ובכן – מר דני, מר קיי, זכה לאחוזת־בית! חולות־זהב באילת ואגרת רחשי־לב מידי שר־הפתוח… בוי, או, בוי! מה עכשיו? מה עוד ימציאו אנשי־שלומנו? מכנסי־רחצה לקרפיונים?
יודע אני מה יכול ידידנו קיי לעשות באגרת! אך לאן, לעזאזל, לתוך איזו מזרקת־צבים ברומא יטיל עתה את מגרשו? אלו הענקנו לו זכות־יחיד לגדל, נאמר, סיפנים, מתחת לפרמידה הגדולה של רעמסס – לא היינו מעניקים לו משהו אוילי יותר! בית באילת, חי־שפמי!
שוו נא בנפשכם שני אחים: אחד קברניט, שודד־ים, זאב־מים זקן. אחד – עכבר־שדה, שלא טעם בחייו טעם־מלח! דווקא הוא יורד פתאם בספינה, נטרף עמה בלבב־ימים, מוצא עצמו רכוב פתאם על מין קליפת־אגוז צפה, נסחף שבוע־ימים בזרמי האוקינוס ההודי ומגיע לבסוף, בשלום, בעיצומו של טייפון מטורף, לאי־דקלים בציילון! כנגדו סועד זאב־הים את לבו בפונדק, זולל בשר־כבש ושוטפו ביין מזוג. נכנסות שלוש טפין של דבש־לבן לתוך גרונו – ומציפות את ריאותיו! שמענו אף על מקרים כאלה… מי שנגזר עליו למות מיתת טביעה – מת בה אפילו בצפחת־גלוחַ!
כמה ידידים יש לנו בעולם? יהודים חמי־מזג, שהשקיעו בנו משהו מאז ימי החינין באום־ג’וני? כמה מהם זכו לשכר? לג’סטה חמה? למלה טובה? אך דני… כיוון שנגזר עליו, כנראה, משמים לרשת מגרשים באילת, די לו לפרוש פעם מחברת צלמיו ולכבדנו בבקור, כדי שנפול על צואריו ונכסנו בריר־פינו!
שמעתם אותו מכריז, בימים אלה, כי ילדי ערביים שבמרוקו חביבין עליו כילדי־ישראל לכל־דבר? הדין עמו, עמו! עמו ולא עמנו! מי שרגיל
למותרות־מלון, מותרות־טיס, מותרות שמפניה – רגיל בודאי אף למותרות־מוסר! לא הומניזם מהוה של כלי־שני, הומניזם שנתמרטט במרפקיו ונתקרח בפתחי־צוארונו כזה שלנו, אלא מוסר שלם, מוסר שאריגו גזור בידי גדולי הפילוסופים, בידי כריסטיין דיור של אהבת־האדם! אשרי המתעלין!
אשרי מי שהדין – והצדקה – עמם! ילדים הם, כידוע, ילדים! יהודים, מכסיקנים, אנגלים, הולנדים – כולם יחידים לאמם. כולם מביאים אור לעולם. כולם ראויים לאהבה. לכל האהבה ולכל מסירות־הנפש שאדם כדני יכול להשפיע עליהם!
אך רוצה הייתי שיבין כי – איך לאמר לו! – כי אין אנו צרי־מוחין כל־כך. חולשת־־דעת היא סגולה אנושית מאד… לא היינו מתחננים לפניו על ברכינו למעט אהבה מיוחדת, אלמלא חשנו כי ילדינו צמאים לה עתה כלמים־חיים.
רואה אתה, דני… ילדי הולנדים, ילדי ערביים, ילדי סינים – יש מי שמושך להם חיבה בעולם, אף מחוץ לגבולות־ארצם! מי, בשם אלוהים, מושך חיבה לילדינו? סבורים היינו, לתומנו: דני ימשוך להם חיבה! דני יאהב אותם! “הנה, בחורים”, רצינו לאמר להם, “דודכם שלכם… כולו שלכם, רק שלכם! עתיד של רווחה, של בטחה, של שלום, של הרמוניה אין אנו יכולים לתת לכם, אך ניתן לכם את דני ולא תחסרו אהבה! למי, מכל בני־גילכם, יש מין דני אשר כזה?”
אכן – חטאנו! חטאנו באיגואיזם, ברברבנות, בנסיון לגזול את איש־העולם – מידי העולם! סלח לנו, מר קיי, מחל לנו! אינך יכול לאהוב אותם יותר מילדי ערביים שבמארוקו? אל תטרח1… אך אמור נא: איכפת לך כי הם, משמע, יאהבו אותך – יותר מילדי־ערביים? איכפת לך כי יתרפקו מעט על דמותך שלך? יומיים באילת, יום אחד על הכרמל – ודאי שאינם למעלה מיכולתך?
קבל נא, לפחות מגרש קטן… שים אותו בכיסך, על־לא־דבר! כאילו היית דודם, הא? כאילו היו חביבין עליך יותר מאחרים… הרי, בחור טוב!
-
“תטרך” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
על המלך צ’ארלס מספרים כי חצי־שעה לאחר שפסקו ראשו הוסיף לדשדש ברגליו ו“לפסוע”… אם היו לו, בשעת־מעשה, דברים לאמרם, או מקום כלשהו לילך אליו – קשה לנו לדעת, אך מקובלים אנו כי “פסע” והלך… למייג’ור־גנראל סיר ג’והן באגוט גלאב, היה לאן ללכת, אלא שרגליו – לא נשמעו לו…
עשרים ושלוש שנות קפה־שחור ובוטני־דמשק! ה“טיים” אומר עליו כי הקפיד לגלגל חרוזי־תפילה בין אצבעותיו וכשהיסב עם שיכים ערביים לסעודה, היה פולה, כביכול, כנים מתחת לבורנסו… עשרים וחמש שנות טאקט ומסירות־נפש – והרי לך! חצי־שעה לפני שהוא מגיע למעלת בידואי הונורוס־קאוזא, קם יקטן ובועט בו – מאחור… ולפי שג’נטלמן אנגלי – אם איננו חולה אסכרה ואין חייבין ליטול את מידת־חומו – בוחר שלא להשגיח בדברים שנעשו מאחורי־גבו – מוסיף הוד־מלכותו קטינא־יד־כל־בו, וסוטר לו ישר בפניו… מתנת־מזכרת הוא שולח.לו: זיו־איקונין שלו. “יקירי,” הוא כותב לו מן־הסתם בלשון־ליצים של חניכי הראו וסנדהארסט, "אינך מה שקורין ‘מיי־קאפ־אוף־טי…’ "
הלכה איפוא חמורך, הונורוס קאוזה! כמוך – ככל צאצאי בית־לורנס! אתה – האחרון, סיר ג’והן, אביר מרחצאות־המלך! לאחר ש“טי־איי” נתגלה כמעשה תרמית – לא סייפא ולא ספרא, אלא סתם אחיזת־עיניים, שאף את ספריו לא חיבר במו ידיו; לאחר שסיר ג’והן פילבי קיפל את זנבו ביבבה וחזר למקום שלא היה חייב לצאת ממנו; לאחר שתריסר לורנסים אחרים של כיס נדרשו לפרוש כנף – הגיע אף תורך! “יש שנתנו להם פת לבנה”, אומרת בלדה אנגלית עתיקה, “ויש שנתנו פת־חומה. אך הללו נתנו להם עוגת־שזיפים – וטרדום כליל מן העיר!”
היה איפוא שלום, מיסטר־צ’יפס! אנגליה, המשווקת לורנסים כדרך שאנו משווקים עתה תפוזים, תקדם אותך בודאי בברכה. ימי שפייך במדבר חלפו־עברו! נוחה, נוחה, נפש עייפה. בלילות, לאור אלגול, כוכב־השדים, יגיעו אליך בודאי מרחוק ריחות בשמים שלמזרח, ריחות־יקר של גמלים ושושנים… או אז הרהר נא בנו! סלח לנו, שלא הנחנו לכנמת הרומנטית כי תפשוט מן הירדן ותגיע לחוף־הים! סלח לנו שהבאנו את אירופה עד לירדן… וסלח – שאנו חיים בכלל!
לחייך, סיר ג’והן! עכשיו, שאתה נמצא בלונדון, אסור לך אולי לירוק על השטיח, אך מותר לך לשתות! הרם כוסך, איפוא! איך אומרת אותה ברכה אנגלית עתיקה? “לחיי כל אהובינו! לחיי אוהבינו, לחיי אלה, האוהבים את אלה, האוהבים את אלה, האוהבים אותנו!”
דברים שהיו לאחר מכן אין אנו יודעים, אך קודם לכן היו פשוטים, לכאורה: סעוד־אבן־עבדול־עזיז־אל־פייצל־אל־סעוד, מלך חג’אז, נג’ד, עמאן… גמר בלבו ליטול עמו את בן־זקוניו, מאנסור, אל מעבר לאוקינוס. החזירו לו חכמי־פיוסין בואשינגטון רחשי־לב כנגד רחשי־לב ונטלו על עצמם למלא את כל משאלותיו: כלה במטוסי־סילון, יוד־גימל דויזיות חמושות, מאתים־מיליון דולאר – והחל ברפואה שלמה לפעוט! מה עשו? רשמוהו לאישפוז במכונו של ד"ר קסלר מניו־יורק… כיוון ששמע סיף־אל־דין ואל־מולוק כך, נתמלאו עיניו ששים ספלי־מוגלה: ישאר לו קטינא רתוק לקאדילקים שלו כל־ימיו – ואל יהנה מחסדם של יאהודים! לכשתרצו, גירסא חדשה של “עשרה מליון ערבים – חלף שחרור פלסטין!”
