לרעיתי היקרה ז"ל

 

רשימת הקיצורים של הספרים העברים ורשימת ראשי התיבות    🔗

אב' = משנה אבות

אדר"נ = אבות דרבנו נתן

אה"ע = שלחן ערוך, אבן העזר

או"ח = שלחן ערוך, אורח חיים

אומ"ד = אוצר המדרשים, אייזנשטיין

אומ"ס = אוצר מסעות, אייזנשטיין

איכ"ר = מדרש איכה רבה

ביהמ"ד = בית המדרש, קובץ מדרשים

במ"ר = מדרש במדבר רבה

ב"ר = מדרש בראשית רבה

דא"ז = מסכת דרך־ארץ זוטא

דב"ר = מדרש דברים רבה

ד"ה = דבר המתחיל

ה' = הלכות

התוה"ח = התורה והחיים, גידעמאן

וא' = ואילך

ויטרי = מחזור ויטרי

ויק"ר = מדרש ויקרא רבה

טו"ז = טורי זהב, פירוש

יו"ד = שלחן ערוך, יורה דעה

לונץ = קובצי “ירושלים” של לונץ

מ' = משנה

מ"ב = מעשה־בוך

מו"נ = מורה נבוכים

סה"ח = ספר סדר החכמים וקורות הימים

ס"ח = ספר חסידים

פי' = פירוש

פסי"ר = פסיקתא רבתי

קה"ר = מדרש קוהלת רבה

רשומ' = רשומות, מאסף בעריכת דרויאנוב

שה"ג = ספר שם הגדולים

שה"ק = שלשלת הקבלה

שהש"ר = מדרש שיר השירים רבה

שו"ט = מדרש שוחר טוב

שמו"ר = מדרש שמות רבה

ש"ע = שלחן ערוך

ת' = תוספתא

תה"ג = תשובות הגאונים

תוס' = תוספות

 

הקדמה    🔗

בהיכל המדע נמצאים שני מדורות מיוחדים והם: “הפילוסופיה של דברי ימי העולם”, המתבוננת במאורעות ההיסטוריים, כדי למצוא בהם את החוקיות, ו“הפולקלור”, אשר כוונתו לעמוד על אופים ואמונותיהם, רוחם ותכונותיהם של העמים. על הפילוסופיה של דברי ימי העולם אמרו שהיא צמחה וגדלה רק במאה התשע עשרה, אולם נטיעת המדע הזה נתקיימה למעשה על ידי נביאי ישראל, שהקיפו בחזונם את ההיסטוריה של העמים ותולדות של כל המין האנושי ודחו את אמונת העמים במזל, בגורל הפכפך, בהכרח או במקרה, שאין בהם תבונה, והורו שהמעשים מיד ד' באים ועל כן יש הגיון בהיסטוריה וחוק ההתקדמות שולט בה. כמו כן אמרו על המדע של הפולקלור, שגם הוא צמח וגדל רק במאה התשע עשרה, אולם למעשה התחילו חכמי ישראל כבר בימי קדם להתבונן באופים של העמים והמשיכו גם בימי הבינים בשאיפתם להכיר את אמונותיהם ותכונותיהם של אומות העולם.

גם על הפולקלור היהודי אמרו, שהתחלת צמיחתו נתקיימה רק במאה התשע־עשרה, ואולם חכמי ישראל השתדלו כבר בימי קדם לעמוד על אופיה של האומה הישראלית. ערך מיוחד ישנו למדע של הפולקלור היהודי עכשיו בארץ ישראל, שבה מתקיים קיבוץ גלויות ומתאספים יהודים מכל ארצות התבל, שונים במנהגיהם ובשפתם המדוברת ומאוחדים בשאיפתם להיות לעם אחד בארץ אבותיהם. בארץ יועיל לנו המדע של הפולקלור לא רק להכיר את קיבוץ הגלויות על ההבדלים והצדדים השוים שבהן, אלא גם לחנכן, לטהר את לבן מן האמונות של הבל ונגעי הגלות, שפגעו בהן, להמעיט בתוכן את ההבדלים ולאחדן לעם אחד. קמו חוקרים, שעיניהם היו רק לעבר ולאחור ולא גם לפנים ולעתיד, אבל המדע האמיתי לא בא רק להחיות את העבר אלא גם לעורר בעם את היצירה ולבנות על יסוד העבר את ההוה ולהכין את העתיד. המדע האמיתי, כן הורה צונץ¹, יוצר מעשים, ואפשר להוסיף: וגם חיים חדשים.

י. ב.

ירושלים, כסלו תשי"ג

 

מבוא: על הפולקלור הכללי והיהודי    🔗

בהיכל המדע נמצא מדור מיוחד, והוא הפולקלור, כלומר מחקר העמים. השם נוצר על ידי החוקר האנגלי ג’ון תומאס במאמר, שפרסם בעתון “אתיניאום” בשנת 1846. כבר בהתהוותו ובקביעת מטרתו נתקל מדע הפולקלור בקשיים ובחילוקי דעות בין החוקרים. יש ומדע זה נחשב מראש כתוספת לגיאוגרפיה או כחלק של תולדות התרבות, של תורת הכלכלה או של אתנוגרפיה או כאוסף של דוגמאות, הבאות לבסס ולאשר את התוצאות מ“תורת הנפש של העמים” ². בשנת 1852 נוסד על ידי הפרופיסורים ה. שטיינטהאל³ ומ. לצרוס⁴ מדור מיוחד במדע, והוא “תורת הנפש של העמים”, שנקראה אחרי כן “אתנולוגיה”, והיא שהטילה על חוקרי הפולקלור תפקידים חדשים וצרפה לתפקידים אתנולוגיים גם חקירות אנתרופולוגיות. ברבות הימים עזבו החוקרים בפולקלור את החקירות האנתרופולוגיות ונצטמצמו בהכרת אופיו ונשמתו וחייו הפנימיים של העם, אלא שנחלקו בדעותיהם על המושג “עם”. היו חוקרים, שלדעתם רוחו ואופיו של העם יתגלו רק ביצירותיהם של גדולי העם ומנהיגיו הרוחניים. לעומת זה טענו אחרים, שהמושג “עם” מקיף את השכבה הרוחנית הנמוכה, שאינה יוצרת לדעתם חדשות, אלא מעתיקה את השכבה העליונה. ואולם בסוף הסכימו החוקרים בפולקלור, שגם גדולי העם שואבים את כשרונותיהם ואת כוח היצירה שבהם ממקור החיים של העם, וקיבלו ברוב רובם את הדעה, שהפולקלור הוא מחקר בקניניו הרוחניים של העם הפשוט, באמונותיו העממיות, במנהגיו, שיריו, סיפוריו ואמרותיו, בעוד שכשרונותיו הטכניים של העם מתגלים ביצירותיה של האומנות העממית כגון הבניה, התלבושת, הכלים והקישוטים וכדומה. השם והמושג “פולקלור” בהוראתו “ידיעת העם” הפשוט נתאזרח באנגליה, בצרפת, בסקנדינביה וביחוד בפינלנד, בה קמו חוקרים ראשונים במעלה במחקר הפולקלור.

על הפולקלור היהודי אמרו אחדים, שנוסד רק בראש המאה העשרים. רק שנים אחדות לפני המלחמה העולמית הראשונה יצא ש. אנ־סקי בראש משלחת אתנוגרפית לתחום המושב היהודי. הוא עבר מעיר לעיר, מעיירה לעיירה, חדר לפינות הנדחות ואסף ספרים וכתבי יד עתיקים, תמונות, קמיעות תשמישי קדושה ושמע ורשם מפי העם סיפורים, משלים, אמרות ופתגמים, שנמסרו מדור לדור, כדי להכיר מתוכם את רוחו ואופיו של העם, ואולם למעשה התענינו כבר חכמי התלמוד בהכרת אופים של העמים. על זה מעידים המאמרים כגון המאמר על המצריים בימי קדם: “עשרה קבים כשפים ירדו לעולם, תשעה נטלו מצרים ואחד כל העולם כולו”.⁵ חכמי התלמוד, שלא התנשאו על העם ולא התרחקו ממנו, אלא שאפו להורותו ולחנכו, השתדלו לעמוד גם על אופיו. על זה מעיד המאמר: “שלשה סימנים יש באומה זו, ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים”.⁶

ולא רק חכמי התלמוד אלא גם חכמי ישראל בימי הבינים היו בקיאים במנהגי העמים, במדותיהם ואפילו באמונותיהם העממיות. כן מותר לומר על הרמב“ם⁷, שהיה פולקלוריסטון, טרם שנוסד מדע הפולקלור על ידי החוקרים במאה התשע עשרה. הרמב”ם רומז על המנהג, שהיה נהוג אצל הכלדיים, כדי להוריד גשמים מן השמים בזמן הבצורת, “שעשר נשים ילבשו עדי זהב ובגדים אדומים וירקדו, דוחקות אחת חברתה, הולכות לפנים ושבות לאחור וירמזו לשמש, והשלמת הפעל ההוא הארוך, עד שיצא המים לפי מחשבתם”.⁸ מן השוקדים על מחקר העמים דרשו במאה העשרים לא רק עיון היסטורי אלא גם את ההשואה. והנה הרמב"ם השוה כבר בזמנו את מנהגי היהודים עם מנהגי שכניהם במצרים וכתב על המנהג של יהודי מצרים להטעות את המזיקים על ידי חילוף בגדים, שהוא “התדמות לגוים”, מהם קבלו יהודי מצרים את המנהג. על המנהג של יהודי ספרד, שנהגו לבקר את קברו של הנפטר בשבעת ימי האבל ולהתפלל שם, אמר ר' יצחק בר ששת⁹, שהוא שאול מן הישמעאלים. גם בעל “ספר חסידים” השוה מנהגי היהודים עם מנהגי שכניהם בגרמניה וכתב: “כמנהג הגוים כן מנהגי היהודים¹⁰ שעמהם ברוב המקומות”.¹¹

אמנם נכון הוא, שקשה לעמוד אפילו על אופיו וטיבו של היחיד ומה גם על אופיה של אומה שלמה. בעת החדשה קם היסטוריון אחד וטען, שכל חקירה אתנולוגית על דבר תכונות עם שלם היא בעל כרחה חד צדדית.¹² בכל זאת המשיכו חוקרי הפולקלור בעבודתם המדעית והגיעו לתוצאות חשובות בהכרת העמים.

כמו הפולקלור הכללי ואולי עוד יותר ממנו נתקל גם הפולקלור היהודי בקשיים ובספקות. כן כתב אחד העם: “החקירות האתנולוגיות על דבר תכונות עם ועם הן כהררים התלויים בשערה ואין להם על מה שיסמכו. מי זה איפוא יערוב לבבו להגביל בצמצום תכונות עם כמונו, המפוזר והמפורד בין עמים שונים זה אלפיים שנה? מי האיש החכם ויבין לשום גבול מדוייק בין התכונות הטבועות בנו מראשית ימי עמנו ובין אלה, שהולידו בנו תנאי החיים בימי גלותנו, לספר אחת לאחת כל החליפות, אשר סבלו אלו ואלו מדור לדור ומארץ לארץ, ולהגיד מראש מה שאפשר או אי־אפשר להשתנות עוד בתכונותינו בהשתנות תנאי חיינו?”.¹³ כאחד העם הטילו גם אחרים ספק באפשרות לעמוד על אופיו ותכונותיו של עם ישראל וטענו, שעם ישראל אינו מהווה יחידה מבחינת הלשון, הגזע והתרבות. עם ישראל, שהורכב בימי קדם משבטים שהיו שונים זה מזה הלך בגולה ו“הורק מכלי אל כלי, טעמו לא עמד וריחו לא נמר”. המפוזרים בין העמים דברו בשבעים לשונות והושפעו מתרבויות שונות.

ואולם המתבונן בהתהוות העמים ימצא, שכמעט כל אחד מהם נתהווה על ידי איחוד השבטים, שהיו מראש שונים ונבדלים בתכונותיהם, עד שתנאי החיים הולידו בהם רגש של אחדות והפכו את השבטים הנבדלים בתכונותיהם. ועל כן מן הצורך, שהמתאר את אופיו של כל אחד מן העמים יתאר את העבר ואת ההוה, את השבטים הנבדלים בתכונותיהם המיוחדות להם וגם את תנאי החיים שאיחדו את השבטים לעם אחד מאוחד בתכונותיו. כך נתהווה גם עם ישראל על ידי איחוד שבטים, שהיו שונים מראש ונבדלים בתכונותיהם ובסוף היו לעם אחד בארץ אחת. אחרי חורבן ביתו נתפזר עם ישראל בין אומות העולם ונתפרד שוב לעדות ול“שבטים”, הנבדלים במקצת בתכונותיהם ועומדים עכשיו להתאחד בארץ על ידי קיבוץ גלויות לעם אחד. ולכן מן הצורך הוא, שהחוקר בפולקלור היהודי ישים לבו אל העבר וגם אל ההווה של עמנו ויתאר את התכונות, שהיו טבועות בו מראש, ואת התכונות, שנולדו בו אחר כך על ידי תנאי החיים בגולה, וישים לבו גם אל התכונות, שהולכות ונולדות בקבוץ גלויות בארץ. גם מן החוקרים בפולקלור היהודי יש איפוא לדרוש עיון היסטורי והשואה. העיון ההיסטורי ילמדנו לדעת את אופיו של העם, דעותיו ומנהגיו, אמונותיו ומדותיו בהתהוותם ובהשתנותם במשך הזמנים, ואילו ההשואה עם דעותיהם ומנהגיהם, אמונותיהם ומדותיהם של עמים אחרים יועיל לנו להכיר את אופיו וטיבו של עמנו אנו.

למחקר הפולקלור בארץ ישנה חשיבות מיוחדת. עמי המזרח הם בכלל מן המשמרים במנהגיהם ולכן אפשר ללמוד אפילו ממנהגיהם, הנהוגים אצלם עכשיו, על מנהגי ישראל בימי קדם. הנה שתי דוגמאות. ההשואה תלמדנו, שמשמעו של השם “שבוע הבן” אינו “ברית מילה” כמו שפירשו בעל הערוך¹⁴ ורש"י¹⁵ וכל המפרשים, שנגררו אחריהם, אלא חגיגה, שנמשכה שבעה ימים, כמו שחוגגים גם העשירים שבין הבדוים והערבים במצרים גם עכשיו. והנה עוד דוגמה. הערבי בארצות המזרח כותב את משאלות לבו על כותל המסגד או על פתקה, שמניח במסגד, ומוסר בזה כביכול מכתב בקשה אל אלהיו, שימלא לו את משאלותיו. מנהג זה, שיש בו משהו מתמימות והגשמה, נהוג גם אצל אחינו העולים אל הכותל ומניחים בין סדקי הכותל פתקאות ופיסות נייר, בהן כתובים שמות העולים ובקשותיהם לרבון העולמים.

ישנה בארץ למדע הפולקלור חשיבות כפולה. בארץ אבותינו מתאספים יהודים מכל ארצות העולם, והמדע של הפולקלור ילמדנו להכיר את אופיו של “קבוץ גלויות” על ההבדלים שביניהן והצדדים השוים שבהן. ומלבד זאת: המדע לא רק שמעשיר את ידיעותינו אלא יוצר גם מעשים, כלומר מתפקידו יהיה לחנך את העם המתהווה בארץ, להסיר מלבו את האמונות של הבל, שחדרו מחוץ לתוך עמנו בארץ ובסביבתה ולטהר את אופים של החוזרים ממערב מנגעי הגלות, להמעיט בקבוץ גלויות את ההבדלים ולאחדו לעם אחד בארץ אבותיו, שהיא עתידה להיות מולדת בנינו ובני בנינו והמרכז הרוחני והתרבותי, שממנו יצאו חיים חדשים ויביאו תחיה לחלקי עמנו בעולם.

אכן כדאי הוא למרות כל הקשיים לאסוף את המקורות לפולקלור היהודי, כדי להכיר מתוכם את תכונות עמנו. השאלה בדבר אופיו של עם ישראל, שמשכה כמעט בכל דור ודור את תשומת לבם של חכמי ישראל, היא ראויה גם לתשומת לבו של כל יהודי שהוא אוהב את עמו, והיא איננה ענין לחוקרים בלבד אלא מעניני העם כולו. עם ישראל נקרא העם הקלאסי של בקורת עצמית ומאז היה שואף להכרת עצמו ושואל לנפשו: מה אני ומה הוא סוד חיי ויסוד קיומי? מעל השער של היכל יוני היתה חרותה וחקוקה הכתובת: בן אדם, דע את עצמך! כך היה גם עם ישראל כמעט בכל דור ודור שואף להכיר את עצמו ולעמוד על אופיו הוא. לתרום תרומה להכרת תכונותיו וחייו של עמנו בא גם ספר זה.

 

א. על העולם ועל האדם    🔗

א. השקפתו של היהודי הפשוט על העולם ועל האדם שבעולם הושפעה מסיפורי התורה, בה היה קורא בכל שבת את פרשת השבוע, שנים מקרא ואחד תרגום או מקרא ופירוש רש“י. השקפתו ואמונתו הושפעה גם מספר תהלים, שנספח לסדר התפלות ושמזמוריו נהגו לומר גם על החולה ועל כל צרה שלא תבוא, עד שספר תהלים נעשה לספר עממי והמזמורים והפסוקים שבו היו שגורים על פיו של היהודי. כנגד זה הושפעה אמונתה התמימה של האם הישראלית מן הספר “צאינה וראינה”, הכולל פירושים ודרושים לפרשיות התורה וחמש מגילות¹⁶. יש וגם ספר איוב, שנהגו לקרוא בו בשבעת ימי אבל, נודע בעם. במצרים התירו רק לכהנים לקרוא בספריהם הקדושים, ואילו בישראל היתה התורה ל”מורשה קהלת יעקב" ולקנין כל שכבות העם. היהודי הפשוט והאם הישראלית נהגו גם לומר בשבתות שבין פסח לסוכות פרקי אבות, לקרוא בספרי מוסר ומעשיות ובקובצי אגדות, שנערכו על ידי סופרים עממיים ונכתבו גם בשפה המדוברת ושימשו מקור חינוך ונוחם נפש לעם. האגדה, שיצאה מלבם של מורי העם, היא ביחוד ריככה את לב העם ועידנה את אופיו והאירה את חשכת ישותו.

מה היתה השקפתו של היהודי בימי קדם על העולם ועל האדם שבעולם? אצל העמים של ימי קדם נחשבו כחות הטבע כאלוהות. באגדה על שיחת נמרוד עם אברהם מתואר המושג הגס של העמים הקדמונים בדבר נתינת כבוד אלהים לכחות הטבע. המלך נמרוד, כך מסופר באגדה, השתדל להטות לב אברהם אחרי כחות הטבע, שיתן להם כבוד אלהים. נמרוד קראו לארמונו את אברהם ואמר לו: השתחוה לכח האש, שהוא החזק בכל כחות הבריאה. ואולם אברהם השיב בהיתול: יותר נכון, שאשתחוה למים, שהם מכבים את האש וכחם עולה על כח האש. אמר לו נמרוד: השתחוה למים, ענה אברהם: יותר נכון, שאשתחוה לענן הטעון מים. השתחוה לעננים, קרא נמרוד, ואברהם החזיר: מוטב לי להשתחוות לרוח המפזר את העננים. כשאמר נמרוד: השתחוה לרוח, ענה אברהם: נוח לי להשתחוות לבן אדם, שסובל רוח. כעס נמרוד וקרא: אברהם, אתה משיאני בדברים, אני אינני משתחוה אלא לאש, והרינו משליכך לתוך כבשן האש ויבוא אלהיך, שאתה משתחוה לו ויצילך.¹⁷ כנמרוד, בסיפור האגדה, כך ראו העמים בימי קדם בכחות הטבע אלוהות והשתחוו להם. לא כן אברהם, שהסתכל כרועה צאן אביו בלילות בכוכבי השמים ושאל וחקר: מי ברא את הכוכבים אין מספר? עד שבלילה אחד נחה עליו רוח ההשראה מן השמים והאירה את עיניו וללבו נתגלה אלהים, שברא את השמים ואת הכוכבים, ואברהם ידע, שכחות הטבע אינם אלוהות, אלא כל העולם והבריות שבו הם יצירותיהם של אלהים.

היו בימי קדם עמים, שעבדו לאשרה וחלקו כבוד אלהים לאילן, כנגד זה הלך היהודי אחרי מורי העם, שהורו: מי שרואה אילנות מלבלבים, אומר: ברוך שלא חסר בעולם כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובים להתנאות בהם בני אדם. היו גם עמים, שנתנו כבוד אלהים לחמה או ללבנה; כנגד זה היה היהודי, שראה את החמה בתקופתה, הלבנה בגבורתה, הכוכבים במסילותם, המזלות בסדרם, אומר: ברוך עושה מעשה בראשית.¹⁸

ב. אצל העמים הקדמונים כגון אצל הבבליים, המצריים, בני הודו והיונים נמצאה האמונה, שהאדם כמו הצמחים והאילנות ושאר הבריות יצא מן האדמה, ואילו, לפי סיפור התורה, האדם הוא יצירת ד‘, וד’ הוא שיצר את האדם מעפר האדמה, ואדם הראשון נקרא בשם “אדם” מפני שד' ברא אותו מן האדמה ולדעתו של ר' יוחנן בא השם “אדם” לרמוז על שלשה דברים, שמהם נברא אדם הראשון: אפר, דם, מרה. לפי האגדה נברא האדם מסולתה של האדמה, ממקום בית המקדש או המזרח או מארבעה היסודות, שהם אש, רוח, מים ועפר, אלא שרוב בנינו היה מעפר, ולכן נאמר עליו, שהוא עפר מן האדמה. אדם נברא בערב שבת, ומראש הגיעה קומתו מן הארץ עד לרקיע, אלא שנגרע מפני חטאו עד מאה אמה.¹⁹

לפי המיתוס היוני מנע זיוס²⁰ מבני אדם את האש, עד שעלה פרומיתיאוס²¹ על הר אולימפוס וגנב שם את האש והוריד אותה במטה חלול ונענש. ואילו האגדה הישראלית ייחסה יצירת האור לאלהים ויצירת האש לאדם הראשון. אמנם בספר בראשית, בו מסופר על התפתחותה של התרבות האנושית, לא נזכרה יצירת האש, אבל באגדה מסופר, שד' נתן במוצאי השבת, שאחרי בריאת העולם, דעה באדם הראשון, מעין דוגמה של מעלה, והוא הביא שתי אבנים וטחנן זו בזו, וכשיצאה מהן האש, ברך את הברכה “בורא מאורי האש”.²²

אלהים שיצר את האדם מן האדמה, נתן באפיו נשמת חיים. האדם הוא איפוא עפר ונשמת חיים, בן תמותה ובחינת “מה אנוש כי תזכרנו”, אבל הוא גם צלם אלהים ובחינת “ותחסרהו מעט מאלהים” (תה' ח, ה ו); האדם הוא ערב שמים וארץ “וישוב העפר אל הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה” (קה' יב, ז). תפקידו של האדם בחייו הוא: “יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב” (תה' קד, כג). יוצר האדם לא לריק בראו, אלא שיחיה ויפעל ויעבוד. לא דמעותיו אלא זיעת אפיו של האדם העובד היא שתפרה את האדמה, ויצירתו ועבודתו היא שתתקן את העולם. חלומו של עם ישראל בשבתו על אדמתו היה: “איש תחת גפנו ותחת תאנתו” (מל"א ה, ה), ואת אושר העמים באחרית הימים חזה עם ישראל בחזונו של הנביא: “וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות” (ישע' ב, ד), כלומר לא יתעסקו העמים במלחמה אלא בעבודת האדמה, הם יזרעו שדות ויגדלו עצים, וכך יגדל אשרם ותעלה תרבותם. מורי המוסר לימדו את היהודי הפשוט לאהוב את העבודה. במוצאי שבת בצאת הנשמה היתרה ממנו ודאגות פרנסה מחרידות את לבו, היה היהודי שר את המזמור: יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך (תה' קכח, ב), אבל הוא גם לא שכח, “כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ד' יחיה האדם” (דב' ח, ג). בכל יום ויום היה היהודי מתפלל אל אלהיו: “וחננו מאתך דעת, בינה והשכל”. מורי המוסר לימדו את העם להעריך קניני הרוח ולא לשים זהב כסלו “כי זאת תחלת עבודת אלילים”.²³ לחינוך הילד ייחסו בישראל חשיבות יתרה, ומקובל היה בעם, ששכר הלימוד קודם לכל הוצאה אחרת. לאב יהודי נחשב כעלבון אם בנו נקרא “בור ועם הארץ”. עם ישראל נקרא “עם הספר”, ואת המאמר בפרקי אבות “וקנה לך חבר” פירש אחד הקדמונים על הספר, כי הספר הוא “חבר טוב” ורע נאמן, שאינו עוזב אותנו אפילו בימי הצרה. ספר, שנפל במקרה לארץ, נהג היהודי להגביהו ולנשקו. במקרה של דליקה או גירוש נהגו להציל קודם את הספרים. כצדקה נחשב בישראל להשאיל ספרים ללומדים. כן מסופר ב“ספר חסידים” על חסיד אחד שעבר מעיר לעיר ופשט את ידו ואת הנדבות, שאסף, נתן לסופר, שיכתוב פירושים, חידושים ותוספות להשאילם ללומדים.²⁴ הנדיבים בספרד היו משאירים עזבונות, כדי לפרנס מפירותיהם מלמדי תורה לילדים עניים.

ג. בודהא יצא מארמון מלכים בהודו וכאשר שם לב ליסוריהם של בני אדם אמר: “בני אדם, הנה אני נותן לפניכם תענוגי העולם וחדלון, סאמסערא ונירבנה, ובחרתם בנירבנה, כי יתרון נירבנה על תענוגי העולם כיתרון גן פרחים על ערער בישימון”, לא כן אדון הנביאים. “ויגדל משה ויצא אל אחיו” וירא עין בעין את צרת עמו במצרים, אבל הוא לא לימד את העם לברוח מן החיים אלא לבחור בחיים; הוא הלך עם עמו דרך המדבר ונשא וסבל עמו ארבעים שנה והורה לו: “ובחרת בחיים” (דב' לי, יט) והבטיח לו “למען ירבו ימיכם” ו“למען יאריכון ימיך”, כלומר החיים הם ברכה וחיים ארוכים הם מתת אלהים. מה שמסופר באגדות העמים על “היהודי הנצחי” הנודד מארץ לארץ ורוצה למות, אלא שבעל כרחו הוא חי מפני שהקללה רובצת עליו, אינה אלא בדותה. אמנם יש ובימי המצר יתעורר בלבו של היחיד והעם רגש של יאוש ואפילו בבית המדרש נשמעה פעם הדעה “טוב לו לאדם שלא נברא יותר משנברא”,²⁵ אלא שהיהודי הפשוט, אשר היה לוחם בכל יום מלחמת הקיום הקשה, היה מרים בימי המצר והיאוש את עיניו אל משה וזוכר מה שהורה אבי הנביאים: “ובחרת בחיים”, ולא ברח מן החיים אלא בחר בהם וחי, ובראש השנה, בו יכתבון מי יחיה ומי ימות, התפלל לאלהיו: “זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלהים חיים”.

הרעיון, שהוא בונה אב לכל סיפורי התורה, הוא: יש אלהים במאורעות העולם, ועל כן יש הגיון וצדק בגורלו של היחיד וגם בגורל העמים. ההיסטוריה של עם ישראל היא כתובה בדם ובדמעות, ואמנם יש ובלבו של היחיד וגם של העם יתעורר הספק: כלום באים כל המעשים שבעולם מיד ד' או שמא אין דין ואין דיין במעשי העולם ואפשר לבירה זו בלא מנהיג, אבל בלבו של היהודי הפשוט, החי באמונתו, התגברה על הספק האמונה, שכל המעשים מיד ד' באים ובכל מאורעות העולם שולטת מדת הדין ואלהים הוא שמביא בני אדם ומעשיהם במשפט ובמדה, שאדם מודד, מודדים לו. כן סיפר העם באגדותיו: נבוכדנצר, שהחריב את הבית, אנטיוכוס, שיצא להשמיד את היהדות, טיטוס, שחילל את בית המקדש וגידף את אלהי ישראל, יזדגרד מלך פרס, שגזר שמד על היהודים, הם כולם באו על ענשם.²⁶ מספר האגדות ממין זה רב הוא כמספר הצרות, שעברו על עמנו, וכולן מעידות, שלא אבדה מלב עמנו האמונה ב“שומר ישראל”, העושה משפט לעשוקים ומצילם מיד עושקיהם.

ד. אופיו של האדם יתגלה בהתיחסותו אל הבריות. והנה מה שהורו מורי העם בישראל; התורה אסרה שפיכת דמים, ומורי העם אסרו אפילו להלבין את פני חברו, מפני שכל המלבין את פני חברו ברבים כאילו שופך דמים. בעשרת הדברות מסיני נאסרה גניבת הרכוש, ואילו מורי המוסר אסרו אפילו לגנוב את דעת הבריות. על המצוה “ואהבת לרעך כמוך” אמר ר' עקיבא, שהיא כלל גדול בתורה, ור' שמעון בן אלעזר הוסיף את הפירוש: בשעה של גדולה נאמר דבר זה: “ואהבת לרעך כמוך אני ד' בראתיו” זאת אומרת: המצוה של אהבת הרע מקיפה את כל בני אדם, אשר ד' בראם.²⁷ מה שהורו לעם ר' עקיבא ור' שמעון בן אלעזר בארץ ישראל, הורה גם פילון²⁸ באלכסנדריה. חוקי התורה, כך, כתב, דורשים חמלה ואהבה לכל בני אדם ואפילו לשונאים, לכל הנבראים ואפילו לבעלי חיים; כן אסר משה לתעב את המצרי, והאיסור “לא תחרוש בשור וחמור יחדו” בא, לדעתו של פילון, להזהירנו, שלא נעשוק בן עם אחר, אשר אין בו עוולה אחרת, רק מוצאו הזר, שהוא למעשה אינו עוולה. למופת באהבת הבריות היה בישראל אברהם, שהיה מכניס לביתו אפילו עובדי עבודה זרה ומאכילם ומשקם ומקרבם בכך לתורה. אפילו בתקופת ההגבלות הקיפה אהבת הבריות בישראל את השכנים. כן היה תלמידו של ר' סעדיה גאון, סהל בן נטירא מבגדאד, גומל חסד עם היהודים וגם עם המוסלמים. בלילות החושך של ימי הבינים הורה בעל “ספר חסידים”: וכשם שאתה צריך להתנהג בנאמנות עם ישראל, כך עם הגוים, והקדוש ברוך הוא עושה משפט לעשוקים בין יהודי בין נכרי. בספרו “ההיסטוריה השלמה של הגירת הלותרנים מזאלצבורג” מספר הכומר געקינג על הפרוטסטנטים המגורשים מזאלצבורג, שבכל המקומות, אשר באו שמה, היו היהודים עוזרים להם. וכשנשאל יהודי אחד, מפני מה נותנים אחיו בעין יפה נדבות לנוצרים, השיב: הרי הגולים הם בני אדם, שנבראו בצלם אלהים, ואלהינו צוה לנו לאהוב גם את הגרים ולרחם על כל מעשיו.²⁹

ה. טיבו של האדם מתבטא גם בהתיחסותו אל הטבע. היהודי הפשוט והחי באמונתו לא שאל ולא חקר על טיב הטבע, אלא ראה בה מעשה אלהים וניצוץ מהודו ומכבודו של ד‘: השמים הם כסאו והארץ הדום רגליו, הרוחות הם מלאכיו והברקים משרתיו. לא הרבה היהודי לחקור בחידות הטבע, אלא אהב את הטבע כיצירת ד’; הוא לא ראה בעולם עמק הבכא ובטבע דבר אסור אלא יצירת ד‘, שהאדם מצווה לשמוח בה. מי שרוצה לראות, עד היכן היהודי החי באמונתו למד לאהוב את הטבע כיצירת ד’ ולשמוח בה, יקרא, איך היו אפילו בעת החדשה חוגגים בחברון את ראש חודש ניסן, בו התחילו האילנות מלבלבים. מיד אחרי תפלת מוסף היה הרב יוצא יחד עם חכמי הישיבה לשדה לברך את ברכת אילנות. משדרכה רגלם בשדה, התחילו מסתכלים באילנות הפורחים ונושמים את ריח הניחוח של חודש האביב ובודקים בפרחים ולבם נמתלא חדוה והודיה לבורא העולם, עד שפתחו בתפלת היחוד ובשבחה של מצות תלמוד תורה. אחרי כן הפרישו צדקה לעניים, שנזדמנו שמה, ואמרו בדבקות: הרי אנו לומדים תורה לשמה ובאים לברך ברכת אילנות. הרב נשא קולו ברמה והאחרים הפטירו אחריו, וכשהם עמדו על רגליהם, ברך ברכת האילנות וסיים את פרשת הנשיאים.³⁰

כשצר נביא האיסלאם³¹ על העיר טאיף, צוה לכרות את כרמיה, וכשניצח את השבט היהודי נציר, צוה לכרות את כל הדקלים של השבט. לעומת זה לימדה התורה את היהודי לחוס על עץ מאכל ואסרה להשחיתו אפילו בארץ אויב, והאגדה הישראלית סיפרה: כשברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, החזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הם, תן דעתך, שלא תקלקל ותחריב את עולמי.³² קוצצי אילנות נמנו בישראל עם הפושעים, שאינם רואים סימן ברכה לעולם. המלה “קוצץ” היתה לשם גנאי, עד שאמרו על אדם, שיצא לתרבות רעה: הוא קוצץ בנטיעות. יש ובישראל האמינו, שיש מזל ברקיע לכל עשב ועשב והמזל מכה אותו ואומר לו: גדל.³³ חוץ משלש רגלים, שהיו מראש חגי הטבע, אפשר לקרוא בשם זה גם את ט“ו בשבט וט”ו באב, שגם הם קישרו את לב העם עם הטבע והזכירו, שהיא יצירת ד'.

התורה המשילה את האדם לעץ השדה. ביטויים מעולם האילנות הועברו לעולמו של האדם כגון: זרע, שורש, גזע, שבט, וכנגד זה הועברו ביטויים מעולמו של האדם לעולם האילנות כגון האילן “יוכל לחיות” ו“עץ מת” כלומר יבש. האגדה המשילה את עם ישראל לעץ תפוח, תמר, גפן, אגוז וזית כגון: למה ישראל נמשלו לזית? לומר לך מה זית אינו מוציא שמנו אלא על ידי כתישה, אף ישראל אין חוזרים למוטב אלא על ידי יסורים. בתקופת התנ"ך היו נותנים לילדים שמות מעולם האילנות כגון אֵלה, אַלה, אֵילון מתוך האמונה, שעם השמות יעבור מן האילנות גם כח הגידול על הילדים. מן האילנות שאלו בישראל גם את השמות המשפחתיים כגון מן התפוחים, אגוזי, ענבי תמר. בחרבות שלבתי כנסיות אשר בגליל מצאו ציורים של גפן, רמון וענפי זית. על החותם העתיק של אלישמע בן גדליהו מצויירים דקלים. ר' חנינא לא היה חותם את שמו אלא מצייר בתעודות ענף של דקל. על חותמה של קהלת ירושלים מופיעים ארבעה ברושים, גם על שלטי המשפחות מצויירים אילנות: כסמל של משפחת מונטיפיורי משמש ארז, של משפחת ששון תמר ושל משפחת וידאל חמשה גפנים.³⁴

אפילו בימים, בהם ישב היהודי במצר הגיטאות ורחוק מיופיו של הטבע, חגג בט"ו בשבט ראש השנה לאילנות וזכר בחג הסוכות את חג האסיף שבארץ אבותיו וחידש בלבו את אהבת הטבע. כרמי ישראל חדלו מהיות, כן כתב בנימין דיזראעלי, ואולם החוק הנצחי חייב את בני ישראל לחוג את חג הבציר; עם הממשיך לחוג חג הבציר, אף על פי שאין לו פירות, כדי לקטפם ולאספם, ישוב לכרמיו.

החסידות שבעת החדשה, שהיתה בעצם תנועה עממית, הטיפה גם היא לאהבת הטבע. אבי החסידות ר' ישראל בעל שם טוב³⁵, שאהב להתבודד בדומית ההרים והיערים ולהתקרב אל הטבע והדרו, הורה, שהשכינה כוללת דומם, צומח, חי ומדבר וכל הנבראים בעולם. “דע”, כן כתב ר' נחמן מברצלב, “כי אילנות ועשבים הם בחינות נשמות קדושות וכל עשב אומר שירה להשם יתברך, כמה יפה לשמוע את השירה שלהם”. הרבה פעמים חוזרים ונשנים בספרי החסידים הפתגמים כגון “הטבע היא השכינה”, “אלהים בגימטריה הטבע” לא במובן הפנתיאיסטי, שהטבע הוא אלהים, אלא שהיא אחת מיצירותיו ו“גרגיר קטן” מהודו והדרו, שאין להם שיעור.³⁶

ו. היהודי היה מתייחס באהדה גם לבעלי חיים. אפרים נמשל ל“בכור שורו הדר לו”, והאומה הישראלית נקראה “צאן מרעיתו” של אלהי ישראל. המשורר, שנפשו צמאה לאלהים, שר “כאיל תערוג על אפיקי מים, כן נפשי תערוג אליך” (תה' מב, ב). כבר בתקופת התנ"ך נתנו לילדים שמות של בעלי חיים כגון זאב, אריה, ליש, יונה, נון, נחש, שפיפון, חגב, ולילדות שמות כגון רחל, יעל, צביה, דבורה. היונים העמידו כמופת לאדם את החסידה, המפרנסת את הוריה, שפירנסו אותה בילדותה; כן אמרו גם בישראל: למה נקראה חסידה, שעושה חסידות עם חברותיה, ור' יוחנן הוסיף: אילמלי לא ניתנה התורה, היינו למדים צניעות מחתול, איסור גזל מנמלה, איסור עריות מיונה ודרך ארץ מתרנגול. האגדה סיפרה על משה, שריחם כרועה עדרו של יתרו על גדי ואמר לו הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, חייך תרעה צאני ישראל. כנגד זה באו על רבי יסורים, מפני שלא ריחם על העגל, שהובל לשחיטה וברח והכניס ראשו תחת כנף בגדו של רבי וגעה בבכיה, ורבי אמר לו: לך, לכך נוצרת.³⁷

התורה לימדה את היהודי חמלה על בעלי חיים, ומורי העם הזהירו אותו על האיסור של צער בעלי חיים. הרומים נהגו לשים מחסום אפילו בפיהם של עבדיהם הטוחנים בריחים, ואילו התורה הזהירה: “לא תחסום שור בדישו” (דב' כה, ד). חכמי התלמוד אסרו ליהודים לטעום כלום, עד שיתן מאכל לבהמתו, ומורי המוסר הורו את העם, שלא לצער בעלי חיים. כן נאמר בספר חסידים: “יודע צדיק נפש בהמתו (מש' יב, י) ואינו נותן עליה יותר משיכולה לשאת”.³⁸ גם המקובלים ויורשי תורתם החסידים דרשו חמלה על בעלי חיים. לאיש אחד, שאשתו נתעקרה, גילה ר' יצחק לוריא³⁹ את הסיבה לעקרותה. בביתך, כך אמר, עמד סולם קטן, בו היו האפרוחים עו לים ויורדים לשתות מים מן הכלי, שהיה סמוך לסולם, ואולם אשתך הסירה משם את הסולם, כדי שיהיה הבית נקי, וגרמה צער לאפרוחים, שציפצופם עלה לשמים, והקדוש ברוך הוא, המרחם על כל הבריות, גזר, שאשתך תהיה עקרה. והנה האיש החזיר את הסולם למקומו, ואשתו חזרה ללדת כבראשונה. על אחד מגדולי החסידות, ר' משה ליב מסאסוב, מסופר, שנהג הלהשקות את הבהמות, העזובות מבעליהן בירידים, וכשרצו הבעלים לתת לו שכר טרחתו, אמר להם: לא את מצותכם אני מקיים, אלא מצות ד' אשר רחמיו על כל מעשיו. ר' זוסיה מהנופולי הלך אל איש אמיד, כדי לבקש ממנו נדבה, ואמר בלבו: בשעה שאני עו מד לרחם על בני אדם, מחובתי לרחם גם על הצפור. פתח את הכלוב ושיחרר את הצפור. כשחזר בעל הבית, סיפר לו הרבי על שחרור הצפור והוסיף, שסמך על הכתוב: “טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו” (תה' קמה, ט). בעל הבית הסכים לדברי הצדיק ונתן לו תרומה לפדיון האסירים.

 

ב. חיי האדם    🔗

1. הלידה    🔗

א. חיי האדם נדמו ליום ונחלקו לשלשה פרקים: בוקר, צהרים, וערב. האדם “בבוקר יציץ וחלף, לערב ימולל ויבש” (תה' צ', ו) או לשלש תקופות: נעורים, בגרות וזקנה. ברמזם על שלשה ספרים, שיוחסו לשלמה המלך, שיר השירים, משלי וקהלת, אמרו בעלי האגדה: כשאדם נער אומר דברי זמר, הגדיל אומר דברי משלות, הזקין אומר דברי הבל.⁴⁰ לפי ספר תהלים (צ, י) “ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה”, ואילו לפי התורה נקבעו ימי שנותיו של האדם “והיו ימיו מאה ועשרים שנה” (בר' ו, ג). והנה האגדה העממית יצאה גם היא לחלק את ימי שנותיהם של גדולי העם לשלוש תקופות, כל אחת בת ארבעים שנה, והיא שסיפרה: משה היה במצרים ארבעים שנה ובמדין ארבעים שנה ופירנס ישראל במדבר ארבעים שנה; הלל הזקן עלה מבבל בן ארבעים שנה ושימש חכמים ארבעים שנה ופירנס את ישראל ארבעים שנה; ר' יוחנן בן זכאי עסק בפרגמטיה ארבעים שנה ושימש חכמים ארבעים שנה ופירנס את ישראל ארבעים שנה וכן ר' עקיבא.⁴¹

כמו אצל העמים נחשבו גם בישראל כשלשת המאורעות החשובים שבחיי האדם: הלידה, החתונה והמיתה. לפי האמונה העממית, שבאה מן החוץ וחדרה בימי קדם גם לתוך חוגים אחדים בעמנו, אורבים לו לאדם בהולדו, בחתונתו ובמיתתו מזיקים, והרבה סגולות הומצאו, כדי לגרשם.

ב. הילד נחשב בישראל כמתת אלהים. מעידים על זה השמות, שההורים נתנו לבניהם, שמות כגון: יהונתן, נתנאל, מתתיהו. כמו אצל הרבה עמים היו גם אצל אחדים בישראל הבנים יותר חשובים מן הבנות. כשנולדה לר' שמעון ברבי בת, חלשה דעתו ואביו ניחמו: רביה באה לעולם, כלומר הבת עומדת לולדות, ואילו בר קפרא אמר לו: שנינו, אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, אלא אשרי שבניו זכרים, אוי לו למי שבניו נקבות.⁴² אפילו בימינו נחשב ליהודי לוב הבן כברכה, בעוד שהבת היא רק נסבלת וכשנולדו בבית זו אחר זו בנות, קוראים לאחרונה “איזזה” היינו “די בזה”. גם אצל יהודי כורדיסטאן⁴³ מעוררת לידת הבן שמחה, ואילו האב שנולדה לו בת, יפחד לעתים לצאת לרחוב, מפני שהילדים רצים אחריו וקוראים: בת, בת, צואה בזקן אביה. לפי המשל העממי יכנס “אור לכל פינה בלידת הבן ובלידת הבת חושך” או “שבעה בנים מביאים להוריהם כסאות בגן עדן ושבע בנות בגיהנם”. יש והמשל העממי ידבר בשבחה של הבת כגון “הבן אחר מותך, הבת בחייך”, כלומר הבן יועיל לעילוי נשמתך, כשיאמר קדיש, ואילו הבת תעמוד לך בזקנתך. בכלל נחשב כל ילד להורים בישראל כברכה מן השמים. גם בימינו שגור בפי האם הישראלית המשל: ילדי הם נסים מן השמים.⁴⁴

כדי שיתברכו בילדים, השתמשו העקרות בסגולות שונות. כן נהגו לשתות מן המים שבהם נטלו הכהנים את ידיהם בנעילת יום כיפור, או מן המים, שבהם שלקו את הטחב הצומח בין אבני הכותל המערבי. בתימן עולה העקרה על קברו של ר' שלום שבזי⁴⁵. בגליל וורשה מהדרים חשוכי בנים על פתיחת הארון והוצאה והכנסה של ספרי תורה ועל העלייה לתורה בראש השנה להפטרת חנה ושותים בכוס של ברכת המילה.⁴⁶

עם אלה, שזקוקים לשימור, נמנתה היולדת. המעוברת הוזהרה, שלא תצא יחידה בלילה מפני המזיקים המתגרים ומתקנאים בה, ואם היא רואה איזה דבר, שעושה רושם חזק ומבהיל אותה, לא תגע בידה בשום מקום שבגופה, כי בכל מקום שתגע, יתרשם באותו אבר של הילד מעין אותו דבר, שעשה עליה רושם חזק ומבהיל. ובכן אדם, שיש לו כתם אדום בפניו, אשמה בזה אמו, שראתה בזמן עיבורה שלהבת ונבהלה ונגעה בפניה. הנשים המעוברות בארץ ישראל נהגו למדוד בחוט משי או צמר את הכותל המערבי או מקומות קדושים אחרים או קברי צדיקים ולקשור סביב למתניהן חוט משזר, בו היו כורכים ספר תורה בבית הכנסת, כדי לגדור את גופן בפני המזיקים, ויש שתולות בצוארן מנעול, אשר מפתחו הושלך לסימן, שביתה סגור בעד המזיקים. בימי הבינים נהגו בישראל להקדיש את הבן הבכור לתלמוד תורה, והאב היה אומר: אם תלד אשתי זכר, יהיה קודש לד' ובתורתו יהגה יומם ולילה.⁴⁷

ג. אצל כל העמים השתמשה האשה המעוברת בסגולות, כדי שלא תקשה ללדת ולא תפיל את פרי בטנה. כן מספר פליניוס על נשים מעוברות, שנהגו לשאת “אבן נשר”. בתקופת התלמוד נשאו נשים מעוברות אבן תקומה, כדי שלא יפילו.⁴⁸ בימי הבינים נתנו לאשה המקשה ללדת כוס חלב של אשה, המינקת ילד, לשתיה. כדי שלא יקשו בלדתן, נהגו בקאהירה לשבת בבית הכנסת של עזרא במקום, שעליו קונן לפי המסורת ירמיהו הנביא את קינותיו. היהודים היושבים בין הרי קאוקז⁴⁹ מביאים כסגולה לאשה המקשה ללדת אדמה מקברו של צדיק או מזמינים תלמידים, שיאמרו תהלים בחדר היולדת. יהודי גיאורגיה פותחים את הארונות, התנור וכל הדברים הסגורים, שנמצאו בבית האשה המקשה ללדת, מתירים את הקשרים הנמצאים אצל היולדת, פורקים את הטבעות מאצבעותיה ומאזניה את הנזמים. בקארעליען, סוראם וצחינואל וגם בטורקסטאן קושרים קצה אחד של חוט בספר תורה ואת הקצה השני במטתה של המקשה ללדת, תוקעים בשופר, פותחים את הארון בבית הכנסת ומדליקים שם נר ונותנים לפעמים לתוך הארון את המטפחת שעל ראש היולדת ומסבבים בתרנגולת או במטבע את ראשה ונותנים את התרנגולת והמטבע לעניים.⁵⁰ יהודי תורכיה כורכים בגבה של המקשה ללדת עפר מירושלים ונותנים לפניה ספל עם שמן, כדי שתשתקף בו, ואת השמן מקדישים למאור שבבית הכנסת, וכשחבלי הלידה נמשכים, קוברים את המטפחת שעל ראש היולדת בקברו של אחד מקרוביה, לומדים בביתה תורה, תוקעים על יד מטתה בשופר ונותנים נדבה לבית הכנסת ופותחים בו את הארון ומתפללים לפניו. יהודי בגדאד מעמידים ספר תורה בחדר היולדת, כדי להקל מעליה חבלי הלידה. אצל יהודי גרמניה נהגו ללחוש לאזנה של המקשה ללדת את הפסוק “צא אתה וכל העם, אשר ברגליך” (שמ' יא, ח), ובקרמנשה אשר בפרס עולים הילדים על גג הבית, בו שוכבת המקשה ללדת, וצועקים: אלהים, הושיעה.⁵¹ לפי הספר “שימוש תהלים” היו שמים על כרסה של המקשה ללדת עפר מפרשת דרכים, שעליו כתוב מזמור י"ט שבתהלים עד הפסוק “והוא כחתן יוצא מחופתו” ומסירים מיד את העפר ואומרים שבע פעמים את המזמור. בריג’יו הציע החכם בנימין וואלף לקחת אבן “רובינו” בגודל שני גרעיני עדשה ולטחון אותה ולתת למעוברת לשתות ביין אדום ומיד ילדה.⁵² נשים מעוברות נהגו לנשוך בשיניהן פטמי האתרוגים בהושענא רבה, כדי שילדו בנקל. כמו אצל העמים נפוצה גם בישראל האמונה, שהילד הנולד במכסה על ראשו, יהיה מוצלח, ומכאן יצא המאמר על האדם המוצלח: הוא נולד במצנפת.

ד. נולד בן או נולדה בת, נתמלא הבית שמחה. כל השבוע שבין הולדו של הבן ובין מילתו היה שבוע של חגיגות ובכל אחד משבעת הימים היו עושים סעודה ומדליקים נרות. גם אחרי הולדה של הבת נתקיימה חגיגה, שנקראה “שבוע הבת”. החגיגה של שבוע הבן לא בטלה אצל יהודי המזרח. במאה השמונה עשרה היו עושים בצפת אחרי לידת הבן “שבע שמחות בלילות בשיר ורנן ותוף ומחול”. אצל היהודים שבצפון אפריקה עושה אבי הבן הנולד במשך השבוע הראשון משתה ושמחה בכל לילה לאוהביו ולקרוביו. בכורדיסטאן מתאספים קרובים וידידים בלילות במשך כל השבוע בביתו של אבי הבן למשתה ושמחה, ואם להורים מתו כבר כמה ילדים, יבואו עשרה חכמים ויקראו בספר הזוהר⁵³. מן המנהג של “שבוע הבן” לא נתקיים בארצות המערב רק המנהג לעשות סעודה בבית היולדת בליל שבת אחרי הולדו של זכר. את הילד הנולד היו משפשפים בימי קדם במלח ואת גופו היו מושחים בשמן. על ר' חנינא בן דוסא מסופר, שהיה עומד בגיל של שמונים שנה על רגלו האחת וחולץ ונועל מנעלו ואומר: חמין ושמן, שסכתני אמי בילדותי, עמדו לי בזקנתי.⁵⁴

ה. הילד שנולד מלאכים באים לשמרו. לילדים העזובים מהוריהם שלח ד' במצרים מלאך, שניקה ושיפר אותם וליקט להם שני עיגולים אחד של דבש ואחד של שמן. בפי האם בישראל היה שגור המשל: תחת הילדים הנופלים מניחים המלאכים ידיהם או כרים.⁵⁵ כמלאך הברית המגין על הבנים נחשב אליהו הנביא. בלילה הראשון אחרי הולדו של הבן עושים היהודים שבאפריקה הצפונית⁵⁶ “סעודת אליהו”, ואילו יהודי בגדאד קוראים ללילה שלפני יום המילה לכבוד הנביא “ליל ברית אליהו”. כדי למנוע מן הילד והיולדת מזיקים ופורעניות, שמים מראשותי האם סכין או חרב; אצל היהודים בגיאורגיה קורעים בראש מטתה של היולדת מפתח, סכין, קרדום או ספוג ועל צוארה תולים שום. יהודי כורדיסטאן מעשנים בעשבים ריחניים בבית הכנסת וגם בחדר היולדת. אצל יהודי עדן משברים בבית היולדת ביצים ומעשנים חלבנה.⁵⁷ בירושלים נהגו לקשט את מטת היולדת בבדי פיגם, צמח בעל עלים ריחניים, ובגליון שעליו נדפס הפסוק מתוך מזמור קכ“א בתהלים: “ד' שומרך ד' צלך על יד ימינך”, ואצל יהודי טוניס פורשים על החלונות שבחדר היולדת וילאות, כדי להסתיר את הילד והיולדת מפני עין הרע. לשם שימור הילד הנולד נהגו אצל העמים להדליק נר, כן היו הרומים מדליקים נר בבית היולדת, כדי להרחיק את המזיקים מן הילד הנולד, ואילו בישראל נהפך תחת השלטון הרומי, שגזר על המילה, הנר הדולק בחדר היולדת בשבוע שאחרי הלידה לסימן, שנולד בן ותתקיים המילה.⁵⁸ בלילה שלפני המילה מביאים בירושלים הקרובים והמיודעים לבית היולדת מנורת שמן הדולקת שם כל הלילה. עיקר השמירה היה נהוג ב”ליל שימורים“, הקודם ליום המילה. בליל זה נהגו ללמוד תורה בבית היולדת. הספרדים עושים בליל שימורים “מדרש”, היינו לימוד תורה בבית היולדת. בבגדאד מניחים בלילה שלפני יום המילה בחדרה של היולדת ספר תורה על “כסא אליהו”. בהרבה מקומות נהגו להזמין לבית היולדת ערב ערב במשך השבוע שאחרי הלידה תינוקות של בית רבן, שיקראו שם קריאת שמע. בירושלים מזמין אבי הילד במשך כל השבוע הקודם ליום המילה את מיודעיו לביתו, כדי שילמדו שם כל הלילה וישמרו בכך את היולדת והילד מכל רע. לשם שימור הילד היו קושרים לו בתקופת התלמוד קשרים של עשבים ושרשים. בזמנו של הרמב”ם לקחו במצרים לוח כסף או זהב וחרתו עליו שיר של פגעים ותלוהו בצואר הילדים. יהודי תימן תולים בצואר הילדים ענק ברזל עשוי מתשעה מסמרים, שהם לקוחים מתשעה בתים, ויש שקובעים לפעמים בענק לוח כסף, שעליו חרות פסוק מן התנ"ך. בעדן קושרים ביד הילדים או בצוארם לשם שימור חוט, שבסופו דבוק שום, אשר טעמו וריחו עז וחריף, ובהרבה מקומות תולים בצואר הילד מחרוזת אלמוגים או קושרים בידו חוט אדום.⁵⁹

לא רק לשם שימור הילד אלא גם כדי להביא עליו ברכה המציאה האמונה העממית סגולות. כן נהגו בישראל לתת צדקה, בשביל שיחיו הבנים, או לשקול את הילדים ולנדב לשם פדיון נפשם משקלם בזהב וכסף או צורך אוכל נפש לעניים. אמו של דואג בן יוסף היתה שוקלת את בנה הקטן ונותנת מדי שנה בשנה משקלו זהב לשמים. לפני כל חג וחג היה קצב אחד בפראג שוקל את ילדיו ונותן משקלם בשר לקופה ולבתי הקדשות. יש והאם הישראלית בפולניה היתה נותנת ביום הולדת של הילד בכל שנה ושנה משקלו לחם לעניים.⁶⁰

ו. החגיגה של שבוע הבן הגיעה לשיאה ביום המילה. על יד הכסא לכבוד אליהו הנביא נהגו להעמיד כסא לסנדק, שהיה אוחז על ברכיו את הילד בשעת המילה. מהרי"ל⁶¹ נהג, כשנעשה סנדק, לרחוץ את גופו ולטבול, כדי להכניס את הילד בברית מילה בטהרה. על ראש הילד שנמול נהגו להניח בימי הבינים חומש, זקני העיר היו מברכים את הילד וראש הישיבה היה סומך את ידיו עליו ועל החומש ואומר שלש פעמים: ילמד ויקיים זה מה שכתוב בזה. וגומר: “תהיה תורת ד' בפיך”. אצל הספרדים יושבת היולדת בזמן המילה על מטה מקושטת ונודפת ריח מי ורדים וסביבה יושבות נשים ועלמות. המתופפת מכה בתוף, והנשים שרות שירים על ימי ההריון ורגעי הלידה וגם שירים בעלי תוכן לאומי־דתי. בעדן נוהגים הקרואים לסעודת הברית ביום המילה לרקוד עם כסא אליהו כאילו רוקדים עם הנביא עצמו.⁶²

אופיו ועתידו של הילד, כן האמינו בימי קדם, תלוי במזל היום או החודש, שבו נולד הילד. מתוך אמונה זו נהגו לקרוא את הילד בשם היום, שבו נולד, כגון שבתי, חגי וחגית, היינו נולד בשבת או בחג. יש ובמקומות אחדים נקראים הילדים, שנולדו בשבת, אפילו בימינו, שבת או שבתאי, ביום הכיפורים “רחמים” ובתשעה באב מנחם, בחנוכה מתתיהו ובפורים מרדכי ואסתר. יש וקראו את הילדים גם בשמות החדשים, שבהם נולדו כגון תמוזא, טבת, מרחשון וניסן, אצל יהודי תימן נהגו לקרוא את הילדים בשם, שנזכר בפרשת השבוע, שבו נולדו. יש ובישראל היו פותחים ספר תורה או את התנ"ך, ואת השם הראשון, שהופיע בדף בצד ימין היו נותנים לילד הנולד. בזמן התלמוד נהגו לקרוא לילד שם של החכם, שבזכותו נתקיים הולד. יש ונשים עקרות בתימן, שהתפללו לבנים על קברו של שלום שבזי, קראו לבניהם שמעון או שמעה, היינו שמות בנו או בתו של הצדיק, שעל קברו נשמעה תפלתו.⁶³ לבן קוראים שם ביום המילה ולבת ביום שני וביחוד ביום שבת, כשהאב עולה לתורה והחזן מברך את היולדת ואת בתה בתפלה “מי שברך”. בתקופת התלמוד, בימי הבינים וגם בימינו נהגו לקרוא שמות הזקנים לנכדיהם. מראש היתה קריאת השם לילד מסורה לאם, ולכן קראה חוה לבנה בשם “קין”, ואולם ברבות הימים נמסרה הזכות של קריאת השם לאב לסימן, שהבן נעשה קנין אביו.

הילד שחלה, נהגו לשנות את שמו, כדי להטעות את המזיקים הבאים לשלוט בילד, ואפילו למסור את הילד לאב אחר, שישימהו למראית העין לבנו. הספרדים שבארצות המזרח נוהגים למכור את הילד, אחרי שמתו אחיו, כדי שיצא מרשות הוריו לרשות אחרת, ואם בן הוא קוראים לו מירקאדו, היינו לקוח, ואם בת היא קוראים לה מירקאדא, היינו לקוחה.⁶⁴

ביום שלשים ואחד להולדו של הבן הבכור לאמו יתקיים פדיון הבן. האב מוסר את בנו לכהן ואומר את הברכות על פדיון הבן ו“שהחיינו” ונותן לכהן חמשה סלעים, בגרמניה חמשה טאליר, באמריקה חמשה דולארים, ברוסיה חמשה רובלים ובמצרים אחד ושלשים דרכמון כסף מזוקק. הכהן מחזיר את הבן לאביו ואומר: “בנך פדוי” ומברכו ומסיימים בסעודת מצוה.

כדי לעורר את כשרונותיו של הילד, היו היעקוביתים בסוריה נותנים עוגות, שעליהן היו כתובות תפלות. כן מסופר גם על הפייטן אליעזר הקליר, שאכל בילדותו עוגה, בה היו כתובים שמות ודברים סודיים ונתפקח ונעשה פייטן.⁶⁵

לפני היולדת בתימן, העוזבת פעם ראשונה את הבית, הולכות נערות ונושאות בידיהן לשם שימור פכים עם פיגם, ובשובן הביתה שופכות מים על הסף, שעליו עוברת היולדת. במאה השש עשרה נולד אצל יהודי גרמניה המנהג, שהיולדת אחרי קומה ממשכבה הלכה בשבת לבית הכנסת ובעלה עלה לתורה. בהביאו פעם ראשונה את בנו לבית הכנסת נהג האב לתת נר של שעוה למאור.⁶⁶

זהירות יתרה הקדישו אצל כל העמים לתספורת הראשונה של הילד. בארץ ישראל נהגו להביא את הילדים לשם התספורת הראשונה בל"ג בעומר למירון, ויש שמביאים אותם בחודש תמוז למערת אליהו לרגלי הר הכרמל. יהודי פולניה לא היו מספרים שערות הילד, טרם שימלאו לו שלש שנים ובמקומות אחדים לא היו מגלחים שער ראשו של התינוק, עד שידע לדבר, מתך החשש, שמא יגלחוהו מקודם ויהיה זה קשה לדיבורו וישאר אלם. הספרדים בארץ ישראל מגלחים את שערות הנער במלאות לו ארבע שנים וביום התגלחת עושים סעודה לקרוביהם. גם יהודי הודו עושים סעודה ביום שמגלחים שערות בניהם פעם ראשונה ומנדבים משקל השערות זהב וכסף לעניים או לבית הכנסת.⁶⁷

2. החתונה    🔗

א. כמו אצל העמים הקפידו גם בישראל, שהנשואין יתקיימו בזמן מוצלח. אפילו בימינו קובעים אצל העמים את יום הנשואין רק בגידול הלבנה מתוך האמונה, שהנשואין בחסרון הלבנה גורמים לעקרות, לירידה מן הנכסים ולפורענות. מנהג זה נתקבל גם בעמנו, ומורי העם קבעו, שאין נושאים נשים אלא במילוי הלבנה, ואמרו, שזה אינו ניחוש אלא סימן טוב, וכשם שמושחים את המלכים על המעין, כדי שתמשך מלכותם, כן עושים את החתונה במילוי הלבנה ולא בחסרונה.⁶⁸ יהודי מצרים מקפידים, שלא לשאת נשים במרחשון, משום שחודש זה הוא פנוי מימים טובים ושמו מרחשון בהברתו הראשונה, היינו מר, הוא סימן רע להתחתנות. כנגד זה סומכים יהודי עדן על הסימן מ’כ’ש’ת’א' הוא “מצלחתא”, כלומר מרחשון, כסלו, טבת, שבט, אדר הם חדשים מוצלחים.⁶⁹ אצל העם הגרמני נחשב יום שלישי כיום מוצלח לחתונה, שאין הרוחות שולטות בו, ויהודי גרמניה נהגו גם הם לקבוע את יום הנשואין ביום השלישי ומצאו למנהגם אפילו סמך מן התורה ואמרו, שיום שלישי הוא יום מוצלח “כיום שהוכפל בו כי טוב”. בימי הבינים נתקבל אצל יהודי גרמניה גם המנהג “להוליך את הכלה לבית הכנסת לחופה ביום הששי כעלות השחר”, מפני שיום זה מוקדש לאלילת האהבה ונוס או לאלילה הגרמנית פרייאַ ואילו לדעת אחרים נבחר יום זה, כדי שהעניים יוכלו לעשות בו סעודת נשואים יחד עם סעודת לילה שבת, וכדי שלא יתביישו העניים, נהגו גם העשירים לקבוע את החתונה בערב שבת.⁷⁰ אין נושאים נשים בין פסח לעצרת חוץ מל"ג בעומר ולא בין המצרים מפני האבל ולא בחול המועד, לפי שאין מערבין שמחה בשמחה.

ב. בימי קדם היה החתן, עלי הדס בידו, מזמין את האורחים לחתונתו, ובימי הבינים היה השמש בגרמניה, בקראו בבוקר ביום הששי את בני הקהלה לקום ולבוא לבית הכנסת, מזמין את כולם לחתונה, שנתקיימה בו ביום. במזרח אירופה היו החתן והכלה עולים לקברי הוריהם וקרוביהם ומזמינים אותם לחתונה, בשבת שלפני החתונה היו קוראים במזרח אירופה את החתן למפטיר, והנשים היו זורקות מעזרת הנשים אגוזים, שקדים, צמוקים וממתקים בשביל הילדים שבבית הכנסת. באלג’יר בא החתן בשבת שלפני החתונה לבית הכנסת, והשמש זורק על כובעו של החתן אפר זכר לחורבן, וכשעולה החתן לתורה מפזרים השושבינים לתינוקות מיני מתיקה. בארצות המזרח עולה החתן בשבת שלפני החתונה על בימה, בידו ספר תורה מיוחד, בו הוא קורא את הפרשה על אברהם, ששלח את עבדו אליעזר אל ארצו ומולדתו לקחת משם אשה לבנו ליצחק וממשיך לקרוא בנביא “כי הלבישני בגדי ישע, מעיל צדקה יעטני, כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה” (ישע' סא, י). ביום החתונה, שנחשב כיום סליחה לעוונותיהם, נהגו החתן והכלה להתענות.⁷¹

ג. כמו אצל העמים נתקבלה גם בחוגים אחדים של עמנו האמונה, שהחתן והכלה צריכים שימור. כדי לגרש את המזיקים המקנאים בהם, נהגו אצל העמים ב“ערב החיבוט”, הקודם ליום החתונה, להכות בכלים ולעשות רעש. המנהג חדר גם לתוך עמנו, אלא שנזדכך ונתיהד ובשעת החופה נהגו לשבר כוס זכוכית, כדי להמעיט את השמחה, שלא תהפך להוללות ולהזכיר את חורבן ירושלים. אחרי שנשברה הכוס תחת החופה, אומרים בירושלים: “הפח נשבר ואנחנו נמלטנו” (תה' קכד, ז), כלומר מן המזיקים. אצל העמים נהגה הכלה, בעזבה אחרי הנשואין את הכנסיה, לזרוק מטבע לארץ, כדי לשחד בכך את המזיקים. כן נותנים גם אחדים בירושלים בנעלי החתן ובבגדיו מטבעות או תכשיטי זהב, כדי לדחות בכך את כח הכישוף. כנגד זה נהגו אצל יהודי גרמניה הנאספים לחתונה לזרוק על החתן והכלה מטבעות, והעניים באים ולוקחים אותם כנדבה.⁷²

אצל העמים נמצאה האמונה, שהאור הוא מעין סגולה נגד השדים האורבים לאדם גם בחתונתו. משום זה היו נושאים אצל הרומיים לפני החתן והכלה אבוקות עשויות מעזרד, שהוא קנה יבש, בהאמינם כי גם העזרד והאבוקה משמשים סגולה נגד השדים. כן נהגו גם בעמנו להשתמש בחתונה בנר ובאבוקה, אלא שהם באו רק לרבות את השמחה בחינת “ליהודים היתה אורה ושמחה” (אסתר ח, טז). בימי הבינים היו נושאים אצל יהודי ערב לפני החתן והכלה כעשר אבוקות. במקומות אחדים נהגו בשעת החופה לזרוק למעלה נרות דולקים ולקבלם, כמו בשמחת בית השואבה בזמן בית המקדש. יש ובכמה מקומות אוחזים השושבינים בידם שני נרות דולקים, כדי להזכיר את התורה, שניתנה בקולות וברקים ולפידים. כשחזרו החתן והכלה מן החופה נהגו בפולניה אמותיהם לרקוד נגד ביחד עם נשים זקנות ובידם עוגה, בה תחובים נרות שעוה דולקים.⁷³

ד. את החתן מכניסים תחת החופה, והכלה מקיפה אותו שלש או שבע פעמים לסימן של התאחדות והתקשרות. בימי הבינים נהגו לעשות חופה מארבע כלונסאות ולפרוש עליהן פרוכת, טלית או סודר ולהכניס תחתיה את החתן והכלה לסידור קידושין. וגם בימינו נקרא בשם חופה המקום, בו מניחים יריעה על גבי כלונסאות, כדי להכניס תחתיה את החתן והכלה לקידושין. את החופה נהגו להעמיד תחת השמים לסימן, שזרעם של הנשואים יהיו ככוכבי השמים.⁷⁴ הספרדים בירושלים, בקאהירה ובכל מקומות מושבם אינם עושים חופה כאשכנזים, אלא פורשים טלית מצוייצת על החתן והכלה ואומרים ברכת אירוסין ושבע ברכות. את טבעת הקידושין שם החתן על האצבע הסמוכה לאגודל ואצל התימנים על הזרת שביד הימנית.

בכל המנהגים הקשורים בנשואין באה לידי ביטוי שאיפתו של העם לאושר ולברכה וגם הרעיון של “פריה ורביה”. לסימן ברכה היו ממשיכים בזמן התלמוד צנורות של יין ושמן לפני החתן והכלה וזורקים עליהם אגוזים וקליות.⁷⁵ נהגו לזרוק על החתן והכלה גם חטים בחינת “חלב חטים ישביעך” (תה' קמז, יד) ומלח ככתוב “ברית מלח עולם” (במ' יח, יט). בירושלים נהגו הנשים להביא לבית החתונה בקערה לחם עגול ומסביבו מעט חטים, ענפי פיגם ומגדנות וישימו את הקערה על ראש הכלה, והחתן ישבר את הלחם מעל ראשה: ענפי פיגם באים כסגולה נגד המזיקים והלחם והחטים והמגדנות כסימן ברכה. כמו אצל העמים שימשו גם בישראל ביצים, תרנגולות ודגים סימן טוב לפוריות. יש שנהגו להגיש לפני הכלה ביצה חיה לסימן, שתזכה לריבוי בנים כתרנגולת המטילה ביצים בקלות. כבר בזמן התלמוד נהגו בישראל, כשיצאו החתן והכלה מסידור הנשואין, להוציא לפניהם תרנגול ותרנגולת בחינת “פרו ורבו” כתרנגולים. כן היו גם במיינץ החתן והכלה אוכלים מיד אחרי הנשואין ביצה ותרנגולת, ויהודי פוזן היו מפריחים מעל לחופה תרנגול ותרנגולת.⁷⁶ כבר בימי קדם היו מבזבזים לפני החתנים והכלות מחרוזות של דגים. אצל הספרדים בירושלים נהגו הנשים להביא בקערת כסף שני דגים קשורים בחוט זהב ולהניחם לפני החופה, והחתן והכלה עוברים והנאספים אומרים “פרו ורבו”. אצל יהודי גרמניה נהגו לעשות אחרי הנשואין סעודת דגים לסימן ברכה, ואצל יהודי לוב מביאים לבית הנשואים ביום שלאחר החתונה סל מלא ירקות ודגים לסימן של פריה ורביה בחינת “וידגו לרוב”, ויהודי טוניס מניחים בחתונה על כר משי זנב של דג לסימן פוריות ושפע.⁷⁷

לקראת החתן והכלה, החוזרים מן החופה, יוצאים במזרח אירופה שואבי מים בדליים מלאים מים מה שנחשב כסימן טוב לפרנסה בשפע, והחתן והכלה זורקים מטבעות קטנות לתוך הדליים. האמידים במזרח אירופה היו עורכים בשעת המשתה שולחנות מיוחדים לעניים. היהודים בהרי קאוקז מאמינים, שאליהו הנביא משתתף לא רק כמלאך הברית בברית מילה אלא גם בסעודת נשואין ומביא ברכה לחתן ולכלה, אם הם מקבלים אותו ואת העניים בסבר פנים יפות, ולכן מזמינים שם היהודים כל בני הכפר ומושיבים את העניים יחד עם העשירים.⁷⁸

ה. המנהג לעשות אחרי הנשואין שבעת ימי המשתה היה נהוג בישראל כבר בזמן קדום ונתקיים גם עכשיו אצל יהודי ירושלים, קאהירה, בגדאד וארץ הודו. בכל יום באים אורחים, ובכל פעם כשבאים פנים חדשות מברכים אחר ברכת המזון ברכת חתנים. בירושלים עושים מיריעות הפרוכת של אחד מבתי כנסיות חופה ומתחתיה יושבים החתן והכלה כל שבעת ימי המשתה, ותמיד דולק שם נר ואין אדם אחר יושב שם, מפני שהמקום נחשב כקדוש.⁷⁹ מנהג עתיק הוא לברך את החתן גם בשבת שאחרי חתונתו. שני שערים היו בבית המקדש אחד לחתנים ואחד לאבלים ולמנודים, וישראל היו יושבים בין שני השערים הללו ואומרים לנכנס בשער החתנים: השוכן בבית זה ישמחך בבנים ובבנות. בגרמניה היו חשובי העיר מביאים את החתן לבית הכנסת בשבת שאחרי החתונה ומושיבים אותו לידי ארון הקודש ואת השושבינים על יד החתן וקוראים תפלות ופיוטים מיוחדים לכבוד החג.⁸⁰ לפי האמונה העממית צריכה הכלה גם אחר שבעת ימי המשתה שימור מפני המזיקים המתקנאים בה. משום זה תשאר הכלה אצל יהודי תימן אחרי שבעת ימי המשתה בביתה עוד חודש ימים ובמקומות אחרים אפילו ששה חדשים ובימים האלה לא תביט דרך החלון ולא תצא מפתח ביתה רק בחשכת הלילה.⁸¹

3. המיתה    🔗

א. השלישי בין המאורעות החשובים שבחיי האדם, המיתה, היא החידה האיומה שבחיים, והרבה אמונות ומנהגים עממיים קשורים בה. חלה אחד מן המשפחה מחלה אנושה, קרוביו מבקשים רחמים עליו ונותנים נרות למאור בבית הכנסת וצדקה לעניים. בקהלות אחדות נהגו לאסוף “כסף לפדיון נפש” ולקנות נר של שעוה, שארכו כאגודל של החולה, ולקברו בבית הקברות ולומר “פלוני כבר נקבר” או “נר זה ימלא מקומו של פולוני”. יש והקרובים נכנסים לבית הכנסת ופותחים שם את הארון או משתטחים על קברות קרוביהם ומבקשים רחמים על החולים או מתיכים נר בגדלו של החולה מעין קרבן למלאך המות במקום החולה. יש ומוסיפים לשמו של החולה שם חדש כגון “אלתר, זיידע, באבע”, היינו זקן, סבא, סבתא או חיים וחיה. הקרובים נותנים משנות חייהם מתנה לחולה או יוצרים משעוה צורת אדם וקוברים אותה או שמים מראשותי החולה עשב מבית הקברות ונותנים לעניים מבגדיו של החולה.⁸²

לפי אמונת הפרסיים יושב אחרי מותו של האדם על גויתו שד המות בדמות זבוב וגורם לרקבונה וכליונה. כנגד זה מסופר באגדה הישראלית, שמלאך המות כולו מלא עינים, עומד בשעת פטירתו של החולה למעלה מראשותיו וחרבו שלופה בידו וטיפה של מרה תלויה בה. החולה, שרואה אותו, מזדעזע ופותח פיו והמלאך זורק את הטיפה לתוך פיו של החולה, שממנה הוא מת ופניו מוריקות. על הצדיקים כגון אברהם, יצחק ויעקב, משה, אהרן ומרים מספרת האגדה, שבהם לא שלט מלאך המות, והם מתו בנשיקה בפי השכינה.⁸³

ב. העם האמין, שסימנים שונים מבשרים את התקרבותו של מלאך המות. האילנות, הגדלים סמוך לבית, נעקרים מן השורש על ידי הסערה, זה נחשב כסימן רע לבני בית, כי כמספר האילנות הנעקרים יהיה מספר המתים בבית; כמו כן זיק יורד מן השמים הוא סימן המבשר, שאדם ימות. אצל העמים נהגו להשמיט את הכר מתחת ראשו של הגוסס, כדי להחיש את קצו. כנגד זה אסור בישראל לעשות דבר, שהוא מקצר את חיי הגוסס, ולהשאירו במותו יחידי, שלא ימות בעגמת נפש. העומדים על יד הגוסס אומרים “יגדל” ואת הפסוקים, בהם מסיימים תפילת נעילה ביום הכיפורים; “שמע, ברוך שם כבוד מלכותו, ד' הוא האלהים”. כסגולה נגד המזיקים האורבים לנשמתו של המת, נחשב האור, וכדי להרחיקו נהגו במקומות אחדים להדליק בחדרו של הגוסס נרות. כן נהגו יהודי מנטובה להעמיד בחדרו של הגוסס נר של שעוה, העשוי כמנורה בעלת שבעת קנים, לא רק כסמל לנשמה של הגוסס, אלא גם כדי להרחיק את המזיקים הנכנסים לחדרו. “נר ד' נשמת אדם” (משלי כ, כז), ולכן נהגו להדליק נר גם אחרי יציאת הנשמה, כדי לרמוז על הנשמה, שיצאה מן הגוף, או מפני כבודה של השכינה, הבאה לקבל את הנשמה אחרי יציאתה, או כדי לרמוז על חיי העולם הבא.⁸⁴ אחר יציאת הנשמה מעצמים עיניו של המת וסותמים את פיו וקושרים את לחייו, מניחים את המת על הקרקע ופותחים את החלונות. בפולניה משכיבים את המת על הקרקע ורגליו מכוונות אל הפתח. יש ונוהגים להעמיד על יד המת כוס מים, מגבת ונר דולק, כדי שהנשמה תוכל להתרחץ טרם שתתיצב לפני קונה. כן נוהגים גם לשפוך אחרי יציאת הנשמה את המים השאובים שבשכונת המת, מפני שמלאך המות מפיל במים טיפת דם, שבכחה להמית את השותה מן המים.⁸⁵ בימי קדם היו כופים את המטות בתוך הבית של המת, והאבלים היו ישנים בימי האבל במטות כפויות. בעדן נוהגים גם בימינו להטות את המטה של המת אל הקיר ולפרוס עליה סדין ולהניח תחתיה נר דולק על כלי חרס כל שלשה ימים, וביום השלישי שוברים את הנר עם הכלי על קברו של הנפטר.⁸⁶

