה החליטה על הקמת ועדת חקירה); ב־12 באותו החודש ממליצה העצרת על בידוד המשטר של פראנקו בספרד – ההחלטה נתקבלה שלא בתמיכת ארצות־הברית ונתבטלה ב־1950. בינתיים, ב־11 בדצמבר, מוקמת קרן הסעד לילדים מטעם או“ם; העצרת מאשרת את הסכמי־הנאמנות לשטחים שונים, באפריקה ובאוקיינוס השקט, שבהנהלת אוסטראליה. בלגיה, צרפת, ניו־זילאנד ובריטאניה (13 בדצמבר). למחרת מחליטה העצרת באופן עקרוני על צימצום הכוחות המזויינים בעולם ומציעה למועצת הבטחון שתבצע את ההחלטה הזאת. ההחלטה לא נתגשמה עד היום. למחרת מאשרת העצרת הסכמים, שבתקפם נכללים במסגרת או”ם האירגון הבינלאומי לעבודה, שהיה קיים עוד מימי חבר־הלאומים, וכמה מוסדות מיוחדים אחרים ובכללם אונסקו. שוב למחרת מאשרת העצרת את הקמתו של האירגון הבינלאומי לעניני פליטים, וב־16 בדצמבר מתקבלת סיאם לאו"ם, היא החברה ה־54 שבו.

שנת 1947 נפתחת אף היא בסימן של מחלוקת בקרב המעצמות, מחלוקת המשתקפת הפעם בתלונת בריטאניה על אלבאניה בקשר למיקושן של אניות מלחמה בריטיות במיצר קורפו.

נמשכים גם המאמצים של מוסדות או“ם להביא בעיות־יסוד שונות לידי פתרון מעשי. ב־13 בפברואר מתכנסת מועצת הבטחון ומחליטה להקים ועדה לפירוק הנשק הרגיל (כנבדל מן הנשק האטומי), בהתאם להחלטת העצרת מיום 14 בדצמבר 1946. מאמץ זה כרבים אחרים שבאו אחריו, לא נשא עד כה פרי של ממש בגלל המחלוקת שבין המעצמות. בסוף חודש מארס ובחודש אפריל מתכנסת בפעם הראשונה מועצת הנאמנות ומאשרת הסכמי־נאמנות לאיים שונים באוקיינוס השקט, שהיו בעבר ברשות יאפאן ועברו להנהלת ארצות־הברית. ב־18 באפריל מתכנסת עצרת או”ם למושב מיוחד, הנמשך עד ה־15 במאי, כדי לדון בפתרון הבעיה הארצישראלית. העצרת מקימה את ועדת החקירה של או“ם לארץ־ישראל, הממליצה בסופו של דבר על הקמת המדינה היהודית. באותם הימים מתכנס בפאריז הקונגרס של איגוד־הדואר העולמי ועורך את האמנה הבינלאומית לעניני הדואר, הכוללת את חוקת האיגוד הזה שהוא אחד המוסדות המיוחדים של או”ם.

עניני הבלקאן מוסיפים אותה שעה לשמש נושא לדיוני הגופים השונים של או“ם. ב־22 במאי מביאה בריטאניה את תלונתה בענין מיקוש האניות במימי אלבאניה לפני בית־הדין הבינלאומי לצדק, וכעבור חודש ימים פותחת המועצה בדיוניה בענין המתיחות שבין יוון ושלוש שכנותיה הצפוניות. עניני הסכסוכים בין המדינות משמשים נושא לדיוני העצרת גם בחודש שלאחר זה: ב־8 ביולי מגישה מצרים תלונה על נוכחות הצבא הבריטי בתחומיה (המועצה לא הגיעה לכלל החלטה), וב־30 באותו חודש מעוררות אוסטראליה והודו, באופן נפרד, את שאלת הקרבות שפרצו בין הכוחות האינדונזיים וההולנאדיים באינדונזיה. מאז טיפלו מוסדות או”ם בפרשת אינדונזיה תוך כמה וכמה שלבים והגיעו לבסוף להענקת עצמאות למדינה הזאת ולקבלתה כחברה באו"ם.

ענין ארץ ישראל עולה שוב על סדר־היום של פעולות או“ם, כאשר ב־31 ביולי מפרסמת ועדת החקירה את המלצותיה (הרוב בעד חלוקת הארץ, המיעוט בעד מדינה פדראלית). בניגוד לבעית ארץ־ישראל, שנפתרה באותו פרק־זמן, הודיעו אז העתונים על פעולה אחרת של או”ם, שעודנה רחוקה מפתרון כאשר היתה: הועדה לאגרגיה האטומית מגישה ב־11 בספטמבר את הדו“ח השני שלה למועצת הבטחון, ובו הצעות בדבר פעולותיה וסמכויותיה של הסוכנות הבינלאומית המוצעת לשם פיקוח על האנרגיה האטומית. אותו חודש נוסף עוד מוסד מיוחד במסגרת הארגון של או”ם, כאשר הוקם האירגון הבינלאומי למטיאורולוגיה, בתוקף האמנה שאושרה בוואשינגטון. חודש־ספטמבר זה מסתיים בקבלת שני חברים חדשים לאירגון או“ם: פאקיסטאן ותימן. מיום ה־20 באוקטובר יש לאו”ם דגל משלו, שאושר באותו היום על ידי העצרת הכללית. ב־31 באותו החודש ממליצה העצרת כי יום ה־24 באוקטובר יוחג בכל רחבי העולם כיום האומות המאוחדות. בישראל ניתן תוקף להמלצה זו ע"י החלטה, שקיבלה הממשלה ב־29 בספטמבר 1950.