“סוררי”, צלצלו אנשי־ושינגטון ואמרו לו לגדול רופאי־דורו. “עורקים שלא דם, אלא חמש־מאות־מיליון גלון־דלק זורמים בתוכם, אין אנו מניחים לעירויי־יהודים!” שלחו וקראו לגנרל הוורד סיידר, רופאו הפרטי של נשיא ארצות־הברית.
על מי נתמה יותר ולמי ננוד תחילה? למלך, הסבור כי נגיפי־פוליו, שאינם מבחינים בין קוף־רזוס פשוט ליפה בין מלכות־המים של פלורידה, מבחינים בין כסיית־גומי של יהודים לכסיותיהם של לא־יהודים? לנשיא, המסכים בלבו כי בריאות־ילדים – ולו גם ילדי טיפוחיה של דהראן עצמה – היא עניין של זכיון גזעי? או לגנראל, שכבוד מלכים ונשיאים קודם בעיניו לכבוד אומנות־הרפואה שבידיו? נתמה על עצמנו, שאנו תמהים על שלושתם!
אך שקר לא נעשה בנפשנו! לפחות על כך מוטב כי נזהירם מראש… בעסקי־קופים אלה, נקדים נא ונאמר, אין מנוס מידנו! תרכיבי־רפואה שבעולם הם סטנדרד־אויל שלנו, לא של חברת ניו־ג’רסי… זכיון יחיד, נוסח “אראמקו”, אין לנו עליהם, לפי־שעה, אך מומחים אנו מאין כמותנו לניצולם!
מילא, סעוד מותר לו שלא לדעת, דרך־משל, כי ספר־הרפואה הערבי הראשון – יצירת נזיר יוני מאלכסנדריה – תורגם ערבית בידי יהודי פרסי מבצרה… אך רבותינו הגנראלים! בגללי־גמל אנו עוסקים? או בעולם הרפואות האנטיביוטיות, בקרני־רנטגן, במיקרוביולוגיה, בויטאמינים אנטי־נוירוטיים, בזריקות הורמונים, ברפואה אלקטרונית, רדיואקטיבית, אטומית?
אין אנו יודעים כמה נסיכים באים שם כל רגע לעולם, בהרמון הכסתות שבריאד, אך בשם אבן־השמים! משעת גיחם לראשונה מרחם אמם עד לשעת מיתתם הם נתונים לחסדנו! שם, שם, על חוף אגמי־המאזוט! נולדו – סאלק הוא שמחסנם מפני שיתוק! הוסיפו שנים וחלו בגרענת, גזזת, כנמת, ספחת, ילפת, חפפית וחזזית – מיני ווייסמנים, וסרמנים ואיזאקים מצילים אותם מעינויים! הוסיפו שנים ונפגעו, חרף כל ממזגי־האויר האמריקניים שלהם, בקצות ריאתם – הסטרפטומיצין של ד“ר ואקסמן היא שמצילם משחפת! הוסיפו שנים ויצאו לרכוש השכלה אוניברסיטאית בבתי־קוביא ובתי־זנייא (מאתיים מליון דולאר, לחמא ענייא!) – הסאלוורסאן של ד”ר ארליך מצילם, סלחו נא לי, מסיפליס! הוסיפו שנים ונשתקעו בהלוצינציות, כאותו מלך שבירדן – אנשי רפואה מבית־מדרשו של פרויד הם שעומדים עליהם לסעדם בחליים! הוסיפו שנים ונשאו נשים, אף העמידו קרטנים, אידיוטים, מורונים ואימבצילים –
טוף, לעזאזל! סוקוני־ואקום היא סוקוני־ואקום, אך גם סמים שכנגד רקבון בלוטי־הכבד הם דברים שיש להביאם בחשבון סדרי־עולמנו!
גרשונו ממצרים, שילחו בנו פידאין, רצחונו־נפש באלג’יר וחמסונו בבגדאד, אך חי איסראפיל! הרשונו לחסנכם לפחות נגד טיפוס, שיתוק, חלי־מעיים, דבר… אל תירקו לנו כך בפנינו, לעין־כל!
בשם האל הרחמן, הרחום… אליף, לאם, רא! יום אחד קרא לו אללה לצוצא, מלך־מלכי־הרוחין:
“נרד נא”, אמר לו במאור־פנים, “לארצות־החיים ונעיף עין בבני־אדם!”
“נעשה ונשמע!” השיב צוצא, הניח טלפו על מצחו, על פיו ועל לוח־לבו, קרא לרוח המדבר, פרשה לרגלי רבונו כשטיח והמתין לו עד שיעלה למקומו.
“טול ולך!” רמז לו אללה בידו. נזדרז צוצא והמישה לרוח־המדבר. יצאו מדאר־אל־ג’לאל, הוא היכל תפארתם של כל גני־העדנים, ירדו לרקיע־היקינטון, נחתו ברקיע־הזהב, השפילו לרקיע אבני־האדם, גלשו לרקיע־הכסף החוריין, עד שהגיעו לתחתון שבכולם – הוא רקיע־הזמרגדין… ראה אללה את עולם־המעשה שטוח פתאום לרגליו ונתמלא תמיהה.
“עמוד!” נתן פתאום על צוצא בקולו. “מי בראו לזה?”
“אתה, יוצר כל יצור!” השיבו מלך־הרוחין.
“חי ראשי…” מלמל אללה לנפשו. “צא והרהר בכך!”
המשיכו וירדו, עד שהגיעו לאפרכייה נאה, שאוכלוסיה מרובין וכרכיה שוקקים חיים. ראה אללה היכלי־תפארה, גשרים, דרכים מרוצפות, גמלי־כרום, נשרי־אלומיניום – ולא יכול לכבוש את יצרו:
“אפרכייה זו שמתחתינו – איך קורין לה?”
“צרפת!” השיב מלך־הרוחין.
“חי נפשי!” רטן אללה, “צא והרהר בכך…”
המשיכו במעופם, עד שהגיעו לעמקי חמדה של שדות־זהב וכרמי־גפן.
“מדינה זו מה שמה?” שאל אללה.
“איטליה!” השיבו צוצא.
“חזיז ורעם!” קרא ריבון כל העולמות. “צא והרהר בכך…” כיוון שהגיעו ליוון, הפך צוצא פניו ולחש לו לאדוניו על אזנו: “יוננייה…”
נשתקע אללה, יתברך, בהרהורי־לבו ולא השיבו דבר. לבסוף הגיעו למקום בקתות־גללים ופרעושים. נצטהלו פני בורא כל הברואים כלבנה באמצע רמאדן:
“המתן נא… המתן… לא ארם־נהרים היא, שקורין מסופוטמייא, דהיינו: עיראק?”
“לך החכמה והגדולה!” השיבו צוצא. “היא ולא אחרת!”
“כך שערתי…” שאף, סוף־סוף, אללה רוח לרווחה. “אחת היא בעולם, שלא נשתנתה מאז בראתי שמים וארץ!”
מאה אלף איש נסו לים, עשרים אלף נעשו חשוכי־מחסה, מאה חמישים ואחד נהרגו… ברור כשמש: שלושת מלאכי החבלה, שפגעו פעם בסדום, חזרו השבוע על מקצת תעלוליהם בלבנון.
אם סבורים הם כי שמחנו לאידם, אינם מכירים אותנו. אפילו עכשיו, לאחר הכל ועל אף הכל, היינו מגישים להם סעד, אילו הניחו לנו, ככל אשר היתה ידנו משגת: שמיכות חמות לבני־בלי־בית, תפוזים לילדים, אמבולנסים, רופאים, סמי־מרפא… כך עשינו בתורכיה, כך עשינו ביוון – כך היינו עושים בלבנון!
אילו הניחו לנו! כיוון שלא הניחו – ניתן להם, לפחות רמז דק… עצה טובה, היינו אולי אומרים; מעין חומר להרהורי־ערבית: עכשיו, שמתיהם מונחים לפניהם, שכפריהם הרוסים, שאמותיהם מוצאות עצמן שכולות; עכשיו, שהם יודעים מהו שוד מן השמים ומה פירוש “הנה מוטלות גופותינו”; עכשיו, יותר מבכל זמן אחר מן הזמנים – ראוי להם ליתן דעתם על מעשיהם: לכך הם שואפים להגיע?
בסיטרואן הטוב של ידידנו שיקא, יצאנו לסעוד עם ידידים, שהזמינוני אליהם לשפרעם. הסיבונו לשולחן־מלכים במחיצת שוכרי, יוסאף, סאמיר, עאני וזאעי. למותר הוא לאמר כי לא חסרנו כל־טוב. צריכים היינו לנהוג, לכאורה, כובד־ראש, אך – מעשה שטן! לא פסקנו מדברי־ליצים! כיוון שלא היינו חייבים להתבדר – נתבדרנו! סעדנו, לגמנו, עשנו, שוחחנו…
קם שוכרי הישיש וסח לנו איך העלה, בימים אלה, ארוכה לגבו הכואב. רופאים אינם מקובלים עליו. מה עשה? נכנס אצל פחח ופשט חלוקו. צרבו ידידו בשיפוד־של־צלי על גבו והקימו בכך מחליו.
ראה יוסאף שאני תמיה וספר לי איך היו מעלין אצלם פעם ארוכה לחולי־עצבים: קודחים שני חורים בבשר־הזרוע ונותנים בהם פתילי־פשתן מעושנים. אחר־כך תוקעים לתוכם שני תורמוסין – או עדשים, לא ירדתי לסוף דעתו – ומניחים להם לנבוט… אחר־כך…
שוב איני זוכר. אביבה כרכה לי “תבילי” בעלי־חסה רחוצים והסיחה דעתי מעסקי־רפואה.
