מימי לא ראיתי את שלונסקי מתקשה בניסוח. הער אותו בעיצומה של אשמורת־הכלבים ובקשנו לתרגם לך פסוק כצורתו… איש לא ימשה, ביתר קלות, נימה מן החלב! אני עצמי החזקתי לו, כביכול, עששית בבית־מטבעותיו, שעה שהתיך פעם לעיני כמה וכמה סיגי־לשון. שלושה מהם זכורים לי עדיין יפה. בשעתו הציקה לו המלה “קצרנית”. ארכן הוא, לדעתו. מי שמאריך בדברים. על שום מה גזלו ממנו, איפוא, את בת־זוגו הנאה ושיוו לה הוראה אחרת? נפל פסוק לתוך פיו: “סטנוגרפיסט,” משמעו – קמצר!
חייב אני להודות כי לא מצאתי עוד בעברית חידוש נאה יותר ומנומק יותר, מאותם שיש להם צמרות ברוח הלשון ושרשים באדמת מטעה. טעם היסטורי? קמצר הוא אותו בן־כוהנים שידע את מעשה־הכתב ולא רצה ללמדו. ביומא נאמר עליו כי היה נוטל ארבעה קולמוסים בין חמש אצבעותיו וכשהיה צריך לכתוב מלה בת ארבע תיבות – היה כותבן כאחת! הווה אומר: דמות חיה, צלע מצלעיו של הפולקלור הישראלי עתיק־היומין. טעמי דקדוק? קמצר, על דרך סנדלר, לבלר, גזבר – מלין שסיומן רי"ש. טעמים פונטיים־אסוציאטיביים? מלה שיש בה מן הקמוץ בנייר ומן הקצור בדברים… מעל לכל: “קצרנית” זו שאמרנו – חוזרת אל חיק ידידה הארכן וחיה עמו מעתה חיי־משפחה רגילים, בתחומיה של הוראה אחת.
מעשה־משכית ספרותי אחר מצינו אצלו פעם בסיסמא שכספירית, שכדרך כל הסיסמאות היתה קצרה – וחוט של חן פיוטי משוך עליה. מיכרה־הזהב שמתחת ללשונו שלו! רחמיך נכמרים בך, פשוט, למראה פירושה המילולי הוא מין איזוב־ריחגי, ששכספיר נתנו בפי גבוריו משום שבאנגלית יש לו קסם פונטי. עמד, איפוא, המאסטרו בפני דילמא: לתרגמה כלשונה ולוותר על ידי כך על צלילן החי של הברותיה הנאות, או להחליפה במלה שגורה, שצלצולה ערב אמנם לאזן, אלא שהוראתה שונה במקצת… עמד ופשפש במדרשים, נקר עיני אורחים, שסרו אליו לתה־של־מנחה ושדד כל בית־עלמין בלשני שנמצא בכתובים, עד שגילה לבסוף, על זרתו של שלד־מכלתאות חנוט את טבעת־החן שביקש: מלה ארמית, שומשוקא, שעיברה על־פי־דרכו ועשאה שומשוק. הרי שכרך את הנאה עם המדוייק: שומשוק יפה לסיסמא יותר מ“אזוב”, או “זעתר…”
מקרה שלישי ארע בשעה שאחד מכוהני־המזבח הרשמיים של ועד־הלשון הציע לקרוא לרובה “יור־יור”… המצאתו המחוכמת נגנזה, כמובן, מיד. חיל־הפשיטה שלגו בניצנה היה מתגלגל בודאי מצחוק, אלו גזרו עליו להמטיר על מישהו אש “יור־יורים…” אך שנים אחדות לאחר־מכן מצא לכך המאסטרו תקנה נאה: “בדון השקט” נכנס מישהו לבקתת־קוזאקים ושואל אם יש להם, לבעלי־הבית, נשק חם. כיוון שאיננו אדון ללשונו, הוא מגמגם, בשפת־עילגים, ומסתייע בתנועות: “יש לכם… נו… פיף־פאף… יור־יור…” כך הוציא את דבר החידוש מידי פשוטו ועם ששווה לו הוראה של חוכא ואטלולא, הכניסה למלון – אף כי לא באותו סבר־פנים שצפה לה אביה־מחוללה.
הרי שמימיו לא נתקשה בניסוח. מימיו לא המתין למלים. הן שעמדו אצלו בתור ונדפקו תמיד על פתחו… עד שבאו הרוסים והחלו מוכרים נשק למצרים!
שלוחי ועד השלום הישראלי, שחזרו אלינו על כנף רוח־ג’נבה מהלסינקי, נשאו שם נאומים רבים. כרגיל, שלונסקי הוא שהיטיב לנסח את הדברים – בעצימת־עיניים הומניסטית, שהיא מסגולות־החן שבנפשו. כיוון שפקחן – נוכח לדעת, כי התותחים הצ’כיים – ולא, חלילה, מיני יור־יורים – הקדימוהו בחלק זה של העולם. אפילו הוא – הוא וכל ידידינו, אנשי השמאל העליז – נאלצו להודות עתה, כי יש כאן מעין פנקסנות־רוסית כפולה. לנו מטיפים שלום ולמצרים – שולחים טנקים? תחילה נסו אמנם ידידינו לחזור ולעצום את עיניהם. אחר־כך החלו מגמגמים משהו… לבסוף הסכימו ביניהם לפרסם גילוי־דעת של תמיהה בענין1 זה. אלא שכאן ארע משהו מוזר – פעם ראשונה בחייו קפח המאסטרו את חכמת צירופי־הלשון. פתאום שכח את המדרשים, המכילתאות, המלונים העתיקים ואף את הג’ונגלר ההבראיסטי, שהשליך לנו פעם עצם ממוחייה כאותו “קאזאק, קאזאק ונתקזק!” עד מה הוא מתקשה פתאום בניסוח… עשר שורות של מחאה אנושית פשוטה!
על טייסי־הסילון שלנו שמענו ניסים ונפלאות. הם ממריאים אל־על ומקיפים, במעוף־עין אחד, את מחצית אגנו של הים התיכון – מרמת אנטוליה עד שפכי־הדלתא שבדרום. אחר־כך הם נוחתים – ומצפים שש שעות תמימות למכונית, שתסיעם למקום־מגורים, הנמצא במרחק עשר אצבעות… חיים אשר־כאלה מביאים את האדם לידי משבר נפשי! אף אנשי־השלום, הממריאים כל שנה להלסינקי, לוורשא ולכל מקום שבו ניתן להם להושיט את לחיים לנשיקת־השלום הסובייטית, אינם יכולים לנחות אחר־כך בשדה־תעופה כשלנו ולטפל בדברים של מה־בכך… חייבים אנו להבין לרוחם, אחת ולתמיד!
אך נואש לא אמרנו עדיין. אם נגשו לנסח משהו – מן־הסתם ינסחו. תנו להם רק שהות לאמר את הדברים כך – שמצפונם יהא שלם וכבוד הרוסים לא יחסר. אם לא בימים אלה, שעה שאפוני־הבר מתחילים להיראות בחורשות־הכרמל – כי אז לאחר שתישמענה קריאות אהבתה הראשונות של האוכמניות המצוייצת! הנה, שמעתי, מנסחים… אך לעזאזל! מעולם לא היו איטיים כל־כך במלאכתם!
-
“בעבנין” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.