רקע
בנימין גלאי
מעשה בשתי מצות

(נכתב ב 1956)


הנפשות

הורדוס

הלל: יועצו

פיליפוס: שר החצר

מרתא: אשה ענייה

העני

נכרי ראשון

נכרי שני

תמונה א': אולם הכתר בארמון המלך הורדוס.

תמונה ב': בקתתה של מרתא.

תמונה ג': אולם הכתר.

תמונה ד': בקתתה של מרתא, ערב פסח, מקץ שנה.

תמונה ה': בקתתה של מרתא, מוצאי שבועות.


 

א    🔗

לִפְנֵי יָמִים רַבִּים, כִּפְלֵי־כִּפְלַיִם

כִּשְׁנוֹת חַיֵּינוּ הַחוֹלְפוֹת בִּיעָף,

מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלַיִם

אָדָם חוֹלֶה, קְצָרוּח וּקְצָרָף.


רֹאשׁ מוֹכִיחָיו הָיָה הִלֵּל, אִישׁ־נֹעַם.

פִילִיפּוּס – רֹאשׁ חוֹנְפָיו ויוֹעֲצָיו.

יַחְדָּו הִשְׁכִּימוּ לְפִתְחוֹ, לִשְׁמֹעַ

מַה דְּבַר־גְּזֵרָה גָּזַר וּמַה יְּצַו.


הִנֵּה אוּלָם הַכֶּתֶר. אַךְ מִנַּיִן

עוֹלֶה רֵיחַ רָקָב רוֹעֵד? הִלֵּל

עֲטוּף שְׁתִיקָה. פִילִיפּוּס מֵעִיף עַיִן

בְּכָל חַלּוֹן מִצְרִי, כְּמִתְפַּלֵּל…


הלל: הסו, המלך ישן! הורדוס הגדול, מלך יהודה, מנמנם על יצועיו! (כממתיק סוד) שנתו רעה עליו… שומע קולות… מיני קולות הוא שומע… על משכבו לא יתנו לו מנוח! ויודעים אתם היכן הוא ישן? בבוסתן, מתחת לאילני־פרי! ועל מה הוא ישן? על מצע כרים וכסתות. והללו על מה פרושים? על גבי שטיח! והשטיח למה קשור? לארבעה ענפי תאנה! ולמטה ממנו – בריכת־שיש, שמלאוה כסף חי! כיוון שבאה רוח היא מכה בו גלים… גל מניע גל וכולם מניעים את יצועו… לכאן ולכאן, לכאן ולכאן… עד שנופלת עליו תרדמה… ובימים אלה נטרפת עליו שנתו אף בבוסתן! לבו מר עליו… ישן – ולא שנת ישרים! הסו, שלא ישפוך עליכם חמתו!

הורדוס: (נכנס) הלל!

הלל: כן, מלכי!

הורדוס: מיהו שהעירני עתה?

הלל: אף לא אחד מאתנו, מלכי!

הורדוס: קולות שמעתי צועקים אלי בתוך שנתי!

הלל: קולות, מלכי?

הורדוס: קול מריים, שהוצאתי להורג… קול בני־בכורי, אריסטובלוס… פיליפוס!

פיליפוס: (מחזיר פניו מן החלון, בארשת־חלחלה) הריני כאן, הריני כאן!

הורדוס: קולות אני שומע!

פיליפוס: חלום רע חלמת, מלכי הטוב! אל יעלה ואל יבוא! אתה חולה…

הורדוס: לא חולה, כי צמא! פיליפוס!

פיליפוס: עפר ואפר, מלכי! עפר ואפר וטיט־חוצות תחת רגליך!

הורדוס: היונים היכן הן?

פיליפוס: הנה־הנן… הנה־הנן… כהרף־עין!

הורדוס: אם לא תגענה מייד – אצווה לכרות את ראשך מעליך ולהוקיעו על כלונס, כזית על הוּצוֹ! (יוצא)

פיליפוס: אוי לי, אבדתי! (חוזר ומשקיף מן החלון) פוט־פוט־פוט־פוט… (מחזיר פניו) שמא ראיתם כאן עשר יונים פורחות מעל ראשיכם? שמא חמש? שמא… שלוש? אף לא אחת? כי אז הגיעה שעתי! ראשי – על כלונס! (החוצה) חושנה, חושנה,יונותי! חושנה, תמותי שלי! (צופה בדאגה)

הלל: המלך הורדוס – חבה יתרה נודעת ממנו לשזיפים. אלא שפירות ירושלים פירות־הרים! מה עשה? צווה כי יטעו לו בוסתן בדמשק! יום־יום יוצאים שם אריסיו אל חלקתם, קוטפים לו שזיפים, נותנים בפיהן של עשר יונים ושולחים אותן לכאן… הרי שהוא טועם שזיפים זי"ן ימים לפני שאר כל יקירי־ירושלים!

