מימי לא ראיתי את שלונסקי מתקשה בניסוח. הער אותו בעיצומה של אשמורת־הכלבים ובקשנו לתרגם לך פסוק כצורתו… איש לא ימשה, ביתר קלות, נימה מן החלב! אני עצמי החזקתי לו, כביכול, עששית בבית־מטבעותיו, שעה שהתיך פעם לעיני כמה וכמה סיגי־לשון. שלושה מהם זכורים לי עדיין יפה. בשעתו הציקה לו המלה “קצרנית”. ארכן הוא, לדעתו. מי שמאריך בדברים. על שום מה גזלו ממנו, איפוא, את בת־זוגו הנאה ושיוו לה הוראה אחרת? נפל פסוק לתוך פיו: “סטנוגרפיסט,” משמעו – קמצר!
חייב אני להודות כי לא מצאתי עוד בעברית חידוש נאה יותר ומנומק יותר, מאותם שיש להם צמרות ברוח הלשון ושרשים באדמת מטעה. טעם היסטורי? קמצר הוא אותו בן־כוהנים שידע את מעשה־הכתב ולא רצה ללמדו. ביומא נאמר עליו כי היה נוטל ארבעה קולמוסים בין חמש אצבעותיו וכשהיה צריך לכתוב מלה בת ארבע תיבות – היה כותבן כאחת! הווה אומר: דמות חיה, צלע מצלעיו של הפולקלור הישראלי עתיק־היומין. טעמי דקדוק? קמצר, על דרך סנדלר, לבלר, גזבר – מלין שסיומן רי"ש. טעמים פונטיים־אסוציאטיביים? מלה שיש בה מן הקמוץ בנייר ומן הקצור בדברים… מעל לכל: “קצרנית” זו שאמרנו – חוזרת אל חיק ידידה הארכן וחיה עמו מעתה חיי־משפחה רגילים, בתחומיה של הוראה אחת.
מעשה־משכית ספרותי אחר מצינו אצלו פעם בסיסמא שכספירית, שכדרך כל הסיסמאות היתה קצרה – וחוט של חן פיוטי משוך עליה. מיכרה־הזהב שמתחת ללשונו שלו! רחמיך נכמרים בך, פשוט, למראה פירושה המילולי הוא מין איזוב־ריחגי, ששכספיר נתנו בפי גבוריו משום שבאנגלית יש לו קסם פונטי. עמד, איפוא, המאסטרו בפני דילמא: לתרגמה כלשונה ולוותר על ידי כך על צלילן החי של הברותיה הנאות, או להחליפה במלה שגורה, שצלצולה ערב אמנם לאזן, אלא שהוראתה שונה במקצת… עמד ופשפש במדרשים, נקר עיני אורחים, שסרו אליו לתה־של־מנחה ושדד כל בית־עלמין בלשני שנמצא בכתובים, עד שגילה לבסוף, על זרתו של שלד־מכלתאות חנוט את טבעת־החן שביקש: מלה ארמית, שומשוקא, שעיברה על־פי־דרכו ועשאה שומשוק. הרי שכרך את הנאה עם המדוייק: שומשוק יפה לסיסמא יותר מ“אזוב”, או “זעתר…”
מקרה שלישי ארע בשעה שאחד מכוהני־המזבח הרשמיים של ועד־הלשון הציע לקרוא לרובה “יור־יור”… המצאתו המחוכמת נגנזה, כמובן, מיד. חיל־הפשיטה שלגו בניצנה היה מתגלגל בודאי מצחוק, אלו גזרו עליו להמטיר על מישהו אש “יור־יורים…” אך שנים אחדות לאחר־מכן מצא לכך המאסטרו תקנה נאה: “בדון השקט” נכנס מישהו לבקתת־קוזאקים ושואל אם יש להם, לבעלי־הבית, נשק חם. כיוון שאיננו אדון ללשונו, הוא מגמגם, בשפת־עילגים, ומסתייע בתנועות: “יש לכם… נו… פיף־פאף… יור־יור…” כך הוציא את דבר החידוש מידי פשוטו ועם ששווה לו הוראה של חוכא ואטלולא, הכניסה למלון – אף כי לא באותו סבר־פנים שצפה לה אביה־מחוללה.
