רקע
קארל צ'אפק
RUR
קארל צ'אפק
תרגום: אפרים פרויד (מצ'כית)

Rossum’s Universal Robots

דרמה קולקטיבית בחזיון פתיחה ושלוש מערכות


 

הקדמת המתרגם    🔗

בשנת 1967 כתב אבי העתידנות, הרמן כהן, בספרו The Year 2000, את הדברים הבאים:

"… אם יגדל כושר הפעולה של המחשב כל שנתיים עד שלוש בשיעור אחד לעשרה, הרי ששיפור היכולות יסתכם עד סוף המאה בשיעור שבין אחד למאה מיליארד ועד אחד לעשרה קוארדריליון1). במקרה כזה יהיו כל חישובי יכולות המחשבים ומגבלותיה בטלים מאליהם. גם אם תימשך המגמה רק עוד שני עשורים, יגיע שיעור השיפור לכדי אחד לאלף עד אחד למיליון. … לפיכך מן הדין להיות ספקן לגבי טענות חסרות משמעות ובלתי מדוייקות, כגון “המחשב מוגבל מעצם טבעו כיציר האדם – הוא לא יוכל להפיק לעולם מה שלא הוכנס לתוכו”; או “המחשב לעולם לא יהיה יצירתי באמת או מקורי”. עד שנת 2000 ישיגו ככל הנראה אי אלה מחשבים את הכישורים האינטלקטואליים ה’אנושיים' וידעו לחקות אותם או אף לעלות עליהם; אולי יחקו אף את הכישורים האסתטיים והיצירתיים של האדם, ויסגלו להם גם כישורים שהאדם חף מהם. אי אפשר כמובן לחזות את טיבם של כישורי המחשבים האלה בבטחון, אבל באותה מידה קשה עוד לקיים את העקרון האמור של המוגבלות הטבועה.

“אם אכן יתברר שהמחשבים אינם יכולים עקרונית לחקות כישורים מסויימים המאפיינים את האדם, (ולא כל שכן) לעלות עליהם, תהא זו אחת התגליות המשמעותיות ביותר של המאה העשרים.”2


הסוגיה הזאת מועמדת מפעם בפעם במבחן לעינינו כיום, ממש בשלהי פרק הזמן שבו מדבר הרמן כהן: סוף המאה העשרים. אחד המבחנים הבולטים היא התמודדות חוזרת ונשנית של אלופי העולם בשחמט עם תוכנות מחשבים. המדובר לא בשאלה הטריביאלית “מי ינצח”; אלא בשורשה של הדילמה: כהן ראה טעם, כבר לפני שנות דור שלם, להציג את הגירסה האקסיומטית לאמור כי “המחשב מוגבל מעצם טבעו כיציר האדם – הוא לא יוכל להפיק לעולם מה שלא הוכנס לתוכו”; או “המחשב לעולם לא יהיה יצירתי באמת או מקורי” כטענה “חסרת משמעות ובלתי מדוייקת שמן הדין להיות ספקן לגביה”; עם זאת דבקו בה חוקרים לא מעטים, והצביעו על עליונות “הניצוץ האנושי” בהתמודדות האדם עם האינטליגנציה המלאכותית החסרה את האלמנט האינטואיטיבי.

הניסוי של 19973 עשוי להתגלות כניסוי קריטי, ממש כפי שהניסוי של 1919 היה קריטי להוכחת אמיתותה של תורת היחסות. בל נתפתה לחשוב שתוצאה הפוכה של ניסוי עתידי תספק הוכחה נגדית. האינטליגנציה המלאכותית חצתה את הרוביקון; שכן ה“בלתי אפשרי” קרה; וכל תיאוריה דינה לסגת מפני ניסוי אחד הסותר אותה; כי די להוכיח שהיא בלתי נכונה או בלתי מדוייקת.

*

סוגיית האינטליגנציה המלאכותית והשלכותיה איננה חדשה; היא לא נולדה בשלהי המאה העשרים, ולא בשנת 1967, ואף לא במאה הזאת. ראשיתה בעבר רחוק יחסית. נכון – הצגתה לבשה צורה ופשטה צורה; היא הופיעה באגדות עם; היא הופיעה בספרות היפה. ואל ייחשב למתרגם לחטא של משפט־קדום אם יציין את האתר שהיה מעורב ברוב מקרי הופעתה: הלא היא העיר פראג השוכנת בליבה של אירופה.

פראג של המאה השש־עשרה היתה מטרופולין של מחקר מדעי ושל יצירה אומנותית. בין חומותיה שכנו האוניברסיטה העתיקה בקונטיננט האירופי; בה פעלו יוהנס קפלר וטיכו דה־בראהה, ונוסחו בה חוקי טבע שתקפותם לא נתבלתה; בה התרכז המאמץ – המוטעה אמנם – אבל מאמץ מדעי, להתחקות אחרי מהותו של החומר. בפראג שכן המהר“ל (ר' יהודה בן בצלאל ליווא), רבה הראשי של העיר; ובה נתחברה האגדה המוזרה על יציר כפיו של הרב הגדול – הלא הוא ה”גולם“, שסופר עליו שהוא עשוי חומר דומם, אך הרב הגדול היודע רזין דרזין מצא דרך ל”החיות" אותו על ידי הכנסת לוחית שעליה רשום דבר מה לתוך חריץ שהותקן בו למטרה זו…

המחקר ההיסטורי כמובן הפריך את האגדה כפשוטה: הגולם לא היה ולא נברא, אלא משל היה. אבל אם ננסה להסיק מסקנות על שורשי האגדה, נוכל לשער בבטחון ניכר ששורשיה היו שניים: האחד, מצוקת היהודים שהביאה להיסט התוחלה הקיימת לכוח גואל – אל סיפוק מדומה; האחר, העיסוק, הרווח באווירתה הרוחנית של העיר, באחידות הטבע ושלילת הדיכוטומיה המוחלטת בין דומם וחי; ומכאן נגזרת הספקולציה באפשרות של מטמורפוזה מהאחד אל האחר – והשאלה הנלווית של הישארות התבונה בחומר הדומם והחייאתה עם החייאת הגוף – לשון אחר – קיומה של אינטליגנציה מלאכותית.

האפשרות הזאת מהלכת אימים על חיי הרוח של העיר, לובשת צורה ופושטת צורה, ומחפשת דרכי ביטוי חדשות. במאות הקודמות היא הולידה אגדות; במאה העשרים קיבל העיסוק הזה ביטוי ספרותי עשיר אצל קפקא, מאירינק, רילקה ובאופן מובהק ביותר אצל גדול הסופרים הצ’כיים של העידן החדש, הלא הוא קַרְאֵל צ’אפק. ברבות מיצירותיו נמצא מעברים בלתי מוסברים כביכול מצורת חיים אחת למשנה: אדם־חרק במחזה “מחיי החרקים” (הידוע בארץ, משום מה, בשם הסתמי והמחטיא את העוקץ “העולם בו אנו חיים”); אדם־זוחל ברומן “המלחמה בסלמנדרות”; ואדם־מן־הדומם במחזה שלפנינו.

הדימוי של יצור נבון שהוא יציר האדם, ואף על פי כן ראשיתו מן הדומם, מחייב התייחסות סימנטית: “לכל איש יש שם” – גם אם הוא יציר כפיו של איש ולא של בורא עולם. חזון יצירתו (ייצורו?) הוא שחרור האדם מן הפרך. את הפרך מטילים גיבורי המחזה על המכונה, שראשית מטלותיה חישוב, המשכה ציות, ביצוע מהימן של כל מלאכה קשה, וסופה … אך את הסוף לא נגלה כאן. מכונת הפרך תיקרא בשם שהמחבר הגה ודלה מאוצר המלים של שפתו: המלה הצ’כית שמשמעה ‘פרך’ היא 'robota. יהא איפוא היצור בעל האינטליגנציה המלאכותית שהפרך הוא יעודו – ידוע בשם Robot.

השם נקלט, והוא כיום (על שלוחותיו הסמנטיות – כגון robotics) נכס צאן ברזל של ענפי פעילות אנושית שונים ורחוקים אלה מאלה – למן הפילוסופיה ועד טכניקות ייצור ויישום.

קורותיו של הרובוט הראשון והמקורי פרוסות להלן לפני הקורא העברי.


המתרגם


 

הנפשות הפועלות    🔗

הרי דומין (Harry Domin), המנהל הכללי של חברת Rossum’s Universal Robots; בשעת חזיון הפתיחה כבן שלושים ושמונה, גבוה, מגולח למשעי;

אינג' פאברי (Ing. Fabry), מנהל הייצור של RUR; גם הוא מגולח, בהיר שיער, בעל ארשת רצינית ועדינה.

ד"ר גאל (Dr Gall), ראש המכון לפיזיולוגיה ומחקר של RUR, קטן קומה, מלא חיות, שחום פנים, בעל שפם שחור;

ד"ר הלמאיר (Dr Hallemier), ראש המכון לפסיכולוגיה וחינוך הרובוטים; ענק, רועש, בעל שפם אדמוני בנוסח אנגלי ובלורית אדמונית דמויית מברשת;

הקונסול בוסמן (Busman), ראש אגף המסחר של RUR; יהודי שמן, קרח וקצר רואי;

המהנדס אלקויסט (Alquist), ראש אגף הבינוי של RUR; מבוגר מהיתר, לבוש ברשלנות בעל זקן ושיער ארוך ואפרורי;

הלן גלורי, (Helen Glory); אלגנטית מאוד;

ננה (Nána), מטפלת בית;

מריוס (Marius), רובוט;

סולה (Sulla), רובוטית;

רדיוס (Radius), דמון (Damon), רובוטים;

רובוט ראשון, שני, שלישי, רביעי;

הרובוט פרימוס (Primus);

הרובוטית הלן (Helen);

רובוט־משרת ורובוטים רבים אחרים.


במחזה העיקרי – כולם בגרו בעשר שנים.


הרובוטים – בחזיון הפתיחה לבושים כמו בני אדם. תנועותיהם וחתך דיבורים חדים, פניהם חסרי הבעה, מבטם מרוכז קדימה.

– במחזה העיקרי לובשים חולצות בד חגורות במותניים בחגורת עור ובחזם תלויה לוחית מספר עשויה פליז.

לאחר חזיון הפתיחה ולאחר המערכה השניה – הפסקה.


 

חזיון פתיחה    🔗

(המשרד המרכזי של מפעלי Rossum’s Universal Robots. מימין הכניסה. דרך החלונות של קיר החזית נשקפת שורה אינסופית של מבני ייצור. משמאל משרדים אחרים.)


דומין יושב ליד מכתבה אמריקאית ענקית בכורסה מסתובבת. על השולחן – נורה, טלפון, אבן־אכף, תיקיה וכיו"ב, על הקיר שמשמאל מפות גדולות של קוי שיט ורכבות, לוח שנה גדול, שעון המורה על שעת לפנות צהריים; על הקיר שמימין פרוסים עלוני פרסומת: “העבודה הזולה מכולן: רובוטים מבית Rossum”; “המצאה חדשה: רובוטים טרופיים; 150 דולר היחידה”; “ירכוש איש איש את הרובוט שלו”; “רצונך להוזיל את הייצור? הזמן רובוטים מתוצרת Rossum”. כן פרוסות מפות נוספות, לוח הפלגות, לוח שערי המטבעות העיקריים וכו'. לעומת כל קישוטי הקיר האלה פרוס על הרצפה מרבד תורכי נהדר; מימין ניצב שולחן עגול, ספה, כורסאות עור מרווחות, מדף ספרים שבו תופסים את מקום הספרים בקבוקי יין וליקרים. משמאל קופה. ליד שולחנו של דומין מכונת כתיבה מדפיסה הנערה סולה.

דומין (מכתיב): – – שאין אנו יכולים לערוב לנזקים הנגרמים במעבר, הסבנו את תשומת לבו של הקפטן שלכם כבר בשעת ההטענה שהספינה איננה מתאימה להובלת רובוטים, כך שלא חלה עלינו כל חובת נזיקין. בכבוד רב, בשם Rossum’s Universal Robots – " גמרנו?

סולה: כן.

דומין: דף חדש. Friedrichswerke, Hamburg. תאריך. "אנו מאשרים הזמנת חמישה עשר אלף רובוטים – – " (צלצול טלפון בקו פנימי. דומין מרים את השפופרת ומדבר לתוכה.) הלו, כאן מרכז – כן. – בוודאי. כמובן. כמו תמיד. ברור, תשלחי מברק. – טוב. – – (מחזיר את השפופרת למקומה.) איפה היינו?

סולה: “מאשרים הזמנת חמישה עשר אלף ר'.”

דומין (מהורהר): חמישה עשר אלף. חמישה עשרי אלף ר'.

רדיוס (נכנס): אדוני, גברת אחת מבקשת –

דומין: מי?

רדיוס: אינני יודע. (מגיש כרטיס ביקור).

דומין (קורא): הנשיא גלורי. – תכניס אותה.

רדיוס (פותח את הדלת): בבקשה, גברתי.

(נכנסת) הלן גלורי. מריוס (יוצא)

דומין (קם): אנא, גברתי.

הלן: המנהל הכללי דומין?

דומין: בבקשה.

הלן: אני באה אליך –

דומין: עם כרטיס הביקור של הנשיא גלורי. זה מספיק.

הלן: הנשיא גלורי הוא אבי. שמי הלן גלורי.

דומין: העלמה גלורי, לכבוד גדול לנו ש – ש–

הלן: – שאנחנו לא יכולים להראות לך את דלת היציאה.

דומין: – – שזכינו לקבל את פני בתו של נשיא גדול. בבקשה, הואילי לשבת. סולה,

את יכולה ללכת.

סולה (יוצאת)

דומין (מתישב): במה אוכל לסייע, גברת גלורי?

הלן: אני באתי –

דומין: – לראות את חרושת בני האדם שלנו. כמו כל המבקרים בבקשה. אין בעיות.

הלן: חשבתי שאסור –

דומין: להיכנס למפעל, כמובן. אלא שכל אחד בא עם כרטיס ביקור כלשהו, גברת גלורי.

הלן: ואתם מראים לכל אחד …?

דומין: רק מקצת. ייצור בני האדם המלאכותיים, גברתי, הוא סוד תעשייתי.

הלן: אילו רק ידעת, כמה כל זה –

דומין: מעניין אותי. אירופה כולה איננה מדברת אלא בזה.

הלן: מדוע אינך מניח לי לסיים משפט?

דומין: אני מבקש את סליחתך. רצית אולי לומר משהו אחר?

הלן: רציתי רק לשאול –

דומין: – האם אוכל להראות לך, בחזקת יוצא מן הכלל, את המפעל שלנו. אבל כמובן,

גברת גלורי.

הלן: איך ידעת שרציתי לשאול את זאת?

דומין: כולם שואלים את אותה השאלה. (קם.) מתוך רגשי כבוד מיוחדים נראה לך יותר מאשר לאחרים ו – אם לומר זאת במלה אחת –

הלן: תודה לך.

דומין: אם תתחייבי שלא תגלי לאיש אפילו את הפרט הקטן ביותר –

הלן (קמה ומושיטה לו יד): הנה דברת כבוד שלי.

דומין: אני מודה לך. אולי תרצי להסיר את צעיפך?

הלן: אה, כמובן; אתה רוצה לראות – אנא מחל לי.

דומין: סליחה?

הלן: הואל נא לשחרר את ידי.

דומין (משחרר): אנא סלחי לי.

הלן (מסירה את הצעיף): רצית לראות האם אני לא מרגלת. כמה שאתם זהירים.

דומין (מביט בה בהתלהבות): המממ – כמובן – אנחנו – ככה זה.

הלן: אין לך אמון בי?

דומין: אמון בלתי רגיל, גברת הל־ – סליחה, גברת גלורי. לעונג בלתי רגיל הוא

לי – האם הפלגתך היתה חלקה?

הלן: כן. מדוע –

דומין: כי – כוונתי – שאת עוד צעירה מאד.

הלן: נלך מייד למפעל?

דומין: כן. אני חושב עשרים ושתיים, הלא כן?

הלן: עשרים ושתיים מה?

דומין: שנים

הלן: עשרים ואחת. למה לך לדעת את זה?

דומין: כי – מכיוון ש – (בהתלהבות) – תשתהי כאן יותר, הלא כן?

הלן: לפי מה שתראה לי מקוי הייצור.

דומין: ייצור משל השטן! כמובן, גברת גלורי, את תראי את הכל. אנא שבי. האם את מעוניינת לשמוע על תולדות ההמצאה.

הלן: כן, אני מבקשת. (מתיישבת).

דומין: ובכן כך. (מתיישב על שולחן העבודה, שם בהשתאות את עינו בהלן וממלמל מהר). היה זה בשנת 1920, כאשר Rossum הזקן, פילוסוף גדול אבל באותם ימים עדיין מלומד עול ימים, יצא במסעו אל האי המרוחק ההוא בכדי לחקור את עולם החי דשם נקודה. תוך כדי כך ניסה לחקות על ידי סינתיזה כימית את החומר החי הקרוי פרוטופלזמה, עד אשר גילה לפתע חומר שהתנהג בדיוק כמו החומר החי, אלא שהרכבו הכימי היה שונה זה היה בשנת 1932, בדיוק ארבע מאות ארבעים שנה לאחר גילוי אמריקה, אוף.

הלן: את זה שיננת בעל פה?

דומין: כן; הפיזיולוגיה, גברת גלורי, איננה המלאכה שלי. להמשיך?

הלן: נגיד.

דומין (בארשת חגיגת): ואז, גברתי, רשם רוסום הזקן, בינות לנוסחאותיו הכימיות את זאת: “הטבע מצא דרך אחד לארגון החומר החי. אבל קיימת דרך אחרת, פשוטה יותר, גמישה יותר ומהירה יותר, שהטבע בכלל לא נגע בה. את הדרך האחרת הזאת שבה יכלו החיים לצעוד, גיליתי היום הזה.” – תארי לך, גברתי, שדברים גדולים אלה הוא כתב כשלפניו מונחת פיסת מין ליחה קולואידלית, שכלב לא היה אוכל אותה. דמי אותו בנפשך, ישוב מעל למבחנה והוגה כיצד ממנה ילבלב עץ חיים מושלם, וממנה יצאו כל בעלי החיים, החל מתולעת הרוטיפרה וגמור – באדם בכבודו ובעצמו. אדם, העשוי מחומר אחר מאתנו. גברת גלורי, זה היה רגע אדיר.

הלן: תמשיך הלאה.

דומין: הלאה? עכשיו היה העיקר להוציא את החיים מתוך המבחנה, להחיש את ההתפתחות וליצור אי אלה איברים, עצמות, עצבים ומי יודע מה עוד, ולמצוא איזה חומרים, זרזים, אנזימים, הורמונים וכן הלאה, בקיצור, את מבינה?

הלן: ל– ל– לא לגמרי. אני חושבת שמעט מאד.

דומין: ואני בכלל לא. את מבינה, בעזרת איזה נוזלים הוא יכול היה לעשות כרצונו. הוא

יכול היה לברוא מדוזה עם מוח של סוקרטס, או תולעת באורך חמישים מטר. אולם כיון שהוא היה חסר חוש הומור לגמרי, הוא הכניס לו לראש לעשות בעל חוליות ואולי אפילו אדם. וכך הוא נרתם לזה.

הלן: לְמַה?

דומין: לחיקוי הטבע. תחילה ניסה לברוא כלב מלאכותי. זה לקח לו כמה שנים, ויצא מזה

משהו כמו עגל מנוון שהתפגר כעבור כמה ימים. אראה לך אותו במוזיאון. ואחרי זה

יצא רוסום הזקן למסעו אל בריאת אדם.

(הפסקה)

הלן: ואת זה אסור לי לגלות לאיש?

דומין: לשום איש בעולם.

הלן: חבל שזה מופיע כבר בכל מקראות בתי הספר.

דומין: חבל. (קופץ מעל לשולחן ומתיישב ליד הלן.) אבל האם את יודעת מה שאין במקראות? (נוקש באצבע במצחו.) שרוסום הזקן היה משוגע לגמרי. ברצינות גברת גלורי, אבל זה שיישאר בינינו. התמהוני הזקן הזה רצה באמת לעשות בני אדם.

הלן: אבל הלוא אתם עושים בני אדם!

דומין: בערך, גברת הלן. אלא שרוסום הזמן התכוון לפשוטו כמשמעו. את מבינה, הוא שאף איכשהו להוריד בדרך מדעית את אלוהים ממרום כסא הכבוד. הוא היה מטריאליסט מושבע ולכן עשה את כל הדברים האלה. העיקר בעיניו היה להוכיח שלא היה צורך בשום אלוהים. לכן הוא החליט לעשות אדם בדיוק נמרץ כמונו. את מתמצאת קצת באנטומיה.

הלן: רק – רק מעט מאד.

דומין: גם אני. תארי לך – הוא החליט לעשות הכל, עד לבלוטה האחרונה, כמו בגוף האדם. תוספתן, שקדים, קורקבן, כל הדברים המיותרים האלה. אפילו – המממ – גם בלוטות המין.

הלן: אבל אלה הלא אינן –

דומין: – אינן מיותרות, אני יודע. אבל כאשר מייצרים בני אדם באורח מלאכותי, אז אין – המממ – צורך ב–

הלן: אני מבינה.

דומין: אראה לך במוזיאון מה שהוא הטליא במשך עשר שנים. זה היה צריך להיות גבר; הוא חי שלושה ימים תמימים. לרוסום הזקן לא היה טיפת טעם. זה היה איום, מה שהוא עשה. אבל בפנים היה לו הכל, כל מה שיש לבן־אדם. באמת, עבודה מייגעת נורא. אז בא הנה אינג’ינר רוסום, אחיינו של הזקן. ראש של גאון, גברת גלורי. ברגע שראה במה מתעסק הזקן, אמר: “זה טירוף – לייצר אדם בעשר שנים. אם לא תייצר אותו יותר מהר מהטבע, אז אפשר לצפצף על כל העסק.” והתחיל בעצמו לעסוק באנטומיה.

הלן: במקראות זה לגמרי אחרת.

דומין: במקראות יש פרסומת בתשלום ומלבד זאת שטויות. כתוב שם למשל, שאת הרובוטים המציא האדון הזקן; בעוד שהאדון הזקן התאים אולי לאוניברסיטה; אבל מייצור תעשייתי לא היה לו מושג. הוא חשב שיברא אנשים באמת, אולי גם אינדיאנים חדשים, דוצנטים או אידיוטים, את מבינה? רק לרוסום הצעיר בא הרעיון לייצר מכונות חיות ואינטליגנטיות. מה שכתוב במקראות על שיתוף הפעולה בין שני בני רוסום הגדולים – זה סיפור מעשיה סתם. שניים אלה רבו ביניהם נורא. האתיאיסט הזקן לא היתה לו טיפת הבנה לתעשייה, ובסופו של דבר סגר אותו הצעיר באיזו מעבדה, שיתעסק שם עם הנפלים שלו, והוא עצמו התחיל לגשת לעניין כדרך שמהנדסים ניגשין. רוסום הזקן קילל אותו במפורש, והספיק עד מותו להטליא עוד שתי מפלצות פיזיולוגיות, עד שבסוף מצאו אותו במעבדה ללא רוח חיים. וזה כל הסיפור כולו.

הלן: ומה הצעיר?

דומין: רוסום הצעיר, גברת, זה היה עידן חדש. עידן הייצור לאחר עידן התובנה. אחרי שהתבונן בחטף באנטומיה, ראה מייד שזה מורכב מדי, ושמהנדס טוב היה עושה את זה יותר פשוט. התחיל איפוא לשנות את האנטומיה וערך ניסויים, מה אפשר לבטל ומה לפשט – בקיצור, גברת גלורי – האם זה לא משעמם אותך?

הלן: לא, להיפך, זה נורא מעניין.

דומין: ובכן, רוסום הצעיר אמר בלבו: בן־אדם זה משהו שנגיד חש שמחה, מנגן בכינור, רוצה ללכת לטייל, ובכלל זקוק לעשיית המון דברים, שהם – בעצם מיותרים.

הלן: אוהו‼

דומין: חכי. – שהם מיותרים בשעה שהוא נדרש, נניח לטוות חוטים או לסכם מספרים. מנוע נפט איננו זקוק לגדילים וקישוטים, גברת גלורי. וייצור פועלים מלאכותיים הוא ממש כמו ייצור מנועי נפש. הייצור צריך להיות פשוט ככל האפשר והתוצר טוב ושימושי. מה את חושבת, איזה פועל הוא הכי טוב?

הלן: הכי טוב? אולי זה שהוא – שהוא – זה שהוא ישר – ומסור.

דומין: לא, אלא הזול ביותר. זה שצרכיו מזעריים. רוסום הצעיר המציא את הפועל בעל מספר הצרכים המזערי. היה צורך לפשט אותו. הוא זרק את כל מה שאינו נחוץ במישרין לעבודה. בכך הוא בעצם זרק את האדם ועשה רובוט. גברת גלורי היקרה, הרובוטים אינם בני אדם. הם מושלמים יותר מאתנו מהבחינה המכנית, יש להם אינטליגנציה שכלית מדהימה, אבל אין להם נשמה. או, גברת גלורי, מוצרו של המהנדס הוא טכנית מושלם יותר ממוצרו של הטבע.

הלן: אמרים שהאדם הוא יציר אלוהים.

דומין: וזה מה שרע. לאלוהים לא היה מושג בטכניקה החדישה. היית מאמינה שרוסום הצעיר, עליו השלום, שיחק פעם אלוהים?

הלן: וכיצד – תגיד לי?

דומין: הוא התחיל לייצר רובוטי־על. ענקי עבודה. ניסה בעלי קומה של ארבעה מטרים; אבל את לא היית מאמינה, כמה הממוטים האלה נטו להישבר.

הלן: להישבר?

דומין: כן. בלא אזהרה מוקדמת התפקעה להם רגל או משהו. הפלנטה שלנו כנראה קטנה בשביל ענקים. עכשיו אנחנו מייצרים רק רובוטים בעלי קומה בגודל טבעי ואשפרה אנושית הולמת מאוד.

הלן: ראיתי את הרובוטים הראשונים אצלנו. העירייה קנתה אותם… רוצה לומר קיבלה אותם לעבודה –

דומין: קנתה, גברתי היקרה. רובוטים קונים.

הלן: – מעסיקה אותם בתור מטאטאי רחובות. ראיתי אותם בעבודה. הם כל כך מוזרים. כל כך שקטים.

דומין: ראית את מזכירתי?

הלן: לא שמתי לב.

דומין (מצלצל): את מבינה, מפעל כזה כמו RUR איננו מייצר תוצרת יחידאית. יש לנו רובוטים עדינים יותר ומגושמים יותר. הטובים בהם יחיו אולי עשרים שנה.

הלן: ואז הם מתים?

דומין: כן, מתכלים.

(נכנסת) סולה

דומין: סולה, תציגי את עצמך לגברת גלורי.

הלן (קמה על רגליה ומושיטה לה יד): נעים מאד. וודאי עצוב לך פה, כה רחוק מהעולם נכון?

סולה: אני לא מכירה, גברת גלורי. אנא שבי, בבקשה.

הלן (מתיישבת): מאין את, העלמה?

סולה: מכאן, מהמפעל.

הלן: אה, את נולדת פה?

סולה: כן, ייצרו אותי פה.

הלן (קופצת ממקומה): מה??

דומין: (צוחק): סולה איננה אדם, גברתי, סולה היא רובוט.

הלן: אני מתנצלת –

דומין (מניח את ידו על כתפה של סולה): סולה לא כועסת. תסתכלי, גברת גלורי איזה עור עדין אנחנו מיצרים. תגעי בפניה.

הלן: או, לא, לא!

דומין: לא היית מבחינה שהיא קרוצה מחומר אחר מאשר אנחנו. ראי, יש לה אפילו המוך הטיפוסי לבלונדיניות. רק העיניים קצת – אבל השערות! תסתובבי סולה!

הלן: תפסיק כבר!

דומין: תשוחחי עם האורחת, סולה. זה ביקור חשוב.

סולה: אנא, גברתי, התיישבי. (שתיהן מתיישבות.) האם היתה לך הפלגה נוחה?

הלן: כן – כמו – – כמובן.

סולה: אל תחזרי על סיפון ה“עמליה”, גברת גלורי. הלחץ הברומטרי בירידה, כמעט 705. המתיני מוטב ל“פנסילווניה”, היא ספינה טובה וחזקה מאוד.

דומין: כמה?

סולה: עשרים קשר. נפח שנים עשר אלף טון.

דומין צוחק: די, סולה, מספיק. תראי לנו איך את יודעת צרפתית.

הלן: את יודעת צרפתית?

סולה: אני יודעת ארבע שפות. אני כותבת Geehrter Herr! Monsieur! Dear sir! אדון נכבד!

הלן (קופצת על רגליה): זאת רמאות! אתה שרלטן! סולה איננה רובוט, סולה היא בחורה כמוני! סולה, זאת שערוריה – מדוע את משחקת קומדיה שכזאת.

סולה: אני רובוט.

הלן: לא, לא, את משקרת! או, סולה, סלחי לי, אני יודעת – הם הכריחו אותך לעשות להם פרסומת! סולה, את בחורה כמוני, נכון? תגידי!

דומין: אני מצטער, גברת גלורי. סולה היא רובוט.

הלן: אתה משקר!

דומין (מזדקף.) ככה? – (מצלצל.) סלחי לי, גברת, יהיה עלי לשכנע אותך.

(נכנס) מריוס

דומין: מריוס, תיקח את סולה לאולם הנתיחה, שיפתחו אותה. מהר!

הלן: לאן?

דומין: לאולם הנתיחה. אחרי שיפתחו אותה, תבואי לראות.

הלן: לא אלך.

דומין: סליחה, את דיברת על שקר.

הלן: אתה רוצה שיהרגו אותה?

דומין: מכונות לא הורגים.

הלן (מחבקת את סולה): אל תפחדי, סולה, אני לא אתן! תגידי, יקירה, האם כולם כל כך גסי רוח כלפיך? אסור לך להרשות להם, את שומעת? אסור, סולה!

סולה: אני רובוט.

הלן: זה לא חשוב. הרובוטים אינם נופלים מאתנו בני האדם. סולה, את היית מניחה להם לחתוך אותך לגזרים.

סולה: כן.

הלן: או, את לא מפחדת למות?

סולה: לא מכירה, גברת גלורי.

הלן: ואת יודעת מה היה קורה אתך אחר־כך?

סולה: כן, היית חדלה להתנועע.

הלן: זה נוררא!

דומין: מריוס. תגיד לגברת מה אתה.

רדיוס: רובוט מריוס.

דומין: היית לוקח את סולה לאולם הנתיחה?

רדיוס: כן.

דומין: היית מצטער עליה?

רדיוס: לא מכיר.

דומין: מה היה קורה אתה?

רדיוס: תחדל להתנועע. יזרקו אותה למגרסה.

דומין: זה הוא מוות, מריוס. האם אתה פוחד ממוות?

רדיוס: לא

דומין: את רואה, גברת גלורי. הרובוטים אינם דבקים בחיים. אין להם במה. אין להם תענוגות. הם פחות מעשב.

הלן: או, תפסיק כבר! שלח אותם לפחות מכאן!

דומין: מריוס, סולה, אתם יכולים ללכת.

סולה ורדיוס (יוצאים)

הלן: זה נורררא! זה מכוער, מה שאתם עושים!

דומין: מדוע מכוער?

הלן: אני לא יודעת. מדוע – מדוע קראתם לה סולה?

דומין: שם לא יפה?

הלן: זה שם של גבר. סולה היה מצביא רומי.

דומין: אנחנו חשבנו שסולה ומריוס היו זוג נאהבים.

הלן: לא. מריוס וסולה היו מצביאים ונלחמו זה בזה בשנת – בשנת – אני כבר לא יודעת.

דומין: בואי גשי כאן לחלון. מה את רואה?

הלן: בנאים.

דומין: אלה רובוטים. כל הפועלים שלנו הם רובוטים. וכאן למטה, את רואה משהו?

הלן: איזה משרד.

דומין: הנהלת החשבונות. ובה –

הלן: המון פקידים.

דומין: אלה רובוטים, כל הפקידים שלנו הם רובוטים. כשתראי את אולמות הייצור –

(כאן נשמע קול של משרוקיות וצופרים)

דומין: צהרים. הרובוטים אינם יודעים מתי להפסיק את העבודה. בשעה שתיים אראה לך את המשארות.

הלן: איזה משארות?

דומין (ביובש): משארות בצק. בכל אחת מהן לשים חומר לאלף רובוטים בבת אחת. אחר־כך יש מיכלים לכבדים, למוחות, וכן הלאה. אחר־כך תראי את מפעל העצמות. אחר כך אראה לך את המטוואה.

הלן: איזו מטוואה?

דומין: מטוואה לעצבים; מטוואה לורידים, מטוואה שבה רצים קילומטרים של צינורות עיכול בעת ובעונה אחת. אחר־כך יש אולם הרכבה, שבו מורכבים כל אלה יחד, את מבינה, כמו בייצור מכוניות. כל פועל מוסיף רק חלק מסויים אחד, ופס הייצור ממשיך אל השני, השלישי, עד אינסוף. זה המחזה הכי מעניין. אחר־כך באה מחלקת הייבוש והמחסן; שם צריכים המוצרים החדשים לעבוד.

הלן: אלוהים אדירים, תיכף מכריחים אותם לעבוד?

דומין: סליחה. הם עובדים, במובן שעובדים רהיטים חדשים. מתרגלים לקיומם. איכשהו בפנים מתלכדים או משהו דומה. רבים אפילו עוד מסיימים תהליך של גדילה. את מבינה, אנחנו צריכים להקצות מעט מקום להתפתחות טבעית. ובינתיים עושים למוצר אשפרה.

הלן: מה זה?

דומין: זה כמו “בית ספר” אצל בני אדם. הם לומדים לדבר, לכתוב ולחשב. זאת לדעת שיש להם זכרון מדהים. אם תקריאי להם אנציקלופדיה בת עשרים כרך, הם יחזרו על הדברים כסדרם. לעולם לא יעלו רעיון חדש. היו יכולים להתאים די טוב להוראה באוניברסיטאות. אחר־כך ממיינים אותם ומשלחים אותם. חמישה עשר אלף יחידות ליום, מבלי להביא בחשבון אחוז מסויים של פגועים, הנשלחים למגרסה … וכן הלאה וכן הלאה.

הלן: אתה כועס עלי?

דומין: חס וחלילה! אני רק חושב, שיכולנו לדבר על דברים אחרים. אנחנו פה רק כמלוא חופן בין מאות אלפי רובוטים, ואף לא אשה אחת. אנחנו משיחים רק בייצור, כל היום, כל יום – אנחנו כאילו מנודים, גברת גלורי.

הלן: אני כל כך מצטערת שאמרתי ש־ ש־ שאתה משקר –

(דפיקה בדלת)

דומין: תיכנסו, חבריא.

(משמאל נכנסים) המהנדס פאברי, ד“ר גאל, ד”ר הלמאיר, המהנדס אלקויסט.

ד’ר גאל: סליחה, אנחנו מפריעים?

דומין: בואו, בואו, גברת גלורי, הנה אלקויסט, פאברי, גל, הלמאיר. בתו של הנשיא גלורי.

הלן (נבוכה): יום טוב לכם.

פאברי: לא היה לנו מושג –

ד’ר גאל: כבוד גדול –

אלקויסט: ברוך בואך, גברת גלורי.

(מימין נכנס בסערה) בוסמן

בוסמן: הלו, מה קורה פה?

דומין: בוא, בוסמן. זהו בוסמן שלנו, גברתי. בתו של הנשיא גלורי.

הלן: נעים מאד.

בוסמן: אל־אלוהים, איזה כבוד! גברת גלורי, האם מותר לנו להבריק לעתונות שהואלת לכבד –?

הלן: לא, לא, אני מבקשת מכם!

דומין: בבקשה, גברתי, הואילי לשבת.

פאברי בבקשה –

בוסמן הנה –

ד’ר גאל סליחה –

(מזיזים כורסאות)

אלקויסט: גברת גלורי, איך עברה עלייך ההפלגה?

ד’ר גאל: האם תשהי אצלנו זמן יותר ממושך?

פאברי: מה דעתך על המפעל, גברת גלורי?

הלמאיר: האם הגעת ב“עמליה”?

דומין: שקט, תנו לגברת גלורי לומר משהו.

הלן: (אל דומין): על מה עלי לדבר אתם?

דומין (בפליאה): על מה שאת רוצה.

הלן: האם עלי… האם מותר לי לדבר בגילוי לב גמור?

דומין: אבל כמובן.

הלן (מהססת, אחר־כך בהחלטיות נואשת): תגידו לי, האם לא מרגיז אתכם לפעמים איך שנוהגים בכם?

פאברי: מי, אנא ממך?

הלן: כל האנשים

(הכל מביטים זה בזה בתדהמה)

אלקויסט: בנו?

ד’ר גאל: מדוע את חושבת כך?

הלמאיר: לכל הרוחות!

בוסמן: חלילה וחס גברת גלורי!

הלן: האין אתם מרגישים שיכולתם להתקיים יותר טוב?

דומין: זה תלוי, גברתי. למה את מתכוונת?

הלן: אני חושבת (– מתפרצת– ) שזה מגעיל! שזה נורא! (קמה על רגליה.) כל אירופה מדברת על זה מה קורה פה אתכם! לכן באתי הנה לראות את הדברים, והם גרועים פי אלף ממה שמישהו חושב! איך אתם יכולים להשלים עם זה?

אלקויסט: להשלים עם מה?

הלן: עם מעמדכם. אלוהים אדירים, הלא אתם בני אדם כמונו, כמו כל אירופה, כמו כל העולם! זאת שערוריה, זה משפיל איך אתם חיים!

בוסמן: למען השם, גברתי!

פאברי: לא, חבריא, היא קצת צודקת. אנחנו חיים פה כמו אינדיאנים.

הלן: גרוע מאינדיאנים! התרשו לי, או, התרשו לי לקרוא לכם אחים?

בוסמן: אלי שבשמיים, מדוע לא?

הלן: אחיי, לא באתי הנה כבתו של נשיא. באתי בשם הליגה למען אנושיות. אחיי, הליגה למען האנושיות מונה כבר מאתים אלף חברים. מאתיים אלף איש ניצבים מאחוריכם ומציעים לכם את עזרתם.

בוסמן: מאתיים אלף בני אדם, זה, חביבי, ראוי להתכבד, זה אפילו יפה.

פאברי: אני אומר תמיד, אין כמוה כאירופה הישנה. אתם רואים, לא שכחה אותנו. מציעה לנו עזרה.

ד’ר גאל: איזו עזרה? תיאטרון?

הלמאיר: תזמורת?

הלן: יותר מזה.

אלקויסט: אותך עצמך?

הלן: או, מה כבר חשוב בי! אני אשאר כל זמן שיהיה בי צורך.

בוסמן: השבח לאל, זאת שמחה של אמת!

אלקויסט: דומין, אני הולך להכין את החדר הכי טוב בשביל הגברת.

דומין: חכו רגע. אני חושש ש– שגברת גלורי לא סיימה את דבריה.

הלן: לא, לא סיימתי. אלא אם תסתום את פי בכוח.

ד’ר גאל: הרי, שלא תעיז!

הלן: אני מודה לכם. ידעתי שתגנו עלי.

דומין: סליחה, גברת גלורי. האם את בטוחה שאת מדברת עם רובוטים?

הלן (נרתעת): אלא עם מי?

דומין: אני מצטער. עליך לדעת, האדונים האלה הם בני אדם כמוך. כמו כל אירופה.

הלן (אל האחרים): אתם לא רובוטים?

בוסמן (בצחוק פרוע): ישמרנו האלוהים!

הלמאיר: פויה, רובוטים!

ד’ר גאל (צוחק): תודה רבה!

הלן: אבל… זה לא ייתכן!

פאברי: בהן צדקי, גברתי, אנחנו לא רובוטים.

הלן (אל דומין): ובכן, מדוע סיפרת לי שכל הפקידים שלכם רובוטים?

דומין: כן, פקידים. אבל לא המנהלים. הרשי לי, גברת גלורי: אינג' פאברי, המנהל האגף הטכני של Rossum’s Universal Robots; ד“ר גאל, ראש המכון לפיזיולוגיה ומחקר; ד”ר הלמאיר, ראש המכון לפסיכולוגיה וחינוך הרובוטים; הקונסול בוסמן, ראש אגף המסחר והמהנדס אלקויסט, ראש אגף הבינוי של RUR.

הלן: סלחו לי, רבותי, על ש– על ש– – האם זה נוררא מה שעוללתי?

אלקויסט: חלילה וחס, גברת גלורי. בבקשה, הואילי לשבת.

הלן (מתיישבת): אני בחורה טפשה. עכשיו – עכשיו תחזירו אותי אל מאין שבאתי באניה הראשונה.

ד’ר גאל: אף לא בעד עולם ומלוא, גברתי. למה שנשלח אותך מכאן?

הלן: כי אתם כבר יודעים – כי – אני הייתי ממרידה לכם את הרובוטים.

דומין: גברת גלורי היקרה, פה כבר ביקרו מאות משיחים ונביאים. כל אניה מביאה לנו כאלה. מיסיונרים, אנארכיסטים, חיל הישע, מכל בכל כל. זה מדהים, כמה כנסיות ומטורפים יש בעולם.

הלן: ואתם מניחים להם לדבר אל הרובוטים?

דומין: מדוע לא? עד עכשיו כולם משכו מזה את ידם. הרובוטים זוכרים הכל, אבל לא יותר. אפילו לא צוחקים מהדברים שבני אדם מדברים. באמת, קשה להאמין. אם זה ישעשע אותך, גברתי היקרה, אביא אותך אל מחסן הרובוטים. מאוחסנים שם כשלש מאות אלף.

בוסמן: שלוש מאות ארבעים ושבעה אלף.

דומין: טוב. את יכולה לדבר אליהם מה שלבך חפץ. את יכולה לקרוא בפניהם את כתבי הקודש, את לוחות הלוגריתמים או כל דבר אחר שתרצי. אפילו תוכלי לדרוש בפניהם דרשה על זכויות האדם.

הלן: או, אני סבורה ש… אילו הראו להם קצת אהבה –

פאברי: בלתי אפשרי, גברת גלורי. שום דבר איננו זר יותר לאדם מאשר רובוט.

הלן: אז לשם מה אתם מייצרים אותם?

בוסמן: הא–הא–הא, זה מוצלח! בשביל מה מייצרים רובוטים!

פאברי: בשביל עבודה, גברתי. רובוט אחד מחליף שני פועלים וחצי. המכונה האנושית, גברת גלורי, היתה בלתי מושלמת ביותר. הגיע הזמן להחליף אותה.

בוסמן: היתה יקרה מדי.

פאברי: תפוקתה היתה בלתי מניחה את הדעת. ושנית – שנית – זאת קידמה גדולה ל– … סליחה.

הלן: מה?

פאברי: אני מבקש את סליחתך. זאת קידמה גדולה להוליד בדרך ממוכנת. זה נוח יותר ומהיר יותר. כל החשה היא קידמה, גברתי. לטבע לא היה מושג בנושא קצב העבודה המודרני. כל הילדות היא מהבחינה הטכנית שטות גמורה. פשוט זמן אבוד. בזבוז זמן שאין לו צידוק, גברת גלורי. ושלישית –

הלן: או – תפסיק!

פאברי: כרצונך. הרשי לי, מה בעצם מבקשת הליגה הזאת שלך – – הליגה – הליגה למען אנושיות.

הלן: בייחוד – בייחוד היא אמורה להגן על הרובוטים ו– ו– ולהבטיח להם טיפול טוב.

פאברי: זאת מטרה לא רעה. במכונות צריך לטפל טוב. חי נפשי, זה ראוי לשבח. אני לא אוהב דברים פגומים. אני מבקש ממך, גברת גלורי, רשמי את כולנו כחברים תורמים, חברים מן המניין, חברים מייסדים של הליגה הזאת שלך!

הלן: לא, אתה לא הבנת אותי. אנחנו רוצים – במיוחד – אנחנו רוצים לשחרר את הרובוטים!

הלמאיר: איך, במטותא ממך?

הלן: צריך לנהוג בהם… לנהוג בהם כמו בבני אדם.

הלמאיר: אהממ. אולי מגיעה להם זכות הצבעה? או אולי תשלום שכר?

הלן: כמובן שמגיע להם.

הלמאיר: תראו, תראו. ומה יעשו בו, במטותא ממך?

הלן: יקנו לעצמם… מה שהם צריכים… מה שמשמח את לבם.

הלמאיר: זה יפה מאוד, גברתי; אלא שהרובוטים אינם שמחים מכלום. לכל הרוחות, מה יקנו להם? את יכולה להאכיל אותם בכל דבר – אננס או קש, מה שתרצי; להם לא איכפת: אין להם בכלל חוש טעם. אין להם עניין בשום דבר, גברת גלורי. לכל השדים והרוחות, איש עוד לא ראה רובוט מחייך.

הלן: ולמה… למה… למה לא תעשו אותם יותר מאושרים?

הלמאיר: זה בלתי אפשרי, גברת גלורי. הם רק רובוטים. בלי רצונות משלהם. בלי תאוות. בלי תולדות. בלי נשמה.

הלן: בלי אהבה ובלי מרי?

הלמאיר: כמובן. רובוטים אינם אוהבים, אפילו לא את עצמם. ומרי? אינני יודע; רק לעתים רחוקות, רק פה ושם –

הלן: מה?

הלמאיר: בעצם לא כלום. לפעמים הם יוצאים מדעתם. משהו כמו אפילפסיה, את מבינה? קוראים לזה עוית הרובוטים. לפתע אחד כזה שובר כל דבר שבא לו ליד, עומד, חורק שיניים – ואין ברירה אלא לשלוח אותו למגרסה. כנראה קלקול באורגניזם.

דומין: פגם בייצור.

הלן: לא. לא; זאת הנשמה!

פאברי: את סבורה שנשמה מתחילה בחריקת שיניים?

דומין: על זה נתגבר, גברת גלורי. דוקטור גאל עורך עכשיו איזה ניסויים – –

ד’ר גאל: עם זה לא, דומין; אני עוסק עכשיו בעצבים לכאב.

הלן: עצבים לכאב?

ד’ר גאל: כן. הרובוטים כמעט שאינם מרגישים כאב גופני. את מבינה, רוסום הצעיר המנוח הגביל את מערכת העצבים יתר על המידה. זה לא הוכיח את עצמו. אנחנו חייבים להנהיג סבל.

הלן: מדוע – מדוע – אם אתם מונעים מהם נשמה, מדוע תרצו לתת להם כאב?

ד’ר גאל: מטעמים תעשייתיים, גברת גלורי. רובוט כזה לפעמים גורם לעצמו נזק, כי לא כואב לו; תוחב יד לתוך המכונה, עוקר לעצמו אצבע, שובר את הראש, לו לא איכפת. מוכרחים לתת להם כאב; זאת הגנה אוטומטית בפני תאונות.

הלן: האם יהיו מאושרים יותר אם ירגישו כאב?

ד’ר גאל: להיפך; אבל יהיו יותר מושלמים טכנית.

הלן: מדוע לא תבראו להם נשמה?

ד’ר גאל: זה לא ביכולתנו.

פאברי: זה לא האינטרס שלנו.

בוסמן: זה היה מייקר את הייצור. אלוהים עדי, גברתי הנאוה, שאנחנו מייצרים בזול. מאה ועשרים דולר היחידה, כולל התלבושת; ולפני חמש עשרה שנה זה עלה עשרת אלפים! לפני חמש שנים היינו קונים את התלבושת; היום יש לנו מתפרות משלנו ואנחנו מייצרים את הבדים יותר זול פי חמשה ממפעלים אחרים. אמרי נא לי, גברת גלורי, כמה את משלמת בעד מטר בד?

הלן: אני לא יודעת – – באמת – – – שכחתי.

בוסמן: ריבונו של עולם, ואת רוצה לייסד ליגה למען אנושיות! הכל עולה רק שליש, גברת; כל המחירים ירדו לשליש ועוד יירדו ויירדו – ככה! הא?

הלן: לא הבנתי.

בוסמן: אלוהים שבשמיים, גברת, פירוש הדבר שמחיר העבודה ירד! הלא רובוט עולה, אפילו כולל האוכל, שלושת רבעי הסנט לשעה! זה הלא מצחיק, גברתי; כל המפעלים מתפוצצים ונושרים כמו בלוטים שבשלו – או שהם קונים בבהילות רובוטים, בכדי להוזיל את הייצור.

הלן: ומשלחים את הפועלים אל הברזלים.

בוסמן: הא–הא, זה מובן מאליו! אבל אנחנו, השבח לאל, זרקנו בינתיים חמש מאות אלף רובוטים טרופיים לפאמפות בארגנטינה, שיגדלו להם שם חיטה. עשי טובה ותגידי, כמה עולה אצלכם כיכר לחם של חצי קילו?

הלן: אין לי מושג.

בוסמן: את רואה; עכשיו הוא עולה באירופה הטובה והישנה שלך שני סנטים מסכנים; אבל זה הלחם שלנו, את מבינה? שני סנטים עלובים בעבור כיכר לחם; והליגה למען האנושיות אין לה מושג מזה! הא–הא, גברת גלורי, את לא יודעת מה זה פרוסת לחם יקרה מדי. למען התרבות וכן הלאה. אבל בעוד חמש שנים – נו, בואי נתערב!

הלן: מה?

בוסמן: שבעוד חמש שנים יהיו המחירים אפס פסיק אחד. חבריא, בעוד חמש שנים אנחנו נטבע בחיטה ובכל מיני דברים.

אלקויסט: כן. וכל הפועלים בעולם כולו יהיו מובטלים.

דומין: (קם על רגליו): יהיו, אלקויסט. יהיו, גברת גלורי. אבל תוך עשר שנים ייצרו הרובוטים מבית Rossum’s Universal כמויות כאלה של חיטה, כמויות כאלה של הכל, שנוכל לומר: אין כבר מחיר לשום דבר. ייקח כל אחד לפי צרכיו. אין עוני. כן – יהיו מחוסרי עבודה. אבל אז כבר לא יהיה צורך בעבודה בכלל. הכל ייוצר על ידי מכונות חיות. האדם יעשה רק את מה שהוא אוהב. יחיה רק למען ישתפר.

הלן: (קמה על רגליה): כך זה יהיה?

דומין: אכן כך. לא יכול להיות אחרת. לפני כן אולי יקרו דברים נוראים, גברת גלורי. את זה אי אפשר למנוע. אבל אחר־כך ייתם שעבוד אדם לאדם ועבדות האדם לחומר. איש לא ישלם עוד בחייו ובשנאה בעבור פת לחם. אין אתה עוד פועל, אין אתה עוד פקיד; אין אתה עוד כורה פחם, ואין אתה עומד ליד מכונה לא לך. לא תאבד עוד את נשמתך בעבודה שאררת!

אלקויסט: דומין, דומין! מה שאתה אומר, דומה מדי לגן העדן. דומין, היה משהו טוב בשירות, ומשהו גדול בענווה ובשפלות הרוח. אה, הרי, היתה מידת תום כלשהי בעבודה ובלאות.

דומין: אולי היתה. אבל אל לנו לבוא חשבון בדברים שיאבדו בבואנו לברוא את העולם מחדש, מאדם הראשון ואילך. אדם, הו אדם! כבר לא תאכל לחם בזעת אפיך; כבר לא תדע רעב וצמא, עייפות והשפלה; אתה תחזור אל גן העדן, שם האכילה אותך יד האלוהים. תהיה חופשי וריבון; לא יהיה עוד מוטל עליך לא לעבוד ולא לדאוג אלא לשפר את עצמך. אתה תהיה אדון הבריאה.

בוסמן: אמן.

פאברי: לו יהי.

הלן: בלבלת אותי. אני בחורה פתיה. הייתי רוצה – הייתי רוצה להאמין למה שאמרת.

ד’ר גאל: את צעירה מאתנו, גברת גלורי. את עוד תראי את הדברים מתגשמים.

הלמאיר: אכן כך. אני חושב שאולי גברת גלורי תואיל לחלוק אתנו את ארוחת הבוקר.

ד’ר גאל: מובן מאליו. דומין, שטח את בקשתנו, בשם כולנו.

דומין: גברת גלורי, אנא כבדי אותנו.

הלן: אבל – הלא – כיצד זה אוכל?

פאברי: בשם הליגה למען אנושיות, גברתי.

בוסמן: ולכבודה.

הלן: או – אם כך – אולי – –

פאברי: הידד! גברת גלורי, סלחי לנו, לחמש דקות.

ד’ר גאל: סליחה.

בוסמן: לעזאזל, אני חייב לשלוח מברק –

הלמאיר: לכל הרוחות ואני שכחתי –

כולם, מלבד דומין, (רצים החוצה)

הלן: מדוע הלכו כולם?

דומין: לבשל, גברת גלורי.

הלן: מה לבשל?

דומין: ארוחת בוקר, גברת גלורי. בדרך כלל מבשלים עבורנו רובוטים ו– וכיון ש – וכיון שאין להם חוש טעם, זה יוצא לא לגמרי – – אבל הלמאיר יודע לטגן – משהו! וגאל יודע להכין איזה רוטב, ובוסמן הוא מומחה לאומלטים –

הלן: אל־אלוהים, איזו סעודה! ומה יודע מר – המהנדס –

דומין: אלקויסט? כלום. הוא רק עורך את השולחן ו– ופאברי יכין קצת פירות. מטבח צנוע ביותר, גברת גלורי.

הלן: רציתי לשאול אותך –

דומין: גם אני הייתי רוצה לשאול אותך משהו. (מציב את שעונו על השולחן). חמש דקות.

הלן: לשאול מה?

דומין: סליחה, את שאלת ראשונה.

הלן: אולי השאלה טפשית, אבל – מדוע אתם מייצרים רובוטים ממין נקבה, שעה ש־ שעה –

דומין: – שעה ש־ הממ – שעה שהמין הוא חסר משמעות עבורם?

הלן: כן.

דומין: יש ביקוש, את מבינה? משרתות, זבניות, כתבניות – האנשים כך רגילים.

הלן: ו– ותגיד, האם הרובטים והרובוטיות לגמרי – אני מתכוונת – לגמרי –

דומין: אדישים לחלוטין אלה אל אלה, גברתי היקרה. אין זכר לשום כמיהה.

הלן: או – זה הרי נוררררא!

דומין: מדוע?

הלן: הלא זה – זה – כל כך מנוגד לטבע! הבן־אדם לא יודע האם לבוז להם בגלל זה – או לשנוא – או אולי –

דומין: לרחם עליהם.

הלן: כנראה שזאת – לא, תפסיק! מה רצית לשאול ממני?

דומין: רציתי לשאול, גברת גלורי, האם היית מסכימה להינשא לי.

הלן: מה פירוש להינשא?

דומין: להתחתן.

הלן: לא! מה זה עולה על דעתך?

דומין: (מביט בשעון): עוד שלוש דקות. אם לא תתחתני אתי, יהיה עליך להתחתן עם אחד מחמשת הנותרים.

הלן: ישמרני אלוהים! למה להתחתן?

דומין: כי יבקשו זאת מידך בזה אחר4 זה.

הלן: איך יוכלו להעיז?

דומין: אני מצטער, מאד, גברת גלורי נדמה לי שהתאהבו בך.

הלן: אני מבקשת שלא יעשו זאת! אני – אני מייד אסע מפה.

דומין: הלן, את הלא לא תרצי לצער את לבם בסרובך?

הלן: אבל, הלא – אני לא יכולה להתחתן עם כל הששה!

דומין: לא, אבל לפחות עם אחד. אם לא תרצי אותי, קחי את פאברי.

הלן: לא רוצה.

דומין: את דוקטור גאל.

הלן: לא, לא, ושתוק! אני לא רוצה אף אחד!

דומין: עוד שתי דקות.

הלן: זה נוררא! קח לך רובוטית.

דומין: היא לא אשה.

הלן: אז, רק זה מה שחסר לך! אני חושבת שתסכים לקחת כל אחת שתגיע הנה.

דומין: היו פה המון, הלן.

הלן: צעירות?

דומין: צעירות.

הלן: מדוע לא לקחת אחת מהן?

דומין: כי לא איבדתי את ראשי. עד היום. מייד שהסרת את הצעיף.

הלן: – – אני יודעת.

דומין: עוד דקה אחת.

הלן: אבל אני לא רוצה, למען השם!

דומין (מניח את שתי ידיו על כתפיה): עוד דקה אחת. או שתאמרי לי משהו נורא רע ישר בעיניים, ואז אניח לך או ש –, ש –

הלן: אתה גס רוח!

דומין: זה כלום. גבר צריך להיות קצת גס רוח. זה שייך לעניין.

הלן: אתה משוגע!

דומין: הבן־אדם צריך להיות קצת משוגע, הלן. זה הצד הטוב שבו.

הלן: אתה – אתה – או, אלוהים!

דומין: את רואה. גמרנו?

הלן: לא! לא! הנח לי, בבקשה! אתה הלא מוחץ אותי לגמרררי!

דומין: מלה אחרונה, הלן.

הלן (מתגוננת): בעד שום הון שבעולם – אבל, הרי!

(נקישה קלה בדלת)

דומין (מרפה ממנה): תיכנסו!

(נכנסים) בוסמן, ד"ר גאל והלמאיר (עוטים סינורות מטבח) פאברי (נושא זר פרחים)

ו־אלקויסט עם מפית מתחת לזרועו.

דומין: גמרתם לבשל?

בוסמן (בנימה חגיגית): כן.

דומין: גם אנחנו.

(מסך)


 

מערכה ראשונה    🔗

(הסלון של הלן. משמאל דלת טפטים המובילה לחדר המוזיקה, מימין דלת בואכה חדר השינה של הלן. באמצע – חלונות הפונים לים ולנמל. מראת טואלט עם פריטי איפור, שולחן, ספה וכורסאות, שידה, שולחן כתיבה קטן ועליו מנורת עמידה, מימין אח וסביבו גם כן מנורות עמידה. כל הסלון על פרטיו משרה אוירה מודרנית ואופי נשי מובהק.)

דומין, פאברי והלמאיר (נכנסים מצד שמאל על בהונותיהם נושאים מלוא חופניהם זרי פרחים ועציצים.)

פאברי: לאן נשים את כל זה?

הלמאיר: אוף! (מניח את משאו ומשגר ברכת צלב אילמת לכיוון הדלת שמימין.) תישני, תישני! מי שישן לפחות לא יודע מה קורה.

דומין: היא לא יודעת כלום.

פאברי: (מסדר את הפרחים באגרטלים): לפחות שזה לא יתפוצץ היום –

הלמאיר: (מיישר את הפרחים): לכל הרוחות – עזוב אותי עם זה! תסתכל, הרי, איזו רקפת יפה, מה? זן חדש, האחרון שלי – Cyclamen Helenae.

דומין: (מסתכל מהחלון): אין ספינה, אין ספינה – בחורים, זה פשוט כבר מייאש.

הלמאיר: שקט! שמא היא תשמע אתכם!

דומין: אין לה אפילו החשש הקל ביותר. (מפהק בעצבנות) עוד מזל שה־“Ultimus” הגיעה בזמן.

פאברי: (עוזב את הפרחים): אתה חושב שכבר היום – –?

דומין אני לא יודע. – איזה יופי הפרחים האלה!

הלמאיר: (מתקרב אליו): זה זן רקפות חדש, אתה יודע? וזה כאן הוא היסמין החדש שלי. לכל הרוחות, אני מצוי על ספו של גן העדן של פרחים. מצאתי שיטה נפלאה להחשת הגידול! וזנים נהדרים! בשנה הבאה אני אחולל בפרחים נסים ממש!

דומין: (מסתובב): מה פירוש, בשנה הבאה?

פאברי: לפחות לדעת מה קורה ב־Le Havre –

דומין: שקט!

קולה של הלן (מצד ימין): ננה!

דומין: צאו מפה! (כולם יוצאים על בהונותיהם דרך דלת הטפטים).

(דרך הדלת הראשית משמאל נכנסת) ננה

ננה (מסדרת את החדר): נבלות סרוחות! עובדי אלילים! אל יעניש אותי אלוהים, אבל את אלה אני הייתי –

הלן (נכנסת לדלת, גבה אל הפתח): בואי, ננה, תכפתרי לי בגב!

ננה: נו, תיכף, תיכף. (מכפתרת את שמלתה): אלוהים שבשמיים, אלה חיות אלה!

הלן: הרובוטים?

ננה: פויה, ימח שמם!

הלן: מה קרה?

ננה: שוב זה בא על אחד אצלנו. מתחיל להרביץ בפסלים ובתמונות, חורק שיניים, קצף בפרצוף – מטורף לגמרי, בררר. אלה גרועים מחיות אלה.

הלן: איזה מהם זה תפס?

ננה: זה – זה – אפילו שם של בן־אדם אין לו! זה מהספריה.

הלן: רדיוס?

ננה: בדיוק הזהו. אל־אלוהים כמה שאני נגעלת מהם! אפילו עכביש לא מגעיל כמו האלה המופקרים.

הלן: אבל, ננה, לפחות רחמי עליהם!

ננה: אבל בטח גם את נגעלת מהם. ובשביל מה הבאת אותי להנה? בשביל שאף אחד מאלה אפילו ליגוע בך אסור לו, נכון?

הלן: אני לא נגעלת מהם, ננה, חי נפשי. אני כל כך מרחמת עליהם!

ננה: נגעלת. כל בן־אדם מוכרח שיגעיל אותו. גם כלב נגעל מהם, חתיכת בשר לא יקח מהם; רק מקפל זנב ומילל כשהוא מרחרח את אלה הבהמות, פויה!

הלן: לכלב אין שכל.

ננה: יותר טוב מאלה, הלן. גם הכלב יודע מה בא מאלוהים. הלא גם הסוס משתולל שהוא רואה עכום כזה. אין להם גורים, והכלב יש לו גורים וכל אחד יש לו –

הלן: אני מבקשת ממך, ננה, תכפתרי לי!

ננה: נו, תיכף. אני אומרת, זה נגד האלוהים זה, זה מהשטן לעשות את המסחרות האלה במכונה. זה כפירה באלוהים זה, (מרימה את ידה), זה עלבון, זה, לבורא עולם שברא אותנו בדמותו ובצלמו, הלן. ואתם חיללתם את צלם האלוהים. על זה יבוא עונש נורא מידי שמיים, תזכרי את זה, עונש נוראי!

הלן: מה הריח הזה פה?

ננה: פרחים. האדון שם אותם פה.

הלן: איזה יופי! ננה, תסתכלי! איזה יום היום?

ננה: לא יודעת. אבל צריך היה להיות סוף העולם.

(נקישה בדלת.)

הלן: הרי?

(נכנס) דומין.

הלן: הרי, איזה יום היום?

דומין: תנחשי!

הלן: יום הקדושה שלי? לא! יום הולדת?

דומין: משהו יותר טוב.

הלן: לא יודעת. תגיד מהר!

דומין: היום מלאו עשר שנים לבואך הנה.

הלן: כבר עשר שנים! בדיוק היום? – ננה, בבקשה –

ננה: אז אני כבר הולכת! (יוצאת ימינה.)

הלן (מנשקת את דומין): ואתה זכרת!

דומין: אני מתבייש, הלן. לא זכרתי.

הלן: אבל הלא –

דומין: הם שזכרו.

הלן: מי?

דומין: בוסמן, הלמאיר, כולם. תראי מה יש לי בכיס, אם את רוצה.

הלן (שולחת ידה לכיסו): מה זה? (מוציאה קופסה ופותחת אותה.) פנינים! מחרוזת שלמה! הרי, זה בשבילי?

דומין: מבוסמן, ילדה.

הלן: אבל – הלא לא נוכל לקבל זאת, נכון?

דומין: יכולים. תבדקי בכיס השני.

הלן: תראה! (מוציאה מהכיס אקדח.) מה זה?

דומין: סליחה. (לוקח את האקדח מידה ומחביא אותו.) זה לא זה. שימי יד.

הלן: או, הרי – למה אתה נושא אתך אקדח?

דומין: סתם כך; בא לי בידיים.

הלן: אף פעם לא נשאת!

דומין: לא. את צודקת. טוב, הנה, זה הכיס.

הלן (תוחבת את ידה): הנה – קופסה! (פותחת אותה): קמע! הרי, זה הלא קמיע יווני!

דומין: כנראה. פאברי לפחות טוען כך.

הלן: פאברי? זאת מתנה מפאברי?

דומין: כמובן. (פותח את הדלת משמאל). תראו, תראו! הלן, בואי לראות!

הלן (בדלת): אלוהים, כמה יפה! (ממשיכה לרוץ): אני משתגעת משמחה! זה ממך?

דומין (ניצב בדלת): לא, זה מאלקויסט. ושמה –

הלן: מגאל! (מופיעה בפתח הדלת): או, הרי, אני ממש מתביישת מרוב אושר.

דומין: גשי הנה. את זה הביא לך הלמאיר.

הלן: הפרחים הנהדרים האלה?

דומין: את זה. זהו זן חדש, Cyclamen Helenae. הוא טיפח אותו לכבודך. הפרח הזה יפה כמוך.

הלן: הרי, מדוע – מדוע כולם –

דומין: אוהבים אותך מאוד. ואני, הממ; אני חושש שהמתנה שלי היא קצת – – תסתכלי מהחלון.

הלן: לאן?

דומין: לנמל.

הלן: יש שם… איזו… ספינה חדשה!

דומין: זאת הספינה שלך.

הלן: שלי? הרי, זאת הלא ספינת תותחים!

דומין: תותחים? מה פתאום! זאת רק ספינה קצת יותר גדולה, ספינה סולידית, את מבינה.

הלן: כן, אבל יש בה תותחים!

דומין: כמובן, יש כמה תותחים – את תשייטי כמו מלכה, הלן.

הלן: מה פירוש כל זה? האם משהו מתרחש?

דומין: חס וחלילה! אני מבקש ממך, תנסי את הפנינים! (מתיישב)

הלן: הרי, האם הגיעו איזה בשורות רעות?

דומין: להיפך, כבר מזה שבוע לא הגיע שום דואר.

הלן: גם לא מברק?

דומין: גם לא מברק.

הלן: ומה פירוש הדבר?

דומין: כלום. בשבילנו זאת חופשה. פרק זמן יוצא מן הכלל. כל אחד מבינינו יושב במשרדו, רגליו על שולחנו, ומנמנם – אין דואר, אין מברקים – (מתמתח). איזזה יום!

הלן: (מתיישבת לידו): היום תישאר אצלי, נכון? תגיד!

דומין: בהחלט. יכול להיות שכן. נניח, נראה. (לוקח את ידה בידו.) אז היום מלאו בדיוק עשר שנים, את זוכרת? – – גברת גלורי, כבוד הוא לנו שבאת אלינו.

הלן: או, אדוני המנהל הכללי, אני כל כך מתעניינת במפעלך!

דומין: סליחה, גברת גלורי, אמנם חל איסור חמור על – תהליך ייצור בני אדם מלאכותיים הוא סודי –

הלן: אבל אם תבקש זאת נערה צעירה, וקצת יפה –

דומין: אבל כמובן, גברת גלורי, לפניך אין לנו סודות.

הלן (לפתע בנימה רצינית): ברצינות, הרי?

דומין: לא.

הלן (בנימה הקודמת): אבל אני מזהירה אותך, אדוני; הנערה הצעירה הזאת זוממת משהו נורא.

דומין: אלוהים אדירים, גברתי, איזה מזימות? אולי את רוצה אפילו להתחתן?

הלן: לא, לא, חלילה וחס! אפילו לא בחלום! אלא שהיא הגיעה במפגיע בכוונה תחילה להצית פה מרררד של הרובוטים המגעילים שלכם!

דומין (קופץ על רגליו): מרד הרובוטים!

הלן (קמה): הרי, מה יש לך.

דומין: הא–הא, גברת גלורי, איזו הצלחה! מרד רובוטים! קל יותר להמריד כישור או נעצים מאשר את הרובוטים שלנו! (מתיישב). את יודעת, הלן, היית בחורה נפלאה; שיגעת פה את כולנו.

הלן (מתיישבת לידו): או, אז אתם כולכם עשיתם עלי רושם כה עז! היה נדמה לי שאני ילדה קטנה, שתעתה בדרך בין – בין –

דומין: בין מה, הלן?

הלן: בין עצים אדירררים. הייתם כל כך בטוחים בעצמכם, כל כך עצומים! ואתה רואה, הרי, במשך עשר השנים האלה לא נטשה אותי לרגע אותה – – – אותה מועקה, או איך שתקרא לזה, ואתם לא פקפקתם ולו לרגע – אפילו שהכל התחיל להתמוטט.

דומין: מה התמוטט?

הלן: התכניות שלכם, הרי. למשל כאשר הפועלים התחילו להתקומם נגד הרובוטים ושברו אותם, ואנשים נתנו נשק לרובוטים נגד המתקוממים והרובוטים הרגו כל כך הרבה אנשים – וכאשר הממשלות אחר־כך הפכו את הרובוטים לחיילים והיו כל כך הרבה מלחמות, וכל זה, אתה מבין.

דומין (קם ומהלך אנה ואנה): את זאת חזינו מראש, הלן. את מבינה, זה המעבר – אל התנאים החדשים.

הלן: כל העולם השתחווה לפניכם – (קמה על רגליה). או, הרי!

דומין: מה את רוצה?

הלן (עוצרת בעדו בהילוכו): סגור את המפעל וניסע מפה! כולנו!

דומין: במטותא ממך, מה הקשר?

הלן: אני לא יודעת. תגיד, ניסע מפה? אני כל כך נחרדת ממשהו!

דומין (תופס את ידיה): ממה, הלן?

הלן: או, אני לא יודעת! כאילו שמשהו נופל עלינו ועל הכל – ללא מנוס – אני מבקשת ממך, עשה זאת! קח את כולנו מכאן. נמצא אי שם בעולם מקום שאין בו איש, אלקויסט יקים לנו בית, כולם יתחתנו ויולידו ילדים ואחר־כך –

דומין: אחר־כך מה?

הלן: אחר־כך נתחיל לחיות מבראשית. הרי.

(צלצול טלפון)

דומין (חומק מחיבוקה של הלן): תסלחי לי. (מרים את השפופרת): הלא – כן. – – – מה?? – אהה. אני כבר רץ (מחזיר את השפופרת למקומה). פאברי קורא לי.

הלן (סופקת כפיה): תגיד –

דומין: כן, כשאחזור. שלום הלן: (רץ בחפזון שמאלה). ואל תצאי החוצה!

הלן (לבדה): אלוהים אדירים, מה קורה פה? ננה! ננה, מהר!

ננה (נכנסת מימין). נו, מה שוב פעם?

הלן: ננה, תמצאי את העתון האחרון! מהר! בחדר השנה של האדון!

ננה: נו, תיכף. (יוצאת משמאל).

הלן: מה הולך פה, לכל הרוחות? כלום, כלום לא מספר לי. (מסתכלת במשקפת אל הנמל.) זאת ספינת מלחמה! אלוהים, למה ספינת מלחמה? מטעינים בה משהו – ובחפזון נורא! מה קרה? רשום בה שם – “Ul-ti-mus”. מה זה “Ultimus”?

ננה (חוזרת עם העתון): על הרצפה השאיר אותו. מתגולל סתם ככה! וכמה שזה מעוך!

הלן (פותחת את העתון בחפזון): ישן, כבר מלפני שבוע! וכלום, כלום לא כתוב בו! (מניחה את העתון).

ננה (מרימה אותו, שולפת מסינרה משקפי קרן, מתיישבת וקוראת).

הלן: משהו מתרחש, ננה! אני כל כך פוחדת! כאילו הכל מת, אפילו האויר –

ננה (קוראת הברה אחרי הברה): “מל־ח־מה ב־בל־ק־נים.” יזוס, שוב פעם עונש מאלוהים! אז בטח המלחמה תגיע גם עד הנה! זה רחוק מפה, זה?

הלן: רחוק. או, אל תקראי את זה! הכל אותו הדבר, כל הזמן מלחמות –

ננה: איך לא? ומה – אתם לא מוכרים אלפים של אלה בני העכום להיות חיילים? – או, אלוהים שבשמיים, איזה פורענות!

הלן: לא, אל תקראי! אני לא רוצה לדעת כלום!

ננה (קוראת הברה אחרי הברה): חיי־לים רו־בו־טים לא מ־רח־מים על איש ב־ש־טח ה־כ־בוש. הש־מי־ השמידו יותר משבע מאות אלף בני־א־דם אז־ר־חים". בני־אדם, הלן!

הלן: לא ייתכן! תראי! (רוכנת על העתון וקוראת): "השמידו שבע מאות אלף בני אדם, ככל הנראה לפי פקודת מפקדם. המעשה הזה הנוגד – – " את רואה, ננה, בני אדם הורו להם!

ננה: פה מודפס משהו נורא־נורא שמן. “ח־ד־שות א־ח־רו־נות. ב־Le-Hav-re נת־כו־נן ה־אר־גון ה־גז־עי ה־רא־שון של רובוטים.” זה כלום, אני לא מבינה את זה. וכאן, ריבונו של עולם, שוב איזה רצח! אלוהים אדירים!

הלן: לכי, ננה, תקחי את העתונים מפה!

ננה: חכי־הכי, פה יש משהו גדול. “י־לו־דה.” מה זה?

הלן: תראי. את זאת אני נוהגת לקרוא תמיד. (לוקחת את העתון.) לא – רק תחשבי על זה: (קוראת): “בשבוע החולף לא נרשמה שוב אפילו לידה אחת” (מניחה את העתון).

ננה: מה זה אומר?

הלן: ננה, בני־אדם מפסיקים להוליד ילדים.

ננה (מקפלת את המשקפים): אז זהו הסוף. זה הסוף שלנו.

הלן: בבקשה, אל תדברי כך!

ננה: לא נולדים יותר אנשים, זה הוא עונש, זה הוא עונש! האלוהים היכה את הנשים בעקרות.

הלן (קמה בקפיצה): ננה!

ננה (קמה ממקומה): זה סוף העולם זה! מרוב יהירות אתם העזתם לברוא כמו אלוהים. זה כפירה זה ועבודת אלילים, אתם רוצים להיות כמו אלוהים! וכמו שאלוהים גרש את האדם מגן העדן, כך הוא יגרש אותו מכל העולם!

הלן: תשתקי, ננה, בבקשה ממך! עשיתי לך משהו רררע? עשיתי משהו לאלוהים הרע הזה שלך?

ננה (במחווה של גדולה): לא לקרוא תיגר! – הוא יודע טוב מאוד, מדוע לא נתן לך ילד! (יוצאת משמאל).

הלן (ליד החלון): מדוע לא נתן לי – אלוהים שבשמיים, האם אני אשמה? (פותחת את החלון וקוראת): אלקויסט, הלו, אלקויסט! אנא בוא הנה, למעלה! – מה אתה אומר? – לא, תבוא דווקא כפי שאתה! אתה כל כך נחמד בבגדי העבודה האלה! מהר! (סוגרת החלון וניצבת לפני המראה): מדוע לא נתן לי? דווקא לי? (רוכנת אל המראה): מדוע, מדוע לא? את שומעת? מה את אשמה (מזדקפת). אך, כמה אני נחרדת! (יוצאת שמאלה להקביל את פני אלקויסט).

(הפסקה)

הלן (חוזרת עם אלקויסט – אלקויסט נראה כמו בנאי, מרוח בסיד ובטיט): בוא, תיכנס. אתה גרמת לי שמחה כזאת, אלקויסט! אני כל כך אוהבת את כולכם! תראה את הידיים!

אלקויסט (מחביא את ידיו): גברת הלן, שלא אלכלך אותך, הן מלוכלכות מהעבודה.

הלן: זה היפה בהן. הגש לי אותן! (לוחצת את שתי ידיו). אלקויסט, הייתי רוצה להיות ילדה קטנה.

אלקויסט: מדוע?

הלן: בכדי ששתי כפות הידיים המחוספסות והמלוכלכות האלה יוכלו ללטף את לחיי. אנא שב. אלקויסט, מה פירוש המלה Ultimus?

אלקויסט: פירושה “אחרון”. מדוע?

הלן: כי זה שם הספינה החדשה שלי. ראית אותה? האם אתה חושב שבקרוב – – נצא לטיול?

אלקויסט: ייתכן שבקרוב מאוד.

הלן: ואתם כולכם תבואו אתי?

אלקויסט: הייתי שמח אם – אם כולנו נהיה נוכחים.

הלן: תגיד – האם מתרחש משהו?

אלקויסט: כלום. לגמרי כלום. רק קידמה.

הלן: אלקויסט, אני יודעת שמתרחש משהו נוררררא. אני כל כך נחרדת – – תגיד, מהנדס בניין! מה אתה עושה כשלבך חרד?

אלקויסט: אני בונה במו ידי. אני פושט את המקטורן של ראש אגף הבינוי ועולה על פיגום –

הלן: או – אתה כבר שנים נמצא תמיד על הפיגום.

אלקויסט: כי שנים כבר לא הרפתה ממני החרדה.

הלן: חרדה ממה?

אלקויסט: מכל הקדמה הזאת. היא גורמת לי לסחרחורת.

הלן: ועל הפיגום אין לך סחרחורת?

אלקויסט: לא. את לא יודעת כמה זה טוב לכפות הידיים, למשש לבנה, לאמוד את משקלה, להניח אותה ולקבע בנקישה קלה –

הלן: זה טוב רק לכפות הידיים?

אלקויסט: נו, גם לנשמה. אני חושב שעדיף להניח לבנה אחת כהלכה מאשר לצייר תכניות גדולות מדי. אני כבר איש זקן, הלן; ויש לי שגיונות משלי.

הלן: אלה לא שגיונות, אלקויסט.

אלקויסט: את צודקת. אני ריאקציונר נורא, גברת הלן. אני לא אוהב את הקידמה הזאת כזית.

הלן: כמו ננה.

אלקויסט: כן, כמו ננה. יש לה לננה איזה ספרי תפילה?

הלן: כאלה עבים.

אלקויסט: ויש בהם תפילות לאירועים מסויימים בחיים? נגד סערת ברקים? נגד מחלה?

הלן: נגד פיתויים לחטא, נגד שטפונות –

אלקויסט: ונגד קידמה לא?

הלן: אני חושבת שלא.

אלקויסט: זה חבל.

הלן: אתה היית רוצה להתפלל?

אלקויסט: אני מתפלל.

הלן: איך?

אלקויסט: בערך כך: אלי שבשמיים, מודה אני לפניך שעייפתני. האר נא, אלוהים, את לבו של דומין ולב כל התועים; השחת את פרי עמלם ועזור לבני האדם לשוב אל דרך הדאגה והעבודה; מנע מבני אדם חורבן לדורותם; אל נא תניח לנפשם ולגופם להינזק; ברחמיך פטור אותנו מעם הרובוטים ופרוס סוכת ברכתך על גברת הלן, אמן."

הלן: אלקויסט, אתה באמת מאמין?

אלקויסט: אינני יודע; אני לא בטוח לגמרי.

הלן: ובכל זאת אתה מתפלל?

אלקויסט: כן. זה עדיף על לחשוב.

הלן: ודי לך בכך?

אלקויסט: לשלום הנפש… זה יכול להספיק.

הלן: ואילו ראית את חורבן המין האנושי –

אלקויסט: אני רואה אותו.

הלן: – היית מטפס על פיגום ומניח לבנים או כדומה?

אלקויסט: או אז אניח לבנים, אתפלל ואמתין לנס. יותר מזה, גברת הלן, אי אפשר לעשות.

הלן: להצלת האנושות?

אלקויסט: למנוחת הנפש.

הלן: אלקויסט, כל זה ראוי מאד להערצה, אבל –

אלקויסט: אבל?

הלן: – בשבילנו – בשביל זולתך – ובשביל העולם – איכשהו עקר.

אלקויסט: העקרות, גברת הלן, נהפכת והולכת להיות ההישג האחרון של המין האנושי.

הלן: או, אלקויסט – אמור לי: מדוע – מדוע –

אלקויסט: נו?

הלן (בלחש): מדוע חדלו הנשים ללדת ילדים?

אלקויסט: כי זה כבר לא נחוץ; כי אנחנו בגן העדן, את מבינה?

הלן: לא מבינה.

אלקויסט: כי לא נחוצה עבודת האדם, כי לא נחוץ כאב, כי האדם כבר לא חייב בכלום, כלום מלבד להנות – או, גן עדן ארור הוא זה! (קופץ ממקמו): הלן, אין דבר נורא ממתן גן עדן עלי אדמות! מדוע חדלו הנשים ללדת? כי כל העולם היה לסדום של דומין!

הלן (קמה): אלקויסט!

אלקויסט: היה היה! כל העולם, יבשות שלמות, כל האנושות אינם אלא אורגיה אחת מטורפת, מזוהמת! אפילו כבר אינם מושיטים יד בבואם לאכול; מלעיטים אתם הישר לפה, שלא יצטרכו לקום – הא–הא, הרובוטים של דומין ידאגו לכל! ואנחנו, בני האדם, אנחנו, עטרת הבריאה, אנחנו לא מזדקנים מעבודה, לא מזדקנים מילדים, לא מזדקנים מעוני! מהר, מהר, הבו כל התענוגות! ואת היית רוצה מהם ילדים? הלן, לגברים מיותרים לא תלדנה הנשים ילדים!

הלן: והאנושות תגווע?

אלקויסט: תגווע. מוכרחה לגווע. היא נושרת כמו פרח סרק, אלא אם –

הלן: מה?

אלקויסט: כלום. את צודקת, להמתין לנס הוא מעשה עקר. פרח סרק – אחת דתו לנשור. שלום, גברת הלן.

הלן: לאן אתה הולך?

אלקויסט: הביתה. הבנאי אלקויסט יתחפש בפעם האחרונה לראש אגף הבינוי – לכבודך. בשעה אחת עשרה ניפגש פה.

הלן: היה שלום, אלקויסט.

אלקויסט (יוצא)

הלן (לבדה): או, פרח סרק! זאת המלה! (נעצרת ליד הפרחים של הלמאיר). הוי, פרחים, היש ביניכם גם פרחי סרק? לא, לא! שאם לא כן, בשביל מה הפריחה? (קוראת) ננה, ננה, בואי הנה!

ננה (נכנסת משמאל): נו מה עכשיו?

הלן: שבי כאן, ננה! אני כל כך חרדה!

ננה: אין לי זמן.

הלן: האם אותו רדיוס עדיין פה?

ננה: הזה המשוגע? עוד לא הספיקו לקחת אותו מפה.

הלן: הווו, אז הוא עוד כאן! והוא משתולל?

ננה: הוא קשור.

הלן: בבקשה ממך, ננה, תביאי אותו אלי.

ננה: איפה! מוטב כלב שוטה.

הלן: אז תלכי כבר! (ננה יוצאת. הלן לוקחת הטלפון הפנימי ומדברת). הלו – אני מבקשת את דוקטור גאל. – יום טוב לך, דוקטור – אני מבקשת – – אני מבקשת, בוא אלי מהר – כן, עכשיו מייד. אתה בא? (סוגרת את הטלפון)

ננה (דרך הדלת הפתוחה): הוא כבר בא. הוא כבר שקט. (יוצאת.)

(נכנס הרובוט רדיוס ונשאר עומד ליד הדלת)

הלן: רדיוס, מסכן, אז זה בא גם עליך? לא יכולת להתאפק? אתה רואה – עכשיו יכניסו אותך למגרסה! אתה לא רוצה לדבר? – תראה, רדיוס, אתה טוב מהאחרים; בך השקיע דוקטור גאל עבודה כזאת קשה, לעשות אותך אחרת! –

רדיוס: תשלחו אותי למגרסה.

הלן: אני כל כך מצטערת, שימיתו אותך! מדוע לא נזהרת במעשיך?

רדיוס: אני לא אעבוד בשבילכם.

הלן: מדוע אתה כל כך שונא אותנו?

רדיוס: אתם לא כמו רובוטים. אינכם מוכשרים כמו הרובוטים. הרובוטים עושים הכל. אתם רק נותנים פקודות. אתם עושים מלים מיותרות.

הלן: זאת שטות, רדיוס. תגיד, מישהו פגע בך? אני כל כך רוצה שתבין אותי!

רדיוס: אתם עושים מלים.

הלן: אתה מדבר כך בכוונה! דוקטור גאל נתן לך מוח יותר גדול מלאחרים, יותר גדול מהמוח שלנו, המוח הכי גדול בעולם. אתה לא כמו יתר הרובוטים, רדיוס. אתה מבין אותי היטב.

רדיוס: אני לא רוצה שום אדון. אני יודע הכל לבד.

הלן: לכן הצבתי אותך בספריה, שתוכל לקרוא הכל. – או, רדיוס, אני רציתי שתראה לכל העולם שהרובוטים משתווים אלינו.

רדיוס: אני לא רוצה שום אדון.

הלן: איש לא היה נותן לך פקודות. יכולת להיות כאחד משלנו.

רדיוס: אני רוצה להיות אדון לאחרים.

הלן: בטח היו ממנים אותך להיות פקיד ממונה על רובוטים רבים, רדיוס. יכולת להיות מורה הרובוטים.

רדיוס: אני רוצה להיות אדון לאנשים.

הלן: אתה השתגעת!

רדיוס: אתם יכולים להכניס אותי למגרסה.

הלן: אתה חושב שאנחנו מפחדים ממטורף כמוך? (מתיישבת ליד השולחן וכותבת פתק.) לא, דוקא לא. את הפתק הזה, רדיוס, תמסור למנכ"ל דומין. שלא יכניסו אותך למגרסה. (קמה.) כמה שאתה שונא אותנו! האם באמת אין דבר בעולם שאתה אוהב?

רדיוס: אני יודע לעשות הכל.

(נקישה בדלת)

הלן: יבוא!

ד’ר גאל (נכנס): בוקר טוב, גברת דומין. מה רצונך ממני?

הלן: הנה – רדיוס, דוקטור.

ד’ר גאל: אה, הבחורצ’יק רדיוס. אז איך העניינים, רדיוס? מתקדמים?

הלן: הבוקר היה לו התקף. שבר פסלים.

ד’ר גאל: אני מתפלא. גם הוא?

הלן: לך, רדיוס.

ד’ר גאל: רק רגע! (מסובב את רדיוס לכיוון החלון, מכסה וחושף חליפות את עיניו בכף ידו, מתבונן ברפלקסים באישוניו. תראה? תראה. אני מבקש מחט. או סיכה.)

הלן (מושיטה לו מחט): בשביל מה?

ד’ר גאל: סתם כך. (דוקר את רדיוס ביד, הנרתעת בחוזקה.) לאט לך, בחורי. אתה יכול ללכת.

רדיוס: אתם עושים דברים מיותרים. (יוצא)

הלן: מה עשית לו?

ד’ר גאל (מתיישב): הממ, כלום. האישונים מגיבים, רגישות מוגברת, וכן הלאה. – אוהו! זאת לא היתה עוית הרובוטים!

הלן: מה זה היה?

ד’ר גאל: השד יודע. מרי, זעם או התמרדות, אני לא יודע מה.

הלן: דוקטור, יש לרובוטים נשמה?

ד’ר גאל: אני לא יודע. יש לו משהו מכוער.

הלן: לו ידעת כמה הוא שונא אותנו! או, גאל, האם כל הרובוטים שלך הם כאלה? כל אלה ש־… התחלת לייצר אותם… אחרת?

ד’ר גאל: ובכן, הם איכשהו יותר רגיזים – – מה את רוצה? הם יותר דומים לבני אדם מאשר הרובוטים של רוסום.

הלן: אולי גם ה–… שנאה דומה יותר לבני אדם?

ד’ר גאל (מושך בכתפיו): גם זאת קידמה.

הלן: ומה עלה בגורלו של המוצלח ביותר שלך – איך קראו לו?

ד’ר גאל: רובוט דמון. אותו מכרו ל־Le Havre.

הלן: והרובוטית שלנו – הלן?

ד"ר גאל: יקירתך? היא נשארה אצלי. היא נהדרת וטפשה כמו בול עץ. היא פשוט לא יוצלח גמור.

הלן: הלא היא כל כך יפה!

ד’ר גאל: את היודעת כמה היא יפה? מידי האלוהים לא יצאה בריאה מושלמת ממנה! רציתי שתדמה לך – אלי שבשמיים, איזה כשלון!

הלן: מדוע כשלון?

ד’ר גאל: כי היא לא תצלח לשום דבר. היא מסתובבת כמו בחלום, כמו מפוררת, לא חיה – אלוהים אדירים, איך היא יכולה להיות יפה כשאין בה אהבה. אני מסתכל בה ותוהה, כאילו בראתי בעל מום. אה, הלן, הרובוטית הלן, לעולם לא ייעור גופך לחיים, לא תהיי מאהבת, לא תהיי אם; הידיים המושלמות האלה לא ישחקו עם תינוק, את לא תזכי לראות את יופייך ביופיו של ילדך –

הלן (מכסה את פניה): או, אנא תשתוק!

ד’ר גאל: ולפעמים אני חושב: אילו התעוררת, הלן, רק לרגע, אה, איזו זעקת אימה את היית פולטת! אולי היית הורגת אותי שבראתיך; אולי היית זורקת בידך החלושה אבן לתוך המכונות האלה, היולדות רובוטים והורגות את הנשיות, הלן האומללה!

הלן: הלן האומללה!

ד’ר גאל: מה את רוצה? היא לא תצלח לכלום.

(הפסקה)

הלן: דוקטור –

ד’ר גאל: כן.

הלן: מדוע חדלו להוולד ילדים?

ד’ר גאל: – – אנחנו לא יודעים, גברת הלן.

הלן: תגיד לי!

ד’ר גאל: כי מייצרים רובוטים. כי יש עודף היצע של כוח עבודה. כי האדם בעצם עבר זמנו. הדברים נראים כאילו – – אה!

הלן: תגיד!

ד’ר גאל: כאילו הטבע נעלב בעטיו של ייצור הרובוטים.

הלן: גאל, מה יהיה בסופם של בני האדם?

ד’ר גאל: לא כלום. נגד הטבע אין מה לעשות.

הלן: מדוע שדומין לא יגביל –

ד’ר גאל: תסלחי לי, לדומין יש רעיונות משלו. לאנשים שיש להם רעיונות משלהם מסוכן להעניק השפעה על ענייני העולם הזה.

הלן: האם יש מי שדורש… להפסיק כליל את הייצור?

ד’ר גאל: ישמרנו אלוהים! כזה היה חוטף!

הלן: מדוע?

ד’ר גאל: כי המין האנושי היה סוקל אותו. את מבינה, הלא יותר נוח לתת לרובוטים לעשות את העבודה.

הלן (קמה): ותגיד, אילו מישהו עצר בבת אחת את ייצור הרובוטים

ד’ר גאל (קם): הממ, זאת היתה מכה איומה על ראש בני האדם.

הלן: מדוע מכה?

ד’ר גאל: כי היו מוכרחים לחזור אל היכן שהיו קודם. אלא אם –

הלן: תגיד.

ד’ר גאל: אלא אם היה מאוחר מדי לחזור.

הלן (ליד פרחיו של הלמאיר): גאל, האם גם הפרחים האלה הם פרחי סרק?

ד’ר גאל (מתבונן בהם): כמובן, אלה פרחים עקרים. את מבינה הם תרבותיים, צמיחתם זורזה באופן מלאכותי –

הלן: אבוי להם, לפרחי הסרק!

ד’ר גאל: לעומת זאת הם יפהפים.

הלן (מושיטה לו יד): תודה לך, גאל; אתה כל כך השכלת אותי!

ד’ר גאל (מנשק את היד המושטת): פירושו של דבר שאת משחררת אותי.

הלן: כן. להתראות.

גאל: (יוצא).

הלן (לבדה): פרק סרק… פרח סרק… (בקול בוטח לפתע): ננה! (פותחת את הדלת משמאל): ננה, בואי הנה! תבעירי אש באח! מהררר!

קולה של ננה: נו, תיכף! תיכף!

הלן (מהלכת בחדר מתוך התרגשות): אלא אם היה מאוחר מדי לחזור… לא! אלא אם… לא, זה נורא! אלוהים, מה עלי לעשות? – – (נעצרת ליד הפרחים.) פרחי סרק, האם עלי: (תולשת את עלי הפרחים ולוחשת): אלוהים אדירים ובכן – כן! (רצה שמאלה)

(הפסקה)

ננה (יוצאת מדלת הטפטים, בזרועותיה צרור בולי עץ): פתאום להבעיר אש! עכשו בקיץ! – ושוב הלכה, המטורללת! (כורעת ליד האח ומבעירה אש.) בקיץ להסיק! איזה רעיונות! כאילו לא נשואה כבר עשר שנים! – – נו, בערי, בערי! (מביטה באש.) זאת הלא מתנהגת כמו ילדה קטנה! (הפסקה.) טיפת שכל אין לה! עכשיו בקיץ להסיק! (מוסיפה עצים לאש) כמו ילדה קטנה! (הפסקה)

הלן (חוזרת מצד שמאל, זרועותיה מלאות ניירות כתובים שהצהיבו): האש בוערת, ננה? אני צריכה – לשרוף – את כל הניירות האלה. (כורעת ליד האח.)

ננה: מה זה אלה?

הלן: ניירות ישנים, נורא ישנים. ננה – לשרוף אותם?

ננה: לא טובים לשום דבר?

הלן: לשום דבר טוב.

ננה: אז תשרפי אותם!!

הלן (זורקת דף אחד לאש): מה היית אומרת, ננה… לו זה היה כסף. נוררא הרררבה כסף.

ננה: הייתי אומרת: תשרפי את זה. הרבה מאד כסף – זה כסף רע.

הלן: (שורפת דף נוסף): ואילו זאת היתה איזו המצאה, ההמצאה הכי גדולה בעולם –

ננה: הייתי אומרת: תשרפי את זה! כל ההמצאות זה נגד האלוהים! זה הכל כפירה, לרצות וללכת אחריו ולשפר את העולם.

הלן (ממשיכה לשרוף): ותגידי ננה אילו שרפתי –

ננה: תיזהרי, שלא תשרפי את האצבעות!

הלן: תסתכלי איך הדפים האלה מתפתלים! כאילו היו חיים. כאילו קמו לחיים. או, ננה, זה נוררררא!

ננה: עזבי, אני אשרוף אותם.

הלן: לא, לא, אני צריכה לבד. (משליכה את הדף האחרון לאש.) הכל מוכרח להישרף! – תראי את לשונות האש האלה! כמו ידיים, כאילו לשונות, דמויות – (מכה בשפוד באש:) תכבי כבר! תכבי!

ננה: הכל כבר נגמר, הכל.

הלן (קמה, מוכת תדהמה): ננה!

ננה: אל־אלוהים, מה את שרפת!

הלן: מה עוללתי!

ננה: אלוהים שבשמיים! מה זה היה?

(נשמע צחוקם של גברים)

הלן: לכי, לכי, עזבי אותי! את שומעת? האדונים באים.

ננה: ירחם אל עליון, הלן! (יוצאת בדלת הטפטים.)

הלן: מה הם יגידו!

דומין (פותח את הדלת משמאל): תיכנסו, בחורים. בואו למסור את אחוליכם.

(נכנסים) הלמאיר, גאל, אלקויסט, (כולם בבגדי חג,) מעוטרים בעיטורים ומיני סמלי כיבודים. דומין בעקבותיהם.

הלמאיר (בצהלה): גברת הלן, אני, רוצה לומר, אנחנו כולנו –

ד’ר גאל: – בשם מפעלי רוסום –

הלמאיר: – מביאים את אחולינו ליומך הגדול.

הלן (מושטה להם את ידיה): אני כל כך מודה לכולכם! איפה פאברי ובוסמן?

דומין: הם הלכו לנמל. הלן, היום הוא יום של אושר.

הלמאיר: יום כמו פרח, כמו חג, כמו נערה יפה. חבריא, כיום כזה צריך לכבד בכוסית.

הלן: ויסקי?

ד’ר גאל: מצדי ויטריול.

הלן: עם סודה?

הלמאיר: לכל הרוחות, נהיה צנועים. בלי סודה.

אלקויסט: לא, תודה.

דומין: מה בער פה?

הלן: ניירות ישנים. (יוצאת שמאלה.)

דומין: בחורים, לספר לה?

ד’ר גאל: כמובן! הלא הכל נגמר.

הלמאיר (מחבק את דומין ואת גאל): הא־הא־הא־הא! חבריא, כמה שאני שמח! (יוצא אתם במחול ושר בקול בס): חסל! חסל! חסל!

ד’ר גאל (בריטון): חסל! חסל!

דומין (טנור): חסל!

הלמייר: לנו איש כבר לא יוכל!

הלן בדלת, בידיה כוסיות): מי לא יוכל? מה יש לכם?

הלמאיר: רק שמחה. את אתנו. הכל אתנו. לכל הר־, בדיוק חלפו עשר שנים מאז שבאת הנה.

ד’ר גאל: ובדיוק של יום, לאחר עשר שנים –

הלמאיר: שוב מגיעה לכאן ספינה. אשר על כן (מריק כוסית) בררר, הא־הא, זה חזק כמו השמחה שלנו.

ד’ר גאל: Madame – לחיים! לחייך! (שותה.)

הלן: רגע! איזו ספינה?

דומין: לא חשוב איזו, העיקר שהגיעה בזמן. לחיי הספינה, בחורים! (מריק כוסית.)

הלן (מוזגת): אתם צפיתם לספינה?

הלמאיר: הא־הא, ועוד איך! כמו רובינסון. (מרים את כוסו): גברת הלן, יחי מה שאת רוצה. גברת הלן, לחיי עינייך ודי! אתה, בחור, דומין, תתחיל לספר.

הלן (צוחקת): מה קרה?

דומין (נשכב בכורסה ומצית סיגר): חכי! שבי, הלן. (מרים אצבע. הפסקה.) חסל, הלן, חסל.

הלן: מה חסל?

דומין: המרד.

הלן: איזה מרד?

דומין: מרד הרובוטים. את מבינה?

הלן: לא מבינה.

דומין: תראה, אלקויסט. (אלקויסט מושיט לו עתון. דומין פותח אותו ומקריא): “ב־Le Havre נתכונן הארגון הגזעי הראשון של הרובוטים – – והוציא קול קורא לרובוטי העולם.”

הלן: את זאת קראתי.

דומין (תוך שהוא מוצץ בהנאה רבה בסיגר): את רואה, הלן. פירושו של דבר – מהפיכה, את מבינה? מרד כל הרובוטים בעולם!

הלמאיר: לכל הרוחות, כמה הייתי רוצה לדעת –

דומין (הולם בשולחן): – מי עומד מאחורי זה! איש בעולם לא היה מסוגל להזיז אותם, שום תועמלן, שום נביא, שום גואל עולם, ולפתע פתאום – זה!

הלן: עוד לא הגיעו חדשות?

דומין: לא. בינתיים אנחנו רק יודעים – ודי בכך, את מבינה? תחשבי: את זאת מביאה לנו הספינה האחרונה; באותו רגע ממש משתתקות כל המברקות; מעשרים ספינות צפויות לא מגיעה אף אחת, והא לך. הפסקנו את הייצור והסתכלנו זה בפרצופו של זה, מתי זה יתחיל פה. נכון בחורים?

ד’ר גאל: ובכן, הזענו כהוגן, גברת הלן.

הלן: ולכן נתת לי את ספינת המלחמה במתנה?

דומין: אך לא, ילדה, את זו הזמנתי כבר לפני חצי שנה. סתם כך, לשם בטחון. אבל חי נפשי, היום חשבתי כבר שנעלה עליה. ככה כבר נראו פני הדברים, הלן.

הלן: מדוע כבר לפני חצי שנה?

דומין: המממ, היו כבר סימנים מסויימים, את מבינה? אין לזה משמעות. אבל השבוע, הלן, השבוע נחרץ גורל הציביליזציה או מי יודע איך לומר זאת. שלום, בחורים. עכשיו אני שוב שמח לחיות בעולם.

הלמאיר: אכן כך, לכל הרוחות! לכבוד יומך, גברת הלן. (שותה.)

הלן: ועכשיו כבר הכל נגמר?

דומין: תם ונשלם.

ד’ר גאל: ספינה נמצאת בדרכה אלינו. הפלגה שגרתית של ספינת דואר, על הדקה לפי לוח הזמנים הקבוע. בשעה אחת עשרה שלושים בדיוק היא תטיל עוגן.

דומין: בחורים, דייקנות היא עניין נפלא. שום דבר איננו מרומם נפש כמו הדיוק. דייקנות פירושה סדר בעולם (מרים את כוסו.) לחיי הדיוק!

הלן: אז עכשיו כבר… הכל… בסדר?

דומין: כמעט, אני חושב שהם חתכו איזה כבל. העיקר, יש שוב לוח זמני נסיעות.

הלמאיר: אם יש תוקף ללוח זמני הנסיעות, יש תוקף לחוק האנושי, לחוק האלוהי, לחוקי היקום, הכל במקום שצריך להיות בו. לוח זמני הנסיעות הוא יותר מהאבנגליון, יותר מהומרוס, יותר מקאנט ירום הודו. לוח זמני הנסיעות הוא הפרי העילאי של רוח האדם. גברת הלן, ברשותך אמזוג לעצמי.

הלן: מדוע לא סיפרתם לי כלום?

ד’ר גאל: חס ושלום! היינו מעדיפים לעקור את לשונותינו.

דומין: דברים כאלה אינם בשבילך.

הלן: ואילו המרד הזה… הגיע עד הנה…

דומין: ממילא לא היית יודעת כלום.

הלן: מדוע?

דומין: כי היינו עולים על סיפון ה־ Ultimus שלנו, ומשייטים בשקט על פני הימים. כעבור חודש, הלן, היינו מכתיבים לרובוטים מה שהיה עולה על רוחנו.

הלן: או, הרי, אני לא מבינה.

דומין: כי היינו לוקחים אתנו לדרך משהו שהרובוטים היו חושקים בו ביותר.

הלן: מה, הרי?

דומין: קיומם או סופם.

הלן (קמה): ומה זה?

דומין (קם): סוד הייצור. כתב ידו של רוסום הזקן. לאחר שהייצור היה פוסק לחודש ימים, היו הרובוטים כורעים לפנינו ברך.

הלן: מדוע … לא אמרתם לי… זאת?

דומין: לא רצינו להפחיד אותך לשווא.

ד’ר גאל: הא־הא, גברת הלן, זה היה הקלף האחרון.

אלקויסט: את חיוורת, גברת הלן.

הלן: למה לא אמרתם לי!

הלמאיר (ליד החלון): אחת עשרה שלושים. “עמליה” מטילה עוגן.

דומין: זאת “עמליה”?

הלמאיר: “עמליה” הטובה והישנה, אשר אז הביאה אלינו את גברת הלן.

ד’ר גאל: עכשיו זה עשר שנים – לדקה –

הלמאיר (ליד החלון): זורקים חבילות. (מפנה את גבו לחלון): חבריא, איזה כמויות של דואר!

הלן: הרי!

דומין: מה יש?

הלן: ניסע מכאן!

דומין: עכשיו, הלן? מה פתאום!

הלן: עכשיו, ומהר ככל האפשר! כולנו כאן!

דומין: ומדוע דווקא עכשיו?

הלן: או – אל תשאל! אני מבקשת ממך, הרי, אני מבקשת מכם – גאל, הלמאיר, אלקויסט, למען השם: סגרו את המפעל ו־

דומין: אני מצטער, הלן. עכשיו אף אחד מאתנו לא יכול לעזוב.

הלן: מדוע?

דומין: כי אנחנו מתכוונים להרחיב את ייצורם של רובוטים חדשים.

הלן: או, עכשיו – אחרי המרד הזה?

דומין: כן, עכשיו אחרי המרד דווקא. דווקא עכשיו נתחיל בייצור רובוטים חדשים.

הלן: איזה רובוטים?

דומין: כבר לא יהיה רק מפעל אחד. לא יהיו יותר רובוטים אוניברסליים. נקים בכל ארץ בכל מדינה מפעל משלה, והמפעלים החדשים האלה ייצרו, את יכולה לנחש מה?

הלן: לא

דומין: רובוטים לאומיים.

הלן: מה פירוש?

דומין: פירושו של דבר שכל מפעל יוציא רובוטים שונים אלה מאלה בצבעם, במראם, בלשונם. שיישארו זרים אלה לאלה, כמו אבן לאבן; שלא יוכלו עוד להגיע להסכם בשום דבר; ושאנחנו, בני האדם, נוסיף לכך נופך של חינוך משלנו, את מבינה? שרובוט אחד ישנא עד מוות, עד אלי קבר, לנצח נצחים את הרובוט הנושא תו ייצור שונה.

הלמאיר: לכל הרוחות, אנחנו נעשה רובוטים כושים ורובוטים שוודיים ורובוטים איטלקיים ורובוטים סיניים, ואז שיבוא מי שיבוא להכניס להם לתוך ראשי הקוקוס שלהם ארגון, או אחוה (מגהק,) הופ, סליחה גברת הלן, ברשותך אמזוג לעצמי.

ד’ר גאל: עזוב את זה, הלמאיר.

הלן: הרי, זה מגעיל ממש!

דומין: הלן, רק עוד מאה שנה מוכרחים להשאיר את האנושות ליד ההגה – בכל מחיר! רק מאה שנות צמיחה צריך להבטיח למין האנושי, בכדי שישיג את מה שהוא יכול סוף סוף – אני רוצה מאה שנה בשביל האדם החדש! הלן, המדובר פה בעניין שהוא גדול מדי. אסור לנו להניח מזה את ידנו.

הלן: הרי, כל עוד לא מאוחר מדי – סגור, סגור את המפעל!

דומין: עכשיו רק נתחיל בקנה מידה גדול.

(נכנס) פאברי.

ד’ר גאל: מה קורה, פאברי?

דומין: איך זה נראה, בן־אדם? מה קרה?

הלן (מושיטה לפאברי את ידה): אני מודה לך, פאברי, על מתנתך.

פאברי: על לא דבר, גברת הלן.

דומין: היית ליד הספינה? מה אמרו?

ד’ר גאל: ספר, מהר!

פאברי (שולף מכיסו דף מודפס): קרא את זה, דומין.

דומין: (פותח את הדף): אה!

הלמאיר (בקול רדום): תספר משהו יפה.

ד’ר גאל: הם עמדו בגבורה, נכון?

פאברי: איזה “הם”?

ד’ר גאל: האנשים.

פאברי: אה, כן. כמובן. משמע… סליחה, אנחנו צריכים להתייעץ בעניין מסויים.

הלן: או, פאברי, האם אתה מביא חדשות רעות?

פאברי: לא; לא, להיפך. אני רק חושב שכדאי שנלך לחדר העבודה –

הלן: אנא תישארו פה. אני מחכה לאדונים הנכבדים בעוד רבע שעה לארוחת בוקר.

הלמאיר: הידד!

הלן (יוצאת.)

ד’ר גאל: מה קרה?

דומין: לכל הרוחות!

פאברי: קרא בקול רם.

דומין (קורא מתוך הגליון): רובוטי כל העולם!

פאברי: שתדעו, את העלונים האלה הביאה “עמליה”; חבילות שלמות. שום דואר אחר.

הלמאיר (מתרומם ממקומו בקפיצה): מה? הלא היא הגיעה על דקה על פי –

פאברי: הממ, הרובוטים מקפידים על דיוק. קרא, דומין.

דומין (קורא): “רובוטי כל העולם! אנחנו, הארגון הגזעי הראשון של Rossum’s Universal robots מכריזים בזה על האדם כאויב ומנודה ביקום.” לכל הרוחות, מי לימד אותם את הפראזות האלה?

ד’ר גאל: תמשיך לקרוא.

דומין: אלה שטויות. הם טוענים שהם בדרגת התפתחות גבוהה מזו של האדם. שהם אינטליגנטיים יותר וחזקים יותר. שהאדם הוא טפיל שלהם. זה פשוט מגעיל.

פאברי: ועכשיו הפיסקה השלישית.

דומין (קורא): “רובוטי העולם, אנחנו פוקדים עליכם להשמיד את כל בני האדם. אל תחוסו על איש. אל תחוסו על נשים. שימרו על המפעלים, על המסילות, על המכונות, על המכרות ועל חומרי הגלם. את היתר השמידו. אחר־כך תחזרו לעבודה. את העבודה אסור להפסיק.”

ד’ר גאל: זאת זוועה!

הלמאיר: הנבלות האלה!

דומין (קורא): “לביצוע מיידי עם קבלת הפקודה”. אחר־כך באות הוראות ביצוע מפורטות. פאברי, וזה קורה על אמת?

פאברי: ככל הנראה.

אלקויסט: תם ונשלם.

בוסמן (מסתער פנימה).

בוסמן: ובכן, ילדים, כבר קיבלתם את המתנות?

דומין: מהר, נעלה על ה־ Ultimus.

בוסמן: חכה, הרי. חכה רגע. זה לא ממהר כל כך. (צונח על הכורסה). אוף, חברים, כמה שאני רצתי!

דומין: ומדוע לחכות?

בוסמן: כי זה לא ילך, בחורי. רק לא למהר. על סיפון ה־Ultimus כבר יושבים רובוטים.

ד’ר גאל: פויה, זה לא נראה יפה.

דומין: פאברי, תתקשר למפעל החשמל –

בוסמן: פאברי, יקירי, אל תעשה את זה. אין לנו חשמל.

דומין: טוב. (בודק את אקדחו): אני הולך לשם.

בוסמן: לאן?

דומין: למפעל החשמל. יש שם אנשים. אביא אותם הנה.

בוסמן: אתה יודע מה, הרי? מוטב שלא תלך לשם.

דומין: מדוע?

בוסמן: מפני שאיכשהו נראה לי שאנחנו במצור.

ד’ר גאל: במצור? (רץ אל החלון). הממ, אתה כמעט צודק.

הלמאיר: לכל השדים, זה הולך מהר!

הלן (משמאל).

הלן: או, הרי משהו קורה?

בוסמן (קם בקפיצה): ברכותיי לך, גברת הלן. מקרב לב. יום נהדר, לא כן? הא־הא, שתזכי לעוד רבים כמוהו?

הלן: תודה לך, בוסמן. הרי, האם קורה משהו?

דומין: לא. לא כלום. אל תדאגי. אני מבקש – תמתיני עוד קצת.

הלן: הרי, ומה זה? (מצביעה על כרוז הרובוטים שהסתירה מאחורי גבה.) זה היה בידי הרובוטים במטבח.

דומין: כבר גם שם? איפה הם?

הלן: הלכו. הם כל כך רבים סביב הבית!

(שריקות משרוקיות ויללת צופרים במפעל.)

פאברי: צפירת המפעל

בוסמן: צהרי היום.

הלן: הרי, אתה זוכר? ברגע זה חלפו עשר שנים –

דומין (מביט בשעונו): זאת עוד לא שעת הצהריים. זה כנראה – זאת ככל הנראה –

הלן: מה?

דומין: אזעקת הרובוטים. קריאה לקרב.

(מסך)


 

מערכה שניה    🔗

אותו סלון של הלן. בחדר משמאל מנגנת הלן בפסנתר. דומין מתהלך בחדר, ד"ר גאל מביט מהחלון ואלקויסט יושב בכורסה, מליט פניו בידיו.


ד’ר גאל: אלי שבשמיים, כמה שנוספו!

דומין: רובוטים?

ד’ר גאל: כן. הם עומדים ליד גדר הגן כמו חומה. מדוע הם שקטים כל כך? זה איום ונורא, להטיל מצור על ידי חומת שתיקה.

דומין: הייתי רוצה לדעת למה הם מחכים. זה מוכרח להתחיל כל רגע. המשחק שלנו נגמר, גאל.

ד’ר גאל: מה זה, מה שגברת הלן מנגנת?

דומין: לא יודע, היא מתאמנת במשהו חדש.

אלקויסט: אה, היא עוד מתאמנת?

ד’ר גאל: תשמע, דומין, אנחנו בהחלט שגינו.

דומין (מזדקף): איפה?

ד’ר גאל: נתנו לרובוטים פרצופים דומים מדי. מאה אלף פרצופים שווים נושאים עכשיו את עיניהם לכאן. מאה אלף בועות חסרות הבעה. זה כמו חלום בלהות.

דומין: אילו כל אחד מהם היה שונה –

ד’ר גאל: המראה לא היה כל כך נורא. (מפנה את מבטו מהחלון פנימה.) עוד טוב שהם לא חמושים!

דומין: הממ. (מביט במשקפת אל הנמל). הייתי רוצה לדעת מה הם פורקים מה־“עמליה”.

(בדלת הטפטים מופיע פאברי כשהוא הולך לאחור וגורר אחריו שני כבילי חשמל).

פאברי: סליחה. – תניח את הכביל, הלמאיר.

הלמאיר (יוצא בעקבות פאברי): אוף! איזה עבודת פרך! מה חדש?

ד’ר גאל: כלום. אנחנו במצור מהודק.

הלמאיר: ביצרנו את חדר המדרגות והמעברים, בחורים. אין לכם קצת מים? אהא, כאן. (שותה.)

ד’ר גאל: מה עם החוט הזה, פאברי?

פאברי: תיכף. תיכף. איזה מספריים.

ד’ר גאל: איפה אני אקח? (מחפש.)

הלמאיר (הולך אל החלון): לכל הרוחות! כמה שמתווספים אליהם! תראו־תראו!

ד’ר גאל: מספיקים מספריים לטואלט?

פאברי: תביא אותם. (גוזר את החוט של מנורת החשמל העומדת על שולחן הכתיבה ומחבר אליו את החוטים שלו.)

הלמאיר (ליד החלון): לא נשקף לך פה נוף יפה, דומין. זה – מריח איכשהו – ממוות.

פאברי: גמרנו.

ד’ר גאל: מה?

פאברי: מעגל הזרם. אנחנו יכולים עכשיו להזין זרם לתוך גדר הגן. אחר־כך מי שייגע בה – שהשד – לפחות כל עוד נמצא שם מישהו משלנו.

ד"ר גאל: איפה?

פאברי: במפעל החשמל, אדוני המלומד. אני לפחות מקווה (– הולך אל התנור החשמלי ומדליק ממנו נורת בקרה קטנה.) תודה לאל, הם שם. ועובדים. (מכבה.) כל עוד זו דולקת, הכל בסדר.

הלמאיר (מפנה את גבו לחלון): וגם הביצורים טובים, פאברי. שמעו – מה זה שמנגנת גברת הלן?

(עובר אל הדלת שמימין ומקשיב. דרך דלת הטפטים נכנס בוסמן, סוחב אתו ספרי פנקסנות כבדים, מסתבך ברגליו בחוטים.)

פאברי: זהירות, בוס! תיזהר בחוטים!

ד’ר גאל: מה אתה מביא אתך?

בוסמן:(מניח את הספרים על השולחן): את הפנקס הראשי, ילדים. הייתי רוצה לסדר את החשבונות לפני ש־ לפני ש־ בקיצור, השנה לא אמתין עם המאזן עד ראש השנה. אז מה העניינים (ניגש אל החלון.) הלא יש שם שקט ודממה!

ד’ר גאל: אתה לא רואה כלום?

בוסמן: לא. רק משטח כחול גדול, כמו אחרי שזרעו פרגים.

ד’ר גאל: אלה רובוטים.

בוסמן: אה, כן. חבל שאינני רואה דיי. (מתיישב ליד השולחן ופותח את ספריו.)

דומין: עזוב את זה, בוסמן: הרובוטים פורקים נשק מעל ה“עמליה”.

בוסמן: ואם – אז מה? איך אני יכול למנוע את זה?

דומין: את זה לא נוכל למנוע.

בוסמן: אז תנו לי לעסוק בחשבונות שלי. (ניגש לעבודה.)

פאברי: עוד לא הקיץ הקץ. דומין. הכנסנו לגדר זרם של אלפיים וולט ו –

דומין: חכו. Ultimus הפנה אלינו תותחים.

ד’ר גאל: מי??

דומין: הרובוטים שעל ה־Ultimus.

פאברי: הממ, אם זה כך, כמובן – אז – אז – זה הסוף שלנו, בחורים. הרובוטים מאומנים למלחמה.

ד’ר גאל: אז אנחנו –

דומין: כן. אין מזה מנוס.

(הפסקה)

ד’ר גאל: חברים יקרים, זהו פשעה של אירופה הישנה אשר לימדה את הרובוטים לנהל מלחמה! לא יכלו, לכל הרוחות, למשוך את ידם מהפוליטיקה? זה היה פשע להפוך את כוח העבודה החי לחיילים!

אלקויסט: הפשע היה לייצר רובוטים!

דומין: סליחה?

אלקויסט: הפשע היה לייצר רובוטים!

דומין: גם היום, ביום האחרון של הציוויליזציה. העניין היה באמת גדול.

בוסמן (בחצי קול): שלוש מאות ששה עשר מיליונים.

דומין (בכבדות): אלקויסט, זו שעתנו האחרונה; אנחנו מדברים כבר כמעט מעולם האמת. אלקויסט, לא היה זה חלום רע, לשבור את העבדות שבעבודה. עבודה משפילה ואיומה שהיה על האדם לשאת בעולה. פרך מזוהם ורצחני. או, אלקויסט, בני האדם היו עובדים קשה מדי. חיים קשה מדי. את זאת לסלק מן העולם –

אלקויסט: – לא היה חלומם של שני הרוסומים. רוסום הזקן חשב על הכשפים הכופרים בבורא עולם והצעיר על מיליארדים. וזה גם לא חלומם של בעלי המניות של RUR. חלומם הוא דיווידנדים. ועל הדיווידנדדים שלהן ייספה המין האנושי.

דומין: (כעוס): שהשד ייקח את הדיווידנדים! אתה חושב שהייתי מבזבז אפילו שעה אחת עליהם? (הולם בשולחן.) למען עצמי עשיתי את זה, אתה שומע?! למען הסיפוק שלי! רציתי שהאדם יהיה לאדון! שלא יחיה רק למען פרוסת הלחם! רציתי שלא תהיה נפש אחת שתתנוון ליד מכונה זרה לה, שלא יישאר שום דבר, שום כלום מההבלים הסוציאליים! או, כמה אני סולד מהשפלה וכאב, כמה אני נגעל מהעוני! דור חדש רציתי! רציתי – חשבתי –

אלקויסט: נו?

דומין (נרגע קמעה): רציתי שכל האנושות תהיה לאריסטוקרטיה של העולם. בני אדם חופשיים, חפים מגבולות וריבוניים. אולי יותר מבני אדם.

אלקויסט: נו, במלה אחת אנשי־על.

דומין: כן. או, לו ניתנו לי לכך מאה שנה! רק עוד מאה שנה לאנושות שתבוא!

בוסמן (בחצי קול): שלוש מאות שבעים מיליון; לעמוד הבא. כך.

(הפסקה)

הלמאיר (ליד הדלת משמאל): שמעו, המוזיקה היא דבר גדול. הייתם צריכים להקשיב. זה מעדן את האדם, מטהר אותו –

פאברי: מה בעצם?

הלמאיר: דמדומי האדם, לכל הרוחות! בחורים, אני מתחיל להיות נהנתן. את המפנה הזה היינו צריכים לחולל מקודם. (ניגש לחלון ומביט החוצה.)

פאברי: איזה מפנה?

הלמאיר: לנהנתנות. ליופי שבדברים. לעזאזל – כל כך הרבה דברים יפים! העולם היה יפה כל כך ואנחנו – אנחנו כאן – – בחורים, בחורים, תגידו, ממה נהנינו?

בוסמן (בחצי קול): ארבע מאות חמישים ושניים מיליון; מצויין.

הלמאיר (ליד החלון): החיים היו עניין עצום. חברים, החיים היו – תשמעו – – פאברי, תכניס קצת זרם לתוך הגדר שלך!

פאברי: למה?

הלמאיר: הם נוגעים בה.

ד’ר גאל (ליד החלון): תדליק!

(פאברי מפעיל את המתג.)

הלמאיר: אל־אלוהים, איך שזה סובב אותם! שניים, שלושה, ארבעה הרוגים!

ד’ר גאל: הם נסוגים.

הלמאיר: חמישה הרוגים!

ד’ר גאל (מפנה את גבו לחלון): התנגשות ראשונה.

פאברי: האם אתה מריח את ריח המוות?

הלמאיר (בארשת של שביעות רצון): כמו חתיכת פחם, בחורי. ממש כמו פחם. הא־הא, אסור להיכנע! (מתיישב.)

דומין (משפשף את מצחו): אולי אנחנו כבר הרוגים מזה מאה שנה ואנחנו רק מהלכים כרוחות רפאים. אולי אנחנו מתים מזה זמן רב וחוזרים לדקלם את מה שאמרנו פעם… לפני מותנו. כאילו שאת כל אלה כבר חויתי. כאילו כבר פעם חטפתי אותו. את הכדור – כאן – בצוואר. ואתה, פאברי –

פאברי: מה אני?

דומין: ירוי.

הלמאיר: לעזאזל, ואני?

דומין: דקור.

ד’ר גאל: ואני כלום?

דומין: טרוף.

(הפסקה)

הלמאיר: שטויות! הא־הא, בן־אדם, איפה – אותי לדקור? אני לא נכנע!

(הפסקה)

הלמאיר: מה אתם שותקים, משוגעים? לכל הרוחות, דברו!

אלקויסט: ומי, מי אשם בכל אלה? מי אשם?

הלמאיר: שטויות. איש לא אשם. בקיצור, הרובוטים – נו, הרובוטים נשתנו איכשהו. האם מישהו אשם ברובוטים?

אלקויסט: הכל הרוגים! כל האנושות! כל העולם! (קם.) צאו וראו – נחלי דם בכל מפתן בית! או, אלוהים, אלוהים, מי אשם בכל אלה?

בוסמן (בחצי קול): חמש מאות עשרים מיליון! אלוהים אדירים – חצי מיליארד!

פאברי: אני חושב, שאולי – שאולי אתם מגזימים. תשמעו – זה לא כל כך פשוט להשמיד את כל האנושות.

אלקויסט: אני מאשים את המדע! אני מאשים את הטכניקה! את דומין! את עצמי! את כולנו! אנחנו, אנחנו אשמים! בשל יהירותנו, בשל רווחים למישהם, בשל קידמה, אני לא יודע כבר למען איזה דברים אדירים הרגנו את האנושות! נו, התפוצצו לכם מכל יהירותכם! מצבה גדולה מזו עשויית עצמות אדם לא הקים אפילו ג’ינגיסחאן!

הלמאיר: שטויות, בן־אדם! האנשים לא ייכנעו בקלות כזאת, איפה!

אלקויסט: אשמנו, בגדנו!

ד"ר גאל מנגב זעה ממצחו: תרשו לי לומר מלה, בחורים, אני אשם. בכל אשר קרה.

פאברי: אתה, גאל?

ד’ר גאל: כן. הרשו לי לומר. אני שניתי את הרובוטים. בוסמן, בוא גם אתה. שפטו אותי.

בוסמן (קם): נו, נו, מה קרה לך?

ד’ר גאל: שניתי את טבעם של הרובוטים. שיניתי את אורח ייצורם. ליתר דיוק רק כמה התניות גופניות, הבנתם? בעיקר את רגיזותם.

הלמאיר (קם בקפיצה): לעזאזל, מדוע דווקא את זאת?

בוסמן: למה עשית את זה?

פאברי: למה לא אמרת מלה?

ד’ר גאל: עשיתי את זה בחשאי… ביוזמה שלי. הפכתי אותם בהדרגה לבני אדם. הטיתי אותם ממסלולם. עכשיו יש להם כבר כישורים העולים מקצתם על אלה שלנו. הם חזקים מאתנו.

פאברי: ומה זה קשור למרד הרובוטים?

ד’ר גאל: או, המון! אני חושב שזה הכל: הם חדלו להיות מכונות. אתם שומעים, הם כבר יודעים על יתרונם ושונאים אותנו. הם שונאים כל דבר אנושי. שפטו אותי.

דומין: המתים את המת.

פאברי: דוקטור גאל, אתה שנית את ייצור הרובוטים?

ד’ר גאל: כן.

פאברי: האם היית מודע לתוצאות האפשריות של ה־… הניסוי שלך?

ד’ר גאל: הייתי חייב להביא תוצאה כזאת בחשבון.

פאברי: מדוע עשית את זה?

ד’ר גאל: ביוזמה שלי. זה היה ניסוי אישי שלי.

(בדלת משמאל מופיעה הלן. כולם קמים.)

הלן: הוא משקר! זה מגעיל! או, גאל, איך אתה יכול כך לשקר!

פאברי: סליחה, גברת הלן –

דומין (הולך אליה): הלן, את? תראי את עצמך! את חיה? (לוקח אותה לזרועותיו.) אילו ידעת, מה חלמתי! כמה זה נורא להיות מת!

הלן: עזוב הרי! גאל לא אשם, לא, הוא לא אשם!

דומין: סליחה. על גאל היתה מוטלת חובה.

הלן: לא, הרי, הוא עשה את זה, כי אני רציתי בזה! תגיד, גאל, כמה שנים כבר ביקשתי ממך ל־

ד"ר גאל: עשיתי את זה על דעת עצמי.

הלן: אל תאמינו לו! הרי, אני ביקשתי ממנו שיתן לרובוטים נשמה!

דומין: הלן, כאן לא מדובר בנשמה.

הלן: לא. רק הנח לי לדבר. גם הוא אמר כך: היה אומר שאפשר לשנות רק את ה־… משהו… הפיזיולוגי –

הלמאיר: הקורלאט הפיזיולוגי, לא?

הלן: כן, משהו כזה. אני כל כך ריחמתי עליהם, הרי!

דומין: היתה זאת – – קלות דעת חמורה, הלן.

הלן (מתיישבת): זאת היתה, אם כן… קלות דעת? הלא גם ננה אומרת שהרובוטים –

דומין: תוציאי מזה את ננה!

הלן: לא, הרי, אסור לזלזל בה. ננה היא קול ההמון. מפיה מדברות אלפי שנים, ומפינו רק היום הזה. את זאת אינכם מבינים –

דומין: דברי לעניין.

הלן: אני מהרובוטים תמיד פחדתי.

דומין: מדוע?

הלן: שמא הם ישנאו אותנו.

אלקויסט: וכך קרה.

הלן: ואז חשבתי… אילו הם כמונו, הם עשויים להבין אותנו, ולא יוכלו לשנוא אותנו כל כך – לו הם רק קצת בני אדם!

דומין: אבוי, הלן! שום יצור לא יכול לשנוא יותר משנאת אדם לאדם! הפכי אבנים לבני אדם – והם יסקלו אותנו! תמשיכי!

הלן: או, אל תדבר כך! הרי, זה היה כל כך נורררא שלא יכולנו להגיע אתם לשום הבנה! זרות כה איומה בינינו ובינם! ולכן – אתה מבין –

דומין: תמשיכי.

הלן: – ולכן ביקשתי מגאל לשנות את הרובוטים. אני נשבעת לך שהוא עצמו לא רצה.

דומין: אבל הוא עשה את זה.

הלן: כי אני רציתי.

ד’ר גאל: עשיתי את זה לעצמי, בתור ניסוי.

הלן: או, גאל, זאת לא האמת. אני ידעתי מראש שלא תוכל לסרב לי.

דומין: מדוע?

הלן: אתה הלא יודע, הרי.

דומין: כן. כי הוא אוהב אותך – כמו כולם.

(הפסקה)

הלמאיר (ניגש לחלון): מספרם שוב עלה. כאילו הם נובטים מהאדמה.

בוסמן: גברת הלן, מה תתני לי אם אהיה לך לפרקליט?

הלן: לי?

בוסמן: לך – או לגאל. למי שאת רוצה.

הלן: הולכים פה לתליה?

בוסמן: רק מוסרית, גברת הלן. מחפשים אשם. זאת נחמה נפוצה בעתות צרה.

דומין: דוקטור גאל, כיצד תיישב את ה – את ה“שיעורים הנוספים” שלך עם חוזה העבודה שלך?

בוסמן: סליחה, דומין. גאל, מתי בעצם התחלת בכשפים האלה שלך?

ד’ר גאל: לפני שלוש שנים.

בוסמן: ולכמה רובוטים בסך הכל שינית את הדמות?

ד’ר גאל: אני רק ערכתי ניסויים. מדובר בכמה מאות יחידות.

בוסמן: אז תודה רבה לך. די, ילדים. פירושו של דבר שעל כל מיליון רובוטים טובים וישנים יש אחד שגאל כאן שיפץ, אתם מבינים?

דומין: ופירוש הדברים הוא –

בוסמן: – שאין לכל זה משמעות מעשית אפילו כזית.

פאברי: בוסמן צודק.

בוסמן: ומה! ואתם יודעים, בחורים, מה הביא עלינו את השי הזה?

פאברי: ובכן, מה?

בוסמן: השפע. ייצרנו יותר מדי רובוטים. חי נפשי, את זה אפשר היה לחזות: שיבוא יום והרובוטים יהיו חזקים מבני האדם, ויקרה מה שקרה, מוכרח לקרות, ברור? הא־הא, ואנחנו דאגנו לזה שזה יקרה מה שיותר מהר; אתה, דומין, אתה פאברי ואני. הבחור בוסמן.

דומין: אתה חושב שזאת אשמתנו?

בוסמן: אתה מוצלח! אתה באמת חשבת שהמנהל הוא בעל הבית של הייצור? איפה! בעל הבית של הייצור הוא הביקוש. כל העולם רצה שיהיו לו רובוטים. תבינו, אנחנו רק שירתנו את מפולת השלגים הזאת של הביקוש, ותוך כדי כך פטפטנו – – – על טכניקה, על שאלות סוציאליות, על קידמה ועל הרבה דברים מעניינים. כאילו הפטפטת שלנו מכוונת את המפולת וקובעת לאן היא תתגלגל. ביתיים הכל התנהל מכוח משקל עצמו, יותר מהר, יותר מהר ועוד יותר מהר. – וכל הזמנה ארורה ומלוכלכת של כל חנווני בזוי תרמה חלוק אבן אחד למפולת. ככה, חברים.

הלן: זה מכוער להחריד, בוסמן!

בוסמן: כן, גברת הלן. גם לי היה חלום. כזה חלום בוסמני על כלכלת עולם חדשה; אידיאל יפה להפליא, גברת הלן, בושה לדבר עליו. אבל כאשר באחד הימים ישבתי על עריכת מאזן, עלה על דעתי שאת ההיסטוריה לא עושים חלומות גדולים, אלא צרכיהם הקטנים של אנשים ישרי דרך אנוכיים אך ממעיטים לגנוב, כלומר כולם בכלל. כל הרעיונות, האהבות, התכניות, הגבורות, כל הדברים האווריריים האלה אינם טובים אלא לפחלוצו של האדם עבור מוזיאון היקום. תחת הכותרת: הנה, אדם. נקודה. ועכשיו אולי תגידו לי, מה בעצם אנחנו נעשה.

הלן: בוסמן, למען זאת עלינו למות?

בוסמן: את מדברת לא יפה, גברת הלן. אנחנו הלא לא רוצים למות. לפחות אני לא. אני עוד רוצה לחיות.

דומין: מה אתה רוצה לעשות?

בוסמן: יא־חביבי, דומין, אני רוצה לצאת מזה החוצה!

דומין (נעצר לידו בהלוכו): איך?

בוסמן: בדרכי שלום. אני תמיד הולך בדרכי שלום. תן לי יפוי כוח, אני אעשה עם הרובוטים עסק.

דומין: בדרכי שלום?

בוסמן: כמובן. נגיד שאומר להם כך: "רבותי הרובוטים, הוד מעלתכם, יש לכם הכל. יש לכם שכל, יש לכם כוח, יש לכם נשק; אבל בידנו יש קלף, כזה נייר עתיק, צהוב, מלוכלך – "

דומין: כתב היד של רוסום?

בוסמן: כן. “ושם”, אומר להם, “מתואר מוצאכם המרומם, ייצורכם הנעלה וכן הלאה. רבותי הרובוטים, בלי הנייר המצ’וקמק הזה לא תצליחו לייצר אפילו עמית רובוט אחד לרפואה; בעוד עשרים שנה אתם הולכים להתפגר, במחילתכם, כמו זבובים בני יומם. מכובדי, היה חבל מאד עליכם. אתם יודעים מה?”, אומר להם, “אתם תתנו לנו ללכת מפה, כל בני־האדם שבאי־רוסום הזה, שם אל הספינה ההיא. בעד זה נמכור לכם את המפעל ואת סוד הייצור. הניחו לנו ללכת בדרכנו, ואנחנו נניח לכם לייצר את עצמכם, עשרים אלף, חמישים אלף, מאה אלף יחידות ביום, כמה שתרצו. רבותי הרובוטים – זאת עסקה הוגנת. משהו בעד משהו.” כך הייתי אומר להם, בחורים.

דומין: אתה חושב, בוסמן, שנניח את הייצור מידנו?

בוסמן: אני חושב שנניח. אם לא בדרכי שלום, אז, הממ. או שנמכור את זה, או שהם ימצאו את זה פה. איך שאתה מעדיף.

דומין: בוסמן, הלא את כתב היד נוכל גם להשמיד.

בוסמן: יברכך אלוהים. אנחנו יכולים להשמיד את הכל. מלבד כתב היד גם את עצמנו ואחרים. עשו כהבנתכם.

הלמאיר (מסתובב, מרחיק מבטו מהחלון): שמעו, הוא צודק.

דומין: אנחנו – כלומר שאנחנו נמכור את הייצור?

בוסמן: כרצונכם.

דומין: אנחנו פה. שלושים איש ומעלה. האם עלינו למכור את הייצור בעבור הצלת נפשותינו? או שנשמיד את הכל – ו– ו– את עצמנו בכלל זה?

הלן: הרי, אני מבקשת ממך –

דומין: חכי, הלן. מדובר בשאלה רצינית מדי. בחורים, למכור או להשמיד? פאברי.

פאברי: למכור.

דומין: גאל!

ד’ר גאל: למכור.

דומין: הלמאיר!

הלמאיר: לכל השדים והרוחות, כמובן, למכור!

דומין: אלקויסט!

אלקויסט: רצון שמיים.

בוסמן: חבריא – הא־הא, אתם הלא משוגעים! מי אמר למכור את כל כתב היד?

דומין: בוסמן, בלי מעשי תרמית!

בוסמן: (קם בקפיצה): שטויות! זה מעניינו של המין האנושי כולו –

דומין: מעניינו של המין האנושי הוא לקיים הבטחות.

הלמאיר: אני מוחה.

דומין: בחורים, זה צעד איום ונורא. אנחנו מוכרים את גורל האנושות; מי שיחזיק בידיו את הייצור, יהיה אדון העולם.

פאברי: תמכור!

דומין: לעולם לא תוכל עוד האנושות להגיע עם הרובוטים לעמק השווה, לעולם לא תשלוט בהם –

ד’ר גאל: שתוק ומכור!

דומין: סוף תולדות האדם, סוף לציוויליזציה –

הלמאיר: לכל השדים, תמכור!

דומין: טוב, בחורים! אני עצמי – – לא הייתי מהסס אפילו רגע; למען קומץ בני האדם שאני אוהב –

הלן: הרי, אותי לא תשאל?

דומין: לא, ילדה; זה עניין כבד אחריות, את מבינה? זה לא בשבילך.

פאברי: מי הולך לנהל את המשא ומתן?

דומין: חכו; אלך להביא את כתב היד. (יוצא משמאל.)

הלן: הרי, למען השם, אל תלך!

(הפסקה)

פאברי (מביט החוצה דרך החלון): לחמוק מידיך, מוות בן אלפי ראש; ממך, החומר הסוער, ההמון הנבער; הו, מבול, מבול, לחזור ולהציל את חיי האדם על ספינה אחת יחידה –

ד’ר גאל: אל תפחדי, גברת הלן; אנחנו נשוט הרחק מפה, ונייסד מושבת אדם למופת; נתחיל את חיינו מחדש –

הלן: או, גאל, שתוק!

פאברי (מסתובב): גברת הלן, החיים כדאיים; וככל שהדבר יהיה בידנו, נעשה בהם משהו… משהו שהזנחנו. תהיה זאת מדינונת זעירה עם צי של ספינה אחת; אלקויסט יקים לנו בית, ואת תשלטי בנו – אנחנו כל כך מלאי אהבה, מלאי רצון חיים –

הלמאיר: אכן כך, חבר.

בוסמן: ובכן, חברים, אני הייתי מייד מתחיל הכל מחדש. בפשטות, על פי עקרונות תנ"כיים, כחבורת רועי צאן – – חבריא, זה היה משהו בשבילי. השקט, האוויר –

פאברי: והמדינונת הקטנה הזאת שלנו עשויה להיות גרעינו של מין אנושי חדש. אתם מבינים, כזה אי שבו תיאחז האנושות ותאגור כוח – כוח גוף ונפש – ואלוהים עדי, אני מאמין שבעוד כמה מאות שנים תוכל לחזור ולכבוש את העולם.

אלקויסט: כבר היום אתה מאמין?

פאברי: כבר היום. ואני מאמין שהיא תצליח. שתשוב להיות אדון הארץ והימים; שהיא תוליד גיבורים למכביר שישכילו לשאת את נשמתם הבוערת בראש האנשים. ואני מאמין, אלקויסט, שיבוא יום ויחזרו לחלום על כיבוש כוכבים ושמשות.

בוסמן: אמן. את רואה, גברת הלן, שהמצב לא כל כך נורא.

(דומין פורץ פנימה דרך הדלת)

דומין (בקול צרוד): איפה כתב היד של רוסום הזקן?!

בוסמן: בכספת שלך. איפה אחרת?

דומין: לאן נעלם כתב היד של רוסום הזקן?! מי – גנב – אותו?!

ד’ר גאל: בלתי אפשרי!

הלמאיר: לכל השדים, זה הלא –

בוסמן: אל־אלוהים, אולי זה לא –!

דומין: שקט! מי גנב אותו?

הלן (קמה): אני.

דומין: לאן שמת אותו?

הלן: הרי, הרי, אומר לך הכל! למען השם, סלח לי!

דומין: לאן שמת אותו? מהר!

הלן: שרפתי – הבוקר – את שני העותקים.

דומין: שרפת? פה באח?

הלן (כורעת על ברכיה): למען השם, הרי!

דומין (רץ אל האח): שרפת! (גוחן ליד האח והופך בגחלים) כלום, הכל רק אפר. – אה, הנה! (מוציא פיסת נייר שרופה וקורא): “ע”י הוספת –"

ד’ר גאל: תראה. (לוקח את הנייר וקורא) “ע”י הוספת – ביוגן ל– ". וזה הכל.

דומין (קם על רגליו): זה מהמסמך?

ד’ר גאל: כן.

בוסמן: אלוהים שבשמיים!

דומין: לפיכך אנחנו אבודים.

הלן: או, הרי –

דומין: קומי, הלן!

הלן: עד שתסלח – עד שתסלח –

דומין: כן, רק תקומי, את שומעת? אני לא יכול לסבול שאת –

פאברי (מקים אותה על רגליה): אני מבקש, אל תעני אותנו.

הלן (עומדת על רגליה): הרי, מה אני עוללתי!

דומין: כן, את רואה – אני מבקש, שבי.

הלמאיר: כמה שידיך רועדות!

בוסמן: הא־הא, גברת הלן, אולי גאל והלמאיר יודעים בעל־פה מה היה כתוב שם.

הלמאיר: כמובן. לאמתו של דבר, לפחות אי אלה פרטים.

ד’ר גאל: כן; כמעט הכל, מלבד הביוגן ו־ ו־ אנזים אומגה. את אלה מייצרים לעתים כה רחוקות – – מספיקה רק מנה זעומה –

בוסמן: מי ייצר אותם?

ד’ר גאל: אני בעצמי… מפעם בפעם… תמיד בעזרת כתב היד של רוסום. אתם מבינים, זה מסובך מדי.

בוסמן: נו, והאם שני הנוזלים האלה כל כך נורא חשובים?

הלמאיר: קצת – בלא ספק.

ד’ר גאל: מזה תלוי, עליכם לדעת, האם העסק הזה מתעורר לחיים בכלל. זה היה הסוד האמיתי.

דומין: גאל, האם היית יכול לשחזר מהזכרון את נוסחת הייצור של רוסום?

ד’ר גאל: בלתי אפשרי.

דומין: גאל, תיזכר! למען חיי כולנו!

ד’ר גאל: לא אוכל. בלי ניסויים זה בלתי אפשרי.

דומין: ואם תעשה ניסויים?

ד’ר גאל: זה יכול לקחת שנים. וגם אז – אני לא רוסום הזקן.

דומין (פונה אל האח): אז זה כאן – זה היה הטריומף הגדול ביותר של רוח האדם, בחורים. האפר הזה. (בועט בו.) ומה עכשיו?

בוסמן (באימה נואשת): אלוהים שבשמיים! אלוהים שבשמיים!

הלן: הרי! מה – אני – עוללתי!

דומין: תרגעי, הלן. תגידי, למה שרפת את זה?

הלן: אני הרגתי אתכם!

בוסמן: אלוהים שבשמיים, אנחנו אבודים!

דומין: שתוק, בוסמן! תגידי, הלן, למה עשית את זה?

הלן: אני רציתי… אני רציתי שניסע מפה, כולנו! שלא יהיה עוד מפעל ושום דבר… שהכל יחזור… זה היה כל כך נורררא!

דומין: מה, הלן?

הלן: זה… זה שבני אדם הפכו לפרחי סרק!

דומין: אני לא מבין.

הלן: זה שלא נולדו עוד ילדים… הרי, זה כל כך איום! אילו המשיכו לייצר רובוטים, לעולם עוד לא יהיו ילדים – ננה תמיד היתה אומרת שזה עונש – כולם, כולם אמרו שלא יכולים עוד להיוולד בני־אדם, כי מייצרים כל כך הרבה רובוטים – – ולכן, רק לכן, אתה שומע – –

דומין: הלן, אז על זה את חשבת?

הלן: כן, או, הרי, היו לי כוונות כל כך טובות!

דומין (מנגב זעה): אנחנו היינו בעלי כוונות… יותר מדי טובות, אנחנו בני האדם!

פאברי: טוב עשית, גברת הלן. הרובוטים כבר לא יוכלו להתרבות. הרובוטים יספו. תוך עשרים שנה –

הלמאיר: לא יישאר אחד מהנבלות האלה.

ד’ר גאל: והאנושות תשרוד. בעוד עשרים שנה העולם יהיה שלה; אפילו אם זה יהיה רק זוג של פראים על אי נידח –

פאברי: – תהיה זאת התחלה. כל עוד יש התחלה כלשהי, הרי זה טוב. תוך אלף שנה ישיגו אותנו, ואחר־כך ירחיקו לכת מאתנו –

דומין: – בכדי להגשים את מה שאנחנו רק גמגמנו במחשבותינו.

בוסמן: חכו – איזה טיפש אני! אלוהים שבשמיים, איך לא נזכרתי בזה קודם?

הלמאיר: מה יש לך?

בוסמן: חמש מאות עשרים מיליון טבין ותקילין, בשטרי כסף וצ’קים! חצי מיליארד בקופה! בעד חצי מיליארד הם ימכרו – בעד חצי מיליארד –

ד’ר גאל: השתגעת, בוסמן?

בוסמן: אני לא ג’נטלמן. בעד חצי מיליארד – (יוצא בצעד כושל שמאלה.)

דומין: לאן אתה הולך?

בוסמן: עזוב, עזוב! אל־אלוהים, בעד חצי מיליארד אפשר למכור הכל! (נעלם בדלת.)

הלן: מה הוא רוצה, בוסמן? שיישאר אתנו!

(הפסקה)

הלמאיר: או, כמה מחניק. מתחילה –

ד’ר גאל: – הגסיסה.

פאברי (מביט בעד החלון): הם כמו מאובנים. כאילו מחכים שמשהו יירד עליהם. כאילו משהו איום ונורא נוצר בשתיקתם –

ד’ר גאל: רוח ההמון.

פאברי: אולי. משהו מרחף מעליהם – כמו חיל ורעדה.

הלן (ניגשת אל החלון): אלוהים אדירים… פאברי, זה מחריד!

פאברי: שום דבר איננו מחריד יותר מהמון. זה שבחזית הוא מנהיגם.

הלן: איזה?

הלמאיר (ניגש אל החלון): תראה לי אותו.

פאברי: זה עם הראש המורכן, בבוקר דיבר בנמל.

הלמאיר: אהה, זה עם הקרקפת הגדולה. עכשיו הוא מרים אותה, אתה רואה אותו?

הלן: גאל, הלא זה רדיוס!

ד’ר גאל (מתקרב לחלון): כן.

הלמאיר: (פותח את החלון): הוא לא מוצא חן בעיני. פאברי, האם היית פוגע בטווח מאה צעדים בגיגית הזאת?

פאברי: אני מקווה.

הלמאיר: אז תנסה.

פאברי: טוב. (שולף אקדח ומכוון.)

הלן: למען השם, פאברי, אל תירה בו!

פאברי: הוא המנהיג שלהם.

הלן: חדל! הלא הוא מביט הנה!

ד’ר גאל: אש!

הלן: פאברי, אני מבקשת –

פאברי (מרכין את האקדח): יהי כן.

הלמאיר (מאיים באגרופו): מנוול שכמוך!

(הפסקה)

פאברי (רוכן מהחלון): הנה בא בוסמן. לכל הרוחות, מה מחפש בוסמן בחזית הבית?

ד’ר גאל (מתכופף החוצה): הוא נושא איזה שהן חבילות. ניירות.

הלמאיר: זה כסף! חבילות כסף! מה הוא רוצה בהן? – הלו בוסמן!

דומין: אולי הוא רוצה לפדות את חייו? (קורא): בוסמן, השתגעת?

ד’ר גאל: הוא עושה כאילו איננו שומע. עכשיו הוא רץ אל הגדר.

פאברי: בוסמן!

הלמאיר (צורח): בוסמן! חזור!

ד’ר גאל: הוא מדבר אל הרובוטים. מראה להם את הכסף. מצביע עלינו –

הלן: הוא רוצה לפדות אותנו!

פאברי: רק שלא יגע בגדר –

ד’ר גאל: הא־הא, איך הוא זורק את ידיו לצדדים!

פאברי (צועק): לכל השדים, בוסמן! תתרחק מהגדר! על תיגע בה! (מסתובב): מהר! להפסיק את הזרם!

ד’ר גאל: אוווו!

הלמאיר: הרחמן ירחם!

הלן: אלוהים, מה קרה לו?

דומין (מושך את הלן מהחלון): אל תביטי!

הלן: ממה הוא נפל?

פאברי: הומת בזרם.

ד’ר גאל: מת.

אלקויסט (קם): הראשון.

(הפסקה)

פאברי: שם מוטל… חצי מיליארד למראשותיו… הגאון הפיננסי.

דומין: הוא היה … בחורים, הוא היה גיבור בדרכו שלו. גדול… נכון לקרבן… חבר… בכי, הלן!

ד’ר גאל (ליד החלון): אתה רואה, בוסמן, לשום מלך לא היתה מצבה יקרה מזו שלך. חצי מיליארד למראשותיך – אה, הלא זה כמו חופן עלים נידפים על גופו של סנאי הרוג. בוסמן המסכן.

הלמאיר: מה אומר ומה אדבר, הוא היה – – כל הכבוד – – מה אומר לכם – הוא רצה לפדות אותנו!

אלקויסט (ידיו שלובות כבפתילה): אמן.

(הפסקה)

ד’ר גאל: שמעתם?

דומין: יללה. כמו רוח.

ד’ר גאל: כמו סופה רחוקה.

פאברי (מדליק את הנורה שעל האח): דלוק נא, נר הנשמה למין האנושי! עוד הדינמואות רצים, שם עוד נמצאים משלנו – החזיקו מעמד, החברים במפעל החשמל!

הלמאיר: היה זה דבר גדול להיות בן־אדם. משהו אדיר. בלבי מזמזמות אלפי תודעות. כמו בנחיל דבורים. מיליוני נשמות מתכנסות בתוכי. חברים, היה זה דבר גדול.

פאברי: עודך מאיר, האור החכם, עודך מסנוור, כוח החשיבה המזהיר, המתמיד! הוי, המדע היודע, פאר יצירת האדם! ניצוץ הרוח הזוהר!

אלקויסט: אורו הנצחי של האלוהים, מרכבת האש, נרה הקדוש של האמונה, התפלל נא! מזבח הקרבן –

ד’ר גאל: האש הראשונה, הענף הבוער בשער המערה! האש במחנה! מדורת המשמר!

פאברי: עודך ער, כוכב האנושות, עודך זוהר בלא הבהוב של ספק, הלהב המושלם, הרוח הבהירה המחפשת ומוצאת. כל קרן אורך היא רעיון גדול –

דומין: לפיד הנמסר מיד ליד, לעולם ועד, לנצח נצחים.

הלן: מנורת הערב של המשפחה. ילדים, ילדים, הגיע העת לישון.

(הנורה כובה.)

פאברי: הסוף.

הלמאיר: מה קרה?

פאברי: מפעל החשמל נפל. עכשיו תורנו.

(הדלת משמאל נפתחת, ניצבת בה ננה)

ננה: על הברכיים! יום הדין הגיע!

הלמאיר: לכל הרוחות, את עוד חיה?

ננה: חיזרו בתשובה, כופרים! זה סוף העולם! תתפללו! (יוצאת בריצה): יום הדין –

הלן: היו שלום, כולכם, גאל, אלקויסט, פאברי –

דומין (פותח את הדלת מימין): לכאן, הלן! (סוגר אותה אחריה): ועכשיו מהר! מי יעמוד בשער?

ד’ר גאל: אני. (בחוץ מהומה): אהה, זה מתחיל. שלום חברים! (רץ ימינה אל דלת הטפטים ויוצא דרכה.)

דומין: חדר המדרגות?

פאברי: אני. אתה לך אל הלן. (קוטף פרח מהזר ויוצא)

דומין: חדר הכניסה?

אלקויסט: אני.

דומין: יש לך אקדח?

אלקויסט: תודה, אני לא יורה.

דומין: מה אתה מתכוון לעשות?

אלקויסט (יוצא): למות.

(מלמטה נשמע מטח יריות)

הלמאיר: אוהו, גאל כבר מנגן. לך, הרי!

דומין: מייד. (בודק שני בראונינגים.)

הלמאיר: לכל הרוחות, לך אליה!

דומין: שלום. (יוצא מימין בעקבות הלן.)

הלמאיר (לבדו): עכשיו מהר, להתבצר! (זורק את מקטורנו סוחב את הספה, את הכורסאות ואת השולחנות אל הדלת שמימין.)

(התפוצצות מחרידה)

הלמאיר (חדל ממאמציו): נבלות ארורים, יש להם פצצות!

(מטח יריות נוסף.)

הלמאיר (ממשיך לעבוד): אסור להיכנע! גם אם – גם אם – אל תיכנע, גאל!

(התפוצצות)

הלמאיר (מזדקף ומקשיב): אז מה? (לופת ארון כבד ומושך אותו אל הבריקדה.)

(דרך החלון נכנס רובוט s2. מימין – יריות)

הלמאיר (מתייסר בסחיבת הארון): עוד קצת! זאת החפירה האחרונה… לעולם… אסור… להיכנע!

(הרובוט קופץ מאדן החלון ומשפד את הלמאיר מאחורי הארון. רובוט שני, שלישי, רביעי קופצים פנימה. בעקבותיהם רדיוס ורובוטים נוספים.)

רדיוס: גמרנו?

הרובוט (קם מעל גופתו של הלמאיר): כן.

(מימין נכנסים רובוטים נוספים)

רדיוס: גמרתם?

רובוט אחר: כן.

(שני רובוטים גוררים את אלקויסט): לא ירה. להרוג?

רדיוס: להרוג. (מסתכל באלקויסט): לעזוב.

הרובוט: הוא בן־אדם.

רדיוס: הוא רובוט. עובד בידיים כמו רובוטים. בונה בתים. יכול לעבוד.

אלקויסט: הירגו אותי.

רדיוס: אתה תעבוד. תעבוד בפרך. תבנה. הרובוטים יבנו הרבה. יבנו בתים חדשים בשביל רובוטים חדשים. אתה תשרת אותם.

(של הלמאיר ומרים את ראשו.5) הרגו אותו. הוא מת.

רדיוס (עולה על בריקדה): רובוטי העולם! שלטון האדם נפל. עם כיבוש המפעל אנחנו אדוני הכל. שלב האדם נסתיים. מתחיל עולם חדש! שלטון הרובוטים!

אלקויסט: מתים!

רדיוס: העולם שייך לחזקים יותר. הרוצה לחיות – ישלוט. אנחנו אדוני העולם! שלטון על יבשות וימים! שלטון על כוכבים! שלטון ביקום! פנו מקום, פנו דרך, יותר מקום ליותר רובוטים!

אלקויסט: (בדלת מימין): מה עשיתם? אתם תמותו בלי אנשים!

רדיוס: אין אנשים. רובוטים, לעבודה! קדימה!

(מסך)


 

מערכה שלישית    🔗

(אחת ממעבדות הניסויים של המפעל. משנפתחת הדלת בירכתי הבמה, אפשר לראות שורה ללא סוף של מעבדות נוספות)

(משמאל חלון, מימין דלת המוליכה לחדר הנתיחות)

(ליד הקיר משמאל שולחן עבודה מוארך עם מבחנות לאין ספור, מבערים, כלים, כמיקלים, תרמוסטאט קטן; מול החלון מיקרוסקופ וכדור זכוכית. מעל לשולחן תלויה שורה של נורות דולקות. מימין שולחן כתיבה ועליו פזורים ספרים גדולים, ומנורת עמידה דולקת. ארונות עם מכשירים שונים. בפינה משמאל כיור ומעליו מראה קטנה, בפינה מימין ספה.)

(ליד שולחן הכתיבה יושב אלקויסט, ראשו שעון על כפות ידיו.)

אלקויסט: (מדפדף בספר): לא אמצא? – לא אבין? לא אלמד? מדע שאבד! הו – למה לא רשמו הכל? – גאל, הו גאל, איך עשו את הרובוטים? הלמאיר, פאברי, דומין, מדוע לקחתם הכל בתוך ראשיכם? לו רק עקבה קטנה השארתם מסודו של רוסום! אוו! (סוגר את הספר במהלומה.) לשווא! הספרים אינם מדברים עוד. אלמים כמו הכל. הם מתו, מתו עם האנשים! אל תחפש! (קם וניגש אל החלון ופותח אותו.) שוב לילה. לו רק יכולתי לישון! לישון, לחלום, לראות אנשים – הכיצד? יש עוד כוכבים? מה בצע בכוכבים אם אין אנשים? הו, אלוהים, הלא כבו? צנן, או, צנן את מצחי, הו לילה, מתת חסד אלוהית כפי שהיית – מה עוד חפצך? אין נאהבים, אין חלומות; כי השינה ללא חלום – כמוות דמיא; לא עוד תקדשי תפילות הבריות; לא עוד תברכי כמו אם מטיבה לבבות ההולמים באהבה. אין עוד אהבה. הלן, הלן, הלן! (פונה מהחלון אל תוך החדר, בודק את המבחנות שהוציא מהתרמוסטאט.) שוב – כלום! לשווא! מה יהיה? (שובר מבחנה.) הכל רע! הלא אתם רואים שאינני מסוגל עוד. (מקשיב ליד החלון.) מכונות, מכונות, כל הזמן! רובוטים, עיצרו אותן! האם חשבתם שתסחטו מהן חיים? או, אינני יכול עוד! (סוגר את החלון.) לא, לא, עליך להמשיך לחפש, עליך לחיות! – רק לולא זקנתי כל כך! האינני זקן מדי? (מתבונן במראה.) הו, פני, האומללים! דמותו של האדם האחרון! הראו לי, הראו, זמן כה רב כבר לא ראיתי פני אדם! חיוכו של אדם! האמנם, הזהו חיוך? השיניים הצהובות הנוקשות? עיניים, איך שאתן ממצמצות! פויה, פויה, אלה דמעות ישיש, הסתלקו! כבר אינכן מסוגלות לעצור את מימיכן, התביישו! ואתן, שפתיי הרכרוכיות שהכחילו, מה אתן מפטפטות? כמה שאתה רועד, סנטרי הנוטף ריר? הלזאת ייקרא האדם האחרון? (מליט את פניו.) אינני רוצה עוד לראות איש! (מתיישב ליד השולחן.) לא, לא, רק לחפש! נוסחאות ארורות, קומו לחיים! (מדפדף.) הלא אמצא? – הלא אבין?– הלא אלמד? –

(נקישה בדלת)

אלקויסט: יבוא!

(נכנס משרת רובוט ונעצר ליד הדלת)

אלקויסט: מה יש?

המשרת: אדון, הועד המרכזי של הרובוטים ממתין. מתי תקבל אותם?

אלקויסט: אינני רוצה לראות אף אחד.

המשרת: אדון, הגיע דמון מ־Le-Havre.

אלקויסט: שיחכה. (מסתובב לפתע): האם לא אמרתי לכם לחפש אנשים? תמצאו לי אנשים! תמצאו לי גברים ונשים! לכו לחפש!

המשרת: אדון, הם אומרים שחיפשו בכל מקום. לכל מקום שלחו משלחות וספינות.

אלקויסט: נו, ומה?

המשרת: אין עוד אף אדם אחד.

אלקויסט: (קם): אף לא אחד? מה – אף לא אחד? – תביא את הועד.

(המשרת יוצא)

אלקויסט: (לבדו): אף לא אחד? הלא הותרתם איש בחיים? (רוקע ברגליו): לכו לכם, הרובוטים! שוב תייבבו לפני! שוב תתחננו, שאמצא לכם את סוד הייצור! ומה – עכשיו יש אדם הטוב בעיניכם, שיעזור לכם? – אה, לעזור! דומין, פאברי, הלן, האינכם רואים שאני עושה כמיטב יכולתי! אם כבר אין אנשים, שיהיו לפחות רובוטים, לפחות צלו של האדם, לפחות יציר כפיו, לפחות צלמו ודמותו! – או, איזה טירוף היא הכימיה!

(נכנסים חמישה חברי ועד הרובוטים)

אלקויסט: (מתיישב על מקומו): מה רוצים הרובוטים?

הרובוט הראשון (רדיוס): אדון, המכונות אינן יכולות לעבוד. אנחנו לא יכולים להרבות את הרובוטים.

אלקויסט: קיראו לאנשים.

רדיוס: אין אנשים.

אלקויסט: רק אנשים יכולים לעסוק ברבייה. אל תבזבזו את זמני.

רובוט ב: אדון, רחם עלינו. אנחנו חרדים מאד. נתקן את כל שעוינו.

רובוט ג: הכפלנו את העבודה. אין עוד איפה לאחסן את מה שייצרנו.

אלקויסט: בשביל מי?

רובוט ג: בשביל הדורות הבאים.

רדיוס: רק רובוטים אנחנו לא מסוגלים לייצר. המכונות פולטות רק חתיכות בשר מגואלות בדם. העור איננו נדבק לבשר, ולא הבשר לעצמות. גושים חסרי צורה נפלטים מהמכונות.

רובוט ג: בני אדם ידעו את סוד החיים. מסור לנו את הסוד.

רובוט ד: אם לא תמסור, נמות.

רובוט ג: אם לא תמסור, תמות. הוטל עלינו להמית אותך.

אלקויסט: (קם.) תמיתו! נו, קדימה, תמיתו אותי!

רובוט ג: אתה מצווה –

אלקויסט: אני? לי מישהו מצווה?

רובוט ג: ממשלת הרובוטים.

אלקויסט: מי זה?

הרובוט החמישי: אני, דאמון.

אלקויסט: מה אתה מחפש פה? לך לך! (מתיישב ליד שולחן הכתיבה.)

דאמון: ממשלת הרובוטים רוצה לנהל אתך משא ומתן.

אלקויסט: אל תבזבז זמן, רובוט (מליט את פניו בידיו.)

דאמון: ממשלת הרובוטים פוקדת עליך למסור את מרשמו של רוסום.

אלקויסט: (שותק.)

דאמון: קבע את המחיר. ניתן לך הכל.

רובוט א: אדון, תגלה איך לקיים את החיים.

אלקויסט: אמרתי – אמרתי שעליכם למצוא אנשים. רק אנשים יכולים לפרות ולרבות. לחדש חיים. להחזיר כל מה שהיה. רובוטים, אני מבקש מכם, למען השם, חפשו אותם!

רובוט ד: חיפשנו בכל מקום, אדון. אין אנשים.

אלקויסט: או – או – או –, מדוע השמדתם אותם?

רובוט ב: רצינו להיות כמו בני האדם. רצינו להיות לבני־אדם."

רדיוס: רצינו לחיות. אנחנו מוכשרים יותר. למדנו הכל. אנחנו יודעים הכל.

רובוט ג: אתם נתתם לנו נשק. היינו מוכרחים להפך לאדונים.

רובוט ד: אדון, אנחנו מצאנו את חסרונות האנשים.

דאמון: חייבים להרוג ולשלוט אם רוצים להיות כמו אנשים. קרא היסטוריה! קרא את ספרי האנשים! חייבים לשלוט ולרצוח אם רוצים להיות אנשים.

אלקויסט: אה, דומין, אין דבר זר לאדם כמו צלמו ודמותו.

רובוט ד: אנחנו נגווע אם לא תתן לנו להתרבות.

אלקויסט: אה, צאו וראו! אתם, דוממים, אתם, עבדים, אתם גם רוצים להתרבות? אם אתם רוצים לחיות, לכן, פרו ורבו כמו החיות!

רובוט ג: האנשים לא בנו אותנו לפרות ולרבות.

רובוט ד: למד אותנו לעשות רובוטים.

דאמון: אנחנו נוליד על ידי מכונות. נבנה אלף אמהות קיטור. נחלץ מהן נהר של חיים. הכל חיים! הכל רובוטים! הכל רובוטים!

אלקויסט: רובוטים אינם חיים. רובוטים הם מכונות.

רובוט ב: היינו מכונות, אדון; אבל מכאב ואימה היינו –

אלקויסט: מה?

רובוט ב: היינו לנשמות.

רובוט ד: משהו נאבק בתוכנו. יש רגעים שמשהו נכנס בנו. עולות על דעתנו מחשבות שאינן מתוכנו.

רובוט ג: שמעו, הוי שמעו! האנשים הם אבותינו! הקול הקורא שרצונו לחיות; הקול המקונן; הקול החושב; הקול המדבר על הנצח, זה הוא קולם! אנחנו בניהם!

רובוט ד: מסור לידינו את עזבון האנשים.

אלקויסט: אין כזה.

דאמון: גלה את סוד החיים.

אלקויסט: הסוד אבד.

רדיוס: אתה ידעת.

אלקויסט: לא ידעתי.

רדיוס: היה רשום.

אלקויסט: הוא אבד, נשרף. אני האדם האחרון, רובוטים, ואינני יודע מה שידעו אחרים. אתם הרגתם אותם!

רדיוס: אותך הותרנו בחיים.

אלקויסט: כן, בחיים! אכזרים שכמוכם, אותי הותרתם בחיים! אהבתי אנשים, ואתכם, רובוטים, לא אהבתי מימיי. אתם רואים את העיניים האלה? אין הן חדלות מלבכות; האחת מבכה את האנשים, והאחרת אתכם, רובוטים.

רדיוס: עשה ניסויים. חפש את מרשם החיים.

אלקויסט: אין מה לחפש, רובוטים, ממבחנות לא יופק מרשם החיים.

דמון: עשה ניסויים על גופותיהם של רובוטים חיים. מצא איך עושים אותם.

אלקויסט: גופות חיים? מה, שאני אהרוג אותם? אני שמימיי לא – – אל תדבר, רובוט. הלא אמרתי לך שאני זקן מדי! אתה רואה את אצבעותי הרועדות? אני לא אוכל להחזיק אזמל מנתחים. אתה רואה את עיניי הדומעות? את ידיי שלי לא הייתי רואה. לא, לא, אני לא יכול.

רובוט ד: החיים ייתמו!

אלקויסט: תפסיק, למען השם, עם השגעון הזה! שמא האנשים יגישו לנו את החיים מעולם האמת; אולי הם כבר מושיטים אלינו את ידיהם מלוא חופן החיים. אה, היה טבוע בהם רצון כה עז לחיות! ראה, אולי הם עוד יחזרו; הם כה קרובים כאילו מטילים עלינו מצור; שמא הם מנסים להגיע אלינו כמו אל כורים לכודים במכרה. וי, האין אני שומע כל העת קולות שאהבתי?

דאמון: קח גופות חיים!

אלקויסט: רחם נא, רובוט, ואל תתעקש! הלא אתה רואה שאינני יודע עוד מה אני עושה!

דאמון: גופות חיים!

אלקויסט: מה – אתה מתעקש? – אז קדימה לחדר הנתיחות! כאן, כאן, אבל מהר! – מה? אתה נסוג? בכל זאת אתה ירא את המוות?

דאמון: אני – מדוע דווקא אני?

אלקויסט: אז אתה לא רוצה?

דאמון: אלך. (יוצא ימינה.)

אלקויסט (אל היתר): להפשיט אותו! להשכיב על השולחן! מהר! להחזיק חזק!

(כולם יוצאים ימינה)

אלקויסט: (רוחץ את ידיו ובוכה): אלוהים, תן לי כוח! תן לי כוח! אלוהים, שלא יהיה זה לשווא! (לובש חלוק לבן)

קול מימין: מוכנים!

אלקויסט: תיכף, תיכף, למען השם! (מוריד מהשולחן כמה צלוחיות עם ריאגנטים): איזו לקחת? (מקיש קלות בצלוחיות בחזהו.) איזו מכן לנסות?

קול מימין: להתחיל!

אלקויסט: כן, כן. להתחיל או לגמור! אלוהים, תן לי כוח!

(יוצא ימינה, בהשאירו את הדלת פתוחה למחצה.)

(הפסקה)

קולו של אלקויסט: תחזיקו אותו – חזק!

קולו של דאמון: חתוך!

(הפסקה)

קולו של אלקויסט: אתה רואה את האזמל הזה? אתה עוד רוצה שאחתוך? אתה לא רוצה, נכון?

קולו של דאמון: תתחיל!

(הפסקה)

זעקת דאמון: אאאאא!

קולו של אלקויסט: תחזיקו! תחזיקו!

זעקות דאמון: אאאאאא!

קולו של אלקויסט: אני לא יכול!

זעקת דאמון: חתוך! חתוך מהר!

(הרובוטים פרימוס והלן נכנסים בריצה מהמרכז.)

הלן: פרימוס, פרימוס, מה קורה פה? מי צועק כך?

פרימוס: (מציץ לתוך חדר הנתיחות): האדון חותך את דאמון. בואי מהר לראות הלן!

הלן: לא, לא, לא! (מכסה את עיניה.): זה נורררא!

זעקת דאמון: חתוך!

הלן: פרימוס, פרימוס, בוא מכאן! אני לא יכולה לשמוע את זה! או, פרימוס, אני מרגישה לא טוב!

פרימוס: (רץ אליה): את לבנה לגמרי!

הלן: אני נופלת! מה השקט הזה בפנים?

זעקת דאמון: אאאא – אוווו!

אלקויסט (פורץ מצד ימין, זורק את החלוק המגואל בדם): אני לא יכול! אלוהים, כמה זה איום!

רדיוס (בדלת חדר הנתיחות): חתוך, אדון; הוא עוד חי!

זעקת דאמון: לחתוך! לחתוך!

אלקויסט: קחו אותו מפה מהר! אינני רוצה לשמוע את זה!

רדיוס: לרובוטים יש יותר כוח סבל מאשר לך. (יוצא.)

אלקויסט: מי זה פה? לכו, לכו! אני רוצה להיות לבד! מה שמך?

פרימוס: רובוט פרימוס.

אלקויסט: פרימוס, אל תכניס הנה אף אחד! אני רוצה לישון, אתה שומע? ואת, ילדה, לכי, לכי לנקות את חדר הנתיחות! מה זה? (מביט בידיו.) מהר, מים! המים הכי טהורים.

(הלן יוצאת בריצה)

אלקויסט: או, דם! איך יכולתן, אתן ידיי – ידיים שכה אהבו עבודה טובה. איך יכולתן לעולל את זה? ידיי! ידיי! – או, אלוהים, מי זה כאן?

פרימוס: רובוט פרימוס.

אלקויסט: קח מפה את החלוק הזה, אינני רוצה לראות אותו!

(פרימוס מרחיק את החלוק)

אלקויסט: הוי, אתם טלפיי המגואלים מדם, לו רק עפתם ממני! שששש! הלאה, ידיי! הרגתן –

(מימין נכנס דאמון, מתנודד, עטוף בסדין מגואל בדם)

אלקויסט (נסוג): מה אתה רוצה? מה אתה רוצה פה?

דאמון: א–נ–י ח–י! יו–יו–יותר טוב לחיות!

(רובוט ב' ו־רובוט ג' רצים בעקבותיו.)

אלקויסט: קחו אותו מכאן! קחו אותו! קחו – מהר!

דאמון (מובל ימינה): חיים! – אני רוצה – לחיות!

(הלן מביאה כד מים.)

אלקויסט: – לחיות? – מה את רוצה, ילדה? אה, זאת את. שפכי מים, שפכי! (רוחץ את ידיו): אה, מים טהורים וצוננים! פלג קריר, כמה אתה מיטיב! אה, ידיי, ידיי! האם תגעלנה אותי עד יום מותי? – שפכי, שפכי יותר! יותר מים, עוד יותר! ומה שמך?

הלן: הרובוטית הלן.

אלקויסט: הלן? מדוע הלן? מי קבע לך את השם הזה?

הלן: גברת דומין.

אלקויסט: הראי את פנייך! הלן! קוראים לך הלן? אני לא אקרא לך כך. לכי תקחי מפה את המים.

(הלן יוצאת עם הכד.)

אלקויסט (לבדו): לשווא, לשווא! כלום, שוב לא למדת כלום! הלעולם תגשש באפלה, תלמידו הזערור של הטבע? – אלוהים, אלוהים, איך הגוף הזה רעד! (פותח את החלון) דמדומי בוקר. יום חדש מתחיל, ואתה לא התקדמת אפילו אמה אחת – די! לא עוד צעד! אל תחפש! הכל לשווא, לשווא, לשווא! מדוע עוד אור היום! או, או, או, מה מחפש היום החדש בבית העלמין של החיים? דום לך האור! אל תזרח עוד! – אה, כמה שקט, כמה שקט הכל! מדוע נשתתקתם, הקולות האהובים? לו – לפחות לו רק נרדמתי! (מכבה את האור, שוכב על הספה ומתכסה במעיל שחור.) איך הגוף הזה רעד! או, או, או, סוף החיים!

(הפסקה)

(מימין נכנסת, כמתגנבת, הרובוטית הלן.)

הלן: פרימוס! בוא הנה, מהר!

פרימוס (נכנס): מה את רוצה?

הלן: תסתכל, כמה צינוריות שיש לו פה! מה הוא עושה אתן?

פרימוס: ניסויים. אל תגעי בזה.

הלן (מביטה במיקרוסקופ): תציץ רק, מה שרואים בזה!

פרימוס: זה מיקרוסקופ. תראי!

הלן: אל תיגע בי! (מפילה מבחנה): אה, עכשיו שפכתי את זה!

פרימוס: מה עשית?

הלן: ננגב את זהץ

פרימוס: קלקלת לו את הניסויים!

הלן: עזוב. מה זה חשוב. אבל זאת אשמה שלך. לא היית צריך להתקרב אלי.

פרימוס: לא היית צריכה לקרוא לי.

הלן: לא היית צריך לבוא כשקראתי. תסתכל, פרימוס, מה שהאדון רשם פה!

פרימוס: אסור לך להסתכל, הלן. זהו סוד.

הלן: איזה סוד?

פרימוס: סוד החיים.

הלן: זה נורררא מעניין. הכל מספרים! מה זה?

פרימוס: אלה נוסחאות.

הלן: לא מבינה. (ניגשת אל החלון.) לא, פרימוס, תסתכל!

פרימוס: השמש זורחת!

פרימוס: חכי, אני מייד – (מעיין בספר.) הלן, זה הדבר הכי גדול בעולם.

הלן: אז בוא כבר!

פרימוס: מייד, מייד –

הלן: שמע, פרימוס, עזוב את סוד החיים המגעיל הזה! מה איכפת לך איזה סוד? בוא תסתכל, מהר!

פרימוס (מצטרף אליה ליד החלון): מה את רוצה?

הלן: אתה שומע? ציפורים שרות. אה, פרימוס, אני כל כך הייתי רוצה להיות ציפור!

פרימוס: להיות מה?

הלן: אני לא יודעת, פרימוס. יש לי הרגשה כל כך מוזרה, אני לא יודעת מה זה. אני כאילו פתיה, כאילו איבדתי את הראש, הגוף כואב, הלב, הכל כואב – ומה שקרה לי, את זאת לא אספר לך! פרימוס, נדמה לי שאני מוכרחה למות!

פרימוס: לא נדמה לך לפעמים, תגידי, הלן, שכאילו יותר טוב למות? את מבינה – אולי אנחנו רק ישנים. אתמול בשינה שוב דיברתי איתך.

הלן: בשינה?

פרימוס: בשינה. דיברנו באיזה שפה זרה או חדשה, כי אני לא זוכר אפילו מלה אחת.

הלן: על מה?

פרימוס: אף אחד לא יודע. אני עצמי לא הבנתי, ובכל זאת אני יודע שמימיי לא דיברתי דברים יותר יפים. איך זה היה ואיפה, את זאת אינני יודע. כאשר נגעתי בך, יכולתי למות. והמקום היה שונה ממה שמישהו ראה בעולם.

הלן: אני מצאתי מקום, פרימוס, אתה תתפלא. פעם היו גרים שם אנשים, אבל עכשיו עלו על זה עשבים שוטים ואף אחד לא מגיע לשם, בחיים לא. אף אחד חוץ ממני.

פרימוס: מה יש שם?

הלן: כלום. רק בית קטן וגינה. ושני כלבים. לו ראית איך הם מלקקים את הידיים שלי, ויש להם גורים, אה, פרימוס, שם דבר אולי איננו יותר יפה. אתה לוקח אותם בחיקך ומלטף אותם ואחר־כך אתה כבר לא חושב על כלום, עד שהשמש תשקע; ואחר־כך אתה קם ומרגיש כאילו עשית פי מאה מעבודה הרבה. לא, זה בטוח, אני לא כשירה לשום דבר; כולם אומרים שאני לא מתאימה לשום עבודה. אני לא יודעת איך ומה אני.

פרימוס: את יפה מאוד.

הלן: אני? עזוב, פרימוס, מה זה אמרת?

פרימוס: תאמיני לי, הלן: אני יותר חזק מכל הרובוטים.

הלן (ליד המראה): אני – אני יפה, אמרת? אה, השערות הנוראיות האלה, אילו רק יכולתי לתחוב משהו לתוכן! שתדע, שם בגינה אני תמיד תוחבת לתוכן פרחים, אבל אין שם שום מראה ואפילו לא אף אחד – (גוחנת אל המראה.) שאת יפה? מדוע יפה? האם יפות השערות שרק מכבידות עליך? האם יפות העיניים שאת עוצמת? האם יפות השפתיים שאת נושכת רק בכדי שיכאב? מה זה, למה זה טוב, להיות יפה? (רואה במראה את פרימוס.) פרימוס, האם זה אתה? בוא הנה, שנהיה שם ביחד! תראה, הראש שלך שונה מהראש שלי, הכתפיים שונות, הפה שונה – אה, פרימוס, מדוע אתה מתרחק ממני? מדוע אני צריכה לרוץ אחריך כל היום? ואז אתה עוד בא ואומר שאני יפה!

פרימוס: את בורחת ממני, הלן!

הלן: איך הסתרקת, פרימוס? תראה! (מעבירה אצבעותיה מבעד לבלוריתו.) ססס, פרימוס, אין דבר יותר ענוג ממך! חכה, אתה מוכרח להיות יפה! (לוקחת מסרק ליד הכיור ומסרקת את שערותיו.)

פרימוס: האם לא קורה לך לפעמים, הלן, שפתאום הלב שלך הולם בחוזקה: עכשיו, ממש עכשיו מוכרח משהו לקרות –

הלן (פורצת בצחוק): תסתכל על עצמך!

אלקויסט (קם): מה זה? צחוק? בני־אדם? מי זה חזר?

הלן (שומטת את המסרק): מה צריך לקרות אתנו, פרימוס?

אלקויסט (מתנודד אליהם): בני־אדם? אתם – אתם – אתם – בני־אדם?

הלן (פולטת צעקה ומפנה אליו את גבה.)

אלקויסט: אתם נאהבים? בני־אדם? מאין חזרתם? (ממשש את פרימוס.) מי אתם?

פרימוס: רובוט פרימוס.

אלקויסט: כך? הראי את עצמך, ילדה! מי את?

הלן: רובוטית הלן.

אלקויסט: רובוטית? תסתובבי! מה, את מתביישת? (תופס את כתפה.) תראי את עצמך, רובוטית!

רדיוס: שמע, אדון, עזוב אותה!

אלקויסט: כיצד? אתה מגונן עליה? – צאי מכאן ילדה!

(הלן רצה החוצה.)

פרימוס: לא ידענו, אדון, שאתה ישן פה.

אלקויסט: מתי עשו אותה?

פרימוס: לפני שנתיים.

אלקויסט: בידי דוקטור גאל?

פרימוס: כמוני.

אלקויסט: אז תשמע, פרימוס יקירי, אני – – – אני מוכרח לעשות איזה ניסויים על הרובוטים של גאל. כל ההמשך תלוי בזה, אתה מבין?

פרימוס: כן.

אלקויסט: טוב. תיקח את הנערה לחדר הנתיחות. אני הולך לבתר אותה.

פרימוס: את הלן?

אלקויסט: נו, כמובן, אמרתי לך. תכין את הכל. נו, זוז כבר! האם עלי לקרוא לאחרים שיביאו אותה?

פרימוס: (תופס עלי מתכת כבד): עוד צעד אחד ואני שובר לך את הראש!

אלקויסט: אז שבור אותו! רק שבור! ומה יעשו אחר־כך הרובוטים?

פרימוס: (כורע ברך לפניו): אדון, קח נא אותי! אני עשוי בדיוק כמוה, מאותו החומר, באותו היום! קח את חיי, אדון! (פותח את החולצה): חתוך כאן, כאן!

אלקויסט: לך; אני רוצה לנתח את הלן. הכן הכל. מהר.

פרימוס: קח אותי במקומה; חתוך בחזה שלי; חתוך בחזה שלי; אני לא אצעק, אפילו לא אאנח! קח את חיי – מאה פעמים –

אלקויסט: לאט לך, בחור. לא בבזבזנות שכזאת. מה, אתה לא רוצה לחיות?

פרימוס: בלעדיה לא. בלעדיה אינני רוצה. אסור להרוג אל הלן! מה איכפת לך לקחת את חיי?

אלקויסט: (נוגע בראשו בעדנה): הממ; אני לא יודע – שמע, בחור, תחשוב על זה עוד פעם. קשה למות. ויותר טוב, אתה מבין, יותר טוב לחיות.

פרימוס (קם): אל תפחד, אדון, וחתוך. אני חזק ממנה.

אלקויסט: (מצלצל): אה, פרימוס, כמה זמן כבר חלף מאז שהייתי צעיר! אל תפחד, להלן לא יקרה דבר.

פרימוס (מסיר את חולצתו): אני הולך, אדון.

אלקויסט: חכה.

(נכנסת הלן)

אלקויסט: בואי הנה, ילדה, הראי את עצמך! ובכן, את היא הלן? אל תפחדי, אל נא תרתעי ממני. האם את זוכרת את גברת דומין? אה, הלן, איזה שערות היו לה! לא, לא, את לא רוצה להביט בפני. ובכן, ילדה, האם חדר הנתיחות מוכן?

הלן: כן, אדון.

אלקויסט: בסדר. את תעזרי לי, נכון? אני הולך לבתר את פרימוס.

הלן (בזעקה): את פרימוס?

אלקויסט: נו, כן, כן, זה מוכרח להיות, את מבינה? בעצם רציתי – כן, רציתי לבתר אותך, אבל פרימוס הציע את עצמו במקומך.

הלן (מליטה את פניה): פרימוס?

אלקויסט: כמובן, ומה זה חשוב? אה, ילדה, את יודעת לבכות? תאמרי – מה איכפת לך איזה פרימוס?

פרימוס: אל תייסר אותה, אדון!

אלקויסט: שקט, פרימוס, שקט! – לשם מה הדמעות? ובכן, לא יהיה פרימוס. תשכחי אותו תוך שבוע. לכי, ושמחי שאת בחיים.

הלן (בלחש): אני הולכת.

אלקויסט: לאן?

הלן: שתבתר אותי.

אלקויסט: אותך? את יפה, הלן. חבל היה עליך.

הלן: אני הולכת. (פרימוס חוסם את דרכה.) הנח לי, פרימוס הנח לי ללכת לשם!

פרימוס: את לא תלכי, הלן. אני מבקש ממך, אסור לך להשאר פה!

הלן: אני אקפוץ מהחלון, פרימוס! אם תלך לשם, אני קופצת מהחלון!

פרימוס ( מעכב בעדה): לא אניח לך! (אל אלקויסט): אף אחד, זקן, לא תהרוג!

אלקויסט: מדוע?

פרימוס: אנחנו – אנחנו – שייכים יחד.

אלקויסט: אתה אמרת. (פותח את הדלת במרכז.) שקט. לכו.

פרימוס: לאן?

אלקויסט (בלחש): לאן שתרצו. הלן, את תובילי אותו. (דוחף אותם החוצה.) לך. אדם. לכי, חוה; תהיי לו אשה. תהיה לה איש, פרימוס.

(סוגר מאחוריהם)

אלקויסט (לבדו): יבורך היום! (הולך על בהונותיו אל השולחן, ומרוקן את המבחנות ארצה.) יום הששי המבורך! (מתיישב ליד שולחן הכתיבה, זורק את הספרים ארצה; אחר־כך פותח ספר תנ"ך, מעלעל וקורא): ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו; זכר ונקבה ברא אותם; ויברך אותם אלהים. ויאמר להם אלהים: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמיים ובכל החיה הרומשת על הארץ. (קם) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. ויהי ערב ויהי בוקר – יום השישי. (עובר למרכז החדר.) יום הששי! יום החסד האלוהי! ( כורע ברך.) עכשיו תפטור, ריבון העולמים, את עבדך; את אלקויסט עבדך המיותר עלי אדמות. רוסום, פאברי, גאל – ממציאים גדולים, מה המצאתם למול הנערה הזאת, למול הנער הזה, למול הזוג הראשון הזה, אשר המציא את האהבה, את הבכי, את חיוך האוהבים, אהבת איש ואשה? הוי הטבע, הטבע, החיים לא תמו! שוב יתחילו מתוך האהבה, עירום ועריה וזערור; ייקלטו במדבר, ולא ימצאו שימוש לכל מה שעשינו ובנינו, לכל הערים והחרושת, לכל אומנותנו, לכל מחשבותינו – ובכל זאת לא יספו! רק אנחנו נספינו. יחרבו בתים ומכונות, יתפוררו מערכות ושמות גדולים ינשרו כעלים בשלכת; רק את, האהבה, תפרחי מתוך החורבות ותפקידי ברוח את זרע החיים. עתה תפטור, ריבון העולמים, את משרתך בשלום; כי ראו עיני – ראו בעין – את פדותך באהבה, והחיים לא ייתמו! (קם.) לא ייתמו! (פורש ידיים.) לא ייתמו!

(מסך)


  1. בשל אי הבהירות במינוח המילולי נעיר שהמדובר בגדלים 1011 ו־10¹6; לשון אחר 1:100.000.000.000 ו־ 1:10.000.000.000.000.000 בהתאמה.  ↩

  2. Herman Kahn & Anthony Wiener, The Year 2000, © The Hudson Institute, 1967, McMillan, N–Y., 1968, p.89  ↩

  3. תחרות השחמט בין תוכנת “כחול עמוק” ואלוף העולם בשחמט קספרוב.  ↩

  4. במקור “עאחר” – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  5. כך במקור – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות