“בעניני דת”, מוסרים עתה בשם קברניטינו החילוניים, “לא יחול, לפי שעה, שינוי כלשהו”. במלים אחרות: נישואין בסגנון המאה־החמישית, גירושין התלויים בדין־שמים, איסור לזלול דגי־לאכס! מצד שני מובטח לנו, כי לא יאלצונו אף עתה לכלות שלוש סעודות בשבת, לגמור “הלל” בכל יום ולהתפלל עד דמדומי־חמה. סטטוס־קוו!
אך לא לאורך־ימים, רומזים לנו ידידינו. לפי־שעה בלבד. עד בוא מועד. כל זמן שאפוטרופסים אלה לדבר־מצווה משמשים מעין לשון־מאזנים פוליטיות. רק בימי־חירום, שבהם אנו מצווים לשמור על אחדותה של האומה בכל מחיר. לאחר מכן… ־
הואה! לאחר־מכן יוכיחו להם מיהו כאן מי ומהו מה! עוד ארבע, שמונה, שש־עשרה שנה, לכשירווח לנו במקצת מעקת־שכנינו – לא כל סיעה דתית תוכל לכפות עליהם הנ“ים שלה ולאו”ין שלה!
פילוסופיה זו של רוכבי גמלי־מרוץ המסכימים לדהור, לפי שעה, על חמורים, מזכירה לנו עשר בדיחות וחצי. עשר נשמור לעצמנו, כדי שנוכל לספרן ביום־הדין. את האחת־עשרה נשמיע עתה לכל מי שלא איכפת לו לשמוע:
אדם אחד היה מהלך בדרך ופגע באשה, שבימי רב־הונא היתה חייבת לצאת בקפלט צהוב… כיוון שהיה שרוי אותה שעה במה שקורין “אהבה ראשונה” – ולא בשל צדקותיו הרבות! – פטרה בלא־כלום. ראתו שהוא מחייך מין חיוך שיש בו משהו מן הרחמים.
“מר סבור עלי בודאי כי איני הגונה,” פתחה ואמרה. “טעות בידו. הריני בת־ישראל כשרה ומתכוונת להנשא לחסיד, אלא שבינתיים אני מאספת לי נדונייה…”
אין אנו מטילים ספק בכוונת מנהיגינו החילוניים לפטרנו מענשם של סחטנים־לשם־שמים, אך לפי־שעה… לפי־שעה אנו אוספים לנו נדונייה נאה של חוקי כפייה פרימיטיביים. מסופקני אם נמצא אחר־כך אדם הגון, שיתייחס אלינו בכובד־ראש!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.