בשם האל הרחמן, הרחום… אליף, לאם, רא! יום אחד קרא לו אללה לצוצא, מלך־מלכי־הרוחין:

“נרד נא”, אמר לו במאור־פנים, “לארצות־החיים ונעיף עין בבני־אדם!”

“נעשה ונשמע!” השיב צוצא, הניח טלפו על מצחו, על פיו ועל לוח־לבו, קרא לרוח המדבר, פרשה לרגלי רבונו כשטיח והמתין לו עד שיעלה למקומו.

“טול ולך!” רמז לו אללה בידו. נזדרז צוצא והמישה לרוח־המדבר. יצאו מדאר־אל־ג’לאל, הוא היכל תפארתם של כל גני־העדנים, ירדו לרקיע־היקינטון, נחתו ברקיע־הזהב, השפילו לרקיע אבני־האדם, גלשו לרקיע־הכסף החוריין, עד שהגיעו לתחתון שבכולם – הוא רקיע־הזמרגדין… ראה אללה את עולם־המעשה שטוח פתאום לרגליו ונתמלא תמיהה.

“עמוד!” נתן פתאום על צוצא בקולו. “מי בראו לזה?”

“אתה, יוצר כל יצור!” השיבו מלך־הרוחין.

“חי ראשי…” מלמל אללה לנפשו. “צא והרהר בכך!”

המשיכו וירדו, עד שהגיעו לאפרכייה נאה, שאוכלוסיה מרובין וכרכיה שוקקים חיים. ראה אללה היכלי־תפארה, גשרים, דרכים מרוצפות, גמלי־כרום, נשרי־אלומיניום – ולא יכול לכבוש את יצרו:

“אפרכייה זו שמתחתינו – איך קורין לה?”

“צרפת!” השיב מלך־הרוחין.

“חי נפשי!” רטן אללה, “צא והרהר בכך…”

המשיכו במעופם, עד שהגיעו לעמקי חמדה של שדות־זהב וכרמי־גפן.

“מדינה זו מה שמה?” שאל אללה.

“איטליה!” השיבו צוצא.

“חזיז ורעם!” קרא ריבון כל העולמות. “צא והרהר בכך…” כיוון שהגיעו ליוון, הפך צוצא פניו ולחש לו לאדוניו על אזנו: “יוננייה…”

נשתקע אללה, יתברך, בהרהורי־לבו ולא השיבו דבר. לבסוף הגיעו למקום בקתות־גללים ופרעושים. נצטהלו פני בורא כל הברואים כלבנה באמצע רמאדן:

“המתן נא… המתן… לא ארם־נהרים היא, שקורין מסופוטמייא, דהיינו: עיראק?”

“לך החכמה והגדולה!” השיבו צוצא. “היא ולא אחרת!”

“כך שערתי…” שאף, סוף־סוף, אללה רוח לרווחה. “אחת היא בעולם, שלא נשתנתה מאז בראתי שמים וארץ!”