פילופוס: (בצהלת שמחה) משק כנף! קול מעוף אני שומע! (פושט ידו החוצה, מכניס יונה) זריזה שבכולן! (מחליקה על נוצותיה) פוט־פוט־פוט־פוט… פעוטה ככל אשר הנך – את חיי הצלת!

הורדוס: (חוזר) ובכן?

פיליפוס: הגיעה, מלכי, למועד!

הורדוס: שזיף ראשון היכן הוא?

פיליפוס: כאן, מלכי, בקצה מקורה… גדול כדלעת וטעים כאגס!

הורדוס: מניין לך? מצצת?

פיליפוס: חס ושלום, מלכי! כך… אר… ניכר בו…

הורדוס: תננו לי! (טועם) הא! משיב נפש! (מכרסם לו להנאתו) יונה פותה! לשנה הבאה אל תתמהמהי לי כל־כך בדרך, שאם לא כן הריני מצווה להלקותך בנצרים לחים! (פיליפוס מכניס אותה לתוך מין קופסא חלולה) ואותך, חדל־אישים, אף כי שר־חצר אתה לי, כביכול, הריני תולה על שער יריחו, רגליך למעלה! (פולט את החרצן לתוך אגרופו ומוסרו לפיליפוס).

פיליפוס: (מחווה קידה. מזדרז ונגש לחלון) שנייה, מלכי! (פושט ידו ומכניס יונה שנייה). “פלומת־שקד” קוראים לה… (מוציא את השזיף השני מתוך מקורה) שני, מלכי! כן ירבו! (מוסרו למלך).

הורדוס: רואה אני שסדוק?

פיליפוס: סדוק, מלכי?

הורדוס: את זה אטעם! אך עוד אחד, סדוק… קשרוך פעם בשערך לזנב־סוס? הנה, יראוך סוף־סוף את מרצפות חוצותיה־של־קיסרייה… (אוטם אזניו) קולות! קולות אני שומע!

הלל: פסח ממשמש ובא, אדוני המלך, ויקירי ירושלים שמחים!

הורדוס: לאידי הם שמחים! שמחים שאני חולה! כי רוח רעה מבעתת אותי בשנתי!

פיליפוס: עוד שתים, מלכי הרם! אחת שחורה, אחת צחורה! (מכניסן פנימה, מוציא שני שזיפים מתוך מקורן ומוסרם למלך).

הורדוס: (מוצצם בהנאה) כולם, כולם שוטמים אותי! על שום מה? לא הקימותי קרקסאות בירושלים? לא בניתי תיאטראות? לא ערכתי תחרויות־פרשים?

הלל: על כך הם בוכים, מלכי!

פיליפוס: עוד אחד!

הורדוס: (טועם) שונאים אותי, משום שאבא אנטיפטר אדומי היה! הרי שאינני אלא יהודי־למחצה, כביכול!

הלל: לא על שאדומי אתה, מלך רם, אלא משום…

הורדוס: משום שהוצאתי את מריים להורג? ואת אריסטובלוס בננו – לא הוצאתי? אך היא הרי סם־תרעלה ביקשה למסוך לי בתוך כוסי!

הלל: דיבה, מלכי!

פיליפוס: מיהו.. מיהו… שטפל עליה… מיהו…

הורדוס: הס, פן אכה!

פיליפוס: עוד אחד, מלכי!

הורדוס: (טועם) שלומית, אחותי, סחה לי! אך מריים… לעולם לא אשכח איך פסעה לגרדום… גאה ואצילית… בת־חשמונאים לאמתה…

פיליפוס: (על זוג יונים שנכנס) צמד־חמד! זו “ציצת־גלים” וזו “ציצית־שלג”!

הורדוס: ובננו אריסטובולוס? אל תאמר לי עליו, שלא חתר נגדי!

הלל: לא, מלכי!

פיליפוס: יש אומרים שלא… יש אומרים שכן…

הורדוס: דום, קרקפת־לפת! אריסטובלוס היפה, הצעיר, ברוך־האלוהים, בחיר ירושלים! אותי שטמו – ואותו אהבו! יודע אני, יודע: אמו בת־מכבים היתה ואלו אני אביו! – אדומי בלבד! יהודי־למחצה, לא כן? הנה אורם לדעת עבד אדומי מהו!

פיליפוס: “גפי אטלס” מגעת!

הורדוס: (טועם) אריסטובלוס! זוכר אתה איך נפטרתי מענשו? משתה ערכתי לו, בתוך יער־תמרים שיש לי ביריחו… מיני משחקים שחקנו… יצאו להם כמה מן הקרואים, אנשי שלי, ונטלוהו עמם…

פיליפוס: כך היה, חי נפשי!

הורדוס: משתעשעים, מתעמלים… לסוף עורכים תחרות־משחה, במצוותי! כיוון שמגיעים לעיצומה־של־בריכה מושכים אותו למטה בשערו…

פיליפוס: מייד אוחזין בציצת ראשו ומוציאין ברמינן… חי־חי!

הורדוס: אני צמא!

פיליפוס: המתן נא, הנה… היא באה!

הורדוס: כולם, כולם מתים, תודה לאל! מריים, אריסטובלוס, ארבעים ואחד תלמידי־פרושים שהעזו… לנתץ את נשר זהבה של רומי בהיכל… (חוזר ונוטל שזיף) מי נותר לי? חנפים, מלחכי־פנכא, מלשינים… אלא שהללו אינם שמחים, לפחות על מחלותי הנסתרות… קולות אני שומע!

הלל: שמחת החג, מלכי! ירושלמיים מזמנים עצמם לקדם פני יוצאי עיירות…

הורדוס: אמור להם… אמור להם שלא יתכבדו בקלוני!

פיליפוס: צא נא… צא ואמור להם!

הורדוס: אמור להם שלא יוסיפו לכנותני עבד אדומי!

פיליפוס: או, דרך משל, יהודי־למחצה!

הורדוס: הס, שוטה! (מאזין) מה לו שם צורח, בככר?

הלל: אינו צורח, מלכי! פושט יד…

הורדוס: פושטי־יד יש בירושלים?

הלל: יש מלכי! מתרבים והולכים!

הורדוס: תפח נא רוחם! מה, כסבור אתה, יאמר עלי קיסר רומי?

הלל: גזרות שגזרת, מלכי… ארנונות שהטלת…

הורדוס: דרושות לי לאמפיתיאטרון שבירושלים ולזירות סוסי בקיסרין!

הלל: לא כל העם יכולים לעמוד בהן. רבים נדלדלו. רבים נתרוששו…

הורדוס: ואני, הנה, אוסר עליהם לפשוט יד! (לפיליפוס) עוד אחד!

פיליפוס: א… א… אין עוד, מלכי…

הורדוס: אין? והרי אמרתי, אף צוויתי: עשר יונים – עשרה שזיפים?

פיליפוס: עשרה הם שהיו, מלכי הטוב…

הורדוס: תשעה!

פיליפוס: עשרה…

הורדוס: לא, כי תשעה!

פיליפוס: חי ראשי: עשרה… הנה בידי (מונה את כל חרצניו) אחד, שנים, שלושה, חמישה, שבעה, תשעה… (בפנים זורחות) עשרה!

הורדוס: רמאים! נרגנים! “אודירנט דום מטואנט!” אמר קיקרו. “ישטמו נא, בלבד שייראו!” צא והכרז כי אסרתי לפשוט יד!

פיליפוס: כרצונך אדוני המלך!

הורדוס: כל שימצא מחזר על הפתחים – כולאים אותו במצודת הרודיון. כל שיתן פת לעני משחיתין לו אחת מעיניו!

פיליפוס: מצודת הרודיון?

הורדוס: הוא שאמרתי!

פיליפוס: עין – כנגד פת, מלכי?

הורדוס: כך אמרתי!

פיליפוס: כרצונך! כרצונך וכמצוותך, מלכי!


 

ב    🔗

יָצָא פִילִיפּוּס וְרוּחוֹ צוֹהֶלֶת,

הִלֵּל כָּבַשׁ אֶת צַעַר לְבָבוֹ.

וְאִלּו הוֹרְדּוֹס… הָס! וִילוֹן, זִיז־דֶּלֶת…

קוֹל בְּכִי נִשָּׂא מִחֶדֶר מִשְׁכָּבוֹ.


אַךְ שָׁם בְּקַצְוֵי־עִיר, לְאוֹר נֵר־חֵלֶב,

נֵר־שִׁמּוּרִים, נֵר־עֹנִי, נֵר־חֲצוֹת,

לְרִטּוּנֵי חָתוּל וְנִבְחַת כֶּלֶב,

אוֹפָה לָהּ אַלְמָנָה אַחַת מַצּוֹת.


חַדֵּד נָא אָזְנְךָ יָפֶה: קוֹל מַרְתָּא.

סִפּוּר עָצוּב תִּשְׁמַע, אַנְחוֹת אִשָּׁה…

(אִי, מֵיתָרַי, לְאַט!) הִנֵּה הזְֻהַרְתָּ,

עַכְשָׁו הַקְשֵׁב! הַרְחֵק… קוֹל נְקִישָׁה…


מרתא: אוי לי על פתחי! בעל־הבית, מן־הסתם! מניין אקח לו ח"י זוזים, דמי מעון? יכנס, ירים עלי קולו, יטרדני מביתי בחוזק־יד… אך לא! מעולם לא נשתהה כל־כך מעבר לסף… משמע שהטוחן… קמח הקיף לי אתמול, כדי מחציתו של כד וכבר עומד עלי ודוחק בי! רע ומר לה לאשה ענייה בעולמה! רע לה בימות־חול, מר לה בימי־חג! (הדלת נפתחת. בצעקת חלחלה) בשם אלוהים! אל נא… (עני מרוד ניצב בפתח).

העני: אל תתחלחלי כל־כך, אשה טובה…

מרתא: כלך לך, כלך!

העני: כהרף־עין, עקרת־בית יפה! שמא יש לך תחת ידך פת כלשהי?

מרתא: הס… הס נא, הס! (סוגרת בעדו) אזנים לכותל!

העני: (בקול לחשים) שמא יש לך פת כלשהי בסלך? שלושה ימים לא בא אל פי כזית…

מרתא: ולמה… למה־זה סרת אלי? לא שמעת? כל הנותן במקומותינו פת לעני נוטלים ממנו מאור אחת מעיניו! צא נא, סבא, צא! לך נא לשלום…

העני: שמא פת חרבה? פת קיבר אחת? רואה אני שיש לך… לא, איני רואה, שהרי אין לי אלא עין אחת… אך חטמי אומר לי…

מרתא: מצות אני אופה, במעט קמח שמצאתי!

העני: הא, אלי! ריחן כך! צא ולמד טעמן מהו!

מרתא: מה אעשה לך, ישישי? מה אעשה, מסכן שלי? גזרה היא ואין להשיב… צו מלכות!

העני: אוי לי, אני יודע! מופלאים דרכי־אלוה, אשה טובה! בשכבר הימים הייתי אף אני עשיר בירושלים. לא סעדתי אלא על שולחנות־זהב ולא נתתי לתוך פי אלא דברים שהניחום לפני בכלי־כסף… יונים ויין, דבר יום ביומו! למ“ד ו”ו שמשים עמדו עלי לשרתני… מחציתם נושאים טסים ונכנסים ומחציתם נוטלים שיורי־סעודה ויוצאים… הללו בחלוקים צחים כשלג והללו בחלוקי תכלת, שעינם כעין הרקיע. ומימי לא נתתי פרוטה לעני, כמצוות מלכנו הורדוס! עד שפעם אחת…

מרתא: אל תבכה, ישיש שלי, אל תבכה…

העני: בקולי בלבד, לא בעיני… שאין לי אלא עין אחת… הנה זוכר לו אדם, בימי עניו ומרודיו, כל מחמדיו מימי־קדם! פעם אחת שמעתי קול עני בפתח וצוויתי לשלחו מעלי ריקם. נתן בי עין־תוכחה וקללני קללה נמרצת… לימים הסיבותי לי באחוזת־מרעי. חלף על פני אחד משמשי ודחקני במרפקי… מיד נפלה טפת־דבש לתוך עיני ונסתמאתי! הנה כי כן… הנה, כי כן… קיימתי מצוותו של מלך בשר ודם – ונמצאתי מפר מצוות מלכנו שבשמיים! ולא באתי על ענשי? כפלי כפליים! את העני שילחתי ואילו את עיני – לא הצלתי! חלפה שנה ויצאתי נעור מכל נכסי… הריני מחזר עתה כך על הפתחים… סובב, סובב הולך לי, בחוצות ירושלים… אוי לי אם אפשוט־יד ואוי לי אם לא אפשוט! אפשוט – יתפשוני ויכלאוני בהרודיון. לא אפשוט הריני צונח תחתי ומפיח רוחי למרומים…

מרתא: חי נפשי, אינני… איני יכולה לראותך בצערך!

העני: כיוון שחלפתי על פתחך גמרתי אומר: אכנס – ולא אמות! שמא… שמא יש לך…

מרתא: מתיראת אני! מצוות מלכנו הורדוס היא שקשה עלי…

העני: ואינך חסה על עני?

מרתא: חסה אני, חסה…

העני: לא מוטב לך למרות פי מלך רשע, מלחטוא למלך מלכי המלכים?

מרתא: אך מה אעשה? מה אעשה… חי ראשי, רוצה הייתי…

העני: ואני דימיתי בליבי – אשה טובה היא!

מרתא: אומר לך דבר: צא וחזור לאחר חשכה!

העני: הווה אומר: לאחר זמן? יהי כך… לו יהי נא כך… אלך לי ותפח רוחי!

מרתא: לא, המתן… גדול מוראו של מלך… אך מורא־שמים גדול ממנו… הנה, הא לך!

העני: מצה? מצה שלמה?

מרתא: יהי רצון שתנעם לך! ועתה – עקור רגליך… לא, עמוד נא! הרי לך עוד אחת… זו לפיך וזו לכיסך…

העני: חן־חן, אשה טובה, אשה יפה… אני… מי יתן ויכולתי…

מרתא: חיש־חיש…שלום, שלום לך, שלום! (דוחקתו ומוציאתו החוצה) צודד עצמך לאורך הכתלים, שלא ימצאוך על פתחי… (לנפשה) סוף־סוף! ואני סבורה הייתי – ישאר כאן כל ימיו! מעט מלשינים יש לנו במקומותינו? מעט אוכלי־קורצה? (חוזרת ומונה מצותיה) חת, שתים, שלוש, ארבע, חמש… מי שם! הנה חזר… (טפיחות אגרוף בדלת) אגרופים? הרי שהטוחן… ( הדלת נפרצת לרווחה. שר־החצר.)

פיליפוס: הא… אהה! (מרחרח בחטמו) בביצים את מגלגלת אותן, משמע? המתיני נא לי עד שאמנן… חת, שתים, שלוש,ארבע, חמש… וימי החג כמה הם? שבעה, כמדומים אנו? הרי ששתים חסרות!

מרתא: חסרות? ואני סבורה הייתי…

פיליפוס: סבורה היית, סבורה! וצוו של המלך? לא שמעת?

מרתא: רבים צווי מלכות במקומותינו…

פיליפוס: “רבים צווי מלכות במקומותינו”… מיתממת לה! והרי לא סחתי לך, לפי־שעה, אלא דברים למחצה… מקצת שמקצת! ואילו את עיקרם שכחתי! הנה, אפשפש לי בזכרוני, פשפש היטב… עיקרם מהו? מהו־מהו־מהו? אהה! כמין נצנוץ־של־זכרון מתנצנץ לי במוחי! על סף ביתך מצאו, משמע, עני?

מרתא: עני, אישי הרם?

פיליפוס: אהה־אהה־אהה!

מרתא: לא ראיתי… לא נתתי…

פיליפוס: לא ראיתי! לא נתתי! לא שמעתי! הרי שקנה במשיכה? להוציאו, משמע, להורג?

מרתא: חס ושלום! אך שמא… שמא שלו הן?

פיליפוס: (נגש לשולחן וממשמש את מצותיה) חמות כגלוסקאות! אף שלו חמות היו! שמא כולן שלו? הרי שנתן לך? המתיני לי, המתיני! כי אז לא נשלחנו להרודיון – ולך לא נשחית עין! הפוכו של דבר: אותך נשלח להרודיון. ואלו את עינו שלו נשחית… דין אמת?

מרתא: לא, לא… חוס ורחם! חוס נא, שלא יכולתי… לא יכולתי לראותו בצערו…

פיליפוס: בצערו לא יכלה לראות! לבי נשבר בי… פוף!

מרתא: רחם נא! רחם על אשה ענייה!

פיליפוס: הנה החלה… קומי, קומי! לא אני מוציא כאן צווים לעם! המלך הוא שגוזר ואני מקיים. טלי סודרך ולכי אחרי!

מרתא: לאן, אישי הרם?

פיליפוס: המתיני ותראי, כל זמן שתוכלי לראות!

מרתא: אין אתם… גוזלים ממני, חלילה… מאור אחת מעיני?

פיליפוס: אחת מעיניך? ל־לא… כמה מצות נתת לו לאותו עני?

מרתא: שתיים…

פיליפוס: שתי פתין – שתי עינים!


 

ג    🔗

סִפּוּר עָצוּב. מִפִּי עָנִי שָׁמַעְתִּי.

צַדֶּקֶת. מֶה עָלְתָה לָהּ, בְּסוֹפָהּ?

הָא, אֶצְבַּע־אֱלֹוהִים מֵעָל, הַאַתְּ הִיא?

אַתְּ הַטּוֹרֶפֶת – מַרְתָּא הַטְּרוּפָה?


נוֹפְלִים מֵי הַיַרְדֵּן לְיָם הַמֶּלַח.

לְאָן נוֹפֵל כָּל יוֹם שֶׁבַּחַיִּים?

דַּף־אַחַר־דַּף נושֵׁר בְּבֵית הַמֶּלֶךְ

אַחֲרוֹן פְּרָקָיו שֶׁל סֵפֶר הַנְּכָאִים.


הלל: הסו, מלכנו הורדוס ישן – ושנתו נרגזת. נם לו כאן – אך חלומות הוא רואה, כביכול, באספמייה! רופאים יוצאים, רופאים נכנסים – ומחלתו לעולם עומדת. מוטל לו על משכבו וצופה לתוך נפשו. שוּלחן־מלכים, עמוס כל טוב – ואיננו טועם אלא אגוז אחד ליום. שרים ונוגנים מנעימים לו זמר – ורוחו רעה עליו… זיו־איקונין של מריים הוא שמייסרנו… הסו, שלא ימלא חימה!

הורדוס: (נכנס) הלל!

הלל: כן, מלכי!

הורדוס: חלום חלמתי… הריני מוטל כאן באולם, בתוך ארון עטוף שחורים, כולי בתכריכין… וקול המייה דקה עולה מעבר משם, כקול המיית־יונים… לא המייה, כי מלמול… לא מלמול, כי מין לחש… לא לחש, כי ריטון… לא ריטון, כי קול־צעקה, קול־שמחה, קול תרועות־הידד…

הלל: חלום רע חלמת, מלכי! אל יעלה ואל יבוא!

הורדוס: מצפים לי שאמות! מתפללים עלי כי תפח רוחי, שלא אראה אור־יום… הנה אקום, הנה אורם כיצד מלגלגין לו למלך ירושלים! הנה אשחרם מוסר! שר החצר!

פיליפוס: הריני כאן, הריני כאן!

הורדוס: יין שגזרתי עליו – מוזגים בפונדקים?

פיליפוס: לא, מלכי! אסרנו!

הורדוס: אף בביתם אל ישמחו בו… צו לעקור את הגפנים! כל הגפנים, בכל כרמי מלכותי! אין כרמים – אין יין… אין יין – אין שמחה!

פיליפוס: כדבריך, מלכי ושליטי!

הורדוס: קולות אני שומע! מתגלגלים ובאים אלי, מפונדקים רחוקים… הרי ששמחים, על אף הכל?

פיליפוס: מ…משחקים, מלכי!

הורדוס: הא, כיצד? והרי צוויתי!

הלל: משחק שקט שקורין “אשקוקי!”

הורדוס: אם שקט ואם לאו – הריהו משחק־של־שמחה! שמחה, לא כן?

פיליפוס: של… של…

הורדוס: צו לאסור! אין כדורים – אין אשקוקי. אין אשקוקי – אין שמחה! אף לא שמחה לאיד!

הלל: כדורים מלכי? ל־לא… לוחות פשוטים, שמציבין עליהם מיני דמויות: צריחים, פרשים, רצים…

הורדוס: לוחות?

הלל: דפין־של־שיש…

הורדוס: צו לגנזם!

הלל: אך מלכי… דיים בכלים בלבד…

הורדוס: יאספום נא ויגנזום!

הלל: ישחקו על־פי־זכרון…

הורדוס: צו לאסור!

הלל: איך, מלכי? יש שמהרהרים שעה שלמה ואין פולטין אלא חצי־הגה ממסע למסע!

הורדוס: יהרהרו נא הרהורי־עצבת!

הלל: אך מניין לנו… מיהו שיוכל לאמר…

הורדוס: אין לך קל מזה! יהרהרו בקול רם ונדע! שליחים העמד לי בכל ככר: שנים שנזדמנו יחדיו ונראים כשקועים בדממה – סימן שמהרהרים במשחק!

פיליפוס: יפה דרשת, מלכי! קלוס!

הורדוס: צא והכרז, שוטה! (להלל) מה לך עומד דומם?

הלל: חוכך אני בדעתי…

הורדוס: שמחה היא לך, ששמחים לאידי? שמחים, כביכול, ביין… שמחים במשחק… ולעיצומו־של־דבר שמחים על מחלותי! מה לך חוור כל־כך?

הלל: אדוני המלך! עבד אחד יש לך בחצרך, שנכלא על לא עוון…

הורדוס: על לא עוון? תמהני!

הלל: שכנו שדר עמו במחיצתו הוציא עליו לעז ולא הודה אלא לפני יומים.

הורדוס: לעז טפל עליו? תמהני!

הלל: כיוון שיצא צדקו לאור ירדתי אליו לתאו ובקשתי ליטול קולר מצוארו…

הורדוס: קולר בקשת ליטול מצוארו? תמהני!

הלל: עד שאני תר שם אחריו מעבר לסורגים, אני שומע קול־בכי עולה אלי מלמטה. “קול נעים זה”, אני שואל את הסובבים אותי, “של מי הוא”?

הורדוס: של מי, איפוא?

הלל: של אשה אחת, מלכי, ששר־חצרך צווה לשחת את עיניה!

הורדוס: אני הוא שצוויתי! מצות נתנה לו לעני!

הלל: נכנסתי אצלה ומצאתיה ממררת בבכי.

הורדוס: כך נאה לה!

הלל: יפה כחמה שבשמים…

הורדוס: עינים אין לה – ויפה?

הלל: מלאך ממלכי מרום! יפה ממנה לא ראיתי מימי!

הורדוס: הרף נא, הרף! דייך!

הלל: הנח לי מלכי… הניחני לישא אותה לאשה!

הורדוס: ראו נא! ראו נא, גם ראו! לא אמרת: סומית?

הלל: אף על פי כן!

הורדוס: כרצונך, הריני משיא לך שתים פקחות! בנות עשירים שמכניסות לך גנות ופרדסין, כלים נאים ובתים נאים!

הלל: זו שעיניה נקורות, מלכי!

הורדוס: הרי, שוטה! פרסיות אתן לך, שיופיין יופי שלם!

הלל: אותה שעיניה נקורות!

הורדוס: אוף, סכל! לזרא! כלך לך! טלנה עמך לביתה! כלך, אמרתי, חיש־קל! (הלל מרכין ראשו ויוצא). פיליפוס! צא אחריו והנח לו לקחתה עמו לביתה.

פיליפוס: ביתו, מלכי?

הורדוס: ביתה, אמרתי! ביתה שלה… כיוון שחשק בה כל־כך, ידור עמה במחיצתה! רכושו, מטלטליו, מקרקעיו – לבית־טמיונו של מלך!


 

ד    🔗

אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם, אֵיךְ שָׁמַרְתָּ

עַל חֲסִידֶיךָ? נֵר שַׁלְוָה יָהֵל!

הִלֵּל מֵסֵב לַסֵּדֶר בְּבֵית מַרְתָּא –

וּמַרְתָּא מְסֻבָּה בְּבֵית הִלֵּל!


הלל: (מדושן עונג) הא… סעודת־מלכים!

מרתא: צר לי שלא הקיפו לי בחנות אלא פולים.

הלל: פולים נתת לי? בשר נתת לי! אדום, צלוי יפה על גחלים! יין נתת לי מזוג בגביעי־זהב!

מרתא: קשים דברי־לצון, רחימאי! קשים לי כגידים…

הלל: לא כך אמר שלמה: “טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו”? אי־לך, מרתא מרתתי! מה חג אנו חוגגים היום?

מרתא: פסח!

הלל: פסח־בתוך־פסח! חג־בתוך־חג! שנה היא שמלאה לנו בבית זה!

מרתא: שנה תמימה? והרי…

הלל: שנה שכולה שמחה! דומה עלינו כיום אחד!

מרתא: שנה זו שלנו – כולה שמחה היתה?

הלל: כולה כולה שמחה! ששים המה מלכות ושמונים פילגשים ועלמות אין מספר… אחת היא יונתי, תמתי, אחת היא לאישה…

מרתא: עודני יפה בעיניך, ככל אשר אמרת לי כי הייתי?

הלל: יפה משהיית! הנך יפה, עיניך יונים…

מרתא: הא, לא! לא, לא…

הלל: עיניך יונים, יונים, יונים! כולך יפה, רעייתי, ומום אין בך!

מרתא: בשם אלוהים! בשם… בשם אלוהים, אישי…

הלל: אין בך, אין בך! מי יתנני עשיר כאשתקד! זמרגדין הייתי קושר לצואריך. שטיחי־מדי הייתי פורש לך לרגליך… בכלי־פלוסין היית יוצאת. בסנדלי־כסף רקומים…

מרתא: געגועים אתה חש בלבך על ארמונך, אישי הטוב?

הלל: הא, לא! אני, הרי, למענך… לי ניחא עמך בכל מקום! כאן הריני – הורדוס! ואילו הורדוס במסיבו – אף לנפשו איננו אדון!

מרתא: אדון הוא למדי לגרשך מארמונך, ליטול את נכסיך…

הלל: סופם שהם חוזרים אלי, כשם שאני עומד כאן לפניך! גם ביתי גם רכושי! סבור הוא שעולמו קיים לעד ואלו עולמי שלי נתמוטט עלי… מלך שוטה! סבור הוא שדי לו לגזור עלינו כי לא נשפוך מרי־שיחנו בפרהסייה כדי שלא יגיע למרומים! והרי עוף השמים מוליך את הקול! אח, מרתא! ריח צפורן עולה באפי…

מרתא: בשמים שהנחתי על גחלים! המתן לי עד שאגרפם!

הלל: בשמים של יום־טוב! עכשיו, שאכלנו ושבענו והותרנו – הוציאים נא ונברך עליהם! שכך מקובלים אנו מבית־אבא: מברכים על עצי־בשמים לאחר סעודה… (מרתא מניחה את המוגמר על השולחן) ברוך אתה ה' אלוהינו, מלך העולם…

מרתא: מי שם?

הלל: מדפקים!

מרתא: אל תפתח! אל נא… אל תפתח…

הלל: לא שמעת? מתדפקים!

מרתא: לבי אומר לי…

הלל: הא, מרתא, מרתא! תנוח דעתך… (קם ופותח)

פיליפוס: הא, אהה! (מרחרח בחטמו) מוף־מוף־מוף… הרי שכאן אתם מסתתרים!

הלל: מסתתרים? לא ביתנו הוא?

פיליפוס: היה ואיננו עוד! אחרי!

מרתא: אל־אלוהים! לאן?

פיליפוס: במצוות מלכנו הורדוס: הוא להרודיון…את לרכב על גמל… חי־חי…


 

ה    🔗

חָלְפו שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת. אֵין אוֹר. בַּפֶּתַח –

אֲסִיר מַלְכוּת, רֹאשׁוֹ בֵּין כַּפּוֹתָיו.

לְפֶתַע – הֵד… לִבּוֹ נִתָּר. לְפֶתַע –

כְּמִין בְּשׂוֹרָה נִשֵּׂאת… כְּמִין מִכְתָּב…


הלל: מרתא!

מרתא: אתה… הלל?

הלל: אני, בתי, אני! (חש אליה. נופלים איש על צוארי אַחותו) היכן… היכן היית?

מרתא: הלכתי והלכתי… נדדתי… נדדתי…

נכרי ראשון: מצאנוה מוטלת כאבן שאין לה הופכין, במקום שממה!

מרתא: חומה קפחה עלי, קרח כרסמני… אלמלא הם, שחשו לעזרתי…

הלל: שבו נא, אנשים טובים, שבו! ביתנו־ביתכם! שבעה שבועות חלפו מיום… מרתא שלי, מרתא! הטילוך, משמע, למקום שממה?

מרתא: כפתוני בידי וברגלי וטלטלוני על גמל עד שגענו למדבר… כיוון שהגענו הטילוני ארצה והניחוני למות בצמא…

הלל: הורדוס, ימח שמו!

מרתא: ואתה… אתה?

הלל: כלאוני עם הכלואים בהרודיון!

נכרי שני: על שום מה כלאוך?

הלל: כיוון שחש כי שעתו ממשמשת ובאה צווה לאסור את יקירי ירושלים ולהטילם לבור־כלא.

נכרי שני: על שום מה?

הלל: כדי שימיתום, כצאת נשמתו! ימיתום – ולא תשרה שמחה על בתי ישראל! נס נעשה לנו שלא הוציא יומו… כל טבילותיו שטבל בימי קלהורי לא עמדו לו לאותו רשע! ראו שומרינו כך ונכנס מורא ללבבם. הוציאונו לחפשי וחזרתי לביתנו הישן. שרוי אני כאן, כבתוך אפר, ובוכה…

נכרי ראשון: גדול הוא האלוהים! האלוהים גדול הוא!

מרתא: במה… במה נודה לכם, אנשים טובים?

נכרי שני: או, אל נא! נזדמנו למקום־מעשה וראינוך מוטלת בלא רוח־חיים… מהו קול התרועה העולה משם?

הלל: יושבי עיירות מעלין ביכורים להיכל!

נכרי ראשון: כמדומים אנו – קול געייה אנו שומעים?

הלל: שור מהלך לפניהם! קרניו מצופות זהב. עטרה של זית לראשו והחליל מכה לפניו… עכשיו הם מגיעים לירושלים…

נכרי ראשון: כולם מעלים ביכורים?

הלל: עשירים בקלתות של כסף וזהב ועניים בסלי־נצרים של ערבה קלופה… שמחים שמעלין ביכורים ושמחים על מות הורדוס… מרתא בתי, גרפת את הגחלים?

מרתא: לא

הלל: תימה! ריח צפורן עולה באפי!

מרתא: חי נפשי… מוגמר שנתתי על גחלים, ערב פסח, עם חשכה!

נכרי ראשון: מוגמר?

מרתא: קטורת בשמים, שאנו היהודים מברכים עליה לאחר סעודה! מוגמר קורין לה… אך אלי שבשמים! בשמים שריחם הולך שבעה שבועות?

הלל: תימה, תימה… מיום שהוציאני מהרודיון איני זז מכאן. ולא חשתי עד עתה בריח צפורן־של־מוגמרות… ריח צפורן, וכמין לווית ריח מצות…

מרתא: אמנם כן, ריח מצות!

נכרי שני: גדול הוא האלוהים! האלוהים גדול הוא!

הלל: כביכול פותחים לנו עתה משמים במקום שעמדנו בו בשעת ברכה… ( האורחים קמים, עומדים לצאת) לא, אל נא… אל נא, אורחינו אתם!

מרתא: חוששים אנו שלא הודינו לכם כל צרכינו! (להלל) מי יתן ויכולתי לראותם במו עיני! ודאי פנים יפות להם!

הלל: דומים איש לאחיו בקומתם ובדמות־קלסתרם! אחים אתם?

נכרי ראשון: באנו לעולם בשעה אחת!

מרתא: לואי ויכולתי לחזות בנועם פניהם!

נכרי שני: רצונך, אשה טובה, כי אעמוד לפני האלוהים בתפילה וישיב לך מאור אחת מעיניך?

מרתא: איך אתה יכול, אלמוני טוב? (הזר פורש לצדדין ונושא כפיו בתפילה) אל אלוהים! אני… רואה! אני רואה! הנה בזו… הלל! הלל, הלל!

נכרי ראשון: רצונך כי אתפלל על עינך השניה? (פורש לצדדין ומתפלל).

מרתא: שתיהן! חי נפשי – אני רואה! רואה! רואה!

נכרי שני: גדול הוא האלוהים, אשה טובה! האלוהים גדול הוא! (עומדים לצאת).

מרתא: לא, עמדו! עמדו נא עמדו! מי אתם, אנשי פלא? מי אתם, אלמונים? מי… מי אתם?

נכרי ראשון: (מחזיר פניו בבת־צחוק ) אנחנו – שתי המצות שנתת לו כאן לאותו עני!

ריח הבשמים מתפשט והולך, מציף את כל החדר, אופף את זוג־הנאהבים.

הלל: (מברך) ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, בורא עצי־בשמים!


נָפַל רֵיחַ בְּשָׂמִים בִּירוּשָׁלַיִם,

פָּשַׁט בְּחוּצוֹתֶיהָ… כָּךְ הָיָה!

כָּךְ סָח לִי הֶעָנִי… נָשָׂא רַגְלַיִם

וְנֶעְלַם… חַד גַּדְיָא; חַד גַּדְיָא!

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות