ברכת שר־החוץ

(במקום הקדמה)

מהעצרת הששית, בה עומד אירגון האומות המאוחדות מחדש למיבחן כמגן השלום העולמי, כמכשיר ליישוב ניגודים בינלאומיים וכסדן לחישול האחדות של המץ האנושי, הנני שולח ברכת משלחת ישראל למפעלכם המיועד להרבות דעת האומות המאוחדות בישראל ולחנך את הציבור בהכרת האחריות הנעלה, המוטלת על מדינתנו כחברה שוות־זכויות במשפחת עמי תבל.

משה שרת

פאריס, כסלו תשי"ב

הקדמת שר־החינוך והתרבות

ראויה היא החברה למען האומות המאוחדות להכרת תודתו של הציבור הישראלי על הקובץ הנאה המוקדש לאירגון האומות המאוחדות, לרעיונות שהונחו ביסודו, להסברת מהותו ולסקירה על פעולותיו בכל שטחיהם והישגיהם, שהיא מגישה בזה לקורא העברי.

הוצאת הקובץ הזה הוא לא רק דבר טוב ומועיל כשהוא לעצמו, אלא גם דבר בעתו ונאה למקומו.

טוב הוא הדבר ומועיל. מן המפורסמות הוא, כי אין מטפחים רגשי ידידות אלא על ידי ידידות. כי הדרך הטובה והבטוחה, המוליכה עמים ומדינות לשיתוף־פעולה מתוך כנות ולהבנת־אמת מתוך חברות ונאמנות, היא בשיתוף־הפעולה ובשמירת האמת ביחסים שבין עם ועם ובין מדינה ומדינה. בכגון דא מתלכדים המטרה והאמצעים לאחדות אחת. וכבר אמרו חכמי ימי הבינים, כי אחד הסימנים המובהקים של הדעת האמתית היא הדעת לפיוס בני אדם. לקרב את הלבבות ולהסיר את החששות והחשדות שמקורם הוא תכופות במדה לא קטנה העדר ידיעה על הזולת ומיעוט־הבנה לנפשו ולחייו. הדעת מקרבת את הבריות וממעיטה את החשדות. ומשום כך אמרו: “תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם”. ובתפיסה העברית מזדהית “דעת” עם התקשרות והתחברות מתוך אהבה וידידות.

ברם מרובים הם החכמים בדבריהם. ומעטים הם הנבונים במעשיהם. ואף על פי שכבר לפני עשרות דורות ידעו והכירו באמת הפשוטה, שאין “כלי מחזיק ברכה יותר מן השלום” – עולם כמנהגו נהג ונוהג, וכל המאמצים של הטובים בבני אדם להבטיח “שלום לכל באי עולם” נשארו בבחינת מליצות נאות, שאין אנשי מעשה נזקקין להן אלא כדי להטעות את הבריות ולהשלות אותן – ולא תמיד שלא מדעת – בחלומות. שהם בבחינת “החלומות שוא ידברו”.

אולם בדור האחרון, בעטיין של מלחמות העולם והחורבנות והשואות שהן ותוצאותיהן הביאו “על כל באי עולם”, הננו עדים למאמצים רציניים ביותר – שלא היו כמותם בהיסטוריה האנושית – של כל המדינות לארגן את אחדותו של העולם, מתוך הכרה ברורה שהדרך היחידה, המוליכה ל“עולם האחד”, היא “אירגון אחדותו”. ולפי יחסם של עמים ומדינות לאחדותו המאורגנת של העולם עלינו להסיק גם על מידת כנותם בשאיפותיהם ומאמציהם לשלום העולם. ואין הדבר ענין רק לראשי מדינות ולקברניטי האומות. כשם שהמלחמה בימינו היא מלחמת־עמים, כך גם השלום בימינו והאחדות בזמננו הם ענינם של העמים. אירגונן של האומות המאוחדות יצר צנורות שיש בהם להפעיל גם את דעתם של העמים, לתת להם ביטוי על במת־העולם, ואף העלה את דעתם של העמים לדרגה של גורם מכוון, שמידת השפעתו תלויה גם בבהירותה של הדעה ובעצמתה הפנימית. ומשום כך יש לראות בקובץ הזה גם דבר בעתו. ישראל היא מדינה צעירה, המייצגת עם עתיק יומין ומנוסה בסבלות־עולם. בפעם הראשונה ניתנה לעם ישראל האפשרות להופיע על במת העולם לא כענין לדיונים וכנושא לוויכוחים, אלא כאחד המדיינים ומחליטים על בעיות העולם. ואנחנו חיים במדינה שמשטרה הוא דמוקראטי, משטר שאחד מסימני היכרות שלו הוא שכל אזרח ואזרח בו רשאי ואף מחוייב להרגיש בכל ישותו שהוא נושא את המדינה בלבו, שבידיו הופקד גורלה, וכי שליחי ישראל עושים על דעתו ומייצגים את רצונו. ולשם כך שומה עליו לדעת יפה את הדברים, שומה עליו להכיר את מאמצי האירגון הגדולים של ה“עולם האחד”, וגם את חלקם של נציגי ישראל במאמצים אלה. כי במידה ששאיפתם ופעולתם, דאגתם ונאמנותם לאחדותו המאורגנת של ה“עולם האחד” יהיו שאיפותיו ודאגתו של כל אזרח בישראל, בה במידה תוגבר גם השפעתם של נציגי ישראל ויגדל גם חלקו של כל אזרח בהקמתו של ה“עולם האחד”.

וקובץ זה הוא גם נאה למקומו: לירושלים. ולא רק מפני שבירושלים הוכרזה בראשונה על ידי נביאי ישראל הבשורה “ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים” כדרך לפתרונן של בעיות בינלאומיות בניגוד לדרך המקובלת של נשיאת חרב של גוי אל גוי ושל למידת מלחמה, ואף לא רק מפני הכרת הקשר האירגוני הקיים בין “לא ירעו ולא ישחיתו” ובין “מלאה הארץ דעה”. הקשר בין ירושלים ובין אירגונן של האומות, בין ישראל ובין ה“עולם האחד”, גם הוא יש בו מן האורגניות. תקומתו של ישראל אופשרה רק הודות לאחדותו המאורגנת של העולם. לא רק חסידים לימדו כי “בנין ירושלים תלוי בשלום”, ומטיפי השלום ו“העולם האחד” הטיפו לעתים גם לתקומת ישראל כאחד מגילוייו הראשונים. כך אף חזוה מראש חולמיה וחוזיה בדורות האחרונים. כדאי לציין את דבריו הנפלאים של יוסף סאלוואדור, שנכתבו לפני 125 שנה בערך על ברית־העמים הגדולה, שיוטל עליה לשקוד על שלום העמים ואושרם, ועל האפשרות שהיא תפנה פעם באספתה רבת־העצמה “לבני ישראל אשר במשך זמן רב כל כך לחצו אותם והרבו להעליל עליהם, ותציע להם בשמחה את פינת הארץ, אשר בה ישבו אבותיהם”. האורגניות הזאת בין אירגונו של העולם המאוחד לשם “שקידה על שלום העמים ואושרם” ובין תקומת ישראל מחייבת את הצבור בישראל לדעת את האירגון הזה ולשקוד במידת היכולת על החדרת חשיבותו המכרעת לישראל ולעולם כולו. הספר שלפנינו הוא תרומה נאה למטרה זו. ועל כך יבורכו העושים והמעשים.

ב. דינבורג

דברי הוקרה: מאת סגן המזכיר הכללי של האומות המאוחדות

השאיפה היסודית של מגילת האומות המאוחדות הובעה לפני דורות רבים ע"י אחד מגדולי נביאי ישראל: ישעיהו ניבא שיבוא יום והחרבות יכותתו לאתים. ולא ילמדו עוד בני אדם מלחמה.

הצהרת־השלום הנשגבה הזאת האריכה ימים יותר מן המלחמות ההרסניות ביותר שבדברי הימים, והיא עתה הופכת מציאות ע"י אירגון האומות המאוחדות.

דבר נאה הוא איפוא שהעם, אשר היה נאמן לחזון הנביאי הזה בכל חייו התרבותיים העשירים וראהו כחלק מאמונתו הדתית, מוציא עתה לאור את הספר הנוכחי באותה הלשון, שבה נכתב החזון לעולמי־עד בספר היקר לחלק גדול של האנושות.

בני אדם, שסוף סוף ראו אור אחרי ליל ארוך של דיכוי ופחד, שוב משתמשים במכשיר הנפלא בלשונם העתיקה – כדי לעודד את החזון ולהסביר את פעולותיו של אירגון האומות המאוחדות בשרות האנושות.

ברכתי החמה שלוחה לחברה הישראלית למען או"ם על יזמתה רבת־הערך: לתת בספר אחד בעברית אינפורמאציה כוללת ומדויקת על שאיפותיו ופעולותיו של האירגון.

יהי רצון שהספר הזה ישפיע על מחשבותיהם של כל דוברי עברית באותה המידה העצומה שבה השפיע התנ"ך על תרבות האנושות.

בנימין כהן

ניו־יורק

1

אין זה מקרה כלל שהנסיון הראשון לרכז את דעת הקהל באופן ממשי סביב פרשת היחסים בין אומה לאומה חל בדיוק בו בזמן כאשר הוקם – שוב בפעם הראשונה בדברי ימי העולם – המנגנון להגשמת חזון ישעיהו בן אמוץ על גוי שלא ישא חרב אל גוי. שני רעיונות אלה: רעיון השלום ואחוות העמים מזה והרעיון של דימוקראטיה ביחסי חוץ מזה – קשורים קשר בל יינתק; שני צדדים הם למטבע אחד, אשר שמו מצפון האדם. אכן בדורות הקודמים נעשו נסיונות רבים ופעמים אף מוצלחים לקשר מדינה עם מדינה; הרי ההיסטוריה של העולם היא במידה מרובה היסטוריה של חבילות, שהוקמו ונתפרדו ושוב נתחדשו וחוזר חלילה. ברם לא רבים מבין אלה הצליחו לרכז סביבם את דעת הקהל, כלומר לא דעת מדינאי זה או אחר, אלא דעת האדם הפשוט ברחוב, על דאגותיו ושמחותיו היומיומיות ועל האינסטינקט האנושי, הטמון בקרב נפשו פנימה. ולא קשה לתרץ את ההופעה הזאת שהיא מוזרה במבט־העין הראשון.

האמנות, שנעשו בין מדינה למדינה בימים ההם, לא היה להן אלא לפעמים רחוקות אופי של אמנוֹת־שלום. ההכרזה כלפי חוץ יש שנשתנתה ממקרה למקרה, ויש שהשתמשה אף בפראזיאולוגיה של שלום; ברם לאמתו של דבר הסתתר מאחורי כל אמנה הרצון לגדול על חשבון מי שהוא אחר, לדכא את מי שהוא, להכין מלחמה במי שהוא; והציבור, המחונן על פי רוב באינסטינקט בריא להרגיש את מהות הענינים אף מתחת למסוה החיצוני, לא נזדרז לקראת יחסי חוץ מסוג זה. את התענינות הקהל אין ליצור באמצעים מלאכותיים ובוודאי לא בדברים, אשר חוסר כנותם בולט לעין כל. ולפיכך כמעט שלא היתה קימת דעת קהל בינלאומית בימים ההם.

ואף פריחתה המחודשת של הדימוקראטיה במאה התשע עשרה והעשרים לא חידשה הרבה בשיטה זו. אפייני הדבר שהמשטר הדימוקראטי במשך כל התקופה ההיא פנה לאין ערוך יותר כלפי פנים מאשר כלפי חוץ. הדימוקראטיה מובנה העיקרי היה לעורר את דעת הקהל לקראת התפתחות הענינים במדינה גופה. האזרח דרש זכויות, דרש חופש, התערב בנעשה סביבו, לא הסכים שדברים חשובים יוכרעו בלי ידיעתו ובלי להיוועץ אתו; ואילו כלפי חוץ, ביחסי ארצו עם שאר הארצות, חוג ענינו היה לאין ערוך יותר מצומצם, והמדיניות החיצונית נשארה, כמו שהיתה בדורות הקודמים, מנת חלקם של אנשים מעטים בלבד. הדימוקרטיה היתה גם עכשיו – על אף אָפיה הסוער תכופות – ענין פורמלי בלבד. את הקשר שבין דימוקרטיה ובין שלום לא רבים הבינו ואותו בן־אדם ברחוב, שהיה מוכן לעלות על המיתרסים כדי ללחום את מלחמת זכויותיו, לא ראה על פי רוב כל פשע במגמת ממשלה לגדול על חשבון השאר. להיפך, חייב אותה ובמקרה הטוב ביותר מצא נחמת־מה בפתגם הכוזב Si vis pacem, para bellum (אם רצונך בשלום, תתכונן נא למלחמה). תנועת־עם למען השלום לא תוכל לקום על יסודות פסיכולוגיים כאלה.

ורק בשעה שבפעם הראשונה הופיע אירגון בינלאומי, שתפקידו היה לא לסכסך אומה באומה בדרכים הידועות של הדיפלומאטיה אלא לאחדן מתוך שאיפה משותפת לשלום, אפשר היה גם לחשוב על תנועת־עם למען הרעיון הזה. ואכן חבר הלאומים, שהוקם עם גמר מלחמת העולם הקודמת, היה לו לכתחילה אופי מיוחד, שונה מן האופי של האמנוֹת בדורות הקודמים. החזון הגדול של הנשיא ווילסון נראה עדיין כענין ממשי אף אחרי החטא שחטאו ארצות הברית בעזבן את חבר הלאומים. לשלום היו נשואות עיני האירגון הזה. ולשלום היו מועדות גם פני הציבור במדינות השונות. לפיכך התחילה דעת הקהל עד מהרה להתרכז סביבו. זה היה המקרה הראשון של מדיניות בינלאומית אשר היתה גם מדיניות עממית.

כן קמו בארצות רבות אגודות למען חבר הלאומים. שניסו לגייס את האדם ברחוב כחלוץ של רעיון השלום ואחוות העמים. לא קטן היה מספרם, ואף חוג השפעתם היה די ניכר. ברם תקופה זו של פריחה לא האריכה ימים. כבר בסוף שנות העשרים ועוד יותר בראשית השלושים, בשירדה קרנו של חבר הלאומים כמכשיר השלום ונתחדשה המדיניות של אמנוֹת־סתר, חלה ירידה גם בתנועה למען חבר הלאומים. אכן יש אומרים, שלאמיתו של דבר חולשתה של תנועה זו היא שגרמה להתנוונות הרעיון של חבר הלאומים; אילו היא היתה שומרת על מוסריותה ועל האפשרויות שבהתפתחותה, יתכן שהיתה מצילה את חבר הלאומים ומונעתו מלהתגלגל לתהום. ברם, יהיה סדר ההתפתחות אשר יהיה, העובדה כשלעצמה במקומה עומדת. התנועה למען חבר הלאומים ירדה מן הבמה; ושוב לא היו דואגים לו, יען כי לא ראו בו מכשיר שלום ראוי לשמו. הנהלת הענינים במדיניות חוץ עברה מחדש לקבוצות וליחידים שעשו בה כאדם העושה בתוך שלו, בלי לדאוג לדעת הציבור. עד שבא האסון של מלחמת־העולם השניה.

יש ללמוד מנסיונות טראגיים אלה של העבר הקרוב, אם אין ברצוננו לתעות שוב בדרכי החיים ולהתגלגל לתהום של מלחמת־העולם השלישית. אכן מפלצת־התדרדרות זו אף פעם אחת לא פרשה את כנפיה השחורות, כמו שהיא עושה ברגע הנוכחי. אירגון האומות המאוחדות נולד כאילו במזל טוב יותר מזה של חבר הלאומים שקדם לו. הלה היו חסרים לו מלכתחילה שני חברים, שבלעדיהם לא יתואר הכוח המכריע של האנושות באיחודה: ארצות הברית ורוסיה המועצתית; ואילו במקרה הנוכחי השנים האלה היו שותפים למן הרגע הראשון, ודוקא שותפים פעילים עד למאד. אולם לגבי מעלה זו, הברורה ובולטת לעין כל, הופיעו עד מהרה חסרונות שניבאו שחורות לקראת הימים הבאים. חבר הלאומים היו לו שנות דבש לא מעטות בהן שותפות העמים נראתה כדבר ממשי עד למאד; אפילו איטאליה הפאשיסטית, על יסודותיה הבלתי־מוסריים מלכתחילה, שמרה במשך זמן־מה, לכל הפחות כלפי חוץ, על החזית המאוחדת עם השאר. ורק בסוף שנות העשרים ובראשית השלושים נתגלו סימני התפוררות. מה שאין כן במקרה הנוכחי, שבו נתגלו סדקים עמוקים בבנין האומות המאוחדות כמעט תיכף עם הקמתו, עד שהפכו לתהום ממש המבדילה בין עולם לעולם; וממנה ועד הפשע של שפיכת דם מחדש רק צעד אחד. מעולם לא דובר כה הרבה על שלום כמו בשעה זו, ואף פעם לא היה העולם כה מלא צחצוח חרבות. שלום, שלום ואין שלום…

עלבון זה ושבר חדש זה – מאין באו עלינו? אכן לא קשה לקבוע את הסיבות הבלתי אמצעיות. רעב ומצוקה וסבל מזה ופחד מזה – אלה הם השדים הרוקדים עתה את ריקוד המות שלהם. לולא הגיהנום בסין ובקוריאה ובהודו ההולנדית והצרפתית ועוד ועוד, לא היינו מגיעים לאשר הגענו; ולולא הפחד המטורף בעולם הקומוניסטי מפני המערב הרכושני, הבא כאילו עליהם להשמידם, ולולא הפחד המטורף במערב מפני הבולשביקים המתכוננים להשתלט על הכל – שוב לא היינו מגיעים ל“ציד־המכשפות” של ימינו עם תוצאות ההרס המוסרי וגם החמרי בעקבותיו. ברם תהיה נכונות־האבחנה הזאת אשר תהיה, לא היא העיקר; העיקר הם הדברים המסתתרים מאחוריה, והם מצד אחד החינוך המסולף של ההמונים ומצד אחר – ירידת ערכו של האדם ברחוב. אותו האדם העובד וסובל וחולם את חלום השלום – ושומע אין לו. אכן תעמולה אינה חסרה בעולמנו כיום; ונהפוך הוא, מעולם כנראה לא היה מבול הניר והנאומים וההצהרות כה גדול כבתקופה הנוכחית. ברם מבול זה, הרעל וההרס והפניה אל האינסטינקטים הרעים באדם עולים בו על התועלת המפוקפקת. לא חנוך דעת הקהל יש כאן לפנינו, אלא הקמת ההופעה הפאטאלית של ההמון. אכן ידענו גם ידענו אותו בחיינו היום־יומיים, וגם הספרות הסוציולוגית הספיקה לטפל בו בדור אחרון; הלא היא אותה הופעה של עלבון ואסון גם יחד; כשאדם – אף בעל מצפון ושכל משלו – נתון בהמון, שניהם אצלו נעלמים והוא מוכן לפעול לפי הוראת הפושעים סביבו, המשתלטים עליו, ללא תקוה להשתחרר מאפיטרופסות זו. אינסטינקט הפשע הוא הקובע כאן את הדרך. אין כנראה להימנע מהופעות מסוג זה אף בחברה המתקדמת כאילו; ומשפטי־לינטש באמריקה יוכיחו. ברם כל עוד הללו מתרחשים רק מזמן לזמן, הרי על אף עלבונם אין בהם כדי השתקת צלם אלהים באדם, כדי הרס היסודות המוסריים שעליהם מושתת קיום האנושות; מה שלא כן אם ההמון הופך הופעה קבועה, המשתלטת על הציבור כולו או על רובו. דוגמת גרמניה הנאצית תוכיח; היא שהספיקה להפוך עם שלם לעם של פושעים בהפכה אותו תחילה לעם של המון. ואשר קרה בימי היטלר בגרמניה, עלול לבוא על כולנו, אם לא נדע להקדים רפואה למכה עכשיו, בשעה השתים עשרה.

2

התנועה למען האומות המאוחדות עשויה לשמש תרופה, אולי לא היחידה – ותחזקנה ידי החוזרים על תנועות אחרות, אם רק בלב שלם הם עושים מה שעושים – אבל בלי ספק אחת החשובות ביותר. ההגיון שבתנועה זו הוא פשוט עד למאד וגם יוכל היות – אם נדע להשתמש בו כראוי – משכנע עד למאד. תפקידו הוא להעמיד מאחורי האומות המאוחדות לא קבוצה זו או אחרת ולא מפלגה זו או אחרת, אלא את העם כולו וקודם כל דוקא אותו אדם ברחוב, שעליו דובר לעיל; להעמידו לא תוך כדי תעמולה גסה, הפונה אל האינסטינקטים של אנוכיות ושל שטנה, אלא מתוך חנוך האדם, כלומר מתוך שאיפה להסביר לכל אדם שאין ענין יקר וחשוב כענין השלום; שלא יתכן שלום ללא אחוות עמים; שלא תקום אחוות עמים אלא אם כן כל עם ינסה להבין את העם האחר. על מעלותיו ומגרעותיו, על המשטר שלו ועל דרכי מחשבתו, וינסה לשתף פעולה אתו; ושהדרך למטרה זו היא להתרכז סביב רעיון האומות המאוחדות, לטפחו ולהעמיקו למען יהיה כעמוד האש לפני האדם בשאיפתו לאלוהים. המלחמה לא תפרוץ מחדש, אם האדם ברחוב לא יתן את ידו לכך; והוא לא יתן, אם רעיון האומות המאוחדות ייהפך לרעיונו הוא, בלי שיסורס על ידי מפרשים בלתי רצויים.

כזו היא התורה על רגל אחת של תנועת העם למען האומות המאוחדות. צעירה היא תנועה זו, כשם שצעיר הוא הארגון עצמו: רק שנים מועטות עברו מן הועידה העולמית בלוקסמבורג (אוגוסט 1946), שבה הוכרז על הקמת האירגון העולמי למען האומות המאוחדות. ברם אף בהיסטוריה קצרה זו יש להבדיל בין שתי תקופות: הראשונה, בה תפקידה העיקרי של התנועה היה להקים חברה אחרי חברה בארצות השונות ולאחדן לפעולה משותפת במסגרת נטיה אחת בעולם – נטית השלום ואחוות העמים; והשניה. בה עליה לשמש מנוף עיקרי במלחמה נגד המלחמה ולהרים את דגל האומות המאוחדות אף נגד הנושאים את שם האירגון הזה לשוא, יהיה מעמדם הרשמי אשר יהיה.

בגלל שלושה טעמים עיקריים קמה התנועה בתקופה הראשונה. היא קמה קודם כל מתוך הכרה זו: כדי שאירגון האומות המאוחדות יהיה לדבר ממשי ובר קיימא. עליו ליהפך לאירגון עמים ולא לאירגון ממשלות בלבד; כלומר יש לרכז סביב מוסד בינלאומי זה את המוני האנשים והנשים בארצות שונות, להדריכם להכרת הרעיון של האומות המאוחדות, לאפשר להם שיביעו את דעותיהם וידרשו את דרישותיהם וישפיעו על הנעשה בשטח זה ־־ בקיצור ליצור דעת־קהל נאותה שהיא הערובה החשובה לקיום המוסד ולהתפתחותו. ועוד נתווספו לגורם ראשון ועיקרי זה שנים אחרים, מעשיים, החשובים גם הם: א) להקים את התנועה בארצות שעוד אתמול היו ארצות האויב, ולפיכך הן אינן מיוצגות בארגון האומות המאוחדות, כגון אוסטריה, בולגאריה. הונגאריה ופינלאנד; ב) להקים את התנועה בארצות שבגלל סיבה זו או אחרת לא חשבו לנכון עד כה להצטרף באופן רשמי לאירגון האומות המאוחדות, כגון שוויץ. וכך היה היקף התנועה העולמית למען האומות המאוחדות לכתחילה צר יותר מהיקף האומות המאוחדות, כי בארצות רבות – ביחוד בארצות הקטנות – עוד לא הספיקה לקום תנועה עממית למען האומות המאוחדות; ומאידך גיסא הוא היה רחב יותר כיוון שהקיף את התנועה גם בארצות שטרם נתקבלו לאירגון האומות המאוחדות או לא הספיקו לפי שעה להצטרף אליו.

כאמור קמה התנועה כמעט בו בזמן, שבו הוכרז על הקמת אירגון האומות המאוחדות. כבר בועידה הראשונה, שעליה דובר לעיל, היו מיוצגות תשע עשרה הסתדרויות ארציות ומשבע ארצות באו משקיפים. בועידה זו הוקמה הברית העולמית של האגודות למען האומות המאוחדות עם מקום מושבה בראשונה בניו־יורק ובפאריז ואחרי כן בג’ניבה. מן הזמן ההוא גדל מספר ההתאגדויות הארציות מדי שנה בשנה עד שהוא מגיע עכשיו (באמצע שנת 1951) לחמשים בערך, הלא הן לפי ה“אלף־בית” העברי של שמותיהן: אוסטריה, אוסטראליה, איטאליה, איראן, איסלאנד, אפריקה הדרומית, ארגנטינה, ארצות הברית, בולגריה, בלגיה, בראזיל, בריטאניה. דומינגו, דניה, האיטי, הודו, הולאנד, הונגאריה, זלאנדיה החדשה, טוגו, יוגוסלאביה, יוון, יאמאיקה, יאפאן. ישראל, לבנון, לוקסמבורג, מצרים, מקסיקו, נורבגיה, סין, פולין, פיליפינים. פינלאנד, פאנאמה, פאקיסטאן, צ’ילי, צ’כוסלובאקיה, צרפת, קובה, קוריאה, קאנאדה, שבדיה, שווייץ, סיררה ליאונה, תורכיה. חברה אחת, והיא הארגנטינית, הוכרחה להפסיק את פעולתה

לפני זמן מה בגלל לחץ השלטונות. לא כל החברות מסונפות לברית העולמית בזכויות מלאות; רבות הן לפי שעה בבחינת “חברים־אורחים” בגלל סיבות שונות, על פי רוב בגלל היותן בתקופה הראשונה להתגבשותן האירגונית. במזרח הקרוב והתיכון יש לאיגוד העולמי רק ארבעה חברים רגילים והן החברות בישראל, באיראן, בהודו ובתורכיה, ועוד תתקבל כנראה בועידה העולמית הקרובה פאקיסטאן כחבר חמישי. מן הארצות הערביות רק שתים מיוצגות לפי שעה כחברים־אורחים, והן לבנון ומצרים; בשאר הארצות התנועה אינה קיימת לגמרי.

מספר החברים האינדיבידואליים באגודות המסונפות לברית העולמית הגיע בסוף שנת 1949 לרבע מיליון; ואם נוסיף עליהם את חברי האיגודים הארציים מסוגים שונים, המסונפים לחברות למען האומות המאוחדות, הרי יגדל המספר עד עשרים מיליון.

החברות למען האומות המאוחדות הן כולן איגודים חפשיים, ללא קשר רשמי עם הממשלות. אם כי ברוב המקרים קיים קשר בלתי רשמי, ויש שהחברות גם נתמכות בצורה זו או אחרת על ידי הממשלות. כן היה הנשיא הראשון של הברית העולמית יאן מאסאריק, שר החוץ בממשלת צ’כוסלובאקיה, והנשיא הנוכחי הוא ה' הרברט איבט, לשעבר נשיא המועצה הכללית של האומות המאוחדות. גם בחברות הארציות יש שאנשי ממשלה ופקידים ממשלתיים גבוהים תופסים מקומות חשובים בהנהלת הענינים. אין בכך כל סתירה לעקרונות שעליהם מתבססת התנועה. העיקר אמנם הוא להבטיח את השתתפותם הפעילה של נציגי הציבור על כל סוגיו, החל באדם הפשוט ברחוב, שיש לחנכו ליחסי צדק ושלום בין אדם לאדם ובין אומה לאומה, וגמור בצמרת האינטלקטואלית, האחראית לשלומה המוסרי של האנושות. יש לציין בקורת־רוח את חלקם הגדול של סופרים ואנשי מדע בהנהלת התנועה הזאת. האינטלקטואליים רבה אחריותם לחורבן המוסרי, שבא על העולם בדור אחרון אם בגלל הסתגרותם בד' אמות של עולמם הם ללא משא ומגע עם הציבור או – מה שכמובן עוד הרבה יותר רע – בגלל שרות ששרתו את כוחות החושך במשטר הפאשיסטי, כמו שקרה בעיקר בגרמניה הנאצית; ויש לכפר על עוון גדול זה על ידי כניסתם הפעילה לשורות בוני השלום בעולם. בכך ייבחנו.

פעולת האירגון והתעמולה. המתנהלת ע“י החברות למען האומות המאוחדות, אין לה וגם לא יוכל היות לה אופי אחיד בכל הארצות. ארץ ארץ ותנאיה. בכל זאת יש כמה וכמה דברים המשותפים לכל. בכל המקומות תופסת את המקום בראש פעולת־ההסברה. בעיקר העתונות. הכללית וגם המיוחדת מטעם האגודות. האגודות הארציות למען האומות המאוחדות בארצות הברית, באנגליה, בצרפת, קאנאדה, איטאליה, צ’כוסלובאקיה, בלגיה, דניה, שבדיה, שווייץ וזלאנדיה החדשה מוציאות עתונים משלהן, מהם רבים בעלי רמה חשובה, פובליציסטית וגם אינפורמאטיבית; רב גם החומר המתפרסם בעתונות הכללית. מקום לא פחות חשוב תופסת הפעולה החינוכית במובן המצומצם, בין אם המדובר בהפצת רעיון האומות המאוחדות בבתי הספר ובין אם הפעולה החינוכית נעשית בין המבוגרים ע”י הרצאות, קורסים, סמינארים וכדומה. שייכת לכאן גם הדרכת המורים, שידעו את פרשת האומות המאוחדות וידעו איך להפיצה בין הנוער. ברם השכלה זו, הניתנת אם בבתי הספר או מחוץ לכתליהם, חלילה לה להסתפק בסיסמאות בלבד, אף אם חשובות הסיסמאות משום שתפקידן לעורר את הנימה בקרב נשמתו של האדם פנימה. אירגון האומות המאוחדות הוא בבחינת עולם בפני עצמו, על בעיותיו האירגוניות, הכלכליות, המדיניות והתרבותיות, ושומה עלינו לדאוג לכך שהכרת עולם זה תהיה מנת חלקם לא רק של יחידים, אלא גם של הציבור כולו. מכאן התפקיד העיקרי השלישי, העומד לפני התנועה, הלא הוא להפיץ את התורה של האומות המאוחדות ברבים ובעיקר בין חברי התנועה והקרובים לה, לבל יהיו כמגששים באפלה, אלא ימצאו את דרכם בסבך הבעיות שבהן תלוי גורל האנושות. אין בעיה בין הבעיות הנדונות באירגון האומות המאוחדות על מוסדותיו השונים, שאינה ראויה להגיע לידיעת הציבור, ולעתים קרובות חשובה אף הבעת דעתו שלו. רב המאמץ המושקע כאן, ויש לציין במיוחד את הפעולה המופתית, הנעשית על ידי אי־אלו הסתדרויות ארציות, בראש וראשונה על ידי החברה הבריטית ובמידה רבה גם על ידי האמריקנית, הקאנאדית, הצרפתית ועוד. כדאי, אגב, לציין שפעולה הסברתית זו מקיפה על פי רוב לא רק את מוסדות או“מ במובן הרגיל אלא גם את שאר המוסדות הבינלאומיים, המסונפים בצורה זו או אחרת לאו”ם, כגון משרד־העבודה הבינלאומי, ההסתדרות הבינלאומית לצרכי מזון ולפיתוח החקלאות, ההסתדרות הבינלאומית לעניני בריאות הציבור, טיפול בילד, עזרה לפליטים ועוד. כל אלה יש להם כיום סעד נאמן באגודות הארציות למען האומות המאוחדות, הדואגות להפצת הידיעות על הנעשה בשטח זה.

ברם יהיה ערכה הכביר של הפעולה ההסברתית אשר יהיה, גם בכך טרם מסתיימת פעולת האגודות למען או“ם. האגודות האלה אינן אגודות חינוך והסברה בלבד; שומה עליהן להיות גם אגודות של פעולה ממש. עליהן לדאוג איפוא לכך, שיזמת הציבור תבוא לידי ביטוי בפעולות או”ם; ועליהן גם לדאוג שהחלטות או“ם לא תשארנה בחינת מצוות־אנשים מלומדה, שאינה מחייבת את המדינות לנהוג לפיהן. רבים האמצעים שאפשר לנקטם, כדי להתקרב למטרות אלה. על אירגון האומות המאוחדות לדעת את רצון הציבור המתבטא בהחלטות הברית העולמית למען או”ם; האגודות הארציות יש להן גם היכולת להשפיע על הנעשה באמצעות המשלחות הרשמיות של ארצותיהן. ויש לאגודות אלה גם אמצעי לחץ משלהן, כדי ‏ לשכנע את ממשלותיהן. יעיד ענין החוזה הבינלאומי למניעת רצח העמים, שהיתה לו סכנה רבה בגלל חוסר אישור מצד מספר מספיק של ממשלות, והאגודות למען או"ם לחצו על ממשלותיהן עד שהללו אישרו סוף סוף את התעודה החשובה הזאת. יעיד גם החוזה הבינלאומי בדבר זכויות האדם, שגם הוא לא יזכה לאור־עולם בצורה מכובדת. אלא אם כן תתעורר דעת הקהל לשכללו ולהגן עליו מפני המנסים למעט את דמותו. הממשלות יש להן לפעמים קרובות שיקולים צדדיים משלהן, לא תמיד הטובים ביותר; ואילו הציבור המלוכד סביב האגודות – רק טובת הענין לנגד עיניו, וחזקה עליו שיכריח סוף סוף את הגורמים הרשמיים לפעול בכוון הדרוש, אף אם חסר לכתחילה רצון טוב או כשרון המעשה.

לא בכוחותיו של האיגוד הבודד בלבד יקום הדבר. אכן רבות אפשר וגם צריך לפעול במקום גופו, בכל ארץ וארץ; ברם כשם שמדינה בודדת בלבד לא רבות תוכל לפעול להבטחת שלום וצדק בעולם ורק אירגון בינלאומי הוא שיחתור בהצלחה למטרה זו, כן הדבר גם בנוגע לגורלו של הגורם הציבורי. לפיכך הוקמה כבר בשנת 1946 הברית העולמית של האיגודים למען או“ם, והיא הולכת ונהפכת לאחד הגורמים החשובים ביחסים שבין אומה לאומה. זהו גוף מקביל לאירגון האומות המאוחדות לא רק מפני שהוא מקיף מספר גדול של הסתדרויות ארציות ומלכד אותן להכרה ולפעולה משותפת, אלא גם מפני שהיקף פעולתו דומה לזה של פעולת או”ם. אין בעיה חשובה באו“ם שלא תתברר באותו הזמן גם בברית העולמית למען או”ם. קבלת חברים חדשים, בעית הנשק האטומי, זכויות האדם, בעית רצח העמים, דאגה לפיתוח הארצות הנחשלות, הגברת המסחר החפשי בעולם, חקר הבעיות הכלכליות באזורים שונים (אירופה. אמריקה הלאטינית, אפריקה, המזרח הרחוק, המזרח הקרוב), דאגה לניצול רציונאלי של חמרי הגלם בעולם, הדאגה לפליטים ועוד – כל אלה תופסים את המקום העיקרי בדיוני הברית העולמית בדיוק כמו בדיוני או“ם. ויש ביכולת הברית להביא את דבריה לפני או”ם וגם להשפיע על הנעשה שם, כי על אף היותה הסתדרות בלתי ממשלתית יש לה מעמד מיוחד בין ההסתדרויות מסוג זה, אשר לפיו ניתנת לה הזכות להופיע לפני כל המוסדות של או“ם ולהביע את דעתה בשאלות הנדונות שם. אמנם לא תמיד מזדהה גישת הברית עם גישת או”ם; להיפך, דווקא בשנים האחרונות הוטל תכופות על הברית לצאת חוצץ נגד מעשיו של או“ם שהם לא לפי רוח חוקתו, כמו למשל בשאלת קבלת (או, יותר נכון, אי־קבלת) חברים חדשים, בשאלת האמנה להגנת זכויות האדם ועוד. זוהי הלא התקופה השניה בדברי ימי התנועה, בה מוטל עליה לעמוד על משמר הרעיון אף נגד נציגים רשמיים הנושאים את שם או”ם לשוא. מחאת הברית העולמית נגד אי־קבלת חברים חדשים לאו“ם בגלל נימוקים שאין להם כל קשר עם רעיון או”ם; הלחץ להתחשב עם המצב הקיים בסין, בה הממשלה הנוכחית היא הממשלה הממשית ובכל זאת היא אינה מוכרת בגלל נימוקים צדדיים, מה שמסלף בין השאר גם את נציגות האומה הסינית באו"ם; המאמצים להתגבר על קללת “המלחמה הקרה” ולאחד מחדש את העולם המזרחי עם המערבי – כל אלה מעידים על התפקיד ההיסטורי שהוטל על הברית העולמית: לשמור על טהרת הרעיון וללחום את מלחמת השלום אף בתנאים הקשים ביותר.

ההצליחה התנועה למלא את התפקיד הזה? אכן לא רבים בינינו יוכלו לתת בלב שלם תשובה חיובית לשאלת־גורל זו. נודה נא בגלוי, שכוחה הממשי של התנועה למען או“ם הוא לפי שעה לאין ערוך יותר קטן מכוחה הרעיוני. אי־אלו מאות אלפים חברים אינדיבידואליים, המאורגנים בגוף זה, אין בהם משום גורם מכריע; אילו היו מאורגנים בו מיליונים ועשרות מיליונים, כי אז גם פרצופו של העולם היה אחר ממה שהוא כיום. התנועה למען או”ם נשארה עד היום בבחינת סיסמה נאה וחשובה, אחת הנאות ואחת החשובות בעולם; ואולם עד כדי תנועה המונית היא לא הגיעה, ולפיכך השפעתה בשעה מרה ונמהרה זו אינה מורגשת במידה הדרושה. לו אפשר היה לגייס היום עשרות מיליונים בעולם, לא מטעם מחנה זה או אחר של יריבים, אלא מטעם התנועה למען או“ם, שיקומו ויכריזו על רצונם לשמור על שלום ויהי מה, אז היו גם הממשלות מדברות בלשון אחרת והיו נזהרות מלצחצח בחרבותיהן. באין כוח זה משתלט הסטרא אחרא על העולם, והוא הקובע את הנעשה. לפיכך רק מאמץ כביר, שיגדיל פי שתים ושלוש ועשר את מחנה ידידי או”ם בכל העולם כולו, הוא שיוכל לעמוד לנו. לקראת מאמץ זה יש לגייס את הכוחות.

3

יש לגייסם גם בארצנו. התנועה הישראלית למען או“ם היא תנועה צעירה ועדיין לא הספיקה להכות שרשים בקהל. רק בשנת 1949 נתארגן הועד הארצי הזמני, ובשנה ההיא הוקם הסניף הראשון של החברה בירושלים; כחצי שנה אח”כ נצטרף הסניף התל־אביבי ואחריו הסניף החיפאי, ואילו שאר המקומות בארץ עדיין מחכים ליד המארגנת כי תבוא. לכאורה מוזר הדבר. הן אין עם בעולם, בו רעיון השלום ואחוות העמים נהפך במידה כה רבה לדם מדמו ובשר מבשרו כעם ישראל. לא חכינו עד גמר מלחמת העולם הראשונה ולא נזדקקנו לספרות התעמולה מטעם חבר הלאומים ומטעם או“ם, כדי להגיע להכרה זו. את מגילת האומות המאוחדות רשמו לפנינו עוד כלפני שלושת אלפים שנה עמוס הנביא וישעיהו הנביא, והם שגילו את האמת הגדולה והנראית כה פשוטה כיום, שלא יהיה שלום בעולם בלא אחוות־עמים. ברם אשר נתגלה בגאון רוחם של גדולי ישראל, היה כאבן שאין לה הופכין בעיני הגויים. וכן חיכה החלום על גוי שלא ישא חרב אל גוי אלפי שנים להגשמתו, ועד היום טרם זכה לה; ברם בלבב העם פנימה הוא נשאר חרות; ואם כי בכל דור ודור עמדו עלינו לכלותנו, ידענו גם ידענו שעתיד לבוא יום ד' עלי אדמות וליום זה ציפינו ולא חדלנו מלהתנבא לו במחשך הגיטו. ברם בל הדיבורים על שלום בעולם ועל יעודנו להפיצו בין הגויים נשארו בבחינת דברי מוסר שהקבצן מטיף לגביר; איש לא שעה אליהם ולצחוק היינו ולקלס בעיני הגויים. רק בו ברגע כשחזרנו למולדתנו והקימונו כאן חיים חדשים משלנו, רק אז אפשר היה לחשוב על חידוש המסורת של עמוס וישעיהו לא בדברי מליצה סתם, אלא כמציאות גדולה של חיים וכפרשה חדשה ביחסינו עם שאר העמים. לפיכך אין פלא שרעיון זה של אחוות העמים תפס מקום כה חשוב בספרות התחיה שלנו, החל במשה הס ובהרצל ועד היום הזה. וכשהוקם חבר הלאומים, אם כי אז עדיין לא היתה לנו מדינה משלנו ומעוט היינו אפילו בארצנו, דאגנו מיד להקמת האגודה למען חבר הלאומים בא”י, בדִי שתעשה את האפשר להפצת הרעיון בקרב אוכלוסי הארץ.

איחורנו בתנועה למען או“ם לא בא איפוא מהזנחת הלב; התנאים החיצוניים הם שגרמו לכך. מלחמתנו הנואשת במזימות המשטר המאנדאטורי להחניקנו ללא־עליה וללא־קרקע והמלחמה על הקמת מדינתנו ושחרורה מידי הפולשים – כל אלה דרשו מאמץ יוצא מגדר הרגיל, עד שממילא נדחו הצדה ענינים אחרים, אף חשובים ויקרים עד למאד. רק אחרי שעמדנו בכבוד במערכה אכזרית זו, והמדינה קמה כמדינה חפשית וגם התגברה על האויב, רק אז יכלנו לחשוב על חובותינו לאנושות כולה ולהשתתף במפעל הגדול של שלום וצדק בעולם. אכן עוד לפני זה הוקם קשר בלתי אמצעי בינינו ובין האומות המאוחדות. החלטת או”ם מנובמבר 1947 קבעה קבל עם ועדה את העיקרון של מדינה יהודית בא“י, ואם כי לא היה בכוחו להפוך החלטה זו למציאות בכוחותיו שלו המוסריים והצבאיים ולא נעשה הדבר אלא בידינו אנו בלבד, מכל מקום ההכרזה גופה היה לה ערך מוסרי רב. וכן זכינו שוב להתערבות או”ם בנעשה בארצנו בימי המלחמה, באשר פעמיים הופסקה האש בפקודת או“ם, ובפיקוחו בתגבשה סוף סוף מדינת ישראל בגבולותיה הנוכחים. בפעם השלישית נתקלנו או, יותר נכון, התנגשנו באו”ם אחרי החלטת־הסרק בדבר בינאום ירושלים שנתקבלה נגד רצון התושבים כולם. היהודים וגם הערבים, ונשארה לבסוף על גבי הנייר בלבד. ובכל זאת יהיו אשר יהיו רגשותינו כלפי או“ם בקשר עם מה שקרה, – רגשות הכרה ותודה במקרה אחד, רגשות אכזבה וגם בקורת במקרה אחר – לא הם שהכריעו בהקמת התנועה הישראלית למען או”ם, ולא הם קבעו את דרך התפתחותה; הנימוקים האנושיים הכלליים הם שהכריעו. הבינונו שעלינו להשתתף במחנה המרוכז סביב רעיון או“ם בכל העולם כולו ולעשות את חלקנו, כדי שתכנית השלום תיהפך לדבר ממשי וקבוע לדורות; כמו כן הבינונו שחובה זו מוטלת עלינו עוד יותר מאשר על אחרים, כי אכן זו היא החובה הקיימת עוד מימי התנ”ך. נראה הדבר שאף אומות העולם היו שותפות אתנו בהרגשה זו, כי מלכתחילה זכינו לסבר פנים יפות בחוגי הברית העולמית ובועידתה הרביעית ברומא – בספטמבר שנת 1949– נתקבלה החברה הישראלית למען או"ם פה אחד כחבר רגיל, רק חדשים מספר אחרי שנתארגנה ונגשה לפעולתה; יחס חברי זה נשאר, אגב, בתקפו עד היום.

כן היינו בבחינת בן צעיר במשפחת האיגודים למע או“ם ויכולנו ללמוד משהו מן הנסיון של אחרים. ברם לא הכל קיבלנו מהם. ידענו שלא כתנאי־אחרים הם תנאי ארץ זו. אצלם מנגנון החיים של הכלכלה והתרבות והחיים המדיניים קיים על פי רוב מדורות, ואילו אנחנו בונים כאן הכל מחדש ופעמיים בולט צביון זה בתקופה הנוכחית של עלית המונים; הם מוקפים על פי רוב עמים הדומים להם במעמדם התרבותי, ואף בפרשת היחסים הבינלאומיים, ואילו אנו נתונים בעולם המוזנח של המזרח הקרוב וסביבנו עמים, שרמתם התרבותית היא יותר נמוכה ורעיון התנועה למען או”ם זר להם במידה רבה. לפיכך הוטל עלינו להתקדם בזהירות בשטח זה, פן נתעה בו. שני תפקידים עמדו לפנינו לכתחילה: לכבוש את דעת הקהל בארצנו לרעיון או"ם ולהשפיע ברוחנו אנו על הנעשה שם; ועוד יתווסף אולי השלישי, אף אם רחוק ייראה ברגע הנוכחי, והוא להפיץ את תורת השלום ואחוות העמים בחלק זה של העולם, בו אנו שוכנים, ושומה עלינו להגיש לו את עזרתנו. ברם העיקר, כאמור, הם כיום שני התפקידים הראשונים.

הספר הנוכחי, המוגש לקהל בארצנו, הוא דוגמה חשובה לפעולת הסברה וחינוך, המתנהלת על ידי החברה הישראלית למען או“ם; זהו הספר המדעי־הפופולארי הראשון בשפה העברית על האומות המאוחדות, המיועד לבתי־ספר וגם לציבור הרחב. ואין זה הנסיון היחידי מסוג זה. עבודה חינוכית־הסברתית שיטתית נעשית גם על ידי המרכז לאומות המאוחדות בירושלים, שהוקם ביזמת האגודה מתוך שיתוף עם כמה וכמה אירגונים ציבוריים אחרים. שיחות־ראדיו מעבירות לעשרות וגם למאות אלפים את אשר עליהם לדעת על או”ם ועל השתתפותנו אנו באירגון בינלאומי זה. הרצאות פומביות ואספות מרכזות מזמן לזמן חלקים חשובים של הציבור; וגם באמצעות העתונות נעשית פעולת־הסברה רבה. כן הולך ונהפך רעיון או"ם לדבר יותר ממשי בארצנו, אם כי אנו עומדים בתחילת הפעולה, ועוד יש לעשות כהנה וכהנה עד שתושג המטרה.

ברם אין אנו מסתפקים בפעולת הסברה זו, יהיה ערכה אשר יהיה. יש לדאוג לכך שקול ישראל יישמע גם מעל הבמה הבינלאומית, ויש לעשות את חלקנו בהקמת חברה של שלום בעולם. ואכן קשרים אמיצים קיימים בין החברה הישראלית ובין הברית העולמית למען האו“ם. כבר בועידה העולמית הרביעית נשמע קול נציג החברה, שהדגיש את הקשרים בין עם ישראל ובין רעיון או”ם; ובועידה העולמית החמישית, שנתכנסה בג’ניבה בספטמבר 1950, הגישה החברה הישראלית אחרי בירור מקיף ויסודי של הבעיות כמה הצעות משלה בדבר שמירה על שלום בעולם, בדבר זכויות האדם ומניעת רצח העמים, פיתוח הארצות הנחשלות ועוד. הצעות מקיפות הגשנו גם לועידה העולמית השישית, והיא קיבלה אותן.

לא נזניח גם את התפקיד לבסס את עמדות או“ם במזרח התיכון, אם כי אין סיכויים לפעולה מידית רחבה כאן כל זמן שלא חוסלה הירושה הפסיכולוגית של המלחמה בין ישראל ובין המדינות הערביות. יד ישראל מושטת לשלום ולשיתוף פעולה גם בשטח זה, ויש לקוות שהעם הערבי יבין זאת ויתגבר על רגשות סרק של התחרות ושנאה. לפי שעה, עד שתבוא הבראה פסיכולוגית זו, עלינו לקיים קשרי ידידות ופעולה משותפת עם החברות למען או”ם בארצות הבלתי ערביות. בראש וראשונה עם האיגודים בהודו ובאיראן המצטיינים שניהם בפעילותם הרבה והמבורכת. משיתוף פעולה זה תצמח טובה להם וגם לנו, ועתיד הוא להפוך את המזרח התיכון לשטח של התקדמות מדינית, כשם שתבוא סוף סוף גם הבראתו הכלכלית והתרבותית.

כזו היא פרשת ההישגים וגם התפקידים, שלפניהם אנו עומדים בשדה נכבד זה. כדאי לציין בסוף הסקירה הנוכחית, שהאנשים המנצחים על פעולת החברה הישראלית אינם גלמודים במערכה. חלק חשוב של דעת הקהל בארצנו כבר הספיק להתרכז סביבם, ואף היחסים המצוינים עם ממשלת ישראל מקילים בהרבה את הפעולה; אין ספק שבנידון זה עומדת החברה הישראלית באחד המקומות הראשונים במסגרת התנועה העולמית. שיתוף זה של פעולה ושל אחריות הוא גם הערובה הנאמנה להצלחה לעתיד לבוא. בשעה קשה ומרה נכתבות שורות אלה, כאשר עננים ההולכים וכבדים מצטברים על שמי המדיניות הבינלאומית; ברם אף בשעה זו אל יפול רוחנו! עם ישראל לא יחדל ללחום את מלחמת השלום, וחזקה עליו שימלא באמונה את המוטל עליו עוד מלפני אלפי שנים. גם תורה זו היא שתצא מציון, והיא העתידה לכבוש את לבותיהם של כל אלה אשר דבר־אלוהים של שלום ואמת טמון בנשמתם פנימה ומחכה לקריאה הגואלת והמגשימה.

לאור התפקיד, שהנני ממלא במזכירות או“ם, וכן כמנהל המחלקה למוסדות בינלאומיים במשרד החוץ לשעבר, ברצוני לכתוב על או”ם משתי נקודות־ראות שונות: האחת פנימית – של פקיד או“ם; והשניה חיצונית – של פקיד מדינה הקשורה בעבודת או”ם. אמנם תהיה זו רק סקירה תמציתית, כי על האומות המאוחדות אפשר להאריך ולמצוא תמיד דברים הראויים לתשומת לב. אצטמצם איפוא בכמה קווים מבין הבולטים ביותר, כדי להסב את תשומת לב הקורא לדברים, שכל אחד מאתנו יכול לצפות מהאירגון ולדברים שכל אחד מאתנו יכול לעשות למענו.

כידוע, אירגון האומות המאוחדות הנהו צירוף של מדינות, צירוף שנולד כתוצאה ממלחמת העולם השניה. אפשר לראות אירגון זה כממלא מקום וכממשיך מסורת אירגון בינלאומי אחר – חבר הלאומים שפעל במשך 20 שנה, מגמר מלחמת העולם הראשונה עד תחילת מלחמת העולם השניה. אם כי מגילת או"ם היא רחבה בהרבה מספר הברית של חבר־הלאומים – מכילה 111 סעיפים במקום 26 שבספר הברית –, אין הבדל עקרוני לא בבנין של האירגונים האלה ולא במטרותיהם.

מכיוון שאירגון האומות המאוחדות הוא צירוף של מדינות, ורק מדינות יכולות להיות חברות בו, הרי גופי או“ם, הגופים הראשיים וגופי־עזר, מורכבים בדרך כלל ממדינות. ז”א האנשים, הפועלים בגופים אלה, הם נציגי מדינות ונשמעים להוראותיהן.

יוצאים מכלל זה הם: שופטי בית הדין הבינלאומי וכמו כן המזכיר הכללי וחברי המזכירות, המתמנים באופן אישי ע“י גופים אחרים של או”ם. כן יש כמה גופים טכניים כגון הועדה הבינלאומית למשפט, המורכבים מאישים הנבחרים על סמך הכשרתם. אבל ראוי להדגיש שנית שמקרים אלה הם יוצאים מן הכלל, והכלל הוא כי גופי או“ם מורכבים רק מנציגי מדינות. יש לכלל זה תוצאות מכריעות בפעולות של גופי או”ם.

למרות העובדה שרק מדינות הן חברות באו“ם, משתתפים בעבודתם של כמה מגופי או”ם, המטפלים בבעיות כלכליות־חברתיות (המועצה הכלכלית־הסוציאלית והועדות הקשורות בה, שעוד נחזור אליהן), גם מוסדות אחרים, שאינם מדינות אלא אירגונים בינלאומיים לא־ממשלתיים. אירגונים אלה, בלשונו של או“ם, קיבלו מעמד קונסולטאטיבי (מיעץ). ‏ יש להם הזכות לשלוח משקיפים לגופי או”ם, ולעתים מקבלים משקיפיהם אף את רשות הדבור. ברור שאירגונים אלה הם אך ורק מייעצים ואינם משתתפים בהצבעות. בכל זאת השפעתם גדולה ולפעמים אף מסיגה את הגבול של “בעיות כלכליות־חברתיות” ועוברת לשטח פוליטי, יען כי מאחוריהם עומדת דעת־הקהל שהשפעתה רבה, אם כי לא במישרין. שיתוף הפעולה בין האירגונים הלא־ממשלתיים והמדינות הוא חידוש רב והתקדמות גדולה בחיים הבינלאומיים.

נחזור לגופים הראשיים של או“ם. נוסף על בית הדין הבינלאומי והמזכירות, יש לאו”ם עוד 4 גופים והם:

1. העצרת

2. מועצת הבטחון

3. המועצה הכלכלית־הסוציאלית

4. מועצת הנאמנות

1. העצרת

העצרת כוללת את נציגי כל המדינות־החברות באו"ם. סמכויותיה של העצרת רחבות ביותר, אבל כחה מצומצם. פרט לכמה ענינים הנוגעים לחיים הפנימיים של האירגון, כגון התקציב, רשאית העצרת לתת רק המלצות לחברי האירגון ולמועצת הבטחון. הם מצדם רשאים למלא את המלצות אלה או גם לא למלאותן, אפילו אם ההמלצות נתקבלו ברוב קולות של שני שלישים, הדרושים להחלטות העצרת על בעיות חשובות לפי סעיף 78 של המגילה. העצרת מתכנסת פעם בשנה, לרוב בחודש ספטמבר, ועבודתה נמשכת 3–4 חדשים; אבל לפעמים, בגלל עומס העבודה, מכנסים מושב שני של אותה עצרת או מושב מיוחד, כדי לטפל בבעיה מיוחדת כמו ב־1947 וב־1948, בקשר לבעית ארץ ישראל.

העצרת מתכנסת, מלבד במליאה, גם בשש ועדות.

1. הועדה הראשונה מטפלת בבעיות מדיניות.

2. הועדה השניה – בבעיות כלכליות.

3. הועדה השלישית – בבעיות חברתיות־הומאניטריות.

4. הועדה הרביעית – בבעיות הנוגעות לשטחי נאמנות ולשטחים, שאין להם ממשל עצמי.

5. הועדה החמישית – בשאלות הנהלתיות ותקציביות, הנוגעות לאו"ם עצמו.

6. הועדה הששית – בבעיות משפטיות.

נוסף לכך היתה לכל מושב רגיל של העצרת עד כה ועדה מדינית מיוחדת (אד־הוק), הואיל והועדה הראשונה לא הספיקה לטפל בכל הבעיות המדיניות, שהיו על סדר היום.

אם בעיה מסוימת דורשת עיון וחקירה מיוחדים, זכאית העצרת או אחת מועדותיה הגדולות למנות ועדת־מישנה. ועדת־מישנה – בניגוד לכלל שהועדות הגדולות כוללות, כמו העצרת עצמה, את נציגי כל החברות באו"ם – מורכבת מנציגים של כמה מדינות בלבד.

לפיכך אין להתפלא שלעתים קרובות משנה ועדת העצרת את ההמלצות המוצעות ע"י ועדת־מישנה. וכן אין להתפלא שכמעט תמיד מקבלת מליאת העצרת ללא שינוי את המלצות־הועדות של העצרת.

נוסף לועדות הפועלות בהקבלה למושב העצרת, מעמידה העצרת לעתים קרובות גופי־עזר הפועלים בתקופה שבין שני מושבי העצרת. אחד הגופים האלה היא ועדת־הבינים, הנקראת גם “עצרת זוטא”. ועדת־הבינים כוללת אף היא את נציגי כל המדינות החברות באו"ם, אולם רוב רובם של הגופים, הפועלים בתקופה שבין מושבי העצרת, כוללים נציגי מספר מצומצם של מדינות־חברות. לגופים האלה רשאית העצרת למסור תפקידים מתפקידים שונים. מן הראוי לציין כדוגמה שלוש ועדות מסוג זה, שטיפלו בבעית ארץ־ישראל:

הראשונה – הועדה המיוחדת של או“ם לעניני ארץ ישראל “אונסקופ”, נתמנתה ע”י העצרת המיוחדת הראשונה ב־1947. תפקידה היה לחקור את בעית ארץ־ישראל ולמסור על כך דו“ח לעצרת השניה. בתוצאות הדו”ח הזה נתקבלה במושב השני הרגיל של העצרת החלטת ה־29 בנובמבר 1947.

השניה – ועדת ארץ ישראל או, כפי שנקראה, ועדת הביצוע – נתמנתה ע"י אותו המושב הרגיל, שקיבל את החלטת ה־29 בנובמבר 1947. תפקידה היה להוציא לפועל את החלטת ה־29 בנובמבר ולפעול כממשלת ארץ ישראל בתקופה שבין סיום המאנדאט הבריטי ובין הקמת המדינות העברית והערבית. כידוע, לא יכלה ועדה זו למלא את תפקידה.

השלישית – ועדת הפיוס לארץ ישראל – נתמנתה במושב השלישי של העצרת, 1948. ועדה זו התאספה כבר כמה פעמים, כדי לנסות להגיע לידי יישוב סופי של המחלוקת בינינו לבין מדינות ערב.

הגוף השני, שחשיבותו אינה נופלת מזו של העצרת, הוא מועצת הבטחון.

2. מועצת הבטחון

במועצת הבטחון יש מספר חברים קבועים: חמש המעצמות הגדולות, ומספר חברים בלתי קבועים, – הנבחרים ע"י העצרת – 6. למועצת הבטחון הסמכויות הגדולות ביותר הן בשמירה על השלום העולמי והן במציאת פתרון ליישוב הסכסוכים בין המדינות.

למועצת הבטחון הרשות לא רק להחליט החלטות אלא גם לנקוט אמצעים, אפילו ע“י שימוש בכוח מזוין, במקרים שהיא רואה את שלום העולם בסכנה. ברשותה גם להעמיד אירגוני־עזר הכוללים לפעמים את כל חבריה, כגון הועדה לקבלת חברים חדשים לאו”ם, ולפעמים רק חלק מהם, ביחוד את חמשת הגדולים – החברים הקבועים.

3. מועצת הנאמנות

מועצת הנאמנות כוללת גם היא מספר חברים קבועים ומספר חברים נבחרים. החברים הקבועים הם: המדינות המנהלות שטחי נאמנות ונוסף עליהם – החברים הקבועים של מועצת הבטחון (אף אם אינם מנהלים שטחי נאמנות). החברים הבלתי קבועים נבחרים כחברי מועצת הבטחון ע"י העצרת – כך שמספר המדינות, שאינן מנהלות שטחי נאמנות, שווה לזה של המדינות המנהלות שטחי נאמנות.

4. המועצה הכלכלית־הסוציאלית

המועצה הכלכלית־הסוציאלית היא המועצה היחידה, הכוללת אך ורק חברים המתמנים ע"י העצרת.

ההבדל העיקרי שבין חבר הלאומים ואירגון האומות המאוחדות הוא בעובדה שבמקום גוף אחד מוציא לפועל בחבר הלאומים יש באו“ם שלושה גופים. אבל את ההבדל האמיתי יש לחפש לא במיבנה ולא במטרות אלא בצורת הפעולה של הגופים השונים שהוקמו ע”י שני האירגונים האלה.

סעיף 2 של מגילת האו“ם מדבר על עקרונות האירגון וביניהם, במקום מכובד, מופיע סעיף־המישנה הראשון המנוסח כדלהלן: “האירגון מושתת על העיקרון של שויון ריבוני בין כל חבריו”. באמנה של חבר הלאומים לא היה סעיף בנוסח דומה. אולם, לאמיתו של דבר, עיקרון השוויון נשמר הרבה יותר בפעולות חבר הלאומים מאשר בפעולות של גופי או”ם. יש לכך סיבות שונות, ביניהן שתים שמן הראוי להתעכב עליהן – אחת חוקית ואחת מציאותית.

המציאות כידוע היא זו: באירגון האומות המאוחדות מהוות ארצות הברית וברית המועצות שני קטבים, המושכים את העמים הקטנים. תופעה דומה לזו לא היתה בחבר הלאומים. ארה"ב לא היתה חברה בו, וברית המועצות כשנצטרפה לא היתה לה אותה ההשפעה שהושגה על ידיה אחר נצחונה על גרמניה הנאצית. מובן כי היו גם בחבר הלאומים מדינות גדולות. שהשפיעו מצדן על המדינות הקטנות. בכל זאת לא היה קיים המתח הקטבי והברור, כפי שהוא כיום.

מציאות זו מוצאת חיזוק בנוסח החוקי: –

כידוע צריכות ההחלטות המובאות לפני מועצת הבטחון של או“ם, שאינן דנות בענין סדרי עבודה, להתקבל ברוב של שבעה קולות. שבעה קולות אלה מוכרחים לכלול את חמשת החברים הקבועים (המעצמות הגדולות). מכאן שמספיק כי אחד החברים הקבועים יצביע נגד החלטה איזו שהיא, כדי שאותה החלטה תידחה, אף אם קיבלה את 10 הקולות של שאר חברי המועצה. כלל זה, כידוע, נקרא זכות ה”וויטו" של חמשת הגדולים. גם במועצה של חבר הלאומים היו חברים קבועים ובלתי קבועים, אבל לכל החברים היו זכויות שוות: רק ההחלטות על בעיות־יסוד היו צריכות להתקבל פה אחד.

למותר להזכיר כי זכות הוויטו בכלל (והשימוש בה בשאלת קבלת חברים חדשים לאו"ם בפרט) שימשה ועודנה משמשת נושא לבקורת חריפה, הן בעצרת והן מחוץ לאו“ם. ואפשר להאשים עיקרון זה בחתירה תחת יעילות עבודתו של או”ם. לכן יש הדורשים בתוקף את תיקון המגילה וביטול הוויטו, או לפחות צימצום השימוש בה. בכל זאת כדאי להדגיש, כי הסידור הנוכחי הוא התקדמות ביחס לסדר שהיה נהוג בחבר הלאומים. הכלל של קבלת החלטות פה אחד נתן למעשה זכות וויטו לא לנציגי המדינות הגדולות בלבד אלא לנציגיכל מדינה ומדינה, וזאה לא רק במועצה אלא גם באספה של חבר הלאומים.

זכות הוויטו נדרשת בתוקף ע“י ברית המועצות, הנמצאת כרגיל במיעוט. אך גם שאר המדינות הגדולות תמכו בעיקרון זה בועידת סאן־פרנציסקו, אולי מפני החשש שאחרת לא יהיה שיתוף פעולה עם או”ם מצד כמה מעצמות גדולות.

מן האמור לעיל אפשר לראות, שחולשתו האמיתית של או“ם נובעת לא מזכות הוויטו, ומסיבות משפטיות בכלל, אלא מן המצב המדיני השורר בעולם ומן המחלוקת העמוקה בין שני הגושים העוינים – המזרחי והמערבי. יש להבין כי בחברה דימוקראטית, בין אם היא חברה של מדינות ובין זוהי חברה של יחידים, אין לקבל החלטות ע”י ספירת קולות גרידא. ההחלטות, על כל פנים ההחלטות הרציניות, צריכות להתחשב עד כמה שאפשר ברצון ובאינטרסים המוצדקים של המיעוט ולהוות פשרה. בלעדי זה נשארת רק קליפת הדימוקראטיה, ללא כל תוך.

מנקודת ראות זו דומות האומות המאוחדות של היום לרייכסטאג הגרמני מן התקופה שלפני עלית היטלר לשלטון, באשר מפלגות עיפות רצו לכפות את רצונן בלי שיתוף פעולה הארמוני. אני מצטער על ההשוואה שהשתמשי בה, אבל חושבני שהיא מסבירה את המתרחש עכשיו בלייק־סאקסס.

מגילת או“ם מושתתת על ההנחה, שיהיה מינימום של שיתוף פעולה בין המדינות־החברות ובמיוחד בין המדינות הגדולות. בלעדי זאת מן ההכרח שנימצא במצב הנוכחי. נקח, למשל, את בעית סין. כידוע הכירו כמה מדינות, ביניהן ברית המועצות, בממשלת סין החדשה, בו בזמן שמדינות אחרות, ביניהן ארצות הברית, מוסיפות להכיר בממשלה הקודמת של הקואומינטאנג. ברית המועצות סרבה להשתתף בישיבות של גופים שונים של או”ם, כל עוד משתתפת בהם משלחת הקואומינטאנג. היא הזהירה כי לא תכיר בהחלטות שתתקבלנה בגופי או"ם – לא בגלל העדרה מן הישיבות, אלא מפני שבישיבות אלה משתתפת משלחת שאינה מייצגת את סין. ומשום כך אינה מיצגת שום מדינה.

העדרה של רוסיה ממועצת הבטחון יצרה מצב, שבו יכלו החברים האחרים של המועצה להחליט על התערבות פעילה במלחמת קוריאה בלי להתקל בוויטו הרוסי. באוגוסט 1950 חזרה רוסיה למועצת הבטחון והקפאון, שנוצר מאז במועצה, הביא לידי העלאת ההצעה האמריקנית בדבר הפעלת העצרת גופה במקום מועצת הבטחון, וההצעה נדונה בעצרת החמישית. יש לציין שהסכסוך בקשר לנציגות סין ומלחמת קוריאה גרם לתזוזה בשאלת תפקידי מועצת הבטחון, ויש להניח שמגמת ההתפתחות תהיה הרחבת הזכויות והאפשרויות של העצרת.

קיימת סכנה שאם ירחיקו לכת בהגבלת זכות הוויטו של המעצמות הגדולות או בעיקופו, תפרוש ברית המועצות מן האירגון. יש אולי אנשים החושבים שלא יהיה רע בדבר. לדעתי אין כל ספק. שזה לא היה משפר את המצב העולמיהנוכחי, אלא להיפך; וכל היושבים בשטחים, שהם במצב דומה למצב השטח שלנו, בטוחני שיסכימו לי.

פרט לזאת, הניגודים לא תמיד מביאים לידי שיתוק האירגון הבינלאומי, אפילו בשטח המדיני.

הארכנו בתיאור הניגודים שבין המזרח והמערב מאחר שזהו הקו האופייני, הבולט ביותר בחיים היום־יומיים של אירגון האומות המאוחדות ומוסדותיו.

כמו כן יש לשים לב לגורמים אחרים, היוצרים את ההבדלים היסודיים שביך חבר הלאומים ואירגון האומות המאוחדות.

חבר הלאומים היה בעיקר תחת השפעה אירופית. באומות המאוחדות השפעה זו קטנה בהרבה יותר. כידוע ירדה השפעת אירופה בתוצאות מלחמת העולם השניה, שבה נחלש כוחן של מדינות מסויימות באירופה, החברות באו"ם, והוצאת מדינות הציר מן האירגונים הבינלאומיים החדשים. “הוצאה” זו הנה, שוב, תוצאת הניגודים שבין המזרח והמערב.

מצד שני, קם מספר גדול של מדינות עצמאיות שנתקבלו כחברות באו“ם. הארצות האלה היו מושבות ושטחי מאנדאט של מדינות אירופיות. רבות מבין המדינות העצמאיות החדשות הן מדינות מוסלמיות, וע”י כך הופיע באירגון האומות המאוחדות גוש חדש, השולט על מספר־קולות ניכר. כמו כן גדלה במידה ניכרת השפעת מדינות המזרח הרחוק כגון הודו, פאקיסטאן, בורמה ואינדונזיה, שזכו בעצמאות מלאה במשך השנים האחרונות.

כן יש עתה למדינות אמריקה הלאטינית הרגשה הרבה יותר חזקה של סוליאדריות מאשר בתקופה של חבר הלאומים. בחלקו נובע דבר זה מהשפעתן הגדולה של ארצות הברית. לעתים קרובות משמשות מדינות אלה עורף לארה"ב, אבל לעתים גם מתנגדות לה – וזאת מאותה הסיבה של השפעתה הגדולה.

המדינות. שאך עתה זכו לעצמאות, הן הרבה יותר רגישות לפניות התושבים של אותן הארצות שעדיין לא זכו לעצמאות. שיטת הנאמנות של או“ם היא יותר מתקדמת משיטת המאנדאטים של חבר הלאומים: יתר על כן, עצרת או”ם עומדת כל פעם בתוקף על ביסוס פיקוחה על ניהול השטחים הבלתי עצמאיים, אפילו אם שטחים אלה אינם שטחי נאמנות, אלא מושבות במובן הקלאסי של מלה זו.

אין לשכוח שעצרת או“ם קיבלה, בתמיכת תושבי המדינות הגדולות, את ההחלטה של 29.11.47, שהיא על כל פנים הבסיס המוסרי, אם לא המשפטי, של כוננותנו כמדינה עצמאית. אף אם לא היה ביכולת האירגון להגן על החלטתו הנ”ל ועלינו בשעת התקפות שכנינו, הרי בכל זאת הוא הביא לידי הפסקת פעולות האיבה ואח“כ, בתיווכו של ד”ר באנץ, לידי חתימת הסכמי שביתת הנשק.

ברור שפעולות והחלטות או"ם לא יספקו אותנו; גם לא יספקו מדינות אחרות מעונינות. אבל אין לשכוח כי מועצת הבטחון, העצרת וגופי־עזר השייכים להם, הם לא שופטים, המוציאים משפטם לפי החוק והצדק, אלא גופים מדיניים, שמטרתם הראשונה והעיקרית היא למנוע מלחמה וזוועותיה, ואם תתעוררנה פעולות מלחמה, לשים קץ להן במהירות האפשרית. בהיות דבר זה ידוע לנו, עמדנו אנו על העיקרון של חיזוק והגברת השפעת האירגון ומניעת התרופפותו. השתדלנו לתאם את דרישותינו ועמדתנו לעיקרון זה, אמנם במידה שהדבר לא פגע באינטרסים הלאומיים החיוניים שלנו.

המושב הרביעי של העצרת, בשנת 1949, היה מושב־העצרת הראשון שישראל השתתפה בו כחברה מן המנין. בהופעתנו הראשונה השתדלנו לא לנטות ולא לצדד בשום צד, ובמידה שהדבר ניתן לנו כלארץ קטנה, השתדלנו להביא לידי התאמה את נקודות־הראות השונות, בתמכנו באומות המאוחדות כגוף וכאירגון. כדי להבין את עמדתנו במושב זה של העצרת לא די למנות את הצבעותינו: כך וכך פעמים תמכנו, כך וכך פעמים נמנענו. אלא יש לשים לב להכרזות של נציגינו במליאת העצרת ובועדות השונות שלה. מהכרזות אלה למדים אנו את הנימוקים שהדריכו אותנו בנקיטת עמדותינו השונות. ברצוני להביא כאן שני מקרים בולטים לשם הדגמה:

א. בעית הפיקוח על האנרגיה האטומית, שנדונה לפני הועדה המדינית המיוחדת. בעיה זו היא, לכל הדעות, המבליטה ביותר את המחלוקת שבין המזרח והמערב. לפני הועדה המדינית היתה, מצד אחד, טיוטת החלטה סוביטית, ומצד שני – טיוטת החלטה צרפתית. בשעת הוויכוח הכללי בשאלה זו ביקש נציגנו את רשות הדיבור והראה על המטרה העיקרית המשותפת של מגישי ההחלטות השונות – והיא מניעת מלחמה אטומית – והציע שמגישי ההחלטות ייפגשו, כדי לנסות להגיע ביניהם לעמק השווה. כאשר התברר שאין אפשרות של קיום פגישה בין מגישי ההצעות, נמנע נציגנו מלהצביע בשתי ההצבעות כאחת.

ב. שאלה אחרת “בוערת” היתה שאלת קבלת חברים חדשים לאו“ם. ידוע שברית המועצות מנעה ע”י הוויטו שלה במועצת הבטחון קבלת כמה מן המדינות לאו“ם, בשעה שנציגי המערב מנעו קבלת מועמדות אחרות, שברית המועצות תמכה בהן. לשם הסדר בעיה זו הציעה ברית המועצות. במושב של העצרת (1950), לקבל החלטה בדבר קבלת כל המדינות המועמדות לאו”ם, פרט לקוריאה שמסיבת היותה מפורדת אינה נראית לברית המועצות כמדינה, ואינה ראויה משום כך להמנות בין חברות או"ם. אוסטראליה מצדה הציעה החלטה, הממליצה על קבלת מספר־מועמדים מסוים.

ישראל תמכה בהצעת ברית המועצות, היות והצעה זו היתה מבוססת על עקרון האוניברסאליות של או"ם – עיקרון שאנחנו רואים אותו כיסודי בשיתוף־פעולה בינלאומי. אולם, כאשר נדחתה ההחלטה הסוביטית, הצבענו בעד ההחלטה האוסטראלית. נימוקנו היה: אף על פי שעיקרון האוניברסאליות של האירגון לא נתקבל במלואו, מוטב בכל זאת שיוגדל מספר הארצות החברות באירגון והמשתתפות בפעולותיו. ברם מטעמים שקשה להסבירם נמנענו, בלי להצביע נגד, בשאלת אוסטריה, עבר־הירדן וקוריאה.

בשעת הצבעה על הצעת גינוי של מדינה איזו שהיא – בין גדולה ובין קטנה – התנגדנו או לכל הפחות נמנענו. כי לנו ברור, שגינוי אינו משמש את האינטרסים של השלום ושיתוף פעולה בינלאומיים. גם בעצרת החמישית של 1950 השתדלה משלחת ישראל להיות גורם מפשר בין שני הגושים הגדולים ולתמוך בחיזוק האירגון ככלי לשמירת השלום בעולם.

יש להתעכב במקצת על התפקיד של חברי משלחת באו"ם.

שני פנים לאו“ם. מצד אחד, הוא כאסיפה פארלאמנטארית. כידוע נקראת העצרת בשם “הפארלאמנט הבינלאומי”. מאידך פעולות הנציגים בעצרת מודרכות ע”י הוראות ממשלותיהם, והם משמשים רק כסוכנים ומוציאים לפועל את צו שולחיהם. אין הם כחברי פארלאמנט, שהחלטות על נקיטת עמדה נתונות בידם. אך אין לחשוב, כי תפקיד הנציג באו“ם אינו רציני וכי ממשלה יכולה למנות כל אדם לייצגה. החיים הבינלאומיים מלאים גונים, ונציג טוב צריך להסתגל בקלות לרקע הבינלאומי ולהבין את המנטאליות השונה של אנשים בני גזעים וצורות חיים אחרים. עליו להיות בעל “טאקט” ולדעת. בשעת הצורך, אף לשעשע. עליו להבין את האמנות הדיפלומאטית ולהיות בעל תכונות של דיפלומאט, כדי לסגל ולתאם את הוראות ממשלתו לדרישות המצב. מלבד זה עליו להדריך ולייעץ לממשלתו, מכיוון שהוא האיש העומד יום יום מול הבעיות הנדונות. הוא האיש היודע, מה הן החשובות בבעיות ומה הן הפחות חשובות, על מה עלינו לוותר בשעת הצורך ועל מה עלינו לעמוד בתוקף. ולכן ההוראות, הניתנות לו, אינן פקודות בעלמא אלא תולדה של שיתוף פעולה בין הממשלה ומשרד החוץ, מצד אחד, ובין המשלחת באו”ם מצד שני.

אם כי העצרת אינה פארלאמנט וכדוגמתו, יש לה בכל זאת מספר רב של נקודות אופייניות של פארלאמנט, ולכן דרושות לנציג תכונות של ציר פארלאמנטרי. עליו לדעת, איך ומתי יש להביא הצעת החלטה, כדי לקבל את זכות הקדימה בשעת הצבעה; או, להיפך, כדי שההצעה תתקבל לאחר שההצעות האחרות תפולנה.

מובן שכשרון נואם הוא תכונה רצויה. דבר זה, יחד עם תכונות אחרות. נותן לנציג עמדה אישית בתוך האירגון ופרסטיג’ה, שהוא יכול להשתמש בהן בשעת הצורך לטובת האינטרסים של מדינתו וגם לטובת שיתוף הפעולה הבינלאומי. התכונה חשובה ביחוד לנציגי המדינות הקטנות. כדוגמה אפשר להביא את המעמד המיוחד, שהיה לאישים במו טיטולסקו, בנש ופוליטיס בחבר הלאומים. על אף העובדה שאו"ם פועל רק חמש שנים, יש גם בו כמה נציגים שהשפעתם היא יותר גדולה הודות לאישיותם מאשר אילו היו מביאים בחשבון רק את גודל ארצם והשפעתה.

מן האמור לעיל נוכחנו לדעת, כי נציג אידיאלי צריך שיתאחדו בו תכונות הדיפלומאט עם אלה של ציר פארלאמנט. מובן שאין אנשים רבים בעלי מעלות כאלה. משום כך מרכיבים את המשלחות ככה שכשרונות חבריה ישלימו זה את זה; שהמשלחת תכיל דיפלומאטים מוכשרים ואנשי פוליטיקה, ז.א. חברי ממשלה או פארלאמנט, ולפעמים ממנים אפילו נציגים מאנשי האופוזיציה – כמשלחת ארצות הברית, למשל.

בדברנו על תכונות הנציג כדאי להוסיף פרט חשוב ביותר, והוא התמחות הנציגים בבעיות שעליהם לטפל בהן. דבר זה נוגע ביחוד לפעולות או“ם בשטחים הבלתי מדיניים. לעתים קרובות נוטים לשכוח שאו”ם מטפל, חוץ מבעיות מדיניות, גם במספר אינסופי של בעיות בלתי־מדיניות חשובות ביותר – כמו בעיות חברתיות, כלכליות, משפטיות וכדומה. ודווקא בשטחים אלה עושה או“ם, לפעמים בשיתוף עם הסוכנויות המיוחדות, עבודה רצינית וחשובה. אין באפשרותי להזכיר כאן את כל השטחים המרובים, שבהם מטפלים לא רק העצרת והמועצה הכלכלית־חברתית. אלא גם הועידות השונות, הועדות המתמידות והמיוחדות (אד־הוק), קבוצות העבודה (Working Groups), כינוסי המומחים וכדומה, השייכים לאו”ם. כדי להבין את כל העבודה הרבה, הנעשית בשטחים אלה, יש לבקר ביום מן הימים בחדרים המרובים של הבנין העצום בלייק־סאקסס ולראות את העבודה, הנעשית לא רק על ידי נציגי המדינות השונות אלא גם ע“י פקידי המזכירות של או”ם.

5. המזכירות

לפי מגילת האומות המאוחדות המזכירות היא אחד האורגנים היסודיים של או"ם. כידוע עומד בראשה המזכיר הכללי, המתמנה על ידי העצרת לפי המלצת מועצת הבטחון. ברור שתפקידו של המזכיר הכללי הוא בראש וראשונה תפקיד מדיני, וסעיף 99 של המגילה מקנה לו את הזכות להביא לפני מועצת הבטחון כל ענין העלול, לדעתו, לאיים על קיום השלום והבטחון הבינלאומי. המזכיר הכללי רשאי להעלות בעיות גם על סדר יומה של העצרת; דוגמה לכך היא הצעת מר טריגווה לי על שמירת השלום, שהוכנסה לסדר היום של העצרת החמישית.

מאידך גיסא, המזכיר הכללי וחברי המזכירות, המתמנים על ידיו, הם לכאורה בתפקיד טכני של מוציאים לפועל. מגילת או“ם אוסרת עליהם להישמע להוראות ממשלה או רשות אחרת מאשר האירגון עצמו. כל חברי או”ם חייבים לכבד את אופיים הבינלאומי הכללי של התפקידים, המוטלים על המזכיר הכללי ועל חבר עובדי המזכירות, ולא לבקש להשפיע עליהם במילוי תפקידיהם. אבל אף בעבודה טכנית אפשר להשפיע על המוסדות השונים של או"ם, כי השפעה יכולה להיות גם בצורה שבה מתיחסים אל בעיות שונות, ודבר זה הוא במידה רבה בידי עובדי המזכירות. מכאן שתפקידם של עובדי המזכירות קשה ביותר, ואולי אף קשה מזה של נציגי המדינות השונות.

למזכירות נודעת חשיבות לא רק כלגוף עוזר לגופי או“ם המוציא לפועל את ההחלטות המרובות, אלא גם חשיבות במובן אחר. סגל המזכירות כולל אנשים מכל הארצות־החברות באו”ם, הלומדים לעבוד יחד ולהתגבר על הנטיות הלאומיות שלהם. במשך הזמן נוצר במידה ניכרת, כמו תמיד,Esprit de Corps הבנוי על עקרונות של שיתוף פעולה; ואין לשכוח שבמקרה זה עקרונות אלה הם דוקא עקרונות או"ם עצמו.

בקשר לפעולות או“ם בשטחים בלתי מדיניים ברצוני להזכיר באופן מיוחד את קבלת האמנה נגד השמדת עמים (Genocide) ואת ההצהרה על זכויות האדם. כידוע אין הצהרה זו מחייבת, אבל היא מתווה דרך־התנהגות לעמים ומזמינה אותם לנהוג לפיה. יש להדגיש כי הצהרה זו היא אך חלק מתכנית רחבה יותר. “ועדת זכויות האדם” ממשיכה לדון בדבר אמנה על זכויות האדם. אם אמנה זו תתקבל ע”י העצרת, תהיינה המדינות שתחתומנה עליה חייבות לנהוג לפיה.

ההכרה הבינלאומית בזכויות האדם היא כשלעצמה מאורע בעל משמעות היסטורית, והתכניות סביב לה מרחיקות לכת. חושבים להקים מנגנון מיוחד שיטפל בהגשמת האמנה הזאת.

מדינת ישראל השתתפה בפעילות בניסוחה של ההצהרה ושל האמנה על זכויות האדם, בלי היות חברה בועדה המיוחדת לזכויות האדם.

בתשובה לשאלון. שנשלח מטעם הועדה לזכויות האדם אל כל המדינות החברות באו“ם, ענתה ממשלת ישראל כי לדעתה מן הראוי להקים אירגון בינלאומי מיוחד הקשור לאו”ם, שיטפל בשמירת זכויות האדם. לאירגון הזה תהיה עצרת, שתכלול נציגים מכל המדינות אשר תחתומנה על חוקת זכויות האדם. העצרת תמנה מוסד שיורכב מאישים, אשר ייבחרו בגלל תכונותיהם ואישיותם. על מוסד זה יוטל תפקיד הפיוס, ולא רק במקרה של תלונת מדינה על מדינה, אלא גם במקרה של פטיציה.

אמנם ממשלת ישראל מכירה בקשיים שבאישור מידי של עיקרון הפטיציות של יחידים נגד ממשלות, לכן הציעה כי זכות הגשת הפטיציות תנתן לאירגונים בינלאומיים בלתי־ממשלתיים, שבהם יכיר האירגון החדש. על ידי כך יוכל אדם, שיראה את זכויותיו כנפגעות, לפנות לאחד האירגונים האלה; ואם האירגון ימצא את התלונה למוצדקת ורצינית, הוא יביאנה לפני המוסד הנבחר של האירגון לשמירת זכויות האדם.

לדעתנו יותר כדאי שיוקם מלכתחילה מנגנון מלא, אשר יאפשר את שמירת זכויות האדם, ולא שיאושר רק המינימום שכל המדינות מוכנות לקבלו מיד. במשך הזמן יתווספו מדינות אשר יתחייבו לשמור על פרטים נוספים של תהליך זה – הודות ללחץ דעת הקהל.

הועדה לזכויות האדם קיבלה לא את התכנית הזאת כי אם תכנית הרבה יותר מצומצמת. שאלה זו תעמוד לפני העצרת, שתכריע בדבר באופן סופי ותתן הוראות לועדה לזכויות האדם.

תרומה נוספת של מדינתנו לשיתוף־פעולה בינלאומי במסגרת או"ם היא השתתפות נציגנו בועדה המיוחדת של המועצה הכלכלית הסוציאלית, הדנה בבעית הפליטים ומחוסרי נתינות. חושבני שאין צורך להזכיר כאן, באיזו מידה חזה ועוד חוזה עם ישראל בעיה זו מבשרו. מדינת ישראל חושבת שמחובתה לעזור למצוא פתרון לפחות לבעית המעמד המשפטי של הפליט ושל זכויותיו.

הבעיות שהזכרתי: האמנה למניעת השמדת עמים, שמירת זכויות האדם, פליטים ומחוסרי נתינות – הן לא רק בעיות הומאניטריות אלא גם בעיות משפטיות. אירגון האומות המאוחדות מטפל אף ביתר הרחבה בבעיות המשפט הבינלאומי. העצרת מינתה ועדה המורכבת מ־15 חברים שאינם נציגי ממשלות, אלא מומחים ממדרגה ראשונה שנבחרו בהתאם להכשרתם. תפקיד הועדה הזאת הוא לטפל בהרחבת סמכויותיו של החוק הבינלאומי.

הועדה טיפלה ומטפלת בכמה שאלות חשובות בחוק הבינלאומי, כגון: הכרזת הזכויות והחובות של המדינות, חוק האמנוֹת הבינלאומית וכדומה. היא עוסקת רק בעבודת ההכנה ומגישה את הצעותיה לעצרת.

השטח הכלכלי הוא השטח החשוב ביותר בתחום פעולות או“ם. בשטח זה פועלות לא רק העצרת והמועצה הכלכלית־הסוציאלית אלא גם כמה ועדות מיוחדות, המתחלקות לשני סוגים: (א) ועדות פונקציונאליות המטפלות באופן כללי בבעיה מסוימת, כגון: הועדה לתעסוקה מלאה (Full Employment Commission), ועדת זכויות האדם שכבר נזכרה לעיל, והוועדה הסוציאלית, שישראל נבחרה בה כחברה ע”י המושב האחד עשר של המועצה הכלכלית־הסוציאלית. (ב) ועדות אזוריות המטפלות בכל הבעיות הכלכליות במסגרת השטח שהוקצה להן. עד עתה הוקמו רק שלוש ועדות אזוריות, ודנו בהקמת ועדה כלכלית – רביעית – למזרח הקרוב. מדינת ישראל מעונינת בהקמת ועדה זו, שמטרתה לדאוג לפיתוח הכלכלי של ארצות המזרח התיכון בפרספקטיבה אזורית. אך המדינות הערביות. שתחילה דרשו בתוקף את הקמת הועדה, התחילו להתנגד לה אחרי קבלת ישראל לאו"ם, כדי למנוע שיתוף פעולה עם מדינת ישראל. לפי דרישת הערבים נדחתה הקמת הועדה לזמן בלתי מוגבל.

בקשר לשטח הכלכלי יש במיוחד להזכיר את התכנית לעזרה טכנית לארצות נחשלות. ההחלטה על עזרה זו נתקבלה פה אחד במושב הרביעי של עצרת או“ם. נתכנסה ועדה מיוחדת, שהורכבה מנציגי כל המדינות החברות באו”ם ושטיפלה בהוצאת העזרה לפועל. במסגרת עזרה זו שולח או“ם בשיתוף עם אירגונים בינלאומיים אחרים מומחים לארצות נחשלות. כן מחלק או”ם סטיפנדיות להתמחות בשאלות כלכליות מסוימות. כדי למנוע כפילות ובזבוז ולשם תאום פעולה זו, הוקמה מועצה לעזרה טכנית (Technical Assistance Board).

כפי שהננו רואים, התנגשות האינטרסים המדיניים בין המדינות הגדולות לא תמיד מפריעה את שיתוף־הפעולה הבינלאומי במסגרת או“ם. ברור ששיתוף פעולה הוא דבר חשוב ביותר, אבל בו בלבד אין הצדקה מספקת לקיום האירגון. אין להסתיר שהאירגון הוא עכשיו במצב של משבר רציני, ואנו יכולים רק להביע את התקוה שאו”ם יצליח להתגבר על משבר זה.

כפי שהודגש לעיל, יש לזכור שאירגון האומות המאוחדות הוא אירגון דמוקראטי. המדינות החברות בו אינן אבסטראקציה, מאחוריהן עומד העם ודעת הקהל. לכן יש לקדם בברכה את כל הגורמים הנועדים להשפיע על דעת הקהל בכיוון של חיזוק האירגון והאמונה בו. אחד מן הגורמים החשובים האלה הן האגודות למען או"ם.

ישראל והאומות המאוחדות

רגילים אנשים לכנות את ישראל בשם יליד האומות המאוחדות, ויש טעם לדבר. אולם הקשר והענין של ישראל באומות המאוחדות נוצרו עוד לפני לידתה – למעשה. מיום לידתו של האירגון עצמו. עוד באביב 1945 יוצגה הסוכנות היהודית, אם גם באורח בלתי רשמי, ב“ועידת האומות המאוחדות לשאלת האירגון הבינלאומי” בסאן־פרנציסקו. בועידה זו נוסחה ונחתמה מגילת האומות המאוחדות, שהיא הבסיס לפעולתו של האירגון הנקרא כך. נציגה הראשי של הסוכנות היהודית במעמד הגדול בסאן־פרנציסקו היה אליהו אילת, שנשאר לאחר מכן בארצות הברית לכהן כשגרירה הראשון של מדינת ישראל אל ממשלת ארצות הברית. אחד ממאמציה העיקרייים של משלחת הסוכנות היהודית בסאן־פרנציסקו היה מכוון להכליל בנוסח המגילה מלים ומשפטים, אשר יבטיחו את זכויות העם היהודי שהוענקו לו על ידי המאנדאט הארצישראלי, זכויות אשר אפשר היה לטעון כי תקפן פג עם פיזורו של חבר הלאומים. המשלחת הצליחה במאמציה, והדבר התבטא בסעיף 80 של המגילה¹.

באביב של 1946 מינו ממשלות בריטאניה וארצות הברית ועדה משותפת כדי לחקור את הבעיה הארצישראלית ואת בעית הפליטים היהודיים באירופה ולהציע דרכים לפתרון. כאשר פורסם הדין וחשבון של הועדה, סרבה הממשלה הבריטית לקבל את מסקנותיו ואת המלצותיו. אחרי דיונים ממושכים ועקרים בין שתי הממשלות ואחרי התיעצויות־נפל עם נציגי הסוכנות היהודית ועם נציגי ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב, הגיעה הממשלה הבריטית למסקנה סופית. שאין ביכלתה להמליץ על מדיניות חדשה בארץ ישראל או לבצע מדיניות כזאת, והחליטה להביא את הבעיה כולה לפני האומות המאוחדות לבדיקה ולהכרעה. היתה זו נקודת־המיפנה הגורלית בתולדות ארץ ישראל מאז הכרזת באלפור.

באביב שנת 1947 כונס מושב מיוחד של עצרת אירגון האומות

המאוחדות לשם דיון בבעית ארץ ישראל. כנס מיוחד זה החליט לבסוף

להרכיב ועדה

שתצא לביקור בארץ ישראל ותגיש לכנס הסדיר של העצרת בחודש ספטמבר 1947 דין

וחשבון מלא בצרוף המלצות בדבר עתידה של הארץ. הועדה הזאת, אשר נקראה "הועדה

המיוחדת של האומות המאוחדות לענין ארץ ישראל" (בראשי־תיבות לועזיות

: UNSCOP היתה מורכבת מנציגי 11 מדינות: שבדיה.

הולאנד, גוואטמלה, אורוגואי, פרו, יוגוסלאביה, אוסטראליה, קאנאדה.

צ’כוסלובאקיה, פרס והודו. אחרי שבילתה בארץ ישראל שבועות מספר ושמעה

דברי עדות למכביר מפי נציגי הסוכנות היהודית והשלטון הבריטי, וכן מפי מנהיגים ערביים מסויימים בבירות, המליצה הועדה ל“פרק” את ארץ ישראל לחלקיה ולהקים בה מדינה יהודית עצמאית, מדינה ערבית עצמאית ואיזור בינלאומי בירושלים – כל האזורים האלה מאוחדים מבחינה כלכלית.

איש מאלה שנוכחו במושב העצרת בלייק סאקסס, בסתיו 1947, לא יוכל לשכוח אי־פעם את המתיחות, את ההתלהבות ואת ההתרגשות, בהן נשקלו ונדונו הגורמים בעד ונגד תכנית החלוקה. משלחת הסוכנות היהודית, אשר חשה כי הנה המדינה היהודית נמצאת ממש בידיה, לא חסכה שום מאמץ כדי לשכנע את משלחות המדינות־חברות־האירגון שתצבענה בעד תכניתה של הועדה המיוחדת. לבסוף. בישיבה טעונה רגשות ומתיחות קדחתנית, קיבלה מליאת העצרת החלטה הממליצה לקבל את תכנית החלוקה, אמנם בשינויים קלים. בהצבעה זכתה התכנית לרוב של 33 קולות נגד 13, כלומר מספר ניכר של קולות מעל לרוב של שני שלישים שהיה דרוש. התאריך היה 29 בנובמבר 1947, אחד התאריכים ההיסטוריים בתולדות המאבק היהודי לעצמאות.

בעת ובעונה אחת הוקמה ועדה חדשה בשם “הועדה הארצישראלית” לשם ביצוע החלטתה של העצרת – העברה סדירה ושקטה של סמכויות השלטון הבריטי לידי הממשלות של המדינות העצמאיות החדשות אשר עמדו לקום. חברי הועדה הזאת לא הגיעו לארץ ישראל מעולם, שכן בינתים פרצו הערבים במהומות כמחאה נגד החלטת האומות המאוחדות; ונראה היה יותר ויותר שאין סיכויים לביצוע תכנית החלוקה בדרכי שלום. בהתאם להחלטת העצרת. קבוצת חלוץ קטנה, מורכבת מעובדי המנגנון של הועדה הארצישראלית, הצליחה להגיע לירושלים; אולם כאן הוצפנו האנשים על ידי הבריטים במרתפו של בנין אחד ליד מלון המלך דוד – למען בטחונם, כביכול. קבוצת החלוץ לא יכלה לעשות מאומה וחבריה נהפכו למסתכלים אזלי־יד בשינויים המהפכניים שהתחוללו סביבם, והם לא נשארו בירושלים אלא עד אשר הוכרזה מדינת ישראל ב־14 במאי 1948.

בינתיים החלו גורמים רבי־כוח בלייק סאקסס, ובראשם ממשלת ארצות הברית, להרהר אחרי ההחלטות שנתקבלו בענין ארץ ישראל. אף אם המליצה העצרת זה עתה על חלוקת הארץ ועל הקמת מדינות עצמאיות בתוכה, סבורות היו ארצות הברית – ואתן מעצמות אחרות – כי מאחר שביצוע בדרכי שלום נראה חסר סיכויים, ראוי לבקש פתרון אחר. לפיכך כונס שוב מושב מיוחד של עצרת האומות המאוחדות, ובו הושמעה תביעה להטיל על ארץ ישראל משטר נאמנות. נציגיה של הסוכנות היהודית נלחמו בהצבעה זו בשיניהם ובצפרניהם, כשהם נתמכים תמיכה נלהבת על ידי מדינות אחדות ידידותיות (בין אלה התבלטו במיוחד גוואטמלה ואורוגואי), והדיונים נתארכו ונתמשכו עד אשר ב־14 במאי נשמע הקול שבישר, כי עצמאות ישראל הוכרזה בתל־אביב וכי הוקמה ממשלה זמנית.

ידיעה זו הכניסה מבוכה בשורות העצרת, בהבליטה את חוסר המעשיות שבדיונים, והביאה לידי נעילתו המהירה של המושב. כדאי לציין, למען קבל מושג מחוסר הבטחון אשר שרר אותה שעה במוחותיהם של בני אדם, כי בעוד שהמושב המיוחד של עצרת או"ם דן בכל הרצינות ובכובד־ראש בהטלת משטר נאמנות על ירושלים, עסקה הועדה הארצישראלית בניו־יורק, וקבוצת החלוץ שלה בירושלים, בביצוע תכנית החלוקה לפי החלטת ה־29 בנובמבר – אם גם לא ביעילות יתרה. שני התהליכים האלה התנהלו בעת ובעונה אחת, ושניהם נפסקו מיד עם הכרזת המדינה על ידי ההנהגה היהודית.

בהכריזם על מדינת ישראל נשענו המנהיגים היהודיים לא רק על שאיפתם הם ושאיפת העם היהודי למעמד ממלכתי, אלא גם על הגושפנקא שניתנה לשאיפה הזאת מטעם הרשות הבינלאומית, כפי שהתבטאה בהחלטת העצרת מחודש נובמבר 1947. הם פעלו מתוך ההכרה, כי תמיכה בינלאומית מאחוריהם וכי הם מבצעים את רצונן האמתי של האומות המאוחדות. אין בל ספק שאילמלא המליצה העצרת על הקמת מדינה יהודית עצמאית, לא היתה ישראל זוכה להכרה מצד ארצות הברית, ברית המועצות ומדינות רבות אחרות מיד עם הכרזת העצמאות.

ברגע הולדת המדינה החדשה פלשו צבאותיהן של ארצות ערב השכנות לארץ, כדי להחניק את הרך הנולד, וכך התחילה המלחמה – מלחמת השחרור של ישראל. עם פרוץ פעולות האיבה עבר עניננו באו“ם לידי מועצת הבטחון. מועצה זו, אשר מתפקידה לנקוט אמצעים כדי למנוע תוקפנות והפרת השלום, נועדה לישיבה מיד, בהתקבל הידיעות הראשונות על פעולות המלחמה בארץ ישראל, ובחודש יוני 1948, אחרי ארבעה שבועות של מלחמה, ציוותה המועצה על הפוגה בחזית. הרוזן פולקה ברנדוט. אשר נתמנה מטעם העצרת ב־14 במאי 1948 לכהן כמתווך מטעם האומות המאוחדות, יצא למזרח התיכון מתוך מאמץ להביא לידי הסדר של שלום בין ישראל לבין ארצות ערב. עם תום מועד ההפוגה, בראשית חודש יולי, נתלקחה המלחמה שנית לתקופה קצרה מאחר שהערבים סרבו להאריך את מועד ארבעת השבועות אשר נקבע על ידי מועצת הבטחון. בכל זאת הצליחה המועצה להשליט הפוגה שניה עוד באותו חודש, הפעם בלי הגבלת זמן; והמתווך מטעם או”ם, אשר הופיע בארץ ישראל מיד עם תום ההפוגה הראשונה, נגש עתה לפעולה שיטתית ומסודרת. תפקידו היה כפול: א. לפקח על קיום ההפוגה ולטפל במרץ בהתפרצויות־איבה מקומיות. ב. לנסות להשיג בדרכי שלום הסדר מדיני של הבעיה. בשני שטחים אלה פעל המתווך, ואחריו – יורשו המתווך בפועל ד“ר ראלף באנץ', כנציגה הרשמי של עצרת או”ם ושל מועצת הבטחון, אשר הוסיפה להתכנס לעתים קרובות לשם דיון על המצב בארץ ישראל ואף קיבלה כמה החלטות, ובהן שתים חשובות (בחודש נובמבר). אשר השפיעו השפעה רבה על התפתחות הדברים בעתיד בשטח הצבאי והמדיני.

ושוב באים אנו לעקוב אחרי שני קווי פעולה מקבילים של אירגון האומות המאוחדות. אולם הפעם שני הקווים מקבילים גם מבחינת המטרה, אף שהאחד הותווה בעיקר על ידי מועצת הבטחון. בעוד שהשני נקבע על ידי העצרת².

מצד אחד ניכר מאמץ נמרץ של מועצת הבטחון, ושל המתווך בפועל ההולך בשמה, להפוך את ההפוגה הרופפת להסדר שביתת נשק שיתבטא בהסכמים רשמיים בין הצדדים. כתוצאה מן המאמצים האלה כונסה ועידת שביתת הנשק הראשונה – בין ישראל למצרים – באי רודוס ב־12 בינואר 1949. אחרי ששה שבועות של מו“מ, בהנהגתו רבת הכשרון של הד”ר באנץ‘, נחתם ב־24 בפברואר הסכם שביתת נשק בין ישראל ומצרים. אין כל ספק כי ההסכם סימל נצחון גדול של האומות המאוחדות. היה זה אחד המקרים הראשונים, בהם חוסל ויושב סכסוך מזוין הודות להתערבות ישירה של המוסדות הנאותים של האומות המאוחדות והודות למסירותם ולעקביותם של האנשים אשר פעלו בשמן. בגלל ההסכם הזה זכה הד"ר באנץ’ בין־לילה לפירסום עולמי, וכל אלה שהאמינו ביעילותו של מנגנון בינלאומי ליישוב סכסוכים בין מדינות מצאו עידוד ותמיכה רבה בנסיון הארצישראלי. בעקבות הסכם שביתת הנשק עם מצרים באו הסכמים דומים בין ישראל והלבנון ב־23 במארס 1949; בין ישראל וירדן ב־3 באפריל 1949 ובין ישראל וסוריה ‏ ב־20 ביולי 1949. מועצת הבטחון נתנה את הגושפנקא שלה על הסכמים אלה ב־11 באבגוסט 1949, ועד היום משמשים הסכמי שביתת הנשק בסיס ליחסים בין ישראל לבין שכנותיה הערביות. ההסכמים הללו אף מקנים חוקיות לגבולותיה של ישראל, כפי שהם כיום, בבססם אותם על הסכם שנעשה במישרין בין ישראל ובין כל אחת מארבע המדינות הגובלות אתה וקיבל אישור נוסף בצורת החלטה של רשות בינלאומית³.

בינתיים, בשעה שהמתווך בפועל היה עוסק בהכנות לדיוני שביתת הנשק, נתכנסה שוב העצרת הכללית וב־11 בדצמבר 1948 קיבלה החלטה הקוראת למאמץ להפוך את מצב ההפוגה ושביתת הנשק למצב של שלום־קבע. לפי ההחלטה גם מונתה ועדה, הידועה בשם ועדת הפיוס לארץ ישראל, כדי לעזור לממשלות הנוגעות בדבר להשיג מטרה זו. בהתאם להחלטה הועברו תפקידי המתווך לידי ועדת הפיוס, אולם המתווך בפועל המשיך במאמציו להביא את הצדדים לידי חתימת הסכמי שביתת נשק.

ועדת הפיוס הגיעה לארץ ישראל, ובידה שליחות לקדם את יישוב הבעיה, ממש באותם הימים שבהם נרקם ונארג בכבדות רבה הסכם שביתת הנשק עם מצרים. כיום הזה עדיין קיימת ועדת הפיוס ועדיין –כמעט שלוש שנים מיום הקמתה– היא מתאמצת למצוא לשון משותפת בין ישראל מצד אחד ובין מדינות ערב מצד שני. הועדה נפגשה עם נציגי מדינות ערב בבירות בראשית שנת 1949, ולאחר מכן הלכה אצל ממשלת ישראל בתל־אביב. ובאפריל התחילה בדיוניה בלוזאן שבשווייצאריה. הדיונים נמשכו חדשים מספר בלי שישאו פרי של ממש. יותר מאוחר באותה השנה קיימה ועדת הפיוס דיונים ממושכים בניו־יורק ובראשית שנת 1950 עברה שוב לשוויצאריה, הפעם לג’ניבה. מסעה האחרון הביא אותה באוגוסט 1950 לירושלים. כל אותו הזמן קיימו נציגיה של ממשלת ישראל מגע הדוק עם הועדה, אך כל הדיונים וכל מו"מ שנערך היו ללא תוצאות בשל סרובם העקבי של הערבים לקבל את התביעה היסודית של החלטת העצרת מה־11 בדצמבר, היינו, שיש לבקש “שלום של קבע” בין ישראל לבינם. כעת מקיימת הועדה בפאריז דיון מחדש עם נציגי ישראל ומדינות ערב, לפי הצעות חדשות מצדה.

ב־11 במאי 1949 חל מיפנה יסודי ביחסיה של ישראל עם אירגון האומות המאוחדות, כאשר נתקבלה ישראל כחברה בשורותיו. עד אותו יום היתה ישראל “משכימה לפתח” או"ם \או שימשה נושא לדיוניו, להמלצותיו ולהחלטותיו. בהיכנסה לשורות האירגון כחברה, תפסה ישראל את מקומה כשותף לכל דבר במוסד הבינלאומי העליון הזה ונטלה לעצמה את כל הזכויות, ועל כתפיה את כל החובות, הנובעות מחברות זו. לפני ה־11 במאי 1949 לא נדרשה ישראל להתחייב לפני העולם בבעיה מדינית עולמית כלשהי; מאותו יום נתבעה לעתים תכופות להכריז על עמדתה בבעיות בינלאומיות נכבדות – קצתן מן המסובכות ביותר וקצתן נושאות משמעות חמורה לגבי המדיניות הישראלית המוצהרת של “אי־הזדהות”.

לא היה לישראל קושי לתת את ידה לסעיפי מגילת האומות המאוחדות. תעודה זו מבוססת על עקרון השלום העולמי ועל עקרון האחוה והשויון בין כל בני האדם – עקרונות אשר שרשם נעוץ בתורתם של נביאי ישראל ואשר נשארו תקועים עמוק בהכרה היהודית במשך כל השנים הארוכות בגלות. בהתאם לעקרונות האלה ולתפיסה הישראלית את או“ם כשר־השלום בעולם, דגלה ישראל בעקביות בעקרון האוניברסאליות של החברות באירגון. חילוקי הדעות בין הגוש המזרחי והגוש המערבי במדיניות העולמית מנעו מאת מדינות רבות, מתומכי שני הצדדים, את הכניסה לאו”ם – עובדה הפוגעת, לדעת ישראל, קשה בהשפעתו וביעילותו.

ראוי לציין בנקודה זו, כי מדיניות החוץ של ישראל מבוססת – בקוויה הכלליים – על שלושה עקרונות: שיתוף פעולה בין כל העמים רודפי־השלום; תמיכה נאמנה באירגון האומות המאוחדות; ואי־הזדהות עם גוש מגושי־הכוח נגד משנהו. יהא נא ברור, כי אין לפרש “אי־הזדהות” כסירוב להביע דעה או לנקוט עמדה בענינים חשובים במדיניות הבינלאומית, הבאים לדיון ולהכרעה באומות המאוחדות. אילו היה הדבר כך. היתה ישראל נאלצת להימנע מכל הצבעה בעצרת או“ם או במוסדות האחרים של האירגון, שבהם היא חברה. מצב דברים כזה היה נוטל כל טעם וכל משמעות מחברותה של ישראל באירגון ומיעד לה תפקיד עקר לחלוטין בעניני העולם. אולם ישראל לא תתמוך בהחלטה או בפעולה של או”ם בדרך האוטומאטית, שבה הולכות גרורותיהן של המעצמות הגדולות; ישראל לא תתמוך בהחלטה זו או אחרת רק משום שצד מן הצדדים היריבים בעולם מעונין בה או שואף לכוונה נגד הצד האחר. במקרים אחדים נאלצת ישראל, בדומה למדינות אחרות. להימנע מהצבעה. אך בדרך כלל נותנת היא את קולה בעד או נגד החלטה זו או אחרת מתוך הכרה מצפונית, המבוססת על שני שיקולים עיקריים. השיקול האחד הוא, פשוט טיבו של הענין הנדון, כלומר: אם הצעה מסויימת נראית צודקת או לא – טובה או רעה. השיקול השני הוא השיקול הטבעי של טובת־עצמה. כלומר: ישראל, כמדינות אחרות, לא תצביע בעד הצעה אשר ביצועה נוגד את עניניה.

המבחן הרציני הראשון. בו הועמדה ישראל בשדה המדיניות הבינלאומית, בא עם התפרצות המשבר בקוריאה בחודש יוני 1950. ישראל נקראה להכריז על תמיכתה בצעדה של מועצת הבטחון לטובת דרום קוריאה. בחוגים מסויימים, הן בישראל והן בחו“ל, נעשה נסיון להציג את המשבר הזה כאילו אין בו אלא ביטוי לסכסוך בין הגוש המערבי לבין הגוש המזרחי. אולם לגבי ישראל, כלגבי הרוב המכריע של חברי האומות המאוחדות, השאלה הראשונה שנתעוררה היתה שאלת הנאמנות לאו”ם ושאלת מילוי התחייבויותיה בהתאם למגילה. מגילת האומות המאוחדות קובעת בבהירות, כי חברי האירגון מסכימים לקבל עליהם ולבצע את החלטות מועצת הבטחון. מאחר שנמצא, על סמך חוות דעת משפטית, שהחלטות מועצת הבטחון לטובת דרום קוריאה ננקטו באורח חוקי ובהתאם למגילה, אין לחבר נאמן דרך אחרת מאשר לתמוך בהן. ישראל תמכה בפעולתה של מועצת הבטחון לא משום שהמסיבות גרמו לה לאותה פעולה שתהיה זהה עם שאיפותיה ומטרותיה של ארצות הברית ולא משום שאותן המסיבות גרמו לה להיות מנוגדות לשאיפותיה ולמטרותיה של ברית המועצות, אלא משום שבצעד זה השתקפה החלטתה השקולה של מועצת הבטחון, המחייבת את כל חברי אירגון האומות המאוחדות. אין במקרה זה כל שאלה של התנגשות בין אותו עיקרון יסודי של מדיניות־החוץ הישראלית, האומר שעל ישראל לתמוך באומות המאוחדות תמיכה מלאה, לבין איזה עיקרון אחר מן העקרונות היסודיים של מדיניות־החוץ הישראלית (ידידות ושיתוף פעולה עם כל העמים רודפי־השלום ואי־הזדהות עם גוש מן הגושים נגד משנהו). הדבר היה ברור מלכתחילה. ואף הודגש בפירוש הן על ידי ראש הממשלה והן על ידי שר החוץ אשר הצהירו ברורות, שתמיכת ישראל במועצת הבטחון בענין קוריאה אין פירושה תמיכה בכל צעד שיינקט על ידי ארצות הברית מחוץ למסגרת ההחלטה של מועצת הבטחון בקשר עם אותו משבר במזרח הרחוק.

ישראל חברה בכמה וכמה מ“הסוכנויות המיוחדות” של או“ם ונוטלת חלק פעיל בעבודתן: אירגון־הבריאות העולמי, משרד־העבודה הבינלאומי, איגוד־הדואר העולמי, אירגון־הפליטים הבינלאומי, האיגוד הבינלאומי לטלקומוניקאציה, אירגון האומות המאוחדות לעניני חנוך, מדע ותרבות. רשימה קצרה זו נותנת מושג מרוחב התחום שבו פועלות סוכנויות מיוחדות אלה בשדה החברה, בשדה החנוך ובשדה המדע המעשי. ישראל הפיקה תועלת ישירה מעבודתן של כמה וכמה מן הסוכנויות והמוסדות המסונפים לאו”ם. למשל: אירגון־הפליטים הבינלאומי תרם סכום של 2.500.000 דולר לצרכי העברתם וקליטתם בישראל של סוגים מסויימים של הפליטים היהודיים יוצאי מחנות העקורים באירופה. כמו כן סיפקה קרן הילד של או“ם עזרה חמרית רבה להזנת ילדים בישראל, יהודים כערבים, במשך התקופה הקשה שלאחרי הקמת המדינה. האומות המאוחדות תרמו תרומה נכבדה לפתרונן של שתי בעיות נוקבות, הנוגעות במישרין לאלפי יהודים: בעית חסרי הנתינות ובעית הצהרות מוות של נעדרים. ישראל לקחה חלק פעיל בהבהרת הבעיות האלה בועדות או”ם שעסקו בהן.

כיום נוגעת פעולת או“ם בישראל במישרין בארבע נקודות עיקריות. הראשונה: ועדת הפיוס שתפקידיה ומטרתה הוסברו לעיל. שנית: מנגנון הביצוע של ארבעת הסכמי שביתת הנשק. הוקמו ארבע ועדות שביתת נשק מעורבות, ועדה ועדה בין ישראל מצד אחד לבין מצרים, ירדן, סוריה והלבנון מצד שני. בראש המנגנון הזה עומד הגניראל ריילי, אשר מטהו נמצא בירושלים ואשר הגיע לארץ ישראל לראשונה בתפקיד של ראש מטה המשקיפים שליד המתווך. תפקידן של ועדת שביתת הנשק הוא ליישב בדרכי שלום כל סכסוך וכל מאורע בלתי רגיל אחר, העלול להתפתח לאורך קווי התיחום של הסכמי שביתת הנשק, ובכלל כל ענין שיתעורר בדרך ביצועם, הלכה למעשה, של סעיפי ההסכמים. נקודת־המגע השלישית בין ישראל ובין או”ם קשורה במוסד הסיוע והתעסוקה של או"ם למען פליטי ארץ ישראל, שתפקידו הוא למצוא תעסוקה מועילה לפליטים הערביים ולשקמם שיקום־קבע במידת האפשר. מוסד זה מטפל, אם גם בצורה מצומצמת, בבעיתם של הערבים העקורים בישראל, וקיים מגע מתמיד בינו ובין ממשלת ישראל.

הנקודה הרביעית, ואפשר החשובה ביותר, היא בעית ירושלים. אף על פי שמנקודת ההשקפה הישראלית ברור לחלוטין, כי ירושלים היא חלק בלתי נפרד של הארץ ואף יותר מזה – בירת הארץ, הנה בספרי או"ם מופיעה סידרת החלטות האומרות שבאיזור ירושלים ישרור משטר בינלאומי. על הקמת משטר כזה המליצה מלכתחילה הועדה המיוחדת לענין ארץ ישראל, בשנת 1947, והעצרת הכללית אישרה אותה ב־29 בנובמבר כחלק מתכנית החלוקה. בשנה שלאחריה, ב־11 בדצמבר 1948, אושר וקויים עיקרון־הבינאום מחדש, כאשר הטילה העצרת על ועדת הפיוס להגיש המלצות בדבר הקמת משטר בינלאומי בירושלים. בשנת 1949, ב־9 בדצמבר, חזרה העצרת ואישרה את ההמלצה הזאת בהחלטה מיוחדת על ענין ירושלים, ואף הטילה על מועצת הנאמנות לנסח תקנון למשטר הבינלאומי המוצע. מועצת הנאמנות נגשה למלאכה זו באביב 1950, אף כי ידעה היטב כי התקנון, שהיא מעבדת, לא יבוצע. בעצרת 1950 לא נתקבלה, על אף הדיונים הממושכים, שום החלטה מיוחדת על ירושלים.

לבעית ירושלים נודעת משמעות מדינית ראשונה במעלה. אי־אפשר להתעלם מן העובדה, שעצרת או"ם שבה והדגישה פעמים אחדות את רצונה במשטר בינלאומי בירושלים. לפנינו שאיפה החורגת מתחום האומות המאוחדות; מקורה במאורעות, שאירעו הרבה שנים לפני שבאה ועדת “אונסקוֹפּ” להציע את הצעותיה בשנת 1947. מתוך התחשבות בעובדה זו הגישה ממשלת ישראל בשנת 1950 הצעות מחודשות להסדר השמירה – בפיקוח בינלאומי – על המקומות הקדושים בירושלים. על חופש הכניסה אליהם ועל חופש הפולחן בהם, ובהצעות אלה שאפה לתת סיפוק לרצונה המפורש של דעת הקהל בעולם, בלי לוותר על הריבונות המוחלטת של ישראל בירושלים העברית ובלי לפגוע בה.

הצינור, שבאמצעותו מתנהלים עניניה של ישראל באומות המאוחדות. הוא משרד החוץ. מחלקה מיוחדת במשרד זה, הידועה בשם “המחלקה למוסדות בינלאומיים”, מופקדת על קיום מגע תקין עם המוסדות השונים ועם הסוכנויות המיוחדות של או“ם ועל השתתפותה של ישראל במועצותיהם. ישראל מקיימת נציגות מתמדת ליד האירגון בלייק סאקסס, אשר מעמדה ותפקידיה דומים למעמדה ולתפקידיה של שגרירות או צירות בבירה זרה. הנציגות המתמדת הזאת משמשת צינור רשמי להעברת הודעות בין ממשלת ישראל ובין המזכיר הכללי של או”ם, ועליה בעיקר מוטל התפקיד לייצג בשעת הצורך את ישראל בעצרת הכללית ובמועצת הבטחון. מאחר שרבים ממוסדות או"ם ומן האירגונים המסונפים לו קבעו את מרכזם באירופה, חייבת ישראל לקיים נציגות מצומצמת בג’ניבה לשם שמירת מגע וקשר עם המוסדות והאירגונים האלה.

במשרד החוץ יש ספרית או“ם הכוללת דינים וחשבונות מלאים על הישיבות של מועצת הבטחון, העצרת, המועצה הכלכלית והסוציאלית, מועצת הנאמנות וכל יתר המוסדות החשובים של או”ם.

ישראל קשורה באו“ם קשר בל יינתק מימיה הראשונים, וכפי שראינו בסקירה זו – אף לפני זה. בהיות האידיאלים, שאו”ם מייצג, זהים עם האידיאלים של ישראל, וודאי הוא שקשר זה עתיד להיות מתהדק והולך. במרוצת השנים, כאשר תתבגר ישראל ותרכוש נסיון נוסף, יש להניח כי יידרש ממנה למלא תפקיד נכבד יותר, ולהפעיל השפעה רבה יותר, במועצות או“ם. יתכן, כפי שצויין לעתים מזומנות, כי כחו של או”ם כמוסד מיישב סכסוכים ושומר על שלום העולם, אינו כה גדול כמו שקיוו מייסדיו בימי ההתלהבות והחזון בסיום מלחמת־העולם השניה. בכל זאת הריהו המכשיר העיקרי, העומד לרשות המדינות לתכלית זו; וחובתה של כל מדינה־חברה לתרום ככל שידה משגת להגברת השפעתו ויעילותו. נעלה מכל ספק הוא שישראל תוסיף במרוצת השנים, כשם שהיא עושה כיום הזה, לעשות כמיטב יכלתה – על ידי נאמנות לעקרונות־המגילה ועל ידי השתתפות יעילה ומתמדת בעבודת או"ם – כדי להגביר את סמכותו ואת ערכו של המוסד הבינלאומי העליון הזה.

א.

אין עם בעולם שכל־כך מעריך את חשיבותו של אירגון האומות המאוחדות כמו העם היהודי. וזה לא רק מפני שרעיון או"ם ביסודו נובע ממקור ישראל עתיק – מחזון נביאינו על שלום עולמי ועל איחוד לאומים למען מטרות נשגבות. אלא גם, ובעיקר, מפני שבהווה אנחנו מעונינים יותר מכל עם אחר במימוש רעיון האומות המאוחדות, במידה הגדולה ביותר, למען הבטחת קיומנו.

לפי סעיף א' של מגילת האומות המאוחדות שואף האירגון לקיים שלום ובטחון בינלאומיים. לפתח יחסי־ידידות בין האומות על בסיס של שווי־זכויות והגדרה עצמית של העמים, לבצע שיתוף בינלאומי בפתרון שאלות כלכליות, סוציאליות, תרבותיות או הומאניטריות ולטפח את כיבודן של זכויות־האדם וחרויותיו היסודיות ללא הבדל גזע, מין, לשון או דת. מי עוד כמונו, המפוזרים כמיעוט בין שבעים אומות, זקוק להצלחת השאיפות הנעלות האלה? לא ייפלא, איפוא, כי נציגי היהדות העולמית, והקונגרס היהודי העולמי בראש וראשונה, הראו התענינות עמוקה כלפי אירגון האומות המאוחדות עוד בעת ההתיעצויות שקדמו להקמתו, והודות למאמצים המשותפים שלנו ושל הסתדרויות בינלאומיות אחרות אף הוכנסו תיקונים חשובים בנוסח המגילה לפני אישורה הסופי בועידת סאן־פראנציסקו (יוני 1945).

הסעיף 71 של מגילת האומות המאוחדות מתיר למועצה הכלכלית והסוציאלית של או“ם – המוסד הראשון במעלה אחרי מועצת הבטחון – להזמין בקביעות להתיעצויות גם הסתדרוית בלתי ממשלתיות לפי ראות עיניה. המועצה הכירה, בין שאר אירגונים בינארציים כאלה, בארבע הסתדרויות יהודיות: א. הקונגרס היהודי העולמי; ב. “הועד המייעץ” הכולל את חברת כל ישראל חברים (אליאנס), הועד היהודי־האמריקני אגודת־אחים (אנגלו־ג’ואיש אסושיאיישן); ג. “ועד־השיתוף” הכולל את ועד הקהילות באנגליה, ועד הקהילות בדרום אפריקה ובני ברית באמריקה; ד. אגודת ישראל. בעוד ששלוש ההסתדרויות האחרונות מופיעות לפני מוסדות או”ם רק באקראי, הרי הקונגרס היהודי העולמי – המאחד בתוכו כיום ששים וחמש הסתדרויות ארציות – עוסק בהתמדה בהגנת האינטרסים היהודיים במוסדות־או“ם המרובים. ויש לו גם נציג קבוע ליד או”ם, הלא הוא מוריס פרלצווייג.

אם כי נציגי היהדות בגולה מקדישים את כוחם בעיקר לעניני הגולה, הרי מאז ומתמיד פעלו גם לטובת ארץ ישראל ולמען מדינת ישראל מזמן תקומתה. עצם ההחלטה ההיסטורית של עצרת האומות המאוחדות על הקמת המדינה היהודית (29.11.47) הושגה לא רק במאמציהם של הציונות והישוב אלא גם הודות לעזרה המדינית שהוגשה ע“י ההסתדרויות, הקהילות והאישים היהודיים החשובים בתפוצות, שניצלו עד גבול האפשרות את קשריהם עם החוגים המדיניים בארצות שונות וביחוד באו”ם. אירגונים ציוניים וגם לא־ציוניים בגולה פעלו למען הכרה רשמית במדיגת ישראל ע"י הממשלות בארצותיהם, למען ביטול תכנית הנאמנות על ארץ ישראל (שצמחה פתאום בחוגי או"ם באביב 1948), למען קבלת מדינת ישראל כחברה באומות המאוחדות, נגד זיון מדינות־ערב, נגד התכנית של בינאום ירושלים ועוד.

וודאי, מדינת ישראל – שהנה כיום חברה בעלת זכויות מלאות באו“ם – היא המגינה העיקרית על עניניה שם וברחבי תבל כולה; אך זוהי עובדה שגם היהדות העולמית ע”י נציגיה באה תמיד לעזרתה בחוגי או“מ בשעת הצורך. מאידך גיסא, אף כי מדינת ישראל ככל מדינה אינה רשאית להתערב בעניניה הפנימיים של מדינה אחרת, בכל זאת היא יכולה לעזור לעתים לקיבוצים יהודיים בגולה, הנפגעים מחמת גזירות שונות – הן ע”י הסתמכותה על מגילת האומות המאוחדות והחלטותיה והן ע“י ניצול קשריה עם נציגי המדינות בלייק סאכסס. יוצא איפא שיש לנו שתי דרכים לפעול בחוגי או”ם: אחת ע“י מדינת ישראל, בעיקר ‏– למען עניני המדינה גופה, ושניה ע”י נציגותה של היהדות העולמית – לטובת הקיבוצים היהודיים שבגולה.

ב.

כל המוסדות והתפקידים המרובים של או"ם חשובים לעמנו, אך יש ביניהם כאלה שהנם בעלי ערך מיוחד לקיבוצים היהודיים בתפוצות, הצפויים לסכנות הרבה יותר מכל קיבוץ לאומי־דתי אחר.

בעית השלום עומדת בראש עניניו של או“ם, והיא גם הראשונה במעלה לגבי העם היהודי ולגבי מדינת ישראל. לפיכך עלינו לומר, שנציגי ישראל באו”ם משמשים פה לאומתנו כולה במאמציהם הגדולים לסייע כמיטב יכלתם להפסקת המלחמה במזרח הרחוק ע“י הצעותיהם ותיווכם בכיוון זה, בעצרת ומחוצה לה. במצב־המתיחות, השורר כיום בעולם, הרי עלולה התפרצות האש באיזה מקום ליהפך לתבערה עולמית כוללת, אשר את תוצאותיה האיומות קל לנו לשער. אך אפילו כעת, כאשר מאבק־הדמים מתרכז בפינה אחת של העולם בלבד, ניכר רישומו השלילי מכמה בחינות בחיי העם היהודי, הן בתפוצותיו והן במדינתו. לבנו דופק בהלם אחד עם לבותיהם של נאמני־או”ם, העמלים למען השבת־השלום על כנו ומניעת הפרתו בכל מקום שהוא. יהודי־העולם בתור אזרחי־מדינות שונות מעודדים את ממשלותיהם בעמל קדוש זה, וכמו תמיד מתבלטת כאן זהות־האינטרסים הגמורה של מדינת ישראל ושל עם ישראל בתפוצות.

מענין שהמזכיר הכללי של האומות המאוחדות. במנותו בדו“ח השנתי שלו לעצרת 1950 את ההישגים החשובים של האירגון בשדה־השלום, מציין במקום בולט את העובדה שאו”ם הצליח לקיים את המשטר של שביתת נשק בין מדינת ישראל ובין שכנותיה באמצעות הועדה המעורבת לשביתת הנשק של או“ם – על אף הדיחויים וחילוקי־הדעות, המונעים הסדר־שלום סופי באזור זה. הכל יודעים שנציגי מדינת ישראל עושים את כל האפשר לשם השגת ההסדר הסופי, והתאמצותם זו נתמכת בחוגי או”ם ע"י נציגותה של היהדות העולמית.

או"ם הנהו משפחת־העמים המאוחדת, ועם ישראל יותר מכל העמים האחרים מתפלל להצלחתה בפתרון בעית השלום לאורך ימים.

ג.

בימי שלום, כמו בימי מלחמה, נודעת חשיבות יסודית לענין של זכויות־האדם. ושוב: האזרח היהודי הוא שצפוי אלי פגיעות ביותר. אף במדינות דימוקראטיות מובהקות גתקלים אנו במקרים של הפליה לרעה ושלילת זכויותינו כיחידים או גם כקבוצות – לא בחוק כמובן כי אם במציאות. משום כך הקדישה נציגותה של היהדות העולמית תשומת־לב מיוחדת לענין זה של הבטחת זכויות־האדם ע“י מגילת האומות המאוחדות. היא יחד עם הסתדרויות בלתי־ממשלתיות אחרות, בינלאומיות, טיפלה בשאלה עוד לפני הקמתו הרשמית של או”ם, והודות למאמצים הללו נזכר הענין בסעיפים שונים של המגילה כגון 13 (“העצרת תציע הצעות המסייעות למימוש זכויות האדם וחרויותיו היסודיות – ללא הבדל גזע, מין, לשון או דת”), 55 (“העצרת תטפח את שמירת זכויות האדם וחרויותיו היסודיות – ללא הבדל גזע, מין, לשון או דת”) ואחרים.

ברם אירגון האומות המאוחדות לא הסתפק בהכרזות חלקיות, המפוזרות במגילתו זעיר שם זעיר שם, אלא קיבל בעצרת 1948 (בעשרה בדצמבר) הצהרה מפורטת, כוללת על זכויות האדם בנוסח חגיגי בן שלושים סעיפים. שוב הביאו נציגי היהדות העולמית, בעל פה ובכתב, הצעות לתיקונים – קודם אישורה של ההצהרה הכוללת. כמה מן ההצעות האלה גם נתקבלו ע“י או”ם, ורישומן ניכר במגילה. את השפעת התיקונים, שהוצעו ע"י הקונגרס היהודי העולמי, אפשר לגלות בניסוח הסעיפים על זכות מיקלט, שוויון לפני החוק. איסור־הפליות, עונש על עבירה פלילית, ועוד.

“ההצהרה האוניברסאלית על זכויות האדם” – זהו שמה הרשמי – מסתמכת על המגילה של או"ם. בהקדמתה הארוכה אנו קוראים בין השאר: “הואיל והמדינות־החברות התחייבו לפעול בשיתוף עם אירגון האומות המאוחדות לשם טיפוח יחס־כבוד כללי אל זכויות האדם וחרויות־היסוד ולשם שמירתן…” הסעיף הראשון של ההצהרה מכריז, בנוסח ההצהרות המהפכניות של ארצות הברית וצרפת בשעתן: “כל בני אדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם. כולם חוננו בתבונה ובמצפון, לפיכך חובה עליהם לנהוג איש ברעהו ברוח של אחוה”. הסעיף השני נותן פירוט יותר מלא מן הרגיל בהגדרת העקרון של “ללא הבדל”. הוא מכריז שאסורה “הפליה כלשהי מטעמי גזע, צבע, מין, לשון, דת, דעה פוליטית או דעה בבעיות אחרות. בגלל מוצא לאומי או חברתי, קנין, לידה או מעמד אחר”. ובחלק השני הוא מוסיף שהדבר הזה חל על כל ארץ וארץ, בין אם היא ריבונית ובין אם אין לה שלטון עצמי או יש ריבונות מוגבלת. סעיפים אחרים אוסרים שעבוד, עינויים, השפלה, מאסר וגרוש שרירותיים, התערבות בחייו הפרטיים של אדם, גזילת קנין, שלילת האזרחות וכו'. הסעיפים החיוביים מכריזים בדברים נלהבים: “כל אדם יש לו הזכות לחיים, לחירות ולבטחון אישי” (סעיף ג'). “הכל שווים לפני החוק” (סעיף ז'), “כל אדם זכאי לבקש ולמצוא בארצות אחרות מקלט מרדיפות” (סעיף י"ד), “כל אדם זכאי לאזרחות” (סעיף ט"ו), “כל אדם זכאי לשוויון בכניסה לשרות במנגנון של ארצו” (סעיף כ"א), “כל אדם זכאי לעבודה” (סעיף כ"ג), “כל אדם זכאי לחנוך; החנוך ינתן חנם” (סעיף כ"ו). סעיפים אחרים מכריזים על זכותו של כל אדם להשתתף בבחירות מורשוניות, על זכותו לרמת חיים נאותה, למנוחה ולחופשה, להגנת יצירתו הרוחנית ועוד.

ההצהרה המצוינת הזאת, שעוררה התלהבות בחוגים יהודיים, יש בה ליקוי יסודי: היא רק הכרזה בלבד, היא איננה בבחינת חוזה שמחייב את הצדדים החתומים עליו. לפנינו כאן שאיפות נעלות, משאלות נאות – ותו לא, כי שום מדינה חברה באו"ם לא התחייבה בפירוש לפעול לפיהן. נכון ש“ההצהרה האוניברסאלית” נתקבלה בעצרת פה אחד (48 בעד, 8 נמנעו); נכון שהיה כאן מפעל היסטורי, מפעל מוסרי גדול של משפחת־העמים. אבל אם הממשלות בו בזמן טענו שאין להצהרה כוח חוקי־משפטי, כוח מחייב של חוזה, מה ערך ממשי להצהרה? עוד באותה הישיבה של העצרת, שבה נדונה ההצהרה, קבעו יוצריה את טיבה הבלתי מחייב. בלשונה של הגב' רוזבלט, שהגישה את ההצהרה לפני העצרת: “אין זה חוזה, אין זו אמנה בינלאומית, אין זה חוק ולא התחייבות חוקית־משפטית. זוהי הכרזה על עקרונות יסודיים, הנוגעים לזכויות האדם ולחירויותיו”. אמנם המומחה היהודי הידוע בחוק הבינלאומי הפרופ. לאוטרפאכט חיווה את דעתו, שההצהרה “מטילה חובות חוקיות־משפטיות על המדינות־החברות באירגון האומות המאוחדות”, ודעה דומה לזו הביעו גם כמה משופטי בית הדין העליון בארצות הברית (בקאליפורניה אף הסתמך בי"ד מחוזי על ההצהרה בפסק־דין אחד). אבל הדעה הרווחת בחוגי או“ם, מאז אישור ההצהרה, היתה לגמרי אחרת, ולכן נתעוררה מאליה השאלה בדבר השלמת ההצהרה ע”י חוזה או חוזים שיחייבו הלכה למעשה את החתומים עליהם.

העצרת הסכימה לכך והטילה על ה“ועדה לזכויות האדם” לגשת להכנת הצעת־חוזה או חוזים, שיהפכו את עקרונותיה של ההצהרה להתחייבויות מפורשות. הועדה הגישה למועצה הכלכלית והסוציאלית (במושב יולי־אוגוסט 1950 של המועצה) את הצעת החוזה הראשון בדבר ההתחייבויות, בשטח זכויות האדם, והוצאתן לפועל. עמדתה של הועדה היא שאין להכניס בחוזה אחד את כל הההחייבויות, ושאחרי החוזה הזה צריך יהיה לעשות חוזים נוספים.

הקונגרס היהודי העולמי, כמו הסתדרויות בלתי ממשלתיות אחרות, שלח למועצה הכלכלית־הסוציאלית תזכירים, שבהם הוא מבקר קשה את הצעת החוזה; וכן מתחו בקורת על ההצעה שליחי הקונגרס שהופיעו לפני מוסדות־או"ם שונים. הצעת־החוזה מכילה 45 סעיפים, שמהם 18 הראשונים עוסקים בזכויות האדם ובחובותיהן של הממשלות כלפיהן, והשאר מתארים את דרכי הגשמתו של החוזה. במועצה גופה נתעורר וויכוח ממושך על ההצעה; היו שחייבוה והיו ששללוה. על כל פנים יש עוד זמן להכניס בה תקונים משום שהעצרת האחרונה לא קיבלה החלטה סופית בנוגע אליה.

אציין כאן אחדים מן התיקונים שהוצעו ע“י הקונגרס היהודי העולמי. בהצעת־החוזה, כפי שאושרה ע”י המועצה הכלכלית הסוציאלית של או"ם, חסרות כמה זכויות חשובות שהמדינות נתבעות להגן עליהן כגון הזכות לחנוך, הזכות לעבודה, הזכות לשרות ממשלתי, הזכות למקלט בארץ אחרת. הקונגרס מציע קודם כל להשלים את החסר.

בסעיפים, הקובעים את חרות הדעות, האספות וההתאגדות, מציע הקונגרס לנסח את הזכות הזאת כך שיהא ברור, כי היא לא תחול על מסיתים להפליה ולשנאה גזעית, לאומית, דתית. מכיוון שבשעת חרום הרשות בידי הממשלות לבטל את הזכויות החוקתיות הרגילות, מציע הקונגרס שהביטול ייעשה ללא כל הפליה, ושתיקבענה זכויות מספר אשר אין לבטלן אפילו בשעת החרום. ברור שבענינים כאלה היהודים הם העלולים להיות הקרבנות הראשונים של פגיעות שרירותיות ע"י הממשלות.

כיצד להבטיח למעשה הגנה על זכויות האדם במדינה? הקונגרס היהודי מציע שתי דרכים: בתי משפט מיוחדים בפנים המדינה והגשת פטיציה למוסדות או“ם. כל תושב, שזכויותיו האנושיות נפגעו ע”י השלטונות, יהא רשאי להגיש תלונה לבית המשפט המיוחד, אשר כל ממשלה תתחייב להקים לשם דיון בקובלנות כאלה. נוסף על כך יש להעניק ליחידים ולקבוצות הנפגעים את הזכות לפנות בתלונות אל “ועדת הפטיציות” המיוחדת, שתוקם ליד אירגון האומות המאוחדות. הסתדרויות, המוכרות ע“י או”ם (כמו שציינתי לעיל, יש ארבע הסתדרויות יהודיות כאלה), תהיינה רשאיות לפנות בקובלנות אל המועצה הכלכלית־הסוציאלית. המדינה תקבל מאת “ועד־הפטיציות” או המועצה הצעות לתיקון העוולות ותצטרך להודיע, מה עשתה בכיוון זה.

הצעות הקונגרס, ביחוד בענין הזכות של פטיציה, עוררו התנגדות מצד כמה מחברי המועצה הכלכלית־הסוציאלית, הסבורים שרק לממשלות צריכה להינתן הזכות להגיש תלונה על הפרת זכויות האדם באיזו מדינה. דעה זו אינה נוחה לנו, בי קשה יהיה למצוא ממשלה אשר תסכים להיות לנו לפה ולקלקל ע"י כך את יחסיה עם ממשלה אחרת בגללנו.

אחת ההצעות הראשיות של הקונגרס היהודי העולמי היתה לעשות את הנוהל בהגשת תלונות ומתן תשובות עליהן פשוט וקצר ביותר. לפי הפרוצדורה, המוצעת בהצעת־החוזה, תעבורנה אולי שנתיים עד שתיעשה פעולה ממשית, ובמשך הזמן הזה תימשכנה הפגיעות בזכויות ובחרויות של היחיד והקבוצות; התשועה עלולה לבוא במאוחר מדי. מן ההכרח איפוא שכל המהלך של תלונות ותגובות יהא פשוט ומהיר. מי עוד כמונו היהודים מעונין בדבר הזה?

יש לזכור: עד שנוסחת החוזה תושלם כולה ותאושר ע“י עצרת או”ם, קיימת ומשפיעה – כבר עכשיו – “ההצהרה האוניברסאלית על זכויות האדם”. מוסדות או“ם מסתמכים עליה בהחלטותיהם ובמעשיהם. בחוקתה של המדינה החדשה אינדונזיה, החברה הששים באירגון האומות המאוחדות (מדינת ישראל היתה החמישים ותשע), נכללו כמה סעיפים שנלקחו מן ההצהרה בלי כל שינויים. בית־משפט אחד בארצות הברית הסתמך עליה, כמו שצוין לעיל. הסינאט של קאנאדה מינה ועדה מיוחדת לשם בירור השאלה של הבטחת זכויות־האדם וחרויות־היסוד לכל אזרחי המדינה והורה לה לבסס את דיוניה על הצהרת או”ם. שלושים אירגוני־נוער בינלאומיים פירסמו קול קורא, הדורש מחבריהם (העולה על מאתים מיליון, לתמוך בעקרונות או“ם ובהצהרה על זכויות־האדם. החוקה לסומאלילאנד, שהוכנה ע”י מועצת־הנאמנות, מכילה הרבה חומר מן ההצהרה. וסעיף אחד אומר בפירוש: “השלטונות המנהלים מקבלים להדרכה ולביצוע את “ההצהרה האוניברסאלית על זכויות האדם”, שנתאשרה ע”י עצרת האומות המאוחדות". אנו היהודים יכולים אך לברך על השפעה זו של ההצהרה, ההולכת ומתפשטת בעולם, אף כי לכאורה אין לה כוח מחייב (יש המתנגדים לדעה זו); ועלינו לקוות כי תוצאות החוזה המחייב, שייחתם וייכנס לתקפו בעתיד הקרוב, תהיינה ממשיות ומכריעות באמת.

ד.

ביום 9.12.48, יום אחד קודם אישור ההצהרה על זכויות־האדם, קיבלה עצרת או“ם פה אחד את ההאמנה בדבר ג’נוסייד – בדבר מניעתו והענשתו של הפשע “השמדת־עם” ברור כי יש קשר הגיוני בין ההצהרה ובין האמנה: הראשונה מכוונת אל היחיד ורוצה לשמרו מכל פגיעה; השניה דואגת לקבוצה של יחידים ורוצה למנוע את שיא הפגיעה בהם – השמדתם. קדמה לאמנה החלטתה של העצרת בשנת 1946, הקובעת בעצמה את הקשר בין שני הדברים האלה. וכה ראשיתה של ההחלטה הזאת: “ג’נוסייד הוא שלילת זכות הקיום של קבוצות אנושיות שלימות, כשם שהומיסייד הוא שלילת זכות החיים של היחידים”. אמנת־הג’נוסייד מורכבת מהקדמה ומתשעה עשר סעיפים. מכיוון שלפי הסעיף 13 נכנסת האמנה לתוקף חוקי כעבור תשעים יום אחרי אישורה ע”י עשרים מדינות, הרי יש לקבוע שהיא כבר קיבלה תוקף (בינואר 1951), הואיל ונתאשרה ע"י עשרים מדינות ויותר.

השמדת־עם! רק אחנו נתנסינו בזאת בשנים האחרונות, כאשר התיבטונים יחד עם רוצחים מעמים אחרים השמידו ששה מיליונים מאחינו, יותר משליש של העם היהודי כולו. ולולא נוצחו, היו ממשיכים את מלאכת ההשמדה עד תומה. העיראקים זממו לבצע אותו פשע בארצם בעיצומה של מלחמת־העולם השניה (1941), ואותה הכוונה עצמה היתה לגייסות הערביים שפלשו לארץ ישראל בראשית

1. אלה ואלה הספיקו לרצוח הרבה מאות יהודים שהיו תחת ידם, המזימה השטנית היתה אחת וברורה מאד: להשמיד, להרוג ולאבד את בני ישראל עד אחד. ספק הוא אם התורקים במלחמת העולם הראשונה התכוונו להשמדה שלימה של הארמנים, ובוודאי לא זממו היאפאנים במלחמה האחרונה לבצע את ההשמדה השלימה בסין המאוכלסת חמש מאות מיליונים נפש, אף כי רצחו שם כמה מיליונים. את טעם “ג’נוסייד” וסכנתו המתמדת טעמנו וטועמים אנחנו בעיקר. לא מקרית היא איפוא העובדה, שיהודי (הפרופ. רפאל למקין) יזם את אמנת־“ג’נוסייד” הבינלאומית ואף המציא את שם הפשע¹. עוד בשנת 1933 התחיל למקין לעמול, למען תיעשה אמנה כזאת; אבל רק אחרי משפטי נירנברג – כשנתגלו פשעי הנאצים בכל זוועתם – סללה לה יזמתו את הדרך בקרב האדישים, וההחלטה העקרונית של העצרת ביום 11.12.46 היתה פרי־מאמציו הראשון.

ההחלטה קובעת “שג’נוסייד הוא פשע עפ”י משפט־העמים, שהעולם התרבותי מגנה אותו. ומבצעיו צריכים להיענש" – ומבקשת מאת המועצה הכלכלית־הסוציאלית להכין הצעת־אמנה בשביל העצרת. עברו שנתים עד שאחרי דיון ממושך במוסדות שונים של או“ם נקבעה ההצעה סופית והוגשה לעצרת לאישור, בדצמבר 1948. שוב עמדו על המשמר ההסתדרויות היהודיות – בעיקר הקונגרס היהודי העולמי – ולהצעותיהם הושם לב. למשל, הגדרת ג’נוסייד באמנה כהשמדה שלמה או חלקית באה בתוצאות התיקון שהוצע ע”י הקונגרס היהודי. בהצעה, שהוכנה ע“י הועדה המיוחדת של או”ם, נאמר תחילה: “ג’נוסייד פירושו פעולה המכוונת להשמדת קבוצה לאומית, גזעית, דתית או מדינית”. את הבטוי “קבוצה” אפשר היה להבין כקבוצה שלימה; ואילו לפי התיקון היהודי, שאושר ע“י או”ם, יש להעניש גם על המזימה של השמדה חלקית. האמנה, לפי הנוסחה הראשונה, הזכירה במפורש בהקדמה את מקרי ג’נוסייד של השנים האחרונות ואת משפטי נירנברג; לצערנו הושמטו הדברים בנוסח הסופי של האמנה ובמקומם נאמר רק ש“בכל התקופות גרם ג’נוסייד אבדות גדולות לאנושות” – הבעת־גינוי קלושה מאד.

חמשת הסעיפים הראשונים באמנת־ג’נוסייד חשובים לנו ביותר. הסעיף הראשון קובע שג’נוסייד, בין אם בוצע בזמן של שלום ובין אם ביצועו היה בעת מלחמה, הוא פשע עפ"י המשפט הבינלאומי, והצדדים מתחייבים למנעו ולהעניש את האשמים בו. הסעיף השני מגדיר את פעולות ג’נוסייד, ואלה הן: א) רצח חברי הקבוצה־הלאומית, הגזעית, הדתית וכו'; ב) פגיעה קשה בהם, גופנית או נפשית; ג) יצירה מכוונת של תנאי חיים העשויים להשמיד את הקבוצה, בשלימותה או בחלקה; ד) אמצעים המכוונים למניעת לידות בתוך הקבוצה; ה) העברת ילדים ממנה בכוח הזרוע לקבוצה אחרת. יש להצטער שלא נכלל בין הפעולות הללו גם ג’נוסייד בשדה הלשון, התרבות והרוח – פעולות שאנו היהודים סובלים מהן בכמה ארצות של אסיה ואירופה.

הסעיף השלישי קובע את חמשת המקרים המחייבים עונש: 1) ג’נוסייד עצמו, 2) קשירת קשר לשם ביצוע ג’נוסייד, 3) הסתה בפומבי ובמישרין לביצוע ג’נוסייד, 4) נסיון לביצועו, 5) השתתפות בו. הסעיף הרביעי מחייב את הצדדים להעניש את כל מי שאשם בג’נוסייד – בין אם הוא שליט קונסטיטוציוני ובין אם הוא פקיד ממשלתי או אדם פרטי. לפי הסעיף החמישי מתחייבים הצדדים לפרסם חוקים לשם הגשמת סעיפי האמנה וביחוד לשם קביעת עונשין לאשמים בג’נוסייד או בפשעים אחרים, הכלולים בסעיף השלישי. זהו הסעיף החשוב ביותר. כאן לפנינו כבר לא הצהרה עקרונית בלבד, שמומחים רבים שוללים את האופי המחייב שלה; כאן חוזה בעל אופי חוקי־משפטי בולט, המחייב את הצדדים בפירוש. הבה נראה, מה תעשינה המדינות שכבר אישרו את האמנה, הלכה למעשה, ואם מדינות אחרות תצטרפנה אליה רשמית או לא.

ה.

שייכת לפרשה הזאת סידרת העקרונות, שאושרו ע“י ועדת־החוק הבינלאומי במושבה השני ביוני־יולי 1950. הועדה עבדה על פי הוראות העצרת בשנת 1947, שהטילה עליה להכין את ניסוח העקרונות של החוק הבינלאומי, אשר הוכרו ע”י המגילה ופסקי־הדין של בית־המשפט הצבאי הבינלאומי בנירנברג. בית המשפט הזה הוקם ע“י בעלי הברית בשנת 1945, כדי לשפוט את ראשי הנאצים על פשעיהם נגד האנושות, ובמגילה מיוחדת – שהוא פעל על פיה – נקבעו הפשעים וסוגי הפושעים אשר עליו לטפל בהם. גם כאן הראתה נציגות־היהדות העולמית (הקונגרס היהודי העולמי) ערנות רבה. הקונגרס בתזכיריו הציע שהעקרונות של בית המשפש הנירנברגי יהוו חלק יסודי של החוק הבינלאומי ושייחשבו כפשעים נגד האנושות. בין השאר, גם מעשים המכוונים לגזילת הרכוש כדרך שעשו הנאצים. ההצעות נתקבלו ע”י ועדת־החוק הבינלאומי.

הועדה קבעה את חמשת העקרונות האלה: א) כל איש, המבצע פשע (לפי הגדרת החוק הבינלאומי), צריך לשאת באחריות ולקבל עונש; ב) העובדה. שחוקי המדינה אינם מענישים על פשע כזה, אינה פוטרת את האשם מאחריות: ג) העובדה, שמבצע הפשע פעל כראש המדינה או כפקיד ממשלה אחראי, אינה פוטרת אותו מאחריות בינלאומיות; ד) העובדה, שהמבצע פעל לפי פקודת ממשלתו או מפקדו, אינה פוטרת אותו מאחריות, אם היתה לפניו ברירה למעשה. ברם, לפי דרישת הצדק. יש להמתיק את דינו של האיש שהיה כפוף למרותם של אחרים; ה) כל הנאשם בפשע לפי החוק הבינלאומי זכאי למשפט הוגן, המבוסס על עובדות וחוק.

הועדה גם הגדירה בפרטות את מהותם של הפשעים, שעליהם צריך בית הדין הבינלאומי לשפוט עבריינים. ארבעה סוגים כאן: א. פשעים נגד השלום – תיכנון או הנהלת מלחמה, שיש בה משום תוקפנות או הפרת הסכמים בינלאומיים. ‏ ב. פשעי־מלחמה, כלומר הפרת החוקים או המנהגים של מלחמה: רצח, גירוש או בכלל יחס רע אל האוכלוסיה האזרחית ואל השבויים, גזילת הרכוש הפרטי או הצבורי; הרס ערים וכפרים שאינו מוצדק ע"י הכרח מלחמתי. ג. פשעים נגד האנושות; רצח והשמדה, שעבוד וגירוש ובכלל יחס רע אל האוכלוסיה האזרחית, רדיפות מדיניות, גזעיות, דתיות. ד. שותפות בביצוע פשע משלושת הסוגים הנקובים לעיל. הועדה חיוותה את דעתה שמוטב להקים בית־דין נפרד ולא מחלקה לפשעים פליליים ליד בית־הדין הבינלאומי הקיים מכבר בהאג. יותר מאחרים מעונינים אנחנו שכל הדברים הללו יבוצעו כראוי.

ו.

מן הבעיות המעשיות הדחופות, שטיפל בהן או“ם ושהיתה להן חשיבות מיוחדת ליהודים, יש לציין קודם כל את מצבם של פליטים, מהגרים ומחוסרי־נתינות. מאות אלפים פליטים יהודיים, ניצולי השואה, ישבו במחנות ריכוז בתוצאות המלחמה העולמית השניה. ההסתדרויות המיוחדות של או”ם (תחילה אונרר“א ואח”כ איירו) הגישו להם סיוע ועזרה בדרכים שונות במקום־שבתם בגרמניה. אוסטריה, איטליה, באפריקה הצפונית ובמזרח הרחוק – ועם האפשרות הראשונה אירגנו את עליתם למדינת ישראל או הגירתם למדינות אחרות. הג’וינט, הקונגרס היהודי העולמי, הסוכנות היהודית וממשלת ישראל כמובן שיתפו פעולה, אך ריכוז־הענינים הרשמי היה בידי המוסדות של או"ם. פליטים ממקומות כגון אפגאניסטאן ושאנחאי, כמו כן פליטי דיירן (מאנצ’וריה), וערי סין אחרות וודאי לא היו יכולים להגיע לארצנו בלי הסידורים המיוחדים, שרק מוסד של האומות המאוחדות היה לאל ידו לבצעם. פליטים יהודיים עודם ממשיכים להסתנן לאוסטריה גם כעת; הם נמלטים מהונגאריה ומרומניה, ואיירו מטפל בהם.

איירו יוסיף להתקיים עד סוף שנת 1951, ואחרי כן יעבור הטיפול בפליטים לידי נציב עליון מטעם או"ם. תפקידו של הנציב העליון יהיה להגן על זכויותיהם של הפליטים באמצעים בינלאומיים, לעזור להם לחזור לארצות מוצאם או להכנס לתוך החיים בארצות־שבתם. הוא ישתף פעולה עם ממשלות והסתדרויות בלתי ממשלתיות.

חשובה ביותר היא האמנה המיוחדת על הפליטים, שהוכנה ע“י מוסדות או”ם. אם היא תזכה לאישור מצד מדינות רבות, יהיה בה משום הקלת מצבם של הפליטים ומחוסרי נתינות במידה ניכרת. לפי האמנה זכאים הפליטים לקבל עבודה, מזון, שיכון, חנוך לילדיהם, הגנה בבתי המשפט וכו'. יש להקל על התאזרחותם, אסור לגרשם, ומותר להם להוציא את רכושם בעת הגירתם לארץ אחרת.

המועצה הכלכלית והסוציאלית גם הטילה על ועדת־החוק הבינלאומי להכין הצעת־אמנה נוספת, המכוונת לשים קץ לחוסר־נתינות. המועצה מסתמכת על הסעיף 15 של ההצהרה על־זכויות־האדם, שלפיו יש הזכות לכל אדם ליהנות מנתינות. מרובים מחוסרי הנתינות בקרב היהודים (ביניהם המפורסם ביותר בדורנו היה המנוח זאב ז’בוטינסקי), וההסתדרויות היהודיות עמלו הרבה בענין זה, כמו גם בשאלות הפליטים והמהגרים. נציגי הקונגרס היהודי הגישו תזכירים וגם הופיעו בעצמם לפני מוסדות או“ם. באי־כוח האירגונים היהודיים השתתפו בועידת ההסתדרויות הבינלאומיות, שכונסה ע”י או“ם בראשית 1950, ודרשו שם מניעת כל הפליות בשטח ההגירה. הצעותיהם נתקבלו ע”י הועידה. החלטות כאלה עשויות להשפיע על מוסדות או"ם ובאמצעותם גם על הארצות, הנדרשות לפתוח את שעריהן למהגרים ללא הפליה.

בקשר לכך יש להזכיר את הפעולה שנעשתה ע“י ההסתדרויות היהודיות, כדי למנוע זכות כניסה של נאצים באלפיהם לאמריקה ולאוסטראליה. הפעולה הזאת לא הצליחה, אם כי הנציגים היהודיים פנו בקריאה גם אל הממשלות של אותן הארצות וגם אל מוסדות או”ם. הגירתם של אלפים ורבבות נאצים מובהקים למדינות שונות עלולה לסייע להגברת האנטישמיות ולהחרפת שאלת היהודים או לצמיחתה במקומות, שבהם היא לא היתה קיימת קודם לכן. שר ההגנה בממשלת אוסטראליה אמר בענין זה: “אין בכוונתי להתעלם מן הסכנות, הכרוכות בהבאת תומכי אידיאולוגיות נאציות ופאשיסטיות לארץ דמוקראטית. אולם בטחונה של אוסטראליה ופיתוחהמחייבים גידול מהיר של האוכלוסיה והבאתם של 200 אלף מהגרים חדשים ומתאימים מדי שנה בשנה. המחקר, שנערך על ידינו, הוכיח כי שלוש המדינות העיקריות. שמהן יכולה אוסטראליה לצפות למהגרים, הן הולאנד, גרמניה המערבית ואיטליה”. אנו בכלל לא הצלחנו בשאלת גרמניה. העם היהודי רואה בחרדה רבה את ההתפייסות המהירה עם גרמניה מצד המעצמות ואת החזרתה לתוך משפחת העמים. כבר נתקבלו נציגי גרמניה לתוך כמה מוסדות או“ם, על אף המחאות הנמרצות מצד ב”כ ממשלת ישראל ויהדות־התפוצות.

כשגברו רדיפות היהודים בארצות הערביות והמוסלמיות, התערבו הקונגרס היהודי העולמי והסתדרויות יהודיות אחרות ופנו לא רק אל כמה ממשלות אלא גם אל אירגון האומות המאוחדות. יחד עם נציגי ממשלת ישראל הם דרשו הפסקת הרדיפות והיתר יציאתם של אחינו מאותן הארצות. כמו כן פעלו במוסדות או“ם כשהועמדה שם על הפרק שאלת מתן עצמאות לטריפוליטאניה ולארצות אחרות, ודרשו שיובטח בחוקה שווי־זכויות ליהודים ולשאר המיעוטים. “אם צדק נשלל מאתנו, אז זכות האדם בכל מקום מוטלת בספק” – אמר נציג הקונגרס היהודי בועדה המדינית של עצרת או”ם 1949 – בחברה בינלאומית מוכרח הצדק להיות צדק לכל, או שהוא אינו קיים כלל. והלא אנו פונים אל חברה בינלאומית“. בתזכיר, שנשלח אל “ועדת או”ם לזכויות־האדם” בינואר 1950, דרש הקונגרס היהודי העולמי להכניס באמנה הבינלאומית על זכויות האדם סעיף מפורש, האוסר הפליה כלפי המיעוטים בכל מקום. ממשלת ישראל במכתב־תשובה אל המזכיר הכללי של או“ם הציעה להקים מוסד מיוחד, אשר ישגיח על הגשמתה של האמנה על זכויות־האדם. העצרת של 1950 ביקשה מאת הועדה לעיין שוב בנוסח האמנה לשם הכנסת תיקונים, וענין האמנה – בתוך זה הגנת המיעוטים – יוכרע כנראה בעצרת או”ם של 1951.

באפריל 1950 קיבלה ועידה של ב“כ 25 מדינות, שנקראה ע”י או“ם, אמנה הקובעת את הנוהל בהצהרות על מותם של אנשים נעלמים. לפי האמנה הוקמה ליד או”ם לשכה בינלאומית לשם הצהרות כאלה – אחרי חקירה בכל מקרה ומקרה. אלפים ורבבות משפחות יהודיות (כמו גם בלתי יהודיות) מעונינות מאד באמנה זו, ולכן כה פעילים היו בועדה ולפניה נציגי היהדות העולמית. ב“כ הקונגרס היהודי אמר בועידה, כי מהגרים רבים היו משפרים את מצבם, אילו היו יכולים לקבל את הרכוש שהם יורשיו החוקיים, הואיל והוא שייך לנעלמים: לבני־משפחותיהם שמתו בינתיים; אלפי גברים ונשים נדונו לאלמנות לתמיד, יען כי אינם יכולים להוכיח כי נשיהם או בעליהם מתו; אלפי ילדים היו יכולים ליהנות מאימוץ ע”י משפחות זרות, אילו הוכח מותם של הוריהם. רק פעולה הדדית בינלאומית יש בכוחה לחקור ולקבוע את מקרי־המות המרובים. “עשו נא צדק לאותם שנשארו בחיים אחרי השואה” אמרו נציגי היהדות העולמית, שעמלו הרבה בהכנת האמנה. בהתאם להחלטת הועידה קיבלה האמנה תוקף חוקי אחרי אישורה הרשמי ע"י שתי מדינות.

מן הראוי להזכיר כאן את פעולותיה של קרן או"ם לעזרת ילדים, הקיימת זו השנה החמישית והמספקת מזון ורפואות לילדים. נהנו ממנה ילדים יהודיים רבים במדינת ישראל, בארצות הגולה ובמחנות הפליטים.

ולסוף כמה שורות על אונסקו, ההסתדרות של או“ם לחנוך, מדע ותרבות. אונסקו נוסד עוד בשנת 1945 והוציא במשך זמן קיומו מיליוני דולרים על מוסדות, שמטרתם היא התקרבות רוחנית בין האומות. אונסקו מוציא כתבי־עת וחוברות, מארגן מחקרים וועידות, שיעורים והרצאות ומקיים קשר עם אירגוני מחנכים וסופרים, אמנים ואנשי מדע, עם ממשלות והסתדרויות לא־ממשלתיות. נציגי ממשלת ישראל וכן הקונגרס היהודי העולמי משתתפים בועידות אונסקו. הוחלט בהן עלחילופי מתלמדים בין ארצות שונות, על בקורת ספרי־הלימוד לשם השמטת דברים המתנגדים לרוח או”ם, על ביטול המכס ביבוא ספרים, על הקצבות לארצות המפגרות בחנוך, ועוד. אונסקו הוא אחד המוסדות של או"ם, שהתירו שיתוף פעולה עם גרמניה – באמצעות הועד למען אונסקו שהוקם שם זה לא כבר. מאמצי הנציגים היהודיים למנוע את הדבר היו ללא תוצאות.

ז.

הנה כי כן עברו כאן לפנינו כמה פעולות יסודיות של או“ם, שבהן שיתפה עמו פעולה היהדות העולמית – נוסף על מדינת ישראל, שהיא בתור חברה יש לה מעמד רשמי באו”ם עם זכויות מלאות. במלאת חמש שנים לקיומו של אירגון האומות המאוחדות שלח הקונגרס היהודי העולמי אגרת למזכיר הכללי, שבה מובעת תודתו של עמנו “על תמיכת או”ם בשאיפתו הצודקת של העם היהודי למדינה ועל ההבטחה להגן על היהודים ומיעוטים אחרים ברחבי העולם מפני אי־צדק, הפליה ורדיפות ע“י ההצהרה האוניברסאלית על זכויות־האדם, ע”י אמנת־ג’נוסייד ומכשירים אחרים“. ועידת הקונגרס היהודי־האמריקני (נובמבר 1949) קיבלה החלטה מיוחדת “לעבוד למען השלום העולמי ע”י חיזוק אירגון האומות”. ההסתדרויות היהודיות וביחוד הקונגרס היהודי העולמי היו פעילים במוסדות או“ם הרבה יותר מהסתדרויות בלתי ממשלתיות אחרות ע”י תזכירים והופעות אישיות. והצעותיהם גם זכו לתשומת לב יתירה. כמובן בכמה מקרים לא הצלחנו (למשל, בשאלת גרמניה), אך על פי רוב ניתנה תשומת לב להצעותינו. בתזכירינו היינו לא פעם היוזמים של פעולות והסכמים מצד מוסדות או“ם, והם זכו להוקרה ולהפצה בקרב מוסדות בינלאומיים ובקרב ממשלות ע”י משרדי או“ם עצמו. בדרך זו מגיעות ידיעות על מצבנו ושאיפותינו אל חוגים רחבים ובעלי השפעה, והידיעה הלא היא ראשית הבנה כלפינו. בישיבת הועד של ההסתדרויות הבלתי ממשלתיות שליד או”ם (יולי 1950) גמרו החברים את ההלל על תזכירו של הקונגרס היהודי העולמי בדבר ניסוח האמנה הבינלאומית על זכויות־האדם. הנציג הצרפתי הגדיר את התזכיר כ“מענין מאד, שלם מאד ומנוסח יפה מאד”. הנציג של ארצות הברית הדגיש. כי תזכירנו נבדל לטובה ממיסמכים שנתקבלו מאת הסתדרויות אחרות. ותמך בדעה שהוא ראוי להפצה רחבה. היו"ר, הנציג הבריטי, תמך גם הוא בהצעה להפיץ את התזכיר, והוסיף שהוא “בעל איכות גבוהה, בלתי רגילה”.

פעולות או“ם בכל השטחים – כלכלה, חנוך ותרבות, עבודה סוציאלית, הגנה על זכויות, עזרה למהגרים וכו' – הולכות ומתרחבות, ובכל אלה מעונינים יהודי התפוצות. אך כמובן עיקר זיקתנו אל או”ם היא התקוה, שבעזרתו ובמאמציו בלבד אפשר יהיה להבטיח את שמירת השלום בעולם – בעיה, שבה קשור עצם קיומם של המוני ישראל. לפיכך כה מובנת הכרזתו העקרונית של הקונגרס היהודי העולמי בועידתו המלאה השניה, בשנת 1948, לאמור: “הרינו דורשים מאת אומות העולם לפעול בשיתוף גמור ולהתנגד לפילוג – ע”י חיזוק סמכותו של או“ם, ע”י טיפוח עבודתו של או“ם בכנות עמוקה וע”י סיוע לשיתוף פעולה בין עמי העולם באמצעות ההסתדרויות הדימוקראטיות הבינלאומיות".

התכונה, המציינת את התפתחות החברה האנושית, היא התרחבות הזיקה ההדדית שבין חלקיה: התרחבות מבחינת ההיקף ומבחינת העצמה כאחת. בחברה הפרימיטיבית מספקים המשפחה הגדולה או השבט את כל צרכיהם בלי להיזקק ליחידות אחרות. בשלבי־התפתחות יותר מאוחרים גדלות החטיבות הללו בהיקפן וגדל גם שיעור הזיקה ההדדית שביניהן. היחידה גדלה ממשפחה לשבט ומשבט לאומה, והזיקה הכלכלית שבין חלקיה מתהדקת ומתרחבת עד שכל יחיד, החי במסגרת המדינה והחברה, נזקק לשרותם של כל השאר. בשלב מאוחר עוד יותר אף המסגרת של החטיבה המדינית־הלאומית אינה מספיקה עוד, ונוצר צורך בשיתוף פעולה בין המדינות בענינים החיוניים השונים, המשותפים להן; וזה – מאחר שזיקת התלות ההדדית מתרחבת ללא הפסק לממדים כל־עולמיים. המצב, שנתהווה בשלב־ההתפתחות הנוכחי ביחס שבין החטיבות המדיניות, הושווה לא פעם למצב ששרר בקרב החברה האנושית בשלבים המוקדמים של אירגון החברה המדינית. כאז בין פרטים, כן היום בין המדינות קיים קשר רופף, אם כי כולל, המאחד את כל החטיבות המדיניות לקהיליה עולמית.

זוהי המסגרת, בה התנהלה ומתנהלת ההתפתחות החברתית שהוליכה דרך חבר־הלאומים בשעתו לאירגון האומות המאוחדות היום. ההתפתחות מתנהלת זה מאות ואלפי שנים. כבר במאה השלישית לפני הספירה הנהוגה נתאגדו החטיבות המדיניות העירוניות השונות ביוון העתיקה לאיגודים, כדי להגן על עניניהן המשותפים ובכלל זה להבטיח את ההגנה המשותפת. במקרה שלפנינו דוגמה מובהקת של התאגדות לחטיבה גדולה יותר. התאגדות הכרוכה בוויתור חלקי על הריבונות של היחידות המהוות אותה. במשך כל הדורות, ובכל חלקי העולם מאז ועד היום, עדים אנו לנסיונות דומים של התאגדות. דוגמאות לכך נקל להביא מחלקי־עולם שונים ורחוקים זה מזה, שלא היה כל מגע ביניהם: מאירופה, מאסיה, ואף מאמריקה לפני בוא הלבנים לשם. ההתאגדות הקדומה ביותר, הקיימת גם היום, היא זו של הקאנטונים השוויצריים, שנוסדה לפני 600 שנה; כידוע מאחדת הקונפדראציה ההלווצית 22 קאנטונים, השונים זה מזה בצביונם התרבותי והלשוני.

הצורך באירגון בינלאומי כללי הורגש במיוחד מן המאה הי"ט ואילך. באותה התקופה התפתחו מדינות עצמאיות, שכל אחת מהן הקפידה על עצמאותה ועל יחסי שוויון במשא ומתן בינה לבין המדינות האחרות. תגליות המדע ושכלולי הטכניקה, שחחישו את התחבורה, עשו את שיתוף־הפעולה בין המדינות העצמאיות הללו אפשרי ואף הכרחי. נוסף על כך עלה בהרבה המחיר, שעל כל מדינה היה לשלם תמורת השתתפותה במלחמה. המלחמות החלו להקיף לא רק את הצבאות המקצועיים, כמו בעבר, אלא את כל האזרחים ללא הבדל גיל ומין. הדבר המריץ את המדינות השונות לחפש אמצעים אחרים, כדי ליישב את חילוקי־הדעות שביניהן.

במאה ה־19 התפתחו והתבלטו שלושה אמצעים שונים של שיתוף־פעולה בין המדינות. בראש וראשונה ניסו המדינות לקיים את השלום באמצעות ועידות בינלאומיות. בשנת 1815, עם סיום מלחמות נאפוליון. החליטו ארבע המעצמות הגדולות של אותה התקופה (בריטניה. רוסיה. אוסטריה ופרוסיה) לקיים ועידות במועדים קבועים לשם מניעת מלחמות להבא. אולם הרעיון של ועידות־קבע ניטשטש בהדרגה, והועידות לא נתקיימו עוד אלא בשעות צורך מיוחד. בסך הכל נתקיימו כשלושים ועידות מסוג זה. בדרך כלל זילזלו המעצמות הגדולות במדינות הקטנות ולא שאלו לדעתן אפילו כאשר נדונו ענינים הנוגעים להן במישרין. ועדיין לא היה באותה התקופה כל מוסד מוציא לפועל, כדי לבצע את ההחלטות שהיו מתקבלות בועידות הללו.

שלב אחר, שהתמיד יותר מן הקודם, הושג כאשר החלו המדינות לבקש דרכים ליישוב סכסוכים בינלאומיים באמצעי־שלום. בקרב דעת הצבור נשתרשה ההכרה, כי מלבד מלחמה ודיפלומאטיה במתכונת הישנה קיימים אמצעים אחרים, המאפשרים ליישב סכסוכים בינלאומיים. נחתמו חוזים רבים, שבתקפם התחייבו המדינות השונות להיזקק לדרכים של בוררות ופישור. המאמצים הללו הביאו לידי ועידות השלום, שנתקיימו בהאג בשנים 1899 ו־1907, כדי להקים אירגון של שיתוף־פעולה בינלאומי לשם מניעת מלחמה. בתוצאות שתי הועידות הללו נחתמו אמנוֹת־האג לשם יישוב סכסוכים בינלאומיים בדרכי שלום. הארצות. שחתמו על האמנות. הכירו בבוררות כבאמצעי ליישב את חילוקי הדעות שביניהן והקימו את בית־הדין הקבוע לבוררות, שמשרדיו ומועצתו המנהלת הקבועים שוכנים בהאג. למעשה לא היה בית־דין זה אלא רשימת אישים בעלי סמכות מוכרת בשאלות החוק הבינלאומי, שמתוכם יכלו המדינות לבחור בוררים במקרה של מחלוקת ביניהן. ב־1907 נעשה נסיון להקים בית־דין של קבע שיתכנס לעתים קבועות. אולם הממשלות השונות לא הגיעו לכלל הסכם בדבר הדרך של מינוי השופטים. עם זאת קיים אף היום בית־הדין הקבוע לבוררות. כאז כן עתה אין זו אלא רשימת מומחים, ואין לערבב אותה עם בית־הדין הבינלאומי לצדק הקיים במסגרת או"ם.

הדרך השלישית, שבה השתלשל ענין האירגון הבינלאומי בהתפתחותו במאה הי“ט. היתה בהקמת איגודים בינלאומיים רשמיים במספר רב שכל אחד מהם טיפל בתחום־פעולה מסוים. לכל אחד מן האיגודים הללו היה מנגנון משלו, שהכין את ועידותיו וביצע את ההחלטות שנתקבלו בהן. ב־1914 היו קיימים כ־400 איגודים בינלאומיים כאלה, מהם בעלי חשיבות רבה. הידועים שבין האיגודים הללו הם: איגוד־הדואר העולמי (1874); האיגוד הבינלאומי לטלגראף (1865); האיגוד הכל־אמריקני (1890) והצלב האדום הבינלאומי (1864) – שכולם קיימים גם בימינו. כן יש להזכיר במסגרת זו את המכון הבינלאומי לחקלאות (1905) ואת המשרד הבינלאומי להיגיינה ציבורית (1907), שפעולתם נמשכת במסגרת המוסדות המיוחדים של או”ם. כמה מהאיגודים הללו היו בעלי סמכות מייעצת בלבד; אחרים קבלו תקנות שהיו חובה על חבריהם.

במשך המלחמה העולמית הראשונה, שהקיפה המוני אדם בעולם כולו בשיעור שלא היה כדוגמתו לפניה ושמיליוני אדם ניספו בה. נשתרשה בקרב ההמונים ההכרה, שיש למצוא דרך למנוע את הישנות המלחמה. הכרה זו היא שגרמה להקמת חבר־הלאומים. ספר הברית של חבר־הלאומים היה חלק בלתי נפרד מחוזה וורסאיל. חבר־הלאומים, שהתבסס על הנסיון של המאה הי"ט, היה כשלעצמו עובדה בעלת משמעות חדשה לגמרי: נסיון ליישב את כל השאלות הבינלאומיות באמצעות אירגון בינלאומי.

חבר־הלאומים היה מורכב מאסיפה כללית, שכל המדינות החברות השתתפו בה, וממועצה המורכבת מכל חברי־הקבע (המעצמות הגדולות של אותה התקופה) ומחברים ארעיים. בית־הדין הבינלאומי הקבוע לצדק, שהוקם בתוקף ספר הברית של חבר־הלאומים, החל בפעולותיו ב־1921, כשאישרה עצרת חבר־הלאומים את תקנונו. התקנון של בית־הדין הבינלאומי לצדק, הקיים כיום, ערוך לפי המתכונת של אותו בית־הדין הבינלאומי שקדם לו. חבר־הלאומים הוקם ב־1 בינואר 1920 ופורק ב־18 באפריל 1946. העצרת שלו קיימה 21 מושבים, והמועצה – 107 מושבים. במשך התקופה שבין 1922 ל־1942 קיים בית־הדין הבינלאומי לצדק 49 מושבים, שבהם טיפל ב־65 משפטים והוציא 32 פסקי־דין ו־27 חוות דעת.

מאחר שהמיבנה של אירגון האומות המאוחדות מבוסס על הנסיון של חבר־הלאומים, מן הדין לפרט כמה מן ההבדלים העיקריים שביניהם.

א) חבר־הלאומים לא היו לו אלא שתי זרועות עיקריות, פרט למזכירות שלו: העצרת והמועצה. כל אחד מהם היה רשאי לדון בכל שאלה, שהועלתה על סדר היום, בהתאם לנוהל המפורט בספר הברית. מגילת או“ם מונה חמש זרועות עיקריות, נוסף על המזכירות: העצרת, מועצת הבטחון, המועצה לענינים כלכליים וסוציאליים, מועצת הנאמנות וביה”ד הבינלאומי לצדק. מגילת או"ם מגדירה את הסמכויות של כל אחד מחמשת אלה.

ב) נסיון חבר־הלאומים הוכיח את החשיבות של פעולה בינלאומית מתואמת בתחום הכלכלי והחברתי. המטרות הכלכליות והחברתיות של אירגון האומות המאוחדות תופסות מקום חשוב במגילת או"ם, ולשם כך הוקם גוף מיוחד – המועצה לענינים כלכליים וסוציאליים – שסמכותו כוללת את הענינים הבינלאומיים הללו.

ג) רבים הם הטעמים שניתנו כדי להסביר, על שום מה לא הצליח חבר־הלאומים למנוע מלחמה. בין הטעמים הללו יש והוזכרה העובדה כי לחבר־הלאומים לא היה כוח צבאי משלו; ועוד: כל מדינה־חברה רשאית היתה להחליט כשלעצמה על פעולה נגד כל מדינה אחרת שחבר־הלאומים יכריז עליה כעל תוקפן, אבל פעולה זו לא חלה כחובה על כלל המדינות החברות. ואילו בתוקף מגילת או“ם התחייבו המדינות־החברות לספק כוחות צבא בהתאם לתנאים, שייקבעו בהסכמים המיוחדים עם מועצת הבטחון. כן התחייבו המדינות־החברות מראש לנקוט כל פעולה צבאית, שמועצת הבטחון תחליט עליה. בתוקף המגילה יש להקים גם מטה צבאי להנהלת הפעולה המשותפת הזאת. שלא כחבר־הלאומים, אין או”ם חייב להמתין עד שייעשה מעשה תוקפנות: או"ם רשאי לפעול מן הרגע, שבו קיימת “סכנה לשלום”.

ד) בחבר־הלאומים היו כל ההחלטות, שהן בעלות חשיבות כלשהי, טעונות אישור פה אחד. לפי מגילת או“ם מתקבלות ההחלטות ברוב קולות. בעצרת או”ם טעונה כל החלטה חשובה רוב קולות של שני שלישים, בעוד שרוב־דעות פשוט מספיק בועדות העצרת, וכן במליאה בשאלות נוהל. עם זאת הוכר מעמד מיוחד למעצמות הגדולות במועצת הבטחון. מגילת או"ם מחייבת הסכמה של כל החברים הקבועים במועצה בכל שאלה, פרט לשאלות נוהל. כלל זה ידוע בתור “כלל אחדות־הדעות של המעצמות הגדולות” או “זכות הוויטו”.

האנשים, שלחמו את המלחמה העולמית השניה, מנוי וגמור היה עמם להקים אירגון בינלאומי חזק יותר מקודמו, שימנע כל מלחמה להבא ע"י סילוק הסיבות הגורמות לה. עוד בימי המלחמה למדו האנשים מנסיונם את המעלות של השיתוף הבינלאומי – מעלות שנתבלטו בתחום הצבאי באמצעות ועדת ראשי המטות הצבאיים ובאמצעות המיפקדה המשותפת של צבאות המדינות השונות. הן נתבלטו גם בתחום האספקה ובכל יתר תחומי הפעולה הבינלאומית. הן נתבטאו בעקרון הסולידאריות שבין כלל בעלי־הברית לבין כל אחד מהם. והנה הגיעו בעלות הברית להכרה, שיש להשתמש באותן השיטות של שיתוף־פעולה בינלאומי גם לשם פתרון בעיות השלום. משום בך הוקמו, עוד בימי המלחמה, כמה גופים ואירגונים, כדי לטפל בבעיות שתתעוררנה תוך השמירה על השלום. עם הגופים והאירגונים הללו נמנים: ועידת שרי ההשכלה של המעצמות בעלות־הברית (שהניחה את היסודות לאירגון הבינלאומי לחינוך. מדע ותרבות – אונסקו). הועדה הזמנית לתזונה וחקלאות (שערכה את החוקה לאירגון או"ם לעניני תזונה וחקלאות) וכיוצא באלה.

אותה שעה הוכנו תכניות מפורטות להקמת אירגון בינלאומי כללי, אירגון האומות המאוחדות. המגילה האטלאנטית, שנוסחה בידי הנשיא רוזבלט וראש הממשלה' צ’רצ’יל ב־14באוגוסט 1941 על סיפון אנית־מלחמה בלב האוקיינוס האטלאנטי, קובעת כי אחת המטרות, אשר לשמן לוחמות מעצמות הברית, היא הקמתו של “שלום שיאפשר לכל האומות להתקיים תוך תנאי בטחון בתחומיהן ושיערוב לכל באי העולם מבני האומות קיום ללא פחד ומחסור”.

ב־1 בינואר חתמו נציגי 26 אומות בוואשינגטון על ההצהרה בדבר האומות המאוחדות; כן הצהירו על תמיכתם בעיקרי המגילה האטלאנטית והתחייבו בשם מדינותיהם להמשיך במלחמה המשותפת עד לנצחון. במועדים מאוחרים יותר נצטרפו גם אומות אחרות להצהרה זו.

עוד הרחיקה לכת הצהרת מוסקבה, שנחתמה ב־30 באוקטובר 1943 ע"י ממשלות ארצות־הברית, בריטניה, ברית־המועצות וסין. הצהרה זו הכירה בצורך להקים בהקדם האפשרי אירגון בינלאומי כללי. שיהיה מיוסד על עקרון של ריבונות שווה של כל המדינות שוחרות השלום – אירגון שבו יוכלו להשתתף כחברים כל המדינות שוחרות־השלום, כגדולות כקטנות, כדי לקיים את הבטחון הבינלאומי.

הצעד הבא נעשה בדומברטון־אוקס. בחדשים אוגוסט–אוקטובר 1944, שאז קבעו נציגי ארבע המעצמות את פרטי האירגון הזה. התקדמות נוספת באותו התחום הושגה ביאלטה במארס 1945, כאשר נקבעו כללי ההצבעה במועצת־הבטחון. לבסוף הוגשה התכנית לנציגי 50 אומות שנתכנסו בסאן־פראנציסקו ב־25 באפריל 1945. מאפריל ועד יוני דנה הועידה בתכנית החוקה של האירגון הבינלאומי החדש ואף הכניסה בה תיקונים. הושג הסכם בכל הסעיפים, ומגילת או“ם נחתמה ב־26 ביוני 1945. אירגון האומות המאוחדות הוקם באורח רשמי ב־24 באוקטובר 1945 אחרי שהמגילה אושרה סופית ע”י סין, צרפת, ברית־המועצות, ארצות־הברית, בריטאניה ורוב יתר המדינות שחתמו עליה.

אחרי שנסתיימו העבודות המוקדמות של הועידה המכינה את או“ם – ועידה שהיתה מורכבת מנציגי כל המדינות שחתמו על המגילה, אחד אחד מכל מדינה – נתכנסה הישיבה הראשונה של עצרת או”ם בלונדוז ב־10 בינואר 1946.

אירגון האומות המאוחדות הוא איפוא השלב האחרון שהעולם הגיע אליו עד כה בקורות שיתוף־הפעולה הבינלאומי. או“ם הוא האירגון הנותן אמצעים בידי המדינות השונות לשתף פעולה ביניהן, כדי לשמור על השלום ולהבטיח את תנאי־הקיום הנאותים לכל באי עולם. בחמש השנים האחרונות למדו נציגי המדינות השונות, מתוך כינוסיהם הקבועים במסגרת או”ם, להכיר את נקודות־ההשקפה השונות, ואף למדו לעבוד במשותף. למרות חילוקי־הדעות המתגלעים ביניהם לעתים קרובות, עלה בידם לרכוש נסיון ניכר במאמץ המשותף לשיתוף־הפעולה הבינלאומי. תוצאות המאמץ הזה תלויות ברצון הטוב. שתגלינה המדינות־החברות השונות בהשגת מטרותיו של האירגון הבינלאומי, וכן בתמיכת דעת הקהל בעולם כולו.

מאז הוקם אירגון האומות־המאוחדות מתבלטות בפעולותיו השונות שלוש תכונות זו בצד זו. האחת היא – המחלוקת המתרחבת ומעמיקה בין המעצמות הגדולות, בעוד שמעצם יסודו מושתת האירגון על ההנחה שהמעצמות הגדולות תפעלנה תוך הסכמה ביניהן. התכונה השניה היא: הנסיונות ההולכים ונשנים מצד עצרת או“ם להפיג את חומרתם של חילוקי־הדעות הללו, לגשר על פניהם ולהניע את המעצמות הגדולות לנקיטת עמדות פשרניות יותר; לפחות בעניני נוהל, כאשר אין אפשרות להגיע לכך בענינים העקרוניים. התכונה השלישית היא, שעם כל הניגודים והסכסוכים בתחום המדיניות הבינלאומית נמשכת ללא הפסק מלאכת הקמתו והרחבתו של האירגון הבינלאומי בתחומי הפעולות הבלתי מדיניות – של הסוכנויות המיוחדות של או”ם ועוד. הפעולה בתחום זה החלה, כאמור, עוד לפני שהוקם או"ם – כגון בועידה הבינלאומית לענינים כספיים בבריטון וודס ביולי 1944, שבה עיבדו נציגי 44 אומות את פרטי התכניות להקמת קרן המטבע הבינלאומי והבנק הבינלאומי לשיקום ולפיתוח. פעולה זו באה לידי ביטוי גם בועידה

הבינלאומית לעניני התחבורה באוויר, אשר נערכה בשיקאגו בסוף 1944, ואישרה את האמנה הבינלאומית, אף הוא מהמוסדות המיוחדים של או“ם. גם ראשיתו של אירגון או”ם לעניני חקלאות ומזון קדמה להקמת או"ם עצמו: מקורו בועידת קוויבק באוקטובר 1945 (הארגון הוקם ב־16 באוקטובר של אותה שנה).

פעולה ממשית זו נמשכה גם בחדשים שלאחר כך על הרקע של הסכסוכים החריפים הראשונים שבין המעצמות הגדולות. אכן, כאשר מתכנסת העצרת בפעם הראשונה בינואר 1946 בלונדון, כבר מתגלים חילוקי דעות חריפים בין המדינות הקבועות באו“ם. מועצת הבטחון מתכנסת בפעם הראשונה ב־17 בינואר 1946 (מאז מכנסים אותה באורח קבע ולא כעצרת במושבים בודדים), וכבר יומיים אח”כ מגישה איראן תלונה על ברית־המועצות. כעבור יומיים מעוררת ברית־המועצות במועצת הבטחון את שאלת חנותו של הצבא הבריטי ביוון, ואוקראינה – את שאלת פעולות הבריטים באינדונזיה. ועדיין היו אלה ימים ראשונים לאירגון הבינלאומי, ימים שבהם הופעלו לראשונה מוסדותיו השונים. ב־23 בינואר 1946 מתכנסת לראשונה מועצת או“ם לענינים כלכליים וסוציאליים. למחרת מקימה העצרת הכללית את הועידה לאנרגיה האטומית, אחרי זה, ב־1 בפברואר 1946, מתמנה מר טריגווה לי כמזכיר הכללי של או”ם. עוד באותו השבוע, ב־6 בפברואר, בוחרות העצרת ומועצת הבטחון בשופטים הראשונים של בית־הדין הבינלאומי לצדק. הלה מתכנס למושבו הראשון בהאג ב־18 באפריל של אותה השנה. בינתיים נמשכים בקרב מועצת הבטחון הדיונים בסכסוכים הבינלאומיים השונים: הלבנון וסוריה מתלוננות על נוכחות צבאות בריטאניה וצרפת בארצותיהן (4 בפברואר); פולין מעוררת במועצת הבטחון את שאלת המשטר של פראנקו בספרד, תוך טענה שהמשטר הוא סכנה לשלום הבינלאומי (8 באפריל); אוקראינה מגישה למועצת הבטחון תלונה על הממשלה היוונית המסכנת, לדבריה, את השלום בארצות הבאלקאן (24 באוגוסט). באותם הימים מוקם האירגון העולמי לבריאות, כדי להבטיח רמת בריאות גבוהה ככל האפשר לכל בני האדם. האירגון הוקם בוועידה בינלאומית לעניני בריאות, שנתקיימה בחדשים יוני–יולי בניו־יורק, בהשתתפות 64 אומות.

בסתיו של אותה השנה – ב־19 בנובמבר – מתקבלים שלושה חברים חדשים לאו“ם, הראשונים מאז הוקם האירגון הבינלאומי ע”י חמשים המדינות המייסדות. שלושת החברים החדשים הללו הם אפגאניסטאן, איסלאנד ושבדיה. אותו יום – 19 בנובמבר – נפתחת בפאריס הועידה הראשונה של אירגון או“ם לעניני חינוך, מדע ותרבות (אונסקו). לא ארכו הימים ושוב נתגלו בפעולות המוסדות העליונים של או”ם חילוקי־דעות מדיניים. ב־3 בדצמבר מתלוננת יוון לפני מועצת הבטחון על שלוש שכנותיה הצפוניות (המועצה החליטה על הקמת ועדת חקירה); ב־12 באותו החודש ממליצה העצרת על בידוד המשטר של פראנקו בספרד – ההחלטה נתקבלה שלא בתמיכת ארצות־הברית ונתבטלה ב־1950. בינתיים, ב־11 בדצמבר, מוקמת קרן הסעד לילדים מטעם או“ם; העצרת מאשרת את הסכמי־הנאמנות לשטחים שונים, באפריקה ובאוקיינוס השקט, שבהנהלת אוסטראליה. בלגיה, צרפת, ניו־זילאנד ובריטאניה (13 בדצמבר). למחרת מחליטה העצרת באופן עקרוני על צימצום הכוחות המזויינים בעולם ומציעה למועצת הבטחון שתבצע את ההחלטה הזאת. ההחלטה לא נתגשמה עד היום. למחרת מאשרת העצרת הסכמים, שבתקפם נכללים במסגרת או”ם האירגון הבינלאומי לעבודה, שהיה קיים עוד מימי חבר־הלאומים, וכמה מוסדות מיוחדים אחרים ובכללם אונסקו. שוב למחרת מאשרת העצרת את הקמתו של האירגון הבינלאומי לעניני פליטים, וב־16 בדצמבר מתקבלת סיאם לאו"ם, היא החברה ה־54 שבו.

שנת 1947 נפתחת אף היא בסימן של מחלוקת בקרב המעצמות, מחלוקת המשתקפת הפעם בתלונת בריטאניה על אלבאניה בקשר למיקושן של אניות מלחמה בריטיות במיצר קורפו.

נמשכים גם המאמצים של מוסדות או“ם להביא בעיות־יסוד שונות לידי פתרון מעשי. ב־13 בפברואר מתכנסת מועצת הבטחון ומחליטה להקים ועדה לפירוק הנשק הרגיל (כנבדל מן הנשק האטומי), בהתאם להחלטת העצרת מיום 14 בדצמבר 1946. מאמץ זה כרבים אחרים שבאו אחריו, לא נשא עד כה פרי של ממש בגלל המחלוקת שבין המעצמות. בסוף חודש מארס ובחודש אפריל מתכנסת בפעם הראשונה מועצת הנאמנות ומאשרת הסכמי־נאמנות לאיים שונים באוקיינוס השקט, שהיו בעבר ברשות יאפאן ועברו להנהלת ארצות־הברית. ב־18 באפריל מתכנסת עצרת או”ם למושב מיוחד, הנמשך עד ה־15 במאי, כדי לדון בפתרון הבעיה הארצישראלית. העצרת מקימה את ועדת החקירה של או“ם לארץ־ישראל, הממליצה בסופו של דבר על הקמת המדינה היהודית. באותם הימים מתכנס בפאריז הקונגרס של איגוד־הדואר העולמי ועורך את האמנה הבינלאומית לעניני הדואר, הכוללת את חוקת האיגוד הזה שהוא אחד המוסדות המיוחדים של או”ם.

עניני הבלקאן מוסיפים אותה שעה לשמש נושא לדיוני הגופים השונים של או“ם. ב־22 במאי מביאה בריטאניה את תלונתה בענין מיקוש האניות במימי אלבאניה לפני בית־הדין הבינלאומי לצדק, וכעבור חודש ימים פותחת המועצה בדיוניה בענין המתיחות שבין יוון ושלוש שכנותיה הצפוניות. עניני הסכסוכים בין המדינות משמשים נושא לדיוני העצרת גם בחודש שלאחר זה: ב־8 ביולי מגישה מצרים תלונה על נוכחות הצבא הבריטי בתחומיה (המועצה לא הגיעה לכלל החלטה), וב־30 באותו חודש מעוררות אוסטראליה והודו, באופן נפרד, את שאלת הקרבות שפרצו בין הכוחות האינדונזיים וההולנאדיים באינדונזיה. מאז טיפלו מוסדות או”ם בפרשת אינדונזיה תוך כמה וכמה שלבים והגיעו לבסוף להענקת עצמאות למדינה הזאת ולקבלתה כחברה באו"ם.

ענין ארץ ישראל עולה שוב על סדר־היום של פעולות או“ם, כאשר ב־31 ביולי מפרסמת ועדת החקירה את המלצותיה (הרוב בעד חלוקת הארץ, המיעוט בעד מדינה פדראלית). בניגוד לבעית ארץ־ישראל, שנפתרה באותו פרק־זמן, הודיעו אז העתונים על פעולה אחרת של או”ם, שעודנה רחוקה מפתרון כאשר היתה: הועדה לאגרגיה האטומית מגישה ב־11 בספטמבר את הדו“ח השני שלה למועצת הבטחון, ובו הצעות בדבר פעולותיה וסמכויותיה של הסוכנות הבינלאומית המוצעת לשם פיקוח על האנרגיה האטומית. אותו חודש נוסף עוד מוסד מיוחד במסגרת הארגון של או”ם, כאשר הוקם האירגון הבינלאומי למטיאורולוגיה, בתוקף האמנה שאושרה בוואשינגטון. חודש־ספטמבר זה מסתיים בקבלת שני חברים חדשים לאירגון או“ם: פאקיסטאן ותימן. מיום ה־20 באוקטובר יש לאו”ם דגל משלו, שאושר באותו היום על ידי העצרת הכללית. ב־31 באותו החודש ממליצה העצרת כי יום ה־24 באוקטובר יוחג בכל רחבי העולם כיום האומות המאוחדות. בישראל ניתן תוקף להמלצה זו ע"י החלטה, שקיבלה הממשלה ב־29 בספטמבר 1950.

החיכוכים והסכסוכים שבין המעצמות מוסיפים להדאיג ולהעסיק את העצרת, המבקשת למצוא דרכים ליישובם או לפחות להפגת המתיחות. ב־3 בנובמבר מאשרת העצרת פה אחד נוסח החלטה, המוקיעה כל תעמולה העשויה להביא לידי מלחמה. ב־13 באותו חודש מקימה העצרת ברוב־דעות מכריע של המערב נגד המזרח את “העצרת הקטנה”, שצריכה להתכנס בין עצרת לעצרת. למחרת מכירה העצרת בזכויות קוריאה לעצמאות, אחרי ששוחררה בידי הרוסים והאמריקאנים מעול יאפאן, ומקימה ועדה ארעית כדי לסייע לקוריאה לקיים בחירות כלליות ולהגיע לעצמאות.

באותם ימי נובמבר 1947 הוקם עוד מוסד מיוחד של או“ם – הועדה המכינה לאירגון הבינלאומי למסחר. כן דנה העצרת בענין הפליטים וממליצה לפני כל הממשלות, שיתירו את הכניסה לתחומי מדינותיהן למספר פליטים רב ככל האפשר. ב־17 בנובמבר ממליצה העצרת לפני כל הממשלות שתעודדנה את לימוד או”ם בבתי־הספר. כעבור 4 ימים מקימה העצרת את הועדה לחוק בינלאומי, כדי לקדם את התפתחות החוק הבינלאומי ואת העלאתו על הכתב. אותה העצרת מאשרת ביום ה־29 בנובמבר את התכנית של הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל.

שנת 1948 מתחילה אף היא, כשנה שקדמה לה, בסימן של סכסוכים בין המדינות: הפעם – בתלונת הודו לפני מועצת הבטחון על פאקיסטאן שפלשה, לדבריה, לתוך קאשמיר. סכסוך בינלאומי אחר כבר עלה לפני כן, אותו חודש. על דרך הפתרון כאשר – בסיוע או“ם – הגיעו משלחות הולאנד ואינדונזיה להסכם בדבר שביתת נשק וכדבר עיקרים מדיניים שלפיהם יכלכלו את יחסיהן. פעולה מעשית אחרת, שנעשתה תוך אותו פרק־הזמן, בוצעה בועידת או”ם לעניני חופש מודיעין והסברה, שנתכנסה בג’ניבה בחדשים מארס ואפריל והכינה שלוש אמנות בינלאומיות על נושא זה. בינתיים היו ידי מועצת הבטחון מלאות עבודה. לפי הצעת צ’ילי פותחת המועצה בדיונים על התפתחות המצב שנתהווה בצ’כוסלובאקיה אחרי תמורת השלטון שם – בדיונים שלא הביאו לידי שום תוצאה מעשית. ב־21 באפריל ממליצה מועצת הבטחון על הדרכים ליישוב הסכסוך שבין הודו ופאקיסטאן ומשגרת משלחת לקאשמיר. לפני כן, ב־16 באפריל, מתכנסת העצרת למושב מיוחד, לפי בקשת מועצת הבטחון, כדי להמשיך את העיון בעתיד הממשל בארץ ישראל. מושב זה נמשך עד ה־14 במאי הוא יום הכרזת המדינה. בינתיים, ביום 10 במאי, מתקיימות בקוריאה הדרומית בחירות כלליות בהשגחתה של משלחת או“ם. עניני ארץ־ישראל מוסיפים להעסיק את או”ם. ב־20 במאי מתמנה הרוזן ברנאדוט, המנוח, מתווך מטעם או"ם. ב־9 ביוני מודיע המתווך למועצת הבטחון. שהשיג את הסכמת כל הצדדים להצעתו בדבר הפסקת אש בחזיתות ארץ־ישראל, החל מיום ה־11 של אותו חודש.

פרשת הסכסוכים שבין המעצמות משתקפת בתקופה זו בפסק־דין, שהוציא בית־הדין הבינלאומי לצדק. בית־הדין מחווה את דעתו, שאין זכות למדינה חברה באו“ם להצביע בשאלת קבלתן של חברות חדשות שלא על סמך טעמים הכלולים במגילה. הרקע של החלטה זו הוא בעובדה, המתמידה מאז ועד היום, שמדינות רבות, אשר הגישו את מועמדותן להתקבל לאו”ם, לא נתקבלו כחברות בגלל התנגדות אחד המחנות היריבים או משנהו.

אותו זמן נמשכת, כרגיל, גם העבודה המעשית של המוסדות המיוחדים. ב־7 באפריל הוקם האירגון הבינלאומי לבריאות, ובחדשים יוני ויולי מתכנסת אספתו הכללית בג’ניבה. ב־6 ביולי מאשר אירגון־העבודה הבינלאומי אמנה בינלאומית, המבטיחה את זכויות העובדים והמעבידים להתאגד באיגודים מקצועיים. כן מאשר האירגון אמנה בינלאומית, שלפיה מתחייבות המדינות החותמות עליה לקיים לשכות־עבודה כלליות חנם.

עניני ארץ ישראל עולים שוב על סדר־היום של עבודת או“ם ב־15 ביולי, כאשר זו הפעם הראשונה בקורות או”ם מסתמכת המועצה על הפרק השביעי של המגילה, הוא פרק העונשין, בהצהירה שהפרת ההפוגה מכל צד שהוא תיחשב להפרת השלום הבינלאומי. כשבוע ימים לפני כן פנתה המועצה לשני הצדדים הלוחמים שיסכימו להארכת ההפוגה.

תקדים אחר בעבודות או“ם נקבע תוך אותו חודש בתחום־פעולה אחר: שווייצאריה אישרה את התקנון של בית־הדין הבינלאומי לצדק; וכך, בפעם הראשונה, נצטרפה לבית־דין זה מדינה שאינה חברה באו”ם.

בענין המוסדות המיוחדים נמשכת ההתקדמות כל אותם הימים. ב־20 באוגוסט מוקם האירגון הבינלאומי לעניני פליטים; כן נמשכת פעולתם של יתר המוסדות הללו בשטחי־הפעולה המיוחדים להם (עניני עבודה ותעסוקה, סעד לילדים, מלחמה בסמים משכרים, הסדרת השידורים בגלים קצרים ועוד). נמשכים גם מאמצי העצרת להפיג את מתיחות היחסים שבין המעצמות הגדולות. ב־3 בנובמבר פונה העצרת בקריאה למעצמות הגדולות שיכפילו את מאמציהן, כדי להבטיח בהקדם האפשרי את חתימתם של חוזי השלום. למחרת מטילה העצרת על הועדה לאנרגיה האטומית להמשיך את עבודתה ומבקשת מאת המעצמות הגדולות המיוצגות בה, וכן מקאנאדה, שתוועצנה זו בזו כדי למצוא בסיס לפיקוח בינלאומי על האנרגיה האטומית. גם עניני הנשק הרגיל מעסיקים את העצרת, הממליצה לפני מועצת הבטחון שתמשיך בבירורים לשם צימצום הכוחות המזוינים.

בענינים המדיניים חוזרת העצרת על המלצתה הקודמת, הקוראת ליוון ולשלוש שכנותיה הצפוניות לשתף פעולה זו עם זו, כדי ליישב את סכסוכן בדרכי שלום; והיא מחדשת את הועדה המיוחדת של או"ם לעניני הבאלקאן. כמו כן ממליצה העצרת שמועצת הנאמנות תגביר את מאמציה להרחבת שרותי החנוך בארצות של נאמנות. בענין ארץ־ישראל מאשרת העצרת תכנית סיוע לפליטי המלחמה בסכום של 29.500.000 דולר; והיא מקימה, ב־11 בדצמבר. את הועדה המפשרת, הממשיכה במאמציה עד כה ללא הצלחה יתירה.

אחד מתחומי־הפעולה, שבהם מגיעה העצרת במושבה זה לתוצאות מרחיקות לכת, הוא הבטחת זכויות האדם. ב־9 בדצמבר מאשרת העצרת פה אחד את האמנה הבינלאומית על הענשת הפשע של רצח עמים – ג’נוסייד, בקבעה ע“י כך תקדים וחידוש רב־ערך בחוק הפלילי הבינלאומי. למחרת מאשרת העצרת את ההכרזה לכל באי עולם על זכויות האדם. האמנה בענין הג’נוסייד נכנסה לתקפה ביום 12 בינואר 1951 – 90 יום אחרי שאושרה ע”י 20 מדינות, ובכללן ישראל. ביום היכנסה לתקפה כבר נשאה האמנה את חתימות אישוריהן של 27 מדינות (4 מהן – תוך הסתייגויות), אולם רק אחת מהן – צרפת – נמנית בין המעצמות הגדולות.

באותו המושב של סוף 1948 ממלאת העצרת את ידי המזכיר הכללי טריגווה לי לספק למדינות־החברות, לפי בקשתן, שרותים מסוימים כדי לסייע לפיתוחן הכלכלי.

עניני הסכסוכים הבינלאומיים ממשיכים להעסיק את העצרת גם במושב זה. ב־12 בדצמבר מאשרת העצרת את הממשלה, שהוקמה בקוריאה הדרומית. וממנה ועדה חדשה לקוריאה, כדי לסייע לקימומה. גם מועצת הבטחון, המתכנסת למושב־חרום מיוחד ב־19 בדצמבר לפי דרישת ארצות־הברית, מטפלת באופן דחוף בסכסוכים שהחריפו באינדונזיה עם התחדשות הקרבות. המועצה פונה אל שני הצדדים בקריאה להפסיק את הקרבות מיד, והפעם נושאת פעולתה פרי.

שנת 1949 נפתחת בסידרה של שביתות־נשק, שמאמצי או“ם הביאו אליהן. ב־1 בינואר נותנות ממשלות הודו ופאקיסטאן פקודה על הפסקת־האש בקאשמיר. בסוף אותו חודש מצווה מועצת הבטחון על הפסקת כל פעולות־איבה באינדונזיה ומעבדת תכנית להעברת הריבונות על אותה הארץ מידי ההולאנדים אל האינדונזים. ההסכם הסופי בנידון זה הושג בין הולאנד ואינדונזיה ב־7 במאי. ב־24 בפברואר נחתם ההסכם הראשון על שביתת הנשק בארץ־ישראל: בין ישראל ומצרים. ב־23 במארס נחתם הסכם דומה בין ישראל והלבנון, ב־3 באפריל בין ישראל וממלכת הירדן ולבסוף, ב־23 ביולי, בין ישראל וסוריה. כבר בראשית השנה, ב־31 במארס, פורקה אונרר”א – סוכנות או“ם לעניני סיוע ושיקום לקרבנות המלחמה – והמשך עבודותיה נמסר לסוכנויות מיוחדות אחרות. באותו האביב, ב־9 באפריל, הוציא בית־הדין הבינלאומי את פסק־הדין שלו בדבר תעלת קורפו, שבו הורשעה אלבאניה ונתחייבה בתשלום פיצויים לבריטאניה. אותה שעה עוסקת העצרת שוב בענינים המדיניים העומדים ברומו של עולם – תוצאות המחלוקת שבין המעצמות הגדולות. ב־14 באפריל מאשרת העצרת החלטה בדבר נוהל ההצבעה במועצת הבטחון: היא ממליצה שהתקנה בדבר אחדות הדעות שבין המעצמות הגדולות (זכות הוויטו) לא תחול אלא על ענינים עיקריים ביותר; וכן היא עורכת רשימה של 34 נושאים, אשר לפי המלצתה יש לדון עליהם במסגרת של עניני נוהל שאינם טעונים הסכמה פה־אחד מצד החברות הקבועות במועצה, הן המעצמות הגדולות. כעבור שבועיים ממליצה העצרת על נוהל מסוים העשוי, לדעתה, לסייע ליישוב סכסוכים בינלאומיים; ובכלל זה על עריכת רשימת אישים מבני כל האומות, שאפשר יהיה להשתמש בשרותם כדי לעקוב אחרי מצבים מסוכנים ולתווך בין היריבים. כעבור יומיים מביעה העצרת את חרדתה נוכח ההאשמות, שהובאו (ע"י המעצמות המערביות) נגד בולגאריה והונגאריה הפוגעות, לדבריהן, בזכויות־היסוד של האדם. אבל עיקר הפעולה של או”ם בשטח זה של הניגודים בין המעצמות הגדולות מתנהלת אותה שעה מחוץ למסגרת של הפעולות הרשמיות; ברם היא נתאפשרה הודות לכך שנציגי כל המעצמות נתכנסו במקום אחד, מקום מושבה של העצרת, בנוכחותם של נציגי מדינות אחרות ובמסגרת או“ם, ועשו כמיטב יכולתם ליישב את הסכסוך הבינלאומי החריף והמסוכן ביותר של אותם הימים: הלא הוא ההסגר על ברלין. ב־4 במאי הושג הסכם בין ארבע המעצמות (ברית־המועצות, ארצות־הברית, בריטאניה וצרפת) בדבר הסרת ההסגר, וההסכם בוצע ביום ה־12 באותו חודש. אותה שעה, ביום 11 במאי, מסתיים השלב העיקרי של הטיפול בענין ארץ־ישראל, במידה שאו”ם נגע בדבר, ע“י קבלת ישראל כחברה באו”ם. כך עלה מספר המדינות החברות בו ל־59. עם קבלתה של אינדונזיה לאומות המאוחדות, ב־29 בספטמבר 1950, הגיע מספר המדינות־החברות ל־60.

שלושה ימים אחרי קבלת ישראל לאו“ם, ב־14 במאי, עושה העצרת מאמץ לשם פתרון בעיות בינלאומיות אחדות. היא מזמינה את ממשלות הודו, פאקיסטאן ודרום אפריקה שתקיימנה ועידת שולחן עגול, כדי ליישב את השאלה שעוררו הודו ופאקיסטאן בתלונתן על הפליית בני ארצותיהם ע”י ממשלת דרום־אפריקה.

כבכל שנה. כן גם בשנה ההיא (1949) נמשכת פעולתן של הסוכנויות המיוחדות של או"ם. בחדשים יוני ויולי מתכנסת בג’ניבה הועידה הכללית של האירגון הבינלאומי לעבודה ומאשרת שלוש אמנות בינלאומיות, שביצוען עשוי לשפר את תנאי העבודה של העובדים (כגון הבטחת זכויות ההתאגדות באיגודים מקצועיים, ועוד). בסוף הקיץ ובראשית הסתיו מתקיימות כמה ועידות בינלאומיות במסגרת של פעולות הסוכנויות המיוחדות: ועידה לשימור האוצרות הטבעיים וניצולם; ועידה לשמירת הטבע; ועידה בענין התחבורה בדרכים, המכינה אמנה בינלאומית חדשה בנושא זה.

לקראת כינוסה של העצרת ממליצה מועצת או“ם לענינים כלכליים וסוציאליים על תכנית של סיוע טכני לארצות הזקוקות לפיתוח. פעולה אחרת, שנעשתה בערב כינוס העצרת – הפעם בתחום המדיני – היתה החלטת מועצת הבטחון מיום 11 באוגוסט, כי ההסכמים לשביתת הנשק בין ישראל ומדינות ערב באים במקום החלטותיה הקודמות של העצרת בדבר הפסקת האש; בתוקף אותה ההחלטה נסתיים תפקידו של מ”מ המתווך ד"ר ראלף באנץ'.

אחת ההחלטות הראשונות, שמקבלת העצרת במושבה השנתי הרגיל אותה שנה. היא בענין קוריאה: ביום 21 באוקטובר מחליטה העצרת ברוב דעות להמשיך את פעולתה וקיומה של ועדת או“ם לעניני קוריאה. למחרת פונה העצרת אל בית־הדין הבינלאומי בבקשה לחוות את דעתו, אם אמנם הפרו בולגאריה, הונגאריה ורומאניה את התחייבויותיהן, לפי חוזי השלום, בפגען בזכויות הפרט. פסק הדין ניתן ב־30 במארס 1950, ובו מחייב בית־הדין הבינלאומי את שלוש הארצות הללו לקיים את ההתחייבויות הנ”ל.

שוב בשטח הסכסוכים שבין המעצמות הגדולות הושגה באותם הימים התקדמות מסוימת כתוצאה מפעולותיה הקודמות של העצרת: ביום 31 באוקטובר מודיע יו“ר מועצת הבטחון כי חמש המעצמות, שהן חברות־קבע במועצה, הסכימו על נוהל שלפיו תוועצנה הללו זו בזו לפני שיועמדו להצבעה ענינים חשובים. באותו תחום הענינים, של סכסוכים שבין ה”גדולים“, מחליטה העצרת על המשך קיומה של “העצרת הקטנה” – הפעם לזמן בלתי מוגבל, וגם הפעם בניגוד לדעת ברית המועצות ובעלות בריתה; וכן שוב בניגוד לדעת המזרח, מצהירה העצרת שהיא רואה איום על השלום במתן העזרה לפארטיזאנים היווניים ע”י שלוש שכנותיה הצפוניות של יוון.

בענינים, שאינם בעלי אופי מדיני מובהק, נמשכות בימי העצרת פעולות בהיקף רחב. בימי מושב העצרת מתכנסים בלייק סאקסס חמשה מומחים מבני ארצות שונות ועורכים תכנית לפעולה בקנה־מידה ארצי ובינלאומי להבטחת משטר של תעסוקה מלאה לעולם כולו. העצרת מאשרת את פעולת המזכיר הכללי של או“ם שכינס את ההתיעצות הזאת. ב־15 בנובמבר מאשרת העצרת כמה החלטות שכוונתן לשפר תנאי חייהם של תושבי הארצות, הנתונות במשטר הנאמנות, ולסייע להתקדמותם החברתית. בין השאר ממליצה העצרת על איסור נשואי ילדים בארצות אלו. למחרת, ב־16 בנובמבר, מאשרת העצרת תכנית פעולה בקנה־מידה עולמי לסיוע טכני למדינות הזקוקות לפיתוח, בהתאם להמלצותיה של מועצת או”ם לענינים כלכליים וסוציאליים.

בעיה מדינית חשובה, שעמדה להחלטת העצרת באותם הימים, היתה עתידן של מושבות־איטליה לשעבר. בתוקף ההסכם בין המעצמות הגדולות צריכה היתה שאלה זו להמסר להכרעתה הסופית של העצרת, אם תוך שנה אחת לא הושג הסכם בין בעלות הברית. מאחר שלא הושג אותו הסכם – נמסר לעצרת, זו הפעם הראשונה, התפקיד לא רק להמליץ אלא לקבל החלטות מחייבות לכל. העצרת מחליטה להעניק עצמאות ללוב לא יאוחר מאשר ב־1 בינואר 1952 (כעבור כמה ימים ממנה היא נציב עליון ללוב, שתפקידו להדריך את המדינה החדשה בפעולתה לעצמאות); כן מחליטה העצרת להקים ועדה של חמשה חברים, כדי לברר את מאווייהם של תושבי אריתריאה; ואשר לסומאלי האיטאלקית, מחליטה העצרת על משטר־נאמנות איטאלקי לתקופה של עשר שנים, כדי להכין גם ארץ זו לעצמאות מלאה.

ענין ארץ־ישראל לא עמד בתוך דיוני העצרת מעיקרו, אלא העצרת דנה בכמה ענינים שנתעוררו כתוצאה מן התמורה שחלה בארץ. ב־8 בדצמבר מקימה העצרת את הסוכנות לסיוע ולסעד לפליטי המלחמה מארץ־ישראל, ולמחרת היא מאשרת את ההחלטה בדבר בינאום ירושלים – החלטה אשר לא רק היתה בבחינת אות מתה אלא אף עורערה במושב העצרת, שנתקיים כעבור שנה.

עניני היחסים בין המעצמות הגדולות ממשיכים להעסיק את העצרת גם באותם הימים. העצרת קוראת למעצמות הגדולות ולקאנאדה, החברות בועדה לאנרגיה האטומית, שתעשינה את כל אשר בידן להסכים לתכנית משותפת לפיקוח על הנשק האטומי ועל איסור השימוש בו. ב־1 בדצמבר מצהירה העצרת, כי מגילת או“ם כוללת את העיקרים הדרושים להבטחת שלום מאריך ימים, וכי סיבת המתיחות הבינלאומית היא בעובדה שאין נוהגים לפי כל העיקרים הללו. העצרת פונה בקריאה לכל המדינות החברות, ובעיקר למעצמות הגדולות, שתשתפנה פעולה זו עם זו לשם פתרון הבעיות המדיניות. כעבור ימים מספר ממליצה העצרת לפני מועצת הבטחון שתמשיך במאמציה להגשמת פירוק הנשק הרגיל ולהקמת מערכת הבקורת, הכרוכה בביצוע תכנית זו. כעבור יומיים, בשביעי בדצמבר, מחליטה העצרת להעביר ל”עצרת הקטנה" את תלונת סין (הלאומנית) על התערבות ברית־המועצות בעניניה. כל החלטה לא נתקבלה בנדון זה. השנה מסתיימת ביישוב הסופי של הסכסוך באינדונזיה, כשהולאנד מעבירה ב־27 בדצמבר את ריבונותה לממשלה האינדונזית.

שנת 1950 נשאה בחובה את המבחן העיקרי והקשה ביותר לאירגון האו“ם. הלא הוא הסכסוך הגדול: תחילה בענין ייצוגה של סין ואח”כ הסכסוך המזוין במזרח הרחוק, אשר הכשיל למעשה את היזמה שנקט המזכיר הכללי של או"ם במאמציו להביא לידי סיום את “המלחמה הקרה” בין המעצמות הגדולות.

באביב של אותה שנה פורסמו סיכומים בדבר התקדמות נוספת בתחום פעולותיהן של הסוכנויות המיוחדות. ב־23 במארס נכנסת לתקפה האמנה הבינלאומית, שהקימה את האירגון הבינלאומי למטיאורולוגיה. כעבור ימים מספר חותמת עוד מדינה, שאינה מחברות או"ם, על האמנה הבינלאומית המונחת ביסוד בית־הדין הבינלאומי לצדק בהאג: אחרי שווייצריה מצטרפת לבית־דין זה גם נסיכות־ליכטנשטיין הזעירה. לפני כן, באמצע פברואר, מודיע האירגון הבינלאומי לעניני הפליטים, כי מראשית עבודתו (ביולי 1947) ועד סוף שנת 1949 הביא האירגון הזה לידי פתרון בעיותיהם של 758.923 אנשים שחדלו להיות פליטים. בחדשים פברואר ומארס מנסחת ועדה מיוחדת מטעם המועצה לענינים כלכליים וסוציאליים תכנית מפורטת למלחמה בשרידי העבדות בעולם.

הענינים המדיניים מוסיפים להעסיק את מוסדות או“ם. ב־14 במארס מטפלת שוב מועצת הבטחון בסכסוך קאשמיר שבין הודו לפאקיסטאן ומחליטה על מינוי נציג מיוחד, שיסייע לשני הצדדים לפרז את קאשמיר. במשך אותו האביב עושה מר טריגווה לי, המזכיר הכללי של או”ם, את מאמצו הגדול ליישוב המחלוקת החריפה שבין המעצמות הגדולות ולסיום “המלחמה הקרה” ביניהן. אחרי שמר לי מבקר בערי־הבירה של המעצמות הגדולות ונפגש עם ראשי המדינה והשלטון שם, הוא פונה (ביום 6 ביוני 1950) במכתב חוזר אל הממשלות של כל המדינות החברות באו“ם ובו כמה הצעות מעשיות הן בקשר לגוף הענינים והן בקשר לעניני נוהל, העשויים לדעתו להביא לידי שיפור האוירה הבינלאומית. בתוכם הצעת תכנית של עשרים שנה לביסוס השלום בעולם באמצעות או”ם.

יזמה זו של המזכיר הכללי נתקבלה באהדה בחוגים הרחבים של הצבור בכל ארצות העולם, וכן בחוגים הרשמיים ברוב המדינות. אולם לא ארכו הימים ונתברר, כי מהלך־המאורעות בעולם ביטל להלכה ולמעשה – לפחות לפי שעה – את הסיכוי שיזמה זו תישא פרי של ממש.

ב־25 ביוני פורצת המלחמה בקוריאה, וועדת או“ם השוהה שם מצהירה בדו”ח שלה, כי המלחמה פרצה כתוצאה ממעשה תוקפנות, שבוצע ע“י הצפון נגד הדרום. אותו יום מקבלת מועצת הבטחון (בהעדרה של ברית־המועצות המחרימה את המועצה, כשם שהיא מחרימה באותם הימים את יתר המוסדות של או"ם שבהם מיוצגת סין הלאומנית) החלטה הקובעת את עמדת או”ם לימין קוריאה הדרומית. וכך, גם אחרי שברית־המועצות חזרה בה מהחרם שלה, בימי העצרת שנתכנסה ב־1950, שרויות רוב ממשלות העולם, מרצון או שלא מרצון, במצב של מלחמה מצומצמת: תחילה בקוריאה הצפונית ואח"כ אף על אדמת סין, הקשורה בחוזה של הגנה הדדית עם ברית־המועצות.

מבחן זה של או“ם עדיין לא נסתיים, והוא מטיל את מועקתו הקשה על כל פעולותיו של האירגון הבינלאומי, המבותר – כשם שמבותרת האנושות – לשני מחנות בבעיות העיקריות של המדיניות העולמית. המועקה באה לידי ביטוי גם בדו”ח השנתי, שהגיש המזכיר הכללי של או“ם למושב עצרת האומות בסתיו 1950. מר לי מסכם את פעולת או”ם במשך חמש שנות קיומו, והוא כותב בין השאר: “במשך חמש שנותיו הראשונות הוכיח או”ם להלכה ולמעשה את יעילות שיטתו בכמה וכמה תחומים. אף הבחינה השטחית ביותר של מפעל האירגון הזה מגלה שאו“ם הגיע לתוצאות חיוביות ושהעתיד צופן בקרבו אפשרויות עוד יותר מרובות. על אף הקשיים המדיניים היסודיים הצליחו הממשלות של המדינות־החברות באו”ם ליצור ולהפעיל שיטה מסועפת ויעילה של שיתוף־פעולה כל־עולמי בכל אחד מתחומי הפעולה, שבהם מתבטא פעלו של האדם. במקרים, שבהם עדיין אין התוצאות נראות כבעלות היקף רב, יש לזכור כי דוקא בתחום הכלכלי והסוציאלי צריך היה במשך השנים הראשונות לראות את היסודות של הפעולה להבא; עתה מסתיים השלב הראשון של פעולה זו, השלב של הנחת יסודות. יהיה זה בזבוז טראגי להניח לסכסוכים המדיניים שישימו לאל או ישאירו ללא ניצול את היסודות הללו שכבר הונחו – בעוד שהאנושות זקוקה באופן כה דחוף לניצול מתואם של כל מקורות העושר הטבעי, כדי להגיע לרמת חיים גבוהה יותר ולהישגים גדולים יותר בתחום החברתי. אפילו במשך השנה האחרונה, שבה פעלה או“ם בתנאים קשים במיוחד, הצליח האירגון לבצע פעולה רבה, חיובית ומבורכת”.

בקשר לכך מנה המזכיר הכללי ארבע עשרה פעולות שבוצעו ע“י או”ם במשך השנה מיום ה־1 ביולי 1949 עד 30 ביוני 1950, כדלהלן:

א) ההחלטה בדבר הענקת עצמאות ללוב; ב) העברת הריבונות על אינדונזיה מידי הולאנד לאינדונזיה; ג) מאמצי מועצת הבטחון, שהוכתרו בהצלחה ניכרת, בענין המלחמה בין הודו לפאקיסטאן; ד) השמירה על משטר שביתות־הנשק בין ישראל ושכנותיה; ה) קידום התהליך של החזרת תנאי השלום לארצות הבאלקאן, בקשר לסכסוכים שהיו בין יוון לשכנותיה; ו) ההחלטה שקיבלה עצרת או“ם פה אחד בדבר ביצוע התכנית לסיוע כלכלי לארצות הזקוקות לפיתוח, והקצבת 20 מיליון דולאר לביצוע החלק הראשון של תכנית זו; ז) הפעולה שנעשתה במסגרת או”ם לשם שימור אוצרות הטבע בעולם וניצולם; ח) ניסוח ההחלטה של הועדה לזכויות האדם, שהיא הראשונה בסידרת אַמנוֹת בינלאומיות, אשר כוונתן לכלול בחוק הבינלאומי את הזכויות השונות, אשר הוצהר עליהן בהכרזה לכל באי עולם על זכויות האדם; ט) ההתקדמות שהושגה במלחמה בסמים משכרים; י) הקמת סוכנות הסעד ‏ לפליטי המלחמה בארץ־ישראל; י“א) ההחלטה למנות נציג עליון לעניני פליטים אחרי שהאירגון הבינלאומי יסיים את פעולתו ב־1951; י”ב) הרחבת תחומי פעולתה של שיטת הנאמנות של או“ם; י”ג) חוות הדעת של בית־הדין הבינלאומי לצדק, שאישר את העיקרון כי האחריות לדרום מערב אפריקה חלה, בתוקף החוק הבינלאומי, על כלל האומות; י“ד) הגידול הבלתי פוסק בפניות של הממשלות השונות ומוסדות או”ם אל בית־הדין הבינלאומי לצדק בבקשה שיחווה דעתו בעניני־חוק בינלאומיים.

המזכיר הכללי הוסיף כי רשימת ההישגים הללו, שאפשר היה עוד להאריכה בהרבה, מוכיחה את התועלת ואת היעילות שבפעולת או"ם אפילו בימי אותם 12 החדשים שבהם שיתקה “המלחמה הקרה” את מאמציו בשיעור שלא היה כמוהו בכל עת לפני כן.

אותו דו“ח כללי מיום 12 ביולי 1950, הבהיר והנמרץ, סיים ה' טריגווה לי במלים אלו, שכוחן יפה גם היום: “ברגע שאני כותב את הדברים הללו אי־אפשר להצהיר בפה מלא ובאורח רשמי על אמונה בעתיד האומות המאוחדות ובעתיד השלום העולמי; אולם, מצד שני, אי־אפשר גם לאבד את התקוה בהם. אירגון האומות המאוחדות נהנה מתמיכת עמי העולם, ובמסגרת או”ם מתנהלת עבודה חשובה; בגלל שני אלה אין האנשים הנושאים באחריות – בין במסגרת הממשלות של המדינות־החברות ובין במסגרת המזכירות של או”ם – רשאים להסס בהחלטתם הנחושה לעשות את כל האפשרי כדי לשמור, במתכונת או“ם, על האירגון העולמי שנקט עמדה נמרצת נגד המלחמה; וכדי לעשות את או”ם לכלי־שלום וקידמה, אשר עצמתו תלך ותגדל. אם אירגון האומות המאוחדות יוכל לצאת מן המשבר הנוכחי בלא להיפגם וכמנצח, הרי תגדלנה עצמתו והשפעתו לאין ערוך; והעולם יכשר יותר לשלום מאריך ימים מאשר בכל עת שהיא מאז 1945".

האם יוכל או“ם לצאת ממשבר זה “בלא להיפגם וכמנצח”? – את ראשית הדרך למטרה זו ביקש מר טריגווה לי להורות בתכנית בת עשרת הסעיפים שלו. ביניהם הועיד המזכיר הכללי של או”ם מקום חשוב לשאלה ייצוגה של סין, בדרשו למסור את מקומה של סין באו“ם לממשלת סין העממית, השולטת במדינה להלכה ולמעשה. המלצה זו נוגעת אולי בעיקר הענינים יותר מכל המלצה אחרת. שהרי אחת הסיבות העיקריות של רפיונו הנוכחי של או”ם נוכח המחלוקת שבין המעצמות היא בכך, שיחס הכוחות שבו אינו משקף את יחס הכוחות שבעולם. בעוד שכוחותיהם של שני המחנות היריבים נראים כשקולים, הרי לאחד מהם, המערב, 90% ויותר מן הנציגות באו“ם. הבדל זה שבין המציאות המדינית בעולם לבין המציאות בגוף המדיני העליון של העולם גורם בהכרח הן להגברת החיכוכים הבינלאומיים והן לנטילת חלק ניכר מכושרו המעשי של או”ם. משום כך עדיין ניצבת בכל חריפותה אותה השאלה שהציג מר טריגווה לי: האם יוכל או"ם לצאת מהמשבר הנוכחי “בלא להיפגם וכמנצח?”

בפי מזכיר או"ם לא היה מענה לשאלה זו, ואין מענה עליה גם בפי המדינאים המכוונים את מדיניות המעצמות הגדולות, המתווה את פעולות האירגון הבינלאומי. המענה כרוך במענה על שאלה אחרת – מעמיקה, כוללת וחודרת הרבה יותר, הלא היא השאלה: האם תדביק זיקת־הגומלין הרוחנית שבין כל חלקי האנושות את זיקת־הגומלין החמרית שביניהן? בגלל פיגור ההתפתחות הרוחנית של האדם לעומת התפתחותו החמרית עוברת האנושות דרך סידרה של משברים, שסכנת כליה צפונה בהם. יתכן כי התשובה השלמה והסופית על השאלה, שהועמדה כאן לא תנתן לעולם. מאז קיים האדם, קיים בקרב האנושות מאבק בלתי פוסק, מאבק המאפיין כל חי. הבעיה המדינית עלולה להיות בעיה נצחית, ויתכן שאינה עשויה להגיע לפתרונה וחיסולה אלא בבית העלמין. אולם, במסגרת מעשית יותר, אין פירוש הדבר כי המחלוקת הבינלאומית הקיימת חייבת מטבע הדברים להימשך כצורתה המסוכנת הנוכחית. יתכן שכמו במקרים רבים בעבר כן גם הפעם אפשר יהיה למצוא דרך מעשית, כדי לפשר בין תפיסות־העולם השונות והאינטרסים השונים ולגשר על פניהם במידה שתספיק למניעתה של מלחמה בקנה־מידה עולמי. במקרה זה, אם אמנם יושג הדבר, הרי הוא יושג אך ורק הודות לקיומו של אירגון האומות המאוחדות. ובמידה רבה במסגרת פעולותיו.

(האוניברסיטה העברית)

1

זה כמה דורות שהתלות ההדדית, המתהדקת בין אומות העולם בשטחי הכלכלה והחברה, התחילה כורה תהום בין הממשיות והצרכים מזה ובין עצמאותה הפורמלית של המדינה הריבונית מזה. המדינה כיחידה התחומה בגבולותיה חדלה זה כבר לשמש משענת מספיקה להסדרתן של בעיות יומיומיות, המשתרעות אל מעבר לגבולותיה. פה ושם התחילו מסתמנים הגשרים הראשונים, שאומות העולם ביקשו לבנות מעל לתהום הזאת. ככל שהקדים לגמול הצורך בהסדר בינלאומי, כן חשו החיים הבינלאומיים להביאו במידת־מה על סיפוקו. למשל, כבר בראשית המאה השש עשרה התחילה פועמת ההכרה בצורך להסדיר בדרך בינלאומית מעמדתם של נהרות “בינלאומיים”, כלומר נהרות שמימיהם זורמים מעבר לגבולה של מדינה אחת. לימים מצאה הכרה זו ביטוי הולם יותר בקונגרס־ווינה משנת 1815, ומאז חזרה הבעיה והעסיקה את מדינות העולם לא אחת.

ריקמת ההדדיות הלכה ועבתה במאה הי"ט. הוקמו אירגונים בינלאומיים – חלקם בין מדינות, חלקם בין קבוצות פרטיות וחלקם מעורבים – אשר עסקו בנושאים מנושאים שונים. כל מכון, או מוסד, הגביל עצמו למטרה אשר לשמה נועד. לא היתה בנמצא יתד מרכזית לתלות עליה את הזיקות הנפרדות ולהפכן על ידיה למנוף אדיר־כוח של עבודת גומלין, וכך נפרט לפרוטות קטנות הצורך של המדינות בשיתוף פעולה. חוסר־פיקוח ותיאום מגבוה אף גרר אחריו כפילות המאמץ ובזבוז הון ואון (מידה זו של אלרכוז מסתברת בחלקה מתוך העובדה שחלק ניכר של שיתוף־הפעולה הבינלאומי בכל דור יש לזקוף לזכותם על יחידים, “משוגעים לדבר אחד”. לעתים קרובות אין ההתארגנות הבינלאומית אלא יורשת המאמצים הפרטיים האלה).

עם כינונו של חבר־הלאומים הקיץ הקץ על פיזור מופרז זה. סעיף 24 לספר־הברית של חבה"ל הורה, כי מוסדות בינלאומיים מעין אלה יושמו תחת הנהגתו של החבר. הכוונה היתה בין השאר למוסדות אלה: המשרד ההידרוגראפי הבינלאומי; הנציבות הבינלאומית לטיס; המשרד הבינלאומי לפליטים של נאנסן.

יתר על כן, חבה“ל חתם ביזמת עצמו על אמנוֹת עם ממשלות שונות, שהקימו את המוסדות הבאים: המוסד הבינלאומי לשיתוף־פעולה רוחני; המוסד הבינלאומי לאיחודו של המשפט הפרטי; המוסד הבינלאומי לסרטים חינוכיים; המוסד הבינלאומי לחקר הצרעת. כמו כן, כל עוד נתקיים חבה”ל. פעלו במסגרת מזכירותו הכללית מחלקות שעסקו בבעיות כלכליות, כספיות, תחבורתיות; בבעיות של בריאות. סמים משכרים ועוד (להלן נראה כי התפקידים והסמכויות, שהיו לחבה"ל בשטחים הנזכרים, הועברו בעיקרם לרשותו של אירגון האומות המאוחדות אחרי היווסדו).

2

בשנים האחרונות נוסף לשיתוף־הפעולה ה“פונקציונאלי” (מכנים אותו בתואר זה, כדי להבדיל בינו ובין שיתוף־הפעולה המדיני, כלומר העוסק ביחסים של כוח ובשאלות בטחון) עוקץ חדש: פשטה ההכרה כי יש בו צורך לא רק לגופו אלא גם לשם השכנת שלום בעולם. אומות העולם גילו, כי לעתים נוח ואפשר לשתף פעולה ע“י טכנאים העוסקים במקצועם במקום שדיפלומאטים, הפועלים לנוגה זרקורי הפירסומת ונתונים לשבטה של בקורת חמומה בארצם, אינם מסוגלים לחרוג ממעגל המלל ההרסני. גם נתגלה כי עמים נוטים להטות שכם להשגתן של מטרות מוחשיות וקרובות בשטחי הכלכלה והחברה אף בשעה שמעצורים אדירים – היסטוריים, פסיכולוגיים – מונעים בעדם מלוותר על איבתם ההדדית שמקדמת דנא (למשל, לפני זמן לא רב, אחרי שנסיונות הפישור מטעם או“ם בין ישראל ומדינות־ערב הגיעו לנקודת־קפאון, נעשה נסיון להמס את הקרח בעקיפין, ע”י מינוי ועדת־סקר כלכלית). זאת אף זאת: מתן יד להרמת משא משותף מביא לידי קירוב־הלבבות. העבודה היומיומית בצוותא עשויה לשמש אולפן בהלכות־ סובלנות והתחשבות בזולת. גם עמים, אשר מסיבות שונות אינם מוכנים לשיתוף פעולה מדיני, עשויים להסכים לעבודת־גומלין פונקציונאלית. בידוע שארצות הברית לא הצטרפו לחבה”ל, אך על אף זאת שיתפו פעולה עם רוב חברות חבה"ל במסגרת אירגון העבודה הבינלאומי (אמנם לאחרונה נתגלתה גם תופעה הפוכה: ברית המועצות, שהיא חברה באו"ם, איננה חברה ברוב הסוכנויות המיוחדות).

האמנה האטלאנטית (1941) הדגישה את שיתוף הפעולה בין האומות בשטחי הכלכלה והחברה לשם הבטחת רמת־חיים משופרת לאדם העובד, ייצוב כלכלי ובטחון סוציאלי. בהצעות המוקדמות להקמת אירגון האומות המאוחדות (הצעות דומבארטון אואקס, 1944) הוצהר, כי שומה יהיה על האירגון הבינלאומי, העתיד לקום, לסייע לפתרון בעיות בינלאומיות כלכליות, חברתיות והומאניטריות, וכן לטפח יחס של כבוד כלפי זכויות האדם והחרויות היסודיות. ההצעות אף הוסיפו, כי מן הראוי ששטחי־עבודה אלה יימצאו בתחומה של מועצה מיוחדת וקבועה של או“ם (שלא כמו בחבה"ל), שתהא שניה במעלה לעצרת. ברם הועידה המכרעת של האומות המאוחדות. שנתכנסה בסאן־פראנציסקו בשנת 1945, עוד הוסיפה נופך חשיבות לעבודה הכלכלית והחברתית בהחליטה שהמועצה הכלכלית־הסוציאלית (Ecosoc Economic and Social Council) של או”ם תהיה אחד הגופים הראשיים (principal organs) של האירגון, ולא גוף משני.

3

כיום מתרכז שיתוף־הפעולה הכלכלי והחברתי בעיקר באו"ם וסביבו.

באו“ם כיצד? – בעיקר במסגרת המועצה הכלכלית־הסוציאלית, על ועדותיה וגופי־העזר שלה, וכן במחלקות אחדות של מזכירות או”ם – ותמיד מתוך כפיפות לעליונותה של העצרת.

סביבו כיצד? – ב“סוכנויות המיוחדות” (Specialized Agencies) שמבחינה משפטית ופורמלית יש להן קיום נפרד, ועם זה – בתוקף הסכמים דו־צדדיים – נתונות הן לפיקוחו ולתיאומו של או"ם, כפי שיוסבר להלן (5 §).

אך לא למותר יהיה להזכיר. כי נמשך שיתוף־פעולה בינלאומי גם מחוץ למסגרת או“ם ואף שלא באמצעות הסוכנויות המיוחדות. למשל, “משרד האיגוד הבינלאומי להגנת יצירות ספרותיות ואמנותיות”, הניתן למרותה הנעלה של ממשלת הברית השווייצית, או – דוגמה חדישה – המועצה הפועלת לפי הסכם־החיטה הבינלאומי. שאינם “סוכנויות מיוחדות” במסגרת או”ם. כמו כן קיימות אמנות בינלאומיות רבות להסדר ענינים כלכליים או חברתיים, המוסרות את ביצוע הוראותיהן לממשלות הנוגעות בדבר ואינן מקיימות מוסד מיוחד להפעלת האמנה.

4

למועצה הכלכלית־הסוציאלית 18 חברים (“חבר” = מדינה שהיא חברת המועצה), אשר 6 מהם נבחרים כל שנה לתקופה של שלוש שנים ע"י העצרת. שלא כבמועצת־הבטחון, אין במועצה הכלכלית־הסוציאלית זכות וויטו, והחלטותיה מתקבלות לפי רוב דעות פשוט של החברים הנוכחים ונוטלים חלק בהצבעה.

המועצה הרכיבה כמה נציבויות פונקציונאליות וכן נציבויות כלכליות אזוריות:

א. נציבויות פונקציונאליות – (1) נציבות לכלכלה ולתעסוקה. עיקר מאמציה בתחום מניעת זעזועים כלכליים וטיפוח תעסוקה מלאה. (2) נציבות לתחבורה ולקומוניקציות. בין השאר, משיאה נציבות זו עצות למועצה בדבר תיאום פעולותיהן של הסוכנויות המיוחדות, העובדות בשטח זה. (3) נציבות פיסקאלית. היא עוסקת בבעיות־כספים צבוריות, למשל: מניעת הטלת מסים כפולים על מקור הכנסה אחד מטעם שתי מדינות או יותר. (4) נציבות סטאטיסטית. היא עוסקת בשפורן של שיטות סטאטיסטיות – הן ע“י המדינות־החברות באו”ם והן ע“י אירגון האו”ם עצמו והסוכנויות המיוחדות – שתכליתן לצייד את העולם בבבואה עובדתית נאמנה של המתרחש בו. (5) נציבות לבעיות האוכלוסין. היא עוסקת, בין השאר, בפרשת קשרי־הגומלין שבין גורמים דמוגראפיים ובין גורמים כלכליים וחברתיים, ובכלל זה עניני הגירה וכן ריבוי או צמצום האוכלוסיה. (6) נציבות סוציאלית. עוסקת במיוחד בבעיות סוציאליות שאינן בתחום שיפוטה של סוכנות מיוחדת כלשהי, למשל: בעיות הנוער. (7) נציבות לזכויות האדם. היא עוסקת במיוחד במגילה הבינלאומית של זכויות האדם, בהגנת מיעוטים, במניעת הפליות גזעיות, דתיות וכו'. (8) נציבות לבעיות מעמדה של האשה. (9) נציבות לסמים משכרים. נציבות זו מסייעת בידי המועצה לפקח על ביצוען של האמנות הבינלאומיות בדבר סמים משכרים. ובמסגרת הזאת קיבלה עליה תפקידים אחדים שהיו מוטלים בעבר על חבה"ל.

ב. נציבויות כלכליות אזוריות – (1) הנציבות הכלכלית לאירופה. נציבות זו נוסדה בשנת 1947 ומורכבת מחברות־או"ם האירופיות ומארצות־הברית. ייתכן כי תכנית מארשאל העמידתה בצל. תפקידיה העיקריים: לנקוט אמצעים לשיקומה של אירופה, להעלות את רמת פעילותה הכלכלית וכן לטפח את קשרי המסחר בין אירופה ובין יתר חלקי העולם ואף בין אזוריה השונים של אירופה גופה. לשם כך חוקרת הנציבות בעיות כלכליות וטכנולוגיות של מדינות־אירופה המשתתפות בה. אוספת ומפיצה אינפורמאציה סטאטיסטית ואחרת על הנושאים הללו. (2) נציבות כלכלית לאסיה ולמזרח הרחוק. (3) נציבות כלכלית לאמריקה הלאטינית. התפקידים של שתי הנציבויות האחרונות דומים בעיקרם לתפקידי הנציבות הכלכלית לאירופה.

קשיים מדיניים ואחרים מנעו לפי שעה את הקמתה של נציבות כלכלית למזרח הקרוב. אם תוקם, ברי כי לישראל יהיה בה ענין מיוחד.

המועצה פועלת גם באמצעותן של ועדות מתמידות. שמהן נזכיר שתים: אחת נושאת ונותנת עם הסוכנויות המיוחדות (שעליהן ידובר להלן, בסעיפים 5, 6), כדי לשזור יחסי קירבה בינן לבין ארגון או“ם; השניה עוסקת ביחסי המועצה עם אותם האירגונים הבלתי־ממשלתיים, שהוענקה להם זכות ייעוץ לאו”ם.

כן גם קיימים במסגרת או"ם גופים מיוחדים. מאלה נזכיר את הבאים:

(1) המינהל המרכזי המתמיד לעניני אופיום. שמונה חברים בו. הם מתמנים ע“י המועצה הכלכלית־הסוציאלית לתקופה של חמש שנים בהתאם להוראות הכלולות בהסכמים הבינלאומיים משנות 1925 ו־1946. המוסד הזה הוא אירגון בלתי תלוי, אך קשור באו”ם מבחינה אדמיניסטראטיבית.

2) קרן החרום לילדים (Unicef). הקרן נוצרה ע“י עצרת או”ם בסוף 1946, והוטל עליה למסור דינים וחשבונות על פעולתה למועצה הכלכלית־הסוציאלית. הקרן מבוססת על תרומות של ממשלות ויחידים ועל שארית הונה של אונרר“א. היא פעלה למען שפור חייהם של ילדים ואמהות ע”י חלוקת מזון הדרוש לרמת בריאותם, ובדרכים אחרות. עבודתה. מתוך שיתוף עם אירגון־הבריאות הבינלאומי (עליו: להלן, 6 §). בשטח החיסון נגד השחפת ידועה גם בארצנו.

3) ועדת תיאום לחילופי מצרכים בינלאומיים. ועדה זו הכינה תסקיר על הסדר חליפת מיצרכים בינלאומיים (שפורסם ע“י או”ם בשנת 1947) ותסקירים יותר מאוחרים, והיא שוקדת על מניעתה של כפילות בעבודתם של הגופים השונים העוסקים בהיצע ובביקוש של מיצרכים ראשוניים בשוק העולמי.

המועצה נתנה דעתה על הבעיה של הושטת סיוע טכני לאזורים נחשלים. בתוך מזכירות או"ם קיים מעין שרות תיווך, המשגר לחברים הזקוקים לכך מומחים ויועצים טכניים בעלי שם. למשל: מנתחים ואורטופדים לשיקום נכים.

מפעולותיה הרבות של המועצה הכלכלית־הסוציאלית עד כה נזכיר את אלה:

(1) כינוס הועידה הבינלאומית לשמירתם וניצולם של אוצרות הטבע. ועידה זו, שנערכה בלייק סאקסס בקיץ 1949, איפשרה לאנשי מדע מכל חלקי העולם להחליף דעות בשאלת־השאלות: גידולו הבלתי מרוסן של המין האנושי מזה ודלדול אוצרות הטבע מזה.

(2) בשנות 1947 ו־1948, אחרי הכנות מרובות, נתקיימה בהאבאנה שבקובה ועידת האומות המאוחדות על סחר ותעסוקה. הועידה ניסחה סופית את חוקת אירגון הסחר הבינלאומי (להלן, 6 §).

(3) אגב עבודתה של המועצה, הכינה מזכירות או"ם והוציאה לאור דינים וחשבונות על מצבו הכלכלי של העולם בשנות המעבר 8–1945.

(4) באוקטובר 1947 גתכנסה בוואשינגטון ועידה עולמית לשם דיון בשיטות הסטאטיסטיקה. המשרד הסטאטיסטי של או“ם קיבל עליו אחריות להמשך פעולתו הסטאטיסטית של חבה”ל – בין השאר ע"י הוצאת עלון סטאטיסטי חדשי. המועצה גם דרשה הוצאת שנתון סטאטיסטי ושנתון לדמוגראפיה סטאטיסטית, אשר כרכיהם הראשונים כבר הוצאו לאור ב־1949.

(5) ביזמת המועצה נתכנסה בג’ניבה ועידת האומות המאוחדות בשאלות הספנות. הועידה טיפלה בהקמת האירגון הבינממשלתי להתיעצויות בעניני ספנות (להלן, 6 §).

(6) בדומה לכן, נתכנסה בג’ניבה ב־1949 ועידת האומות המאוחדות בשאלות התחבורה היבשתית.

(7) המועצה הכלכלית־הסוציאלית דנה בהצהרה כוללת על זכויות האדם, ולזכותה יש לזקוף את עבודת ההכנה שהביאה לידי קבלת ההצהרה ע“י עצרת או”מ ב־10 בדצמבר 1948. לפי דרישתה של המועצה מוציאה מזכירות או"ם שנתון על זכויות האדם ובו חומר מלוקט בדבר החוק והגוהג בשטח זכויות־האדם היסודיות במרבית ארצות העולם.

(8) ועדת־מישנה של המועצה חקרה את סוגי ההפליה (גזעית וכו') העיקריים בעולם. המועצה אף המליצה לפני אונסקו (להלן, 6 §) שתדון בתכנית להפצת עובדות מדעיות בעניני גזע ומשפטים קדומים, הצמודים להפליה גזעית.

(9) המועצה מינתה ועדת אָד־הוק, לשם הכנת אמנה בדבר איסור הפשע של השמדת עם (Genocide), ואמנם ב־9 בדצמבר 1948 קיבלה עצרת או“ם אמנה בדבר מניעתו והענשתו של פשע השמדת עם. השמדת מיליוני יהודים ע”י גרמניה ההיטלרית במלחמת העולם השניה שימשה דוחף מכריע לפעילות־או"ם הזאת.

(10) המועצה הביאה לידי כינוס ועידה עולמית על חרות האינפורמציה, שנתקיימה בג’ניבה ב־1948. בועידה נדונו בהרחבה בעיות נוקבות של עתונות חפשית ואחראית, של הזכות ללקט ולהפיץ ידיעות ושל הזכות לדרוש העמדת ידיעות כוזבות או מסולפות על אמיתותן.

(11) בפברואר 1946 מינתה המועצה ועדה מיוחדת לשם בחינה מהירה וממצה של בעית הפליטים והעקורים. הדו"ח של הועדה כלל הצעת חוקה לאירגון־פליטים בינלאומי (להלן 6 §).

(12) באוגוסט 1948 נתנה המועצה את דעתה על הקשיים המשפטיים, המתעוררים מהיעלמם של קרבנות המלחמה והרדיפות, אשר מותם מוטל בספק. נעשתה עבודת־הכנה טכנית, ובדצמבר 1949 החליטה עצרת או“ם לכנס ועידה בינלאומית. הועידה נתקיימה בלייק סאקסס במארס ובאפריל 1950. בעקבות דיוניה קבעה הועידה את נוסח ה”אמנה בדבר הצהרה על מותם של נעדרים".

(13) באוגוסט 1948 החליטה המועצה להזקיק עצמה לשאלות סוציאליות של המשפחה והנוער. המועצה גם דאגה לכך שתפקידי חבה“ל במניעת המסחר בנשים ובילדים יועברו לאו”ם. הפרטיכלים הפורמליים, הדרושים לביצוע העברה זו, אושרו ע“י עצרת או”ם ב־20 באוקטובר 1947.

(14) ביוני 1946 נתנה המועצה את דעתה על ביקוש דרכים בינלאומיות להדברת העבריינות. אחרי כן כונסו קבוצות בינלאומיות של מומחים למניעת העבריינות וטיפול בעבריינים, ונעשתה עבודת־הכנה נוספת.

(15) ביזמת המועצה כונסו מומחים, כדי לדון בשאלות שיכון ותיכנון ערים באזורים מיוחדים.

(16) נוסף על קרן החרום לילדים (Unicef), שהוכרזה לעיל, אישרה המועצה ב־1947 אוסף כספים מאישים ואירגונים בלתי ממשלתיים (Unac). בארצות רבות נאספו סכומים כדי שיעור שכר עבודתו היומית של התורם.

(17) המועצה כינסה ועידה בינלאומית לבריאות, שנתקיימה בניו־יורק בקיץ 1946 וקבעה חוקה לאירגון־הבריאות הבינלאומי (להלן 6 §).

(18) נוסף על פעולותיה הנזכרות לעיל בשטח הסמים המשכרים, אישרה המועצה באוגוסט 1948 פירסום עלון מיוחד לבעיות האלה, אשר החל לצאת באוקטובר 1949.

ועדיין לא מנינו את כל פעולותיה של המועצה הכלכלית־הסוציאלית. השקידה על ענינים רבים ושונים בעת ובעונה אחת גרמה לסרבול ולהאטת הקצב והניעה מבקרים להציע שלהבא תיקבענה דרגות בכורה – בהתאם לחשיבות הענין ולדחיפותו.

5

אמרנו לעיל (3 §) כי כיום מתרכז שיתוף הפעולה הכלכלי והחברתי בעיקר באו"ם וסביבו. ראינו כיצד מבוצעת המשימה באו"ם. ועתה נעבור לתיאור הפעולות סביבו.

אירגונים מיוחדים במספר ניכר הוקמו עוד לפני כינונו של או“ם ופעלו בשטח הבינלאומי: אירגון־העבודה הבינלאומי, המוסד הבינלאומי לחקלאות ורבים אחרים. אחרי הקמתו של או”ם הוטל על המועצה הכלכלית־הסוציאלית להקים מוסדות בינלאומיים חדשים כל אימת שיתברר לה הצורך בהם. המוסדות הללו – גם הקודמים לאו“ם וגם אותם שלא קדמו לו אלא הוקמו אחרי כינונו וביזמתו – הם עצמאיים מבחינה משפטית, יש להם אישיות משפטית נפרדת ואירגון נפרד. ברם, מגילת או”ם צופה לקראת תיאום פעולותיהם של המוסדות האלה במסגרת אחת ולפיקוח־מה עליהם מטעם או“ם. תפקידי תיאום ופיקוח נפלו בחלקה של המועצה הכלכלית־הסוציאלית, וכפי שכבר הזכרנו לעיל (4 §) הקימה המועצה ועדה מיוחדת לשם משא ומתן עם המוסדות האלה. מסגרת התיאום והפיקוח מטעם או”ם לגבי כל מוסד בינלאומי מוצאת את ביטויה בהסכם מיוחד, הנערך בין המועצה הכלכלית־הסוציאלית ובין המוסד. אותם המוסדות, אשר הובאו בדרך זו לידי זיקה לאו"ם, נקראים במגילה בשם “סוכנויות מיוחדות”.

מידת הפקוח על הסוכנויות המיוחדות אינה שווה. בעוד שההסכמים עם אירגון־העבודה הבינלאומי, אירגון המזון והחקלאות, האירגון הבינלאומי לטיס אזרחי, אונסקו ואירגון הבריאות העולמי (על המוסדות האלה והבאים: להלן 6 §), קובעים תיאום הדוק ומפורט, הרי ההסכמים עם איגוד הדואר הכולל ואגוד־הטלקומוניקציות הבינלאומי מסתפקים בהוראות כלליות. הבאנק הבינלאומי לשיקום ופיתוח, וקרן המטבע הבינלאומית, זכו למידת האוטונומיה הרחבה ביותר, וזיקתן לאירגון או"ם רופפת למדי.

בדרך כלל יש לכל סוכנות־מיוחדת אורגן עליון. המתכנס כרגיל אחת לשנה והמורכב מכל המדינות־חברות. המוסד הזה מתווה את קווי־הפעולה הרחבים. העבודה השוטפת מוטלת על המזכירות או המשרד, שעומד בראשו מזכיר כללי או מנהל כללי (הכינויים “מזכיר כללי”, “מנהל כללי”, “מזכירות”, “משרד” וכיוצא באלה משתנים ממוסד למוסד וחשיבותם פחותה). עליו להקנות לעבודתה של הסוכנות המיוחדת את הרציפות הדרושה. המשרד עוסק הן בביצוע והן בעבודת־ההכנה והדיפתור בקשר לכינוסו של המוסד העליון. באמצע, בין האורגן העליון ובין המזכירות הקבועה, עומד גוף־ביניים (גם כינוייו משתנים: “מועצה”, “חבר מנהלים” וכו'), המפקח על עבודתה של המזכירות וממלא את מקום האורגן העליון בפרקי־הזמן שבין התכנסויותיו.

תמונת־מיבנה מופשטת זו אינה חופפת בדיוק אף אחת מהסוכנויות המיוחדות, אך מציירת בדרך־הכללה את שלד המיבנה המקובל בכולן.

6

ואלה הסוכנויות המיוחדות:

1) אירגון העבודה הבינלאומי (ILO = International Labour Organization). אירגון זה נוסד בשנת 1919, ומלכתחילה היתה חוקתו כלולה באמנוֹת השלום. היא תוקנה אחרי מלחמת־העולם השניה.

מטרתו של האירגון היא לעשות להנצחת השלום ע"י טיפוח צדק חברתי ושפור תנאי־עבודתם וחייהם של העמלים, וכן להביא לידי יציבות כלכלית וסוציאלית. עבודתו מתבטאת בעיקר בעריכת אמנות בינלאומיות. (כגון: אמנה בדבר עבודת לילה במאפיות; אמנה להגבלת שעות העבודה במפעלי תעשיה עד לשמונה ליום וארבעים ושמונה לשבוע, וכו'). האירגון מזקיק עצמו לבעיות־משכורת, שעות עבודה, גיל מינימלי של העובד, מצבם של הספנים, מצבם של עובדי האדמה, תנאי העבודה של נשים וצעירים, פיצויי־עובדים, ביטוח סוציאלי, מנגנון לקביעת שכר מינימאלי, חופשות, תאונות עבודה, בעיות הכרוכות

בהגירה – ביחוד הגירתן של השכבות העמלות.

מספר האמנות בעניני עבודה, שנתקבלו ע"י האירגון עד ספטמבר 1947, הוא 86; ומהן היו באותו התאריך 52 בתוקפן. קו אופייני מיוחד במיבנהו של אירגון־העבודה הבינלאומי ראוי לציון: המוסד העליון שלו (המכונה “ועידה כללית”) מורכב ממשלחות ארציות, שכל אחת מהן כוללת שני נציגים של הממשלה, נציג אחד של המעבידים ונציג אחד של העובדים.

מרכז האירגון הוא בג’ניבה. מדינת ישראל חברה בו.

2) אירגון המזון והחקלאות (FAO = Food and Agriculture Organizaiton). ראשיתו של אירגון זה נעוצה בועידת האומות המאוחדות בשאלות מזון וחקלאות, שנתקיימה בהוט ספרינגס שבמדינת וירג’יניה (ארה"ב) במאי 1943, ביזמתו של הנשיא רוזבלט. ביולי של אותה שנה הוקמה נציבות ביניים לטפל בהכנות, והאירגון נוסד רשמית ב־16 באוקטובר 1945. מטרתו היא להבטיח את השאיפה הזאת (אשר הוזכרה כבר במגילה האטלנטית): שכל יושבי תבל יוכלו לחיות בחופש מפחד וממחסור. הוא עוסק בהעלאת רמת התזונה, וכן בשיפור הייצור והחלוקה של מזון ומוצרים חקלאיים ובשיפור חייהם של האכרים.

האירגון מטפל, בין השאר, בסחף הקרקע, בייעור, בהשקאה, בהשמדת מזיקים, בהדברת מגפות בעלי חיים, בהפצת זרעים מובחרים, וכן גם בצד הכלכלי שבמניעת מחסור מזה ועודפים מזה.

מרכז האירגון בוואשינגטון. מדינת ישראל חברה בו.

3) האירגון לחנוך, מדע ותרבות (UNESCO = United Nations Educational, Scientific and Cultural Organization). ראשיתו של אירגון זה בועידת שרי החנוך של תשע ממדינות־הברית, שנתכנסה בלונדון ב־1942. אחרי שיחות דיפלומטיות כינסה הממשלה הבריטית ועידה בינלאומית בנובמבר 1945, שבה נוסחה חוקת האירגון. האירגון הוקם רשמית ב־4 בנובמבר 1946.

מטרתו של אונסקו משתמעת מתוך המשפט הבא בחוקתו: “…הואיל ושורש המלחמה הוא בנפש האדם, בנפש האדם יש להקים את ביצורי השלום”. הוא חותר לקראת קידום הבטחון הבינלאומי תוך טיפוח עבודת גומלין בין האומות בחנוך, במדע ובתרבות. בין הישגיו המענינים של אונסקו עד כה יש לציין את פרי עבודתם של חבר מלומדים, שנטלו על עצמם להפריך, לאור המדע החדש, את הדעות הקדומות המונחות ביסוד ההפליה הגזעית. מובן שעבודת אונסקו, מעצם טבעה, מצריכה אורך רוח ואינה מיועדת להביא לידי תוצאות נראות לעין בעתיד הקרוב.

מרכזו של האירגון בפאריס. מדינת ישראל היא חברה בו.

4) האירגון הבינלאומי לטיס אזרחי (ICAO = International Civil Aciation Organization)

ראשיתו של אירגון זה בועידה הבינלאומית לטיס אזרחי, שנערכה בשיקאגו בסוף 1944. האירגון הוקם רשמית ב־4 באפריל 1947, והריהו יורשם בפועל של אמנות־פאריס מ־1919 ואמנת־האבאנה מ־1928.

מטרתו של האירגון היא לדון בבעיות הטיס האזרחי, וביתר פירוט – לפתח עקרונות ושיטות לשם:

(א) השגת בטחונה וגידולה המאוזן של התעבורה הבינלאומית באוויר בכל חלקי העולם; (ב) עידוד מלאכת הבניה וההפעלה של אווירונים לצרכי שלום; (ג) עידוד פיתוחם של מסלולי־המראה, שדות תעופה ושרותי טייס; (ד) סיפוק ביקושם של עמי העולם לתעבורה אווירית בטוחה, סדירה. יעילה וחסכונית; (ה) מניעת בזבוז כלכלי הכרוך בתחרות־סרק; (ו) הבטחת זכויותיהן של המדינות. ובמיוחד הבטחת הזדמנות נאותה לכל אחת מחברות האירגון להפעיל שרותי־אוויר בינלאומיים; (ז) מניעת הפליות מסחריות בין המדינות החברות; (ח) טיפוח אמצעי הבטחוך בטיס בינלאומי.

האירגון הצליח עד כה להשיג מחבריו עבודת־גומלין לשם קיום השרותים, הדרושים להבטחתה של טיסה ממדינה למדינה. הודות לפעולת האירגון הסכימו ממשלות רבות לתקן את תקנותיהן בעניני מכס, הגירה ובריאות־הצבור במידה שהתקנות הללו הכבידו על תחבורת־האוויר הבינלאומית. האירגון אוסף ומפיץ אינפורמאציה – סטאטיסטית ואחרת – שיש בה ענין רב לכל המצוי אצל עניני תעופה. בכמה אזורים בלתי מיושבים של העולם היה על האירגון עצמו לקיים בפועל שרותי חניה, שרותים מטיאורולוגיים וכו' הדרושים לבטחון הטיס.

האירגון נותן דעתו גם על בעיות חוקיות מסובכות שבמשפט הפרטי. אחד מהישגיו החשובים בשטח זה הוא האמנה הבינלאומית בדבר הכרה הדדית של זכויות קניניות באווירונים, אשר נתקבלה ביוני 1948. אמנה זו, מתוך שהיא מעניקה יתר בטחון לקרדיטורים בעלי משכנתאות על אווירונים, עשויה להקל על השגת האשראי הדרוש להכנסת ציוד חדיש בשרותי האוויר הבינלאומיים.

מרכזו של האירגון במונטריאל שבקאנאדה. מדינת ישראל חברה בו.

5) הבאנק הבינלאומי לשיקום ולפיתוח (BANK = International Bank for Reconstruction and Development). חוקת המוסד נקבעה בועידת האומות המאוחדות על מטבע ופינאנסים, שנערכה בברטון וודס (ארה"ב) ביולי 1944. חוקת הבאנק קיבלה תוקף ב־27 בדצמבר 1945, והבאנק החל בפעולותיו ביוני 1946.

מטרתו של אירגון זה היא:

(א) לעזור לשיקום ולפיתוח המדינות החברות ע“י הכוונת השקעות הון לאפיקים פוריים, ובכלל זה פיתוח אוצרות הטבע באזורים נחשלים; (ב) לטפח השקעות פרטיות בארצות חוץ ע”י מתן ערבויות או השתתפות במלווה; במידה שהון פרטי אינו מצוי לשם ההשקעות הדרושות – אף להשקיע מהונו העצמי; (ג) לטפח גידול מאוזן של הסחר העולמי ואיזונם של עודפי התשלומים ע"י עידוד השקעות בינלאומיות לשם פיתוח אוצרותיהן של המדינות־החברות, ומתוך כך לסייע להעלאת רמת החיים ותנאי העבודה.

מן ההלוואות, שניתנו ע"י הבאנק. אפשר להזכיר ארבע מלוות ישירות לצרפת, הולאנד, דניה ולוכסמבורג בסכום של כחצי מיליארד דולאר. המלוות האלה כוונו לרכישת מיצרכים מסוימים – ביחוד ציוד חרשתי וחקלאי, וכן אמצעי תחבורה וחמרי גלם בסיסיים – שהיו דרושים למדינות הלוות לשם שיקום משקן הלאומי.

הבאנק מלוה גם לגופים שאינם ממשלות לצרכי פיתוח לזמן ארוך: למעלה מ־100 מיליון דולר הוזרמו (לפני מארס 1949) לחברות דרום־אמריקניות לשם עידוד אספקת חשמל, השקאה ותחבורה.

הבאנק לא רק מלוה אלא גם לווה. הוא מוציא אגרות־חוב נושאות ריבית לשם מימון הון־ההלוואות שלו.

מידת השפעתן של המדינות־החברות על מנגנון הבאנק וכוח ההצבעה שלהן משקפים את עצמתן הכלכלית. הכלל הגדול, התופס בעצרת האו"ם – שוויון בכוח ההצבעה לגדול ולקטן כאחד – אינו נשמר כאן.

מרכזו של המוסד בוואשינגטון.

6) הקרן הבינלאומית למטבע (FUND = International Monetary Fund). יצירתו של מוסד זה שלובה במוסד הקודם. אף חוקתו נכנסה לתקפה ב־27 בדצמבר 1945.

זרימתו הנאותה של הסחר העולמי מותנית ביכלתם של יושבי ארצות שונות להחליף את הדולארים, הלירות, הפראנקים, הפיזות, ושאר המטבעות שבידיהם בקלות ובבטחון בשער החליפין. מטרתו העיקרית של המוסד היא איפוא:

(א) להביא לידי יציבות שער־החליפין, להבטיח חליפין סדירים ולמנוע תחרות הדדית בהפחתת שער המטבע; (ב) להקים שיטת תשלומים רב־צדדית עבור פעולות כספיות שוטפות בין חברות הקרן ולסייע לביטול אותן ההגבלות על השימוש וההתעסקות במטבע זר, אשר מכבידות על קידום הסחר העולמי; (ג) להנחיל למדינות־החברות הרגשת איתנות כספית ע“י העמדת הונה של הקרן לרשותם ולאפשר להם ע”י כך ליישב עוותים במאזני־התשלומים שלהם ללא הפעלת אמצעי התגוננות כלכליים החותרים תחת משקם הלאומי או הפוגעים באשיות־השפע הבינלאומי; (ד) מתוך כך לקצר את מועדי אי־האיזון ואת גובה אי־האיזון שבעודפי התשלומים בין המדינות החברות.

הונה של הקרן כולל זהב וכן מטבעות לאומיות, ששולמו ע“י הממשלות החברות בהתאם למיכסות שהוטלו עליהן (והצמודות לעצמתן הכלכלית), או ששולמו בתוצאות פעולות כספיות (ב־30 ביוני 1949 עמד הונה של הקרן – בסכומים עגולים – על הסכומים הבאים: $1,440,000,000 בזהב, $5,526,000,000 במטבעות לאומיות וכן $1,078,000,000 במכסות אשר היו עדיין זקופות לחובת ממשלות – בסה"כ בערך $8,044,000,000). הכנסות הקרן באות מהיטלים על פעולות כספיות ועל עודפי־יתר של מטבע לאומי, המוחזקים על ידה. מכירת מטבע זר ע”י הקרן כפופה להיטל־שרות של שלושת רבעי אחוז המשתלם בזהב, או חלקו בזהב וחלקו במטבע המדינה הקונה. עד כה באו מרבית הכנסות הקרן מהיטל־שרות זה. כמו כן חייבות מדינות לשלם היטל בגין סכומי מטבע משלהן, שהקרן נאלצת להחזיק למעלה ממיכסתן הנקובה; שיעורו של היטל זה עולה ככל שהתקופה מתארכת.

מתוך הסכומים, המוחזקים על ידו, מוכר המוסד מטבע זר לממשלות (בדרך כלל אין מוכרים לממשלה, תוך תקופה של 12 חודש, אלא כדי 25% מערך מכסתה הנקובה). מדינה משלמת תמורת המטבע הזר, הנקנה על ידה. במטבע שלה או בזהב. חוקת הקרן קובעת תנאים, שבהם מוטל על המדינות לחזור ולפדות את המטבע הלאומי שלהן מידי הקרן בזהב או במטבע של מדינות אחרות. הוראות אלה נועדו להבטיח כי הקרן תחזיק תחת ידה בכל עת כמות רצויה של מטבעות שונות, כדי שהמקורות האלה יעמדו לרשות הממשלות הנזקקות להם. עד ל־30 ביוני 1949 נמכרו פראנקים בלגיים, לירות אנגליות ודולארים אמריקניים בסכום כולל של $725,000,000, אשר ברובו המכריע היה בדולארים.

הקרן מקיימת שרותי סיוע והדרכה טכנית לחבריה ומוציאה פירסומים בשטח פעולתה.

מרכז הקרן בוואשינגטון.

7) איגוד־הדואר הכולל ((UPU = Universal Postal Union. הנסיון הראשון לפתח הסכם דואר כולל נעשה ב־1863 ע“י ועידת־דוארר בינלאומית, שנתכנסה בפאריס. כעבור 11 שנה נערך בברן שבשוייץ קונגרס־הדואר הבינלאומי הראשון, שנכחו בו משלחות של 22 ארצות. הקונגרס קבע אמנת־דואר בינלאומית, שנחתמה ב־1874. אמנה זו, כשקיבלה תוקף ב־1 ביולי 1875, הקימה רשמית את איגוד־הדואר הכולל. מן האחד ביולי 1948 מבוסס שלטונו של איגוד הדואר הכולל על האמנה, כפי שתוקנה ע”י קונגרס פאריס ב־1947.

מטרתו של האירגון היא לאגד את כל המדינות המשתתפות בו (למעשה כל מדינות העולם) לטריטוריה אחידה לשם שרות־גומלין של דואר. האיגוד מסדיר את שרות הדואר הרגיל, כלומר: מכתבים, גלויות (גם גלויות שתשלומן למפרע), ניירות מסחריים, דברי־דפוס, דפוס חרות לעיוורים, דוגמאות מסחריות, חבילות קטנות ותקליטים. האמנה קובעת מחירי יסוד והגבלות משקל ונפח לשרותי־הדואר הנזכרים. מותר לחברי האיגוד לסטות מן השיעורים המפורטים אך ורק בגבולות הנקובים מראש.

יתר על כן, בכוח הסכמים מיוחדים המצורפים לאמנה, אך אינם מחייבים אלא אותם החברים הרוצים להיספח אליהם, מסדיר האיגוד שבעה שרותי דואר נוספים: מכתבים וצרורות מבוטחים, דואר חבילות, פקודות כסף, המחאות דואר, פקודות־גביה, חתימות על עתונים וכתבי־עת ומסירת חפצים נגד תשלום הנגבה עם מסירתם (C.O.D.). משנצטרפה מדינה לאחד משבעת ההסכמים הנוספים, נודע לאותו הסכם תוקף של חוק בשטחה ומוטל עליה לבצעו בתוך גבולותיה.

מרכז האיגוד הוא בברן שבשווייץ. מדינת ישראל היא חברה בו.

8) האיגוד הבינלאומי לטלקומוניקאציה (ITU = International Telecummunications Union).

איגוד זה נוצר ב־1 בינואר 1934 ע"י האמנה הבינלאומית לטלקומוניקאציה, שנתקבלה בועידת מדריד ב־9 בדצמבר 1932. ועידת אטלאנטיק סיטי ב־1947 הכניסה שינויים ניכרים במבנה, ומן האחד בינואר 1949 מבוסס שלטון האיגוד על האמנה שנתקבלה בועידה האחרונה.

מטרתו של האיגוד: להקים הסדר בינלאומי לשרותי ראדיו, טלגרף וטלפון, כדי להסיר מהם שיבושים ולחקור ולדרוש בדרכים להורדת מחיריהם המופרזים.

בין השאר, מוציא האיגוד לוח בינלאומי של הקצבות־התכיפות (Frequency assignments) המקובלות בארצות העולם. מכיוון שצפיפותו של ספקטרום־התכיפות גדלה ביותר והיה צורך לבצר מקום להרבה תחנות־שידור חדשות, החליט האיגוד להוציא לוח בינלאומי חדש. ב־1947 הוקם לשם כך משרד־רישום הממשיך במחקר מתמיד, כדי לספק ככל האפשר את דרישותיהן של כל המדינות.

מרכזה של סוכנות מיוחדת זו בג’ניבה. מדינת ישראל היא חברה בה.

9) אירגון הבריאות העולמי (WHO = World Health Organization). אירגון זה הוקם ביזמת המועצה הכלכלית־הסוציאלית של או“ם והחל לפעול רשמית ב־7 באפריל 1948. הוא נטל לעצמו בירושה חלק מפעולות אונרר”א בזמן המלחמה וכן עבודתם של מוסדות מלפני המלחמה, כגון אירגון הבריאות של חבה"ל והמשרד הבינלאומי להיגיינה צבורית, שהיה קיים בפאריס.

העקרונות המנחים את פעולת האירגון באו לידי ביטוי בדברי המבוא לחוקתו. חברי האירגון רואים עקרונות אלה כחיוניים לא רק לאשרם של הבריות אלא אף לבטחון העמים;

אחת מזכויותיו היסודיות של כל אדם, ללא הבדל גזע, דת, אמונה פוליטית, מצב כלכלי או סוציאלי הריהי השגת רמת הבריאות הגבוהה ביותר;

בריאותם של כל העמים משמשת אבן פינה לביצור השלום והבטחון ומותנית בשיתוף הפעולה המלא ביותר מטעם יחידים ומדינות;

הישגיה של כל מדינה בטיפוח ובהגנת הבריאות מביאים ברכה לכל המדינות;

התפתחות בלתי שווה בארצות שונות בטיפוח הבריאות ובהשתלטות על מחלות, ביחוד מחלות מדבקות, מהווה סכנה לכלל.

להלן אחדים מתפקידי האירגון:

(א) לפעול כסמכות מתאמת לעבודת־הבריאות הבינלאומית; (ב) להחיש את המאמצים הנעשים להדברת מחלות אפידמיות, אנדמיות ואחרות; (ג) לטפח מניעתן של תאונות; (ד) לטפח שיפור התזונה, שיכון, תברואה, מרגוע, תנאי עבודה ושאר עניני היגיינת־הסביבה; (ה) לטפח בריאות האם והילד; (ו) לטפח שיטות משופרות של למוד ואימון; (ז) לעודד פעולה בשטח בריאות הנפש; (ח) לקבוע מונחי־היכר (נומנקלאטורה) בינלאומיים למחלות, סיבות מות ושיטות בריאות הצבור; ט) לפתח ולקבוע סטאנדרטים בינלאומיים למזון ולמוצרים ביולוגיים, פארמאצבטיים ודומים.

פעילות האירגון מתרכזת עתה סביב שש תכניות־בכורה: מאלאריה, שחפת, מחלות מיניות, בריאות האם והילד, תזונה והיגיינת־הסביבה.

בין הישגיו המיוחדים של האירגון אפשר להזכיר את פעולתו השיטתית להדברת המאלאריה באיטליה באמצעות DDT ומידות־פיקוח אחרות; ובמיוחד את גיוסם, בקצב מהיר, של אמצעי־הרפואה שנשלחו למצרים לשם מלחמה במגפת־הדבר אשר חבלה בה בחדשי ספטמבר–נובמבר 1947. למעלה מ־32 טון של מוצרים ותכשירים שוגרו למצרים ושכנותיה מאוסטראליה, איטאליה, איראן, אפגאניסטאן, ארצות־הברית, בלגיה, בראזיל, ברית־המועצות, הולאנד, סין, ספרד, עיראק, צ’כוסלובאקיה, צרפת, תורכיה ושלטונות הכיבוש של יאפאן וקוריאה. המגפה אותרה במצרים והשתלטו עליה תוך 6 שבועות. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שנעצרה מגפה, כזאת אשר התפשטה בקצב של אלף מקרים ומעלה ליום.

האירגון שיתף פעולה עם קרן החרום לילדים (כפי שנזכר לעיל, 4§) בתכנית החיסון נגד השחפת. האירגון משגר משלחות מומחים לאזורים נזקקים.

מרכזו בג’ניבה. מדינת ישראל חברה בו.

10) האירגון הבינלאומי לפליטים (IRO = International Refugee Organization). ביזמתה של המועצה הכלכלית־הסוציאלית (לעיל, 4§) אושרה חוקת האירגון הזה ע“י העצרת של או”ם ב־15 בדצמבר 1946. האירגון עצמו הוקם רשמית – אחרי פעולותיה של נציבות מוקדמת – ב־20 באוגוסט 1948. האירגון הוקם לתקופה מוגבלת ונטל על עצמו את מורשת עבודתם של אונרר"א, צבאות בנות־הברית וגופים אחרים, שהיו פעילים בשטח הסיוע לפליטים.

תפקידי האירגון הם:

(א) להחזיר פליטים ועקורים לביתם; (ב) לזהות, לרשום ולמיין אותם; (ג) לדאוג להם ולהושיט להם עזרה משפטית ומדינית; (ד) לארגן בשבילם תחבורה; (ה) לשכן ולשקם אותם בארצות המוכנות ורוצות לקלטם.

חוקת האירגון כוללת הגדרות מסובכות של “פליטים” ו“עקורים”, אבל בעיקרו של דבר קיבל עליו האירגון לעזור לקרבנות מלחמת העולם השניה.

עם התרוקנותם של מחנות הפליטים באירופה נצטמצם הצורך בפעולותיו המידיות של אירגון זה. העצרת הרביעית של או“ם החליטה להקים במקומו, החל מינואר 1952, משרת נציב עליון לעניני הפליטים. גופים רבים עזרו בביצוע תכניותיו של האירגון: בכללם גופים יהודיים, כגון הג’וינט, היא”ס ואף הסוכנות.

מרכז האירגון הוא בג’ניבה.

11) אירגון הסחר הבינלאומי (ITO = International Trade Organization). ב־18 בפברואר 1946 נתקבלה במועצה הכלכלית־הסוציאלית החלטה בדבר כינוס ועידה בינלאומית לשאלות הסחר והתעסוקה. ועדה מכינה, שעבדה בשנות 1946 ו־1947, ניסחה הצעת חוקה לאירגון. ‏אח"כ נתקיימה הועידה המוצעת בהאבאנה שבקובה, מנובמבר 1947 עד מארס 1948, והשלימה את חוקת האירגון. חוקה זו תכנס לתקפה אחרי שיופקד מספר מספיק של אישורים מטעם הממשלות. עד לאותו התאריך הקימה ועידת האבאנה נציבות־ביניים לשם מילוי תפקידים מסוימים.

חוקתו של האירגון הוא מסמך נועז. ואולי אפילו בלתי מציאותי בתנאי ימינו. כוונתה היא להטיל על המדינות המשתתפות באירגון קודקס שלם ומפורט של עקרונות, שמטרתם למנוע התנגחות כלכלית עקרה ולטפח חרות ההיצע והביקוש בקנה־מידה בינלאומי. החוקה מטפלת בתעריפים, במכסות, בהענקות־אכספורט, בחילופין, בסידורי מכס, בקארטלים, בהסכמי מצרכים, בסחר ממשלתי ובבעיות בינלאומיות של השקעות זרות. ואפילו מציעה שיטה מפורטת ליישוב סכסוכים מסחריים.

בין השאר מעמיד האירגון לעצמו את המטרות הבאות:

(א) לקדם גישה שווה של המדינות לשווקים, מוצרים ואמצעי־ייצור הדרושים לשיגשוגן הכלכלי; (ב) לטפח הנמכה הדדית של תעריפי־מכס ומעצורים אחרים למסחר וביטול הפליות בסחר הבינלאומי; (ג) לאפשר למדינות להימנע מנקיטת אמצעי־התגוננות כלכליים, העשויים לחתור תחת הסחר הבינלאומי, להנמיך את רמת התעסוקה או לקטוע את מהלך ההתקדמות הכלכלית.

מרכזה של נציבות הביניים הוא בג’ניבה.

12) האירגון הבינממשלתי המייעץ בעניני ספנות (IMCO = Inter־Governmental Maritime Consultative Organization). ביום 28 במארס 1947 דרשה המועצה הכלכלית־הסוציאלית מאת המזכיר הכללי של או"ם לכנס ועידה שתדון בהקמת אירגון בינממשלתי לספנות. הועידה נערכה בג’ניבה בפברואר ובמארס 1948, ובה נתקבלה חוקת האירגון הבינממשלתי המייעץ בעניני ספנות. החוקה תיכנס לתקפה אחרי שתצטרפנה אליה 21 מדינות, ובתוכן שבע אשר לכל אחת מהן טונאז' ימי של מיליון טון גרוס לפחות. עד לאותו התאריך הוקמה ועדה העוסקת בהכנות לעצרת הראשונה של האירגון.

מטרת האירגון היא:

(א) לספק את המנגנון הדרוש לעבודת־גומלין בין הממשלות בשטח הטכני הכרוך בספנות, ובכלל זה בעיות בטחון החיים במרחבי הים; (ב) לעודד את ביטולן של הפליות והגבלות מיותרות מטעם הממשלות; (ג) לדון בהתנהגות בלתי מוצדקת של חברות־ספנות; (ד) לדון בכל בעיות הספנות שתופנינה אל האירגון מטעם כל גוף של או"ם או מטעם סוכנות מיוחדת כלשהי; (ה) להסדיר חילופי אינפורמאציה בין הממשלות בתחום הענינים השייכים לאירגון.

מפקידה לפקידה ינסח האירגון אמנות ויכנס ועידות כפי הצורך. האירגון יצמצם עצמו לייעוץ בלבד.

מרכזה של הועדה המכינה הוא ליד האגף לתעבורה וקומוניקציות של המחלקה הכלכלית בתוך מזכירות או"ם עצמה.

13) האירגון המטיאורולוגי העולמי (WMO = World Meteorological Organization). אירגון זה

עתיד לרשת את מקום האירגון המטיאורולוגי הבינלאומי (IMO). האירגון האחרון הוקם בשנת 1878 באוטרכט אחרי פגישות מוקדמות שנערכו משנת 1872 ואילך. ב־1939 החליט, לשם חיזוק מעמדו, להפוך את עצמו לגוף בינממשלתי, אשר חבריו יהיו מדינות ולא – כפי שהיה עד אז – מנהלי שרותים מטיאורולוגיים. בהתאם לכך נקבעה החוקה של האירגון המטיאורולוגי העולמי. חוקת־האירגון החדש נכנסה כבר לתקפה. אלא שעד הקונגרס המטיאורולוגי העולמי ימשיך האירגון לפעול לפי חוקתו הישנה.

מטרת האירגון היא:

(א) להקל על עבודת הגומלין בהקמת רשת תחנות מטיאורולוגיות ומרכזים לסיפוק שרותים מטיאורולוגיים; (ב) לטפח הקמתן של שיטות לחילוף מהיר של אינפורמציה בדבר מזג האויר; (ג) לטפח אחידות במבדקים המטיאורולוגיים ולהבטיח פירסום אחיד של מבדקים ושל סטאטיסטיקה; (ד) לקדם את השימוש במטיאורולוגיה לצרכי טיס, ספנות, חקלאות ושאר פעולות האדם; (ה) לעודד מחקר ואימונים במטיאורולוגיה ולסייע לתיאום הבעיות הבינלאומיות, הכרוכות בהם.

מרכז האירגון הוא בלוזאן שבשוויץ. מדינת ישראל חברה בו.

7

ריקמת הפעולה הכללית, שתוארה לעיל, איננה בלתי מסורבלת. הדצנטרליזציה המופלגת מונעת לפי שעה עריכת תקציב אחיד ומטילה על המדינות – ביחוד על הקטנות שבהן – עונשן של ועידות רבות, מבול דינים וחשבונות ארוכים והשתתפות כספית במוסדות רבים, שעבודתם היתה יכולה להיעשות ע“י מרכז אחד – וביתר יעילות. מאידך גיסא, הרי הפיזור, מתוך שהוא מייחד לכל בעיה מוסד משלה, מדגיש את הצד הפונקציונאלי שבחיים הבינלאומיים – בהבדל לצדם המדיני. נוסף לכך, משקף האלריכוז חרדה כמוסה: אם ביום מר ונמהר יתמוטט בנינו המדיני של או”ם, יהיה אולי לפחות לשיור שיתוף־הפעולה בשטחים הטכניים. “עצמאותן” של הסוכנויות המיוחדות מגבירה את סיכוייהן לשרוֹד ולהמשיך בפעולתן.

השאלה החמורה יותר היא: האומנם – ועד כמה – ניתן להבחין בין עבודת־גומלין טכנית ובין בטחון מדיני? חשיבותם של מוסדות אינה בשלד המיבנה שלהם, אף לא במטרות שבאו לידי ביטוי נמלץ במגילות־היסוד שלהם, אלא בנכונות החברה להשתמש בהם. כאן נתקלים אנו בחומה גבוהה; שכן, למשל, נכונותה של מדינה להטיל את עצמה בזרועות הסחר הבינלאומי, לוותר על עמדות המכס והמגן והתמיכות בביתה, – נכונות זו מותנית בהרגשת־בטחון מדינית, בצפיה שהסחר העולמי יתמיד לזרום באין מפריע ושהיא לא תזדקק לעצמאות כלכלית בביתה. צפיה זו – בתנאי ימינו – אינה מתיישבת עם תביעות המדיניות המעשית. יוצא איפוא שהא בהא תליא: כי אפילו שיתוף פעולה צנוע בשטחים “טכניים” לא ישא פרי רב אלא על רקע של בטחון מדיני. ובטחון מדיני, החייב להתגבר על טבע האדם ורבונות־המדינה, אינו ענין לטכנאים אלא לבעלי מוסר.

אנחנו ואומות העולם, שאלת מקומנו בין העמים, היחסים בין העמים בינם לבין עצמם – כל הבעיות האלה ודומיהן העסיקו את תודעתנו האינדיבידואלית והקולקטיבית מאז שחר ילדותנו. בחוקותינו ובהגיגי נפשנו, בדברי נביאינו ובסיפורי רושמי רשומותינו, בהלכותינו ובאגדותינו נקבע לתחום זה של יחסי האדם מקום מן המכובדים ביותר. זכר שעבוד מצרים ויציאה מעבדות לחרות הטביע את חותמו על מערכות החיים הנפשיים של היחיד ושל הכלל, והנסיונות המרים של ההיסטוריה – מאז חיינו המדיניים בתקופת הבית הראשון והשני דרך יסורי הגולה, שתלתה את עצם קיום האומה בחסדי עמים אחרים, ועד לשואה האיומה של השנים האחרונות וראשית הגשמת חזון הדורות לשיבת ציון וחידוש ימי העצמאות כקדם – נתנו לכל יחיד בישראל ולכל ישראל כולו לב רגיש לכל הנעשה ומתהווה בקרב העמים כולם; והשוני שנתייחד לנו בין כל העמים, השוני בתפיסת העולם והשוני שבגורל, הביאונו – יתר על כל העמים האחרים – לתהות על שאלת אומה וקיומה, שאלת היחסים ההדדיים בין האומות ושאלות מתחום־הבינלאומיות בכלל. צווינו מפי הגבורה להיות אור לגויים; שלא בטובתנו ובעל כרחנו ניטל עלינו להיות מוּדעים יתר על כל משפחות האדמה ולהיות נפקדים על עוונותינו יתר על כל אומות העולם, ולמעשה היינו לקללת העמים. להלכה אפשר היה לברכנו כעם לבדד ישכון. ולמעשה לא היה כמותנו עם מעורב – ובמסבות מסויימות באופן הפעיל ביותר – בעמים כולם ובמלוא כל היקף הענינים והסבכים העומדים ברומו של עולם, מאז ומקדם. ועתה, עם התחדשותנו המדינית באחת מפינות העולם הרגישות ביותר ובתקופת סער ופרץ כשעל כף המאזנים מוטלים עניני־יסוד מכבשונו של עולם מבחינה חברתית, עתה שוב נצבת לפנינו הבעיה הגורלית: אנו והעמים, עם עם ביחודו ומיכלל כל העמים בכללותם. ולא די בגורמים הללו שבמסיבות הזמן והמקום; שדה המתח שבינינו ובין העמים נותן את אותותיו גם בשטח נוסף, והוא עיצוב דמותנו התרבותית מתוך שמירה על מקוריות־רוח האומה מזה וזיקה נאה ותגובה יעילה על המאור שבתרבות העמים מזה.

מכאן שהיענותנו הנפשית לדבר אירגון האומות המאוחדות הוא לגבי דידנו מטבע ברייתנו ענין רציני לענות בו. מי כישראל, הלמוד על הצו של “לא ילמדון עוד מלחמה”, הוא בעל לב פתוח לתקיפות הדעת “להציל את הדורות הבאים מפורענות המלחמה”? ומי כבני עמנו. שנפשם עוצבה על ראיית צלם אלהים באדם בן־החורין, על הוקרת האמונים, החסד והאמת, על אהבת הגר, על הכלל של “צדק ושלום נשקו”, ועל המסקנות החברתיות הכרוכות בעקרון של “וחי אחיך עמך”, מי כמונו יחוש בכל נפשו בחין ערכה של ההכרזה: “להמריץ את הקידמה הסוציאלית”, “לשוב ולחזק את האמונה בזכויות האדם ובכבודה וביקרה של אישיות האדם”, “לקבוע תנאים הדרושים לקיומו של הצדק וכיבודן של ההתחיבויות שיסודן באמנוֹת”? ואם תמצא לומר הרי הדברים, שנאמרו בפתיחה להצהרת זכויות האדם מטעם או“ם על יסודות האחדות, הצדק והשלום, בשינויים מסויימים מפי חכמינו הם נאמרו, הקובעים שהעולם קיים על שלשה דברים: על האמת, על הדין ועל השלום. מהנאמר עד כה נמצאנו למדים, עד מה קרוב ללבנו ענין או”ם, גם אם נסיח את דעתנו מהאינטרס הממשי שבגורם המדיני: שקטנותנו בהיקף ודלותנו בכמות בהכרח מזקיקים אותנו למשען נאמן בעל תוקף וסמכות בעיני העמים (תוקף וסמכות להלכה ולמעשה), שנוכל לחסות בצלו בהיותנו טרודים ראשנו ורובנו בירית אבן הפנה לביתנו – בחומר וברוח.

ומכאן לשדה החנוך. חנוך – הווה אומר חריש עמוק בנפש דור ההווה – הוא הבריח התיכון המבריח מקצה העבר לקצה העתיד. אין החנוך אלא הטיפול המסור והאחראי בפרח היונק מן השרשים על מנת להבשיל פרי ישווה לו. אין החנוך ראוי לשמו, אם רוצה הוא להתכחש לשרשים ולעבר התרבותי של העם והחברה, שבתוכם הוא ניתן; ואין הוא עשוי למלא את תפקידו, אם מצפנו ומצפונו אינם מכוונים לקראת הפרי והעתיד. אם אין הוא חדור הכרת האידיאלים של הדור, שאותם יהיה קרוא הנוער להגשים בעתיד. בתהליך הסוציולוגי, ששמו חנוך, נושקים איפוא אהדדי הווה, עבר ועתיד.

מתפקידי המחנך לפקוח את עיני הילדים ולבות הנערים לנעשה ומתרחש בהווה מסביב להם לא רק לשם ידיעה והבנה אלא גם ובעיקר לשם לימוד לקח – וככל שהנוער מתבגר יותר, יהיה זה לקח רציני יותר ונוקב יותר – עד כמה מורכבים הם חיי החברה, עד מה ממיתים עצמם אנשים לרבבות ולמיליונים על שיפורם ושכלולם, ועד מה עצומה האחריות הרובצת על כל יחיד ויחיד במשימה הגדולה של יישוב מערכת החיים ועיצובה מבחינות שונות. והרגשת האחריות קוראת למעשים. המסקנה ההגיונית, המתבקשת איפוא מן הידיעה, ההבנה והלימוד, היא זו: שומה על כל יחיד ויחיד להירתם בעול של מצוות,

למען תיכון המסכת המורכבת של החיים על יסודות איתנים. פעולת המחנך בתחום זה של הרכשת הלימוד, בבחינת “ללמד ולעשות”, מוצאת לה סיוע נאמן בשתי תכונות יקרות שהן אפייניות לגבי הצעירים, הכוונה ליצר הסקרנות ולחוש הפעלתנות. ואם יראה המחנך את תפקידו כמי שמצווה לשמש מתווך בין העולם האובייקטיבי הקיים ובין נפש הנוער ויצליח להחדיר לתוכו את ההכרה הזאת של ההווה לא בבחינת מצוות אנשים מלומדה, אלא בדרך של פניה לכוחותיו העצמיים, כדי שיקלוט את הדברים מתוך התענינותו הוא ובכל עצמותיו, ויעכלם לא רק בלב שלם ובנפש חפצה אלא בעיקר בלב חכם ונבון, באופן שיופעלו מוחו ולבו ורצונו – הרי רב שכרו, ופעולתו תוכתר בהצלחה.

ההווה המדיני והחברתי, האופף אותנו. עגום וקודר למדי. העולם הקיים רחוק עדיין מן האידיאל של “וגר זאב עם כבש” ומן האידיאל של חרות ושוויון; וצחצוח החרבות ברחבי העולם מאיים בהפלגת המרחק הזה, בהעמקת הניגודים ובהחרבת המעט הקיים חורבן מוחלט. אירגון האומות המאוחדות והסוכנויות השונות, הפועלות בשמו ולידו, נוצר לשם הפגנת הניגודים והחיכוכים, לשם השכנת השלום בין מדינות וגושי מדינות ולשם פעולה משותפת של העמים כולם למען קיום כל אותם הערכים שבלעדיהם החיים אינם חיים, לא חיי היחיד ולא חיי החברה והעמים. הנוער הישראלי, הן זה שגדל בגולה בתקופת השואה והן זה שזכה לינוק את חלב אמו ואת לשד המכורה בארץ מולדתו, עליו ועל תודעתו חרשו זוועות אין קץ, שמקורן בשנאת אחים ובהכחדת צלם אלהים מפני האדם באשר הוא אדם. ואחרי מלחמת השחרור, שלמעשה טרם הגיעה לקצה, נוספה בהכרתו ריקמת־חרדה עמוקה, הרגישה לכל זעזוע העשוי לסכן את השלום ואת מפעל הבניה והיצירה. טבעי איפוא שענין או“ם, הידיעות על מהותו ופעולותיו וההבנה לרוחו ושאיפותיו מעסיקים את מוחו ולבו. ומן הדין שהמחנכים יספקו להתענינות זו את המזון הדרוש והרצוי. סיפוק מזון – כיצד? הרבה דרכים לדבר. והנה לדוגמא כמה מהן: לימוד הצהרת זכויות האדם שמטעם או”ם – בשעורי היסטוריה או בחוגים למדעי החברה או בחוגים לווכוחים על ענינים אקטואליים, בירור היסודות האורגניים של או“ם כהשוואה לאירגון חבר הלאומים ולמוסדות המחוקקים ומוציאים לפועל אצלנו, חגיגות ומסיבות לכבוד אנשים דגולים שעשו את חייהם קרדום לחפור בו למען זיכוי הרבים וקידמת האנושות (פסטלוצי, לינקולן, טולסטוי), העלאת זכרם של אישים אשר לבם היה נתון כל ימי חייהם להקלת מצוקת הדלים והחלכאים מוכי הגורל, יהא מוצאם מעם זה או מדת אחרת (פאסטר, אישי הסוציאליזם האוטופי והמדעי), קריאה ודיון בספרים שענינם תיאור חיי היגיעה והעמל למען שיפור החיים והעלאת רמתם, קשר נפשי וממשי עם הנוער ברחבי תבל ובעיקר עם הנוער שבארצות הנמקות בצרתן ובמלחמתן עם תנאי חייהם הקשים, נלחמות ונכשלות, נלחמות ויכולות – ע”י חליפת מכתבים ועתונות נוער, ע“י לימוד שיריהם וריקודיהם, ע”י ארגון ביקורים הדדיים לשם הכרה, עזרה בעבודה ושבת אחים גם יחד ליד המדורה, והכל – בהתאם לגיל ומתוך שאיפה לחרות בנפש חריתת־חוויה של שיתוף עם הזולת, של תחושת קירבת הלב והאחוה מבעד להבדלי הלאום והדת, של הערצה והוקרה לנעלה ולנשגב, ומתוך הסתכמות נפשית של הרצון “יהי חלקי עמכם”. גם הוויכוחים והדיונים על פעולות או“ם לסוגיהן יש בהם להיות למועיל; מה רבה הברכה – למשל – בווכוח (עם כתה גבוהה כמובן) על הנושא: מדוע לא הצליח חבר הלאומים בשאיפותיו, מה הסיכויים להצלחת או”ם, מה יתרונותיו ומה פגמיו, מה יש לתקן כדי שיוכל להצליח, מה התרומה שיכולה לתרום מדינתנו להשגת מטרות או"ם.

נכון אמת הדבר, כי הסיטואציה של הנוער הישראלי אחרת היא ונבדלת מזו של נוער העמים האחרים – רובם ככולם, ובשני מובנים. ראשית, השנאה המושרשת בלב העמים, עם עם ו“אויביו הנצחיים” משלו, אצלנו יש לה טעם מיוחד במינו. אויבינו שבעבר – מצרים, אשור, בבל, יוון ורומי – חלפו מן העולם ואינם. בתקופות האפלות של נדודנו בגלות שבענו רוגז ויסורים מכל העמים: דפי ההיסטוריה שלנו מספרים לא רק על גירוש ספרד אלא גם על גירוש צרפת ואנגליה. אטימות הלב לזעקת השבר של המיליונים המובלים לגרדום בגזרות בכור השטנים, עם כל היותה הממשית ביותר והבולטת ביותר מצד השלטון המאנדאטורי, הרי הפכה למעשה נחלת כל העמים. ועם זאת: הצער והזעם נחרתו בלב, אבל ככל שהונח לנו מרגזנו ומעצבנו, נטינו לשכוח ולהשכיח את העוול. אף כל המעללים של חמשת שכנינו בשנה הראשונה לעצמאותנו לא שנאה הם עוררו בנו, ולא רגשי איבה שאין לעקרם; אנו מכריזים השכם והערב, שפנינו לשלום ונהיה מאושרים בהגיע תור כיתות החרבות לאתים. נשאר אויב אחד, בחינת עמלק, שהדעת והלב אין בכוחם להלמו, והרגשתנו הצודקת היא שכך ולא אחר צריך להיות גם יחסו של כל העולם אליו, שכן נתגלה הוא כאויב האנושות כולה. ברם – עם כל הזעם האצור בנפשנו ועם כל מאמצינו למחקו מתודעתנו כעם בין העמים, הרי לא להתגרות בו מלחמה אנו קוראים; ולולא דמסתפינא, הייתי אומר, כי במידה מסוימת נמסר על ידינו חשבון־דמים מבעית זה בידי שמים. אפקיו של הנוער שלנו עשויים איפוא להיות פתוחים באהדה לרחבי כל העולם, ופרט לעם ששלח בנו את מרצחיו האכזריים, כל העמים כולם אך אהדה וקירבה ירחש להם לבנו, עם עם כערכו, אם אך לא יתאנו לנו ולא יתנכלו בנו, וככל שיוסיפו לתרום למען קיום השלום, הדימוקראטיה והקידמה האנושית כן תגדל הוקרתנו וקירבנו הנפשית אליהם.

הגורם השני הוא בעית קליטת העליה וקיבוץ הגלויות. לעומת המיליון וחצי המיליון של בני העם, שנתלקטו ומתלכדים והולכים להיותם החטיבה של הישוב הישראלי, עודם שרויים בגולה מיליונים רבים של בני עמנו: מצרים ופרס, מארוקו וטוניס, רוסיה, פולין ורומניה, בלגיה והולאנד, ארצות הברית וקאנאדה, ארגנטינה ובראזיל, הנן בתודעתנו לא רק יחידות גיאוגרפיות ואתניות, המענינות אותנו כארצות ועמים שיש ללמוד להכירם ולהוקירם לפי ערכם, אלא גם כמקום חנייתם של אחינו בני ישראל שעמהם אנחנו בצרה, ובכל צרתם לנו צר, ומי מוקדם ומי מאוחר יש להעלותם ולקלטם, ובמקרים מסוימים ללא דחיה. ובבואם אלינו כאן, הריהם זקוקים לאחוות־אמת וללב רגש, כדי שיוקלו מעליהם חבלי הקליטה החמרית והרוחנית.

לעומת הנוער של עמים אחרים, הרי הנוער הישראלי מן ההכרח שבחרגו מהמסגרת המצומצמת של תחומי מדינתו יתן תחילה את לבו ודעתו לאחים שלו שלא שפר חלקם, ובמקרים מסוימים איתרע מזלם להיות מצויים במצב של בנים חורגים לאם־המולדת ולארצות מגוריהם כאחד. ועם זאת אין הנוער הישראלי רשאי להיסגר בד' אמותיו, ואין הוא בן־חורין להיפטר מהרחבת לבו לבעיות העולם כולו נוסף על בעיות העם היהודי בישראל ובפיזוריו. העובדה של הקמת מדינת ישראל לפי החלטת או"ם ותרומת כל עם ועם בקבלת החלטה זו בעינה עומדת, והיא חרותה בלב, וכפית טובה איננה ממידותיו של אדם מישראל. הצורך בקשר החי עם העולם מסתבר גם נוכח התביעה להרחבת האפקים התרבותיים, ומה טוב שמדי פעם בפעם מופיעים אצלינו תיאורי־מסע בארצות קרובות ורחוקות או תרגומים מן הספרות הלועזית בארצות שאינן כה קרובות אלינו מבחינה גיאוגרפית ומבחינת אקלימם התרבותי. הכלל הנאה של “שום דבר אנושי אינו זר לי” מחייב תמיד ובכל מקום. עתה עם קירוב הרחוקים על ידי שדורי הרדיו על אחת כמה וכמה.

ההווה אינו אלא פרוזדור לעתיד; מעשי חיי השעה על כל גילוייהם טעמם העמוק הוא בשמושם כשלב וכנדבך לחיי עולם. הדור, היושב היום על ספסל הלימודים, הוא קהל הפקידים, המתיישבים, המהנדסים, המורים, צירי הכנסת ונבחרי הרשויות המקומיות וכל הנושאים בתפקידים השונים בחיי הכלכלה, החברה והתרבות – לעתיד לבוא. הדור הצעיר של היום נושא בחובו את הגרעין של חברת המחר; מהותה, דמותה וצביונה תלויים איפוא במידה גדולה בטיבו של החנוך הניתן לדור הצעיר כיום.

בפעולת החנוך להבנת החיים הבינלאומיים על גילוייהם המדיניים והחברתיים נודעת איפוא חשיבות רבה לאופק הראיה, לדרך ההסברה ומתן טעם ופירוש למאורעות המתרחשים, לחוויה הרגשית המתלווה ללימוד, להרגלי יחס, זיקה וביטוי ולכל מתח החוויות והתגובות שבחיי הרציה והעשיה. ה“שולמייסטר” הפרוסי, שמעלים על נס את מפעל הכשרתו של הדור לנצחון־סידאן ולהקמת הקיסרות הגרמנית, הוא גם שזרע את זרעוני הבאושים אשר הבשילו את פרחי־הרוש ופרי הלענה של הניאו־בארבאריזם הנאצי; החנוך הדמוקראטי הוא שהניח את היסוד לעמידה האיתנה של האנגלים בחדשי הזוועה של ה“בליץ”, ליעילות המפליאה שבהעברת המוני ילדים מהמקומות המופצצים למקומות מרוחקים יותר, ואחרון אחרון, להתגברות ביד רמה על המצוקה ועל המשבר הכלכלי בשנים הראשונות שלאחר סיום מלחמת העולם השניה; החנוך הפאטריוטי והאידיאולוגי שבבתי־הספר הרוסיים והדאגה להשכלה, שמצאה את ביטויה בהקמת הספריות הצבוריות המפוארות, הם שנתנו לרוסיה ולעולם את מגיני סטאלינגראד ולנינגראד; אורח החיים והחנוך בארצות הברית טיפחו וגידלו את הטיפוס האמריקני. החנוך המושתת על ערכי הרוח והמוסר, על עקרון “יקוב הדין את ההר” בשמירת יסודות היחוד והעצמאות, הוא שעיצב את האופי היהודי, הנותן את אותותיו בכל הוויתנו בעבר ובהווה. הוא הדין בחנוך שהכשיר את דור לוחמי מלחמת פרס ביוון ודור לוחמי החרות בימי החשמונאים. קיצורו של דבר: לעומת האמת הכלולה באימרה “אם רצונך בשלום – התכונן למלחמה!” יש לקיים אמת אחרת, העולה עליה בחשבון הסופי והאומרת:‏ “אם רצונך בשלום – התכונן לשלום!” דור, אשר יתחנך על יסודות של הבנה הדדית ושתוף פעולה בין העמים לשם טיפוח ערכי האדם וערכי יצירה בחינת “דרך החתחתים – אל הכוכבים”, רק הוא יגשים בהתבגרו את האידיאל של מניעת מלחמות ושל הפנית כל מרצה ואונה של האנושות כולה ליצירה ולא להרס.

עד כאן ההווה והעתיד בשדה החנוך בכלל והחנוך האזרחי והפוליטי בפרט. בפנותנו עתה לזיקה לעבר עלינו לקבוע: גם אילולא היה קיים בבתי הספר לימוד ששמו היסטוריה ושתופס מקום נכבד למדי במערכת המקצועות. היינו מצווים להסתייע בכל תהליך החנוך בנסיונות העבר ולתמוך את יתדותינו בשכבות וברבדים שנוצרו ונתגבשו בעבר וכוחם יפה ופעיל עד היום באופן גלוי ובאורח הסמוי מן העין. עתה כשלימוד ההיסטוריה קיים וערכיו החינוכיים קיימים ומוכרים בחיי ובתודעתם של מתווי מטרות החנוך ודרכיו, לא כל שכן. היה זמן ותשומת הלב של הלומד בהיסטוריה רוכזה מסביב לעניני שושלת השליטים ומלחמותיהן; הקיסרים והמלכים שימשו נושא מרכזי, כל השאר נתפס כנמצא בפריפריה, הקיים כדבר טפל, ולכל היותר יש להתענין בזיקתו לעיקר – לשליט וחצרו. חיי העמל של העם על שכבותיו השונות, ההישגים בהתפתחות התרבות החמרית והרוחנית, מקומו של הוגה הדעות על התכונות התרומיות של אישיותו ועל רעיונותיו ככוח מפרה ומבשיל תנועות ותמורות – כל אלה לא הגיעו לכלל הערכה נכונה והיו, בספר הלימוד ובנפשם של המלמדים והלומדים, כלא היו. עתה מן המוסכמות הוא כי מן הדין שהנושא המרכזי של העיון ההיסטורי תהא החברה על בעיותיה הכלכליות והתרבותיות, החברה במלחמתה על שיפור החיים והעלאת רמתם, החברה במאבקה על ערכים נעלים ועל עתיד טוב יותר. ומכאן לקח חיוני לגבי החנוך. צריך שהנוער יתפוס וימצא בלימוד ההיסטוריה דוגמאות מאלפות של התעלות האדם משפל העבדות למעלת החרות, של מלחמות לא לשם התפשטות וכיבושים ולא לשם השתלטות על הזולת אלא לשם סילוק העוול והמעוות ולשם שינוי פני הדברים שאינם כתקונם; והגבור, אשר יקסום לו לנוער ושהוא יבחרהו כדוגמא ומופת שיש לחקותם ולשאוף להידמות אליהם, יהיה לא המפליא לעשות בחרבו ובכוח כפית־שלטונו על אחרים אלא הממית עצמו באהלה של תורה, למען יגלה צפונות הטבע ונבכי האדם, השם את כל מעייניו בגלוי אמת חדשה שיש בה כדי לשרת את הכלל בעלותו בגרם מעלות יקרת האדם, הנלחם מלחמת קודש עד כדי הקרבה עצמית על האמת שלו, שיש בה מן התנופה החלוצית לתקנת הרבים; העושה והמעשה ביושר ובתום לבב למילוי חובותיו מתוך אחריות וחרדה להצלחת המעשה או אותו קטע מסוים של עשיה שטיפוחו הופקד בידיו.

קומניוס ופסטאלוצי ופריבל, אנשי “מייפולאר” וחלוצי רוצ’דייל, סוקראטס והוס וג’יורדנו ברונו המעלים את חייהם קרבן עולה על מזבח האמת, גאליליי וניוטון והארביי ומאריה קירי – הם ודומיהם, אישיותם ופעלם מן הדין שימשכו את הנוער בחבלי קסם ובעבותות אהבה ויקראו: בואו ולכו בעקבותינו! ומתפקיד המחנך לעמול ולפעול כדי שקולם יישמע ויחדור ללב הנוער. הדראמה רבת־העלילה, ששמה תולדות האנושות, יש בה חומר מזין למכביר, שבמתחו עולה הוא על העלילות של גבורי ההיסטוריה מהסוג של אלכסנדר מוקדון ונאפוליון, ובסגולות לעורר ענין ולדבר אל הלב ואל הדמיון היוצר עשוי הוא להעמיד בצל את פעולותיהם של שליטים שונים לסוגיהם ואת ברק זהרה של חצר מלכות מהסוג של לואי הארבעה עשר. ולמותר להטעים. כי בחומר הרצוי מהסוג הנזכר יש מקור מופלג להפעלת כל היצרים הטובים והבונים שבלב האדם בכלל והנוער בפרט, וכן להוראת לקח בל יישכח ובל יימחה כי המלחמות גוררות אחריהן הרס וחרבן וכי לא תיתכן ישועת האנושות – פשוטה כמשמעה – אלא במניעת מלחמות ויצר המלחמה בכלל. לבל יהיו הדברים ערטילאיים, יובאו לדוגמא שלושה מקורות היסטוריים מימי לואי הארבעה עשר, וטוב טוב שהמורה להיסטוריה יתן עליהם את דעתו בהורותו פרשה זו בדברי הימים. מלך זה התאמר – כידוע – להיות שמשה של צרפת: הוא השמש ופעולתו כמותה כקרני הזוהר המשפיעות רוב אורה ואושר על כל נתיניו – אזרחי צרפת. כאחד האמצעים להרמת קרנה של צרפת בעיני עצמה ובעיני העולם כולו ראה את המלחמה, ואכן היתה תקופת שלטונו יומא אריכתא של מלחמות, שניהל עם כל השכנים מסביב. והנה מה שמצא בצרפת זו, הנוהרת והקורנת בשפע האור הנאצל מהשמש שבוורסאיל אחד מבני הדור, ממקורבי חצר המלכות: “עמך, אדוני, גווע מרעב. השדות כמעט מוברים, הערים והכפרים מתרוקנים, המלאכות הן בשפל המדרגה, המסחר כמעט חרב ונחרב, צרפת כולה היא כבית־חולים גדול, ללא חדוות חיים וללא לחם”. והנה מה שכותב צופה אחר, אף הוא איש החצר ועם זאת הוא מעמיק ראות: “כל מחקרי, שעשיתי במשך שנים רבות (הדברים נכתבו בשנת 1707, שמונה שנים לפני מות לואי הארבעה עשר), הביאוני לידי הכרה כי בזמנים האחרונים נשבר מטה לחמם של כעשירית מאוכלוסיתנו; מתשע עשיריות הנותרות חמש אין בכוחן לתת נדבה לחוזר על הפתחים. ומבין ארבע הנותרות שלוש נמצאו במצב קשה ביותר בגלל עומס המסים”. וגם בעל הדבר עצמו הגיע לידי הכרה, עד מה הכרחי הוא השלום לצרפת, ובימיו האחרונים כתב לבנו: “זכה תזכה את צרפת בהנאה מימי שלום, שרק הם בכוחם לייצב את מצב מלכותך. העדף תעדיף את השלום על פני התמורות המסופקות של המלחמה. וזאת תזכור, בני, כי הנצחון המפואר ביותר רב מדי מחירו, אם יש לשלם תמורתו בדמי הנתינים”. הבאנו עד כה דוגמאות מן ההיסטוריה הכללית. בלמוד דברי ימי עמנו אין המורה נתקל בתופעות של תוקפנות וצחצוח חרבות לשם השתלטות. אם נסיח את הדעת מתולדות הגזירות שניתכו על ראשינו חדשות לבקרים, הרי תולדתנו היא כולה פרשה ארוכה ומפוארת של טיפול ערכי רוח ויצירה, ואף הפעילות הכלכלית של הדורות בגלויות השונות ביטוי הוא לצביונה הקונסטרוקטיבי של תרומתנו לתרבות העולם ולישובו של עולם. הנה לדוגמא פרשת פעלם של המתרגמים היהודים בימי הבינים, בספרד ובאיטליה, אשר הריקו מכלי אל כלי את יצירות העולם הקלאסי ובכך תרמו להגברת אותה תנועה תרבותית והשכלתית שנזדקרה כמגדלור מקרין על רקע של הדלות התרבותית בימי הבינים הנוצריים. והנה פעלם של הרופאים היהודיים ברחבי הגלויות מימי הבינים ועד המאה התשע עשרה, ובשתי המאות האחרונות בכלל, מפעל רב־תהילה, שהיה בו מצדנו משום תגמול לפנים משורת הדין: לעומת הרדיפות והנגישות – מתן שכר של העלאת ארוכה לחולה ולסובל על אפם ועל חמתם של הרופאים הנוצריים, שאחת שאיפתם להצר את רגלי היהודי, חברם למקצוע. והרי פעלנו בשני הדורות האחרונים בהפרחת השממה בארץ ישראל ובהעברת גורמי תרבות וקידמה למדבר ולארץ לא זרועה – פעולה שבלי ספק תצמח ממנה תועלת רבה לעמים הנחשלים שבמזרח ולקידום התרבות בכלל. ודומני שלא יהיה בכך משום התנשאות לאומית, אם נאמר כי מן הדין שבתיקון לימוד ההיסטוריה לאור העקרון של שימת הדגש על אחוות העמים ושיתוף בינלאומי ביצירת ערכי תרבות וקידמה יובאו בחשבון גורמים אלה המציינים את ההיסטוריה הישראלית – בלימוד ובספרי הלימוד של כל עם ועם. אכן טעון לימוד ההיסטוריה בקורת יסודית, וטבעי הוא שחבר הלאומים בעבר ואונסקו בימינו נתנו מכבר את דעתם על כך. הסממנים המיוחדים שבהיסטוריה הישראלית ובנסיון הוראתה יש בהם כדי לתרום תרומה חשובה למציאת הדרך הנכונה והרצויה לגבי כל העמים. שכן ברור מעל לכל ספק. כי לא יבוא שינוי בהלך־רוחם של העמים ובפסיכולוגיה של הנוער המתבגר בממדים בינלאומיים. בלתי אם יעשה מאמץ משותף אצל כל העמים, הגדולים והקטנים, המתקדמים והנחשלים, מעבר מזה ומעבר מזה, לשם עקירת שורש השנאה והבוז ונטיעת שתילים חדשים, שמהם יצמח עץ החרות וקירבת הלבבות, עץ ההבנה ההדדית וההתחרות במעשי יצירה. אם ימשיך עם זה או אחר לדגול בהחלטיות שבעקרון “אם רצונך בשלום – התכונן למלחמה!” הרי טבעי שעבירה זו תגרור אחריה עבירה אצל עמים אחרים, וטיפוח הרוח המלחמתית אצל כל העמים גם ע"י לימוד ההיסטוריה יוסיף לעמוד בכל תקפו.

לא נכניס את ראשנו בסבך הבעיות הבינלאומיות והניגודים, ההולכים ומחריפים והמעמידים במבחן קשה את אירגון האומות המאוחדות. מבחינה חינוכית עלינו לומר: הנוער הוא מטבעו בקרתי מאד מצד אחד ופשטני ותמים מצד שני; גינוני הדיפלומאטיה זרים לרוחו, והקו הדיאלקטי שבהתפתחות אף הוא קשה לו להלמו. יכול המחנך, ביחדו את הדיון על בעיה מסוימת, להצביע על הקשיים הכרוכים בפתרונה הראציונאלי והרצוי; יכול הוא להחדיר בלבם את ההכרה – בפרט אם יסתמך על דוגמאות מהעבר – עד מה רחוקה הדרך מן המצוי אל הרצוי; וכי נוכח עובדה זו נתבע כל דור ודור להיאבק ולא להרפות מן השאיפה להגשמת הרצוי, כי דרך הקידמה היא דרך של חתחתים שמרובים בה הכשלונות על ההצלחות. ועם זאת מצווה כל דור לפעול ולעמול בלי רתיעה בכיוון של הרצוי, שסופו להתגשם, אם כי לא תמיד תהלום ההגשמה את החזון כפי שחזוהו הדורות הקודמים, והנסיון ההיסטורי – יוכיח. תפקידו של המחנך הוא להקנות לנוער גישה של הבנה היסטורית ביחס לתופעות האדם והחברה. במה דברים אמורים, אם יהיה בידו לשכנע את הלומדים כי אכן נעשים המאמצים הדרושים ע"י מי שהשלטון בידו לגשר על פני התהום שבין המצוי והרצוי, והם נעשים בלב שלם וביושר ובתום לבב. אפשר לטעון שבשדה־המדיניות אין מקום למושגים אלה, הלקוחים מתחום יחסי האדם לזולת. ברם אם בחנוך עסקינן ובנוער שאינו מסוגל מטבע ברייתו אלא לתפוס את הענינים בפשטותם, מן ההכרח שנעמיד את הדברים על חזקתם ונבטאם ככה ולא אחרת.

כל מחנך יודע ועד, כי בהלך־הרוח של הנוער אך כפשע הוא בין האמונה ובין הכפירה, הגוררת אחריה יחס של ציניות. הזמנים, שבהם היה הנוער בחינת “נשבע בדברי המורה”, עברו ובטלו מן העולם; גם בעבר, בימי החינוך האוטוריטארי, לא היה הנוער נשבע בדברי מוריו אלא למראית עין; משום כללי משמעת וכבוד המורה והאוטוריטטה שלו היה עונה בפה כן לכל דבריו, אבל לבו לא היה עמו לגבי הדברים שלא הסכים להם, ובחיים היה נוהג בחינת מודה (בדברי המורה) ועוזב ונוהג כפי שנראה לו. עתה משניתנה לנוער זכות המחשבה העצמית וזכות הבעת דעה, והיא ניתנה ביד רחבה וככל שעקרונות החנוך המודרני מתפתחים ומכים שרשים יותר ויותר, הופכת נתינה זו אחד מעיקרי היסוד של החנוך, עתה וודאי אין להניח שהנוער יהיה מוכן להודות באמיתות שלא הוכחו לו לאשורן או לנהוג לפי אמיתות בחינת מצוות־אנשים מלומדה. במלים אחרות: רעיון או"ם והאמונה בפעלו העצום להשכנת שלום ולהרמת קרנו של האדם, ככוח יוצר למען קידמת האנושות, עלול למצוא בלב הנוער קרקע פורה ומפרה, אם המציאות לא תעשה אותו פלסתר. המציאות כמות שהיא תקבע במידה גדולה את נפש הנוער; חזון העתיד ונסיון העבר לא יועילו אלא במעט, אם ההווה יהיה עכור ולא ילך לאור החזון ובעקבות הלקח מנסיון העבר. ואם יש להוסיף עוד משהו לגבי הנוער הישראלי, הרי מן הדין לומר: החזון של נוער זה אין כמוהו לזוהר ולשגב; הנסיון ההיסטורי שלו אין כמוהו לקדרות וליגון. משנה חשיבות נודעת איפוא לגבי דידיה להתרשמות מההווה ומהמציאות. יש להתפלל ולעשות למען תשכיחהו מציאות זו את נסיונות העבר, ושיהא בה כדי לעורר אמונה בהתגשמות החזון ובצעידה לקראתה. המחנך והנוער הישראליים לא יעמדו מנגד ונפשם תהיה בודאי פתוחה מבחינה רעיונית, רגשית ורצונית לאפקים הרחבים והמזהירים של עולם המחר.

לא כאן המקום להרחיב את הדיבור על דרכי פעולת המחנך בהחדרת עקרונות או“ם בלב הנוער. עם זאת כדאי להתעכב על מומנט יסודי אחד: ברור שלא דרך ההטפה והתעמולה היא הרצויה. החנוך הוא תהליך אורגני ומתמיד, והוא תומך את יתדותיו באישיותו של החניך, שקנה לו הרגלים ודרך מחשבה ועשיה מסוימים. לא יתקבל על דעתו של שום מחנך שאפשר לעורר יחס חיובי ואוהד לעקרונות מסוימים ע”י דיבורים, ויהיו חדורי רגש והתלהבות ככל שיהיו. על המחנך להקנות לחניכו לב חדש, לב מבין, היודע ורוצה לפעול מתוך הכרה עמוקה שאכן נכונה הדרך, וההליכה בה תהיה מסקנה הגיונית למאווייו ולמהותו הנפשית. שומה איפוא על המחנך לטפח את אפים של חניכיו, למען יהיו כל חייהם הנפשיים מושתתים על בסיס איתן וכל גילויי חייהם לא יהיו אלא ביטוי נאמן ועקבי לבסיס זה. ולבל יהיה זה בסיס הנתון לתמורות ולסטיות, שכל רוח מצויה או בלתי מצויה עלולה לערערו, מן ההכרח שיהיה משורין במכסה רצינית של ידיעות יסודיות אשר עוכלו כהלכה, במטען של כוחות נפשיים שאוזנו כראוי, ובעיקר בכושר מחשבה מעמיקה, שאין להעבירה על דעתה, ובכה שיפוט שאין לשחדו בדברי־הבאי ואפשר לשכנעו רק בנימוקים בעלי משקל. הבסיס הזה – אם נגדירהו בשלושה תוארים: תואר האישיות המוסרית המוצקה, תואר האזרחות הלאומית, שדגלה אהבה ונאמנות לעם ולמולדת, ותואר האזרחות הבינלאומית שסימנה קרבת הלב לכל המין האנושי הנאבק על התעלות והשתכללות, הרי שבלי ספק יהיה בו כדי להיענות לתביעות השעה הטרופה, שעוברת על העולם ושאו"ם שוקדת על תקנתה.

עם החלטת האומות המאוחדות מיום 29 לנובמבר 1947, עם סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל ב־14 למאי 1948 והקמת מדינת ישראל באותו ערב שבת היסטורי יחד עם כניסתנו לארגון האומות המאוחדות – הגיע הקץ למצב הבלתי נורמאלי של עמנו וארצנו, שנמשך מאז חורבן הבית השני ואבדן חרותנו ועצמאותנו לפני כאלפים שנה.

הנה כי כן מדינת ישראל ועם ישראל קמו שוב לתחיה. ולפני האומה עתיקת הימים ועמוסת הסבל נפתחו שערי הגאולה הלאומית והאנושית, על בסיס של שוויון מדיני ושיתוף פעולה בינלאומי. תקופה חדשה נחשפה לפני בני דורנו ובמובן הטוב והנעלה של המושג הזה “נהיינו ככל הגויים”. לשמחתנו ולשמחת האנושות המתקדמת, נקראנו גם אנו לתרום את תרומתנו הלאומית לחיזוק השלום והקידמה בעולם.

רעיון אחוות העמים והאנושות כולה, שהטיפו לו בלהט ועקשנות נביאי ישראל, אותם נביאי האמת והצדק, אשר התהלכו בחוצות ירושלים עיר הקודש והשלום – רעיון זה, ההולך ולובש צורה ומתגשם בארגון האומות המאוחדות, חיזק בנו את ההכרה שגם עלינו להחלץ לעזרת האנושות הנבוכה והמוניה השונאים את המלחמה ומוראותיה והמלאים כיסופים ושאיפות נעלות לחיי הבנה ואהבת האדם שנברא בצלם אלהים.

בשנת 1949, כתום מלחמת השחרור, הוגה הרעיון בקרב כמה אנשי ציבור בירושלים להצטרף להתאחדות הבינלאומית של החברות למען האומות המאוחדות. עם יסוד החברה הישראלית למען האומות המאוחדות, שמרכזה בירושלים, רצינו להעמיס על עצמנו את הדאגה לעורר את הציבור במדינתנו למטרה הנשגבה של ההתאחדות הבינלאומית המקרבת את הלבבות ומעודדת יצירת יחסים ידידותיים בקרב בני כל העמים והמדינות, על בסיס של כבוד הדדי. מטרתנו היא איפוא לטפח יחסי ידידות בין ישראל והעמים ולשתף את עצמנו ביצירת העולם החפשי החדש בכלים דימוקראטים. וכה הגדרנו את שאיפותינו:

“החברה הישראלית למען האומות המאוחדות מאגדת את שוחרי השלום הבינלאומי ושיתוף פעולה בין האומות, ללא הבדל השקפה, מין ומעמד, בקרב הציבור בישראל. נוטלת חלק בחיים הבינלאומיים בתוקף השתתפותה כחברה באיגוד העולמי למען האומות המאוחדות”.

הועד המרכזי של חברתנו מורכב כדלהלן: ד“ר אריה טארטאקובר, יו”ר, דניאל אוסטר, שלום בן־ברוך, ד“ר אברהם ניסן (ציר ישראל בארצות סקנדינביה), יצחק בן־צבי חבר הכנסת, פרופיסור נתן פיינברג, ד”ר משה זמורה נשיא בית הדין העליון, הפרופיסור זליג ברודצקי נשיא האוניברסיטה העברית שנבחר כנציג החברה במועצה הישראלית למען אונסק"ו, הפרופיסור בנימין אקצין עורך ההוצאה הישראלית של הירחון “**עולם או”ם**", ויושבי ראש הסניפים: יצחק ר. מלכו מירושלים, ישעיהו פבזנר בתל־אביב וזאב שוהם מחיפה.

במשך הזמן הוקמו גם סניפים חדשים ברמת־גן, פתח־תקוה וחדרה, והיד נטויה כדי להרחיב את היריעה בנקודות ישוב אחרות קרובות ורחוקות, עד שהחברה הישראלית למען האומות המאוחדות תקיף ותכניס תחת כנפיה רבבות חברים מכל החוגים והשדרות של הציבור, ובפרט את הסטודנטים של בתי האולפנא הגבוהים ובני הנוער הלומד.

חברתנו השתתפה בכל הכינוסים הבינלאומיים של ההתאחדות העולמית, שהתקיימו בג’ניבה, באיסטאנבול ובשטוקהולם.

משלחתנו למושב החמישי של עצרת ההתאחדות העולמית בז’ניבה בספטמבר 1950, שהיתה מורכבת מה“ה דניאל אוסטר, ד”ר אריה טארטאקובר, ישעיהו פבזנר ודניאל שר, קשרה קשרים אמיצים עם יתר המשלחות והנציגים של המדינות השונות, לקחה חלק בכל הדיונים שהועלו על סדר היום ותבעה עמדה ברורה בהגנת הרעיונות והעיקרים של או"ם, חיזקה את שאיפות השלום וההבנה ההדדית והיתה לפה לכמה משאלות של דעת הקהל בישראל.

בכינוס היחיד במינו, שהתקיים השנה ביזמת או"ם באיסטאנבול – מעין ועידה איזורית של מוסדות בלתי ממשלתיים במזרח הקרוב – השתתפה משלחת של חמשה חברים מישראל. ביניהם: דניאל אוסטר כבא כוח חברתנו, יחד עם נציג הסתדרות העובדים הכללית ר. ברקת, רחל שזר, נציגת ארגון אמהות עובדות, ועוד.

ביזמת המשלחת הישראלית הוחלט להקים בכל ארץ וארץ אירגון למען האומות המאוחדות ולהציע לממשלות להכניס בתכנית בתי הספר השונים שעות הוראה מיוחדות על האומות המאוחדות. מציינים בסיפוק שבועידה זו נפגשו, בפעם הראשונה, משלחות מארצות ערביות עם משלחת ישראל, והיחסים ביניהם היו תקינים.

לכינוס בשטוקהולם לא יכלנו לשגר משלחת גדולה כרצוי: משטר הצנע מחייב לא לבזבז עד כמה שאפשר מטבע־זר. אולם חברינו המועטים, שלקחו בו חלק, הביאו באמתחתם כמה הצעות בכל ענפי ההשפעה של ההתאחדות העולמית, והן גם נתקבלו ע"י הועידה.

נערכו ע“י חברתנו בשלוש הערים הגדולות אסיפות עם מוצלחות, ובמיוחד הצטיינה זו שבירושלים, בה הרצה אבא אבן, שגריר ישראל בוושינגטון וראש משלחתנו הקבועה באו”ם.

“קול ישראל” הקדיש לא פעם זמן לפעולות חברתנו בישראל ובעולם, והועלו על הפרק שאלות כלליות המענינות שדרות רחבות של הציבור בישראל.

אגודת הצעירים הנוצרים בירושלים העמידה לרשותנו את אולמיה הנהדרים וספריתה הרחבה.

ערכנו פגישות שונות עם מנהל שרות ההסברה והתעמולה של או“ם בג’ניבה ירג’י שפירא, ועם המזכיר הכללי של ההתאחדות העולמית ג’ון אנאלס, בשעת ביקורם בארץ. חברינו שמעו מפיהם ידיעות מלאות על כל הנעשה ע”י ההתאחדות של האגודות למען האו"ם בכל חלקי העולם וכל התכניות לעתיד. האישים המרכזיים הללו באו במגע עם באי כוח העתונות ועם החברים בישראל ורשמו לפניהם את משאלותינו ותכנית פעולותינו להבא. נציגינו באו במגע ישיר גם עם טריגווה לי, המזכיר הכללי של ארגון האומות המאוחדות, בעת סיורו במדינתנו בשנה האחרונה.

ביזמת חברתנו הוקמה מועצה ארצית של מרבית האיגודים הבלתי ממשלתיים שבמדינה שיש להם קשרים בינלאומיים. המועצה תשתתף בכינוסים הבינלאומיים החשובים ותעזור להרחיב את שטח פעולתנו למען האומות המאוחדות והפצת רעיונות השלום והקידמה בקרב כל החוגים של הציבור הישראלי.

האידיאל הנבואי של שלום עולמי, חופש ושוויון, אהבת האדם והבנה בין העמים – אלה הן המטרות הנשגבות של החברה הישראלית למען האומות המאוחדות. אין ספק שאנו נשיג תוצאות רצויות, אם נדע להקדיש לכך זמן ומרץ ואם דעת הקהל בישראל תראה התענינות מיוחדת בכל שטחי פעולתנו.

מתוך מגילת האומות המאוחדות

(אושרה בועידת ב"כ האומות בסאן־פראנציסקו ביוני 1945)

אנו, עמי האומות המאוחדות, שתקיפה דעתנו להציל את הדורות הבאים מפורענות המלחמה, אשר הביאה פעמיים בימי חלדנו סבל לא יתואר על האנושות,

ולשוב ולחזק את אמונתנו בזכויות היסודיות של האדם, בכבודה וביקרה של אישיות האדם, בזכויות השוות של הגבר והאשה ושל האומות הגדולות והקטנות,

ולקבוע תנאים הדרושים לקיומו של הצדק וכיבודן של ההתחייבויות שיסודן באמנוֹת ובשאר מקורות המשפט הבינלאומי,

ולהמריץ את הקידמה הסוציאלית ואת תיקון תנאי החיים בחירות־יתר,

ולשם התכליות הללו –

לנהוג בסובלנות ולחיות בשלום זה עם זה כשכנים טובים, ולאחד את כוחותינו לשם קיום השלום והבטחון הבינלאומיים,

ולהבטיח, בדרך קבלת עקרונות וקביעת שיטות, שלא ישתמשו בכוחות המזוינים בלתי אם למען הענין המשותף,

ולהפעיל מנגנון בינלאומי להמרצת ההתקדמות הכלכלית והסוציאלית של כל העמים,

החלטנו לצרף את מאמצינו לשם הגשמת המטרות הללו.

על כן קיימו וקיבלו עליהן ממשלותינו ע"י נציגיהן הנאספים בעיר סאן פראנציסקו ובידם כתבי־הרשאה, שנמצאו כשרים וערוכים כהלכתם, את המגילה הזאת של האומות המאוחדות, והן מייסדות בזה אירגון בינלאומי שייקרא בשם “האומות המאוחדות”.

המטרות והעקרונות

ואלה הן מטרות האומות המאוחדות:

1. לקיים את השלום ואת הבטחון הבינלאומיים ולנקוט לתכלית זו אמצעים משותפים יעילים למניעתם ולסילוקם של האיומים המאיימים על השלום ולדיכוים של מעשי תוקפנות או צורות אחרות של הפרת השלום, ולהביא בדרכי שלום ועל פי עקרונות הצדק והמשפט הבינלאומי, לידי הסדרם או יישובם של סכסוכים בינלאומיים או של מצבים העלולים לגרור הפרת השלום;

2. לפתח יחסי ידידות בין האומות, יחסים המבוססים על כיבוד העיקרון של זכויות שוות והגדרה עצמית לעמים, ולנקוט שאר האמצעים הראויים לחיזוקו של שלום העולם;

3. להגיע לידי שיתוף־פעולה בינלאומי בפתרון הבעיות הבינלאומיות בשטח הכלכלה, החברה, התרבות ותקנת האדם, ובקידומו ועידודו של כיבוד זכויות האדם והחירויות היסודיות לכל באי עולם ללא הפלייה בין גזע לגזע, בין מין למין, בין לשון ללשון או בין דת לדת;

4. ולשמש מרכז לליכוד פעולותיהן של האומות לשם השגתן של התכליות המשותפות הללו.

המוסדות

1.  בתורת אורגאנים עיקריים של האומות המאוחדות נקבעים: האסיפה הכללית, מועצת־הבטחון, המועצה הכלכלית והסוציאלית, מועצת־הנאמנות, בית־הדין הבינלאומי והמזכירות.

2.  אורגאני־עזר, שיהיה צורך בהם, ייקבעו לפי הוראות המגילה הזאת.

האספה הכללית

ההרכב

1.  האספה הכללית תהיה מורכבת מכל חברי האומות המאוחדות.

2.  כל חבר מספר נציגיו מאספה הכללית אינו יכול לעלות על חמשה.

התפקידים והסמכויות

האספה הכללית רשאית לברר את כל השאלות או הענינים שבתחום המגילה הזאת או הכרוכים בסמכויות ובתפקידים של כל אחד מהאורגאנים שנקבעו במגילה הזאת, ולהמליץ המלצות לפני חברי האומות המאוחדות או לפני מועצת־הבטחון או לפני שניהם בכל השאלות או הענינים הללו, פרט למה שנאמר בסעיף 12.

סעיף 12

1.  כל שעה שמועצת־הבטחון מקימת את תפקידיה שנקבעו לה במגילה זו ביחס לסכסוך או מצב כלשהו, אין האספה הכללית רשאית להמליץ המלצה כלשהי בנוגע לאותו סכסוך או מצב, אלא אם כן נתבקשה על כך ע"י מועצת־הבטחון.

מועצת־הבטחון

סעיף 23

1.  מועצת־הבטחון תהיה מורכבת מ־11 חברים של האומות המאוחדות. הריפובליקה של סין, צרפת, ברית הריפובליקות המועצתיות הסוציאליסטיות, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון־אירלאנד וארצות־הברית של אמריקה יהיו חבריה הקבועים של מועצת־הבטחון. האספה הכללית תבחר עוד ששה חברים של האומות המאוחדות, שיהיו חברים בלתי־קבועים של מועצת־הבטחון.

סעיף 24

1.  כדי להספיק בידו של אירגון האומות המאוחדות לפעול את פעולתו בזריזות וביעילות, שמים חבריו את האחריות הראשית לקיום השלום והבטחון הבינלאומיים על מועצת־הבטחון ומסכימים שמועצת־הבטחון תפעל בשמם בשעה שתמלא את חובותיה, המוטלות עליה בתוקף אחריות זו.

סעיף 39

מועצת הבטחון תקבע, אם קיים איום כלשהו על השלום הפרה כלשהי של השלום או מעשה־תוקפנות כלשהו, ותמליץ המלצות או תחליט מה הם האמצעים שיש לנקוט לפי סעיפים 41 ו־42, כדי לקיים את השלום והבטחון הבינלאומיים או להחזירם על מכונם.

סעיף 43

1.  כדי לתרום את חלקם לקיום השלום והבטחון הבינלאומיים, מתחייבים כל חברי האומות המאוחדות להעמיד לרשותה של מועצת הבטחון, לפי דרישתה ועל פי הסכם מיוחד או הסכמים מיוחדים, כוחות צבא, עזרה והקלות, ובכלל זה רשות המעבר, ככל אשר יידרש לקיום השלום והבטחון הבינלאומיים.

המועצה הכלכלית והסוציאלית

סעיף 61

1.  המועצה הכלכלית והסוציאלית תהא מורכבת מ־18 חברים של האומות המאוחדות, שייבחרו ע"י האספה הכללית.

2.  ששה חברים של המועצה הכלכלית והסוציאלית ייבחרו בכל שנה לתקופה הסמוכה של שלוש שנים.

סעיף 62

1.  המועצה הכלכלית והסוציאלית רשאית לערוך או לעורר עבודות־מחקר ודינים וחשבונות על ענינים בינלאומיים בשטח הכלכלה, החברה, התרבות, החינוך, הבריאות והענינים הקרובים, ולהמליץ המלצות בענינים אלה לפני האספה הכללית, לפני החברים של האומות המאוחדות ולפני המוסדות המיוחדים הנוגעים בדבר.

2.  היא רשאית להמליץ המלצות, כדי לקדם את כבודו ושמירתו של זכויות האדם והחירויות היסודיות לכל באי עולם.

משטר הנאמנות הבינלאומי

סעיף 75

אירגון האומות המאוחדות יכונן משטר נאמנות בינלאומי, כפוף למרותו, לשם הנהלתם ופיקוחם של השטחים אשר יועמדו במשטר זה על־פי הסכמים נפרדים העתידים לקום. השטחים הללו יהיו נקראים שטחי נאמנות.

סעיף 76

בהתאם למטרות האומות המאוחדות, שנקבעו בסעיף 1 של המגילה הזאת, תהיינה התכליות העיקריות של משטר הנאמנות:

1.  לחזק את השלום והבטחון הבינלאומיים;

2.  להמריץ את הקידמה המדינית, הכלכלית, הסוציאלית והחינוכית של תושבי שטחי הנאמנות, והתפתחותם המוסיפה והולכת לקראת שלטון עצמי או עצמאות, במידה ההולמת את הנסיבות המיוחדות של כל שטח ואוכלוסיו, ואת רצונם של האוכלוסים הנוגעים בדבר, שבא לידי גלוי דרך חירות, וכפי שיורו התנאים שיבואו בכל הסכם של נאמנות;

3.  לעודד את כיבודן של זכויות האדם ושל החירויות היסודיות לכל באי עולם ללא הפלייה בין גזע לגזע, בין מין למין, בין לשון ללשון או בין דת לדת, ולאושש את ההכרה שעמי העולם תלויים זה בזה;

4.  ולהבטיח יחס שווה לכל האומות המאוחדות ולאזרחי מדינותיהם בתחום הסוציאלי, הכלכלי והמסחרי, וכמו כן יחס שווה לאזרחיהם בדין.

מועצת־הנאמנות

מועצת־הנאמנות תהיה מורכבת מהחברים הבאים של האומות המאוחדות:

1.  החברים המנהלים שטחי נאמנות;

2.  אותם החברים הנקובים בשמותיהם בסעיף 23, שאינם מנהלים שטחי נאמנות;

3.  שאר חברים שייבחרו לתקופה של שלוש שנים ע"י האספה הכללית במספר הדרוש, כדי שמספר החברים הכולל של מועצת־הנאמנות יהא מתחלק בשווה לחברים של אירגון האומות המאוחדות המנהלים שטחי נאמנות ולחברים שאינם מנהלים שטחי נאמנות.

בין־הדין הבינלאומי

סעיף 93

1.  כל חברי האומות המאוחדות הם מכוח חברותם זו צדדים לחוקת בית־הדין הבינלאומי.

2.  מדינה שאינה חברה לאומות המאוחדות יכולה להצטרף כצד לחוקת בין־הדין הבינלאומי, לפי תנאים שייקבעו בכל מקרה ומקרה ע"י האספה הכללית על פי המלצתה של מועצת־הבטחון.

המזכירות

סעיף 97

המזכירות תעמוד על מזכיר כללי וחבר עובדים, כפי שיידרש לאירגון. המזכיר הכללי יתמנה ע"י האספה הכללית לפי המלצתה של מועצת הבטחון. הוא יהיה פקיד־ההנהלה הראשי של האירגון.

סעיף 98

המזכיר הכללי יפעל בתפקידו זה בכל הישיבות של האספה הכללית, מועצת הבטחון, המועצה הכלכלית והסוציאלית ומועצת הנאמנות, ואף ימלא שאר תפקידים אשר יוטלו עליו ע"י האורגאנים הללו. המזכיר הכללי יערוך דין וחשבון שנתי לאספה הכללית של עבודת האירגון.

הכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם

ב־10 בדצמבר 1948 קיבלה עצרת האומות המאוחדות והודיעה ברבים על ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, המופיעה במלואה להלן. בעקבות מעשה היסטורי זה פנתה העצרת לכל המדינות החברות לפרסם את נוסח ההכרזה ו“לדאוג שתופץ, תוחדר, תיקרא ותוסבר בעיקר בבתי הספר ובמוסדות חנוך אחרים, ללא הבדל במעמדן המדיני של המדינות או הארצות”. התרגום העברי ניתן בזה בנוסח שאושר ע"י ממשלת¹ ישראל.

הואיל והכרה בכבוד הטבעי אשר לכל בני משפחת האדם ובזכויותיהם השוות והבלתי מופקעות היא יסוד החופש, הצדק והשלום בעולם;

הואיל והזלזול בזכויות האדם וביזוין הבשילו מעשים פראיים שפגעו קשה במצפונה של האנושות; ובנין עולם, שבו ייהנו כל יצורי אנוש מחירות הדיבור והאמונה ומן החירות מפחד וממחסור, הוכרז כראש שאיפותיו של כל האדם;

הואיל והזלזול בזכויות האדם וביזוין² הבשילו מעשים בכוח שלטונו של החוק, שלא יהא האדם אנוס, כמפלט אחרון להשליך את יהבו על מרידה בעריצות ובדיכוי;

הואיל והכרח חיוני הוא לקדם את התפתחותם של יחסי ידידות בין האומות;

הואיל והעמים המאוגדים באירגון האומות המאוחדות חזרו ואישרו במגילה את אמונתם בזכויות היסוד של האדם, בכבודה ובערכה של אישיותו ובזכות שווה לגבר ולאשה; ומנוי וגמור אתם לסייע לקידמה חברתית ולהעלאת רמת החיים בתוך יתר חירות;

הואיל והמדינות החברות התחייבו לפעול, בשיתוף עם אירגון האומות המאוחדות, לשם טיפוח יחס של כבוד כללי אל זכויות האדם ואל חירויות היסוד והקפדה על קיומן;

הואיל והבנה משותפת במהותן של זכויות וחירויות אלה היא תנאי חשוב לקיומה השלם של התחייבות – לפיכך מכריזה העצרת באזני כל באי העולם את ההכרזה הזאת בדבר זכויות האדם ברמת הישגים כללית לכל העמים והאומות, כדי שכל יחיד וכל גוף חברתי ישווה תמיד לנגד עיניו וישאף לטפח, דרך לימוד וחינוך, יחס של כבוד אל הזכויות ואל החירויות הללו ולהבטיח באמצעים הדרגתיים, לאומיים ובינלאומיים, שההכרה בעקרונות אלה וההקפדה עליהם תהא כללית ויעילה בקרב אוכלוסי המדינות החברות ובקרב האוכלוסין שבארצות שיפוטן.

סעיף א.

כל בני אדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם. כולם חוננו בתבונה ובמצפון, לפיכך חובה עליהם לנהוג איש ברעהו ברוח של אחווה.

סעיף ב.

1. כל אדם זכאי לזכויות ולחירויות שנקבעו בהכרזה זו ללא הפליה כלשהי מטעמי גזע, צבע, מין, לשון, דת, דעה פוליטית או דעה בבעיות אחרות, בגלל מוצא לאומי או חברתי, קנין, לידה או מעמד אחר.

2.  גדולה מזו, לא יופלה אדם על פי מעמדה המדיני, על פי מעמדה הבינלאומי של המדינה או הארץ שאליה הוא שייך, בין שהארץ היא עצמאית, ובין שהיא נתונה לנאמנות, בין שהיא נטולה שלטון עצמי ובין שריבונותה מוגבלת כל הגבלה אחרת.

סעיף ג.

כל אדם יש לו הזכות לחיים, לחירות ולבטחון אישי.

סעיף ד.

לא יהיה אדם עבד או משועבד; עבדות וסחר עבדים ייאסרו לכל צורותיהם.

סעיף ה.

לא יהיה אדם נתון לעינויים ולא ליחס או לעונש אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים.

סעיף ו.

כל אדם זכאי להיות מוכר בכל מקום כאישיות לפני החוק.

סעיף ז.

הכל שווים לפני החוק וזכאים ללא הפליה להגנה שווה של החוק. הכל זכאים להגנה שווה מפני כל הפליה המפירה את מצוות ההכרזה הזאת ומפני כל הסתה להפליה כזו.

סעיף ח.

כל אדם זכאי לתקנה יעילה מטעם בתי הדין הלאומיים המוסמכים נגד מעשים המפירים את זכויות היסוד שניתנו לו על פי החוקה והחוקים.

סעיף ט.

לא ייאסר אדם, לא ייעצר ולא יוגלה באופן שרירותי.

סעיף י.

כל אדם זכאי, מתוך שוויון גמור עם זולתו, למשפט הוגן ופומבי של בית־דין בלתי תלוי וללא משוא פנים בשעה שבאים לקבוע את זכויותיו וחובותיו ולברר כל אשמה פלילית שהובאה נגדו.

סעיף יא.

1.  אדם הנאשם בעבירה פלילית חזקתו שהוא זכאי עד שלא הוכחה אשמתו כחוק במשפט פומבי, שבו ניתנו לו כל הערובות הדרושות להגנתו.

2.  לא יורשע אדם בעבירה פלילית על מעשה או על הזנחה שלא נחשבו בשעתם לעבירה פלילית לפי החוק הלאומי או הבינלאומי. לא יוטל עונש חמור יותר מן העונש שהיה נוהג בזמן שעבר את העבירה הפלילית.

סעיף יב.

לא יהא אדם נתון להתערבות שרירותית בחייו הפרטיים, במשפחתו, במעונו, בחליפת מכתבים שלו ולא לפגיעה בכבודו או בשמו הטוב. כל אדם זכאי להגנת החוק מפני התערבות או פגיעה כאלה.

סעיף יג.

1.  כל אדם זכאי לחופש תנועה ומגורים בתוך כל מדינה.

2.  כל אדם זכאי לעזוב כל ארץ, לרבות ארצו, ולחזור אל ארצו.

סעיף יד.

1.  כל אדם זכאי לבקש ולמצוא בארצות אחרות מקלט מרדיפות.

2.  אין להסתמך על זכות זו במקרה של האשמה פלילית, שמקורה האמיתי במעשי פשע לא־מדיניים או במעשים שהם בניגוד למטרותיהן ולעקרונותיהן של האומות המאוחדות.

סעיף טו.

1.  כל אדם זכאי לאזרחות.

2.  לא תישלל מאדם אזרחותו בשרירות ולא תקופח בשרירות זכותו להחליף את אזרחותו.

סעיף טז.

1.  כל איש ואשה, שהגיעו לפרקם, רשאים לבוא בברית הנשואין ולהקים משפחה, ללא כל הגבלה מטעמי גזע, אזרחות או דת. הם זכאים לזכויות שוות במעשי הנשואין, בתקופת הנשואין ובשעת ביטולם.

סעיף יז.

1.  כל אדם זכאי להיות בעל קנין, בין לבדו ובין ביחד עם אחרים.

2.  לא יישלל מאדם קנינו בשרירות.

סעיף יח.

כל אדם זכאי לחירות המחשבה, המצפון והדת; חירות זו כוללת את הזכות להמיר את דתו או את אמונתו ולתת ביטוי לדתו או לאמונתו, לבדו או בציבור, ברשות היחיד או ברשות הרבים, ע"י הוראה, נוהג, פולחן ושמירת מצוות.

סעיף יט.

כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי, לרבות החירות להחזיק בדעות ללא כל הפרעה, ולבקש ידיעות ודעות, ולקבלן ולמסרן בכל הדרכים וללא סייגי גבולות.

סעיף כ.

1.  כל אדם זכאי לחירות ההתאספות וההתאגדות בדרכי שלום.

2.  לא יכפו על אדם השתייכות לאגודה.

סעיף כא.

1.  כל אדם זכאי להשתתף בהנהלת ארצו, בין השתתפות ישירה ובין ע"י נציגות שנבחרה בבחירות חפשיות.

2.  כל אדם זכאי לשוויון בכניסה לשירות במנגנון של ארצו.

3.  רצון העם הוא היסוד לסמכותה של הממשלה. העם יביע את רצונו בבחירות כשרות הנשנות לעתים מזומנות, לפי זכות בחירה כללית ושווה ובהצבעה חשאית, או לפי סדר של בחירה חפשית כיוצא בזה.

סעיף כב.

כל אדם, כחבר החברה, זכאי לבטחון סוציאלי וזכאי לתבוע שהזכויות הכלכליות, הסוציאליות והתרבותיות, שהן חיוניות לכבודו כאדם ולהתפתחות החפשית של אישיותו, יובטחו במאמץ לאומי ובשיתוף פעולה בינלאומי בהתאם לאירגונה ולאוצרותיה של המדינה.

סעיף כג.

כל אדם זכאי לעבודה, לבחירה חפשית של עבודתו, לתנאי עבודה צודקים והוגנים ולהגנה מפני אבטלה.

1.  כל בן אדם, ללא כל הפליה, זכאי לשכר שווה בעד עבודה שווה.

1.  כל עובד זכאי לשכר צודק והוגן, אשר יבטיח לו ולבני ביתו קיום הראוי לכבוד האדם שיושלם, אם יהיה צורך בכך, על־ידי אמצעים אחרים של הגנה סוציאלית.

2.  כל אדם זכאי לאגד אגודות מקצועיות ולהצטרף לאגודות, כדי להגן על עניניו.

סעיף כד.

כל אדם זכאי לנופש ולפנאי, ובכלל זה הגבלת שעות העבודה במידה המתקבלת על הדעת וחופשה בשכר לעתים מזומנות.

סעיף כה.

1.  כל אדם זכאי לרמת־חיים נאותה לבריאותם ולרווחתם שלו ושל בני ביתו, לרבות מזון, לבוש, שיכון טיפול רפואי. שירותים סוציאליים כדרוש וזכות לבטחון במקרה של אבטלה, מחלה, אי־כושר לעבודה, אלמון, זקנה או מחסור אחר בנסיבות שאינן תלויות בו.

2.  אמהות ויולדות זכאיות לטיפול מיוחד ולסיוע. כל הילדים, שנולדו בנשואין או שלא בנשואין, ייהנו במידה שווה מהגנה סוציאלית.

סעיף כו.

1.  כל אדם זכאי לחינוך. החינוך ינתן חינם, לפחות בשלבים הראשונים והיסודיים; החינוך בשלב הראשון הוא חובה, החינוך הטכני והמקצועי יהיה מצוי לכל, והחינוך הגבוה יהיה פתוח לכל במידה שווה ועל יסוד הכשרון.

2.  החינוך יכוון לפיתוחה המלא של האישיות ולטיפוח יחס כבוד לזכויות האדם ולחירויות היסודיות; החינוך יטפח הבנה, סובלנות וידידות בין כל העמים והקיבוצים הדתיים והגזעיים, ויסייע למאמץ של האומות המאוחדות לקיים את השלום.

3.  להורים זכות בכורה לבחור את דרך החינוך לילדיהם.

סעיף כז.

1.  כל אדם זכאי להשתתף תוך חירות בחייו התרבותיים של הציבור, ליהנות מן האמנויות ולהיות שותף בהתקדמות המדע ובברכתו.

2.  כל אדם זכאי להגנת האינטרסים המוסריים והחמריים הכרוכים בכל יצירה מדעית, ספרותית, או אמנותית שהיא פרי רוחו.

סעיף כח.

כל אדם זכאי למשטר סוציאלי ובינלאומי, שבו אפשר יהיה לקיים במלואן את הזכויות והחירויות אשר נקבעו בהכרזה זו.

סעיף כט.

1.  כל אדם יש לו חובות כלפי הכלל, כי רק בתוך הכלל נתונה לו האפשרות להתפתחות החפשית והמלאה של אישיותו.

2.  לא יוגבל אדם בזכויותיו ובחירויותיו, פרט לאותן ההגבלות שנקבעו בחוק כדי להבטיח את ההכרה בזכויות ובחירויות של הזולת ואת יחס הכבוד אליהן, וכן את מילוי הדרישות הצודקות של המוסר, של הסדר הציבורי ושל טובת הכלל בתוך חברה דמוקרטית.

3. לעולם לא ישתמשו בזכויות ובחירויות אלה בניגוד למטרותיהן ולעקרונותיהן של האומות המאוחדות.

סעיף ל.

שום דבר בהכרזה זו לא יתפרש כאילו הוא בא להקנות למדינה, לציבור או ליחיד כל זכות שהיא לעסוק בפעולה או לבצע מעשה שתכליתם לקפח כל זכות או חירות מן הזכויות והחירויות הקבועות בהכרזה זאת.

מתוך החלטת האומות המאוחדות (29.11.47) על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל

1.  המאנדאט הארצישראלי יסתיים בהקדם האפשרי, אבל בכל אופן לא יאוחר מאשר ביום האחד באוגוסט 1948.

2.  המעצמה המאנדאטורית תעשה את כל המאמצים לפינוי אזור בשטח המדינה היהודית, בתוך נמל ימי ועורף מספיק לעליה במידה ניכרת, בהקדם האפשרי ובכל אופן לא יאוחר מאשר ביום האחד בפברואר 1948.

3.  מדינות עצמאיות, ערבית ויהודית, ומשטר בינלאומי מיוחד בירושלים יוקמו בארץ ישראל חדשיים אחרי שתסתיים הוצאת הכוחות הצבאיים של המעצמה המאנדאטורית, אבל בכל אופן לא יאוחר מאשר ביום האחד באוקטובר 1948.

ההחלטה של עצרת או"ם על קבלת מדינת ישראל

כחברה לאירגון או"ם (11.5.49)

אחרי שקיבלה את הדו"ח של מועצת הבטחון בנוגע לבקשת ישראל להתקבל כחברה באירגון האומות המאוחדות;

בציינה שלפי חוות דעתה של מועצת הבטחון ישראל היא מדינה שוחרת שלום, מסוגלת ונכונה למלא את ההתחייבויות הכלולות במגילת או"ם;

בציינה שמועצת הבטחון המליצה לפני האסיפה הכללית לקבל את ישראל כחברה באו"ם;

בציינה כמו כן את ההצהרה של מדינת ישראל שהיא מקבלת עליה ללא הסתייגות את ההתחייבויות הנובעות ממגילת או“ם ומתחייבת לכבדן למן היום שתהיה לחברה באירגון או”ם;

בהזכירה את החלטותיה מ־29 בנובמבר 1947 ומ־11 בדצמבר 1948 וברשמה לפניה את ההצהרות וההסברות, שניתנו ע"י נציגי ממשלת ישראל בנוגע לביצוען של ההחלטות האלה.

האסיפה הכללית

הפועלת במסגרת תפקידיה לפי הסעיף 4 של מגילת או"ם והתקנה 125 מתקנות־הנוהל

1.  מחליטה שישראל היא מדינה שוחרת שלום המקבלת את ההתחיבויות הכלולות במגילת או"ם, מסוגלת ונכונה להוציא לפועל את ההתחיבויות³ האלה.

2.  מחליטה לקבל את ישראל כחברה באירגון או"ם.