ג. רוחצים את המת ומדיחים את גופו במים חמים וגוזזים את שערו וטחים את ראשו בביצים טרופות בקליפתן ועושים צפרניו, כדי שיבוא למנוחתו בטהרה, כמו שהיה רגיל ללכת בחייו לבית הכנסת בשבת. בשעת הטהרה לומדים או אומרים תהלים בחדר מיוחד ולא בחדרו של המת. אצל התימנים מגלחים שערות המת, שופכים עליו מים חמים מעורבים עם עלי הדסים, משפשפים את גופו באגודה של סיב תמר ומניחים שברים מכלי חרס על פיו של המת ועל עיניו. את הכלי, שמתוכו שפכו מים על המת, שוברים אחרי הטהרה. בשעת הטהרה יושבות נשים ממשפחתו של המת מכוסות צעיף ובוכות ומקוננות ומכות בידיהן כל אחת על ראשה, מצחה ולבה. גם אצל היהודים שבמזרח אירופה נותנים על עיני המת שברי חרס. בירושלים מפשטים אצבעות של המת, ואילו אצל יהודי גרמניה, אוסטריה והונגריה נהגו לכוף אגודל של המת בצורת “ד” (דלת) ולמשוך את הצרדה בצורת “ש” (שין) ולכוף את הזרת בצורת “י” (יוד), עד שיצטרפו שלשת האצבעות לשם “שדי”. בין האצבעות מניחים בכמה מקומות מקליות של עץ, כדי שהמת יוכל להשען עליהן בקומו מקברו ביום של תחיית המתים או נותנים ליד המת סעיפי עץ משולשים מעין מזלגות עץ, בהם יחפור המת את האדמה, כשיגיע יום של תחיית המתים וגלגול מחילות.⁸⁷

אחרי הטהרה מלבישים את המת. כפי מה שנתגלה על ידי החפירות נהגו בישראל כבר בימי קדם להלביש את המת במדים. בזמן התלמוד נקראו בגדי המת תכריכים, מפני שהיו כורכים בהם את המת ובארמית “זוודתא”, היינו בגדים לדרך. בימי התנאים היו עושים תכריכים למתים מבגדים יקרים, עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות בעצמו וצוה להוציאו בכלי פשתן. אחרי מותו של רבן גמליאל נהגו לקבור את המתים בתכריכי פשתן לבנים. את התכריכים תופרות נשים בתפירות גדולות מבלי לעשות קשר בחוטים. את גוף המת מלבישים בחלוק לבן, תחתונים, חגורה, מצנפת, קיטל וטלית, אלא שקושרים את הציציות זו עם זו או שמכסים אותן תחת הכנפות.⁸⁸ אצל יהודי תימן מלבישים את המת כ“חתן” בבגדי יום טוב לבנים כגון חגורת מתנים, מעיל, המכסה את כל הגוף, וקפוטה, ושמים על ראשו כיפה עם צניף. ואת הזקנים מעטפים בטלית, שממנה מסירים את הציציות וכורכים את הגויה בסדין או שמים אותה בשק לבן, שהוא מעין מרצוף, ובשעת ההלבשה מקטירים קטורת ומניחים בשמים בבגדי המת וגם בידיו משום “סיטרא אחרא”, הבורחת מפני ריח הבשמים. אצל יהודי כורדיסתאן משמשים התכריכים בגדים רגילים, אלא שהם עשויים באופן פרימיטיבי יותר, את הידים הם מכסים בכפפות ואת המת מלבישים בטלית קטן בלי ציציות.⁸⁹ יש ואחדים נהגו להכין להם תכריכים כבר בחייהם, כדי שיזכרו תמיד את יום המיתה ויחזרו בתשובה. בכורדיסתאן מכינות נשים זקנות בחייהן את התכריכים לעצמן. הן מזמינות תופרות וידידות אחרות לבתיהן ושם מכבדות אותן בסעודה. מעט מן המאכלים נותנים לילדים כסגולה אחרי הטהרה. ובכמה מקומות בבית הקברות עומד ראש החברה קדישא מראשותי המת ואומר: “אני מבקש ממך מחילה, ואם ציערתי אותך מחל לי”. אחרי הטהרה מזלפים אצל יהודי כורדיסתאן מים קרים על המת, שוברים שני כלי חרס חדשים על המדרגה. בשעה שעושים כך, הם אומרים: “עדה, סלחו לו”, והנוכחים משיבים: “סליחה שלמה תהא לו”.⁹⁰ בימי קדם היו קוראים בישראל למקוננות לבכות על המת ולספדנים להספידו, ואפילו העני שבישראל היה חייב להזמין לקבורת אשתו מקוננות ולא פחות משני חלילים. מנהג זה נתקיים גם עכשיו אצל היהודים בארצות המזרח. אצל יהודי כורדיסתאן מתאספות הנשים בחדר מסביב למת ופותחות בקינה. הן מכות וסורטות את פניהן וכתפיהן, נותנות טיט על שערן ומורחות בו את פניהן וכתפיהן וממרטות שער ראשן. ישנן שם גם מקוננות מקצועיות בקיאות בקינה ובשירה שוברת את הלב. ובסינה קוראים יהודי כורדיסתאן אפילו למקוננות, מקצועיות מוסלמיות. יהודי מרוקו קוראים למקוננות, אשר תשאנה קולות בצעקות ומטפחות על חזיהן ומיללות וגם מתגודדות ומשרטות על פניהן, אף על פי שהתורה אסרה לשים קרחה למת ולהתגודד ולשרוט שרטת בבשר.⁹¹

אצל העמים הקדמונים נחשבה המיתה כמעבר או כנסיעה לעולם הבא, ועל כן נהגו המצריים בימי קדם לתת בפי המת מטבע כדמי המעבר לעולם הבא. בזמן קדום נהגו גם בישראל אחדים לתת בפי המת או בידו מטבע כדמי המעבר. האנוסים⁹² בפורטוגאל נוהגים אפילו עכשיו, אחרי שטיהרו את המת במים חיים של מעין, להעביר על פני המת מטבע של כסף או של זהב ולתתו אחר כך צדקה לעניים, ואילו האנוסים בסביבת ברגנצה מעבירים על פני המת מטבע וחתיכת לחם ואומרים בהשכבת המת: תבוא לעמק יהושפט, תפגש שם בשד, ואם יבקש ממך אות, תן לו כסף, ואם יבקש בשר, תן לו לחם.⁹³

ד. בזמן קדום היו בישראל קוברים את מתיהם סמוך לבתיהם. כשנוסדה הקהלה, הוקמו בה בית הכנסת, מוסדות לצדקה, בית המדרש לתלמוד תורה ולמתים שבקהלה בית הקברות, שנקרא בית חיים או בית עלמין. קברי אבותיו היו יקרים ללבו של היהודי, ועליהם היה נוהג בכל צרה שלא תבוא לשפוך את מר שיחו. העם ראה בקברי הצדיקים דבר קדוש ועליהם היה מתפלל בימי הבצורת לגשמים, בזמן המגפה לרפואה ובימי הגזרות והרדיפות להצלה. את המתים היו קוברים באדמה, כנגד זה קוברים יהודי תימן את מתיהם בכוכין חצובים בסלע ואינם מניחים שום דבר על המת ואינם מכסים אותו באבנים. מנהג נהוג בירושלים ובעדן, שעשרה חברים מחברה קדישא, באים בימים, יסבבו על הקבר את מטת המת שבע פעמים, כפות ידיהם משולבות זו בזו, ובשעת הסיבוב יאמר אחד מן הסובבים את המזמור “יושב בסתר” וככלות כל אחת מהקפות יקח אחד מן הסובבים חתיכה קטנה מן המטבע וישליכה הלאה, וכולם יאמרו את הפסוק: “ולבני הפילגשים, אשר לאברהם”, היינו למזיקים, “נתן אברהם מתנות”.⁹⁴ כנגד זה מקשקשים אצל היהודים במזרח אירופה לפני מטתו של המת בקופות וקוראים “צדקה תציל ממות” ואוספים נדבות לעניים, וכך לבשה אצלם הסגולה נגד המזיקים צורה של מעשה צדקה. את המת קוברים ראשו למערב ופניו ורגליו למזרח, כדי לרמוז על תחיית המתים, כלומר שלעתיד לבוא יקום המת מקברו ויעלה לארץ ישראל.⁹⁵

בהוציאם את המת מביתו לבית הקברות, נהגו לתקוע בשופר, כדי להגן על החיים מפני קטרוג של מלאך המות.⁹⁶ בצאת המלווים מפתח הבית עם מטת המת, שובר שמש החברה בירושלים על מפתן הבית כלי חרס ומכריז, שהבנים לא ילכו אחרי מטת אביהם ללוותו לקברו ומזהיר את הנשים, שלא תלכנה גם הן אחרי מטתו של המת.⁹⁷ אצל העמים הקדמונים שימשו כסגולה נגד השדים ענפי הדסים מפני ריחם החריף ולימונים, שמיצם הוא חמוץ. בישראל היו מניחים לכבוד המת על מטתו הדס. יש ואצל העמים היו נושאי המטה נושאים בידיהם לימונים וזורקים אותם לפעמים לתוך קבר המת. כן היו גם היהודים בקהלה הפורטוגיזית בהמבורג נושאים עמהם בשעת ההלויה לימונים. אחרי שהורידו את גוית המת לתוך הקבר, נוהגים לזרוק גוש עפר שלש פעמים ולומר כל פעם: “כי עפר אתה ואל עפר תשוב” (בר' ג, יט). אצל יהודי כורדיסתאן אומרים כל הנוכחים שלש פעמים: “והוא רחום יכפר עון ולא יעיר כל חמתו” (תה' עמ' לח).⁹⁸

כלה שמתה, מתירים שערותיה, וחתן, שמת, מגלים פניו ונותנים דיו וקולמוס בצדו. אצל היהודים במזרח אירופה היו עושים על קבר הכלה, שמתה, חופה שחורה ומעמידים תחתיה את ארונה ועל יד הארון את החתן. בזמן המגפה נהגו בכמה מקומות להשיא יתום עם יתומה עניה ולעשות חופה על בית הקברות בכלי זמר ובהמון חוגג, מפני שהצדקה מאריכה ימים והשמחה בהמון העם מרחיקה את הפחד, שנחשב כסכנה גדולה בזמן המגפה.⁹⁹

בשובם מבית הקברות רוחצים המלווים לפני כניסתם לבתיהם את הידים, ויש שמעבירים את ידיהם על גבי עיניהם ואומרים: “ומחה ד' דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ, כי ד' דבר” (ישע' כה, ח). החוזרים מבית הקברות זורקים עשבים ועפר מאחורי העורף ואומרים: “יציצו כעשב השדה” (תה' עב, טז) ורומזים בכך על תחיית המתים. כבר בימי קדם היו קורעים לסימן האבל את הבגדים וחולצים נעליים וחוגרים שק ומתפלשים באפר ובתקופה שאחרי התנ"ך הנהיגו לסימן של אבל לבישת שחורים ועטיפת ראש, אלא שהמנהג של עטיפת ראש נתבטל, מפני שהאבלים נמצאו מתגנים על הבריות.¹⁰⁰ אחרי הקבורה מאכילים את האבלים בסעודת הבראה ביצים ועדשים, שנחשבו כמאכל אבלות. בשבעת ימי האבל לא היו יהודי סיביליה אוכלים בשר, יהודי לוב אוכלים בשר רק בשבת ובשאר ימי האבל עוגות מצות, שאופים בביתם. כשם שהיו כבר בימי קדם חוגגים שבוע הבן או הבת אחרי הלידה ושבעת ימי המשתה אחרי החתונה, כן היו הקרובים מתאבלים שבעת ימי האבל אחרי פטירתו של קרובם. אורחים היו באים לבית חתנות, כדי לשמח את החתן והכלה ולברך אחרי הסעודה ברכת חתנים בברכת המזון, כן היו באים מנחמים לבית האבל ומברכים אחרי הסעודה ברכת אבלים בברכת המזון. יהודי הודו עושים אפילו עכשיו סעודה לכבוד המת בכל שבעת ימי האבל, יהודי צפת רק בשבת בתוך השבוע של האבל ויהודי תימן וכורדיסתאן רק ביום האחרון של ימי האבל.¹⁰¹

ה. בזמן הבית היה האבל אחרי שבעת ימי האבל נכנס לחצר בית המקדש, והקהל היו אומרים לו: השוכן בבית הזה ינחמך.¹⁰² בזמנו של הרמב"ם היו האבלים בקאהירה יושבים כל שבעת הימים על יד כותל האבלים ואצל הספרדים בירושלים במקום מיוחד שבבית הכנסת, והקהל נגש אליהם אחר התפלה, והחזן היה אומר להם: המקום ינחם אתכם. כנגד זה יושבים אצל יהודי קאוקז האבלים בפתח בית הכנסת על הארץ ונר דולק לרגליהם.

העם המאמין, שהצדיקים ישנים בקבריהם ושומעים תפלותיהם של החיים, הבאים להתפלל שמה בצרתם, מכניס את הצדיקים גם לגן עדן, בו יושבים על כסאות זהב ואוכלים על שולחנות זהב. שלשה עשר נהרות של שמן אפרסמון, זכים כנהר פרת וחדקל, שוטפים בגן עדן, והצדיקים מתענגים בהם. ביניהם יושב הקדוש ברוך הוא ומגלה להם סודות התורה. כל כך יפים חיי העולם הבא, עד שהצדיקים סובלים בעולם הזה מחוסר ועוני, כדי שלא יקופח שכרם בעולם הבא על ידי תענוגיהם בעולם הזה. בשבת עומדים המתים מקבריהם ובאים ומקבלים מזיו השכינה ומשוררים לפני הקדוש ברוך הוא ונכנסים גם לבתי כנסיות ומשתחוים שם. כנגד זה יורדים הרשעים לגיהנם. בעמדו על פתחו של גיהנם ראה ר' יהושע בן לוי, שמאכילים שם את הרשעים גחלי פחמים ותולעים אוכלים מגופם. האגדה של ימי הבינים היא ביחוד מרבה לתאר יסורי גיהנם. כן נגזר על הרשעים למשוך אחריהם עגלות טעונות משא ועל איש אחד, שרכש לו שדה, נגזר לרוץ מסביב לשדה, עד שקרוביו השיבו את השדה לבעליו.¹⁰³

ביום הזכרון החוזר בכל שנה ושנה ונקרא בשם “יאהרצייט”, שהונח בכנסיה על יום הזכרת נשמות, מדליקים נר לזכר הנפטר ואומרים “קדיש”. המנהג “יאהרצייט” עבר יחד עם שמו הגרמני מן האשכנזים לספרדים, ועד היום אין לספרדים שם ספניולי למנהג זה. בתקופת הגאונים¹⁰⁴ נהגו תלמידי חכמים לקבוע את היום שמת בו אדם גדול, לכבודו, וכשהגיע אותו היום, היו מתקבצים מדי שנה בשנה, על קברו, להושיב שם ישיבה וללמוד תורה. בימינו נוהגים האשכנזים ללמוד ביום הזכרון לפטירת קרוביהם משניות על פי סדר של האותיות שבשמו של הנפטר, והספרדים לומדים משניות וקוראים בזוהר. באשכנז נהגו ביום השנה להתענות, כנגד זה עושים הספרדים בערב לפני יום השנה משתה, והיהודים שבאפריקה הצפונית מנגנים בשעת המשתה בכלי שיר. ביום הזכרון לפטירת הצדיק ולפעמים גם ביום הזכרון לפטירת ההורים עושים החסידים הילולא, מפני שלדעתם עולה ביום זה נשמת הנפטר למעלה רמה בגן־עדן.¹⁰⁵

 

ג. הבית ועקרת הבית    🔗

א. הגיטו, השכונה היהודית, שנוסדה בארצות אירופה בימי הבינים, יסודה היה מראש מרצון ואחרי כן מאונס. היהודים, שהיו בימי קרל הגדול בעלי אחוזות גדולות והתעסקו בכל ענפי החקלאות ובמסחר החוץ, התישבו בערים וגם בכפרים בשכונות מיוחדות מתוך השאיפה הטבעית לשבת בשכנות ובקרבת בתי כנסיות ושאר מוסדות הצבור. כן קמה בקצה הדרומי של העיר נרבונה “עיירה יהודית מיוחדת”, שבקרבה נמצאו במאה העשירית ואחת עשרה כרמים וקרקעות וטחנות ומכרות מלח, שבעליהם היו יהודים, חקלאים על פי אומנותם ועובדים את אדמתם ובטחנות ובמכרות מלח, בעצמם או בסיוע פועלים, והנה במאה השתים עשרה בזמן מסעי הצלב התגברה התבדלות היהודים מסביבתם, והם נלחצו זה לבזה והתחילו לגור בישובים מסוגרים, הרחק משכניהם השוטמים אותם. גם בארגוניה ישבו היהודים במאה השלש עשרה בשכונה מיוחדת, שרחובותיה היו מובדלים מן הנוצרים. בכמה מקומות היה בחומת העיר או בקצה הרחובות שער מיוחד, המוביל אל שכונת היהודים, ובשעת הצורך אפשר היה לסגור את כל השכונה בפני הסביבה. החל משנת 1460 הופרש ליהודי פרנקפורט על נהר מיין רובע מיוחד, והבתים משני צדי הרחוב היו כמעט נוגעים אלו באלו. אנשי פרנקפורט קראו לרחוב היהודים “מצרים חדשה”, והסופרת בטינא פון ארני כינתה את הרחוב בתואר “גיהנם”. לא ניתנה ליהודים רשות להרחיב את “הרחוב”, ולכן היו בונים על גגי בתיהם עליות נמוכות, והבתים, שהיו בעלי שלש וארבע קומות, עשו את הרחוב הצר למבוא אפל. ליהודי פרנקפורט לא ניתן מקום רחב למדי לקברותיהם, ולכן העמיקו לקבור מתיהם זה על גב זה. גם ברומא היתה שכונת היהודים העתיקה בשפלת נהר טיבר מובדלת מיתר שכונות העיר בחומה גבוהה, ובה שערים אחדים ליוצאים ולבאים. רק בשנת 1848, כשישבו יהודי רומא בליל סדר פסח בבתיהם בגיטו וספרו על יציאת מצרים וענו בשיר: “מן המצר קראתי יה, ענני במרחביה”, התחילו הפועלים לפי פקודתו של האפיפיור, כדי שלא להרגיז את המון העם, בעשר בלילה להרוס את חומת הגיטו. חומות הגיטו נהרסו אז גם בערים אחרות. במאה התשע עשרה נעשו היהודים ברובם ליושבי הערים, והם יצאו מ“רחוב היהודים” וישבו בין שכניהם הנוצרים. ביחוד בארצות המערב נפתחו לפניהם תחומים חדשים בחיים הכלכליים וגם שערי בתי הספר והאוניברסיטאות. היהודים למדו להסתגל לצורת החיים של שכניהם, והבית היהודי היה שונה רק באופיו הדתי מבית השכנים הנוצרים. רק במזרח אירופה ובמזרח התיכון נשארו הרחובות, שהיו מיוחדים ליהודים ושבהם ישבו על פי רוב העניים שבין היהודים.

כסגולה נגד השדים, הרובצים בפתחי הבתים, נקבע אצל העמים עובדי האלילים סמל של עבודה זרה מאחורי הדלת או על מזוזות הבית. כנגד זה שימשה כסימן לבית היהודי כבר בימי קדם המזוזה, הקבועה בצד הפתח של הבית כנגד ימינו של הנכנס ובה גנוזות הפרשיות: “שמע ישראל, והיה אם שמוע תשמעו”. היוצא מן הבית מניח את ידו על המזוזה ומנשק מתוך חבה של מצוה ואומר: ד' ישמר צאתי ובואי מעתה ועד עולם. כסימן לבית היהודי שימש גם המקום השחור בלי צבע אמה על אמה כנגד הפתח לזכר חורבן הבית; כמו כן הציור באותיות “מזרח” הקבוע בכותל המזרחי של הבית, כדי שהמתפלל יכוין את פניו כנגד בית המקדש במזרח, וגם המנורה בעלת שמונה קנים, התלויה בתקרת הבית. בכניסת השבת היו מורידים את המנורה ומדליקים את נרותיה, והבית נתמלא אורה ומתוכו סרו הדאגות. שגור היה בישראל הפתגם: המנורה למטה והדאגות למעלה. סימן לבית היהודי היה, שנפתח לרוחה לעניים. השולחן, שעליו היו מאכילים בשבתות וימים טובים ולא רק בהם, את העניים, נחשב כמזבח, והאוכל, שנתנו על השולחן לעניים, נחשב כקרבן לד‘. המאריך בשולחנו, כך אמרו בישראל, מאריכים ימיו ושנותיו, מתוך כך עניים באים ומתפרנסים. בצוואתו לבנו כתב ר’ אליעזר מווארמז¹⁰⁶: הוי זהיר לכבד את העני ולתת לו מתנה בסתר והאכילהו והשקהו בביתך והעלם עיניך מהסתכל בו, כשהוא אוכל. על בית הוריה כתבה האשה גליקל מהאמלן¹⁰⁷, שכל מי שנכנס לתוכו רעב, יצא ממנו שבע. מה שאירע בבית הוריה, אירע בהרבה בתים בישראל. משולחנם, שעליו האכילו נדיבי ספרד את העניים היו עושים את הארון, בו נקברו, כדי לעורר את לב החיים, שהאדם ההולך לבית עולמו אינו נוטל כלום בעמלו, אלא צדקה ומעשים טובים.¹⁰⁸

מי שבנה בית חדש, אסור היה לו להגביה את הבית על גבהו של בית הכנסת שבעיר. על איש אחד, שעבר על איסור זה, סיפרה האגדה, שמתו כמה מבניו, ואמר לו החכם: ביתך מחשיך את בית ד' ומכבה את אורו. מפני זה מכבה ד' את אורך. ואחרי שהרס בעל הבית את ביתו, נמנע כל פגע מבניו. כמו כן היה אסור לבנות בית חדש במקום, בו עמד מקודם ביתו של אדם קדוש. במקום שעליו עמד ביתו של ר' יצחק לוריה, התחיל אחד לבנות בית חדש ובא זקן להזהיר את הבונה שלא יחלל את המקום. ואולם הבונה לא שם לב אל ההזהרה, וכשנגמר הבנין, פרצה דליקה והפכה אותו לחרבה. הבונה בית חדש צריך להזהר, שלא יהיה בבנינו עץ מאילנות העושים פירות, שהתורה אסרה להשחיתם. וגם שקורות הבית לא תהיינה זוגות, מפני שהמספרים הזוגיים נחשבו כבלתי מוצלחים. לחנוכת הבית נוהגים לעשות סעודת מצוה לתלמידי חכמים או לעניים ולשיר “מזמור שיר חנוכת הבית” ולחדש חידושי תורה.¹⁰⁹

ב. ישעיה הנביא לעג בימי קדם לעורכים בביתם שולחן לגד, שנחשב כאליל האושר וכמזל הבית. בכל זאת נמצאו אחדים בימי הבינים, שנהגו לערוך מטה ושולחן למזל הבית. יש ואפילו בימינו עכשיו נהגו בירושלים אחדים מהמון העם להקריב מנחה לגד.¹¹⁰ את הבית שומרים המלאכים. לשני אחים באשקלון, שעלו לרגל לירושלים, זימן הקדוש ברוך הוא מלאכים כדמותם, שהיו נכנסים ויוצאים בבתי האחים, עד שהשכנים, שרצו ליטול כל מה שנמצא בבתי האחים, לא ידעו, שבעלי הבית עזבו ביתם. וכשם שהמלאכים מגינים על הבית, כן מסכנים אותו, לפי אמונת העם, המזיקים. יש שהישן בבית אפל והשטן מצוי שם או שהישן בבית יחידי ולילית אחזתו או שהיושב בבית מרועע עושה למושל על עצמו את מלאך המות.¹¹¹ הפחד מפני המזיקים, הבאים לסכן את הבית, לא חדל גם בימי הבינים. לא ירגיז האדם את השדים, כן נאמר בצוואת ר' יהודה החסיד¹¹², על כן לא יסתום בביתו חלון ולא פתח אלא יניח נקב קטן, בו יוכלו השדים לצאת. כסגולה נגד המזיקים נחשבו אצל העמים הלחם והמלח. סגולה זו נהפכה בישראל לסימן ברכה. יש שהכניסו לתוך הבית החדש לחם ומלח וגם נרות, דבש ושאור כסימן ברכה, שלא יחסרו בבית החדש, ויש שהכניסו טלית ותפילין לשם שמירת הבית החדש מפני הפורעניות.¹¹³ מתוך האמונה העממית במזיקים המסכנים את הבית, ומתוך הסגולות שהומצאו, כדי לגרשם, נשקפת מלחמתו הקשה של האדם בכחות הטבע בימי קדם. לשם הגנה מפני המזיקים והמחלות נהגו היונים והרומים בימי קדם לקשט בחגים את הבתים והרפתים בענפים ובעצים קטנים. גם בזמננו מקשטים העמים בחגיהם ובמיוחד בחג השבועות שלהם את בתיהם בענפים ובעצים קטנים, כדי להביא את בני הבית במגע עם שתילי האביב ולהכניס לתוך הבית שפע החיים ולהרחיק ממנו כל פורעניות. משכניהם שאלו היהודים את המנהג וזיככו וצירפו אותו. לכבוד השבת היה אפילו העני שבעניים מקשט את ביתו עם ורדים וצמחים הנותנים ריח טוב; כמו כן נהגו לקשט לכבוד החג את הסוכה עם פרחים ולשטוח לחג השבועות בבתי כנסיות ובבתים עשבים לזכר מתן תורה. כמוסלמים וכנוצרים מציירים גם יהודי מזרח בירושלים על פתחי בתיהם תמונת יד בעלת חמש אצבעות כסגולה נגד השדים; המוסלמים רואים בה סמל לידה של פאטמה, בתו של מוחמד; הנוצרים סמל לידה של אם משיחם והיהודים סמל ליד ד' השומרת על בני הבית. מלבד המזוזה בצד הפתח של הבית קובעים יהודי כורדיסתאן על הדלת לפעמים קרני צבי או פרסת ברזל מרגלו של סוס באמצע המשקוף וקוברים לשם הגנה מפני לילית קמיע בכל אחת מארבע פינות של הדלת.¹¹⁴

