סבור הייתי כי חלפו מן העולם, כי פסו ואינם עוד, כי בדומה לקרון־הסוסים ולבית־המדרש הישן, לא צלחו את סף מפתנו של העידן־האטומי… כי רק בספורי רש“י עגנון ובהבל פיו של מוה”רר יוסיפון, סוסת בידואר זו אשר לתל"ם, הם חיים עדיין בכל יפיפותם הראשונה… אך לא! הם נמצאים עמנו כאן, בקבציאל שלנו!
בימים אלה נקלע אחד מחסידיו של הרבי מסטמר, הוא רבי יוליש שליט“א, לבית מדרשם של חסידי־בלז, שסטרו לו סתירות שתים על חטמו וגרשוהו, זנבו בין ירכיו! אותה שעה אירע במאה־שערים מעשה נורא, שכמותו לא קראנו אלא בפרוזה של פרץ: ערב־שבת־קודש, פרשת “ציונים עליך”, פרצו תיגרות ידיים במקואותיהם הטהורים של בתי־אונגרין ובתי־ווארשה. חסידי בלז הושלכו מתוכם החוצה, ערומים למחצה, כשהם מעלים עדיין הבל וחסידי סטמר עמדו הכן, מזומנים למרוט פיאותיו של כל מחוצף, המבקש לשרות בשרו בבי־בני… ללמדך, שיש דין ויש דיין! עכשיו מתברר כי הללו חתמו על מין קול־קורא למען פאג”י, או אג"י, בעוד שהללו חתמו על כרוז הדורש את החרמת הבחירות לכנסת. איני אומר כי מערכה זו מגוחכת פחות מכל יתר מערכות מסע־הבחירות, אלא שיש בו כמדומני, משהו מריחו של “ספר־הקבצנים”. מי חתם כאן על מה איני יודע. ואולם יכול אני לנחש: הבלזאים מודים בכנסת, אך אינם מודים ברשויות המקומיות. הסטמראים אינם מודים אף בכנסת ואילו נטורי־קרתא מוכנים לזלזול – מיד לאחר “כל־נדרי” – קתלי־חזיר של סטימפילד, בלבד שיזכו לראותנו גדלים כבוטנים, דהיינו: ראשנו תחת לאדמה…
תחילה אתה חורק שיניים: כאן, בישראל? לאחר דגניה? לאחר ניצנים? אך במידה שאתה מוסיף להרהר בכך נחה עליך דעתך. אדרבא, ימרטו נא! לא זו בלבד שאינם מסוכנים, אלא שיש לשמור עליהם כעל מין אנכרוניזם, מין נכס היסטורי יקר: מקצה דור אחד, או שנים לא ישאר מבתי־אונגרין בירושלים אף ליצן אחד… היא רואה עתה את אחרוני הקוזקים של הקדוש־ברוך־הוא, בפרפורי גסיסתם האחרונים. כיוון שכך – צצה מעין חרדה בלבך: מה עושים אצלנו כדי לשמור עליהם? מה עושים כדי להבטיחם מפגעי־הזמן? וכי אין אנו מצווים לדאוג לכך, כדרך שאנו דואגים לאנפה הגמדית, לאפרוחי־הסוף בשמורת־החולה? כדרך שאזרחי קאנדה, להבדיל, דואגים לאירקזים ולמוהוקים, מזרחה לאגם־אונטריו? לא, בכובד־ראש גמור: היש מי שמקל עליהם לפחות את קיומם? היש מי שדואג להמציא להם סידורי־תפילה, משניות, חומשים, תפילין, גמרות וטליתות, אתרוגים, כפות, חוטי עירוב, שופרות, מזוזות, ציציות, קפטנים, ומצנפות־שער? ראויים הם לכך…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.