משלחת מק"י חזרה הביתה – ולבה כחלילים! לא בכל מקום עלה קצירה יפה, אך עמלה היה עמל־ישרים: חרחרו, אכלו קורצא, מזגו לנו יין מרור, ירקו לנו בפנינו, רמסונו ברגל־חנפים, הכפישונו בעפר… הא, ימות־חמה נפלאים, בלתי־נשכחים, באצטדיון האומות!
שלא להניח להם לצאת – לא יכולנו. להניחם לצאת, על מנת שלא להחזירם, אין אנו רוצים. דימוקרטיה זו שלנו היא, ולפי שעודה שלנו – הריהי חופשית!
נמצא מי שערך לה לפמלייא קונצרט־חתולים בשובה. מעשה־כסל! כמה שנאה אתה יכול לצקת לתוך קולך? כמה שנאה אתה יכול לזרות בעיניך? הרהרתי בדבר… אם מפגן, כי אז מתוך שתיקה! שתיקת־אלם ארכיטקטונית, בנוייה כמקדש! לא קול. לא הגה. לא הטחת־חירוף אחת. שתיקה שקולה הולך – אין דברים ואין אומר – מסוף העולם עד סופו. שתיקה, המתגלגלת על פני רציפים ומתפצחת על ראשי החוזרים כאלף צעקות… קול ענות־שתיקה!
אך לא, לא, לא! כל שיחושו כי שנאתנו עזה יותר – ישישו עליה יותר! הללו זקוקים לשנאה – כחפושית לגללי־סוס! הם מטפחים אותה להנאתם. הם צפים בה, כבמוגלה…
הנה חזרו, הנה הגיעו! הנה מצאו את מאורת העכברושים של מנצחי סיני ופורט־סעיד – מזת־כלבת כשהיתה! הנה הם שנואים, נרדפים, מוכים, מוחרמים… הנה הם טוענים על שכמם את צלב־היסורים של מבשרי־השלום ודם כל יונותיו הפצועות נוטף על מצחם… טול מהם את השנאה ואתה נוטל מהם את טעם חייהם!
מה נעשה איפוא אנחנו? מה נעשה להם לחורפי־אמם1, מלקי־אמם, מוכרי אמם?
לא כלום! לא נעשה להם כלום! יצאו, יחזרו… ינצלו את חולשותינו… ירקו לנו בפנינו, שטופי־הריר… ישכונו נא כתף, ישופונו ראש, יטיחו נא אלפי סכינים במצחותינו. דבר אחד לא ישיגו: כי נמוד להם במדה שהיו מודדים לנו, אלו הם שליטים בארצנו!
היו עדינו! אתם – היו עדינו! היו לנו אתם אמת־מידה למוד בה את חיינו:
עד מה עמקו, עד מה יפו! עד מה חפשית, אמתית, אנושית, גדולה היא דימוקרטיה קטנה זו! עד מה חזקים אנו, חזקים מצור! עד מה גאים אנו ביסורינו, ומיוסרים בגאוותנו!
אתם תעידו בנו, כי בכל עניינו, בחרנו ליתן לחיינו למורטים – מלהפיל אות אחת מחוקות־אנוש שלדימוקרטיה אמיתית!
-
“אמנם” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
הרוסים בהונגריה למי דומים? לאם יקרת־לב, החופפת לו לעוללה את ראשו, על אף יבבותיו… כך סח לנו יקירנו, מזכיר מק"י. מי למדו חכמת מדינה – אינני יודע. אך חכמה שבניסוח, אלמדנו אנכי!
אלו יכולתי לחטפו בציצית־ראשו ולטלטלו עמי לבודאפשט, כאותו שד גוגולייני – שתפשו לואקולקה הקטן בצוארונו והטיסו ממקומו, בן־ לילה, להיכל הצארית יקטרינה בסנקט־פטרבורג – הייתי חוסך לעצמי, מן־הסתם, טרחה רבה! אף קומוניסט אדם הוא, ככל בני־אדם. אם לא היה משנה שם דעתו על חפיפת־ראשם של תינוקות, היה משנה אותה, אולי, על הרוסים!
אך לעזאזל! משהו יכולני ללמדו אף מכאן! יואיל נא לסור אלי לביתי, שעה שיעלה רצון מלפניו. הריני ממתין לו בחדר האמבטי עם ספוגי־רחצה, חלוק־חזה, תסבין מקציף וכל עשר אצבעות ידי!