ג. מקומה של האשה הישראלית היה לפנים “בירכתי הבית”. הבית היה עולמה, בו היה לבה מסור לבעלה ולילדיה, ועבודתה היתה נתונה לצרכיהם של בני ביתה. כבר בימי קדם היתה “אשת חיל צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל” (מש' לא, כז). גם בתקופת התלמוד לא היתה האשה הישראלית אוכלת “לחם עצלות”, אלא טוחנת ואופה ומכבסת ומבשלת ומיניקה את ילדיה, מצעת המטה ועושה בצמר. ר' אליעזר בר' שמואל הלוי, שנפטר בשנת 1357 במיינץ¹¹⁵, כתב בצוואתו לבנותיו: “עולמכן תראו בחיי הבית; אני מצווה לבנותי לבל תהיינה הולכות בטל, כי הבטלה ראשית כל חטאת, תהיינה אורגות, טוות, תופרות ומבשלות ומתנהגות בסבלנות עם כל אדם”. בכל זאת לא הטילו האשה בישראל עבודה שפלה ובזויה ואינה לפי כבודה. במאה השלש עשרה פסק בעל האגודה: כעת נשים שלנו אין דרכן לטחון ולכבד במדינה זו. האשה בישראל עסקה בימי הבינים גם במשא ומתן. נשי תלמידי חכמים נטלו עליהן עול הפרנסה, כדי שבעליהן יוכלו להקדיש חייהם לתורה. הנשים בישראל נהגו לקנות ספרים ולהשאילם לאחרים, להספיק מזונות ומעונות לבני הישיבה ולעזור בכך לקיום התורה.¹¹⁶ בדרך כבוד היו קוראים בישראל לאשה “בית”. כן אומר ר' יוסי: מימי לא קראתי לאשתי “אשתי” אלא “ביתי”. במאמרים כגון: “ביתו זו אשתו” או “ובחוסר כל” זהו “אדם בלא אשה”, הביעו מורי העם את דעתם, שהאשה היא בעצם “לב הבית” וה“כל” בבית והבעל חייב בכבודה ועליו מוטל להוקירה ולכבדה. בספר “מראה השורפת” בראנטשפיגל בשפה המדוברת, שחובר במאה הט“ז או הי”ז והיה בזמנו לאחד הספרים העממיים, שנתחברו על הגברים וגם על הנשים, כתב המחבר: “מי שיש לו אשה טובה יחשוב את עצמו כעשיר; אשה טובה זהו עשרו הגדול של האדם, ולכן אל יהי כבוד אשתך קל בעיניך, ואם היא מזרזת אותך לדבר טוב, שמע לקולה וכבד אותה ושחֵה לפניה”. אצל היהודים הספרדים מכנים את בעלת הבית “פאמיליא”, בחינת “ביתו או משפחתו זו אשה”. אצל יהודי כורדיסתאן יתנהל משק הבית לפי שיטה פטריארכלית. הבנים, שמתחתנים, ממשיכים לחיות בבית אביהם או בחדר, שמפנים אותו בשבילם. ראש הבית הוא הגבר הזקן ביותר ועבודות הבית מתנהלות בפיקוחה של מנהלת הבית.¹¹⁷

יש ואחדים מן החוקרים בפולקלור רמזו על המיתוס של העמים, שלדעתו האדם הראשון ואשתו מוצאם משני עצים, ואמרו, שהמיתוס יוכיח, כי איש ואשה שוים בזכויותיהם; כנגד זה, כן טענו, נבראה האשה, לפי סיפור התורה מצלע בעלה וכטפל לו, מה שיוכיח, לדעתם, שהאשה, לפי התורה יורדת בזכויותיה מפני בעלה. והנה דוקא מסיפור התורה על בריאת חוה מצלעו של אדם הראשון למדו מורי העם בישראל, שהאשה היא “בשר מבשרו” של הבעל וכגופו, והורו, שאדם מישראל מצווה לאהוב את אשתו כגופו ולכבדה יותר מגופו. בספרו של יוסף דאסוס, שהופיע בשנת 1772, נמצא מאמר על השאלה “אם הנשים קרויות אדם או לא” ובמחזה של לסינג¹¹⁸ אומר “המלומד הצעיר”, שהתשובה השלילית על שאלה זו היא מובנת מעצמה. אביו של לסינג היה כומר ובעל השכלה גבוהה, והנה דעתו, ששלטון הבעל על אשתו אינו יכול להתקיים בלי מכות במספר מצומצם. לעומת זה הורה הפוסק הראשי של יהודי גרמניה ר' מאיר מרוטינבורג¹¹⁹ במאה השלש עשרה שכל בן ברית חייב לכבד את אשתו יותר מגופו. וכשם שהבעל בישראל היה מצווה על כיבוד אשתו, כך היה הבן מצווה על כיבוד אמו. כן מסופר על ר' יוסף כשהיה שומע קול רגליה של אמו, היה אומר: אעמוד מפני שכינה שבאה. כשמתה אשתו, צוה בעל “פענח רזא”, ר' יצחק בר' יהודה, לבנו ללכת יחף אחרי אמו לבית הקברות. הדבר פשוט, כן כתב בעל “בית יהודה”, כי כל מיני כבוד, שיש לחלוק לאיש, יש לחלוק גם לאשה.¹²⁰

ד. האשה הישראלית היא שבנתה מרכז לאמונה ובטחון ונתנה מן הבטחון שבלבה ומאמונתה התמימה על בעלה ועל ילדיה. כשנתנו מן השמים לר' חנינא בן דוסא חלק מן הטובה הגנוזה לצדיקים לעתיד לבוא, אמרה לו אשתו: התפלל, שיטלו ממך כדי שלא יקופח שכרך לעולם הבא. את אמונתה התמימה למדה האם בישראל מתוך ספרי מוסר כגון “סדר הנשים”, שהוא חובר בשפה המדוברת ובו נאמר: בתי, רוצה אני ללמדך ללכת דרך ישרה, ואם תשמעי לקולי, יהיו לך ילדים טובים ותלמידי חכמים והעולם יברכך ויאמר: אשרי יולדתם וכשתמותי יבואו מלאכי רחמים ויוליכוך לפני דיין האמת וימליצו עליך ויאמרו: רבונו של עולם, עשה חסד עם נשמת האם, שילדה וטיפחה בנים, הלומדים תורתך הקדושה ומאירים עיני עורים, וסלח לה את עבירותיה המעטות למען ילדיה, שילדה וחינכה בשקידה ובמחשבה טובה.¹²¹

האשה הישראלית היא שבנתה בארבע אמות של ביתה מרכז לחיים משפחתיים. האידיאל שלה היה להוליד בנים. “הבה לי בנים” (בר' ל, א) אמרה רחל ליעקב. חנה התפללה בשילו ל“זרע אנשים”, העקרות השתטחו על קברי צדיקים והתחננו לבנים.

לחינוך הבנים ייחסו בבית היהודי חשיבות יתרה. מחובת ההורים היה ללמד את בנם תורה וגם דרך ארץ והתנהגות יפה כגון שהבן ינשק ידי אביו ואמו וידי הגדולים והחסידים. אסור היה להורים להוציא מפיהם דבר מגונה ובפרט בפני ילדיהם, העלולים ללמוד דבר מגונה מן ההורים. בהתעסקו בקיום איזו מצוה שהיא, היה האב מצווה להרגיל את בנו לזה, ועל האם הוטל להשגיח על מעשי ילדיה, מאכלם, משקם ושנתם ועל ישיבתם בדרך ארץ ובנימוס על יד השולחן. ולא רק התנהגות יפה לימדה האשה את בנה, אלא זירזה אותו גם ללימוד תורה ולאהבת העם. אמו של ר' יהושע בן חנניה הוליכה את בנה בעריסתו לבית הכנסת, בשביל שיתדבקו אזני בנה בדברי תורה, שנשמעו בבית הכנסת. בלילות החושך של ימי הבינים ישבה האם בישראל על יד עריסת בנה ושרה לו שירי ערש, מורכבים מתפילות ופסוקים מספר תהלים, כדי לעודד את רוח בנה ולנטוע בלבו בטחון, אמונה ואהבה לעם ישראל. אפילו בעת החדשה לא חדלה האם הישראלית במזרח אירופה להביע בשירי ערש את משאלת לבה, שבנה יגדל לתורה ויהיה לתלמיד חכם, ואילו האם הספרדית זירזה את בנה בשיר: “התורה, התורה, בני הקטן אל החברה (היינו בית הספר), לחם וגבינה ביד וספר קטן בחיק; לאן תלך בן אלהים, לקבל תורת אלהים”.¹²²

היו זמנים, שנטלו ליהודים הכל ונשאר רק הבית, והבית היה להם הכל. בליל שבת שר היהודי את השיר על “אשת חיל”, אשר “רחוק מפנינים מכרה”; “בטח בה לב בעלה, גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה”. ובמוצאי שבת ענה: “אשתך כגפן פוריה, הנה כי כן יבורך גבר ירא ד'”. הבית הוא שאיחד את לבותיהם של הבעל ואשתו ללב אחד והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם וקירב וקישר את הקרובים ועורר בלבם את רגש האחריות והערבות. איש כי ירד מנכסיו ומכר מאחוזתו “ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו”. עם אלמנת קרובו רות עשה בועז חסד וקנה חלקת השדה, שהיתה לקרובו אלימלך ולקח לו אלמנת קרובו לאשה. אפילו אחרי שנוסדה הקהלה עם מוסדותיה, לא חדל הבית לשמש מוסד עזרה לקרובים ולאחדם בימי שמחה ובימי אבל. לא היו בימי קדם לא בתי חולים ולא בתי יתומים, אלא אחד שחלה ולא היה לו בית, נטפלו בו קרובים בביתם וגם היתומים גודלו בבתי קרוביהם או אצל ידידי קרוביהם.

האשה הישראלית, שבנתה בארבע אמות של ביתה מרכז לאמונה ולבטחון ולחיים משפחתיים, פתחה את ביתה לעניים ויצרה בו מרכז לצדקה. בין מדותיה הטובות של “אשת חיל” נזכרה בספר “משלי” נתינת צדקה: “כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון” (מש' לא, ב). אשתו של אבא חלקיה היתה נותנת בבית פת לעניים, והנה כשהתפללה לגשמים, נשמעה תפלתה, אפילו טרם שנשמעה תפלת בעלה. כשאמו של תנחום בר חייא היתה לוקחת מן השוק לבנה ליטרא אחת, היתה לוקחת גם ליטרא לעניים. גם בגולה לא חדלו נשי ישראל לתת צדקה. כן אמרה אשתו של אבא יודן באנטיוכיה לבעלה, שירד מכנסיו ולא ידע, במה יוכל להשתתף במגבית חכמים: נשתירה לנו שדה אחת, לך מכור חציה ותן להם. אשתו של יוסף הגנן מאשקלון הציעה לבעלה למכרה בשוק ולתת דמיה צדקה לעניים. המצבות וספרי האזכרה שבקהלות מעידים על נשי ישראל, שנתנו מלחמן לעניים וגידלו בבתיהן יתומים ובנו בהם מוסד חשוב לצדקה. המחבר של “סדר מצות הנשים” הטיף בלשון המדוברת מוסר לנשים: בתי, זכרי באהבה את אל שדי, שנתן לך את החיים ומפרנס אותך ואת בניך; עני כי יבוא לביתך, קבלי אותו בסבר פנים יפות ולכל סעודה ושמחה בביתך צרפי עניים. לפי “סדר תחינות”, שנדפס בשנת 1723, התפללה האשה הישראלית: “אלהינו, אנו תפלה, שתלמדנו להשתמש בעושר לשם צדקה וגמילות חסדים ולהיטיב ללומדי תורה, לצדיקים ולחסידים ושנוכל לעשות ברכושנו טובות ולא, חס ושלום, רעות”.¹²³

כשמואל הנביא, שנשא עמו ממקום למקום את אהלו, כך נשא עם ישראל, כשהלך בגולה, עמו את הבית. ניטלה ממנו המולדת, אבל נשאר לו הבית, ובו בנתה האשה הישראלית עולם מלא אור ואהבה, כגמול ותשלום בעד העולם החיצוני, שחשך לפעמים על עמה.

ה. שתי אמהות בישראל נכנסו לתוך האגדה הישראלית ולתוך לב האומה, והן: רחל אמנו וחנה עם שבעת בניה. זכר רחל אמנו עולה על לב האומה ביום שני של ראש השנה, כשקוראים בבתי כנסיות את חזון ירמיהו הנביא: “קול ברמה נשמע, רחל מבכה על בניה. כה אמר ד' מנעי קולך מבכי. יש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם” (היינו בני אפרים ממלכות ישראל ישובו לארץ. ירמ' לא, טו ואילך). והנה האגדה הרחיבה את חזון הגאולה של נביא החורבן וסיפרה על רחל, שקמה מקברה לבקש רחמים גם על בניה השבויים והגולים לבבל. והקדוש ברוך הוא ניחם את אם האומה ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את בניך אל מקומם. קבר רחל נחשב בישראל כאחד המקומות הקדושים ביותר, ובכל דור ודור היו משתטחים על קברה ושופכים שם את מר לבם. גם בזמננו עולים גברים ואמהות בישראל על קברה ומתפללים שם. – על האם השניה, שנכנסה גם היא לתוך האגדה הישראלית וגם ללב האומה, מסופר בספר החשמונאים ב' וד' ובס' יוסיפון, שהמלך אנטיוכוס רצה להטות לב בניה להמרת הדת, אלא שכולם סרבו לעזוב את דתם ומסרו את נפשם יחד עם אמם על קדושת השם. מאז מעלים נרות חנוכה על לב העם לא רק את זכר מתתיהו וחמשת בניו המכבים, אלא גם את זכר האם, שהזהירה את בניה לוותר על טוב העולם ולמסור את נפשם על קדושת השם והיא שקראה אלפיים שנה ויותר את האמהות בישראל, שיחנכו את בניהם לאהבת עמם ואמונתם, לגבורה ולמסירות נפש. במיתוס היוני מסופר על האם ינובע, שהומתה יחד עם שבעת בניה ושבעת בנותיה על ידי אפוללון¹²⁴ וארתמיס¹²⁵, שהתפארה כאם בילדיה. האם היונית, שנהפכה בצערה האיום לאבן, היתה לסמל האלילות, שדינה נגזר לאבדון. כנגד זה סימלה האם הישראלית שזירזה את בניה למסור את נפשם על אמונתם וקיימה יחד עמהם את המצוה של קידוש השם, את הדבקות באמונה ואת רוח הגבורה, שנחה על האומה הישראלית ועל קדושיה, שמסרו את נפשם על קדושת השם.¹²⁶

 

ד. השבת, החגים וימי אבל ותענית    🔗

1. השבת    🔗

א. בספרו “חיי משה” מסביר פילון לקוראיו בין היהודים ובין היונים את ערכו של חוק השבת לאמר: “מי אינו מכבד את היום הקדוש, המביא מנוחה וחליפת כח לא רק לבני חורין אלא גם לעבדים ואפילו לבהמות משא. ולא דיו שצוה משה לבני חורין להמנע מן המלאכות בשבת, אלא שהטיל מצוה זו גם על המשרתים והמשרתות ומתוך כך העניק להם מנוחה שלמה וכמעט חרות מקץ כל ששה ימים”.¹²⁷ השואלים, איזה אוצר מצאו העמים בתנ"ך ומה ענין תרבות אנושית אצל הר סיני, ישימו עיניהם במתנה הטובה מבית גנזיו של הקדוש ברוך הוא, שהביא עם ישראל לעמים בדבור “זכור את יום השבת לקדשו”. לא לפני משה ולא אחריו, כתב אחד מחכמי אומות העולם, קם אדם, אשר חשב ומצא והוציא לפועל רעיון, שיוכל להדמות ליום השבת בהר סיני.

והנה תיאור הפעולה, שפעל יום השבת על עם ישראל, על רוחו וקיומו, מעשיו וחייו. השבת נקראה בת זוגו של עם ישראל. מסביב לראש השבת “הכלה והמלכה” קשרה השירה והאגדה כתר של זוהר; הקבלה ציירה אותה בדמות מטרונה עילאית השרויה בשמים ויורדת ליום אחד בשבוע, כדי להשרות את קדושתה על דרי מטה ולהשבית את דאגותיו של העני שבעניים ולמחות דמעה מפניהם של המעונים ומרי הנפש. מן הקבלה עבר אל החסידות “רזא דשבת” עם הניגונים, שיצרו גדולי החסידות, ועם הסעודה השלישית, שנתעלתה על ידם לסעודה רבת קדושה והתלהבות. ואולם השבת השפיעה לא רק על בני עלייה שבאומה, אלא עוררה גם את המון העם ליצור משלו אגדות וסיפורי נפלאות על מוקירי השבת, על מנהגים נאים, מיני תבשילים קבועים וכלי שימוש יפים מן הדלקת נרות ועד ההבדלה.

ב. כלי מחזיק ברכה ומכניס אור ואושר לביתו של היהודי היה יום השבת. עם כניסת השבת נכנסה ביהודי נשמה יתרה. שני מלאכי השרת מלווים לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע, וכשבא לביתו ומצא נר דולק ושולחן ערוך ומטתו מוצעת, מלאך טוב אומר: יהי רצון, שתהיה לשבת אחרת כך, ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו. ועל כן נוהגים בשובם מבית הכנסת לבתיהם לשיר את הפיוט: “שלום עליכם מלאכי השרת”. בשבת עסוקים בישראל במצוות, וברית כרותה להם, שלא ינזקו על ידי המזיקים, ועל כן אינם נוהגים לומר את הברכה “שומר עמו ישראל”, אלא אומרים “הפורש סוכת שלום”. בשבת נשמרים החיים מפני המזיקים, והמתים אינם נידונים בגיהנם. בזמן התלמוד נהגו לקשט את השולחן בשושנים או בחבילות של הדסים, כדי להריח בהם בשבת. הספרדים נוהגים גם עכשיו להושיט בלילי שבת לכל היוצא מבית הכנסת ציצי בשמים להריח בהם. מנהג זה היה נהוג גם בגרמניה, אלא שרבנים אחדים מחו בו. לפני שקיעת החמה מדליקים נר שבת, ועל המרבים בנרות אמרו, שיזכו לבנים בעלי תורה.¹²⁸ יש שהדליקו שני נרות כנגד זכור ושמור, ויש שהרבו בנרות כמנין הנפשות שבבית. תלמידי האריז"ל וחסידיו היו מדליקים שבעה נרות כנגד שבעה ימי שבתא ואצל יהודי גרמניה היו מורידים את המנורה, בת שמונה קנים, שהיתה תלויה בתקרה, ומדליקים שמונה נרות. בכל שלש סעודות של שבת נוהגים כל איש על שלחנו, לזמר זמירות שבת ולספר במעלות היום של מנוחה וקדושה.

ביום שבת נהגו אחרי התפלה לבקר את החולים ואת האבלים בבתיהם. למסבותיהם היו היונים מזמינים משוררים ומנגנים ומעלים את שמחתם על־ידי שיר וניגון וריקוד, ואילו היהודים היו פותחים בתיהם בשבתות ובימים טובים לאורחים עניים. לא ניתנו שבתות אלא לעסוק בדברי תורה ביחוד לפועלים, שהיו עסוקים כל ימי השבוע במלאכתם ובשבת הם באים ומתעסקים בתורה.¹²⁹ אפילו היהודי הפשוט שלא קבע עתים לתורה, היה קורא שנים מקרא ואחד תרגום או מקרא עם פירוש רש"י ומעיין בספרי מוסר. מעונג שבת של האם הישראלית היה לקרוא אחרי הצהרים פרשת השבוע מתוך הספר “צאינה וראינה”, הכתוב בשפה המדוברת. בשבת אחרי הצהרים נהגו לפנים גם לטייל אל חוף הנהר או הים ולזרוק פתותי לחם לדגים ולהתענג למראה הדגים הצפים ועולים על פני המים, כדי לחטוף את הפרורים.¹³⁰ מוצאי שבת מאריכים בתפלות “ויהי נועם וקדושה דסידרא” כדי להאריך את מנוחת הרשעים ולדחות את שיבתם לגיהנם.

כשם שמקדשים את השבת בכניסתו בקידוש, כך מבדילים במוצאי השבת בינו ובין ימות החול בהבדלה. לברכה על היין סומכים את הברכה “בורא מיני בשמים” ואת הברכה “בורא מאורי האש”, שהיא ברכה על הנר, המסמל את התחלת ימי העבודה והמעשה. לפנים היו מביאים למסובים אחרי גמר הסעודה מוגמר על האש, ומפני שאסור להצית בשבת אש תחת המוגמר ולהביאו אחרי גמר הסעודה השלישית אל המסובים, הביאו לסדר הבדלה במוצאי שבת את המוגמר ובמקומו ברבות הימים עצי הדס או קופסת בשמים. המנהג לברך על בשמים נתקיים, אלא שנתנו לו טעם ותוכן אחר ואמרו, שריח הבשמים לא בא אלא להשיב במוצאי שבת נפש האדם בשעה, שהנשמה היתרה עוזבת אותו, ולשמח את לבו העצוב בעברו מיום המנוחה והקדושה לימי העבודה והטורח. בארצות המזרח מחלק השמש במוצאי שבת בין המתפללים בבית הכנסת בשמים רעננים. בחברון ובירושלים נהג השמש אחרי ההבדלה בבית הכנסת לצחוק כסימן ל“שבוע טוב ושמח”. הספרדים וגם האשכנזים נהגו לשיר במוצאי השבת בבית הכנסת או ברחוב שירי אליהו המבשרים את הגאולה.

ג. במוצאי שבת אין לווים ואין מלווים. אין קונים בלא כסף אלא במזומנים, אין מבקשים לפרוט כסף ואין פורטים, מפני שזה סימן רע לכל השבוע.¹³¹ יהודי מרוקו מקפידים, שלא יוציאו במוצאי שבת שום דבר מביתם ונזהרים מלשתות קפה שחור ומלראות דבר שחור, כדי שלא יתחיל השבוע בדברים, שאינם לסימן טוב.¹³² הנשים נהגו שלא לעשות מלאכה במוצאי שבת, אלא לשאוב מים. בארה של מרים, שנסתתרה בים טבריה מחזירה, לפי האגדה, בכל מוצאי שבת מים לכל מעיינות ובארות, והחולה, שישתה מתוכם במוצאי שבת מים, אפילו אם כל גופו מוכה שחין, מיד נתרפא.¹³³

באגדה העממית מסופר על הנסים, שנעשו לשומרי שבת. ר' יוסף מוקיר שבת קנה לו דג לשבת ומצא בו מרגלית, שמכר בממון הרבה. בעל הבית שבחצרו נפלה דליקה, לא הניח לכבותה מפני כבוד השבת ונעשה לו נס וירדו גשמים וכיבו את הדליקה. שלשה אנשים הלכו דרך היער. שנים מהם, שפחדו מפני לסטים וחיות רעות, המשיכו בשבת את דרכם, ואילו השלישי נשאר במקומו ביער ולא חילל את השבת. נטפל לו דוב ושכב על ידו עד מוצאי שבת ולא הזיק לו, ואילו שני חבריו נדרסו על ידי חיות רעות.¹³⁴

האגדה סיפרה, שאפילו המתים נהנים מעונג השבת. הם קמים מקבריהם ובאים ומקבלים פני שכינה לפני הקדוש ברוך הוא, וגם לרשעים מופסקים יסורי גיהנם ליום השבת, ובת קול יוצאת בערב שבת עם חשכה ואומרת: הנח להם לרשעים אלו וינוחו, ומניחים אותם כל השבת כולה.

על השבת אמרו, שהוא אחד מששים לעולם הבא, והוא שהפך את הבית היהודי לעולם מלא אור ועונה ול“מקדש מעט” ואיחד את הלבבות של בני הבית ללב אחד, עד שהנאהבים בחייהם גם במותם לא נפרדו. כן סיפרה האגדה על ר' יהודה הנשיא, שהיה בא אחרי מותו בכל שבת לבני ביתו, כדי להתאחד ולהתענג עמהם; על ר' יחיאל, אביו של הרא"ש, שהיה רגיל להכנס אחרי מותו לביתו, ועל אבי החסידות, שהופיע אחרי מותו בשבת אצל בנו ונכדו, כדי ללמדם עבודת הבורא. האנוסים בפורטוגאל היו מפנים לכבוד השבת את חדר המת ומדליקים שם נר של שבת, כדי שנשמת המת תוכל שם לקדש את השבת כראוי.¹³⁵

ד. לשבתות אחדים שבשנה ישנם שמות ומנהגים מיוחדים. כן נהגו ב“שבת שירה”, פרשת בשלח, לפזר ריפות, גריסים או חטים מבושלים לצפרים, מפני שגם הן שרו שירה על הים. – ביום החמישי שלפני “שבת עשרת הדברות” פרשת יתרו, מתחילות באלג’יר ההכנות לשבת הבאה. ביום זה מתכנסים לעיר כל הסוחרים והאומנים הנפוצים בכפרים לשמוע את הקריאה החגיגית של עשרת הדברות מתוך פרשת השבוע. היום החמישי שבשבוע היה נקרא “חג הסיום” והשבת שלאחריו “שבת הסיום” היינו נוטריקון של סעודת יתרו ומשה, שנזכרה בפרשת השבוע. לכבוד “סעודת יתרו ומשה” עורכים גם יהודי אלג’יר סעודות ואוכלים רק בשר תרנגולים, שלא יחשדו בהם, שהם זובחים ואוכלים קרבנות. בשבתות “בשלח” ו“יתרו” עורכים המסתערבים סעודות כמו בפורים.¹³⁶

בשבת מברכים “ראש חודש אב” שנקרא אצלם “שבת של דמעות”, מתאספים יהודי תימן בארבעה בתי כנסיות הגדולים לזעוק כבושים לפני ד' על שלשת השפטים הרעים, רעב, דבר וחמת המלך ואומרים מזמורי תהלים ובוכים. והזקנים אומרים דברי כבושים והעם מוסיף לבכות. – בשבת מברכים “ראש חודש אלול” מסבב מעיר צנעא שבתימן הרב עם בית דינו על כל בתי כנסיות בבוקר בשעת התפילה ובידם אגרת מוסר, כוללת אזהרות ותוכחות לימים נוראים לעורר העם לתשובה.¹³⁷ בערב “שבת שקלים” נהגו בסלוניקי להפריש כ“ו פרוטות לצדקה כמנין שם הוי”ה, ובראש חודש אדר שלש עשרה פרוטות כמנין שם “אחד” בסך הכל לט' פרוטות, כדי להנצל מל“ט קללות ולזכות לט”ל של תחיה. באזמיר נתקיים פעם אחת לתלמידים עניים “שבת ההלבשה”. אור ליום הששי מביאים בני הקהלה לבית הכנסת בגד לתלמידים העניים ובשבת באים לבית הכנסת לשמוע דרשת הרב, המעורר את הקהלה לקיים את המצוה של הלבשת ערומים, ובראש חודש טבת באחד מימי חנוכה היו מחלקים את הבגדים לתלמידים עניים. – בשם “שבת הגדול” כונו השבתות שלפני פסח, שבועות, ראש השנה וסוכות, בתימן היו הרב ובית דינו בשבת הגדול מסבבים על כל בתי כנסיות להורות את העם ולהזהירם על דיני חמץ ומצה.¹³⁸ בערב שבת הגדול שלפני פסח נהגו לאפות חלה גדולה, שנקראה “חלת עני” או “חלת בית הכנסת” ולחלקה לעניים. השבת שלפני חג השבועות, זמן מתן תורתנו, נקרא גם “שבת כלה”, משום שהתורה היא מעין כלה, שנישאת לעם ישראל. ב“שבת חזון”, שלפני תשעה באב, קוראים את ההפטרה “חזון ישעיהו”, ונוהגים, שרב הקהלה היודע לקונן, עולה להפטרה. – ב“שבת שובה” שלפני יום הכיפורים מפטירים בפרק “שובה ישראל” מן הנביא הושע, ובבתי כנסיות דורשים בעניני תשובה. “שבת בחורים” שלפני פורים היה יום שמחה ועליזות לבחורי הישיבה. בשבת זו נהגו למסור בית הכנסת לבחורים, שישבו על הבימה וחילקו את המצוות, והעליזות נמשכה אפילו ימים אחדים אחרי השבת, ובהם עשו בעלי הבתים משאות לבחורים. “שבת דיונכי”, שבת הילדים חל אצל יהודי כורדיסתאן בשבת “ויקרא”. הקטנים בין הילדים לומדים ברכות התורה, המוכשרים מתכוננים לקרוא בשבת פסוקים אחדים בתורה, והבינונים לומדים את הפסוקים שב“ויקרא” א, ד ה ו. אחד מן המלומדים או ילד מוכשר עובר לפני התיבה. אחר התפלה אוכלים הילדים בבית הוריהם סעודה קלה ואחר כך מסדרים להם בקערה תרנגולת צלויה, דגים, ביצים ופירות ונותנים לכל ילד גם בקבוק יין שרף. הילד מביא עמו את הקערה לביתו של המלמד, שם עורכים חגיגת ילדים ושרים פזמונים, שנתחברו לשבת הילדים.¹³⁹

יש ובקהלות אחדות כגון בוילנא הוקדשו השבתות לחברות כגון שבת בראשית ל“חברה ש”ס“. בשבת זו היו החברים עולים לתורה ועורכים סעודה ושמחים בשמחת תורה במהדורה שניה, שהיא מעין “שמחת תורה קטנה”. שבת של פרשת “לך לך”, בה קוראים את הפסוק: “ונמלתם את בשר ערלתכם” היתה שבת של מוהלים. – שבת “פרשת ויצא”, בה קוראים “וירץ אברהם לקראת האורחים”, הוקדשה ל”חברת הכנסת אורחים“; שבת “פרשת חיי שרה” עד הפסוק “ולקחת אשה לבני משם”, היתה שבת של “החברה להכנסת כלה”; “שבת פרשת יתרו”, בה קוראים “זכור את יום השבת לקדשו”, הוקדשה ל”חברת עונג שבת“; שבת “משפטים” עם הפסוק “אם כסף תלוה” ל”חברה של גמילות חסדים“; שבת “פרשת שמיני” בה קוראים “זאת החיה אשר תאכלו” הוקדשה ל”חברה מאכל כשר“, שסיפקה מאכל כשר לחיילים, שבת “בהעלותך את הנרות” לחברה “מנורת המאור”; שבת “פרשת ואתחנן” בה קוראים מן התורה “כי יביאך אלהיך אל הארץ” לגבאי הכולל של קופת ר' מאיר בעל הנס ואחר כך ל”חובבי ציון“; “שבת פרשת עקב” עם הפסוק “והסיר ממך כל חולי” ל”חברה ביקור חולים".¹⁴⁰ השבת, שעליו אמרו, כי הוא אחד מששים לעולם הבא, חידש את לבו ורוחו של העם, עד שהיהודי היה מתפלל בברכת המזון בכל שבת: “הרחמן הוא ינחילנו יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים”.

2. ראש השנה    🔗

א. מי שרוצה להכיר את נשמתו של העם, יתבונן, איך חוגג העם את חגיו. בחודש אלול, בחודש הרחמים שלפני ראש השנה, מתחילים ימי התשובה, בהם אומרים סליחות ותוקעים בשופר. באשכנז התחילו לומר סליחות ביום א' שלפני ראש השנה, בברצלונה בכ"ה לחודש אלול, בלוצנה, אפריקה וקהלות אחדות בפרס בראש חודש אלול. גם אצל יהודי כורדיסתאן מתחילים ימי התשובה בראש חודש אלול. לפני חצות הולך השמש דרך הרובע היהודי ודופק על הדלתות וקורא כל אחד ואפילו את הילדים בשמם לקום וללכת לבית הכנסת לסליחות. ביום ראש חודש מחלקים בכורדיסתאן מזון לעניים ובכל יום עד יום הכיפורים שולחים לחם לעניים.¹⁴¹

ב. בראש השנה מתפלל יהודי “וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך”, וכולל בתפלתו גם את כל אומות העולם ומתפלל “ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם”. כך ניכרות מתוך תפלות ישראל בראש השנה שתי השאיפות שבנשמתו של העם: מצד אחד השאיפה להצטמצם בארבע אמות של חיי עצמו ומצד שני גם השאיפה לתרום תרומה לתיקון העולם ולתרבות האנושית. ראש השנה נקרא בתורה “יום תרועה”, וכן היו בישראל כבר בימי קדם תוקעים בשופר, כדי להודיע לעם התחלת שנה חדשה.

מראש היה ראש השנה יום של שמחה. בראש השנה אמר נחמיה לעם: היום קדוש הוא לד' אלהיכם, אל תתאבלו ואל תבכו, לכן אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו. ואל תעצבו, כי חדות ד' היא מעוזכם (נח' ח, ט י). אצל יהודי קאוקז ראש השנה הוא גם עכשיו לא יום אבל ותוגה, והם אינם מורידים בו דמעות. כן מספר הנוסע טשארני¹⁴², שבקובאן אשר בקאוקז אף אחד לא בכה בראש השנה בשעת התפלה שבבית הכנסת, אלא כשנכנס שם לחצר אחת, התחילו הנשים והבתולות לנגן בחלילים ובמפוחית יד ולהכות בתופים ולצלצל בצלצלי שמע ובפעמונים, והבתולות רקדו ושרו שירים לקראת בואו של האורח. בשעת הסעודה, שנמשכה בצהרים עד הלילה, שתו וניגנו ורקדו הבתולות עד הערב.¹⁴³ ואולם ברוב רובו של העם היה ראש השנה כיום ראשון של עשרת ימי תשובה ליום של חשבון הנפש, והשופר בא לעורר את לב המתפללים לתשובה. ראש השנה היה בישראל גם ליום הדין, בו עוברים כל באי עולם כבני מרון ונידונים בו ושלשה ספרים נפתחים: אחד של צדיקים גמורים, שנכתבים ונחתמים לאלתר לחיים; אחד של רשעים גמורים, שנכתבים ונחתמים לאלתר למיתה, ואחד של בינונים, שהם תלויים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים.¹⁴⁴ אצל יהודי תימן אין עושים אפילו מלבושים חדשים לראש השנה, כדי שלא יבואו ביום הדין לחיי שמחה יתרה, ואילו יהודי כורדיסתאן לבושים בראש השנה וביום הכיפורים בגדים לבנים.

כשהיה ראש השנה ליום של חשבון הנפש, נהגו בערב ראש השנה להתענות ואחרי אמירת תהלים ללכת לבית הקברות ולהרבות שם בתפלות ובתחנונים על קברות הקרובים והצדיקים. יהודי בבל נהגו לעשות לפני ראש השנה “פורפיסא”, כלומר סלים מכפות תמרים ולמלאם עפר וזבל בהמה ולזרוע בסלים, פול מצרי או קטנית, ובערב ראש השנה נטל כל אחד ואפילו כל קטן וכל קטנה שבבית, את סלו והחזירו סביבות הראש שבע פעמים ואמר: זה תחת זה וזה חליפתי וזה תמורתי והשליכו לנהר.¹⁴⁵ יהודי מסלאתה שבלוב שוחטים בערב ראש השנה עופות כמספר אנשי הבית תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה ואוכלים את הבשר וקוברים את עצמות הכפרות בבית הקברות.

בצאתם מבית הכנסת ובהכנסם לבית נוהגים לברך בראש השנה איש את רעהו בברכה: “לשנה טובה תכתב” ולהוסיף: “לאלתר לחיים”. בליל ראש השנה עורכים את השולחן במאכלים, פירות וקטניות, שיש בהם רמז וסימן טוב להמתקת דינים או לקריעת רוע גזר דין. כמו אצל הרבה עמים נחשב גם בישראל ראש השנה כסימן לכל השנה כולה. כן אמר רב זביר: יום ראשון של ראש השנה חם, כל השנה חמה. מי שהוא מרבה לישון בראש השנה, מיישן את מזלו לכל השנה, ולכן נהגו שלא לישון בראש השנה. ולא רק ראש השנה אלא גם כל עשרת ימי תשובה נחשבו כרמז וכסימן לכל השנה כולה. כן אמרו: הרוצה לידע, אם יוציא שנתו או לא, ידליק בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים אור בבית, שבו אין רוח נושבת. אם מושך אורו, ידע שיוציא שנתו.¹⁴⁶

ג. השופר, בו תוקעים בראש השנה, הוא קרן של איל ובא להזכיר עקדת יצחק. אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקדת יצחק ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני. בתימן תוקעים בשופר גדול של יעל, ארכו כשתי אמות ומפותל כמו שהוא בראש היעל וקולו גדול ומרעיד יותר משל איל.¹⁴⁷ בראשונה היו תוקעים בראש השנה בתפלת שחרית, והנה המלכות, כנראה הרומית, גזרה על התקיעה מתוך החשד, שהתקיעה היא אות למרד העם, והעמידה שוטרים המפקחים כל שש שעות לפני הצהרים על היהודים, שלא יעברו על הגזרה. משום זה העבירו בישראל את התקיעה לתפלת מוסף. במחוזות אחדים שבתימן, בהם ייחסו הערבים לקולות השופר כחות סודיים, שמהם פחדו, היו היהודים מוכרחים לקבל לראש השנה מן השלטונות רשיון לתקוע בשופר. בכמה מחוזות אוסרים הכורדים את תקיעת השופר מתוך הפחד בפני הכחות הסודיים שבקולות השופר. משום זה מתאספים יהודי זיבר בסתר במערה ותוקעים שם בשופר. חסידי צפת וירושלים נוהגים עד היום לתקוע בשופר בבוקר לפני תפלת שחרית.¹⁴⁸

ד. בהרבה מקומות נוהגים ללכת ביום הראשון של ראש השנה לפני שקיעת החמה אל שפת הנהר או הים או אל באר מים חיים ולומר שם את שלשה הפסוקים האחרונים שבספר מיכה ולנער באמירת הפסוק האחרון “ותשליך במצולות ים כל חטאתם” (מיכה ז, יט) שולי הבגד ועמהם כביכול את החטאים לתוך המים. בירושלים נהגו לעלות ל“תשליך” על הגגות, שמהם רואים את ים המלח, ובצפת על הגגות, שמהם רואים את ים כנרת. אצל יהודי כורדיסתאן הולכים אחר המנחה הגברים, הזקנים והצעירים ל“תשליך” אל הנהר. מבין הנשים משתתפות רק הזקנות ביותר. האנשים עומדים בשורה על שפת הנהר והחכם באמצע ומנערים את מעיליהם ואת מכנסיהם. בנימין השני מתאר את התשליך ברוונדוז שבכורדיסתאן לאמר: מנהג משונה נוסף הוא שבראש השנה אחר תפלת תשליך הם הולכים אל הנהר הזורם לרגלי ההר, מתפללים שם ואחר כך קופצים למים ושותים ואומרים, שעל ידי רחיצה זו ייטהרו מכל חטאתיהם. בזאכו שבכורדיסתאן עומדים היהודים על רפסודה בנהר. עמי הארצות נכנסים אפילו למים מתוך האמונה, שבכך ישתחררו יותר מעוונותיהם. באכרה נוהגים להעמיד את הרגלים במים. בעמדיה עולים לתשליך על חומת העיר, שם היתה פעם באר שהיא עכשיו סתומה. העומדים על גבי הבאר רואים במרחק של 4000 אמות בערך מפל מים המסובבים בנפילתם שלש טחנות קמח. בעת אמירת תפלת תשליך מביטים אל המים אלה ומנערים את שולי הבגד שלש פעמים. במקומות אחדים נהגו החסידים ללכת אל הנהר ולומר “תשליך” בשמיני לתשרי, בו אומרים סליחות על “שלש עשרה מדות”, ולא בראש השנה. על המנהג של “תשליך” כתב בעל “הלבוש”: “ורגילים לילך במקום שרואים שם דגים לזכר, שאנו משולים כדגים חיים הללו, שנאחזים במצודה, כך אנו נאחזים במצודת הדין והמות ומתוך כך נהרהר יותר בתשובה”.¹⁴⁹

ראש השנה בישראל הוא יום טוב וגם אחד מ“ימים נוראים”, יום הדין וחשבון הנפש; חג, שבו הלך העם בימי עזרא ונחמיה “לאכול ולשתות ולשלוח מנות ולעשות שמחה גדולה”, וגם היום הראשון של עשרת ימי תשובה, בו הולך העם “להשליך במצולות ים כל חטאתם”; “יום הרת עולם” בששת ימי בראשית וגם יום, בו נקבע בכל שנה ושנה גורל העולם; יום, בו באים מעשי כל איש ומחשבותיו לפני אלהים ו“יכתבון מי יחיה ומי ימות” וגם על העמים והמדינות בו יאמר “איזו לחרב ואיזו לשלום”; יום, בו מתפלל היהודי “וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך” וגם “וישתחוו לפניך כל הברואים ויעשו כולם אגודה אחת”. בראש השנה נתאחדו שתי שאיפות של הנשמה הישראלית והיו לאחד: השאיפה לחיי עצמו והגעגועים אין סוף לאנושיות.

3. יום הכיפורים    🔗

א. יום הכיפורים, שחל בעשירי לחדש תשרי, הוא שבת שבתון ואסור במלאכה וכאחרון לעשרת ימי תשובה, יום צום, כפרה וסליחה. יום קדוש לעם ישראל הוא יום הכיפורים, בו קורא “אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת” ללבו של כל אחד: “שובה אלי, כי גאלתיך” (ישע' מד, כב) ומקבל באהבה את השבים אליו ומוחל וסולח לעונותיהם.

סדר העבודה, שהוא ציור עבודה של כהן גדול בבית המקדש ביום הכיפורים, נשאר עד היום הזה כמעט אלפיים שנה אחרי חורבן הבית חלק חשוב בתפלת ישראל של יום הכיפורים, והוא שמקשר אותנו עם הימים, שעברו, ומרומם את נפש העם ומטהר אל לבו ביום הקדוש הזה. מן התפלות של יום הכיפורים נכנסו לתוך לבו של העם ביחוד “כל נדרי”, “יעלה תחנוננו”, הוידוי “אשמנו” ו“על חטא” ו“תפלת נעילה”.

ב. בעשרת ימי תשובה מרבים בסליחות ובתחנונים, ויש שמתענים בהם. אחדים מודדים בחוטים את בית הקברות, והחוטים משמשים פתילים לנרות, שהנשים עושות בליל ערב יום הכיפורים, היינו לנרות נשמה, שמדליקים ביום הכיפורים בבתי כנסיות לזכר ההורים הנפטרים, ולנרות, שמדליקים לכל אחד מן הקרובים החיים.¹⁵⁰ בערב יום הכיפורים מסבבים לראש אדם תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה, כדי שיהיו כפרה לחיים. את הכפרות, שעליהן מעבירים את החטאים, שוחטים ואת בשרן אוכלים או מחלקים בין עניים או פודים בכסף, שנותנים לעניים. במצרים מנהג כפרות אינו נהוג בערב יום הכיפורים, אלא בליל הושענה רבה. יהודי כורדיסתאן בוחרים לכפרה בעופות לבנים. בין המשפחות העניות לוקחים שם לעתים קרובות ביצה במקום תרנגולת, כנגד זה משפחות עשירות לוקחות כבש בתור כפרה. כל משפחה באה לחצר בית הכנסת עם הכבש שלה. השוחט מוליך את הכבש שלש פעמים מסביב לבני המשפחה, וכל אחד סומך את ידו על הכבש, טרם ששוחטים אותו. מנהג “כפרות” לא נזכר בתלמוד, אבל הוא מנהג ישן ונזכר כמנהג קבוע על ידי ר' נסרונאי גאון. במחזור ויטרי נאמר על מנהג זה “מנהג אבותינו תורה היא”, הרמ"א פסק, שהוא “מנהג ותיקין”.¹⁵¹ בעשרת ימי תשובה וביחוד בסעודה המפסקת שבערב יום הכיפורים היו עניים בני תורה מאוכלי שולחנו של ר' יצחק לוריא, כדי שיהיה לו שולחנו למזבח כפרה.¹⁵²

ג. עברות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, עברות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו. ועל כן נוהג אדם מישראל ללכת בערב יום הכיפורים, כדי להתפייס עם כל אלה, שגרם להם במשך השנה עלבון, עוול או איזו רעה. מי שחטא לאדם, שהוא בינתיים נפטר, מביא לקברו של הנפטר עשרה אנשים ומתודה לפניהם ואומר: חטאתי לאלהי ישראל ולפלוני זה, שחטאתי לו. בערב יום הכיפורים נהגו ללקות אחר תפלת מנחה כל אחד מן הקהל מלקות, כדי שיתן אל לבו לשוב מעבירות שבידו. בבתי כנסיות מעמידים קערות בערב יום הכיפורים והמתפללים נותנים אחר תפלת מנחה כסף צדקה למוסדות שונים.¹⁵³

לפני הכנסם לבית הכנסת נהגו ההורים לברך את ילדיהם. יש ונוהגים לבקר קרובים ומכרים ולברכם ב“חתימה טובה”. לפני התפלה לובשים חלוק לבן, שנקרא “קיטל” או “סרגניס” ושימש מראש בגד שבת ויום טוב ונהפך ברבות השנים לבגד אבלות, הבא להזכיר את יום המיתה ולהכניע ולשבר את לב האדם.¹⁵⁴ את היום מבלים בתפלה, בצום ובתשובה ומתודים על חטאיהם, כדי לטהר לפני ד', כי גדולה היא התשובה, שמגעת עד כסא הכבוד ומקרבת את האדם לשכינה. החרדים נוהגים ללון בבית הכנסת ולומר כל הלילה תהלים. חסידי אשכנז היו עומדים כל הלילה וכל היום בבית הכנסת על רגליהם. אצל יהודי כורדיסתאן נודרים האדוקים שלא לדבר עד תקיעת השופר במוצאי החג,¹⁵⁵ ורבים נשארים עומדים במשך התפלה כל הערב ולמחרת במשך כל היום. ביום הכיפורים מזכירים את הנשמות ופוסקים צדקה על המתים וגם על החיים.¹⁵⁶ מן הדברים האסורים ביום הכיפורים היא גם נעילת הסנדל, ומפני שהצינה קשה לרגלי המתפללים, נהגו להביא לבית הכנסת כרים וכסתות, כדי שהמתפללים יעמדו עליהם. במקומות אחדים היו משטיחים קש ותבן בבתי כנסיות, שרובם היו מרוצפים אבנים, כדי שהכורעים והמשתחוים ביום הכיפורים לא יעברו על האיסור “ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה” (ויק' כו, א).¹⁵⁷

ד. כראש השנה היה גם יום הכיפורים בימי קדם במקצת יום של שמחה. כן אמר ר' שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב ויום הכיפורים, שבהם בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולים וחולות בכרמים ומה היו אומרות: “בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בוחר לך, אל תתן עיניך בנוי אלא במשפחה”. החגיגה עם מחולות ביום הכיפורים נתבטלה עם חורבן הבית ואפשר כבר לפני חורבן הבית ולא נתקיימה במקצתה רק בקהלות אחדות. כן מספר הנוסע טשראני על יהודי דרבנד שבקוקז: ביום הכיפורים מתפללים בלי ניגון ובכיה כמו בשאר הימים רק מתענים כולם, והבתולות מתקבצות חבורות חבורות והולכות לטייל בחוצות עם תופים ומזמרים ניגונים במפוחית יד, ויש שלפעמים גם הבחורים מתערבים עם הבתולות בשמחתן. גם הנוסע צבי כשדאי מספר, שאצל יהודי קאוקז ישארו ביום הכיפורים אחרי הצהרים הזקנים והנשואים בבית הכנסת או משוחחים איש עם רעהו בחצר בית הכנסת לנגוש את עצבותם ולדחות את התענית, והעלמות הצעירות מטיילות בשוקים וברחובות ושרות שירי עגבים ואהבה בלשונם, אך לא תרקדנה ולא תצאנה במחולות ומתערבים עמהם גם בחורי חמד ועוזרים להם בזמרתן ויסובו ביחד עמהן כשעתיים וישובו הבית עם חשיכה, כשהאבות כבר באו מבית הכנסת. ובלי ספק זהו אצלם שריד מן המנהג העתיק הזה בשנות קדם. על שריד המנהג הזה, שנתקיים גם אצל יהודי לוב, מספר גם נחום סלושץ, שביום הכיפורים מתאספים שם בבוקר הנערים בני תשע עד אחת עשרה, לבושים בגדי חג, מסביב לבית הכנסת הגדול, והם רוקדים ושרים שירי חתנים. גם אצל הפלשים¹⁵⁸ בחבש, שאצלם נתקיימו אחדים ממנהגי ישראל מימי קדם, יוצאים הגברים לחוד והנשים לחוד במחולות ביום הכיפורים אחרי הצהרים ורוקדים ושרים שירים. החגיגה במחולות ביום הכיפורים נתבטלה ברוב רובן של הקהלות, ויום הכיפורים נתקיים כיום קדוש כיום צום, כפרה וסליחה.¹⁵⁹

אחרי תפלת נעילה תוקעים תקיעה גדולה, ואצל הספרדים “תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה” לזכר היובל, או כדי להודיע לנשים, שיאכילו את בניהם, אשר התענו, ויכינו את הסעודה של מוצאי יום הכיפורים, או כדי לערבב את השטן, החוזר לשלוט במוצאי היום הקדוש או לסימן, שהשכינה נסתלקה למעלה שנאמר: “ועלה אלהים בתרועה”.¹⁶⁰ אחרי תקיעת שופר קוראים: “לשנה הבאה בירושלים”, ובירושלים קוראים: “לשנה הבאה בירושלים הבנויה”. בארצות המזרח מנשקים איש לרעהו ואומרים: “תזכו לשנים רבות”. המהדרים מתחילים מיד במוצאי יום הכיפורים בעשיית הסוכה, כדי לסמוך מצוה למצוה. במוצאי יום הכיפורים נהגו אחדים למשוך את פנות הבית בדבש, כסימן לשנה טובה ומתוקה.

4. פסח    🔗

א. חג הפסח או חג המצות, שחל בט“ו בניסן ושחוגגים בארץ ישראל שבעה ובגולה שמונה ימים, היה מראש חג הטבע והאביב של רועי צאן. כסגולה נגד המזיקים נהגו רועי צאן בארצות המזרח להזות באביב דם כבש על הדלת, על המזוזות ועל הצד הפנימי של חומת הבתים, ואילו בתורה זוכך וטוהר המנהג, והזאת הדם של קרבן פסח על המשקוף ועל שתי המזוזות היתה אצל עם הרועים היוצאים ממצרים לסימן של בטחון בד', שעבר לנגוף את מצרים ופסח על בתיהם של בני ישראל ולא נתן למשחית לבוא אל בתיהם. אחרי שיצאו בני ישראל ממצרים נקבע חג הטבע כחג היסטורי היינו כ”זמן חרותנו" וכ“זכר ליציאת מצרים”. כשהתישבו בני ישראל בארצם ונבנה בית המקדש על ידי שלמה המלך היה חג האביב של הרועים לחג האכרים, שהיו מביאים בהתחלת הקציר את העומר לבית המקדש, ולחג, בו היו עולי רגל באים לבית המקדש, כדי להודות לד', שהוציאם ממצרים, מבית עבדים. במקום החג, שחגגו עולי רגל בירושלים, בא אחרי חורבן הבית הסדר בליל פסח, שעורכים מאז בבתי ישראל. בזמן בית המקדש היו מביאים כקרבן פסח שה מן הכבשים או מן העזים ושוחטים אותו בערב פסח החל מן השעה השלישית אחרי הצהרים וצולים ואוכלים אותו בירושלים בחוץ מבית המקדש. אחרי חורבן הבית אסרו להקריב קדשים בחוץ, וקרבן פסח בטל. יהודי מצארתה שבלוב נוהגים עד היום לשחוט בערב פסח שה כקרבן פסח ולצלותו אלא שאין אוכלים אותו רק ביום השני של החג.¹⁶¹ יהודי בוכארה שוחטים בערב פסח בבתיהם כבשים אחדים ונותנים חלק מן הבשר עם צרור מצות וכד יין לארבע כוסות לתלמידי חכמים ולעניים. יהודי תורכיה, ביחוד באזמיר אופים מצות ושולחים מהם לעניים.

