הנילוס למי שייך? “לנו” אומרים מדינאי־קהיר. “לנו”, מטיחים לעומתם מדינאי־חרטום. כיוון שאני שומע כך – איני יכול שלא לחייך… הנילוס? נהר שאבותינו קראוהו “יאור” ואלו חרטומים שבמצריים – “יור”? שלי, כולו שלי!
נוטל אני היתר לעצמי לאמר שהכרתיו יפה. שש שנים אינן קצף־על־פני־מים. הכרתיו בקרן דמייטה, קרן רוזטה, קרן קאהיר… אין לך, בכל רחבי־הדלתא כולה, אמת מים שלא הכרתי!
קאהיר. חמישה ימים לאחר שמשכנו את משכורתנו, הזעירה מן הקטנה בשתי אזניו של פסל־רעמסס, כלתה פרוטה מכיסנו. הלכה פרוטתנו – הלכו שמחות־כרכים שלנו! יפה שבערים – אי אתה מוצא בה שעשועים על כיס ריקן. מה נותר לנו, איפוא? לא כלום… לא כלום, פרט למה שנתברר אחר־כך כי היה נצחי, חד־פעמי, בלתי נשכח, יפה מכל מה אשר ראינו בחיינו: שקיעות־זהב מעל לפירמידות־גיזא, שיט־מפרשים מתחת לקאסר־אל־ניל, יפי גני־גזירה… דברים שניתנו לנו חנם, לכל היותר – במחיר הטורח להתבונן בהם…
הרי היאור, הרי אוכלוסיו. מי עתיק ממי? מי חולה יותר, מצרי יותר? כפרים שראינו בדרכנו! שתולים, כביכול, על פלגי־מים. אך אוי להם מיאורם ואוי לו ליאור מהם: שפכים צהובים, נרפשים, משוכים מן הנילוס. משרצת נבגים, פצילים, מתגי קדחת־שחור־השתן.
אשה מדיחה קדרות מפוייחות. תאו מתריז. פלח מקרצף פצעי־שחין. נער גומע מלוא־לוגמיו. כלב מלקלק. הנילוס סוחף הכל, גורף הכל, שוטף הכל – אך מי שוטף אותו?
הליופוליס – לוכסור. מאות מילין דרומה. יאור שאין לו סוף. חולה מאד. מפעם לפעם – אותה סצנה עצמה: חמור מושך כלונס, מחייג מין אופן. מעלה דלי ובתוכו מים. כאן לא זז, ככל־הנראה, דבר. מלכים הולכים, מלכים באים – והיאור, הליס, החמור, הפלח – לעולם עומדים. קיסרים מפנים מקומם לכליפים, כאדיבים, ואלו הם – קיימים לעד. גזע מושך־בעול, ארך־רוח. כך – מאז ימי רעמסס. כשמצאו שם, בחולות־סהרה, את תפסיל־העץ המחוטב של ראפירו, פרצו פועלי החפירות בקריאת תימהון: “שיך־אל־בלאד”… עד כדי כך דמה בקלסתר־פניו לשיך כפרם!
כאז, כן עתה – שחומים, שפלי־קומה, כחושי־גו, שכחי־חיוך, חולים מאד. עם זאת, נמצא מי שאמר כי את מקדשיהם הקימו כאלו היו ענקים, מאה רגל לרום!
