אותו ואת בנו
איני יודע אם עסקי־אזרחים של אותו קצין בכיר נמצאים עתה “סוב־יודיצה”, אך מובטחני שאינם טראגיים, כשהם לעצמם. מי מאתנו, נוסעי־חנם במרכבת־הדאר של ההיסטוריה, לא משך מתוכה – באין רואים – משהו לעצמו? אם לא מצִילה – לתלותה על פתח ביתו – כי אז רתמות־עור, להתקין מהן סנדלים, או, נאמר נא: ארנק… אם לא רתמות־עור – עששית… אם לא עששית – יצול, להסיק בו כיריים! כולנו, כולנו מרטנו, ברוך־השם, נתחים טריים למדי מבשר אותה ממוטא, שקורין חזון־אלפיים־שנ ה!
מה נתאנה לו איפוא לנסיך הצעיר? אלמלא דר בוילה, אלמלא היסב לו במלונות־פאר, אלמלא רכש לעצמו – ככל אשר אומרים – רהיטי־יקר, היה דומה עלינו כיצור שלא מעלמא הדין!
אף־על־פי־כן – נתמלאנו הפעם צער יותר מתמיד. אנחנו, שאיננו נאים ממנו. אנחנו, חבר־מועלים, מלחכי־פנכא, אוכלי־לחם־חסד, ספסרי־בורסא, בנקאים של סימטת־לילינבלום, גנבי מסים, שוכני־פאר – כל פמליית קארמזוב! אנחנו נתמלאנו עתה צער – ולא לשוא… שכן משהו אומר לנו כי לכך – לא היה הארי הזקן ראוי. לכל – אך לא לכך! קווצת־שיבה נוספת זו שזרקה עתה בלבו – יכלה ההיסטוריה לחסוך לו. ציניקנים ככל אשר הננו – לבנו יוצא אליו. לא משום שבנו־יחידו עשה, כביכול, מעשים שלא ייעשו, לא! גרועים ממנו נראים לנו עדיין טובים למדי. אלא משום שנטל עתה ממנו זכות אחת, שאותו אדם היה ראוי לה יותר מכל אחד: זכות אבות!
“ראיתי”, אמרו משום רבי שמעון בר יוחאי, “בני־עלייה והם מועטים: אם אלף הם – אני ובני מהם. אם מאה הם – אני ובני מהם. אם שנים הם – אני ובני הם!”
אני ובני, לעזאזל, אני ובני!
מכאן ולהבא, כך הודיעו השבוע, יסע הארי הזקן בג’יפ. לא במכונית, ככל אשר נאה לו, אלא בג’יפ צבאי פשוט. בשנותיו, בכל עומס־יומו, במצב בריאותו הרופף! מה מריץ אותו כל־כך? מה מריץ כל־כך את אבא, ידידי מנוער? מהו שמריץ אותו עתה, בי־ג’י, ג’וניור?!
17.2.56
לפני כחודש־ימים הטחתי לי, להנאתי, בוקי־סרוקי בקצין־צמרות צעיר אחד, שקורין בי־ג’י, ג’וניור. למחרת הרהרתי חרטה על־כך. שבועיים לאחר־מכן הטלתי שיקוצים בבעלי־דבבו.
משום שמצאתי עצמי דוהר, על מין תן מטורף, עשר פרסאות לפני מרכבת־החוק של דרך־המלך? לא… משום שחשתי עצמי, לאחר כל אותה פלפלת שפלפלתי, כמי שיצא לבית־קפה בכתונת מלוכלכת? ל־לא… עד כדי כך אינני הפכפך, תודה לאל, אדרבא! אלו ניתן לי – הייתי מוסיף לחיות אף להבא חיי־סטרנות, סוערים אך בטוחים למדי, של חוליגאן־משי: מבעד לבית־שחיו של ג’וניור – על לחי “שורת־המתנדבים” ומבעד לבית־שחיה של שורת־המתנדבים – על לחיו של ג’וניור!
אלא שחיים קלים כל־כך לא יינתנו לי, ככל הנראה! בעיטת סנדל אחת אחורנית – וג’וניור טח אותי לכותל טיחה כזו, שאף כף־סיידים לא תגרדני מעליו! משהו מעין זה עולל השבוע לברנש פלוני, דורש־דרשות נחמד, שהכל היו בטוחים בו כי נולד מתוך מטף דמעת־עינו של אחרון נביאי־ירושלים, על דף טהור של פרק־תהילים! כיוון שפשפשו בציציותיו, מצאו כי שחרר – במשיכה! – מטבע זר ואף ריצה את עוונו בכלא… מעשה נאה! חריכת־זיפים כזו לא הייתי רוצה לחוש בקצות־זנבי. אלוהים הוא היודע כי איננו צח, כצוארון־חג של כותונת עמילן! מעט מעשי טרטיוף עשיתי? מעט לקלוקים לקלקתי בחיי? מעט לימונים סחטתי כאן, בפרדסה של מדינת־היהודים? מי שיטרח לחפש חזירים בין שיני ימצאם שתי שכבות, מבלי שיזדקק למכשיר־ג’ונסטון! אשר על כן מוטב לי לרדת מעל דוכן־המטיפים מיד. שלום, שלום… אם תחפשו פעם את שמי ברשומותיה של ספריית־האוניברסיטה – מובטח לכם, כי לא תמצאוהו בקטלוג מדורה של ספרות המוסר…
אך בשם־השטן! מימי לא חשתי שמחת־חיים אשר כזו… מימי לא נשתוקקתי לחפוף כל־כך ראשם של אחרים! מעולם, ארצי שלי, לא היית מענינת כל־כך! יופי חדש ניתן לך, נוי שלא היה לך מימיך… יפי בית־מחסה־לעניים, בימי פליית־כנים!
אני רואה אותך כמין טרקלין של שחקני־קונאות. אעמוד נא לי, איפוא, בקצה־החדר, ובדומה לאותו נער שכור – אמנה את בובות־הלכה המתגלגלות ארצה לקול משק כדורי־העצם האדומים. הוראות־המשחק שבידי פשוטות למדי: כל עשר שאילתות בית־דין שישגר מישהו לבעל־דבבו – פיס אחד! מי פותח, רבותי? “מאתיים שאלות” אומר בי־ג’י ג’וניור. יפה. עשרים פייסים. “ארבע מאות”, אומרים אנשי־השורה. ארבעים פייסים. מי מוסיף? מי משגר שש מאות שאלות? נדנדי, נדנדה, נדנדי! מעלה־מטה, מטה־מעלה…
כשבישרו לו לדריק על פלישת הארמדה הספרדית, היה מטיח קונאות על ספונו. “אין בכך כלום”, אמר להם לקציניו. “יש לנו שהות לסיים את המשחק וגם לנצח את הספרדים'” הוא שאמרתי אף אני, גלגלו ולכו! יש לנו שהות רבה למדי, לרצוח איש את נפש אחיו – וגם להדוף את שכנינו!
עונת־ברכה לחולדות היא שנה שכולה חג לנמיות. כיוון שאינן חייבות לדאוג לעצמן יתר על המידה ושלחנן ערוך, כביכול, מראש – הן מעמידות כמה וכמה צאצאים־חסונים, בני שגר אחד… אך המתן נא! גונדא אחת של צאצאי־נמייה עשויה לכלות לגיון1 כרסמנים. כל שפרים אלה – פוחתים אלה, ואלמלא חכמת־הבורא היו עוברים ובטלים בוודאי מן העולם… אך המתן נא! שנה שנתמעטו בה חולדות – שנת רזון היא לנמיות. כיוון שאינן יכולות לזון את כל צאצאיהן, נמק טפן במאורותיו. כולו – פרט לאחד, בר־מזל שבחבורא… שמא בכך מסתיים גלגולו של עולם? לא, ידידי, המתן נא! עכשיו, שלא נותר עוד בחיים אלא בר־נמייה אחד מכל פמלייא – ניתנת לחולדות מעין שהות לשאוף רוח והן פרות להן מחדש, ככמהין בצל־יער! משמע שבכך מגעת סוף־כל־סוף, פרשת־הדברים לקצה? לא, ידידי, המתן! דווקא משום שכף מאזני־הבריאה חוזרת, כביכול, לקדמותה והחולדות מתרבות – מוסיפים עסקי תהפוכותיו של הבורא לרוץ אורח… עונת ברכה לחולדות – שנת־חג היא לנמיות. כיוון שאינן מתקשות לפרנס עתה את וולדיהן, הן מביאות אותם לעולם בניחותא, על מנת שיקַצו בחולדות, כדי שידל אף מניינן, על מנת שתתרבינה החולדות, כדי שירבו אף הם, על מנת שיקצו בחולדות… לא, אין לדבר סוף! הקדוש־ברוך־הוא – לעולם איננו מפר נדרו – לא לאלה ולא לאלה!
עד שאתה תמה איפוא על מניינין הרב של נמיות המוסר־הפטריוטי בישראל – חוגי־התחדשות למיניהם, שורות־המתנדבים וכל כיוצא בכך
– מוטב שלא תשכח כי שנים אחרונות אלו היו שנות ברכה לחולדות. אין לך כהונה צבורית שלא יכולת לשמוע תחתיה את גיוצה העליז של חולדת־העליות השחורה, או לראות את החולדה הקרוייה נודדת, מפרכסת את פרוות אפרה שלה. אלמלא חיינו כאן, בחצרה האחורית של מדינת־היהודים, בתוך מין קרפיף־גרוטאות מוסרי, שכהונות צבור מנצנצות בו כשברי־פח ונתחי־גבינה של משרות רמות־מעלה פזורים בו לאורך גדרותיו; אלמלא היתה עליית גגנו פרוצה ונתוצת שמשות; אילו טרחו פרנסי האומה לפזר עלינו סם־עכברים מלמעלה – היינו פטורים עתה מעונשן של חולדות ומחסדן של נמיות קצרות־מכנסים כאחד. אך אנשי הרשות חייבים להבין, כי במוסר – כאשר גם בטבע – דואגים החיים לעצמם. חלקה שאתה מוצא בה חולדות – אתה מוצא בה אף יצורים שפלי־רגל וארוכי־זנב, שקורין נמיות!