הרי שמימיו לא נתקשה בניסוח. מימיו לא המתין למלים. הן שעמדו אצלו בתור ונדפקו תמיד על פתחו… עד שבאו הרוסים והחלו מוכרים נשק למצרים!
שלוחי ועד השלום הישראלי, שחזרו אלינו על כנף רוח־ג’נבה מהלסינקי, נשאו שם נאומים רבים. כרגיל, שלונסקי הוא שהיטיב לנסח את הדברים – בעצימת־עיניים הומניסטית, שהיא מסגולות־החן שבנפשו. כיוון שפקחן – נוכח לדעת, כי התותחים הצ’כיים – ולא, חלילה, מיני יור־יורים – הקדימוהו בחלק זה של העולם. אפילו הוא – הוא וכל ידידינו, אנשי השמאל העליז – נאלצו להודות עתה, כי יש כאן מעין פנקסנות־רוסית כפולה. לנו מטיפים שלום ולמצרים – שולחים טנקים? תחילה נסו אמנם ידידינו לחזור ולעצום את עיניהם. אחר־כך החלו מגמגמים משהו… לבסוף הסכימו ביניהם לפרסם גילוי־דעת של תמיהה בענין1 זה. אלא שכאן ארע משהו מוזר – פעם ראשונה בחייו קפח המאסטרו את חכמת צירופי־הלשון. פתאום שכח את המדרשים, המכילתאות, המלונים העתיקים ואף את הג’ונגלר ההבראיסטי, שהשליך לנו פעם עצם ממוחייה כאותו “קאזאק, קאזאק ונתקזק!” עד מה הוא מתקשה פתאום בניסוח… עשר שורות של מחאה אנושית פשוטה!
על טייסי־הסילון שלנו שמענו ניסים ונפלאות. הם ממריאים אל־על ומקיפים, במעוף־עין אחד, את מחצית אגנו של הים התיכון – מרמת אנטוליה עד שפכי־הדלתא שבדרום. אחר־כך הם נוחתים – ומצפים שש שעות תמימות למכונית, שתסיעם למקום־מגורים, הנמצא במרחק עשר אצבעות… חיים אשר־כאלה מביאים את האדם לידי משבר נפשי! אף אנשי־השלום, הממריאים כל שנה להלסינקי, לוורשא ולכל מקום שבו ניתן להם להושיט את לחיים לנשיקת־השלום הסובייטית, אינם יכולים לנחות אחר־כך בשדה־תעופה כשלנו ולטפל בדברים של מה־בכך… חייבים אנו להבין לרוחם, אחת ולתמיד!
אך נואש לא אמרנו עדיין. אם נגשו לנסח משהו – מן־הסתם ינסחו. תנו להם רק שהות לאמר את הדברים כך – שמצפונם יהא שלם וכבוד הרוסים לא יחסר. אם לא בימים אלה, שעה שאפוני־הבר מתחילים להיראות בחורשות־הכרמל – כי אז לאחר שתישמענה קריאות אהבתה הראשונות של האוכמניות המצוייצת! הנה, שמעתי, מנסחים… אך לעזאזל! מעולם לא היו איטיים כל־כך במלאכתם!
-
“בעבנין” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
פסוק נפל לו לידידי, המשורר גלבע, לתוך פיו:
“חוטפי־הדגלים!”
נפל מפיו – ואני מרימו…
תחילה רצו לפנינו מעבר משם, נפנפו דגלים וצרחו:
“אחרינו! בד־בבד עם עולם־המהפכה. עם עצומת־השלום. עם שמשם המתנפצת ועולה של כל עממי־עולם!”
משכנו כתפינו והמשכנו ללכת.
עכשיו הם רצים לפנינו מעבר מכאן, מנפנפים בדגלים וצורחים:
“אחרינו, בדרך־המלך! נגד פולחנות־יחיד, נגד משטר עריצים, נגד זבחי־אדם!”
מילא, חטאו, החטיאו, נכשלו, הכשילו… יפנו לחשבון עולמם, יחרישו! אך לא… כדרך שהכו בתופים, הם מכים עתה בחליל… תמיד – אחריהם!
