רקע
בנימין גלאי
חולדות ונמיות

עונת־ברכה לחולדות היא שנה שכולה חג לנמיות. כיוון שאינן חייבות לדאוג לעצמן יתר על המידה ושלחנן ערוך, כביכול, מראש – הן מעמידות כמה וכמה צאצאים־חסונים, בני שגר אחד… אך המתן נא! גונדא אחת של צאצאי־נמייה עשויה לכלות לגיון1 כרסמנים. כל שפרים אלה – פוחתים אלה, ואלמלא חכמת־הבורא היו עוברים ובטלים בוודאי מן העולם… אך המתן נא! שנה שנתמעטו בה חולדות – שנת רזון היא לנמיות. כיוון שאינן יכולות לזון את כל צאצאיהן, נמק טפן במאורותיו. כולו – פרט לאחד, בר־מזל שבחבורא… שמא בכך מסתיים גלגולו של עולם? לא, ידידי, המתן נא! עכשיו, שלא נותר עוד בחיים אלא בר־נמייה אחד מכל פמלייא – ניתנת לחולדות מעין שהות לשאוף רוח והן פרות להן מחדש, ככמהין בצל־יער! משמע שבכך מגעת סוף־כל־סוף, פרשת־הדברים לקצה? לא, ידידי, המתן! דווקא משום שכף מאזני־הבריאה חוזרת, כביכול, לקדמותה והחולדות מתרבות – מוסיפים עסקי תהפוכותיו של הבורא לרוץ אורח… עונת ברכה לחולדות – שנת־חג היא לנמיות. כיוון שאינן מתקשות לפרנס עתה את וולדיהן, הן מביאות אותם לעולם בניחותא, על מנת שיקַצו בחולדות, כדי שידל אף מניינן, על מנת שתתרבינה החולדות, כדי שירבו אף הם, על מנת שיקצו בחולדות… לא, אין לדבר סוף! הקדוש־ברוך־הוא – לעולם איננו מפר נדרו – לא לאלה ולא לאלה!

עד שאתה תמה איפוא על מניינין הרב של נמיות המוסר־הפטריוטי בישראל – חוגי־התחדשות למיניהם, שורות־המתנדבים וכל כיוצא בכך

– מוטב שלא תשכח כי שנים אחרונות אלו היו שנות ברכה לחולדות. אין לך כהונה צבורית שלא יכולת לשמוע תחתיה את גיוצה העליז של חולדת־העליות השחורה, או לראות את החולדה הקרוייה נודדת, מפרכסת את פרוות אפרה שלה. אלמלא חיינו כאן, בחצרה האחורית של מדינת־היהודים, בתוך מין קרפיף־גרוטאות מוסרי, שכהונות צבור מנצנצות בו כשברי־פח ונתחי־גבינה של משרות רמות־מעלה פזורים בו לאורך גדרותיו; אלמלא היתה עליית גגנו פרוצה ונתוצת שמשות; אילו טרחו פרנסי האומה לפזר עלינו סם־עכברים מלמעלה – היינו פטורים עתה מעונשן של חולדות ומחסדן של נמיות קצרות־מכנסים כאחד. אך אנשי הרשות חייבים להבין, כי במוסר – כאשר גם בטבע – דואגים החיים לעצמם. חלקה שאתה מוצא בה חולדות – אתה מוצא בה אף יצורים שפלי־רגל וארוכי־זנב, שקורין נמיות!

מכה ראשונה היתה קשה למדי. שנייה תהא קשה ממנה. לא נפטרנו מן הדבר – וכבר ירדה עלינו כלבת… שכן פטריוטים יפי־נפש, הנושאים את ענוונותם, את טוהר מידותיהם ואת המיית נפשם על דש בגדם, מסוכנים לה לאומה – לאקלימה, הייתי אומר – לא פחות מכל חוטא. מוכי־תזזית שבנו – אפילו הם שרפי־מרום – פותחים בצייד־חטאים ומסיימים בציד־מכשפות. פותחים במעשי־טהרה ומסיימים במעשי טיהור. פותחים בהוקעת שמם של פריצי־לשכות ומסיימים בטבח־כל־בשר… אם לא הם – כי אז רוחין בישין שהביאו לעולם! אם לא הם – כי אז המולת כיכר־הקצבים, שבה הם מעלים לפרקים לגרדום אנשים שאינם ראויים לכך! מי מאתנו איננו שואף, בסתר־לבו, להימנות עם יפי־הנפש, עם האיסטניסים, עם מכלי החולדות למיניהם, עם מבשרי ההירואיזם האזרחי? שלא מדעת אנו נגררים, בזקן משיינו, אחר צדקנות יתירה, המנצנצת לעומתנו מרחוק!

אם יש לה פרנסים לאומה זו – ילמדו נא לצוד עכברים במו ידיהם, שאם לא כן ידאגו החיים לעצמם – וכף המאזניים תעויין בדרך ביאולוגית: חולדות כנגד נמיות, נמיות כנגד חולדות. או אז – נצור נא אלוהי, את כולנו, בעמק היללה וחירוק השיניים!



  1. “לגליון” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות