רקע
בנימין גלאי
הרפתקה בנצרת

מאכסדרת הכנסייה הסאלזיאנית אתה צופה מולך – וכל נצרת לפניך. אפילו מצועפה אדים, כבבקר רך ושלו זה, אתה חש שהיא נפלאה. ידידי, שרצעו אזנם למזוזות שעריה של צפת, יסלחו לי: עיר קסומה!

אנו עולים בגרם־המעלות. מפרוזדורה של כנסיית “אב היתומים” מגיעים עתה לאזנינו קולות־מעצד. רכונים על מין חמור־של־נגרים שקועים כאן ילדים חשוכי־הורים במלאכת־כפים: שפים ומקצעים, מנסרים ומתיזים שבבים… ללמדך כי אומנות־חרשים שבנצרת לא נשתכחה מן העולם…

עזרותיה־של־בסילקי. משם – לגזוזטרא. הנה, פרושה לפניך כעל כף־ידך: נאזאראת, אל־נאסרה… שנים רבות לפני שיהודי מומר אחד הקים בה, באמצע המאה הרביעית, את בית־התפלה הנוצרי הראשון – נקראה פשוט נצרת. שנים רבות לפני שצצו ועלו בה כנסיות הלאטינים, היונים־האורתודוקסיים, המארוניטים, הארמנים־הקאתוליים, הגריגוריניים, הסורים־יעקוביניים, הקופטיים, האנגליקאנים, הפרסביטריאנים והלותראנים – עמדו כאן אותם השמים, אותם קוי־רכס, אותם פרחי־סתיו… “התבוננו בשושני־השדה, איך יעלו־יציצו… אמן, אני אומר לכם, שלמה בכל־הדרו לא היה לבוש כאחד מהנה…”.

על כרחך אתה מהרהר:

הים, המפריד בין ארצות־החוף, הוא המקשר ביניהן. עיר זו, המפרידה בינינו כל־כך, על שום מה לא תלכדנו לאוכלוסייה אחת בעצם שילושה העדתי?

מישהו באצטלת דון־קאמילו מוליכנו לחדר־צדדי ומכבדנו ביין, עוגות, סיגריות. ממרפסת בית העיריה אני מציץ באלה שנתכנסו לשמוע את דבר ראשי שתי־הערים. אל־נאסרה מברכת ערבית. חיפה משיבה עברית. איני שומע אלא דברים־למחצה, אך דייני בכך. סיף־אל־דין זועבי מודה לאבא חושי, שנענה לו וכיבדו בביקורו. נצרת זקוקה לנסיון אחותה העשירה, לידע שלה, להדרכתה ולסיועה… סיוע־של־ממש לא הביא עמו ראש עיריית חיפה לפגישה־ראשונה זו, אך עצה נאה – ולו גם בתורת מפרעה למעשים־טובים – הוא משיא מכל־מקום:

“מסים! סלקו את מסיכם! למדו לגבות את מסיכם!”

לא הייתי אומר כי אין עצות פופולריות יותר לעיריה, שכנסיותיה פטורות ממס ושאר כל אוכלוסיה שומטים עצמם ממנו. אך ראשית חכמה וראשית ידע – יש בכך… “לאלוהים את אשר לאלוהים,” היו אומרים כאן, לפנים, בנצרת, “ולקיסר את אשר לקיסר…”

מתי? היכן? היכן ראיתי כבר חצר פנימית, מאורית כביכול, מרובעת זו? עץ לימון זה? יהודים וערבים המשמשים יחד בערבובייה? היכן שמעתי את העברית שלנו מתמזגת בלשון־ערב מזיגה אשר כזו? אודה נא ואומר כי הפלגתי לי בדמיוני לחצרות ההן, לגני־הלמון ההם… חלומות ראיתי – באספמיא… גראנאדה, קורדובה! מבלי־משים צף ועלה בלבי זכר נשיקת־הקדושין שנשקה שם תרבות ישראל לתרבות־האיסלאם. ההיתה לנו שעה יפה יותר מעבר־לים? שמא היתה להם? כמה אור הוצפה אז תרבות־האדם! פגישות נפילים מעין אלו, פגישות עמים שנזדמנו לכפיפה אחת, מביאות חכמה לעולם, מביאות אמנויות יפות ומדעים מדוייקים, מביאות חגים־של־שלוש־מאות־שנה לרפואה, להנדסה, לחימיה, למטמטיקה, לתכונה, למוסיקה ולשירה. ריניסאנסים הן מביאות לעולם, בעלי־מוסר ובעלי־מסתורין, פרשני־מקרא וחכמי חקר־הלשון…

אני חוזר ומציץ במאזינים… מציץ ומתפכח!

עכשיו אנו סובבים בשווקים, בחוצות, בככרות. קורדובה העתיקה, הנעימה? עדיין לא… נצרת! לא הייתי אומר עליה שהיא אוהבת אותנו אהבת־נפש… קרובים כל־כך – וכל־כך רחוקים…

מעט שנאה כבושה אני רואה. יותר משאני רואה – הריני חש… שלא מדעת אני פוזל לעבר אבני־החומות… לא, תודה לאל! צלבי־קרס איני מוצא עליהן, לפי־שעה…

…במועדון רוטרי עורכים לנו שולחן. סיף־אל־דין זועבי, ראש עיריית נצרת. פרנסי חיפה. המטרופוליט איזידיורוס. שיך אמין טאריף. מר אמיל ג’ורג’ורה. ראש־העיר היוצא… הייתי אומר: בעלי־הרצון־הטוב! מעבר לענפי האספרגוס ופרחי האפונה־הריחנית מיסב לעומתי עבדול עזיז זועבי, סגן ראש־העיר.

“נוצרי?” אני שואל.

“מוסלמי!”

“מפא”י?"

“מפ”ם", הוא קורץ לי בעינו.

“סוף העולם!” אני מהרהר בלבי. בתוך־כך אני שומע כרוניקה מופלאה: עשר שנות פירוד ופיצול, שנות מועצה נטולת־השראה וחדלת־מעש, שבוייה בידי קומוניסטים. הללו – אומנים לגניבת־דעת. כיוון שנודע להם, בימי הצנע הנשכחים, כי עומדים לחלק – נאמר נא – מרגרינה, היו צועדים בראש־חוצות ועורכים הפגנות־זעם: *“מ־ר־ג־ר־י־נ־ה…”

למחר היתה המרגרינה מגעת.

“הגיעו בעצמכם”, היו אומרים, “כוחו של יאוש מהו!”

למותר הוא לאמר על מועצה זו שלא בקשה לקדם את ענייני האוכלוסין. לא זו בלבד שלא דרשה סיוע, אלא שדחתה כל סיוע שהוצע לה. עכשיו ניתנה לעיר מועצה, שאיני יודע עד היכן היא מוכנה לסייע לנו, אך ניכר בה שהיא מתכוונת לסייע לעצמה. ראשית־חכמה דרשה לשכנו של ראש עיריית חיפה – ולא הססה לאמר:

“צאו ולמדונו איך מכלכלים ענייניה של עיר. מהו סוד המים השוטפים? איך דואגים למאור, לנקיון, לדרכים מתוקנות, לדיור עממי? איך מטילין על האוכלוסין מרות מרצון?”

דבר הלמד מעניינו הוא כי חיפה נענתה ובאה. לא יחלפו ימים מרובים ומהנדסיה, גנניה וראשי שירותיה הצבוריים יכנסו בשערי נצרת ובידם מפות, כני־שרטוט, שתילי־הרדוף… כל הדברים הקטנים שיש בהם כדי לסייע לעיר, היודעת לסייע לעצמה.

…אני שואל את מר זועבי, היושב לו ממולי, אם.לא נוכל לזמן פעם אף את אנשי־העט לפונדק אחד? נסב יחד, נחליף דברים, נקשיב זה לזה… תחלה בנצרת, אחר־כך בחיפה. אחר־כך, אולי, שוב בנצרת… הוא רושם לפניו ומבטיחני כי במעט רצון־טוב – יכול נוכל… בדמיוני אני רואה אנתולוגיה ישראלית בין־עדתית, דיוואן עברי־ערבי, מדוע לא? אפילו במה דו־לשונית… מה נעלה עליה תחלה? אני יודע, את “נתן החכם”! רחל, בתו־יחידתו של היהודי העשיר מירושלים רוחשת אהבה לאביר מסדר־ההיכל, קורט־פון־שטאופן… תעתועי־גורל, צפיות ופחי־נפש, האח הטוב בוניפידס, פטריארכה של ירושלים, דייא הפתייה, סיטה הפכחית, ממלוכים, לאטינים, יהודים… משל־הטבעת של נתן… לבסוף – מהתלה נאה, טובת־לב: גם היהודייה, גם הנוצרי־הלאטיני אינם אלא יוצאי־חלציו של עסאד, אחי השולטן הגדול סאלח א־דין בכבודו ובעצמו… “המסך”, אומר לסינג, “יורד וכולם נופלים איש על צוארי רעהו…”

אך טוב, טוב הוא לפי־שעה כי יחסי חיפה־נצרת אינם מוקמים על חולותיו הנודדים של מלל־דברים סתם, אלא על מסד האבן־הגלילית אשר למעשה. כביש טוב מקצר אף את דרך הרוח.

הכל באשר לכל, היה זה יום גדול לחיפה, גדול יותר לנצרת. דברים רבים חצצו ביניהן, עמדו למפגע על דרכן, גבהו כהר. איני יודע אם הגיעו עתה ימי־אמונה לגליל הערבי, אך דומה שימי הציניזם ממשמשים ובאים לסופם. אשר לאמונה – נחיה ונראה. אפילו קטנה כמלוא גרגר חרדל – סופה שהופכת את הר־נצרת על פיו. “אמן, אני אומר לכם, אם תהי בכם אמונה כמלוא גרגר־חרדל ותאמרו להר הזה: “מוש ועקור ממקומך”, ייעקר ולא יפלא מכם דבר!”


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות