“ישראל?” השיב כרושצ’וב מתוך עקימת־שפתים, “אין לי מכשיר למוד בו את הסוציאליזם שלה…”
שומעיו מעידים עליו כי עטר לדבריו עטור־פלסטי של משחק־אצבעות: “הנה כזה… פצ־פצון… מלוא רוחב־צפורן!”
אך חבר כרו… גספדין כרושצ’וב! אפילו כך, אפילו מצער, אפילו זעום שבזעומים, פחות כזרת! מכל שכר שבעולם אינו ראוי אלא לסטירת־לחי? משום שקטן כל־כך – מכפישין אותו בעפר?
מכשיר, מכשיר… מכשיר אין לו בידו! במה אתה מודד, בעצם, טיבו, ערכו, עצמתו של סוציאליזם? פודים? גלונים? וורסטאות? קראטים? אמת־בניין אתה רוצה? פלס־מים? שעון? מאזני חנות־כל־בו? מה מכשיר יכשר לך, לעזאזל?
הבה נראה… היכן נשאת שם דברך? סן־פרנציסקו? לוס־אנג’לס, כמדומני! הרי שבקליפורניה! יכול היית לרדת, דרך־משל, דרומה… סן־דייגו, אחר־כך שמאלה – לעומת שלוחות־הסיירא… על פסגת ההר, המכונה “פלומר”, היית מוצא את מלך־כל־הטלסקופים! אומרים עליו כי מבעד לאספקלריית מאתים־האינטש, המשמשת לו תחת עדשה, ניתן לצפות בו למרחק עשרים… עשרים מליון… כתר נא, אדוני… שני בליון שנות־אור! ממרום ה“אמפייר־סטייט־בילדינג”, כך אני קורא, יכול היה אדם לראות בו את נצנוצי הזרחן, בקצות זנבן של גחליליות גן־המיקאדו, ביפן! משוכלל למדי, לא כן?
סבור אתה כי במכשיר אשר כזה – היית מבחין בסוציאליזם שלנו? תמהני! “הצץ נא”, הציע גליליי לדיקנה של מכללת־פיזא, “בשפופרת זו שבידי, וראה במו־עיניך: יופיטר – וסביבו כל ירחיו…”
מה עשה אותו פקח? הפך ראשו ונסתלק, מבלי שיטרח להניד עפעף: אריסטוטלס פסק אחרת – ושום הצצה לא תוסיף ולא תגרע כאן דבר!
רבותיך שלך, אדוני הקומיסאר, פסקו כי אין ולא יכול להיות סוציאליזם, שאינו מזן הדיקטטורה הנצחית אשר לפרולטריון. משמע שכך היו וכך יהיו פני הדברים לעולם. אפילו יש בידך מכשיר – לא אתה הוא שתטרח להציץ בו. מצוייד במשנתו של מארכס וגמרתו של לנין, נראה לך אחרון כוכבי־הרקיע – לא, אחרון האנטי־כוכבים, שעליהם אומרים לי כי האנטי־חומר שלהם עשוי שם, בחלל האנטי־מרחב, מיני אנטי־פרוטונים – מוחשי יותר והיפוטטי פחות מכל סוציאליזם בישראל!
עם זאת – יש לו ליופיטר ירחים משלו… לנו, אדוני הדיקן, יש סוציאליזם משלנו! לא מפותח כשלכם, הו, לא… דומה יותר למין טחב… מק־בראשית של טרום־קומוניזם, או משהו… בטלסקופ יכול היית, אולי, לראותו: הנה שם… בית־אלפא, נהלל, גן־שמואל, רשפון, כפר־סולד, גינוסר, יכיני, צאלים… היש בהם חיים? נמצא מי שהציץ בשפופרת וראה מעין שדות, מטעים, כרמים, פרדסים, מנסרות, סדנאות… כיוצא בכך ראו אצלנו, מבעד לטלסקופים, איגודים־מקצועיים, הסתדרויות־פועלים, חברות־עובדים למיניהן… סוציאליזם קטן, ובתוכו רקק מיקרואורגני של ארגוני־קואופרצייה. רקק ובתוכו מוסדות־גמל, עזרה־הדדית, בטוח־סוציאלי…
מכשיר אחד ודאי שאין לך בידך, מר כרושצ’וב: מדכבוד, מדחירות, מד – איני יודע מה שם אכננו! אלו נמצא לך, יכול היית, אולי, לרשום לפניך כמה־וכמה אנומליות ראויות אצלנו לעיון מדוקדק! סוציאליזם של פחות־מכזית – אלא שאיש לא גווע בו מעני, או מחוסר־לחם, מתחלואים או ממוראות־שיבה. איש לא נעצר, לא נאסר, לא נכלא, לא נשלח למחוז גזירה על שום שבחר לגדל תלתן, תחת אספסת. הנה מה שחשוד בעיניך כל־כך: במרוצת ארבעים שנות־קיומו, בתוכן שנות רזון ומחסור, חינין ובצלים־בשמן־קוקוס, פגעי־גוף ופגעי־נפש – לא כפה עצמו על איש ולא אלצו להמנות בין שוחריו על כרחו. רוצה אתה למדוד? “חברים” שלנו, לעומת “חברים” שלכם?
קטן־קטן… אין כמעט מכשיר לאמוד את שיעור־קומתו. אינו ראוי שתתן עליו דעתך. אך בשם השטן! מה רע עולל לך? מה רעה עולל לעולם, לבד ממעט ביצים, מעט חלב, מעט לחם, מעט דבש, מעט פרחי־נוי ומעט ספרי־למוד שייצר? ראוי למשיכת־כתף, אין ספק! אך בוז? לירוק לו כך בפניו, לעין־כל?
הרהרתי בדבר, בימים אלה! שבת זו יצאנו לבית־שאן. חלפנו על־פני עמק אחד וראינו שדות חרושים, פקעות־כותן מלבינות, עגלות־ירק, ילדים… סמוך לעין־חרוד נזכרתי:
כאן – הכה פעם בן את אביו, על שום שהיה סבור כי הוא ואנשי־שלומו עומדים לו למפגע בדרכו לסוציאליזם שלך, אי־שם, בעולם המחר, הקרוי “פתוח”…
אפילו כך – אינם ראויים לבוז. לא האב, לא הבן. מנוד־ראש, הייתי אומר, לא בוז…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.