לפני כשבוע ימים מצאתי בתיבת־הדואר שלי כרטים־הזמנה ממשלתי רשמי להרצאת שר פלוני. ימים אחדים לאחר מכן מצאתי בה הזמנה שנייה, מטעם מחלקת התרבות של עיריית־חיפה…
כל ימי, הרשוני נא לאמר בגלוי־לב, היה כלל נקוט בידי; אכסנייה שבה עושין לו לאדם זה קתדרא, לדרוש מעליה ברבים – מאה צמדי־פרדים אינם מסיעים אותי לפתחה. אין צריך לאמר, איפוא, כי ששתי על הזמנה כפולה זו משנה ששון. לא כל הרצאה של ידידנו, שר וגדול בישראל, יכול אני שלא לשמוע – פעמיים!
אני אומר שר – ומתכוון לתריסר דיקאנים אחרים בבישופות־המרכסיסטית שלנו. שני תריסרים, לכשתרצו! אני אומר גדול – ואיני מתכוון לאנשי השורה; איני מתכוון לרבבות. איני מתכוון לפועליה ולאכריה של מפלגת־הפועלים־האכרים־המאוחדת.
אדרבא, יודע אני יפה כי אין – ולא היו לנו – נכסי־אנוש יקרים מהם. יודע אני כי לא הרבו בדברי הטפה, כשם שלא הרבו לצאת לוורשא, לבודפשט, לוינה, לשטוקהולם, לברלין… יודע אני כי בשעה שנסיכיהם הפוליטיים לימדו מכאן את טיטו סטאליניזם מהו ואת אמרי נוג' טיטואיזם מהו, חבצו הם גבינה, זמרו גפנים! יותר משדרשו נאה – קיימו נאה. קיימו מתוך מחסור, קיימו במו גופם!
הריני גאה עליהם! גאה על כך, שבדומה לרבים מבני־דורי שרתי עמם יחד שירי־עלומים… גאה על רוממות־הרוח שחשתי בתוכם. גאה על אותה כמיהה, נהיית־לב שאינה יודעת מעצור, לעולם יפה יותר, לכל מה שיש בו מן הנעלה באמת, ממיטב־האדם!
אף זאת אני יודע – ואומר נא עתה במו פי: שעה שפרשתי לי לחיי־כרכים של יתר־ניחותא, המשיכו הם לגדל עגבניות… ולגדלן על אדמת־חמר כזו, שאף לגיבול לבנים היתה מלוחה יותר מדי!
הריני גאה עליהם, משום שאני מכירם יפה ויודע מה הם אוהבים בסתר לבם.
“אדוני השופט!” אמרה לו פעם מטרונא צעירה אחת לאב־בית־דין פקח. “אדם זה הערים עלי וכבשני בחוזק־יד!”
“איך היה מעשה?” שאלה חכם־המשפטים.
“לפני כחודש ימים”, פתחה אותה עלמה ואמרה, “זימנני אליו לביתו, העלני לחדרו וכילה בי את זממו!”
“חודש ימים?” תמה חכם־המשפטים.
“המתן לי” הטיחה לעומתו ברוגזה, “עד שאסיים! שבוע לאחר מכן נטלני עמו לקפה. כיוון שחזרנו לחדרו – הערים עלי וכבשני!”
“המ־מ…” מלמל אותו חכם.
“לפני שלושה ימים הציע ללוותני לביתי. עד שאני שוהה עמו שם בחדרי, מה – כסבור אתה – הוא עושה? מערים עלי וכובשני!”
“בחוזק־יד?” הקשה חכם המשפטים.
“בחוזק־יד! אתמול…”
“די!” רמז אותו דיין לשמשו. “נעסוק נא בתיק אחר…”
בת־אכרים זו, שקורין השומר־הצעיר! אדונית שהגיעה לגמר בישולה, שריח לחם, צמר־כבשים ואספסת רעננה נודף לה משערה… עד מה נוחה היא להכבש! עד מה נוחה להגרר בצמותיה ולקלקל עמנו בכל אסם שבדרך! לאן לא נמשכה אחרינו – בחוזק יד! – כצאת־הצרצרים? למדינה, שלא רצתה בה! לצבא, שבו הטילה בוקי־סרוקי! לממשלה, שאותה שרטה תמיד בצפרני־ידיה, כחתלתול נרגז! למלחמה, שאך זה עתה הצהירה כי אינה לפי רוחה… האמנם, יצבטך נא בכור־שטן מתחת לשמלתך, שנאת כל־כך מעשים אלה, שאנו עושים בך?
לא, אחות לנו קטנה… המשכי נא אחרינו, נרוצה! נרוצה… אך הגיעי בעצמך! ילדים יש לנו, בכל אמת־גשם… ואלו את – בצעקות ממש! הגידי נא לנו, שאהבה נפשנו, מדוע לא מרצון? מדוע לא – מייד? מדוע, אם נשפי־חשקנו חביבים עליך כל־כך, לא בשופי, כדרך נשקנים שבעולם?
אני יודע, אכרת שלי, אני יודע פטרוניך! תריסר רבי־כהונה שבך! את עצמך – בשרך עולה באש… נפשך יוצאת ממש לאומה, למולדת – האחת ואין שנית – לגאון ישראל, לכובשי עזה ורפיח… אלא שיש מי שעומד עליך לנצרך, מכל סרחא ופרכא… לדאוג לך כי לא תתפרקי, חלילה, מערכים־סוציאליים! תריסר מנהיגים, שומרי־גחלת, פושטי־רגל, רבי־כהונה, הרואים תמיד למרחוק, מיטיבים לדעת, מעמיקי חקר… כל מה שיודעים אחרים, אך תמיד – עוד משהו!
מילא, יהי־כך! אינך יורדת אלינו בזמן – רדי נא לאחר זמן! אינך פורצת בפתח – חמקי נא מבעד לחלון! נגילה ונשמחה בך, בימי שלום, כאשר בימות־מלחמה!
אך לכפות עלינו מעשי־אונס, להכריחנו לחזור ולכבשך, למשכך תמיד בצעקות לחדר־היחוד – ולשמוע אחר כך מפיך דברי־הסבר על לילות סיני שלנו… לא, שרי ואלופי! לכך דרוש לנו קינסי!
האיש נמוך־הקומה איננו עשוי להפתיעני,: כל ימיו הרבה דברים – ולא היה לו מה לאמר. עכשיו, שיש לו, לכאורה, מה לאמר – הריהו שותק כדג… אין תימה, מזרע היא מזרע: חולצות־חג צחורות, יין, פרחים, ילדים, הורה, המיית־נפש… ביתו של אדם! מי חסר־לב יודה על כך בנפנוף־מאכלת ובנפוץ אלילים: באמת, בכל האמת ובאמת לבדה?
אף־על־פי־כן, רוצה הייתי להסב עמם שם, ביום שמחת־לבם. רוצה הייתי להרים אתם כוס, לראות את מר אורן ולברר, אם אהבתו החושנית לעולמה החמור של המהפכה שווה עדיין את נר־החלב שידידיו מחזיקים למענו? רוצה הייתי לזקוף שם עין אחת בידידו לאמונה – אם אמנם נתגלגל למקום־מעשה – ולראות מצח נחושה! יותר מכל הייתי רוצה לראות, פשוט, אנשים טובים בשמחתם.
אלו הייתי שם, הייתי יוצא לי אחר־כך החוצה וקורא לטפליא – ילדים שנולדו במרוצת ימי־מאסרו של ה“אפש הגדול” מפראג:
“רוצים אתם, בחורים, כי נרים לו לאורן כוס משלנו?”
“הן!” היו משיבים לי בודאי במנוד־ראש.
“טענו רגליכם ולכו אחרי!”
הייתי מוליכם לדיר ונוטל מתוכו חלב־עיזים קוצף. אחר־כך הייתי מוליכם למתבן, שאני מניח כי איננו שונה משאר כל המתבנים: מעין אמפיתיאטרון של חבילות־קש משונצות. הייתי מושיבם לפני – עד ליציע השביעי, כביכול. תחילה הייתי מניח להם, כמובן, לכלות את קני האנקורים מתחת לגג – שניצתים על נקלה ומעלים, בימות חמה, מתבנים שלמים באש! אחר־כך הייתי מקיש על דפנותיו של דלי ושואל:
“שמעתם, ילדים, על עולם העמלים הסוציאליסטי?”
“הן!” היו מנענעים לי בראשם.
“ועל ארצות השלום שמעתם?”
“עוד בגנונים שלנו!” היה קופץ לעומתי עוזי ומסלק לו, בשעת־מעשה, ביצים קטנות מתוך קנן.
“אני מניח שאף על ברית־המועצות שמעתם? כך שערתי! זו שכל ילדיה הולכים לבתי־ספר ואין בה אף רגל יחפה אחת? זו שמשביחין בה תפוחים – ודבש, מארץ־הקטב! – אך גם תחנת מטרו מפוארת יש בה, על שם המשורר מיאקובסקי?”
“ראינו בתמונות!” היתה משיבה לי בודאי נערה צהבת השער ונופחת בהבל־פיה על מקורו של גוזל רך.
“כן!” הייתי אומר בחיוך. “ניכר בכם כי אינכם מתכוונים לאמריקה, שבה תולים תמיד כושים… ובכן, עולם העמלים הסוציאליסטי! יודעים אתם במה מברך עתה, שם בפנים, בחדר־האוכל, חברנו טושק את חברנו אורן?”
“כן!” היה משיב בודאי אורי, שעל שמו קראו אשתקד את העגלה השחורה. “הוא מברך אותו שיהיה כאן – והעולם הצו… צוציאליסטי שם…”
“נכון! אך יודעים אתם מדוע שוחרר מכלאו?”
דודי הפעוט היה זוקף עצמו בגאוה:
“משום ששרגא ויולק וטושק ואבי שלי, מלך־המטעים – ואמו של רפי… כולם, כולם, לא שקטו ולא נחו עד שחזר אלינו!”
“בדיוק כך!” הייתי אומר להם בכובד־ראש ומן הסתם אף ברגשת־נפש רבה. “אבותיכם חברים טובים הם, אשרי מי שהם ידידיו!”
אחר־כך הייתי מוסיף ואומר:
“אלו ידעתם תפלה… אך לא, תפלה לא למדנו… לא אתם, לא אני… נרים איפוא כוס… כוס אחת קטנה של חלב־עיזים… דודי! אתה תחלק את החלב!”
דודי היה עושה כדברי, משום שילדי־מזרע הם היפים, החמודים והיקרים שבעולם. “כך יפה!” הייתי אומר. “ועכשיו – נאמר נא דבר־ברכה… מי יאמר לנו דברי־ברכה קצרים? אתה, עוזי? אתה תאמר לנו דברי־ברכה… הרם נא כוסך למעלה… כך… וחזור אחרי: “לחיי הימאים, שספינתם ניטרפת בלבב־ימים ואין מי שיבכם עתה בחוף. לחיי היתומים, המשוטטים עתה יחף בכרכי־מיליונים ואין מי שיטול חלק בצערם. לחיי האסירים, הנמקים עתה בבתי־כלא, לא משום שהם אוהבים את השלום ואת הסוציאליזם פחות מאורן, אלא משום שאין להם חברה נפלאה, מאורגנת כשלכם מאחרי גבם! לחיי כל הממשיכים לכלות ימיהם בצינוק – כמה הם בפראג? ובווארשא? ובבוקארשט כמה הם? – משום שאין להם אלא רגה אחת, או טושק אחד… לחיי כל החפים־מפשע, כל המליונים, כל ה”אפאשים” הבודדים!
והילדים היו מרימים עמי בודאי כוס, בדחילו ורחימו!
השבוע חצב מר גרומיקו זיקים במכללת קופנהאגן. היתה זו הרצאת־אורח, שבסופה קם מישהו על רגליו ושאל שאלת־חמור: מדוע מסייעת ברית־המועצות למדינה פיאודלית כמצרים, בהתכתשויותיה עם ישראל, הסוציאליסטית? קם מר גרומיקו והשיב לו תשובה ניצחת: “הישראלים”, אמר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, “אינם סוציאליסטים בעינינו!”
לא פחות ולא יותר! אושכי־בושכי – ואינם סוציאליסטים! לא נפט הוא שחסר לנו, איפוא, לא אורניום, חלילה, לא כותן זול – אלא דת־עבודה! לא ראיתם כאן, במקרה, חצי־סוציאליסט, רכוב על מטאטא־זרדים? צר מאד! בסורייה הם מצויים כפרעושים על פרוות־כלב. אצלם אתה מוצא גורדונים למכביר!
היכן מצינו משהו דומה לכך? הנה נזכרתי: על במת ה“קאמרי”! אותה אדרת, הייתי אומר, בשנוי גברת! נכנס לו אקאקי אקאקביץ' – מי שראה את חלפי בכך לא ישכחנו לעולם! – לדירתו של גנראל גרומוטרובוב ומספר לו מיני־מעשיות על אדרת שנגזלה ממנו. גור, ידידנו, הוא גנראל גרומוטרובוב, איננו מתפעל ביותר… אחת היא לו אם “מישהו, איפשהו, איכשהוא גנב ממישהו איזו־שהיא אדרת”… ממש כך הופענו אנחנו בפני גרומיקו… סלח נא, אנדרי ניקולייביץ, ברוב־טובך! אדרת יש לנו ומדינת־היהודים שמה… לא מעשה־פליאה, יודעים אנו גם יודעים… לא צוארון־נמייה, לא ברדסי־משי ולא קרסי־זהב, חלילה… אך מין אדרת, על אף הכל… מדינונת, כביכול, “מעשה אפליקה”, שמונים רובל מחירה! אלפיים שנה צפינו לה. שמא אתה מסייע בידינו לשמרה מפני חמסנים? לא… אתה מרחיק לכת… לא זו בלבד שאינך מסייע לנו לנצרה, אלא שאתה גוזל מאתנו אך את המונדיר… את המונדיר היחידי שהיה לנו לבשרנו: את גאוותנו על חברת האדם הסוציאליסטית שיצרנו כאן!
מילא… לא “יועצים סמרטוטולריים” אנחנו לך, על אף הכל! חלפו־עברו להם הימים שבהם היו דברים כשלך מלהיטים את שיער נחירינו כחוטי־פלטינה בנורת־ניאון. לא מפיך אנו חיים. לאחר דגניה ועין־חרוד, לאחר “קופת־חולים”, “קרן־נכות”, “מציב”, “ניר”, “חק”ל" ו“תנובה” – יכולים אנו לצפצף על מיני פילוסופיות אשר כאלה, מכאן – עד קופנהאגן! ראינו כבר, ברוך־השם, בימי חלדנו, אורות גבוהים יותר מן הכוכב־האדום בראש ארמון הסובייטים!
אך לעזאזל! לא לגרומיקו אנו חוששים, אלא לאנשי־שלומנו! מעט מאזוכיסטים יש לנו בעולם? אני רואה אותם עתה בעיני רוחי, את הסוציאליסטים האמיתיים שלנו – אנשי משמר־העמק ומרחביה! אני רואה אותם פוסעים שם במקשאות־אבטיחים – וחטמם נוטף ארצה… קלה היא בעיניך? גרומיקו אמר! בעיניו אינם כשרים למדי! לאחר כל אותו חינין! לאחר כל צמרמורות הקדחת ובצעי־המים – עדיין אינם לפי כבוד־מצנפתו!
להם, לסוציאליסטים שלנו, רוצה הייתי לאמר שתי מילים: לא גרומיקו בלבד, אלא אפילו קומוניסטים שבכם – אינם מסוגלים למעט את דמותכם בעינינו. חרף כל המאזוכיזם שבנפשכם – מיטיבים אנו להכירכם. אין בעולם סוציאליסטים טובים מכם. חלקת אספסת קטנה שאתם מעבדים – יש בה יותר חירות, יותר הומניזם, יותר סוציאליזם מעשי, יותר תפארת אנוש – מבכל רחבי שליש־העולם הסובייטי!
מגוחכים שבכולם הם אנשי ועד־השלום. על מעשיה בסיני – ואף בבודאפשט – הם בזים לה לרוסיה מקרב־לב. על שאר כל מעשיה, ביחוד על מאבקה ההומני לחיסול מלחמת האטום – הם רוחשים לה רגשי־הערצה. משל, למה הדבר דומה? לאותה פלונית שמצינו בלימריק: שתי אזניה הוציאו מוניטין לעצמן. גדולה שבהן היתה כעורה אמנם כשל חזיר, אך הקטנה – זכתה לכמה וכמה פרסים, בתחרויות־יופי!
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.