מכה ראשונה היתה קשה למדי. שנייה תהא קשה ממנה. לא נפטרנו מן הדבר – וכבר ירדה עלינו כלבת… שכן פטריוטים יפי־נפש, הנושאים את ענוונותם, את טוהר מידותיהם ואת המיית נפשם על דש בגדם, מסוכנים לה לאומה – לאקלימה, הייתי אומר – לא פחות מכל חוטא. מוכי־תזזית שבנו – אפילו הם שרפי־מרום – פותחים בצייד־חטאים ומסיימים בציד־מכשפות. פותחים במעשי־טהרה ומסיימים במעשי טיהור. פותחים בהוקעת שמם של פריצי־לשכות ומסיימים בטבח־כל־בשר… אם לא הם – כי אז רוחין בישין שהביאו לעולם! אם לא הם – כי אז המולת כיכר־הקצבים, שבה הם מעלים לפרקים לגרדום אנשים שאינם ראויים לכך! מי מאתנו איננו שואף, בסתר־לבו, להימנות עם יפי־הנפש, עם האיסטניסים, עם מכלי החולדות למיניהם, עם מבשרי ההירואיזם האזרחי? שלא מדעת אנו נגררים, בזקן משיינו, אחר צדקנות יתירה, המנצנצת לעומתנו מרחוק!
אם יש לה פרנסים לאומה זו – ילמדו נא לצוד עכברים במו ידיהם, שאם לא כן ידאגו החיים לעצמם – וכף המאזניים תעויין בדרך ביאולוגית: חולדות כנגד נמיות, נמיות כנגד חולדות. או אז – נצור נא אלוהי, את כולנו, בעמק היללה וחירוק השיניים!
-
“לגליון” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
אדם אחד יצא כאן מנצח: עמוס בן־גוריון! דיבות שזחלו עליו קודם לדבר־בית־דין ובוקי־סרוקי שטפלו עליו לאחר־מכן, אינם מוסיפים ואינם גורעים! בדין עצמו זכה. מה עוד יכול אדם לעשות, כדי לטהר את שמו?
במעט בושה חייבים אנו להודות כי היתה שעת־חשיכה שנתפתינו להתיז בה טפין־של־קפה על מדיו הכחולים… לא מתוך ערוות־לבב, חלילה, אלא משום שיצר־לב־האדם הנו מה שהנו. חיש מהר למדנו לדעת – אף הכרזנו על כך בעוד מועד – כי מצאנו עצמנו רכובים על גבי תן־מטורף, שתי פרסאות לפני מרכבת־הדין… מיתנו צעדינו והלכנו אחר־כך לצדה. לא היינו חוסכים ממנו ריר־פה, אלו נתברר לנו כי אמת ענו בו רודפיו. עכשיו, שנתברר כי שקר ענו בו, אין לנו אלא להסיר בפניו את כובענו: שום סרחי־עודף של “אף־על־פי־כן”, שום עקימת־חוטם של איסטניסים, שום פרפורי־עווית של פרשני־משנה לא יצפו כאן צפוי־אמייל את העובדה היסודית, המכרעת, האחת ואין שנית: היה דין – נעשה צדק!
איש לא יתחרה עם אנשי־השורה ביפי־נפש… אך ביושר־נפש, באורך־רוח ובקר־רוח לא רבים יעלו עתה על עמוס. כי אלצנוהו לגלגל את שמו בפרוזדורים צרים, בימי האור והתעלות־הנפש של מרחבי־סיני – זוהי טרגדייה. בשל הרבה פחות מכן עשוי לב בני־אדם להתמלא מרירות עד סוף־כל־הימים.
על טנטלוס אומרים שהוא עומד לו, בעולם־הרפאים אשר להאדס, בתוך מים זכים, מוקף אילני פרי. לצמאו הוא משתופף, כורע על ברכיו, פושק שפתיו – בכדי! מי־הבדולח נבלעים לפניו בקרקע והוא חוזר ומלחך עפר.
אחר־כך הוא קם על רגליו, פושט ידו ומנסה לקטוף אגס, תפוח, שזיף… באה רוח ומעיפה אותם למרחקים.
יסורי־טנטלוס! זוקף ועולה, משתופף ויורד, צמא לעולם, רעב לעולם!
אך נודה נא כי חטאו היה כבד מענשו. אף־על־פי שסעד עם האלים על שלחנם ונטל חלק בכל משוגותיהם – הוא, שאיננו אלא אל למחצה! – נסה להכשילם:
יום אחד זימנם יחדיו, בהיכלו, וערך לפניהם משתה־שמנים. סבור היה שלא ישגיחו כי בנו יחידו, פלופס, הוא שנתבשל שם למענם באלפס. את בנו טבח – בלבד שיכשילם בזבחי־אדם…
לא, את האלים אין מטעין! מייד חשו כי דברים בגו. לא זזו משם עד שענשוהו ואלו את בנו, פלופס, הקימו לתחייה, שלם בכל יצורי־גוו.
בכל יצוריו, פרט לעצם־כתף אחת שדמטר – ויש אומרים: תטיס – הקדימה וזללתה. עמדו והתקינו לו, תחתיה, עצם עשוייה שן והכל חזר לקדמותו.
נתתם, אולי, דעתכם על כך, שאף אצלנו זובחים לפרקים זבחי־אדם? מטילים מישהו לאלפס ומכבדים אותנו בכל חתיכה יפה מבשרו?
