אותו ואת בנו
איני יודע אם עסקי־אזרחים של אותו קצין בכיר נמצאים עתה “סוב־יודיצה”, אך מובטחני שאינם טראגיים, כשהם לעצמם. מי מאתנו, נוסעי־חנם במרכבת־הדאר של ההיסטוריה, לא משך מתוכה – באין רואים – משהו לעצמו? אם לא מצִילה – לתלותה על פתח ביתו – כי אז רתמות־עור, להתקין מהן סנדלים, או, נאמר נא: ארנק… אם לא רתמות־עור – עששית… אם לא עששית – יצול, להסיק בו כיריים! כולנו, כולנו מרטנו, ברוך־השם, נתחים טריים למדי מבשר אותה ממוטא, שקורין חזון־אלפיים־שנ ה!
מה נתאנה לו איפוא לנסיך הצעיר? אלמלא דר בוילה, אלמלא היסב לו במלונות־פאר, אלמלא רכש לעצמו – ככל אשר אומרים – רהיטי־יקר, היה דומה עלינו כיצור שלא מעלמא הדין!
אף־על־פי־כן – נתמלאנו הפעם צער יותר מתמיד. אנחנו, שאיננו נאים ממנו. אנחנו, חבר־מועלים, מלחכי־פנכא, אוכלי־לחם־חסד, ספסרי־בורסא, בנקאים של סימטת־לילינבלום, גנבי מסים, שוכני־פאר – כל פמליית קארמזוב! אנחנו נתמלאנו עתה צער – ולא לשוא… שכן משהו אומר לנו כי לכך – לא היה הארי הזקן ראוי. לכל – אך לא לכך! קווצת־שיבה נוספת זו שזרקה עתה בלבו – יכלה ההיסטוריה לחסוך לו. ציניקנים ככל אשר הננו – לבנו יוצא אליו. לא משום שבנו־יחידו עשה, כביכול, מעשים שלא ייעשו, לא! גרועים ממנו נראים לנו עדיין טובים למדי. אלא משום שנטל עתה ממנו זכות אחת, שאותו אדם היה ראוי לה יותר מכל אחד: זכות אבות!
“ראיתי”, אמרו משום רבי שמעון בר יוחאי, “בני־עלייה והם מועטים: אם אלף הם – אני ובני מהם. אם מאה הם – אני ובני מהם. אם שנים הם – אני ובני הם!”
אני ובני, לעזאזל, אני ובני!
מכאן ולהבא, כך הודיעו השבוע, יסע הארי הזקן בג’יפ. לא במכונית, ככל אשר נאה לו, אלא בג’יפ צבאי פשוט. בשנותיו, בכל עומס־יומו, במצב בריאותו הרופף! מה מריץ אותו כל־כך? מה מריץ כל־כך את אבא, ידידי מנוער? מהו שמריץ אותו עתה, בי־ג’י, ג’וניור?!
17.2.56
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.