אם לא ישנה כאן דעתו על הרוסים, מובטחני כי ישנה אותה, אחת ולתמיד, על תענוגיהן של חפיפות־ראש!
“הכל יודעים”, אמר כרושצ’וב, “כי ישראל אין לה משקל בעולם. אילו הניחוה הצרפתים לנפשה היו אומות־ערב מפליאות מכותיה…”
דברי־נימוס אלה נאים לחוסין, פייסל, כל צ’יקו אחר… אך כרושצ’וב? קברניטה של מעצמה עולמית?
“אמנם כן!” השיב לו פעם דיזראלי לג’נטלמן אנגלי אחד, “הריני יהודי! ובשעה שאבותיך היו עדיין פראי־אדם באי נידח, היו אבותי שלי כוהנים במקדש־שלמה!”
לג’נטלמן – בלשון ג’נטלמנים ולחבר – בלשון חברים:
"אמנם כן, חבר־קומיסר! משקלנו מזער וארצנו קטנטונת, אך את הקומוניסטים שלנו אין אנו שולחים לטבח, רק משום שאינם תמימי־דעים עמנו בכל… ואילו בארצך רוקדים “הופאק”, לשמחת לבם של עריצים!
"כיוון שאתה אומר איפוא משקל, אשאלך נא שאלת־הדיוט, כגון – כגון זו ששאל העש את התפוח! מה, סבור אתה, שאלו? שאלות הרבה שאל… עד שהשיבו תשובה לא נותר ממנו חצי־חרצן… אף־על־פי־כן אעז נא ואשאל:
איך שוקלים אצלכם? עם כבלים – או בלעדיהם?".
“ישראל?” השיב כרושצ’וב מתוך עקימת־שפתים, “אין לי מכשיר למוד בו את הסוציאליזם שלה…”
שומעיו מעידים עליו כי עטר לדבריו עטור־פלסטי של משחק־אצבעות: “הנה כזה… פצ־פצון… מלוא רוחב־צפורן!”
אך חבר כרו… גספדין כרושצ’וב! אפילו כך, אפילו מצער, אפילו זעום שבזעומים, פחות כזרת! מכל שכר שבעולם אינו ראוי אלא לסטירת־לחי? משום שקטן כל־כך – מכפישין אותו בעפר?
מכשיר, מכשיר… מכשיר אין לו בידו! במה אתה מודד, בעצם, טיבו, ערכו, עצמתו של סוציאליזם? פודים? גלונים? וורסטאות? קראטים? אמת־בניין אתה רוצה? פלס־מים? שעון? מאזני חנות־כל־בו? מה מכשיר יכשר לך, לעזאזל?
הבה נראה… היכן נשאת שם דברך? סן־פרנציסקו? לוס־אנג’לס, כמדומני! הרי שבקליפורניה! יכול היית לרדת, דרך־משל, דרומה… סן־דייגו, אחר־כך שמאלה – לעומת שלוחות־הסיירא… על פסגת ההר, המכונה “פלומר”, היית מוצא את מלך־כל־הטלסקופים! אומרים עליו כי מבעד לאספקלריית מאתים־האינטש, המשמשת לו תחת עדשה, ניתן לצפות בו למרחק עשרים… עשרים מליון… כתר נא, אדוני… שני בליון שנות־אור! ממרום ה“אמפייר־סטייט־בילדינג”, כך אני קורא, יכול היה אדם לראות בו את נצנוצי הזרחן, בקצות זנבן של גחליליות גן־המיקאדו, ביפן! משוכלל למדי, לא כן?
סבור אתה כי במכשיר אשר כזה – היית מבחין בסוציאליזם שלנו? תמהני! “הצץ נא”, הציע גליליי לדיקנה של מכללת־פיזא, “בשפופרת זו שבידי, וראה במו־עיניך: יופיטר – וסביבו כל ירחיו…”
מה עשה אותו פקח? הפך ראשו ונסתלק, מבלי שיטרח להניד עפעף: אריסטוטלס פסק אחרת – ושום הצצה לא תוסיף ולא תגרע כאן דבר!
רבותיך שלך, אדוני הקומיסאר, פסקו כי אין ולא יכול להיות סוציאליזם, שאינו מזן הדיקטטורה הנצחית אשר לפרולטריון. משמע שכך היו וכך יהיו פני הדברים לעולם. אפילו יש בידך מכשיר – לא אתה הוא שתטרח להציץ בו. מצוייד במשנתו של מארכס וגמרתו של לנין, נראה לך אחרון כוכבי־הרקיע – לא, אחרון האנטי־כוכבים, שעליהם אומרים לי כי האנטי־חומר שלהם עשוי שם, בחלל האנטי־מרחב, מיני אנטי־פרוטונים – מוחשי יותר והיפוטטי פחות מכל סוציאליזם בישראל!
עם זאת – יש לו ליופיטר ירחים משלו… לנו, אדוני הדיקן, יש סוציאליזם משלנו! לא מפותח כשלכם, הו, לא… דומה יותר למין טחב… מק־בראשית של טרום־קומוניזם, או משהו… בטלסקופ יכול היית, אולי, לראותו: הנה שם… בית־אלפא, נהלל, גן־שמואל, רשפון, כפר־סולד, גינוסר, יכיני, צאלים… היש בהם חיים? נמצא מי שהציץ בשפופרת וראה מעין שדות, מטעים, כרמים, פרדסים, מנסרות, סדנאות… כיוצא בכך ראו אצלנו, מבעד לטלסקופים, איגודים־מקצועיים, הסתדרויות־פועלים, חברות־עובדים למיניהן… סוציאליזם קטן, ובתוכו רקק מיקרואורגני של ארגוני־קואופרצייה. רקק ובתוכו מוסדות־גמל, עזרה־הדדית, בטוח־סוציאלי…
מכשיר אחד ודאי שאין לך בידך, מר כרושצ’וב: מדכבוד, מדחירות, מד – איני יודע מה שם אכננו! אלו נמצא לך, יכול היית, אולי, לרשום לפניך כמה־וכמה אנומליות ראויות אצלנו לעיון מדוקדק! סוציאליזם של פחות־מכזית – אלא שאיש לא גווע בו מעני, או מחוסר־לחם, מתחלואים או ממוראות־שיבה. איש לא נעצר, לא נאסר, לא נכלא, לא נשלח למחוז גזירה על שום שבחר לגדל תלתן, תחת אספסת. הנה מה שחשוד בעיניך כל־כך: במרוצת ארבעים שנות־קיומו, בתוכן שנות רזון ומחסור, חינין ובצלים־בשמן־קוקוס, פגעי־גוף ופגעי־נפש – לא כפה עצמו על איש ולא אלצו להמנות בין שוחריו על כרחו. רוצה אתה למדוד? “חברים” שלנו, לעומת “חברים” שלכם?
קטן־קטן… אין כמעט מכשיר לאמוד את שיעור־קומתו. אינו ראוי שתתן עליו דעתך. אך בשם השטן! מה רע עולל לך? מה רעה עולל לעולם, לבד ממעט ביצים, מעט חלב, מעט לחם, מעט דבש, מעט פרחי־נוי ומעט ספרי־למוד שייצר? ראוי למשיכת־כתף, אין ספק! אך בוז? לירוק לו כך בפניו, לעין־כל?
הרהרתי בדבר, בימים אלה! שבת זו יצאנו לבית־שאן. חלפנו על־פני עמק אחד וראינו שדות חרושים, פקעות־כותן מלבינות, עגלות־ירק, ילדים… סמוך לעין־חרוד נזכרתי:
כאן – הכה פעם בן את אביו, על שום שהיה סבור כי הוא ואנשי־שלומו עומדים לו למפגע בדרכו לסוציאליזם שלך, אי־שם, בעולם המחר, הקרוי “פתוח”…
אפילו כך – אינם ראויים לבוז. לא האב, לא הבן. מנוד־ראש, הייתי אומר, לא בוז…
המאזוכיזם הוא, כידוע, סאדיזם עצמי. שנאת ישראל עצמית מהי? אגרות־בולגאנין, אגרות־שטנה של מיני פרופיסורים כנגד אנשי־מדע עבריים – אנטישמיות פשוטה. מה הם “אגרות גרישא” וכתבי דילטורין של יהודים?
יהיו נא כל אשר יהיו – סלחנו מראש! לא בימים נוראים אלה בלבד – כל ימות השנה. סלחנו על מה שנכתב ועל מה שהוכתב. סלחנו למאזוכיסטים, סלחנו לסאדיסטים.
אתמול שמעתי שיר עצוב בלבב־אם. מפי משורר שמעתיו, משמו של משורר. אם לא סיפרתיו לאיש – זו השעה לספרו:
עלם אחד נתן עיניו בנערה, שלא השיבה לו אהבה אל חיקו. הפציר בה, שיטח תחינתו לפניה, הבטיח לה עולם ומלואו…
“אין לך דבר”, אמר לה בסערת־נפש, “שלא אעשה למענך, בצו ניד אחד מעפעפיך!”
“טול והבא לי”, השיבה לו, “את לב־אמך!”
יצא מעם פניה מלא יאוש, מלא תקווה… נטל מאכלת, קם על אמו בשנתה והניפה עליה.
הנה הוא הולך, הלך ובכה. הנה הוא חוזר, כל עוד רוחו בו, לבית זו, שלמענה הוא נכון למות בעצמו. אח, עזה.כמוות, עזה ממנו! הנה הוא סוגר בכפו על לב־אמא…
הוא רואה את מגדל פעמוניה של כנסיית־הכפר עולה ומזדקר לעומתו. רואה את טחנות־המים… בתים אדומי־רעפים מקדמים את פניו. מעבר משם – מעונה שלה… הוא מחיש פסיעותיו, רץ, יורד פלגי־זעה, נושם ונושף, נגף באבן־חוצות, מועד תחתיו… נשמט לב אמא, נתר מתוך כפו. הנה מתגלגל לו ככדור, מתגולל בצידי־דרכים…
הנער חולה־האהבה! במה הוא מהרהר? במי הוא מהרהר? פושט ידו, מחוצת־האצבעות, ומגשש בין השיחים…
אבל הלב! לבה החי, המפרפר, שותת־הדם של אמא! הלב שנכפש בעפר לוחש לו, פתאום, ברחמים גדולים:
“כואב לך, מסכן שלי?”
כואב לכם, מעונים שלנו, אנוסים שלנו, מסכנים שלנו? עזה כמוות אהבה! אין־דבר, שאנו מושפלים עד־דכא! אין־דבר, שאנו מפרפרים, שותתים דם! אין־דבר שמחצית העולם קמה עלינו לכלותנו… זבחי לב דרשו מכם? הריהו לפניכם… לא אמא, גרישא! לב אמא, יהודים טובים! לב עמכם מסוגל להבין הכל!
אינני ירא לא את האיסטניסים ולא את גסי־הרוח. ירא אני את הסדיסטים ואת המאזוכיסטים. את הסאדיסטים אני ירא – ומבין, כביכול, לנפשם. את המאזוכיסטים אינני יכול אף להבין… כאלה, כן כאלה, שטופים בהנאות־חושים שאינן יודעות מעצור; אך בשעה שסדיסט איננו יכול לטעום פלח־אננס, או להדיח את גרונו בשמפניה, אלא אם כן הוא מחתך לך בשעת־מעשה, את בשרך באיזמל ומטייף לתוכו שעווה רותחת – אין המאזוכיסט יכול לטייף לתוך בשרו שעווה־רותחת, אלא אם כן האכיל אותך, תחילה, אננסים בשמפניה… לך, דע, הנאותיו של מי רבות יותר!
איני ירא את מדינאיה הותיקים של מצרים, בני האסכולה הישנה, ולא את אנשי הכת השלטת. אך ירא אני את הפאשיסטים שבכל אומה – ואת הקומוניסטים שבנו! את הפאשיסטים – משום שאתמול טבחונו במדי רגלים נאציים – ומחר במדי טייסים מצריים. את היהודים הקומוניסטיים – על שום שהיו ונשארו זוללי עצמם לדעת ומאזוכיסטים להכעיס.
על יקום, איש צרורות, אומרים אצלנו כי נשתמד וקיים בעצמו ארבע מיתות בית־דין. בלשון בעלי־אגדה: “הביא קורה ונעצה בארץ וקשר בה נימה, וערך סביבה עצים, והקיף עליהם גדר של אבנים ועשה מדורה לפניה, ונעץ את החרב באמצע, והצית את האש תחת העצים אשר מתחת לאבנים ונתלה בקורה ונחנק ונפסקה הנימה ונפל לאש, וקדמתו החרב ונהפך עליו גל־של־אבנים…” כך יצאה נשמתו, דל"ת פעמים!
אחינו המחוכמים שבמצרים – מרבית הקומוניסטים במצרים הם יהודים – גזרו על עצמם, לפי־שעה, שלוש מיתות בלבד: אחת רוחנית, שתים פיסיות. לכאורה, יכלו לעלות ארצה ולעסוק כאן בתיקון נפשם, אך לא! אמונים על כתבי־עת לאטיניים, הם שוקדים שם על תיקונו של עמק הנילוס. הרי מיתה אחת.
בחליפות אנגליות ובעניבות־צרפתיות – שכן רובם בני־עשירים – הם קוראים לנושאי החלוק ולאוזרי־הפונדה לקום ולבער את הזרים מן העולם. כיוון שהם עצמם אינם אלא אורחים־נטו־ללון – הרי מיתה שניה.
לבסוף הם גומרים את ההלל על המיגים ועל הקאטיושות, מפארים את “נשק השלום” ומכשירים על ידי כך את הלבבות לדראנג־נאך־פלאסטין, שהיא תקוותם היחידה. הרי מיתה שלישית.
ומתי יהללו יה, כאותו יקום איש צרורות? שעה שידונום באש – בתורת לבני־עור ובסקילה – בתורת אירופיים וימיתום בחרב – בתורת רכושנים ובחנק – בתורת יהודים… או אז תהא הנאתם שלמה!
לכך אני מציע לשכן את הקומוניסט היהודי הראשון שיתגלגל לידינו ממצרים בחדר הדרקון האלקטרוני של מכון וייצמן, המסוגל לצרף, כפי שאני שומע, עשרים אלף צירופים מתימטיים בלחיצת־מתג אחת. גם אם ידוק בכך עד לספרה העשירית שלאחר הפסיק, לא ידמה, במבנה מוחו המשוכלל, לקומוניסט יהודי ממצרים!
אוגוסט, אלף־ארבע־מאות־תשעים־ושתיס. כריסטובל קולון מפשיל עוגן ומפליג לו ממקומו להודו, לצ’יפאנגו (היא יפן) ולכתאי…
שלושה־עשר בספטמבר: שלוש ספינותיו של האדמיראל הספרדי מפרשות בעצלתיים. חש לראשונה בסטיית מחטו־המגנטית של המצפן.
שבעה־עשר בספטמבר: קולות ריטון בפי ספנים. האדמיראל מפיס עליהם את דעתם. מכאן ולהבא הוא מקפיד על לוח־עיתים כפול: אחד לעצמו, אחד לאנשיו.
שמונה עשר: עגורי־ים ועבים משפילי־עוף. סימנים לחוף – אך לא חוף כלשהו!
עשרים בספטמבר: בנות־שחף. פחי־נפש.
עשרים וחמישה: קברניטה של “פינטא” מרים קול־צעקה: “טרא!” תעתועי־דמיון!
שבעה באוקטובר: “פינטא” מוצאת כלונס מפורזל. “נינייא” מוצאת ענף טעון גרגרים.
אחד־עשר לחודש, שעה עשר בלילה. האדמיראל רואה אור מנצנץ מרחוק.
שנים־עשר: רודריגו־די־טריאנה משגיח בשרטוטי חופה של גואנהאני, היא סן־סלואדור.
ספטמבר–אוקטובר, אלף־ארבע־מאות־תשעים־ושתים… דוק בלוח העברי – ימים נוראים, ימי־תשרי. “סנטא מרייא”, “פינטא” ו“נינייא” צפות בצחצוחי־חמה. ים שאין־לו־סוף.
לפתע – קול המיה. על סיפונה של “סנטא מרייא” – נעימת תוגה ספרדית־לא־ספרדית:
“כל נדרי…”
ההיה זה לואי־די־טורס, מתורגמן מבני־האנוסים, מומחה ללשונות־המזרח, אירופי ראשון שנשתקע אחר־כך בעולם החדש ושלח ידו בגידולי טבק־קובאני?
רוח קלה נושאת את מלמוליו על פני חלקת־האספקלרייא. כיוון שהם מגיעים ל“פינטא” הם טופחים על אזני מומר אחר… שמא ברנל, רופא הצי, ממעוני האינקוויזיציה הקאטולית, הקדושה שבעתיים? נוטל ברנל פסוק מפי טורס ומסלסלו בגרונו שלו:
“לא שרירין ולא קיימין…”
קולו נשא אל מעבר לאמת־המים, מתרפק על אזן יורדי “נינייא”… לא פלוני, מבית־אברבנאל?
“נדרנא לא נדרי ואסרנא לא אסרי…”
שלומי אימוני־העולם הקאטולי, ספני צי הצלב־הירוק, שלוחי מלכות קסטילייא וליאון! אך הדם, שהוא הנפש, נצת בתפילה עצובה… תפלת־כפורים של מראנים!
עכשיו, שסחים לי מפי ציר פסטיבאל־השלום בבודפסט, על קומוניסטים יהודים, על ייבסקים שנתפלמסו והפכו עמו בפרשת מערכת־סיני ועיניהם יורדות דמעה – אני נזכר במהנדסי־המיגים וממציאי הירחים המלאכותיים, גאוני־המדע וגדולי־הרוח של מלכות הסובייטים. מתפלמסים, מצדיקים עליהם את דינם… אך בעצם מסעם יורדת עליהם שעת חסד:
“כל נדרי…”
ספור־מעשה; אם איננו ענין לפסטיבאל – תננו ענין ליים־כפור.
כן, אדוני הקומיסר! בין שאמרת, בין שחזרת בך, בין שלא הוצאת מפיך דברים מעולם, היהודים היו – ונשארו – “אינדיווידואליסטים”.
אלא שעל זכותם זו נהרגו – ועודם מוכנים ליהרג – יחדיו!
כן, אדוני! היהודים “שואפים לרכוש לעצמם השכלה אוניברסיטאית, בכל מחיר.” משום כך העביר פרקליט אחד שקורין היינריך את בנו הקטן קארל על דת־אבותיו, רבני משפחת מארכס מטרייר, והכשירוהו ללמודים במכללת־בון.
כן, אדוני! היהודים “מפולגים בינם לבין עצמם.” לעולם לא יחיו בשלום, במחיצה אחת. אלא אם כן – במחיצתה של עריצות. אך מקום שהם מפורדים בו כאצבעות – ולא קמוצים בכיס־ההיסטורייה, כמין אגרוף – שם החופש פורח, שם פורחת תפארת־האדם.
כן, אדוני! בירוביג’אן “משופעת במים ובשמש.” אקלימה דרומי, נוח כשל אקלים הריוויירה הצרפתית; אדמתה פורייה ועיבודה הוא, כדבריך, דבר שבתענוג; אף־על־פי־כן נכשלו בה היהודים, ככל אשר אמרת, כשלון חרוץ…
אך סדום ובית־הערבה אינן משופעות במים כללן שמש הים (בשכבר־הימים כנוהו “ים המוות”), מפיגה בהם את ליח־העצמות; עבודת אדמתן דומה לפרקים לענוי, יותר מלתענוג. אף־על־פי־כן הצליחו להוציא שם עגבניות מקרקע, שאמרו עליה כי מחמת־מליחותה לא תכשר אפילו ללבון בה לבנים!
כן, אדוני! היהודים הם “צוענים אינטלקטואליים,” צועני־רוח נצחיים. אך מעולם לא היו צועני מוסר. מעולם לא גנבו ילדים, מחקו את צלם דמותם ומכרום על פי דרכם בצורת כדים, או ננסים – ככל אשר עשו אחרים למרכסיזם ולרעיון השלום.
כן, אדוני! נרדפי צען־מצריים, כאז כן עתה. על כל נהרות בבל תלינו כנורותינו. כל מקום שנטינו ללון – השארנו בו עקבות רגלים יחפות ואודים עשנים מתחת לאפר.
תורות איינשטיין, פרויד, שפינוזה – הם עקבותינו בבצות־היער אשר להיסטוריה! ואלו שאיפת החירות, האמונה באדם ובזכותו לאושר משלו, תפלתו לנהורא־מעלייא – הם אש הזרדים, אש גחלי־הפחם, אש־המחנה, אש־הלילה, אש־התמיד העוממת אחרינו, אש שעשנה איננו נפוג לעולם!
פר־ר־ר־ר, סוסים סכופים… אוח, אוח! פראשצ’אי, מוי טאבור! פראשצ’אי, מיא ציגנקא!
“יהא זה מעשה־טירוף”, הצהיר בימים אלה מר ניהרו, “לצאת למלחמה על סין בגלל הגמונייה על הרים אחדים…”
אי, חסיד! אי, עניו! תלמידו־של־מהטמא!
הייתי שולח לו שני צלמי־אלים ומושל לו, על ידי כך, משל… למה הדבר דומה? לאנדרטה של ונוס ד’מילו, כנגד איקונין־של־וישנו!
קצוץ לו להודי עשר גפים ואינך מחסרו אלא ככלב זה, שחסר טפה מן הים… מאה ידי־ברונזא יוצאות לו מגופו!
אך טול נא ממנה חצי זרוע – והיא עומדת לפניך קטועה מאחרון שרידי ידיה!
“כיפות־הר אחדות”, הוא אומר… אי, צדיק, עשירי לגוטאמא! הרים אחדים, כרכים אחדים, פלכים אחדים, אוכלוסים אחדים… יש מי שיכול להתיר לעצמו מותרות אורך־רוח!
אך מה תעשה אומה, הנצבת בפני שכנים צרי־־עין ואין לה, מסוף גבולה ועד סופו, אלא הרים אחדים, בקעות אחדות – בלבד?
הודו, בורמא.
שתי אומות רחוקות, חוסות בצל כנפי־אמונה אחת. זו יש לה מאות מליונים. זו אין לה אלא מתי־מעט. זו ענייה, זו עשירה. זו רחבת־ידים, זו דלה בשטחה.
שתיהן שוחרות שלום. לפי־דרכן. שתיהן רודפות, לפי־דרכן, צדק ואמת.
תבוא נא עתה רוח המורה הגדול ותשפוט, בשם ארבע־האמתות־הנעלות, שמונה־עשרה־הדרכים וחמשת־העקרים־הנאצלים – מי אמיצה, מי חזקה, מי גדולה יותר: זו שארחה למרובים, לסחטנים, ללחצנים, לחזקים. או זו שפתחה לבה למועטים, למנודים, למבודדים, לנדחפים־אל־גדר!
אריאנוס, איש ביתיניה, בן דורם היוני של הקיסרים האנטוניניים, פילוסוף וביאוגרף, שרטט לנו, באחרון לספרי־נספחותיו על אלכסנדר, קוים אחדים לדמות ההודית בת־זמננו:
צנועה. טהורת־נפש. שומרת־אימונים. אינה משרכת דרכיה ואינה מתמכרת אלא לאלוף־ראשה־כדת. אין לך חרפה גדולה בהודו מחרפת אשה שקלקלה עם זרים.
אלא אם כן הציעו לה פיל בשכר אהבתה. כיון שתבעוה בפיל – היא נענית. כבוד הוא ליפיה, סח לנו אריאנוס, כי אינו פחות בעיני מעריציה ממחיר מלך־כל־הג’ונגלים עצמו!
פילים אין לנו. משמע שאפסו כל סיכויינו לשדל את ההומניסט יפה־הנפש מניו־דלהי בדברי־אהבה. תבוא ברכה על ראשו, על תומו, על תמימותו ועל תומתו!
ישראל אינה מבצר־עוז. לא חומה לחסות בה. לא מקדש־חכמות־ואמנויות. לא אסם, לא ממגורת־לחם. לא בית־גנזים.
ישראל היא – שער.
על צדו האחד אתה מוצא כתוב:
כאן נגמרת אסיא, נגמרת אפריקה. כאן מתחילה – אירופה. נגמרת חשכת ימים־עברו, נגמרות תרבויות־ימי־קדם, נגמרת עריצות עמי־המזרח. נגמרת עצלות־הנפש, נגמר פולחן העוני והמות, כח־הכלייה וכח־החדלון. נגמר שלטון הטירור אשר ליד־הגורל. כאן מתחילה – הדימוקרטיה, מתחיל שלטון התבונה היוצרת, מתחילה בקורת המחשבה, מתחיל כבוד הפרט וערך הפרט. מכאן – צפונה, מערבה…
על צדו השני כתוב:
כאן נגמרת אירופה ומתחילה אסיא, מתחילה אפריקה. נגמרת הגמונית האדם הלבן, נגמר שלטון הגזע הקרוי עליון. כאן מתחילה חירות הנרדפים, ה“פחותים” וה“נחותים”, מנוצלי־כל־הדורות. מכאן – דרומה, מזרחה…
אנחנו – השער. אפשר להמישנו ממקומנו, עשר פרסאות בגיאוגרפיה או עשר שנים בהסטוריה, אך אי־אפשר לעקרנו מן העולם. מקום שאנו נמצאים – שם עומד השער. לבורמא ולגאנה. לצ’אד ולקונגו. לאנגליה ולצרפת. לאירופה כולה. לשתי האמריקות.
אנחנו – האירופאים־של־אסיא, האסיתים־של־אירופה. הלבנים אשר לעולם השחור. שחורי העולם הלבן. איראסים ואפרו־אסיתיים גם יחד. שער ההתחלות הטובות. שער השלום.
סין, טיבט…
זו אדירה ומתקדמת. זו שקועה בבערות. זו נתנה לו לעולם את הנייר, את המצפן, את אבק־השריפה, את אמנות־הקראמיקה, את המעולים שבאקורליסטים… זו לא נתנה לו אלא את הג’יאו־ג’יצו…
אף־על־פי־כן אנו עומדים עתה לצד הנזירים גלוחי־הקדקד וצהובי־האצטלא.
הסינים עצמם הורונו לדעת מדוע. מעשה שהיה, בשכבר־הימים, בראש כל חכמי־אומתם, קונפוציוס. יום אחד יצא מפלך “לו” ושם פעמיו לפלך “טסי”. כיוון שהגיע למחוזה־של־“טאי”… אך עצרו נא!
לא קל הוא למסור דיאלוג סיני בעברית. סינים – אין להם רי"ש… רוצים היו לאמר, דרך־משל, “רשע” – היו פותחים ואומרים לנו “לשע”…
מסובך ככל אשר הנו – דושיח קוריאני היה מסובך יותר. הללו יש להם רי“ש, אלא שמחליפים אותה בלמ”ד. את הלמ“ד הם מחליפים – ברי”ש… צא והרהר בכך! רוצים היו לאמר “מלכות רשעה” – מה היו אומרים? “מרכות לשעה”…
תודה לאל, עוסקים אנו בסינים, לא בקוריאנים! יום אחד יצא, איפוא, קונפוציוס לדרך, בלויית תלמידו צ’ו־לין. לפתע־פתאום – קול בכי.
קונפוציוס: צ’ו־לין! קול בכי… קול בכייה אני שומע…
צ’ו־לין: אשה היא שמתיפחת, מולי ולבי!
קונפוציוס: על מה היא ממללת שם בבכי?
צ’ו־לין: לצונך כי אשאלנה, מולי ולבי?
קונפוציוס: שאל בני, שאל?
צ’ו־לין: על מה את בוכה, אשה טובה, בכי נכבד?
האשה: או לי, אדון לם־מעלה! מבכה אני את בני־יחידי, שנטלף בפי נמל…
קונפוציוס: בנך נטלף בפי נמל?
האשה: אמנם כן, אדון לב־חסד!
קונפוציוס: בנך, אשה טובה, היה לטלף?
האשה: טלף טולף, עובל־אולח נכלי! אביו הנכבד, הוא אישי ואדוני, נטלף במקום זה לפניו…
קונפוציוס: צל לי עליך!
האשה: אבי אביו – אף הוא נטלף בפי גול־נמלים!
קונפוציוס: הא, גולל מל ונמהל! אך אמלי לי, אשה טובה: על שום מה לא נשאת לגליך ובלחת־לך ממקום זה, שאין בו אלא פריצי־טלף – פליצי, פליצי, אוף, פורקא מיזרייה! רי"ש אחת – ארבע מאות מליון סינים! על שום מה, יקילתי, לא בלחת מכאן בעוד מועד?
האשה: חכם אתה ואינך יודע? משום שמקום זה – אין בו עליצים!
קונפוציוס: לואה אתה, צ’ו־לין בני! נמלים, טיגליסים, פנתלים וכל שאל פליצי־טלף – ולא שליט עליץ אחד!
הוא שאומרים עתה בני־אדם: חשכת ימי־הבינים, עוני ובערות – ולא כל עריצים שבעולם!
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.