על המלך צ’ארלס מספרים כי חצי־שעה לאחר שפסקו ראשו הוסיף לדשדש ברגליו ו“לפסוע”… אם היו לו, בשעת־מעשה, דברים לאמרם, או מקום כלשהו לילך אליו – קשה לנו לדעת, אך מקובלים אנו כי “פסע” והלך… למייג’ור־גנראל סיר ג’והן באגוט גלאב, היה לאן ללכת, אלא שרגליו – לא נשמעו לו…

עשרים ושלוש שנות קפה־שחור ובוטני־דמשק! ה“טיים” אומר עליו כי הקפיד לגלגל חרוזי־תפילה בין אצבעותיו וכשהיסב עם שיכים ערביים לסעודה, היה פולה, כביכול, כנים מתחת לבורנסו… עשרים וחמש שנות טאקט ומסירות־נפש – והרי לך! חצי־שעה לפני שהוא מגיע למעלת בידואי הונורוס־קאוזא, קם יקטן ובועט בו – מאחור… ולפי שג’נטלמן אנגלי – אם איננו חולה אסכרה ואין חייבין ליטול את מידת־חומו – בוחר שלא להשגיח בדברים שנעשו מאחורי־גבו – מוסיף הוד־מלכותו קטינא־יד־כל־בו, וסוטר לו ישר בפניו… מתנת־מזכרת הוא שולח.לו: זיו־איקונין שלו. “יקירי,” הוא כותב לו מן־הסתם בלשון־ליצים של חניכי הראו וסנדהארסט, "אינך מה שקורין ‘מיי־קאפ־אוף־טי…’ "

הלכה איפוא חמורך, הונורוס קאוזה! כמוך – ככל צאצאי בית־לורנס! אתה – האחרון, סיר ג’והן, אביר מרחצאות־המלך! לאחר ש“טי־איי” נתגלה כמעשה תרמית – לא סייפא ולא ספרא, אלא סתם אחיזת־עיניים, שאף את ספריו לא חיבר במו ידיו; לאחר שסיר ג’והן פילבי קיפל את זנבו ביבבה וחזר למקום שלא היה חייב לצאת ממנו; לאחר שתריסר לורנסים אחרים של כיס נדרשו לפרוש כנף – הגיע אף תורך! “יש שנתנו להם פת לבנה”, אומרת בלדה אנגלית עתיקה, “ויש שנתנו פת־חומה. אך הללו נתנו להם עוגת־שזיפים – וטרדום כליל מן העיר!”

היה איפוא שלום, מיסטר־צ’יפס! אנגליה, המשווקת לורנסים כדרך שאנו משווקים עתה תפוזים, תקדם אותך בודאי בברכה. ימי שפייך במדבר חלפו־עברו! נוחה, נוחה, נפש עייפה. בלילות, לאור אלגול, כוכב־השדים, יגיעו אליך בודאי מרחוק ריחות בשמים שלמזרח, ריחות־יקר של גמלים ושושנים… או אז הרהר נא בנו! סלח לנו, שלא הנחנו לכנמת הרומנטית כי תפשוט מן הירדן ותגיע לחוף־הים! סלח לנו שהבאנו את אירופה עד לירדן… וסלח – שאנו חיים בכלל!

לחייך, סיר ג’והן! עכשיו, שאתה נמצא בלונדון, אסור לך אולי לירוק על השטיח, אך מותר לך לשתות! הרם כוסך, איפוא! איך אומרת אותה ברכה אנגלית עתיקה? “לחיי כל אהובינו! לחיי אוהבינו, לחיי אלה, האוהבים את אלה, האוהבים את אלה, האוהבים אותנו!”