הגישו קפה והמשכנו לגלגל בדברים, שהם עתה כבשונו־של־עולם: נאצר, קאסם, ישראל, ממשל צבאי, אפוטרופוס… מעניין לעניין, סלחו לי, הגענו לענייני פרוטקצייה. פתח ידידנו יוxאף ומשל לנו משל־עם ערבי:
“מי שיש לו עט בידו – לא יכתוב בצד שמו,ביש־מזל'!”
קמנו מסעודתנו בשעה מאוחרת למדי. כלבים נבחו ואווזים געגעו בחשכה. נכנסתי לסיטרואן העלוב של שיקא ונזכרתי באותו מכתם.
“איזו אמת, איזו חכמה,” הרהרתי לי בלבי, “יש במשלי־הדיוט אלה: משהו מוכרח להיות אף בחוכמת הרפואה שלהם!”
הנילוס למי שייך? “לנו” אומרים מדינאי־קהיר. “לנו”, מטיחים לעומתם מדינאי־חרטום. כיוון שאני שומע כך – איני יכול שלא לחייך… הנילוס? נהר שאבותינו קראוהו “יאור” ואלו חרטומים שבמצריים – “יור”? שלי, כולו שלי!
נוטל אני היתר לעצמי לאמר שהכרתיו יפה. שש שנים אינן קצף־על־פני־מים. הכרתיו בקרן דמייטה, קרן רוזטה, קרן קאהיר… אין לך, בכל רחבי־הדלתא כולה, אמת מים שלא הכרתי!
קאהיר. חמישה ימים לאחר שמשכנו את משכורתנו, הזעירה מן הקטנה בשתי אזניו של פסל־רעמסס, כלתה פרוטה מכיסנו. הלכה פרוטתנו – הלכו שמחות־כרכים שלנו! יפה שבערים – אי אתה מוצא בה שעשועים על כיס ריקן. מה נותר לנו, איפוא? לא כלום… לא כלום, פרט למה שנתברר אחר־כך כי היה נצחי, חד־פעמי, בלתי נשכח, יפה מכל מה אשר ראינו בחיינו: שקיעות־זהב מעל לפירמידות־גיזא, שיט־מפרשים מתחת לקאסר־אל־ניל, יפי גני־גזירה… דברים שניתנו לנו חנם, לכל היותר – במחיר הטורח להתבונן בהם…
הרי היאור, הרי אוכלוסיו. מי עתיק ממי? מי חולה יותר, מצרי יותר? כפרים שראינו בדרכנו! שתולים, כביכול, על פלגי־מים. אך אוי להם מיאורם ואוי לו ליאור מהם: שפכים צהובים, נרפשים, משוכים מן הנילוס. משרצת נבגים, פצילים, מתגי קדחת־שחור־השתן.
אשה מדיחה קדרות מפוייחות. תאו מתריז. פלח מקרצף פצעי־שחין. נער גומע מלוא־לוגמיו. כלב מלקלק. הנילוס סוחף הכל, גורף הכל, שוטף הכל – אך מי שוטף אותו?
הליופוליס – לוכסור. מאות מילין דרומה. יאור שאין לו סוף. חולה מאד. מפעם לפעם – אותה סצנה עצמה: חמור מושך כלונס, מחייג מין אופן. מעלה דלי ובתוכו מים. כאן לא זז, ככל־הנראה, דבר. מלכים הולכים, מלכים באים – והיאור, הליס, החמור, הפלח – לעולם עומדים. קיסרים מפנים מקומם לכליפים, כאדיבים, ואלו הם – קיימים לעד. גזע מושך־בעול, ארך־רוח. כך – מאז ימי רעמסס. כשמצאו שם, בחולות־סהרה, את תפסיל־העץ המחוטב של ראפירו, פרצו פועלי החפירות בקריאת תימהון: “שיך־אל־בלאד”… עד כדי כך דמה בקלסתר־פניו לשיך כפרם!
כאז, כן עתה – שחומים, שפלי־קומה, כחושי־גו, שכחי־חיוך, חולים מאד. עם זאת, נמצא מי שאמר כי את מקדשיהם הקימו כאלו היו ענקים, מאה רגל לרום!
תבי, היא נא־אמון. ערי־מתים, מקדשים, אובליסקים…
א־פרופו אובליסקים: מה שם קוראים לה בלשוננו? צפורן, גורס טור־סיני, לא רע! אובליסק שהביא עמו נפוליון לפאריס קרוי בפי צרפתים “מחט־קליאופטרה”. על שום מה לא נכננו אנו בשם צפורן? דומה, לכאורה, לצפורן זו שלקולמוס… “חטאת־יהודה”, מצינו בירמיהו, “כתובה בעט־ברזל, בצפורן־שמיר…” במה היא כתובה? עט ברזל! על מה היא כתובה? על אובליסק־צור, אובליסק עשוי אבן־שמיר, צפורן שמיר… הרי לך שיננא! ולפי שהגענו לכך: מהו שאומרים נייר? “ני־יאר”, אומר הפרופיסור. “ני־יאור” – ה“ני” אשר ליאור, “ני־הנילוס”… ופפירוס על שום מה? על שום שפיניקים נהגו להסיעו ממקומו שבבצות־מצרים לעירם גבל, היא ביבלוס, כדי להתקין ממנו ניר. מה טענו שם על ספינותיהם? קני־יאור, מלל־יאור, פיפי־יאור… שמעו יורדי־ים יווניים והכניסו את מוצר־היבוא לקטלוג סחר־החופים שלהם: פף־יאור, פף־יאורוס, פפיאורוס, פפירוס…
סמוך לאסוון, שבה נועצים עתה סכה ואומרים: כאן יקום סכר נפילים! – נמצאת שאלאל. מעבר למפל־המים הראשון אנו עולים על אסדה קלה ועושים דרכנו לירכתי־נוב. בקר־בקר אנו מוציאים החוצה את מה שהותירו מאתנו יבחושים, ירחושים, יפרוחים, ויסרוחים למיניהם. דקלים טרופיים, תמסחים, מקדשים שקועים למחצה במים. גדול שבכולם אבו־צימבל ובפתחו – פרעונים מונומנטליים, מונוליטיים, כרויים וחצובים בסלע, יושבים ומביטים בנו, כביכול, מתוך שתיקה. פתחו של מקדש מופנה מזרחה. בנוי כך, שקרני חמה ראשונות תחדורנה לתוכו עד אחרון אולמיו ותצפנה את פסלי אמון ורעמסס באור ראשון של שחרית. סביב סביב – עיטורי מבצע קדש. שלהם, לא שלנו… מצריים – כנגד חיתיים!
מוואדי חלפה שבסודן אין השיט נוח ביותר. עולים איפוא ברכבת וצולחים את מדבר־גוב, דרך אטברה.
פוזי־ווזי. מוצקי־גוו, אף כי לא גבוהים ביותר. שערם מתולתל, אך לא קצר כשל כושים, אלא מגודל פרע, כמין קפלט סבוך. רוצים לסרקו – מנקרים אותו ביתדות חדים, כתוחחים חלקת־עפר. הם הם שהרימו את נס־המרד של מאהדי וכליפא, למן ימי גורדון עד לאחר ימי קיטשנר.
חרטום, אומדורמאן. לפתח שני הנילוסים. כי הכחול אינו כחול יכול אני לערוב לכם. אך הלבן – כולו כחול. ואולם יהיה נא גונם כל אשר יהיה, גון הדלות אחד הוא! לא עשינו כאן אלא עשרה ירחים, אך ראינו הכל: מכות ארבה, שטפונות, פגעי עכברים…
מלאקאל, במעלה הנילוס הלבן. הרחק־הרחק לפאת־דרום. מחוז השקנאים וסוסי־היאור. כאן – שולוקים. אף־על־פי שקעקעו את בשרם ונשאו עליהם רמחים ומגינים, חבבנום חבה יתרה. את שערם הם מושחים בטיט ביצי אדום, שנסתפג בשופכין־של־בקר ונתקרש למין מקפא. על צוארם – מיני טליסמא. גבוהי־קומה, יפים, דקי־גזרה. ענוגים מאד. נשיהם יוצאות בפיסת־אריג מרובעת, כרוכה על ירכן כמין משל… את עורן הן מושחות בשמן־צחנונים, המשווה לו צחצוחית מיוחדת. אינן יפות ביותר. לעומת זאת – מעלות ריח…
אלכסנדריה – עד מלאקאל… מסע נאה! כיון שאני נזכר בו, אני נזכר בשני החולים הגדולים, הסועדים זה את זה: יאור חולה, אומה חולה. איני מאחל להם אלא החלמה. בריאות שלמה. לא מקדשי־קופים, לא אובליסקים, לא ספינכסים, לא פירמידות, אלא סכר – גדול ויפה שבסכרים! לא לבית־רעמסס, בית־תלמי, בית־פאטימא, בית מוחמד־עלי, אלא לעצמם, אך לעצמם! סוף סוף – לעצמם!
מאכסדרת הכנסייה הסאלזיאנית אתה צופה מולך – וכל נצרת לפניך. אפילו מצועפה אדים, כבבקר רך ושלו זה, אתה חש שהיא נפלאה. ידידי, שרצעו אזנם למזוזות שעריה של צפת, יסלחו לי: עיר קסומה!
אנו עולים בגרם־המעלות. מפרוזדורה של כנסיית “אב היתומים” מגיעים עתה לאזנינו קולות־מעצד. רכונים על מין חמור־של־נגרים שקועים כאן ילדים חשוכי־הורים במלאכת־כפים: שפים ומקצעים, מנסרים ומתיזים שבבים… ללמדך כי אומנות־חרשים שבנצרת לא נשתכחה מן העולם…
עזרותיה־של־בסילקי. משם – לגזוזטרא. הנה, פרושה לפניך כעל כף־ידך: נאזאראת, אל־נאסרה… שנים רבות לפני שיהודי מומר אחד הקים בה, באמצע המאה הרביעית, את בית־התפלה הנוצרי הראשון – נקראה פשוט נצרת. שנים רבות לפני שצצו ועלו בה כנסיות הלאטינים, היונים־האורתודוקסיים, המארוניטים, הארמנים־הקאתוליים, הגריגוריניים, הסורים־יעקוביניים, הקופטיים, האנגליקאנים, הפרסביטריאנים והלותראנים – עמדו כאן אותם השמים, אותם קוי־רכס, אותם פרחי־סתיו… “התבוננו בשושני־השדה, איך יעלו־יציצו… אמן, אני אומר לכם, שלמה בכל־הדרו לא היה לבוש כאחד מהנה…”.
על כרחך אתה מהרהר:
הים, המפריד בין ארצות־החוף, הוא המקשר ביניהן. עיר זו, המפרידה בינינו כל־כך, על שום מה לא תלכדנו לאוכלוסייה אחת בעצם שילושה העדתי?
מישהו באצטלת דון־קאמילו מוליכנו לחדר־צדדי ומכבדנו ביין, עוגות, סיגריות. ממרפסת בית העיריה אני מציץ באלה שנתכנסו לשמוע את דבר ראשי שתי־הערים. אל־נאסרה מברכת ערבית. חיפה משיבה עברית. איני שומע אלא דברים־למחצה, אך דייני בכך. סיף־אל־דין זועבי מודה לאבא חושי, שנענה לו וכיבדו בביקורו. נצרת זקוקה לנסיון אחותה העשירה, לידע שלה, להדרכתה ולסיועה… סיוע־של־ממש לא הביא עמו ראש עיריית חיפה לפגישה־ראשונה זו, אך עצה נאה – ולו גם בתורת מפרעה למעשים־טובים – הוא משיא מכל־מקום:
“מסים! סלקו את מסיכם! למדו לגבות את מסיכם!”
לא הייתי אומר כי אין עצות פופולריות יותר לעיריה, שכנסיותיה פטורות ממס ושאר כל אוכלוסיה שומטים עצמם ממנו. אך ראשית חכמה וראשית ידע – יש בכך… “לאלוהים את אשר לאלוהים,” היו אומרים כאן, לפנים, בנצרת, “ולקיסר את אשר לקיסר…”
מתי? היכן? היכן ראיתי כבר חצר פנימית, מאורית כביכול, מרובעת זו? עץ לימון זה? יהודים וערבים המשמשים יחד בערבובייה? היכן שמעתי את העברית שלנו מתמזגת בלשון־ערב מזיגה אשר כזו? אודה נא ואומר כי הפלגתי לי בדמיוני לחצרות ההן, לגני־הלמון ההם… חלומות ראיתי – באספמיא… גראנאדה, קורדובה! מבלי־משים צף ועלה בלבי זכר נשיקת־הקדושין שנשקה שם תרבות ישראל לתרבות־האיסלאם. ההיתה לנו שעה יפה יותר מעבר־לים? שמא היתה להם? כמה אור הוצפה אז תרבות־האדם! פגישות נפילים מעין אלו, פגישות עמים שנזדמנו לכפיפה אחת, מביאות חכמה לעולם, מביאות אמנויות יפות ומדעים מדוייקים, מביאות חגים־של־שלוש־מאות־שנה לרפואה, להנדסה, לחימיה, למטמטיקה, לתכונה, למוסיקה ולשירה. ריניסאנסים הן מביאות לעולם, בעלי־מוסר ובעלי־מסתורין, פרשני־מקרא וחכמי חקר־הלשון…
אני חוזר ומציץ במאזינים… מציץ ומתפכח!
עכשיו אנו סובבים בשווקים, בחוצות, בככרות. קורדובה העתיקה, הנעימה? עדיין לא… נצרת! לא הייתי אומר עליה שהיא אוהבת אותנו אהבת־נפש… קרובים כל־כך – וכל־כך רחוקים…
מעט שנאה כבושה אני רואה. יותר משאני רואה – הריני חש… שלא מדעת אני פוזל לעבר אבני־החומות… לא, תודה לאל! צלבי־קרס איני מוצא עליהן, לפי־שעה…
…במועדון רוטרי עורכים לנו שולחן. סיף־אל־דין זועבי, ראש עיריית נצרת. פרנסי חיפה. המטרופוליט איזידיורוס. שיך אמין טאריף. מר אמיל ג’ורג’ורה. ראש־העיר היוצא… הייתי אומר: בעלי־הרצון־הטוב! מעבר לענפי האספרגוס ופרחי האפונה־הריחנית מיסב לעומתי עבדול עזיז זועבי, סגן ראש־העיר.
“נוצרי?” אני שואל.
“מוסלמי!”
“מפא”י?"
“מפ”ם", הוא קורץ לי בעינו.
“סוף העולם!” אני מהרהר בלבי. בתוך־כך אני שומע כרוניקה מופלאה: עשר שנות פירוד ופיצול, שנות מועצה נטולת־השראה וחדלת־מעש, שבוייה בידי קומוניסטים. הללו – אומנים לגניבת־דעת. כיוון שנודע להם, בימי הצנע הנשכחים, כי עומדים לחלק – נאמר נא – מרגרינה, היו צועדים בראש־חוצות ועורכים הפגנות־זעם: *“מ־ר־ג־ר־י־נ־ה…”
למחר היתה המרגרינה מגעת.
“הגיעו בעצמכם”, היו אומרים, “כוחו של יאוש מהו!”
למותר הוא לאמר על מועצה זו שלא בקשה לקדם את ענייני האוכלוסין. לא זו בלבד שלא דרשה סיוע, אלא שדחתה כל סיוע שהוצע לה. עכשיו ניתנה לעיר מועצה, שאיני יודע עד היכן היא מוכנה לסייע לנו, אך ניכר בה שהיא מתכוונת לסייע לעצמה. ראשית־חכמה דרשה לשכנו של ראש עיריית חיפה – ולא הססה לאמר:
“צאו ולמדונו איך מכלכלים ענייניה של עיר. מהו סוד המים השוטפים? איך דואגים למאור, לנקיון, לדרכים מתוקנות, לדיור עממי? איך מטילין על האוכלוסין מרות מרצון?”
דבר הלמד מעניינו הוא כי חיפה נענתה ובאה. לא יחלפו ימים מרובים ומהנדסיה, גנניה וראשי שירותיה הצבוריים יכנסו בשערי נצרת ובידם מפות, כני־שרטוט, שתילי־הרדוף… כל הדברים הקטנים שיש בהם כדי לסייע לעיר, היודעת לסייע לעצמה.
…אני שואל את מר זועבי, היושב לו ממולי, אם.לא נוכל לזמן פעם אף את אנשי־העט לפונדק אחד? נסב יחד, נחליף דברים, נקשיב זה לזה… תחלה בנצרת, אחר־כך בחיפה. אחר־כך, אולי, שוב בנצרת… הוא רושם לפניו ומבטיחני כי במעט רצון־טוב – יכול נוכל… בדמיוני אני רואה אנתולוגיה ישראלית בין־עדתית, דיוואן עברי־ערבי, מדוע לא? אפילו במה דו־לשונית… מה נעלה עליה תחלה? אני יודע, את “נתן החכם”! רחל, בתו־יחידתו של היהודי העשיר מירושלים רוחשת אהבה לאביר מסדר־ההיכל, קורט־פון־שטאופן… תעתועי־גורל, צפיות ופחי־נפש, האח הטוב בוניפידס, פטריארכה של ירושלים, דייא הפתייה, סיטה הפכחית, ממלוכים, לאטינים, יהודים… משל־הטבעת של נתן… לבסוף – מהתלה נאה, טובת־לב: גם היהודייה, גם הנוצרי־הלאטיני אינם אלא יוצאי־חלציו של עסאד, אחי השולטן הגדול סאלח א־דין בכבודו ובעצמו… “המסך”, אומר לסינג, “יורד וכולם נופלים איש על צוארי רעהו…”
אך טוב, טוב הוא לפי־שעה כי יחסי חיפה־נצרת אינם מוקמים על חולותיו הנודדים של מלל־דברים סתם, אלא על מסד האבן־הגלילית אשר למעשה. כביש טוב מקצר אף את דרך הרוח.
הכל באשר לכל, היה זה יום גדול לחיפה, גדול יותר לנצרת. דברים רבים חצצו ביניהן, עמדו למפגע על דרכן, גבהו כהר. איני יודע אם הגיעו עתה ימי־אמונה לגליל הערבי, אך דומה שימי הציניזם ממשמשים ובאים לסופם. אשר לאמונה – נחיה ונראה. אפילו קטנה כמלוא גרגר חרדל – סופה שהופכת את הר־נצרת על פיו. “אמן, אני אומר לכם, אם תהי בכם אמונה כמלוא גרגר־חרדל ותאמרו להר הזה: “מוש ועקור ממקומך”, ייעקר ולא יפלא מכם דבר!”
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.