אין אני יודע מה נמצא עתה, בעצם, “סוב־יודיצה” בפרשת קסטנר: התיק, המכונה חת־שתים־ארבע? שמם של בעלי־הדין? הסוגיה כולה? אם כל המוסיף אינו אלא גורע – מוטב לנו שלא נגע בכך… אך אם גם בכך לא נגע, נגע נא במשהו סמוך לכך. התיק שייך, אולי, לגנזכיו של בית־הדין ואלו הבעייה – לכרכי־ההמשך של גרץ. וגרץ – איננו “סוב־יודיצה”.

אני יודע כי אין השעה כשרה לפרפראות ליטראטיות, על כוס קפה… פחות מכל למי שלא היה עמם שם, בשעת־מעשה. אך כיוון שדווקא פכחון – ולא עוז רוח! – הוא שחסר להם אז, כלום חוטאים אנו לרגשי־אנוש, אם מבקשים אנו לשקול עתה, מתוך “שלווה”, דברים שהם לא היו מסוגלים לשקול אלא מתוך פרפורי־עוית? הם לא יכלו, אולי, לדעת, כי אילו הלכו בדרכים אחרות, לא היו חמש מאות קלגסי ס. ס. מסוגלים לחסל שמונה מאות אלף נפש בשבעה שבועות. אנחנו יודעים! הם לא יכלו, אולי, לדעת שאילו נדרשו לכך חמשת אלפים ג’אנדרמים – ולא חמש מאות – היו הגרמנים דוחים את הענין, עד שירווח להם. אנחנו יודעים! יתר־על־כן: לאחר מעשה אנו יודעים כי לא רווח להם… אך כיוון שדווקא אנו מיטיבים כל־כך לדעת איך נתגלגלו הדברים כמות שנתגלגלו ועד היכן נתגלגלו – מותר לנו, אולי, על אף כל היסוסי־לבנו, להרהר בכך מתוך צלילות־מוחין. אין אנו צריכים לקבוע עתה איך היו אחרים חייבים לנהוג לפני עשר־שנים, לא… אך צריכים אנו לקבוע איך ננהג אנחנו – בעוד עשר שנים! בכך, יותר מאשר בכל דבר אחר, מוצאים אנו צידוק מוסרי לתיקים שנפתחו. אם תתרגש, עלינו, חלילה, פורענות מעין זו שנית – ואיש איננו יכול לאמר כי לא תתרגש! – נוכל לפחות לדעת, על יסוד לקחו של הבירור הפומבי, עד היכן יהיה מותר לנו ללכת ולאן אסור יהיה לנו להגיע. מסורת היא מעין צו, שדור מוסרו לדור. צו לחיות – וצו, יסלח לי אלוהי, למות….

בהודעה שנתפרסמה בימים אלה מטעם מטה הצבא השוודי לאנשי־המילואין שלו נאמר: “כל ידיעה שתופץ בימות־מלחמה על הפסקת המאבק – היא בדותא, ויש להתייחס אליה כאל בדותא”. ניכר בהם, בשוודים אלה, כי למדו משהו מפולמוס־קויזלינג. בדומה לכך, יהפכו לנו אולי, משפטים אלה למין פקודת־מטה: כל הנחה, הקובעת כי עם “אירופי” אינו מסוגל לשחוט יהודים בדם־קר ובאורח טוטאלי־מדעי – היא בדייה, ויש להתייחס אליה כאל בדייה. דווקא עם “אירופי” מתקדם, שהרבה לתרום לתרבות אנוש משירתו, מן הפילוסופיה שלו ומכשרונו־המדעי, מוכשר לכך יותר מכל. בימי פטלורה יכולנו לפדות עצמנו בדרכי־שילומים; בימי האינקוויזיציה הקאתולית – על ידי המרת דת; כל שהאויב נעשה מודרני יותר – מועטים יותר סיכויינו לצאת מתחת ידיו בשלום. אם אמנם יחזור איפוא ויארע עתה משהו בגרמניה, או שיארע פתאום באמריקה, או ברוסיה – כי אז נדע במה דברים אמורים. זה יהא לקחם של משפטינו – או שיהא נא אחר. אך לקח כלשהו חייבים אנו ללמוד, סוף־כל־סוף, אחת ולתמיד, שאם לא כן – אבדנו באמת הכל ולא הוצאנו מן השואה אף את הדל שבמיני־הרכוש: לקח יום־מחר!