רקע
בנימין גלאי
פסק־הדין

אדם אחד יצא כאן מנצח: עמוס בן־גוריון! דיבות שזחלו עליו קודם לדבר־בית־דין ובוקי־סרוקי שטפלו עליו לאחר־מכן, אינם מוסיפים ואינם גורעים! בדין עצמו זכה. מה עוד יכול אדם לעשות, כדי לטהר את שמו?

במעט בושה חייבים אנו להודות כי היתה שעת־חשיכה שנתפתינו להתיז בה טפין־של־קפה על מדיו הכחולים… לא מתוך ערוות־לבב, חלילה, אלא משום שיצר־לב־האדם הנו מה שהנו. חיש מהר למדנו לדעת – אף הכרזנו על כך בעוד מועד – כי מצאנו עצמנו רכובים על גבי תן־מטורף, שתי פרסאות לפני מרכבת־הדין… מיתנו צעדינו והלכנו אחר־כך לצדה. לא היינו חוסכים ממנו ריר־פה, אלו נתברר לנו כי אמת ענו בו רודפיו. עכשיו, שנתברר כי שקר ענו בו, אין לנו אלא להסיר בפניו את כובענו: שום סרחי־עודף של “אף־על־פי־כן”, שום עקימת־חוטם של איסטניסים, שום פרפורי־עווית של פרשני־משנה לא יצפו כאן צפוי־אמייל את העובדה היסודית, המכרעת, האחת ואין שנית: היה דין – נעשה צדק!

איש לא יתחרה עם אנשי־השורה ביפי־נפש… אך ביושר־נפש, באורך־רוח ובקר־רוח לא רבים יעלו עתה על עמוס. כי אלצנוהו לגלגל את שמו בפרוזדורים צרים, בימי האור והתעלות־הנפש של מרחבי־סיני – זוהי טרגדייה. בשל הרבה פחות מכן עשוי לב בני־אדם להתמלא מרירות עד סוף־כל־הימים.


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות