“כוסית אחת עמך, מחמל־נפשי!” קורא אלי איצ’ה ומושכני לאותה ממזגה שלהם בעין־הוד. אני פוקח עין – תור, שאין לו סוף.
“הללו,” אני לוחש לו, “הקדימונו וראויים כי ישמשום תחילה…”
“תחילה – אנחנו!” נושף עלי איצ’ה נשיפת־אלכוהול.
“לא, ידידי! מה שצודק – צודק!”
נותן בי איצ’ה עינים, שמחציתן כאן ומחציתן באספמיא, ומכריז מתוך זעם, המקומם בו את כל הוייתו המוסרית:
“הצדק”, הוא רוקע ברגליו, “לא ישתולל לי כאן. כאן תשלוט פרוטקצייה – ויהי סדר!”
דברים אלה צפו ועלו בזכרוני שעה שהרהרתי, זה־לא־כבר, בבתי־אב בישראל.
אבי, יסלח נא לי על דברי, היה קם לפני שלושים שנה בארבע, מכתת רגליו מקרן פינסקר־בוגרשוב1 ועושה דרכו למקום שקורין “פרדס־גולדברג”… אני אף בדופין לא הייתי יוצא לשם. עירום כביום הוולדו היה עומד יום־יום בבור וחותר באת שבידו. אדמת־החמר היתה זעה ובכל זיע שלה – מפיקה להט־כבשן. צל לא היה אז בעולם. כל שכן – סודה…
כך וכיוצא־בכך עשה שנה, עשר שנים, עשרים שנה.
אני לא סחטתי לימון בידי. אם עפעפתי לפרקים בעפעף – דרשתי גם שכר עפעוף שעפעפתי, גם שכר עפעף שנתעפעף!
עכשיו נצרך, לפרקים, אבא למעט פרוטקצייה ואני מסדרה למענו…
אל תאמרו לי איפוא: שם־טוב של בית־זָקֵף, בית־פָזֵר, בית־מתג הוא ששמור לצעיריהם כקרן, הקיימת ועומדת לעד.
כהונות שבידיהם שמורות להם לעד.
כל השקרים ששמענו על פרשת שר־היער אינם אמת ואילו האמת ששמענו עליה – כולה שקר. שמא אין דבר מינוי בנו הצעיר צודק? המ… צודק מאד! שמא אין הדין עמו? לא, אפילו כך – אין הדין עמו. צודק, ואילו הדין – אינו עמו!
נניח כי איננו משמש בכהונה רמה. נניח שאינו מכהן, בצל כנפי־אבא, אלא במשרה צנועה למדי… ארכיונאי, נאמר, או פקיד־רישום, שאם אמנם אינו נופל משאר כל עמיתיו ודאי שאינו עולה עליהם בשאר־רוחו.
עכשיו נוסיף נא ונניח כי הגיעו לה לקרן־הקיימת ימי־שפל מרים של קיצוצים וסילוקים. האמנם היינו דורשים ממנו כי יקום וישלח את בנו – ראשון לכל האחרים? מתוך מאה פקידי־רשום, שאינם דרושים לגופם – דווקא עליו חייב הוא להניף קרדום־פיטורין? אפילו היה הדין עמנו בדרישותנו זו – לה היה נראה שהוא עמנו. ריח אפלייה עולה ממנו. ריח צרות־עינה של מפלצת מליוני־הראש, הקרוייה דעת־קהל. צדק – אסור לו כי ישתולל!
עכשיו, שהוא משמש בכהונה רמה, שהכל יודעים, כנראה, כי לא זכות בית־אבא היא שעמדה לו, אלא זכותו שלו – משום מה לא נניח לו כי יכניס, סוף־סוף, לחופה ולקידושין כהונה שבלאו־הכי חי עמה כל ימיו חיי־אהבה?
משום אותה מראית־עין שאמרנו… צודק, או לא צודק, יכול הדבר להראות כאילו אינו צודק.
חכמי המשפט האנגלי גורסים כי צדק, לא זו בלבד שמן־הראוי כי ייעשה, אלא שדין הוא כי ייראה שנעשה!
אומה קטנה, מדינה קטנה, דימוקרטיה קטנה. אין לה אלא מה שעיניה רואות. הן רואות אב. רואות בן. די להן בכך… חסד היו עושים עמנו איפוא הללו, אלמלא דרשו מאתנו את ליטרת־הבשר אשר לצדק. דיים בכוכב נגה, שאינו שוקע מעל ראשם.
-
“בורגשוב” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.