משלחת מק"י חזרה הביתה – ולבה כחלילים! לא בכל מקום עלה קצירה יפה, אך עמלה היה עמל־ישרים: חרחרו, אכלו קורצא, מזגו לנו יין מרור, ירקו לנו בפנינו, רמסונו ברגל־חנפים, הכפישונו בעפר… הא, ימות־חמה נפלאים, בלתי־נשכחים, באצטדיון האומות!

שלא להניח להם לצאת – לא יכולנו. להניחם לצאת, על מנת שלא להחזירם, אין אנו רוצים. דימוקרטיה זו שלנו היא, ולפי שעודה שלנו – הריהי חופשית!

נמצא מי שערך לה לפמלייא קונצרט־חתולים בשובה. מעשה־כסל! כמה שנאה אתה יכול לצקת לתוך קולך? כמה שנאה אתה יכול לזרות בעיניך? הרהרתי בדבר… אם מפגן, כי אז מתוך שתיקה! שתיקת־אלם ארכיטקטונית, בנוייה כמקדש! לא קול. לא הגה. לא הטחת־חירוף אחת. שתיקה שקולה הולך – אין דברים ואין אומר – מסוף העולם עד סופו. שתיקה, המתגלגלת על פני רציפים ומתפצחת על ראשי החוזרים כאלף צעקות… קול ענות־שתיקה!

אך לא, לא, לא! כל שיחושו כי שנאתנו עזה יותר – ישישו עליה יותר! הללו זקוקים לשנאה – כחפושית לגללי־סוס! הם מטפחים אותה להנאתם. הם צפים בה, כבמוגלה…

הנה חזרו, הנה הגיעו! הנה מצאו את מאורת העכברושים של מנצחי סיני ופורט־סעיד – מזת־כלבת כשהיתה! הנה הם שנואים, נרדפים, מוכים, מוחרמים… הנה הם טוענים על שכמם את צלב־היסורים של מבשרי־השלום ודם כל יונותיו הפצועות נוטף על מצחם… טול מהם את השנאה ואתה נוטל מהם את טעם חייהם!

מה נעשה איפוא אנחנו? מה נעשה להם לחורפי־אמם¹, מלקי־אמם, מוכרי אמם?

לא כלום! לא נעשה להם כלום! יצאו, יחזרו… ינצלו את חולשותינו… ירקו לנו בפנינו, שטופי־הריר… ישכונו נא כתף, ישופונו ראש, יטיחו נא אלפי סכינים במצחותינו. דבר אחד לא ישיגו: כי נמוד להם במדה שהיו מודדים לנו, אלו הם שליטים בארצנו!

היו עדינו! אתם – היו עדינו! היו לנו אתם אמת־מידה למוד בה את חיינו:

עד מה עמקו, עד מה יפו! עד מה חפשית, אמתית, אנושית, גדולה היא דימוקרטיה קטנה זו! עד מה חזקים אנו, חזקים מצור! עד מה גאים אנו ביסורינו, ומיוסרים בגאוותנו!

אתם תעידו בנו, כי בכל עניינו, בחרנו ליתן לחיינו למורטים – מלהפיל אות אחת מחוקות־אנוש שלדימוקרטיה אמיתית!