אף אותנו אין מוליכים שולל על נקלה… ריח זבחים עולה באפנו ואנו נוטשים את משתה הדבה. חיש־מהר אנו חוזרים ומשיבים לו לנטבח את כבודו ומטהרים את שמו כליל.
כליל? עצם כתף אחת, עשוייה שן, מבהקת אחריו למרחוק כל ימיו…
כשעה ומחצה לאחר קריאת פסק־דינם של אנשי־השורה, הודיעו לד“ר קיסטר כי עמוד שלושים נעלם, באורח שנתגלה אחר־כך כ”מפתיע", מתוך רשומות חבר־הדיינים. לשבחם יש לאמר כי לא הניחו מקום לאחיזת־עינים. העתק שנמצא מהימן על כולם הוסמך לשמש מקור – ומייד! אף־על־פי־כן מהו… מה שאומרים בעברית “נעלם”? פשוטו של פסוק מצאנו. דרושו לא מצאנו… אך יעידו בנו דיינינו, כי משהו אומר כאן דווקא “דרשני”!
לפני שנים לא רבות, בעיצומה של עונת הכלבת האנטי־דימוקראטית באמריקה, גלגלה לידי הוצאת “עיינות” זכות לתרגם כרך מאלף שקורין “מק־קארתי – האיש ודרכו”. ארבע שנים – וכל פרשת־חייו חלפה מן העולם. האיש, הסנאטור, ה“איזם” – כולם נשא הרוח! כולם, הייתי מוסיף ואומר, סחף האור! לעולם, כך דימיתי לי בליבי, לא אשוב לעיין בגלגולי־תעתועיו… הבה, נעיין בהם!
ג’ו נבחר לשמש דיין. במלוא חדוות־חייו הוא פורץ לטרקליני היכל־הצדק, סוחף עמו את סדר־הדברים מעל כנו ומפריחו מבעד לחלון החוצה. בין יתר התיקים הנמסרים לטיפולו אתה מוצא אחד שקורין “פרשת מחלבת־קוייקר”. היתה זו חברת־שווק ענפה, שהכבידה אוכפה על משקי־חלב זעירים באפלטון, ויסקונסן. משרד החקלאות, שנוכח לדעת כי אינו יורד לסוף חקר מחיריה, ישב על המדוכה ונמצא למד כי הפרה תקנות, שנועדו למלט את איש־המשק הקטן מלוע טרפן של חברות־נפילים. הגישו נגדה אנשי־המנגנון תביעה־משפטית ומק־קארתי הוציא צו, הכופה אותה לציית לרוח־החוק.
פרטי הפרשה אינם מענינינו, אך אופיני הוא לאותו ג’ו, שכלכל את הדברים על־פי דרכו: לאחר שדרש את תקנות־החוק כמין “הלכה – ואין מורים כן”, חזר בו מדבריו באורח ציני ומחה פיו. פרקליט האדמיניסטרציה, שלא האמין למשמע אזניו, פנה לבית־הדין העליון במדיסון ודרש לשגר אליו העתקו של פסק־דין, בצירוף כל הנמקותיו… אך מעשה־שטן! באורח מתמיה נעלם נוסח־הדברים הרשמי מן הארכיון. משנדרש ליתן דין־וחשבון, לא מצא לעצמו ג’ו הסבר מניח את הדעת יותר מן הווידוי, שצווה להשמיד את רשומותיו משום שלא היו דרושות, כביכול, לגופן… פעם ראשונה בדברי־ימי המשפט האמריקני, שדיין כלשהו יודה כי הנמקותיו אינן דרושות לגופה של פרשת־הדין!
לאפלי, פרקליטה־של־תביעה, החל מהלך נכאים. הגיעו דברים לידי כך שהוציא את חסכונותיו מן הבאנק, כדי לרכוש לעצמו “עתים לשדור”… כל אותה שעה היה נתון ללחץ פוליטי. לבסוף העמידוהו הממונים עליו לדין והעבירוהו מכהונתו. אפילו העתונות עברה על כך במין שתיקת־אלם מוזרה. לאט־לאט נעלמו כל שאר המסמכים הנוגעים לאותה פרשה. כשבקרו מחבריו של כרך ביאוגרפי זה – מאי ואנדרסן – בספריית בית־הדין־העליון, שבה נשמרות רשומות כל משפטי־העירעורין לא מצאו זכר לפרוטוכול מחלבת קווייקר. פעם ראשונה שכתובים מעין אלה אינם נמצאים בשעת־חיפוש. פקידי הספרייה ניסו למצוא ק"ן טעמים לדבר, אך ריחו הכבד של מעשה־חיפוי עמד בחללו של אולם כמסך־ענן.
עד כאן – ג’ו וכת־דיליה! אם צווה להשמיד את רשומותיו משום שלא היו דרושות לגופן, או משום שהיו לו טעמים אחרים לכך – אין אנו יודעים. אך יודעים אנו כי ידו היא שהיתה בדבר. ממש כשם שאין לנו ספק כי ידי דיינינו שלנו לא היתה בו!
ואולם חוקי־הפיסיקה! חוקי הפיסיקה לא נשתנו, כמדומני, מאז ימי־נעורינו! כאז, כן עתה, שואף כל גוף שבחלל להתמיד במצבו, לא כן? כיוון שנח – נח. כיוון שנע – נע… אם יצא איפוא עמוד שלושים לשוט בעולם, אות הוא כי השיטוהו! מי, איפוא? שלוחם־של־רפאים?פרובוקאטור?
לבלר שטעה בשילינג אחד חייב לעבור על החשבון כולו. פעם, פעמיים, שלוש, כל הלילה! בחפץ־לב היה מוציא את שיעור ההפרש מתוך כיסו, מסיים בכך את הפרשה ויוצא לסעוד… אך חשבון – מן הדין שיעלה יפה!
לא העמוד שנעלם חשוב לנו עתה. חשובה לנו העובדה כי נעלם! עכשיו, שאנו יודעים מה קרה, רוצים אנו לדעת איך קרה, מדוע קרה, בידי מי קרה! שום טרחה שנטרח בענין זה לא תהא מיותרת, אפילו תמשך ירחים תמימים!
2.8.57
לפני כשנתיים העליתי על הנייר כמה מהרהורי על ילדי גן־העדן של חופש־העתונות. כיוון שאין לכם דבר חביב עלי יותר מהרהורי־כרס שהרהרתי, הרשוני לחזור עליהם ולצטטם שנית. ראויים ידידינו הצעירים כי נשטחם לפרקים על גבי ספסל ונספיגם במגבת־מטבח שבידינו.
“מה יעלילו עלינו מחר?” שאלתים אז. “כי אני הוא שחברתי את ‘יוליסֵס’? שכבשתי את – פאשודה מידי הכושים? אינני אומר שלא הייתי בסודן, או שכל מעשי – ריח תבלין עולה מתוכם, כריח דגים בקנמון. אלא שאי־דיוק מעין זה יהא אופייני למדי: מרשאן הוא שכבד שכבש את פאשודה מאה שנה לפני. ג’ויס הוא שכתב את,יוליסס'… ואולם לך, הוכח להם!”
לא, על פאשודה לא כתבו. אך באחד מגליונותיו האחרונים של עלון־הנערים אני מוצא כי הנחתי לרב־הג’נדרמים שלנו למשכני בחטמי. בפגישה שהיתה לנו עמו כרכני, כביכול, סביב אצבעו הקטנה ובלא שום טרחה מיוחדת הרמיזני כי מוטב לי שאקבל את דעתו.
“אי לך, כלבון!” הטחתי כלפי עצמי למקרא־הדברים. “עד היכן הגעת! סבור היית – גבר? אינך אלא עכבר – אם לא סחבה סחוטה, סמרטוט שנתבלה, ספוג פשוט של סטירות־לחי! כל שנשאר עמך אחרון בחדר, מביאך לידי חולשת־דעת!”
אף־על־פי־כן צחקתי, כדרך שאני צוחק לכל דבר־חכמה בעלונם של ילדי־גן־העדן! יכולני להבטיח לו לישתן שלנו, כי רבים מאלה שנתכנסו שם לשיחה – יש להם יותר זקן על כף־ידם, מלכל נערי רפובליקת־הילדים על סנטרם! אמרתי זאת פעם? אם אמרתי – אמרתי!
לאמיתו־של־דבר לא היה ניחא לי שם כל־כך! מאד־מאד הייתי רוצה כי יכשילו מישהו. אם לא בשם ההגינות – בשם השנינות היפה! אם לא לשם־שמים – לשם שעשוע! עונג הוא לי לראות רבי־אלופים, רבי־פקידים ורבי־ג’נדרמים צפים בראשי־פרקיהם כשיבוטים בחמאה, צפים ומסתבכים, עד שנפטרים, לבסוף, לדרכם בבושת־פנים! אלו הן הקורידות, תחרויות־השוורים שלי! יושבים להם סופרים, עתונאים ומה שקורין אנשי־רוח ומקיפין לו לפר. קצתם עושים מלאכת־בנדליירים, קצתם מלאכת¬פיקאדורים, קצתם – מלאכת־מאטדורים. לבסוף קם הטוררו, גדול הליצנים, העז והנועז שבחבורה ומכה את בעל־דבבו בשאלת־סיף נצחת אחת שהוא מוציא מתחת ל“מונטרא” שלו, מכת מוות!
ראיתי בימי חיי־הבלי תחרויות־שוורים רבות כיוצא באלו ונהניתי מהן הנאה מרובה. אך מה אעשה לו לקטינא, אם אנשי־הג’נדרמריה לא הרכינו ראשם אף בפני גדולי הציניקנים, אלא ניגחום בתשובותיהם נגיחות כאלה, שהושלך הס באולם?
רוצים אתם “קורידא”? אדרבא! אין כמוני נכון לצעוק “אולֵיי,” למראה כשלונם של פקידים בכירים! אך לאמר על קיר – שאינו קיר, איני יכול. לבוא אל אנשי־המשטרה כדי לשימם ללעג, להווכח כי לא תמיד צדקתי בדברי, לקפל את זנבי בין ירכי ולצאת בארשת פני קוף מנצח – איני יכול!
ואולם נניח לו, למפקחה־של־משטרה ונעסוק בישתננו. מיהו שסח לי פעם אותו מעשה בכנור? שטיינמן? לצורך אחר, כמדומני… אך דברים שאומר שטיינמן – יפים לכל צורך!
ילד שהגיע לשנתו השביעית – קונים לו כינור קטן, יפה למידות־ידיו, ושוכרים לו מורה לנגינה. פותח בפרפראות־מוסיקליות של בארטוק, או בעיבודים של באך ונכנס, בדרך זו, לפרוזדוריו של עולם־הצלילים. כל־זמן שהוא עסוק במשהו קל, אתה מקשיב לו מן החדר הסמוך בהנאה רבה. כיוון שהוא מנסה לסלסל בנעימה, אתה חש כי אין בידיו אלא מה שקורין “חצי־כנור”.
ידידינו הקטנים, אנשי רפובליקת־הילדים, היו משעשעים למדי, שעה שעסקו בתרגילי־סולפג': דו"חו של קינסיי, מלכות היין והפודינג, תחרויות־אופנוע וכל כיוצא בכך, דברים לפי מידת־זרועם. כשהיו חולפים אז, בג’יפ פתוח, על פני בתי־הקפה, היית מאמין להם כי משהו מציק להם… זקן, עתון, עלומים! בימים שלאחר־מכן נעשו מגוחכים במקצת… חרף כל מטליות־סנטרם, חרף כל אותו “כובד־ראש”, חרף כל “זעקות־הזעם” המחלחלות, כביכול, בגרונם – אינך יכול שלא לחייך, למשמע כל מלה שהם מוציאים מפיהם! לא הדברים עצמם, לעזאזל, אלא דרך אמירתם היא שהורגת אותך… הו־הא! כך ראינו אתמול פצפון בן חמש, שכרכו לו מפית לצוארו והושיטו לו כפית. העמיד פני דוד גדול ואמר לנו במין “באס” של בקי ורגיל:
“בתיאבון, רבותי!”
אני מעיין בשבועון זה, שכולו־מחמדים, ומתגלגל מתחת לשלחן! נכון, שהוא עשוי כמין “ניוזוויק”, או “טיים”, במהדורה עברית… אך לעזאזל! נכון הוא גם שנורית, בת־שכננו, שלא מלאו לה עדיין חמש, דומה ב“ביקיני” שלה למרלין־מונרו…
קראתם? מה לא עשה ידידינו ישתן, כדי שנתייחס אליו בכובד־ראש? באיזו חומרה הוא מבצע תמיד – על כנור ילדים, בידי ילדים! – דווקא את הקונצ’רטו־של־פגניני! באיזה פאתוס מוסרי הוא מניף ידו על כל מעשה־שחיתות שהוא מוצא לפי דרכו. איך הוא מטיף “כענין” ודורש “כהלכה”! אך חי כסתי המצוייצת! דווקא בשעה שהוא רוקע ברגליו כמגרש מוכסים ומוכרי־יונים מן ההיכל, דווקא בשעה שהוא פונה במכתב ל“ביקבאשי”, אתה משפיל עיניך במין חשש: שמא הרטיב, חלילה, את נעליו, מתוך רגשת־נעורים?
נו, כתבנו אף על כך! אלא שנהגנו בו, כמדומני, בחומרה יתרה. חששנו לקוראים שלא העלו עדיין ניצה, תלמידי שישיות, גימנזיסטים… מי־קש שלוקים אלה של מוצצי־אגודל, כובד ראשם של ילדי גן־העדן – עשויים להמאיס עליהם, כך סברנו, את המאבק האמיתי לטוהר־המידות כל־כך, שעלולים עוד לשפוך את מי־ההדחה יחד עם הילד ולעמוד בלבב עירום מול אלוהיהם: כבר “לחמו” לאמת וראו מה טיבה!
אך דומני כי חרדנו לשוא. אף אלוהים לא ידע מראש – על שום מה ברא את הפרעוש! אך כיוון שכל כלב נושא על פרוותו את פרעושיו שלו – מה לנו מעקמים חטמנו?
25.10.57
היה עצוב, עצוב מאד.
הללו חזו במסכות, בחוגגים, בשמחת עוללים ויונקים והללו – בנסוע הארון! מין ריקנות היתה נסוכה, כך אומרים לי, על מצעד הילדים וכמין כלמה על לווית־הנפטר.
הסיבותי לי בקפה וראיתי את הקונדסים חופזים על פני כבני־מרון: גנראלים שולפי־סיף, שודדי־ים, אינדיאנים, אנדלוסיות חמות־מזג, פלגשי־חצר במחוכים, חתולים וכלבים, נזירות וטבחים… לפתע – נגש אלי הוא… שחור כניר־פחם, ארך־גוף, במצנפת נוצה ירקרקת… ברנש מגודל, קצר־זקן, כבד־ראש!
“מותר?” שאלנו בנעימת־לשון. “אדרבא”, השבותי אני. “אין מסרבין למפיסטו!”
כיוון שהאירותי לו פנים, נטל היתר לעצמו ונשתופף לו על כסא שממולי. “כך, כך…” פתח ואמר. “אף זו קרוייה שמחה, כביכול!” הודיתי בפניו כי החמצנו כאן, אולי, שעת־כושר ליתן מוצא סטירי לרגשותנו ולאמר לו פעם לעולם, באורח פלסטי, מהי דעתנו עליו… שוחחנו בניחותא, עד שחש צמא ונגש לדוכן.
אף על פי ששכני לשולחן היה נעול־מגפיים, נראו עתה על אפר־המרצפת עקבות ברורים של כרעי־תרנגול. הבינותי שלא מסכת שטנים היא, אלא בכור־שטן בכבודו ובעצמו. מייד נזכרתי במה שקראתי: “קסטנר”, טען הקטגור, “מכר נפשו לשטן…”
כיון שחזר, הרכיב רגל־על־רגל ואמר:
“יום נאה! יום של ריהביליטציה! היכן הכירו בי הכרה רשמית בפעם האחרונה? במדריד, כמדומני… או בליסבון! לפני מאתיים… שלוש מאות שנה! לא אומר שנתעלמו, חלילה, מקיומי, אך מבתי־הדין האירופיים – גורשתי! גם רשע יש בעולם, אמרו לי, גם פשע – ואלו שטן אין! חזור נא למקומך, מרי, חיש־קל! בימי־הבינים לא היתה לך דריסת־רגל בבית שחקקו עליו אות־צלב. בימינו לא יניחוך להכנס – לבית־דין!” חזרתי איפוא למדורי, בשאול תחתיות. אך הגע נא בעצמך: שבתי ונקראתי. בשמי הגא והאיום. המפורש!"
קמתי בחרי־אף והנחתיו לנפשו. מי אני, שאפסוק כאן הלכה: צדק נעשה לנו, אם לאו? אך יודע אני כי שמו של השטן נכנם לפרוטוקול!
משכנוהו בקרניו ועמו – יצרים אפלים. מין הכרת־שליחות מיסטית של אנשים, הסבורים כי רק בפני האלוהים ראוי להם לתת דין־וחשבון…
אוי לנו מן האסמכתא שניתנה להם בבית־דין!
אין אני יודע מה נמצא עתה, בעצם, “סוב־יודיצה” בפרשת קסטנר: התיק, המכונה חת־שתים־ארבע? שמם של בעלי־הדין? הסוגיה כולה? אם כל המוסיף אינו אלא גורע – מוטב לנו שלא נגע בכך… אך אם גם בכך לא נגע, נגע נא במשהו סמוך לכך. התיק שייך, אולי, לגנזכיו של בית־הדין ואלו הבעייה – לכרכי־ההמשך של גרץ. וגרץ – איננו “סוב־יודיצה”.
אני יודע כי אין השעה כשרה לפרפראות ליטראטיות, על כוס קפה… פחות מכל למי שלא היה עמם שם, בשעת־מעשה. אך כיוון שדווקא פכחון – ולא עוז רוח! – הוא שחסר להם אז, כלום חוטאים אנו לרגשי־אנוש, אם מבקשים אנו לשקול עתה, מתוך “שלווה”, דברים שהם לא היו מסוגלים לשקול אלא מתוך פרפורי־עוית? הם לא יכלו, אולי, לדעת, כי אילו הלכו בדרכים אחרות, לא היו חמש מאות קלגסי ס. ס. מסוגלים לחסל שמונה מאות אלף נפש בשבעה שבועות. אנחנו יודעים! הם לא יכלו, אולי, לדעת שאילו נדרשו לכך חמשת אלפים ג’אנדרמים – ולא חמש מאות – היו הגרמנים דוחים את הענין, עד שירווח להם. אנחנו יודעים! יתר־על־כן: לאחר מעשה אנו יודעים כי לא רווח להם… אך כיוון שדווקא אנו מיטיבים כל־כך לדעת איך נתגלגלו הדברים כמות שנתגלגלו ועד היכן נתגלגלו – מותר לנו, אולי, על אף כל היסוסי־לבנו, להרהר בכך מתוך צלילות־מוחין. אין אנו צריכים לקבוע עתה איך היו אחרים חייבים לנהוג לפני עשר־שנים, לא… אך צריכים אנו לקבוע איך ננהג אנחנו – בעוד עשר שנים! בכך, יותר מאשר בכל דבר אחר, מוצאים אנו צידוק מוסרי לתיקים שנפתחו. אם תתרגש, עלינו, חלילה, פורענות מעין זו שנית – ואיש איננו יכול לאמר כי לא תתרגש! – נוכל לפחות לדעת, על יסוד לקחו של הבירור הפומבי, עד היכן יהיה מותר לנו ללכת ולאן אסור יהיה לנו להגיע. מסורת היא מעין צו, שדור מוסרו לדור. צו לחיות – וצו, יסלח לי אלוהי, למות….
בהודעה שנתפרסמה בימים אלה מטעם מטה הצבא השוודי לאנשי־המילואין שלו נאמר: “כל ידיעה שתופץ בימות־מלחמה על הפסקת המאבק – היא בדותא, ויש להתייחס אליה כאל בדותא”. ניכר בהם, בשוודים אלה, כי למדו משהו מפולמוס־קויזלינג. בדומה לכך, יהפכו לנו אולי, משפטים אלה למין פקודת־מטה: כל הנחה, הקובעת כי עם “אירופי” אינו מסוגל לשחוט יהודים בדם־קר ובאורח טוטאלי־מדעי – היא בדייה, ויש להתייחס אליה כאל בדייה. דווקא עם “אירופי” מתקדם, שהרבה לתרום לתרבות אנוש משירתו, מן הפילוסופיה שלו ומכשרונו־המדעי, מוכשר לכך יותר מכל. בימי פטלורה יכולנו לפדות עצמנו בדרכי־שילומים; בימי האינקוויזיציה הקאתולית – על ידי המרת דת; כל שהאויב נעשה מודרני יותר – מועטים יותר סיכויינו לצאת מתחת ידיו בשלום. אם אמנם יחזור איפוא ויארע עתה משהו בגרמניה, או שיארע פתאום באמריקה, או ברוסיה – כי אז נדע במה דברים אמורים. זה יהא לקחם של משפטינו – או שיהא נא אחר. אך לקח כלשהו חייבים אנו ללמוד, סוף־כל־סוף, אחת ולתמיד, שאם לא כן – אבדנו באמת הכל ולא הוצאנו מן השואה אף את הדל שבמיני־הרכוש: לקח יום־מחר!
“כוסית אחת עמך, מחמל־נפשי!” קורא אלי איצ’ה ומושכני לאותה ממזגה שלהם בעין־הוד. אני פוקח עין – תור, שאין לו סוף.
“הללו,” אני לוחש לו, “הקדימונו וראויים כי ישמשום תחילה…”
“תחילה – אנחנו!” נושף עלי איצ’ה נשיפת־אלכוהול.
“לא, ידידי! מה שצודק – צודק!”
נותן בי איצ’ה עינים, שמחציתן כאן ומחציתן באספמיא, ומכריז מתוך זעם, המקומם בו את כל הוייתו המוסרית:
“הצדק”, הוא רוקע ברגליו, “לא ישתולל לי כאן. כאן תשלוט פרוטקצייה – ויהי סדר!”
דברים אלה צפו ועלו בזכרוני שעה שהרהרתי, זה־לא־כבר, בבתי־אב בישראל.
אבי, יסלח נא לי על דברי, היה קם לפני שלושים שנה בארבע, מכתת רגליו מקרן פינסקר־בוגרשוב1 ועושה דרכו למקום שקורין “פרדס־גולדברג”… אני אף בדופין לא הייתי יוצא לשם. עירום כביום הוולדו היה עומד יום־יום בבור וחותר באת שבידו. אדמת־החמר היתה זעה ובכל זיע שלה – מפיקה להט־כבשן. צל לא היה אז בעולם. כל שכן – סודה…
כך וכיוצא־בכך עשה שנה, עשר שנים, עשרים שנה.
אני לא סחטתי לימון בידי. אם עפעפתי לפרקים בעפעף – דרשתי גם שכר עפעוף שעפעפתי, גם שכר עפעף שנתעפעף!
עכשיו נצרך, לפרקים, אבא למעט פרוטקצייה ואני מסדרה למענו…
אל תאמרו לי איפוא: שם־טוב של בית־זָקֵף, בית־פָזֵר, בית־מתג הוא ששמור לצעיריהם כקרן, הקיימת ועומדת לעד.
כהונות שבידיהם שמורות להם לעד.
כל השקרים ששמענו על פרשת שר־היער אינם אמת ואילו האמת ששמענו עליה – כולה שקר. שמא אין דבר מינוי בנו הצעיר צודק? המ… צודק מאד! שמא אין הדין עמו? לא, אפילו כך – אין הדין עמו. צודק, ואילו הדין – אינו עמו!
נניח כי איננו משמש בכהונה רמה. נניח שאינו מכהן, בצל כנפי־אבא, אלא במשרה צנועה למדי… ארכיונאי, נאמר, או פקיד־רישום, שאם אמנם אינו נופל משאר כל עמיתיו ודאי שאינו עולה עליהם בשאר־רוחו.
עכשיו נוסיף נא ונניח כי הגיעו לה לקרן־הקיימת ימי־שפל מרים של קיצוצים וסילוקים. האמנם היינו דורשים ממנו כי יקום וישלח את בנו – ראשון לכל האחרים? מתוך מאה פקידי־רשום, שאינם דרושים לגופם – דווקא עליו חייב הוא להניף קרדום־פיטורין? אפילו היה הדין עמנו בדרישותנו זו – לה היה נראה שהוא עמנו. ריח אפלייה עולה ממנו. ריח צרות־עינה של מפלצת מליוני־הראש, הקרוייה דעת־קהל. צדק – אסור לו כי ישתולל!
עכשיו, שהוא משמש בכהונה רמה, שהכל יודעים, כנראה, כי לא זכות בית־אבא היא שעמדה לו, אלא זכותו שלו – משום מה לא נניח לו כי יכניס, סוף־סוף, לחופה ולקידושין כהונה שבלאו־הכי חי עמה כל ימיו חיי־אהבה?
משום אותה מראית־עין שאמרנו… צודק, או לא צודק, יכול הדבר להראות כאילו אינו צודק.
חכמי המשפט האנגלי גורסים כי צדק, לא זו בלבד שמן־הראוי כי ייעשה, אלא שדין הוא כי ייראה שנעשה!
אומה קטנה, מדינה קטנה, דימוקרטיה קטנה. אין לה אלא מה שעיניה רואות. הן רואות אב. רואות בן. די להן בכך… חסד היו עושים עמנו איפוא הללו, אלמלא דרשו מאתנו את ליטרת־הבשר אשר לצדק. דיים בכוכב נגה, שאינו שוקע מעל ראשם.
-
“בורגשוב” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.