החיכוכים והסכסוכים שבין המעצמות מוסיפים להדאיג ולהעסיק את העצרת, המבקשת למצוא דרכים ליישובם או לפחות להפגת המתיחות. ב־3 בנובמבר מאשרת העצרת פה אחד נוסח החלטה, המוקיעה כל תעמולה העשויה להביא לידי מלחמה. ב־13 באותו חודש מקימה העצרת ברוב־דעות מכריע של המערב נגד המזרח את “העצרת הקטנה”, שצריכה להתכנס בין עצרת לעצרת. למחרת מכירה העצרת בזכויות קוריאה לעצמאות, אחרי ששוחררה בידי הרוסים והאמריקאנים מעול יאפאן, ומקימה ועדה ארעית כדי לסייע לקוריאה לקיים בחירות כלליות ולהגיע לעצמאות.

באותם ימי נובמבר 1947 הוקם עוד מוסד מיוחד של או“ם – הועדה המכינה לאירגון הבינלאומי למסחר. כן דנה העצרת בענין הפליטים וממליצה לפני כל הממשלות, שיתירו את הכניסה לתחומי מדינותיהן למספר פליטים רב ככל האפשר. ב־17 בנובמבר ממליצה העצרת לפני כל הממשלות שתעודדנה את לימוד או”ם בבתי־הספר. כעבור 4 ימים מקימה העצרת את הועדה לחוק בינלאומי, כדי לקדם את התפתחות החוק הבינלאומי ואת העלאתו על הכתב. אותה העצרת מאשרת ביום ה־29 בנובמבר את התכנית של הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל.

שנת 1948 מתחילה אף היא, כשנה שקדמה לה, בסימן של סכסוכים בין המדינות: הפעם – בתלונת הודו לפני מועצת הבטחון על פאקיסטאן שפלשה, לדבריה, לתוך קאשמיר. סכסוך בינלאומי אחר כבר עלה לפני כן, אותו חודש. על דרך הפתרון כאשר – בסיוע או“ם – הגיעו משלחות הולאנד ואינדונזיה להסכם בדבר שביתת נשק וכדבר עיקרים מדיניים שלפיהם יכלכלו את יחסיהן. פעולה מעשית אחרת, שנעשתה תוך אותו פרק־הזמן, בוצעה בועידת או”ם לעניני חופש מודיעין והסברה, שנתכנסה בג’ניבה בחדשים מארס ואפריל והכינה שלוש אמנות בינלאומיות על נושא זה. בינתיים היו ידי מועצת הבטחון מלאות עבודה. לפי הצעת צ’ילי פותחת המועצה בדיונים על התפתחות המצב שנתהווה בצ’כוסלובאקיה אחרי תמורת השלטון שם – בדיונים שלא הביאו לידי שום תוצאה מעשית. ב־21 באפריל ממליצה מועצת הבטחון על הדרכים ליישוב הסכסוך שבין הודו ופאקיסטאן ומשגרת משלחת לקאשמיר. לפני כן, ב־16 באפריל, מתכנסת העצרת למושב מיוחד, לפי בקשת מועצת הבטחון, כדי להמשיך את העיון בעתיד הממשל בארץ ישראל. מושב זה נמשך עד ה־14 במאי הוא יום הכרזת המדינה. בינתיים, ביום 10 במאי, מתקיימות בקוריאה הדרומית בחירות כלליות בהשגחתה של משלחת או“ם. עניני ארץ־ישראל מוסיפים להעסיק את או”ם. ב־20 במאי מתמנה הרוזן ברנאדוט, המנוח, מתווך מטעם או"ם. ב־9 ביוני מודיע המתווך למועצת הבטחון. שהשיג את הסכמת כל הצדדים להצעתו בדבר הפסקת אש בחזיתות ארץ־ישראל, החל מיום ה־11 של אותו חודש.

פרשת הסכסוכים שבין המעצמות משתקפת בתקופה זו בפסק־דין, שהוציא בית־הדין הבינלאומי לצדק. בית־הדין מחווה את דעתו, שאין זכות למדינה חברה באו“ם להצביע בשאלת קבלתן של חברות חדשות שלא על סמך טעמים הכלולים במגילה. הרקע של החלטה זו הוא בעובדה, המתמידה מאז ועד היום, שמדינות רבות, אשר הגישו את מועמדותן להתקבל לאו”ם, לא נתקבלו כחברות בגלל התנגדות אחד המחנות היריבים או משנהו.

אותו זמן נמשכת, כרגיל, גם העבודה המעשית של המוסדות המיוחדים. ב־7 באפריל הוקם האירגון הבינלאומי לבריאות, ובחדשים יוני ויולי מתכנסת אספתו הכללית בג’ניבה. ב־6 ביולי מאשר אירגון־העבודה הבינלאומי אמנה בינלאומית, המבטיחה את זכויות העובדים והמעבידים להתאגד באיגודים מקצועיים. כן מאשר האירגון אמנה בינלאומית, שלפיה מתחייבות המדינות החותמות עליה לקיים לשכות־עבודה כלליות חנם.

עניני ארץ ישראל עולים שוב על סדר־היום של עבודת או“ם ב־15 ביולי, כאשר זו הפעם הראשונה בקורות או”ם מסתמכת המועצה על הפרק השביעי של המגילה, הוא פרק העונשין, בהצהירה שהפרת ההפוגה מכל צד שהוא תיחשב להפרת השלום הבינלאומי. כשבוע ימים לפני כן פנתה המועצה לשני הצדדים הלוחמים שיסכימו להארכת ההפוגה.

תקדים אחר בעבודות או“ם נקבע תוך אותו חודש בתחום־פעולה אחר: שווייצאריה אישרה את התקנון של בית־הדין הבינלאומי לצדק; וכך, בפעם הראשונה, נצטרפה לבית־דין זה מדינה שאינה חברה באו”ם.

בענין המוסדות המיוחדים נמשכת ההתקדמות כל אותם הימים. ב־20 באוגוסט מוקם האירגון הבינלאומי לעניני פליטים; כן נמשכת פעולתם של יתר המוסדות הללו בשטחי־הפעולה המיוחדים להם (עניני עבודה ותעסוקה, סעד לילדים, מלחמה בסמים משכרים, הסדרת השידורים בגלים קצרים ועוד). נמשכים גם מאמצי העצרת להפיג את מתיחות היחסים שבין המעצמות הגדולות. ב־3 בנובמבר פונה העצרת בקריאה למעצמות הגדולות שיכפילו את מאמציהן, כדי להבטיח בהקדם האפשרי את חתימתם של חוזי השלום. למחרת מטילה העצרת על הועדה לאנרגיה האטומית להמשיך את עבודתה ומבקשת מאת המעצמות הגדולות המיוצגות בה, וכן מקאנאדה, שתוועצנה זו בזו כדי למצוא בסיס לפיקוח בינלאומי על האנרגיה האטומית. גם עניני הנשק הרגיל מעסיקים את העצרת, הממליצה לפני מועצת הבטחון שתמשיך בבירורים לשם צימצום הכוחות המזוינים.

בענינים המדיניים חוזרת העצרת על המלצתה הקודמת, הקוראת ליוון ולשלוש שכנותיה הצפוניות לשתף פעולה זו עם זו, כדי ליישב את סכסוכן בדרכי שלום; והיא מחדשת את הועדה המיוחדת של או"ם לעניני הבאלקאן. כמו כן ממליצה העצרת שמועצת הנאמנות תגביר את מאמציה להרחבת שרותי החנוך בארצות של נאמנות. בענין ארץ־ישראל מאשרת העצרת תכנית סיוע לפליטי המלחמה בסכום של 29.500.000 דולר; והיא מקימה, ב־11 בדצמבר. את הועדה המפשרת, הממשיכה במאמציה עד כה ללא הצלחה יתירה.

אחד מתחומי־הפעולה, שבהם מגיעה העצרת במושבה זה לתוצאות מרחיקות לכת, הוא הבטחת זכויות האדם. ב־9 בדצמבר מאשרת העצרת פה אחד את האמנה הבינלאומית על הענשת הפשע של רצח עמים – ג’נוסייד, בקבעה ע“י כך תקדים וחידוש רב־ערך בחוק הפלילי הבינלאומי. למחרת מאשרת העצרת את ההכרזה לכל באי עולם על זכויות האדם. האמנה בענין הג’נוסייד נכנסה לתקפה ביום 12 בינואר 1951 – 90 יום אחרי שאושרה ע”י 20 מדינות, ובכללן ישראל. ביום היכנסה לתקפה כבר נשאה האמנה את חתימות אישוריהן של 27 מדינות (4 מהן – תוך הסתייגויות), אולם רק אחת מהן – צרפת – נמנית בין המעצמות הגדולות.

באותו המושב של סוף 1948 ממלאת העצרת את ידי המזכיר הכללי טריגווה לי לספק למדינות־החברות, לפי בקשתן, שרותים מסוימים כדי לסייע לפיתוחן הכלכלי.

עניני הסכסוכים הבינלאומיים ממשיכים להעסיק את העצרת גם במושב זה. ב־12 בדצמבר מאשרת העצרת את הממשלה, שהוקמה בקוריאה הדרומית. וממנה ועדה חדשה לקוריאה, כדי לסייע לקימומה. גם מועצת הבטחון, המתכנסת למושב־חרום מיוחד ב־19 בדצמבר לפי דרישת ארצות־הברית, מטפלת באופן דחוף בסכסוכים שהחריפו באינדונזיה עם התחדשות הקרבות. המועצה פונה אל שני הצדדים בקריאה להפסיק את הקרבות מיד, והפעם נושאת פעולתה פרי.

שנת 1949 נפתחת בסידרה של שביתות־נשק, שמאמצי או“ם הביאו אליהן. ב־1 בינואר נותנות ממשלות הודו ופאקיסטאן פקודה על הפסקת־האש בקאשמיר. בסוף אותו חודש מצווה מועצת הבטחון על הפסקת כל פעולות־איבה באינדונזיה ומעבדת תכנית להעברת הריבונות על אותה הארץ מידי ההולאנדים אל האינדונזים. ההסכם הסופי בנידון זה הושג בין הולאנד ואינדונזיה ב־7 במאי. ב־24 בפברואר נחתם ההסכם הראשון על שביתת הנשק בארץ־ישראל: בין ישראל ומצרים. ב־23 במארס נחתם הסכם דומה בין ישראל והלבנון, ב־3 באפריל בין ישראל וממלכת הירדן ולבסוף, ב־23 ביולי, בין ישראל וסוריה. כבר בראשית השנה, ב־31 במארס, פורקה אונרר”א – סוכנות או“ם לעניני סיוע ושיקום לקרבנות המלחמה – והמשך עבודותיה נמסר לסוכנויות מיוחדות אחרות. באותו האביב, ב־9 באפריל, הוציא בית־הדין הבינלאומי את פסק־הדין שלו בדבר תעלת קורפו, שבו הורשעה אלבאניה ונתחייבה בתשלום פיצויים לבריטאניה. אותה שעה עוסקת העצרת שוב בענינים המדיניים העומדים ברומו של עולם – תוצאות המחלוקת שבין המעצמות הגדולות. ב־14 באפריל מאשרת העצרת החלטה בדבר נוהל ההצבעה במועצת הבטחון: היא ממליצה שהתקנה בדבר אחדות הדעות שבין המעצמות הגדולות (זכות הוויטו) לא תחול אלא על ענינים עיקריים ביותר; וכן היא עורכת רשימה של 34 נושאים, אשר לפי המלצתה יש לדון עליהם במסגרת של עניני נוהל שאינם טעונים הסכמה פה־אחד מצד החברות הקבועות במועצה, הן המעצמות הגדולות. כעבור שבועיים ממליצה העצרת על נוהל מסוים העשוי, לדעתה, לסייע ליישוב סכסוכים בינלאומיים; ובכלל זה על עריכת רשימת אישים מבני כל האומות, שאפשר יהיה להשתמש בשרותם כדי לעקוב אחרי מצבים מסוכנים ולתווך בין היריבים. כעבור יומיים מביעה העצרת את חרדתה נוכח ההאשמות, שהובאו (ע"י המעצמות המערביות) נגד בולגאריה והונגאריה הפוגעות, לדבריהן, בזכויות־היסוד של האדם. אבל עיקר הפעולה של או”ם בשטח זה של הניגודים בין המעצמות הגדולות מתנהלת אותה שעה מחוץ למסגרת של הפעולות הרשמיות; ברם היא נתאפשרה הודות לכך שנציגי כל המעצמות נתכנסו במקום אחד, מקום מושבה של העצרת, בנוכחותם של נציגי מדינות אחרות ובמסגרת או“ם, ועשו כמיטב יכולתם ליישב את הסכסוך הבינלאומי החריף והמסוכן ביותר של אותם הימים: הלא הוא ההסגר על ברלין. ב־4 במאי הושג הסכם בין ארבע המעצמות (ברית־המועצות, ארצות־הברית, בריטאניה וצרפת) בדבר הסרת ההסגר, וההסכם בוצע ביום ה־12 באותו חודש. אותה שעה, ביום 11 במאי, מסתיים השלב העיקרי של הטיפול בענין ארץ־ישראל, במידה שאו”ם נגע בדבר, ע“י קבלת ישראל כחברה באו”ם. כך עלה מספר המדינות החברות בו ל־59. עם קבלתה של אינדונזיה לאומות המאוחדות, ב־29 בספטמבר 1950, הגיע מספר המדינות־החברות ל־60.

שלושה ימים אחרי קבלת ישראל לאו“ם, ב־14 במאי, עושה העצרת מאמץ לשם פתרון בעיות בינלאומיות אחדות. היא מזמינה את ממשלות הודו, פאקיסטאן ודרום אפריקה שתקיימנה ועידת שולחן עגול, כדי ליישב את השאלה שעוררו הודו ופאקיסטאן בתלונתן על הפליית בני ארצותיהם ע”י ממשלת דרום־אפריקה.

כבכל שנה. כן גם בשנה ההיא (1949) נמשכת פעולתן של הסוכנויות המיוחדות של או"ם. בחדשים יוני ויולי מתכנסת בג’ניבה הועידה הכללית של האירגון הבינלאומי לעבודה ומאשרת שלוש אמנות בינלאומיות, שביצוען עשוי לשפר את תנאי העבודה של העובדים (כגון הבטחת זכויות ההתאגדות באיגודים מקצועיים, ועוד). בסוף הקיץ ובראשית הסתיו מתקיימות כמה ועידות בינלאומיות במסגרת של פעולות הסוכנויות המיוחדות: ועידה לשימור האוצרות הטבעיים וניצולם; ועידה לשמירת הטבע; ועידה בענין התחבורה בדרכים, המכינה אמנה בינלאומית חדשה בנושא זה.

לקראת כינוסה של העצרת ממליצה מועצת או“ם לענינים כלכליים וסוציאליים על תכנית של סיוע טכני לארצות הזקוקות לפיתוח. פעולה אחרת, שנעשתה בערב כינוס העצרת – הפעם בתחום המדיני – היתה החלטת מועצת הבטחון מיום 11 באוגוסט, כי ההסכמים לשביתת הנשק בין ישראל ומדינות ערב באים במקום החלטותיה הקודמות של העצרת בדבר הפסקת האש; בתוקף אותה ההחלטה נסתיים תפקידו של מ”מ המתווך ד"ר ראלף באנץ'.

אחת ההחלטות הראשונות, שמקבלת העצרת במושבה השנתי הרגיל אותה שנה. היא בענין קוריאה: ביום 21 באוקטובר מחליטה העצרת ברוב דעות להמשיך את פעולתה וקיומה של ועדת או“ם לעניני קוריאה. למחרת פונה העצרת אל בית־הדין הבינלאומי בבקשה לחוות את דעתו, אם אמנם הפרו בולגאריה, הונגאריה ורומאניה את התחייבויותיהן, לפי חוזי השלום, בפגען בזכויות הפרט. פסק הדין ניתן ב־30 במארס 1950, ובו מחייב בית־הדין הבינלאומי את שלוש הארצות הללו לקיים את ההתחייבויות הנ”ל.

שוב בשטח הסכסוכים שבין המעצמות הגדולות הושגה באותם הימים התקדמות מסוימת כתוצאה מפעולותיה הקודמות של העצרת: ביום 31 באוקטובר מודיע יו“ר מועצת הבטחון כי חמש המעצמות, שהן חברות־קבע במועצה, הסכימו על נוהל שלפיו תוועצנה הללו זו בזו לפני שיועמדו להצבעה ענינים חשובים. באותו תחום הענינים, של סכסוכים שבין ה”גדולים“, מחליטה העצרת על המשך קיומה של “העצרת הקטנה” – הפעם לזמן בלתי מוגבל, וגם הפעם בניגוד לדעת ברית המועצות ובעלות בריתה; וכן שוב בניגוד לדעת המזרח, מצהירה העצרת שהיא רואה איום על השלום במתן העזרה לפארטיזאנים היווניים ע”י שלוש שכנותיה הצפוניות של יוון.

בענינים, שאינם בעלי אופי מדיני מובהק, נמשכות בימי העצרת פעולות בהיקף רחב. בימי מושב העצרת מתכנסים בלייק סאקסס חמשה מומחים מבני ארצות שונות ועורכים תכנית לפעולה בקנה־מידה ארצי ובינלאומי להבטחת משטר של תעסוקה מלאה לעולם כולו. העצרת מאשרת את פעולת המזכיר הכללי של או“ם שכינס את ההתיעצות הזאת. ב־15 בנובמבר מאשרת העצרת כמה החלטות שכוונתן לשפר תנאי חייהם של תושבי הארצות, הנתונות במשטר הנאמנות, ולסייע להתקדמותם החברתית. בין השאר ממליצה העצרת על איסור נשואי ילדים בארצות אלו. למחרת, ב־16 בנובמבר, מאשרת העצרת תכנית פעולה בקנה־מידה עולמי לסיוע טכני למדינות הזקוקות לפיתוח, בהתאם להמלצותיה של מועצת או”ם לענינים כלכליים וסוציאליים.

בעיה מדינית חשובה, שעמדה להחלטת העצרת באותם הימים, היתה עתידן של מושבות־איטליה לשעבר. בתוקף ההסכם בין המעצמות הגדולות צריכה היתה שאלה זו להמסר להכרעתה הסופית של העצרת, אם תוך שנה אחת לא הושג הסכם בין בעלות הברית. מאחר שלא הושג אותו הסכם – נמסר לעצרת, זו הפעם הראשונה, התפקיד לא רק להמליץ אלא לקבל החלטות מחייבות לכל. העצרת מחליטה להעניק עצמאות ללוב לא יאוחר מאשר ב־1 בינואר 1952 (כעבור כמה ימים ממנה היא נציב עליון ללוב, שתפקידו להדריך את המדינה החדשה בפעולתה לעצמאות); כן מחליטה העצרת להקים ועדה של חמשה חברים, כדי לברר את מאווייהם של תושבי אריתריאה; ואשר לסומאלי האיטאלקית, מחליטה העצרת על משטר־נאמנות איטאלקי לתקופה של עשר שנים, כדי להכין גם ארץ זו לעצמאות מלאה.

ענין ארץ־ישראל לא עמד בתוך דיוני העצרת מעיקרו, אלא העצרת דנה בכמה ענינים שנתעוררו כתוצאה מן התמורה שחלה בארץ. ב־8 בדצמבר מקימה העצרת את הסוכנות לסיוע ולסעד לפליטי המלחמה מארץ־ישראל, ולמחרת היא מאשרת את ההחלטה בדבר בינאום ירושלים – החלטה אשר לא רק היתה בבחינת אות מתה אלא אף עורערה במושב העצרת, שנתקיים כעבור שנה.

עניני היחסים בין המעצמות הגדולות ממשיכים להעסיק את העצרת גם באותם הימים. העצרת קוראת למעצמות הגדולות ולקאנאדה, החברות בועדה לאנרגיה האטומית, שתעשינה את כל אשר בידן להסכים לתכנית משותפת לפיקוח על הנשק האטומי ועל איסור השימוש בו. ב־1 בדצמבר מצהירה העצרת, כי מגילת או“ם כוללת את העיקרים הדרושים להבטחת שלום מאריך ימים, וכי סיבת המתיחות הבינלאומית היא בעובדה שאין נוהגים לפי כל העיקרים הללו. העצרת פונה בקריאה לכל המדינות החברות, ובעיקר למעצמות הגדולות, שתשתפנה פעולה זו עם זו לשם פתרון הבעיות המדיניות. כעבור ימים מספר ממליצה העצרת לפני מועצת הבטחון שתמשיך במאמציה להגשמת פירוק הנשק הרגיל ולהקמת מערכת הבקורת, הכרוכה בביצוע תכנית זו. כעבור יומיים, בשביעי בדצמבר, מחליטה העצרת להעביר ל”עצרת הקטנה" את תלונת סין (הלאומנית) על התערבות ברית־המועצות בעניניה. כל החלטה לא נתקבלה בנדון זה. השנה מסתיימת ביישוב הסופי של הסכסוך באינדונזיה, כשהולאנד מעבירה ב־27 בדצמבר את ריבונותה לממשלה האינדונזית.

שנת 1950 נשאה בחובה את המבחן העיקרי והקשה ביותר לאירגון האו“ם. הלא הוא הסכסוך הגדול: תחילה בענין ייצוגה של סין ואח”כ הסכסוך המזוין במזרח הרחוק, אשר הכשיל למעשה את היזמה שנקט המזכיר הכללי של או"ם במאמציו להביא לידי סיום את “המלחמה הקרה” בין המעצמות הגדולות.

באביב של אותה שנה פורסמו סיכומים בדבר התקדמות נוספת בתחום פעולותיהן של הסוכנויות המיוחדות. ב־23 במארס נכנסת לתקפה האמנה הבינלאומית, שהקימה את האירגון הבינלאומי למטיאורולוגיה. כעבור ימים מספר חותמת עוד מדינה, שאינה מחברות או"ם, על האמנה הבינלאומית המונחת ביסוד בית־הדין הבינלאומי לצדק בהאג: אחרי שווייצריה מצטרפת לבית־דין זה גם נסיכות־ליכטנשטיין הזעירה. לפני כן, באמצע פברואר, מודיע האירגון הבינלאומי לעניני הפליטים, כי מראשית עבודתו (ביולי 1947) ועד סוף שנת 1949 הביא האירגון הזה לידי פתרון בעיותיהם של 758.923 אנשים שחדלו להיות פליטים. בחדשים פברואר ומארס מנסחת ועדה מיוחדת מטעם המועצה לענינים כלכליים וסוציאליים תכנית מפורטת למלחמה בשרידי העבדות בעולם.

הענינים המדיניים מוסיפים להעסיק את מוסדות או“ם. ב־14 במארס מטפלת שוב מועצת הבטחון בסכסוך קאשמיר שבין הודו לפאקיסטאן ומחליטה על מינוי נציג מיוחד, שיסייע לשני הצדדים לפרז את קאשמיר. במשך אותו האביב עושה מר טריגווה לי, המזכיר הכללי של או”ם, את מאמצו הגדול ליישוב המחלוקת החריפה שבין המעצמות הגדולות ולסיום “המלחמה הקרה” ביניהן. אחרי שמר לי מבקר בערי־הבירה של המעצמות הגדולות ונפגש עם ראשי המדינה והשלטון שם, הוא פונה (ביום 6 ביוני 1950) במכתב חוזר אל הממשלות של כל המדינות החברות באו“ם ובו כמה הצעות מעשיות הן בקשר לגוף הענינים והן בקשר לעניני נוהל, העשויים לדעתו להביא לידי שיפור האוירה הבינלאומית. בתוכם הצעת תכנית של עשרים שנה לביסוס השלום בעולם באמצעות או”ם.

יזמה זו של המזכיר הכללי נתקבלה באהדה בחוגים הרחבים של הצבור בכל ארצות העולם, וכן בחוגים הרשמיים ברוב המדינות. אולם לא ארכו הימים ונתברר, כי מהלך־המאורעות בעולם ביטל להלכה ולמעשה – לפחות לפי שעה – את הסיכוי שיזמה זו תישא פרי של ממש.

ב־25 ביוני פורצת המלחמה בקוריאה, וועדת או“ם השוהה שם מצהירה בדו”ח שלה, כי המלחמה פרצה כתוצאה ממעשה תוקפנות, שבוצע ע“י הצפון נגד הדרום. אותו יום מקבלת מועצת הבטחון (בהעדרה של ברית־המועצות המחרימה את המועצה, כשם שהיא מחרימה באותם הימים את יתר המוסדות של או"ם שבהם מיוצגת סין הלאומנית) החלטה הקובעת את עמדת או”ם לימין קוריאה הדרומית. וכך, גם אחרי שברית־המועצות חזרה בה מהחרם שלה, בימי העצרת שנתכנסה ב־1950, שרויות רוב ממשלות העולם, מרצון או שלא מרצון, במצב של מלחמה מצומצמת: תחילה בקוריאה הצפונית ואח"כ אף על אדמת סין, הקשורה בחוזה של הגנה הדדית עם ברית־המועצות.

מבחן זה של או“ם עדיין לא נסתיים, והוא מטיל את מועקתו הקשה על כל פעולותיו של האירגון הבינלאומי, המבותר – כשם שמבותרת האנושות – לשני מחנות בבעיות העיקריות של המדיניות העולמית. המועקה באה לידי ביטוי גם בדו”ח השנתי, שהגיש המזכיר הכללי של או“ם למושב עצרת האומות בסתיו 1950. מר לי מסכם את פעולת או”ם במשך חמש שנות קיומו, והוא כותב בין השאר: “במשך חמש שנותיו הראשונות הוכיח או”ם להלכה ולמעשה את יעילות שיטתו בכמה וכמה תחומים. אף הבחינה השטחית ביותר של מפעל האירגון הזה מגלה שאו“ם הגיע לתוצאות חיוביות ושהעתיד צופן בקרבו אפשרויות עוד יותר מרובות. על אף הקשיים המדיניים היסודיים הצליחו הממשלות של המדינות־החברות באו”ם ליצור ולהפעיל שיטה מסועפת ויעילה של שיתוף־פעולה כל־עולמי בכל אחד מתחומי הפעולה, שבהם מתבטא פעלו של האדם. במקרים, שבהם עדיין אין התוצאות נראות כבעלות היקף רב, יש לזכור כי דוקא בתחום הכלכלי והסוציאלי צריך היה במשך השנים הראשונות לראות את היסודות של הפעולה להבא; עתה מסתיים השלב הראשון של פעולה זו, השלב של הנחת יסודות. יהיה זה בזבוז טראגי להניח לסכסוכים המדיניים שישימו לאל או ישאירו ללא ניצול את היסודות הללו שכבר הונחו – בעוד שהאנושות זקוקה באופן כה דחוף לניצול מתואם של כל מקורות העושר הטבעי, כדי להגיע לרמת חיים גבוהה יותר ולהישגים גדולים יותר בתחום החברתי. אפילו במשך השנה האחרונה, שבה פעלה או“ם בתנאים קשים במיוחד, הצליח האירגון לבצע פעולה רבה, חיובית ומבורכת”.

בקשר לכך מנה המזכיר הכללי ארבע עשרה פעולות שבוצעו ע“י או”ם במשך השנה מיום ה־1 ביולי 1949 עד 30 ביוני 1950, כדלהלן:

א) ההחלטה בדבר הענקת עצמאות ללוב; ב) העברת הריבונות על אינדונזיה מידי הולאנד לאינדונזיה; ג) מאמצי מועצת הבטחון, שהוכתרו בהצלחה ניכרת, בענין המלחמה בין הודו לפאקיסטאן; ד) השמירה על משטר שביתות־הנשק בין ישראל ושכנותיה; ה) קידום התהליך של החזרת תנאי השלום לארצות הבאלקאן, בקשר לסכסוכים שהיו בין יוון לשכנותיה; ו) ההחלטה שקיבלה עצרת או“ם פה אחד בדבר ביצוע התכנית לסיוע כלכלי לארצות הזקוקות לפיתוח, והקצבת 20 מיליון דולאר לביצוע החלק הראשון של תכנית זו; ז) הפעולה שנעשתה במסגרת או”ם לשם שימור אוצרות הטבע בעולם וניצולם; ח) ניסוח ההחלטה של הועדה לזכויות האדם, שהיא הראשונה בסידרת אַמנוֹת בינלאומיות, אשר כוונתן לכלול בחוק הבינלאומי את הזכויות השונות, אשר הוצהר עליהן בהכרזה לכל באי עולם על זכויות האדם; ט) ההתקדמות שהושגה במלחמה בסמים משכרים; י) הקמת סוכנות הסעד ‏ לפליטי המלחמה בארץ־ישראל; י“א) ההחלטה למנות נציג עליון לעניני פליטים אחרי שהאירגון הבינלאומי יסיים את פעולתו ב־1951; י”ב) הרחבת תחומי פעולתה של שיטת הנאמנות של או“ם; י”ג) חוות הדעת של בית־הדין הבינלאומי לצדק, שאישר את העיקרון כי האחריות לדרום מערב אפריקה חלה, בתוקף החוק הבינלאומי, על כלל האומות; י“ד) הגידול הבלתי פוסק בפניות של הממשלות השונות ומוסדות או”ם אל בית־הדין הבינלאומי לצדק בבקשה שיחווה דעתו בעניני־חוק בינלאומיים.

המזכיר הכללי הוסיף כי רשימת ההישגים הללו, שאפשר היה עוד להאריכה בהרבה, מוכיחה את התועלת ואת היעילות שבפעולת או"ם אפילו בימי אותם 12 החדשים שבהם שיתקה “המלחמה הקרה” את מאמציו בשיעור שלא היה כמוהו בכל עת לפני כן.

אותו דו“ח כללי מיום 12 ביולי 1950, הבהיר והנמרץ, סיים ה' טריגווה לי במלים אלו, שכוחן יפה גם היום: “ברגע שאני כותב את הדברים הללו אי־אפשר להצהיר בפה מלא ובאורח רשמי על אמונה בעתיד האומות המאוחדות ובעתיד השלום העולמי; אולם, מצד שני, אי־אפשר גם לאבד את התקוה בהם. אירגון האומות המאוחדות נהנה מתמיכת עמי העולם, ובמסגרת או”ם מתנהלת עבודה חשובה; בגלל שני אלה אין האנשים הנושאים באחריות – בין במסגרת הממשלות של המדינות־החברות ובין במסגרת המזכירות של או”ם – רשאים להסס בהחלטתם הנחושה לעשות את כל האפשרי כדי לשמור, במתכונת או“ם, על האירגון העולמי שנקט עמדה נמרצת נגד המלחמה; וכדי לעשות את או”ם לכלי־שלום וקידמה, אשר עצמתו תלך ותגדל. אם אירגון האומות המאוחדות יוכל לצאת מן המשבר הנוכחי בלא להיפגם וכמנצח, הרי תגדלנה עצמתו והשפעתו לאין ערוך; והעולם יכשר יותר לשלום מאריך ימים מאשר בכל עת שהיא מאז 1945".

האם יוכל או“ם לצאת ממשבר זה “בלא להיפגם וכמנצח”? – את ראשית הדרך למטרה זו ביקש מר טריגווה לי להורות בתכנית בת עשרת הסעיפים שלו. ביניהם הועיד המזכיר הכללי של או”ם מקום חשוב לשאלה ייצוגה של סין, בדרשו למסור את מקומה של סין באו“ם לממשלת סין העממית, השולטת במדינה להלכה ולמעשה. המלצה זו נוגעת אולי בעיקר הענינים יותר מכל המלצה אחרת. שהרי אחת הסיבות העיקריות של רפיונו הנוכחי של או”ם נוכח המחלוקת שבין המעצמות היא בכך, שיחס הכוחות שבו אינו משקף את יחס הכוחות שבעולם. בעוד שכוחותיהם של שני המחנות היריבים נראים כשקולים, הרי לאחד מהם, המערב, 90% ויותר מן הנציגות באו“ם. הבדל זה שבין המציאות המדינית בעולם לבין המציאות בגוף המדיני העליון של העולם גורם בהכרח הן להגברת החיכוכים הבינלאומיים והן לנטילת חלק ניכר מכושרו המעשי של או”ם. משום כך עדיין ניצבת בכל חריפותה אותה השאלה שהציג מר טריגווה לי: האם יוכל או"ם לצאת מהמשבר הנוכחי “בלא להיפגם וכמנצח?”

בפי מזכיר או"ם לא היה מענה לשאלה זו, ואין מענה עליה גם בפי המדינאים המכוונים את מדיניות המעצמות הגדולות, המתווה את פעולות האירגון הבינלאומי. המענה כרוך במענה על שאלה אחרת – מעמיקה, כוללת וחודרת הרבה יותר, הלא היא השאלה: האם תדביק זיקת־הגומלין הרוחנית שבין כל חלקי האנושות את זיקת־הגומלין החמרית שביניהן? בגלל פיגור ההתפתחות הרוחנית של האדם לעומת התפתחותו החמרית עוברת האנושות דרך סידרה של משברים, שסכנת כליה צפונה בהם. יתכן כי התשובה השלמה והסופית על השאלה, שהועמדה כאן לא תנתן לעולם. מאז קיים האדם, קיים בקרב האנושות מאבק בלתי פוסק, מאבק המאפיין כל חי. הבעיה המדינית עלולה להיות בעיה נצחית, ויתכן שאינה עשויה להגיע לפתרונה וחיסולה אלא בבית העלמין. אולם, במסגרת מעשית יותר, אין פירוש הדבר כי המחלוקת הבינלאומית הקיימת חייבת מטבע הדברים להימשך כצורתה המסוכנת הנוכחית. יתכן שכמו במקרים רבים בעבר כן גם הפעם אפשר יהיה למצוא דרך מעשית, כדי לפשר בין תפיסות־העולם השונות והאינטרסים השונים ולגשר על פניהם במידה שתספיק למניעתה של מלחמה בקנה־מידה עולמי. במקרה זה, אם אמנם יושג הדבר, הרי הוא יושג אך ורק הודות לקיומו של אירגון האומות המאוחדות. ובמידה רבה במסגרת פעולותיו.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!