תבי, היא נא־אמון. ערי־מתים, מקדשים, אובליסקים…
א־פרופו אובליסקים: מה שם קוראים לה בלשוננו? צפורן, גורס טור־סיני, לא רע! אובליסק שהביא עמו נפוליון לפאריס קרוי בפי צרפתים “מחט־קליאופטרה”. על שום מה לא נכננו אנו בשם צפורן? דומה, לכאורה, לצפורן זו שלקולמוס… “חטאת־יהודה”, מצינו בירמיהו, “כתובה בעט־ברזל, בצפורן־שמיר…” במה היא כתובה? עט ברזל! על מה היא כתובה? על אובליסק־צור, אובליסק עשוי אבן־שמיר, צפורן שמיר… הרי לך שיננא! ולפי שהגענו לכך: מהו שאומרים נייר? “ני־יאר”, אומר הפרופיסור. “ני־יאור” – ה“ני” אשר ליאור, “ני־הנילוס”… ופפירוס על שום מה? על שום שפיניקים נהגו להסיעו ממקומו שבבצות־מצרים לעירם גבל, היא ביבלוס, כדי להתקין ממנו ניר. מה טענו שם על ספינותיהם? קני־יאור, מלל־יאור, פיפי־יאור… שמעו יורדי־ים יווניים והכניסו את מוצר־היבוא לקטלוג סחר־החופים שלהם: פף־יאור, פף־יאורוס, פפיאורוס, פפירוס…
סמוך לאסוון, שבה נועצים עתה סכה ואומרים: כאן יקום סכר נפילים! – נמצאת שאלאל. מעבר למפל־המים הראשון אנו עולים על אסדה קלה ועושים דרכנו לירכתי־נוב. בקר־בקר אנו מוציאים החוצה את מה שהותירו מאתנו יבחושים, ירחושים, יפרוחים, ויסרוחים למיניהם. דקלים טרופיים, תמסחים, מקדשים שקועים למחצה במים. גדול שבכולם אבו־צימבל ובפתחו – פרעונים מונומנטליים, מונוליטיים, כרויים וחצובים בסלע, יושבים ומביטים בנו, כביכול, מתוך שתיקה. פתחו של מקדש מופנה מזרחה. בנוי כך, שקרני חמה ראשונות תחדורנה לתוכו עד אחרון אולמיו ותצפנה את פסלי אמון ורעמסס באור ראשון של שחרית. סביב סביב – עיטורי מבצע קדש. שלהם, לא שלנו… מצריים – כנגד חיתיים!
מוואדי חלפה שבסודן אין השיט נוח ביותר. עולים איפוא ברכבת וצולחים את מדבר־גוב, דרך אטברה.
פוזי־ווזי. מוצקי־גוו, אף כי לא גבוהים ביותר. שערם מתולתל, אך לא קצר כשל כושים, אלא מגודל פרע, כמין קפלט סבוך. רוצים לסרקו – מנקרים אותו ביתדות חדים, כתוחחים חלקת־עפר. הם הם שהרימו את נס־המרד של מאהדי וכליפא, למן ימי גורדון עד לאחר ימי קיטשנר.
חרטום, אומדורמאן. לפתח שני הנילוסים. כי הכחול אינו כחול יכול אני לערוב לכם. אך הלבן – כולו כחול. ואולם יהיה נא גונם כל אשר יהיה, גון הדלות אחד הוא! לא עשינו כאן אלא עשרה ירחים, אך ראינו הכל: מכות ארבה, שטפונות, פגעי עכברים…
מלאקאל, במעלה הנילוס הלבן. הרחק־הרחק לפאת־דרום. מחוז השקנאים וסוסי־היאור. כאן – שולוקים. אף־על־פי שקעקעו את בשרם ונשאו עליהם רמחים ומגינים, חבבנום חבה יתרה. את שערם הם מושחים בטיט ביצי אדום, שנסתפג בשופכין־של־בקר ונתקרש למין מקפא. על צוארם – מיני טליסמא. גבוהי־קומה, יפים, דקי־גזרה. ענוגים מאד. נשיהם יוצאות בפיסת־אריג מרובעת, כרוכה על ירכן כמין משל… את עורן הן מושחות בשמן־צחנונים, המשווה לו צחצוחית מיוחדת. אינן יפות ביותר. לעומת זאת – מעלות ריח…
אלכסנדריה – עד מלאקאל… מסע נאה! כיון שאני נזכר בו, אני נזכר בשני החולים הגדולים, הסועדים זה את זה: יאור חולה, אומה חולה. איני מאחל להם אלא החלמה. בריאות שלמה. לא מקדשי־קופים, לא אובליסקים, לא ספינכסים, לא פירמידות, אלא סכר – גדול ויפה שבסכרים! לא לבית־רעמסס, בית־תלמי, בית־פאטימא, בית מוחמד־עלי, אלא לעצמם, אך לעצמם! סוף סוף – לעצמם!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.