ב. בערב פסח מתענים הבכורים להצלתם של בכורי ישראל ממכת בכורים במצרים ונוהגים לצאת ידי חובתם בסעודת מצוה, שעושים לסיום מסכתא, כדי שלא יהיו צריכים להתענות. כמו בכל החגים היו בישראל מקיימים בחג הפסח את המצוה: “ושמחת בחגך אתה… והיתום והאלמנה” (דב' טז, יד). ועל כן נהגו שלשים יום לפני חג הפסח לאסוף “מעות חטים” ולקנות בהן “קימחא דפסחא”, שממנו יוכלו העניים להכין להם מצות לחג הפסח. כמו כן נהגו בהרבה מקומות לפתוח בפתיחת הסדר את דלתות הבית ולומר “כל דכפין ייתי וייכול” ולהזמין את העניים, שיבואו ויאכלו עם בני הבית. כנגד זה נוהגים יהודי מסלאתה בלוב לסגור בשני הימים הראשונים של פסח את בתיהם בעד אורחים מן החוץ ואינם נותנים לאיש לבוא הביתה. מנהג זה נשאר מימי השמד בזמן השלטון של האלמווחדים,¹⁶² כשהאנוסים חגגו את הפסח בחדרי חדרים וסגרו את דלתות בתיהם בעד כל אורח מתוך הפחד, פן ילשינו עליהם, שהם ממשיכים לחוג במסתרים חגי ישראל.¹⁶³ מנהג אחר היה נהוג בחג הפסח בקהלות אחדות שבצרפת הדרומית. שם היו הנוצרים סוגרים לפני חג הפסח שלהם את היהודים בשכונתם. משום זה היו היהודים בקהלת קרפנטרץ ואביניון מתפללים בפסח, שחל בימי הסגירה, תפלת “נשמת”, המיוחדת ל“יום ההסגר”.¹⁶⁴

ג. בארצות המזרח נהגו להראות למסובים את רעיון “הסדר” במחזה. כן יכנס שם בליל סדר פסח נער לבוש בגדי נודד, מקל בידו וחבילה על שכמו, ומשיב על שאלת בעל הבית, מאין בא ואנה הולך: ממצרים יצאתי ולירושלים אני עולה, מפני שנגאלתי. בתימן צועד בעל הבית בליל סדר פסח דרך החדר ונושא מצה קשורה במטפחת על שכמו, וכששואלים אותו על טעם המנהג, משיב: כן עשו אבותינו בצאתם בחפזון ממצרים. יהודי מרוקו נותנים שתי קערות על השולחן: באחת מהן נמצאים דגים שוחים במים ואת השנית מסבב בעל הבית מעל ראשי המסובים ואומר: בחפזון יצאנו ממצרים. ואחרי קריאת ההגדה מניחים הגברים איש איש על כתפו מקל, בו תלוי צרור, ויוצאים מחוץ לבית בחפזון וקוראים: “ככה יצאו אבותינו ממצרים ומשארותם צרורות בשמלותיהם על שכמם”.¹⁶⁵ אפילו העבדים, שדרכם בימי קדם היה לאכול מעומד, היו אוכלים בליל הסדר מסובים, היינו נסמכים על ידם השמאלית לסימן, שיצאו בלילה הזה לחרות. התימנים יושבים ל“סדר” על הרצפה מסביב לשולחן עגול קטן ולשמאלו של כל אחד מונחים שני כרים להשען עליהם.

יש וב“סדר” הונהגו מנהגים, כדי לקרב את החג ללב הילדים ולעורר את תמיהתם והבנתם. ר' עקיבא היה מחלק קליות ואגוזים לתינוקות בערב פסח, כדי שלא יישנו וישאלו בליל הסדר על טעמי המנהגים. בימי הבינים חילקו לילדים גביעי יין ואגוזים וערמונים, כדי לעורר את תמיהתם וישאלו “מה נשתנה”. כדי לקרב את החג ללב הילדים נהגו גם להטמין את האפיקומן ולעשות ל“סדר” נר מיוחד, שנקרא “נר מה נשתנה”.¹⁶⁶ יש ומנהגי הסדר באים להזכיר פסח מצרים, ויש שבאים להזכיר גם פסח לעתיד לבוא. זכר לטיט, שממנו עשו בני ישראל במצרים לבנים, מעמידים על השולחן חרוסת, תערובת מפירות כתושים ובלולים בחומץ או ביין, בהם נמשלו בני ישראל, ובתערובת זו מטבילים את הירקות. כדי להזכיר את הגאולה ממצרים, שותים גם ארבע כוסות, הרומזות על ארבע מלים המספרות על גאולת העם ממצרים והן “והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי” (שמ' ו, ו ז). וכדי להזכיר את הגאולה, שעתידה לבוא, מעמידים על שולחן גם “כוס אליהו” כרמז על הגאולה, שיבשר אליהו הנביא לעתיד. בסוף הסעודה נוהגים לאכול “אפיקומן” היינו קינוח סעודה, חתיכה מן המצה האמצעית, שבאה להזהיר את המסובים, כי “הסדר” הוא דבר שבקדושה ואסור להפכו למשתה של כשרון ולמסיבה של פריצות.

בבבל פתחו את הסדר בקריאה: “השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל”, ובארץ ישראל: “השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין”. והנה ברבות הימים נצטרפו שתי הנוסחאות עד שאפילו בארץ ישראל נוהגים לפתוח את הסדר בקריאה כפולה: “לשנה הבאה בארעא דישראל” וגם “לשנה הבאה בני חורין”, וגומרים את הסדר כמו יום הכיפורים בקריאה: “לשנה הבאה בירושלים”. אחרי גמר הסדר נהגו לומר שיר השירים, ויהודי אלג’יר גומרים את הסדר בחצות הלילה בשעה, בה יצאו בני ישראל ממצרים, ויוצאים לרחוב ושרים בלב שמח את השיר: “בצאת ישראל ממצרים היתה יהודה לקדשו” (תה' קיד, ב).¹⁶⁷

ד. יש ובליל שביעי של פסח, בו נקרע ים סוף ובני ישראל עברו בחרבה, נוהגים לערוך “תיקון ליל שביעי של פסח” ולקרוא את השירים שבתנ"ך כגון שירת האזינו, שירת דבורה ושירי דוד ושלמה וכדומה. במוצאי חג הפסח לוקחים הספרדים בארץ ישראל אגודות שבלים וחובטים בהם איש את רעהו בברכת “ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש” (בר' כז, כח) או “שנתך ירוקה” היינו פורה ומבורכת ומאושרת, מתוך האמונה, שעל ידי החביטה מעבירים את הכח החיוני שבשבלי התבואה החדשה איש על חברו. בליל מוצאי הפסח, שנקרא אצלם “ליל מימונה” הולכים יהודי מרוקו למכיריהם ומברכים איש את רעהו בברכת “שנה טובה וירוקה” ובכל מקום יערכו לפניהם חלב וחמאה, ירקות וממתקים. גם יהודי אלג’יר קוראים לליל מוצאי פסח “ליל מימונה”, ויש שעושים בליל זה תבשיל אחד, שנקרא כוסכוסו, עם חמאה וחלב ופולים ומביאים שבלים של תבואה ותולים אותן בבית לסימן טוב.¹⁶⁸

ה. צורה מיוחדת לבש חג הפסח אצל האנוסים בספרד ובפורטוגאל. כבר שלשים יום לפני החג התחילו להכין ל“חג הקדוש” כלים חדשים וכשרים לפסח וקמח מיוחד לאפיית המצות ולעשות יין טהור ממיץ ענבים. מראש היו אנוסים עורכים את הסדר בליל ראשון של חג הפסח בחדרי חדרים, ואילו ברבות הימים ביטלו את הסדר מתוך הפחד מפני שוטרי האינקביזיציה ודחו את התחלת החג ליום השלישי. אור ליום השלישי של החג נתאספו לאפיית המצות, לבושים בגדי יום טוב והדליקו מדורות ענפי עץ זית, וכשהתחילו הנשים ללוש את הבצק לאפיית “הלחם הקדוש”, היו כל הנאספים כורעים ומתפללים. אחרי שחילקו את המצות האפויות בין הנאספים היו מנשקים ומברכים זה את זה כמנהג הנוצרים במאות הראשונות אחרי סעודת הערב. את המצות היו אוכלים בששת ימי החג ונמנעים מלאכול בשר, כמו שהיו נמנעים בזמנים, בהם לא נמצא בשר כשר. במשך החג היו מתאספים שלש פעמים ביום לתפלה, ואחרי הצהרים היו יוצאים לסעודה על שפת הנהר, שם היו שרים “שיר המים” ומכים בענף עץ זית את הנהר לזכר קריעת ים סוף. כן היו האנוסים נוצרים בחוץ ומסורים בסתר לבם לאלהי ישראל ומתפללים לגאולת ישראל: “מתי אלהים, תראה בעיר זו הנקראת ירושלים; אלהי ישראל, אל עליון, קיים נבואותיך”.¹⁶⁹

כשם שאמונתם של אנוסי ספרד ופורטוגאל היתה תערובת מן היהדות והנצרות, כך נתערבו באמונתם של אנוסי משהד היהדות והאיסלאם. אנוסי משהד היו קונים לחג הפסח למראית עין לחם בשוק ומחלקים אותו לעניים, ואילו בחדרי חדרים היו אוכלים את המצות, שהכינו להם כל אדם בביתו. לפעמים דחו את חג הפסח ואת שאר המועדים מפני החשד, שנתעורר אצל שכניהם המוסלמים.¹⁷⁰

באופן מיוחד שומרים את חג הפסח המתיהדים, היינו הנוצרים בסיביריה, שנתגיירו. ישנם להם בכפר, שבו יושבים, בתים מיוחדים לאפיית מצות. מדי שנה בשנה מחדשים את הכלים לחג הפסח. במשך שבועות שלמים עסוקים כל בני הכפר מגדול ועד קטן בעניין אפיית המצות. החטה לקמח של פסח נשמרת מזמן בישולה בשמירה מיוחדת. כעיקרי הדת נחשבו להם הקיום של מצות מילה, שחיטה, כשרות, טלית ותפלין, שמירת השבת והמועדים, ובדבר שמירת הפסח הם כמהדרין מן המהדרין.¹⁷¹

5. שבועות    🔗

א. חג השבועות, שנקרא גם עצרת היינו חג לסיום של ימי קציר התבואה, היה בימי קדם חג הטבע, חג הביכורים, שחל בששי לסיון ביום תום שבעה שבועות להבאת העומר ולימי קציר התבואה. מן הקמח של התבואה החדשה אפו “לחם ביכורים” והקריבו אותו בחג השבועות מנחה לד‘. בעונה זו היו מתבכרים גם פירות האילנות והאדמה והחל מערב חג השבועות היו אוספים את ביכורי אדמתם ומביאים אותם לבית המקדש. בימי בית שני נעשה מנהג הבאת הביכורים לחג עממי גדול. בסלים מעוטרים, מלאי ביכורים מפרי העץ והאדמה, על כתפותיהם, היו בני ישראל עולים לירושלים. חליל היה מכה לפניהם, עד שהגיעו להר הבית. שם היו מוסרים את הפירות לכהנים ומתוך שמחתם על כל הטוב, שנתן להם ד’, היו מודים לו על שהוציא את עמו ממצרים והביאו לארץ.¹⁷² יהודי כורדיסתאן, העסוקים בעבודת האדמה, מביאים גם עכשיו ראשית ביכורי אדמתם אל נשיאיהם בסלים מעוטרים בפרחים כמנהג בני ישראל בזמן בית המקדש, ובעלי כרמים ביניהם נותנים חלק עשירי מן הצמוקים, שנעשו מן הענבים, לעניים.¹⁷³ חג השבועות הוא גם מתן תורתנו. בליל חג השבועות הנהיגו המקובלים להיות נעורים במשך כל הלילה ולקרוא ב“תיקון ליל שבועות”, הכולל ליקוטים מן התנ“ך, התלמוד והזוהר וגם אזהרות של תרי”ג מצוות ולהתכונן בכך לקבלת התורה, שהיא “מורשה קדושה לנו ולבנינו בשני עולמות”.¹⁷⁴ – לפני קריאת התורה נהגו לקרוא מגילת רות, שהמסופר בה אירע בזמן כלות קציר השעורים וקציר החטים. בקהלות מרוקו נוהגים בחג השבועות לקרוא בשעת הוצאת התורה נוסח של כתובת נישואין, כאילו התורה נישאת בחג השבועות עם עם ישראל. בדאגסטאן, הסמוכה לים הכספי, מקדים החכם לקריאת התורה פזמון, הכולל את הכתובה, הנתונה על ידי הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל.¹⁷⁵ מעין רשות ופתיחה לקריאת התורה נוהגים האשכנזים לומר ביום הראשון של החג פיוט “אקדמות” בארמית, הנותן שבח לד', שברא את העולם ובחר בעם ישראל וגם מתאר את הויכוח, בו קוראים עמי העולם את בני ישראל הנרדפים והמוסרים את נפשם על קדושת השם, לעזוב את אמונתם ולהתבולל בגוים, וכנגד זה משיבים בני ישראל, שהם מקווים לגאולה ורב טוב צפון להם בעולם הבא.

ב. בחג השבועות נהגו היהודים להשטיח רצפת בית הכנסת בבשמים ובשושנים לשמחת הרגל ולזרוק עלי ורד על ספרי תורה. כמו כן נהגו בישראל להעמיד בחג השבועות אילנות בבתי כנסיות ובבתים, כדי להזכיר שבחג השבועות נידונים בפירות האילן ויתפללו עליהם.¹⁷⁶

המוסלמים במרוקו זורקים בתקופת הקיץ איש על רעהו מים, כדי להרחיק בכך כל אחד מחברו מחלות ופורעניות. והנה המנהג של “הזאת המים” נתקבל גם אצל יהודי מרוקו ועבר עמהם לארץ ישראל וביחוד לטבריה, שבה התישבו יהודי מרוקו. כיהודי מרוקו שופכים גם היהודים, שעברו משם לטבריה, בחג השבועות, אשר עמו מתחיל הקיץ, איש על מכרו כדי מים או מטבילים אותו בתוך הנהר מבלי להתחשב עם קלקול במדי יום טוב. לפני תפלת מנחה קוראים כסדר את האזהרות היינו הפיוט, בו מנויות וערוכות מצוות התורה בחרוזים. כל אחד קורא פיסקא אחת, ועל האחרון, שעולה לסיים את הפיסקה האחרונה, מתנפלים בהזאות המים או דוחפים אותו לתוך הנהר. בכפר מסלאתה שבלוב נוהגים בחג השבועות אחרי הצהרים לשפוך מנאדות מים מתוך האמונה, ששפיכת מים זו עלולה להביא להם שנה גשומה ומבורכת. המנהג של הזאת מים נהוג בכמה קהלות אחרות באפריקה. ומורי העם נותנים טעם למנהג, שהתורה נמשלה למים, ועל כן זמנה של הזאת מים הוא ב“זמן מתן תורתנו”, אלא שהזאת המים מתקיים שם ב“אסרו חג”. גם יהודי כורדיסתאן נוהגים עד היום להתיז בחג השבועות מים אלה על אלה. בזאכו שופכים הבחורים מים על הנערות. בעיר סינה, שבה נתקיים המנהג בצורתו המקורית, שופכים מים מן הגגות על העוברים ושבים ואין מרחמים אפילו על שכניהם הכורדים. כתוצאה של הזאות אלה מוכרחים האנשים להחליף כמה פעמים את בגדיהם.¹⁷⁷

ג. בחג השבועות, שבו חל לפי המסורת יום מותו של דוד המלך, ינהרו המוני יהודים לקברו, שנמצא בדרום ירושלים העתיקה מחוץ לחומה על “הר ציון”.¹⁷⁸ יהודי כורדיסתאן קוראים את חג השבועות בשם זיארא, היינו עליית הרגל, כי חג זה הוא ליהודים בעדות המזרח מועד עליית הרגל למקומות הקדושים. החשובים בין המקומות הקדושים הם קברו של נחום הנביא באלקוש בקרבת מוסול, שם מבצעים גם את העלייה הסמלית על הר סיני, קברו של ר' נתנאל הלוי בברזאן, מערת אליהו בבית נורא, קבר דניאל בעיר שושן וקברי דן ויוסף חזן בעמדיה. בעליית הרגל לבי חזאני בעמדיה מתקבצים המונים, ויהודי המקום חייבים לספק לאורחים קורת גג. עליית הרגל של הגברים מתקיימת ביום הראשון אחרי התפלה ושל הנשים ביום השני. טרם שעולים על הקברים טובלים הגברים במקוה ולובשים בגדים חדשים. אחרי כן עוברים לפני הקבר וכל אחד ואחד מנשק את הקבר. במיוחד ביום השני, שבו עולות הנשים, גדולה השמחה. הן רוקדות ושרות, מנשקות את הקבר ומוסרות את מבוקשן. כל העולים מחלקים את הכסף, שחסכו לתכלית זו במשך כל השנה, בין קופסאות הצדקה השונות.¹⁷⁹

המקום הקדוש, המושך את ההמונים הגדולים ביותר, הוא קברו של נחום הנביא באלקוש. מדי שנה בשנה באים שמה אלפי יהודים ממוסול, מבגדאד, מבצרה ומכל רחבי כורדיסתאן ומתאספים בסביבה של העיר אלקוש. בלילה הראשון של החג מתפללים בחדר סמוך לקברו של הנביא, ובעלות השחר מתפללים שחרית ועולים מזויינים בכלי נשק לגבעה, שנמצאה בקרבת העיר ונקראה “הר סיני” וקוראים כשהם עומדים בראש הגבעה את עשרת הדברות ומתפללים תפלת מוסף. אחרי קריאת התורה יורד ההמון תוך שמחה וצהלה. תזמורות מלוות אותם, והגברים החזקים ביותר הולכים בראש ורוקדים ריקוד חרב. וברדתם מן ההר עושים תרגיל מלחמתי, שהוא כסמל למלחמת המשיח בגוג ומגוג. בשיר ומחול הולכות אחרי סיום התרגיל לקראת בעליהן וחוזרות עמהם העירה.

כמו בכל ימים טובים כך ניכרת גם בחג השבועות הפעולה המשותפת של המסורת וההתפתחות. חג הטבע וה“עצרת”, כלומר הסיום לשבועות הקציר וראשית להבאת הביכורים לבית המקדש, היה לחג היסטורי, ל“זמן מתן תורתנו”. החג של הזאת המים והעלייה לקברות צדיקים בארצות המזרח היה אצל יהודי אשכנז לחג, בו העמיד האב את בנו המתחיל ללמוד תורה, בשעה שקוראים בה עשרת הדברות לפני התורה, כדי שבנו ישמע את המצוות, שלקיומן קבלו הבנים ערבות לפני הר סיני. ברבות הזמנים נוספו לחג קוים חדשים, ואולם בעיקרו נתקיים חג השבועות כ“זמן מתן תורתנו”, כחג המעמיד את עם ישראל בכל שנה לפני הר סיני, כדי שיקבל מחדש את התורה, שהיא נשמת חייו וחיי נשמתו.

6. סוכות    🔗

א. חג הסוכות מט“ו עד כ”א בתשרי, הוא חג האסיף וגם חג לזכר הסיבוב במדבר. העמים הקדמונים נהגו בחגיהם לעשות סוכות לאליליהם. כן חגגו הבבליים חג הסוכות, וגם הצאביים עשו לכבוד האלילה “בלתי” סוכה, על רצפת שיש בדוכן ההיכל, ותלו בסוכה פירות עצים ועשבים נותנים ריח טוב, ורדים יבשים ואדומים, לימונים ואבטיחים קטנים ושאר פירות יבשים או טריים.¹⁸⁰ שונה הוא הטעם, שניתן בתורה למצות סוכה: “בסוכות תשבו, למען ידעו דורותיכם, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאו אותם ממצרים” (ויק' כג, מב מג). חג הסוכות בא איפוא להזכיר לעם חסדי ד' בארבעים שנה שבמדבר. יש ומורי העם הוסיפו לטעם ההיסטורי עוד “כונה עמוקה” ואומרו, שהסוכה באה להורות: צא “מדירת קבע ושב בדירת ארעי” ולרמוז לבני אדם, שהם רק אורחים בעולם הזה ועיקר תקותם היא לחיי העולם הבא, ויש שראו בסוכה רמז לגולה, שהיא רק כדירת עראי, בה גר העם עד שישוב לדירת קבע בארץ אבותיו. לדעת המקובלים באים “אושפיזין עילאין קדישין”, היינו נשמות שבעה אורחים אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד; כל אחד מהם בא יום אחד בשבעת ימי הסוכות לבקר ולראות כל איש חסיד וצדיק בסוכתו, וכדי לזכות ולראות בהוד זיום של “האושפיזין הרוחניים” נוהגים המקובלים להזמין שבעה אורחים גשמיים, היינו בכל יום אחד מימי החג אורח אחד עני ובן תורה, שיסמוך על שולחנם.¹⁸¹ את הסוכה היה עושה כל אחד על יד ביתו ולעוברי דרכים היו עושים אותה על יד בית הכנסת.¹⁸² עזרא הסופר צוה לעם, שיביאו עלי זית ועלי הדס ועלי תמרים וגם עלי עץ עבות לעשות סוכות, והם עשו להם סוכות איש על גגו ובחצרו ובחצרות בית אלהים וברחובות, וגם עכשיו עושים בצפת את הסוכה על הגג ומכסים אותה בענפי הדס הריחניים ובטבריה ובסביבת תל־אביב בלולבים ובירושלים גם בענפי עצים. כבר בימי קדם היו מקשטים את הסוכה באגוזים ורמונים או בכלילי פרחים. יהודי כורדיסטאן בונים את הסוכה לעתים קרובות על הגג ומקשטים אותה בשטיחים ובבדים צבעוניים. ישנם ביניהם אחדים, שמוציאים את כסא אליהו ומעמידים אותו בסוכתם. יהודי תימן עושים כל אחד סוכות החג בחצר או על הגג כדין וישנים בהם כדת.¹⁸³

ב. בחג הסוכות נוטלים בכל יום ארבעה מינים, לולב, אתרוג, הדסים וערבה ומברכים עליהם. לחכמי התלמוד נחשב הלולב כאות נצחון וכסימן, שבני ישראל זכו בדין בראש השנה וביום הכיפורים; הרמב"ם ראה בלולב אות זכרון לשמחת בני ישראל בצאתם מן המדבר אל מקום האילנות נותני פירות; הפילוסופים מצאו בארבעת המינים רמז על ארבעה יסודות, והמקובלים הכניסו בהם סודות ורמזים על “שם הוויה”. כנגד זה בא, לפי האמונה העממית, הנענוע בלולב, לגעור בשטן ושיורי ארבעת המינים שימשו סגולה לשמירה ולרפואה.¹⁸⁴ בזמן בית המקדש היו נוטלים בחג הסוכות אתרוג, לולב, הדס וערבה ומקיפים את המזבח ועכשיו מקיפים בחג הסוכות המתפללים עם ארבעת המינים בידיהם את הבימה שבבית הכנסת פעם אחת בכל יום ושבע פעמים ביום השביעי.

חג הסוכות, בו נידונים על המים, שבהם תלוי פריון האדמה, היה בזמן בית המקדש לחג של ניסוך המים. במוצאי יום הראשון של החג היה הר הבית מואר ולא היה חצר בירושלים, שאינו מאיר בו מאור של בית השואבה. חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפני המון העם ואבוקות של אור בידיהם ודברי שירות ותשבחות בפיהם. הלוים, שעמדו על שלש עשרה מעלות, היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים, היו אומרים שירה. השמחה נמשכה כל הלילה, וכשהאיר היום, היו הכהנים תוקעים והולכים עד שירדו למעין השילוח. ממנו שאבו מים לתוך צלוחית של זהב ונשאוה, עד שהגיעו לשער המים. הכהן עלה במעלה למזבח וניסך עליו את המים מתוך ספל של כסף. על שמחת בית השואבה אמרו: מי שלא ראה שמחה זו, לא ראה שמחה מימיו. ניסוך המים בא כסמל לומר: כשם שאנו שופכים מים על המזבח, כך יוריד גם הקדוש ברוך הוא מטר על פני האדמה, ומפני מה אמרה תורה: נסכו מים בחג? אמר הקדוש ברוך הוא: ניסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי החג. שמחת בית השואבה נתקיימה במקצתה גם בימינו. בלילה אחד של חול המועד רוקדים החסידים בבתי כנסיות וגם בבתיהם ריקודים של מצוה ואומרים מזמורי תהלים “ואין בית, שלא נשמעה בו תרועת שמחה בעת ניסוך המים”. בתארו את חיי היהודים בעיר הקודש רומז אליעזר הלוי, מזכירו של משה מונטיפיורי¹⁸⁵בשנת 1833, על חסידי ירושלים, השמחים בשמחת השואבה וכותב: “ואין בית, אשר לא נשמעה בו תרועת שמחה בעת ניסוך המים”.¹⁸⁶

ג. היום השביעי של חג הסוכות הוא יום חיבוט ערבה ונקרא הושענא רבה והוא שהיה מראש ככל ימי החג יום של שמחה, בו היו מקיפים את המזבח שבבית המקדש ומקיפים גם עכשיו את הבימה בבית הכנסת שבע פעמים עם ארבעת המינים, ונוסף עליהם נוטלים עוד ערבה יתרה מלבד זו שעם הלולב וחובטים אותה אחר גמר ההקפות על הקרקע. התפלה בשעת ההקפות שבימי הסוכות וביחוד בהושענא רבה הורחבה בפיוטים, שנקראו “הושענות” וכוללים בקשות ליבול טוב בשדה וברפת ומשאלות למילוי ההבטחות המיוסדות על כתובים שבמקרא. בימי הגאונים היו עולי רגל, הבאים ממרחקים לירושלים, מקיפים בהושענא רבה את הר הזיתים, והגאונים בראשם היו שם סומכים תלמידי חכמים, מכריזים על לוח השנה, קובעים את החגים ואוספים נדבות לקיום הישיבות שבבבל.¹⁸⁷ והנה הושענא רבה, מראש יום של שמחה, נעשה ברבות הימים יום חתימת הדין ו“נתינת הפתקין”, ואחדים היו מתענים בו כמו ביום הכיפורים. בכתבי יד, הכתובים לפני המצאת הדפוס ובמחזורים עתיקים המודפסים אחרי המצאת הדפוס נמצא בתפלת “ונתנה תוקף” השינוי: “בראש השנה יזכרון, ביום צום כיפור יכתבון ובהושענא רבה יחתמון”. חסידי האריז"ל הנהיגו לעסוק בליל הושענא רבה, שנקרא “ליל החותם”, בתורה, בתפלה ובתיקונים. יש ובהרבה קהלות חוזרים בליל הושענא רבה על כל ספר “דברים” וספר תהלים. לפי אמונת העם נפתחים בליל זה לרגע אחד השמים וכל הבקשות, שהאדם מוציא ברגע זה מפיו, יגיעו לפני ד' ויתמלאו. לדעתו של בעל “הרוקח” מראה ליל הושענא רבה בצֵל האדם, מה שנגזר בראש השנה ונחתם ביום הכיפורים. על מי שלא ראה בליל הושענא רבה את צל ראשו מסופר בספר חסידים, שהתענה יחד עם אוהביו הרבה צומות ונתן צדקה ונשאר עוד כמה שנים בחיים.¹⁸⁸

ד. היום השמיני של חג הסוכות נקרא שמיני עצרת והוא רגל בפני עצמו, בו מתפללים לגשמים ונוהגים גם במקצת מנהג של ימים נוראים. החזן לובש לתפלת מוסף את “הקיטל” הלבן ועל ארון הקודש פורשים פרוכת לבנה ואחר התפלה אוכלים בסוכה, רק שאינם אומרים את הברכה “לישב בסוכה”. בארץ ישראל נוהגת מצות סוכה רק שבעה ימים ולכן אין יושבים בשמיני עצרת בסוכה.

שמחת תורה הוא יום טוב, שחוגגים בחוץ לארץ אחרי שמיני עצרת ובארץ ישראל בשמיני עצרת עצמו. יום טוב זה, שהונהג לפני כאלף שנה, נעשה לחג עממי, בו שמחים הכל על שזוכים להשלים קריאת התורה ולהתחיל מחדש פרשת “בראשית”. אצל הספרדים בירושלים נהגו להסיר לסימן אבל את המפה מעל ספר התורה, שמתוכו קוראים בפרשה “וזאת הברכה” על מותו של משה רבנו.¹⁸⁹ יש ובקהלות אחדות נהגו לומר לפני קריאת התורה את השיר, שחיבר ר' אברהם אבן עזרא על מות משה, והוא: “אשריך הר העברים על ההרים הגבוהים, יען בך מבחר הקברים, הקבר איש אלהים”. בני ארץ ישראל היו מסיימים את התורה לשלש שנים ומחצה, ואילו אנשי בבל בכל שנה ושנה. עוד במאה השתים עשרה היו בקאהירה שני בתי כנסיות, אחד לבני ארץ ישראל ואחד לבני בבל, בהם נהגו מנהג שונה בפרשיות וסדרים של התורה, אבל בחג השבועות ובשמחת תורה נתאחדו וחגגו ביחד את סיום התורה ואת התחלתה.¹⁹⁰ בשמחת תורה מקיפים בערב ובבוקר עם ספרי תורה את הבימה שבבית הכנסת ושרים שירים ופיוטים. לבתי כנסיות באים הילדים, דגלים בידיהם, ועל ראש כל דגל תפוח ובתפוח תחוב נר דולק, הרומז על התורה, שהיא מאירת עינים. הנשים נהגו לזרוק פירות וממתקים על הילדים, כדי לשמחם ביום שמחת תורה.¹⁹¹ בתקופת הגאונים נהגו בבבל להביא בשמחת תורה מוגמר ובשמים לבתי כנסיות ולעשן לפני ספרי תורה, ואפילו הזקנים היו מרקדים ואומרים קילוסים לתורה. בספרד ובצרפת הדרומית נהגו הנשים לכסות את התורה בצעיפיהן ולתת עליה גם את תכשיטיהן, נזמיהן וטבעותיהן. בכמה מקומות בבבל נהגו כמו בספרד לשים בראש העולים לתורה את העטרות של ספרי תורה.¹⁹² בכל תפוצות ישראל נוהגים לבחור בשמחת תורה בשני אנשים חשובים, בכמה קהלות את רב הקהלה ואת ראש הקהלה: הראשון “חתן תורה” מסיים את התורה, והשני “חתן בראשית” קורא מתוך ספר שני את פרשת “בראשית” עד “אשר ברא אלהים לעשות”. לפנים נהגו אפילו להעמיד חופה לחתנים בצאתם מבית הכנסת ואבוקות גדולות דולקות בידם ולנגן בכלי שיר על ידי בלתי יהודים וכל העם היה מלווה את החתנים לביתם. החתנים היו עושים סעודה ומאריחים את בני הקהלה במאכלים טובים.¹⁹³ יהודי ווארמז נהגו להקיף בשמחת תורה במחול וריקוד את מדורת האש, שהדליק רב הקהלה, ולשתות שם יין לשמוח בשמחת תורה. את המנהג שאלו משכניהם הנוצרים שהיו מקיפים במחול וריקוד את מדורות האש, שהדליק הכומר ביום המוקדש בכנסיה ליוחנן הקדוש.¹⁹⁴ בארץ ישראל אין יום מיוחד לשמחת תורה אלא ביום שמיני עצרת מתרכזים המנהגים של שני ימים טובים ביחד: התרוממות הנפש, הנובעת מתוך אהבה לתורה ותפלת גשם, בה החזן מעוטף בקיטל הלבן כמו בימים נוראים; שמחה על שזכו לגמור ולהתחיל מחדש קריאת התורה, ואֵבל על מות משה; ריקודים עם התורה והזכרת נשמות.

7. חנוכה    🔗

א. חנוכה הוא חג החשמונאים שמונה ימים מיום כ“ה בכסלו והלאה. לפי ס' החשמונאים א' ד' נב השכים יהודה המכבי עם אחיו בכ”ה בכסלו בבוקר “ויקריבו בו קרבן על פי התורה על מזבח העולה החדש ביום, אשר טמאוהו הגוים, ויעשו את חנוכת המזבח שמונה ימים ויקיים יהודה ואחיו וכל קהל ישראל להיות ימי חנוכת המזבח נעשים במועדם מדי שנה בשנה ימים שמונה”. לפי ס' החשמונאי ב' י' ו חגגו בירושלים את חג החנוכה מכ“ה בכסלו כמספר ימי חג הסוכות והדליקו נרות בחצרות בית המקדש ומשם עברה הדלקת הנרות גם לחצרות העם. יוסיפוס¹⁹⁵קורא לחנוכה חג האורים. וחכמי התלמוד העמידו את עיקר החנוכה על הנס של פך השמן.¹⁹⁶ את המצוה של הדלקת הנרות בחנוכה קיים העם כבר בתקופת התנאים, ובתקופת הגאונים ייחסו לנרות חנוכה ערך של קדושה וחוברה התפלה: הנרות הללו קודש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא כדי לראותם בלבד.¹⁹⁷ כמאתים שנה אחרי החורבן חוברה בארמית מגילת “בית חשמונאים” או “מגילת אנטיוכוס”, בה נהגו לקרוא בחנוכה בבית הכנסת. אור לכ”ה כסלו נוהגים להדליק נר אחד בבית ומכאן ואילך הולכים ומוסיפים נר אחד בכל ערב, וכדי לפרסם את הנס נהגו להדליק בכמה מקומות את נרות חנוכה גם בבית הכנסת ואפילו בשחרית אבל בלא ברכה.¹⁹⁸ הנערים משחקים בסביבון מרובע, שעל ארבעה צדדיו כתובות או חקוקות האותיות נ' ג' ה' ש', ראשי תיבות מן המלים: נס גדול היה שם. לבתי הנדיבים שבין הספרדים בירושלים באים בלוית מוריהם הילדים ומקבלים פירות, גרעינים, ירקות ועופות, שמהם עורכים באחרון של חנוכה שלוש סעודות: אחת לעניים, אחת למורים ואחת לעצמם. בצנעא שבתימן אוספים ביום אחרון של חנוכה מחצלת תמר ופתילות ממנורות חנוכה ומביאים אותן למגרש פנוי ומציתים שם מנורות אש. בין יהודי כורדיסתאן אין חג חנוכה נמנה עם החגים החשובים. בימים שעברו לא היתה להם חנוכיה כלל, אלא היו חותכים נר שעוה ארוך ודק לכמה נרות קטנים ומדביקים אותם על הקיר בשורה אחת. בימי חנוכה קוראים יהודי כורדיסתאן בבתיהם את מגילת אנטיוכוס. הילדים עושים בובה מעץ ומסמרטוטים, זקן על לחיה ומקטורת בפיה ונר גדול בידה. ילד אחד לוקח את הבובה, ששמה הוא חנוכה ועובר עמה ברחובות ומבקש מתנות. הילדים האחרים רצים אחריו ושרים שירים. בסוף החג קורעים הילדים את זקן הבובה, שופכים עליה נפט ומדליקים אותה תוך קריאות: אנטיוכוס! אנטיוכוס! אצל האנוסים בפורטוגאל נתחבב חג המולד בכ"ה לדצמבר, עד שבתוכם לא נשאר שום זכר לחנוכה.¹⁹⁹

8. פורים    🔗

א. פורים חוגגים בערי הפרזות בי“ד באדר ובערים המוקפות חומה בט”ו באדר זכר לנס, שקרה ליהודים בפרס בימי מרדכי ואסתר. בשנה מעוברת נקבעים ימי פורים באדר שני, ואילו באדר ראשון חוגגים פורים קטן ונוהגים בו רק קצת שמחה. עיקר חגיגת פורים היא קריאת המגילה, סעודת פורים ומשלוח מנות. את המגילה קוראים אור לי“ד אדר וגם בבוקר, ואילו בערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון אור לט”ו אדר ובבוקר. – כדי לשמח את הילדים “ולספר ולהגיד להם גבורותיו של הבורא” נהגו בשעת קריאת המגילה בבית הכנסת לומר ביחד את הפסוקים: “איש יהודי היה”, “ליהודים היתה אורה ושמחה”, “כי מרדכי היהודי”.²⁰⁰ – בתקופת הגאונים ואפשר כבר לפניה הנהיגו “להכות את המן”. היו מקומות, שבהם היו מכים ברגליהם או אבן על אבן ושוברים קדרות בשמעם בקריאת המגילה את שמו של המן. אצל יהודי צרפת ופרובינציה נהגו התינוקות לקחת אבנים חלקות ולכתוב עליהן “המן”, ובכל פעם שהקורא הזכיר את שמו של המן היו מקישים אבן על אבן, כדי למחוק את שמו, משום שנאמר “ושם רשעים ירקב”.²⁰¹ יש והתינוקות בשמעם את שמו של המן מפיו של הקורא את המגילה, מצריחים ברעשנים, כדי להרעיש את המן. עיקר סעודת פורים הוא בין מנחה למעריב. חייב אדם לשמוח בפורים ולהתענג במאכל ובמשתה ואפילו לשתות יותר מכשיעור, עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.²⁰² – בפורים חייב כל אחד ב“משלוח מנות” לכל הפחות לשני אביונים, כי פירוש “מנות” מיעוט רבים שתים. במשלוח מנות לעניי הקהלה לא נשכחו גם עניי הנוצרים. ברומא נטלו שני גבאים על עצמם לגבות על פני בתי כנסיות נדבות לעניים, וליהודי רומא נחשב כמצוה לתמוך גם בעניים שבין הנוצרים. גם יהודי לוב נותנים בפורים צדקה לא רק לעניי יהודים אלא גם ללא־יהודים. שמחת פורים נתבטאה גם במשחקים. בבבל ובעילם היו הבחורים עושים צורה כהמן ותולים אותה ארבעה או חמשה ימים על הגג ובפורים עושים מדורה של אש ומטילים לתוכה את הצורה והבחורים עומדים סביבה ומזמרים, ויש להם טבעת תלויה בתוך האש, שנוטלים לידם וקופצים מעל האש.²⁰³ גם בלוב זורקים הנערים דמות המן לתוך האש וקופצים מעל האש וכל הזריז ומרחיב צעדו הרי זה משובח. בקוטאיס שבקאוקז מכינה האשה עץ שחור על יד האש שבמטבח והבעל בשובו אחרי קריאת המגילה שואל מה זה, והיא משיבה זהו המן. אז הבעל אומר: תשרפהו, ומיד זורקים את העץ לתוך האש. באיטליה היו הנערים מעמידים את עצמם בשני מחנות במערכות המלחמה וזורקים אלה על אלה אגוזי פרך, והגדולים היו רוכבים על סוסים ועוברים ברחובות העיר וענפי עצי ברושים בידיהם או סובבים ומריעים בחצוצרות וקול שופר וצוהלים על צורה עשויה בדמות המן, שהועמדה על מקום גבוה, כדי להתקלס בה.²⁰⁴ במצרים נהגו הנערים לסבב את רחוב היהודים, כשהם רוכבים על סוסים, גמלים וחמורים לזכר “והרכיבוהו על הסוס ברחוב העיר”. בתימן עושים הנערים דמות המן ממקלעת עצים משוחה בששר ועושים גם דמות מרדכי רוכב על סוס והמן רץ לפניו ואת דמות המן תולים בחצר בית הכנסת על עץ גבוה וזורקים עליה חצים ואבנים, עד שתתנפץ לרסיסים.²⁰⁵

ב. נהגו בפורים גם להתחפש במסכות ובתלבושת משונה, למרות התנגדותם של מורי העם. נתקיים המנהג אפילו בין החסידים ויראי ד' וגרם גם למשחק פורים, כלומר למחזות, שנכתבו לפורים כגון “אחשורוש־שפיעל”, שנכתב בשפה היהודית בשנת 1708 ו“אקטא אסתר מיט אחשורוש”, שהוצג על־ידי תלמידיו של ר' דוד אופנהיים²⁰⁶, והמחזה “שארית יהודה”, שנתחבר על ידי ש. י. ראפופורט²⁰⁷ בעברית.²⁰⁸ – יש ובקהלות ובישיבות אחדות נמשכה שמחת פורים ימים אחדים אחרי פורים. כן היה בווארמז יום השבת שלאחר פורים ליום שמחה ועליזות. גבאי הקהלה מסרו לשבת זו את בית הכנסת לבחורים, שישבו על בימה וחילקו את המצוות, ואחרי השבת עשו בעלי הבתים משאות לבחורים.²⁰⁹ יש ובישיבות אחדות הונהג המנהג של המינוי “רב דחד יומא”, רב לפורים. ביום זה התפטר ראש הישיבה ממשמרתו ותלמידי הישיבה מינו משלהם “רב לפורים”, שבידו היתה הרשות לדרוש דרשה ולבדח בה את הנאספים ולבקר בה את מעשיו של ראש הישיבה ואת חסרונותיהם של המשגיחים.

ג. שינוי גורלם של היהודים בכל מדינה ומדינה גרם לקביעת ימי שמחה לזכר המאורעות, שאירעו ליהודים באותן המדינות. פורים של מרדכי ואסתר נתקבל בכל הארצות, אבל היו ימי פורים אחרים, שקיבלו היהודים עליהם לחוג אותם בעיר מושבם לזכר המאורעות, שאירעו להם. כן היו עושים בשני לאלול במרוקו, טיטואן וטנג’ר “פורים די לאס כריסטיאנוס” לזכר הצלתם מיד הספרדים בשנת השל“ח; בט”ז טבת וי“א אב שני ימים טובים של פורים הנקראים “נס תחמס” ו”נס לבבליים" בבגדאד, לזכר גאולתה של העיר בגדאד מיד הפרסיים בשנת השצ“ח והתצ”ג; בי“ח שבט “פורים סרקוסטה” לזכר הצלתם של יהודי סרקוסטה מן הסכנה, שהיתה צפויה להם מן המלשינות של מומר יהודי; בכ”ז אדר “פורים קאהירה” לזכר מפלתו של פחה אחמד שאיטאן, שתפס ראשי הקהלה ודרש פדיון נפשותם סכום רב; בז' אדר “פורים וינצנץ” בפרנקפורט על נהר מיין, בו נגאלו היהודים מרדיפותיו של וִינְצֶנְץ פֶטְמִילְך; לזכר הצלתם על ידי האבות היו יהודי חברון עושים “חלון פורים” או “פורים טאקה”.²¹⁰ נולד בישראל המנהג, שאפילו יחידים היו קובעים ימי פורים ל זכר הצלתם והצלת בני ביתם. כן חיבר ר' יוחנן ב“ר יעקב מפולדא מגילה “פורים שלי” וקבע פורים לעצמו, לזכר הצלתו והצלת בני ביתו מן הסכנה, שהיתה צפויה להם. לזכר הצלתו חיבר בעל תוספות יום טוב “מגילת איבה” וקבע יום פורים לבני משפחתו וצוה להם לקיימו בכל שנה ולקרוא בו את המגילה, שחיבר. בספרו “חיי אדם” מספר ר' אברהם דאנציג על הצלתו והצלת בני ביתו מן השרפה בשנת תקס”ד אור ליום ט“ו בכסלו ומוסיף: “ולמען ספר נפלאות ד' קיבלתי עלי ועל זרעי יום ט”ו כסלו לעשותו כמעט חציו לד'”, והוא שפוסק, שכל מי שאירע לו נס וכל שכן בני עיר יכולים לתקן בהסכמה וחרם עליהם ועל הבאים אחריהם לעשות אותו יום לפורים.²¹¹

כך נתחזקה בעם הנרדף האמונה, שההיסטוריה שלו, המלאה עלילות ורדיפות, היא גם מלאה נסים הבאים להצילו ולהביא לו קיום נצחי.

9. ט“ו בשבט, ט”ו באב ול"ג בעומר    🔗

א. מלבד החגים, שנקבעו בתורה או נוסדו לזכר הנסים, שנעשו לעם בימי המכבים ובימי מרדכי ואסתר, חגגו בישראל חגים עממיים, כגון ט“ו בשבט וט”ו באב וגם ל"ג בעומר.

את שני חגי הטבע, ט“ו בשבט וט”ו באב, חגגו בישראל כבר בימי קדם. הראיה לדבר היא, שהשומרונים חוגגים ששים יום לפני חג הפסח וששים יום לפני חג האסיף שני חגים, שבאו להם כבר בימי קדם מעם ישראל. האמונה שבהתחלת השנה יולד העולם מחדש והטבע יתעורר לחיים חדשים והאילנות יתחילו חונטים, נתפשטה אצל הרבה עמים. כמו כן נקבע בתקופת המשנה ט“ו בשבט, לפי בית הלל, כראש השנה לאילנות, מפני שביום זה יצאו כבר רוב גשמי השנה והשרב עולה באילנות, והם חונטים מעכשיו או מפני שביום זה מתחילה, לדעתו של ר' מאיר, תקופה חדשה. בט”ו בשבט אוכלים פירות האילן וביחוד פירות הגדלים בארץ ישראל. בליל ט“ו בשבט מתאספים בבתי כנסיות בארץ ישראל ואומרים תיקון, כלומר שירים ותשבחו על הפירות. חכמי הספרדים ערים כמעט כל הלילה ולומדים בישיבותיהם ליקוטים מן התנ”ך, התלמוד והזוהר, העוסקים בתבואת הארץ ופירותיה, ומפסיקים את הלימוד ואוכלים מפירות הארץ. ר' חיים ויטאל²¹² הציע לאכול שלשים מיני פירות האילן כנגד עשר ספירות בעולם הבריאה, עשר בעולם היצירה ועשר בעולם העשייה. בארץ ישראל נוהגים המורים לצאת עם תלמידיהם למגרש המיועד לנטיעות וכל אחד מן התלמידים נוטע עץ והופך ראש השנה לאילנות ליום נטיעה. יהודי כורדיסתאן קוראים לט"ו בשבט בשורת האילנות, שמחת האילנות או חג האילנות, והם שולחים אלה לאלה, שלשים מיני פירות.

ב. לדעת אחדים בין חכמי התלמוד חגגו בישראל בט“ו באב חג היסטורי, מפני שביום זה כלו מתי מדבר בשנת הארבעים; בו נתבטלו השומרים, שהושיב ירבעם בן נבט, כדי שימנעו את ישראל מלעלות לרגל; בו ניתנו הרוגי ביתר לקבורה והיו פוסקים בכל שנה מלכרות עצים לצורך המערכה בבית המקדש. ואולם למעשה לא היה ט”ו באב מראש קשור במאורעות היסטוריים, אלא בהתחלת הבציר או בתקופת החמה. העמים הקדמונים היו מסתכלים בתקופת החמה שבקיץ בדאגה, ולכן נהגו גם הנוצרים באירופה וגם המוסלמים באפריקה הצפונית להבעיר אש, אור לכ“ה ביוני, בו תתחיל תקופת הקיץ, ולקפוץ מעל מדורת האש כסגולה נגד כל מיני פורעניות. והנה לדעתו של ר' מאיר, שחילק את השנה לשש תקופות, נסתיימה בט”ו באב תקופת הקיץ והתחילה תקופת החום, ואינו מן הנמנע שביום זה התחיל בימי קדם עם ההתחלה של תקופת החום, גם הבציר. אצל הכנענים ועמים אחרים היה חג הבציר מוקדש לאלילת האהבה וקשור עם פריצות והוללות, ואילו בישראל נהפך ט“ו באב, חג התחלת הבציר, לחג האהבה הטהורה, שהיא היסוד המוסרי לחיי המשפחה שבאומה, ולכן היו בו בנות ישראל יוצאות במחולות בכרמים ואומרות: בחור אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. חגיגת ט”ו באב נתקיימה רק במקומות אחדים אצל יהודי קאוקז, הם חוגגים את היום בתופים ובמחולות בכרמים הקרובים לערים ולכפרים, שבהם יושבים. הצעירים רוקדים שם עם הצעירות והזקנים עורכים, כמנהג העמים המבעירים אש בתקופת החמה שבקיץ, מערכה קטנה של עץ ומבעירים אש זכר ל“עצי המערכה”. היהודים שבעיר שיראז עושים בט"ו באב משתה ושמחה, והעלמות והבחורים יוצאים במחולות ושרים ורוקדים.

ג. ל“ג בעומר הוא חג בי”ח באייר, ל“ג ימים לספירת העומר. לפי האגדה מתו תלמידי ר' עקיבא במגפה בימים מפסח עד עצרת, ולפי הנוסחה הקדומה עד פרוס העצרת, כלומר עד חצי החודש שלפני חג השבועות וזהו עד ל”ג בעומר, שבו נפסקה המגפה. והנה מה שמובא באחת מתשובותיו של רב האי גאון: ומה שנהגו בישראל שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת משקיעת החמה ועד שחרית זה משום תלמידי ר' עקיבא, שכולם מתו משקיעת החמה ועד שחרית, ונקברו אחרי שקיעת החמה והיו העם בטלים ממלאכה, כנראה לסימן האבל. אינו מן הנמנע, שיחד עם ר' עקיבא נתפעלו גם רבים מתלמידיו מגבורתו של בר כוכבא, המנהיג הצבאי של האומה, הלוחמת לחרותה, ונכנסו בין חייליו ונפלו במספר רב כחללי מלחמה, וגבורתם, שנמשכה עד ל“ג בעומר, היא שגרמה, שימי הספירה בין פסח לעצרת, אשר היו בימי קציר מראש ימי שמחה, נהפכו לימים, שבהם נהגו עד ל”ג בעומר קצת אבלות. והנה קרה דבר שיום ל“ג בעומר נהפך במשך הזמנים ליום הילולא של ר' שמעון בן יוחאי, שהיה מתלמידיו המצויינים של ר' עקיבא ושונה בדעותיו מרבו. הוא לא דרש כרבו על כל קוץ וקוץ שבתורה תלי תלים של הלכות, אלא דרש “טעמא דקרא” ויגע למצוא את הטעמים למצוות התורה ולתקנות החכמים והצטיין גם במאמריו באגדה בפשטות ובהירות. אחרי נפילת ביתר ישב ר' שמעון בן יוחאי פעם עם חבריו ודן עמהם על ערכה של התרבות הרומית, שהוכנסה על ידי הרומיים לארץ, וגינה אותה. הדבר הוגד לשליט הרומי ומלפניו יצאה הגזרה: שמעון, שגינה ייהרג. ר' שמעון בן יוחאי ברח והתחבא במערה בכפר פקיעין, בה למד עם בנו שלש עשרה שנים ונעשה לו נס ונברא לו מעין וחרוב ומהם נתפרנסו. כשמת הקיסר אדרינוס בא אליהם אליהו הנביא והודיעם, והם יצאו מן המערה. מאז נמנה ר' שמעון בן יוחאי עם עושי נסים וצורתו הרוחנית נצטיירה בדמיון העם בצורה שונה ממה שהיתה במציאות, והאגדה העממית ייחסה לו מעשי נסים. כשנתפרסם במאה השלש עשרה בספרד “הזוהר הקדוש”, יוחס חיבורו לר' שמעון בן יוחאי ומחברו הורם למעלת “הקדוש” וגם קברו במירון נתקדש. המקובלים בצפת נהגו לעלות על קברו וללמוד לילה ויום את “הזוהר” פעם בחודש אלול ופעם לפני חודש ניסן. ביחוד נהגו להתאסף על קברו בל”ג בעומר, ביום פטירתו של הצדיק, וללמוד את ספר “הזוהר” ולערוך שם “הילולא דר' שמעון בן יוחאי”. למקובלים נלוו בחגיגת ל“ג בעומר החסידים. מספר המשתתפים הלך וגדל, ול”ג בעומר נהפך לחג עממי. בערב ל“ג בעומר עולים המונים על קברו בשיר ובזמר ולומדים שם זוהר ואומרים תהלים. באגן נחושת מלא שמן טובלים הנאספים מטפחות של משי וצעיפים וחריטים ומגבעות וכתנות של ילדים וישנן ביניהן גם רקמות של חוטי זהב וכסף, ואחד מדליק את החפצים בנר של שעוה ולהבת אש מתלקחת לכבוד הצדיק. בבית המדרש שעל יד הקבר יושבים הגברים ולומדים זוהר ובין הנשים יושבת אשה זקנה ומספרת להן מעשיות על מעשי נסים של ר' שמעון בן יוחאי. כך תמשך החגיגה עד חצות הלילה ולמחרת הבוקר מתפללים הנאספים בבית המדרש שעל יד הקבר. אחדים מביאים את ילדיהם ומגלחים אותם שם פעם ראשונה את שערותיהם ומחלקים לעניים מטבעות כסף כמשקל השערות. בל”ג בעומר נוהגים ילדי בית הספר לצאת לשוח בעיר ולירות בקשת של עץ לרמז, שהם יוצאים למלחמה נגד הרומיים, שהרגו את ר' עקיבא וגרמו למגפה בין תלמידיו.

10. ימי אבל ותענית    🔗

א. כשם שנקבעו בישראל חגים היסטוריים לזכר יציאת מצרים, מתן תורתנו וסיבוב העם במדבר, כך נקבעו ימי אבל ותענית לזכר המאורעות המעציבים שבעבר. כנראה מדברי הנביא זכריה (ח, יט) נהגו בישראל כבר מזמן חורבן הבית הראשון ואילך לצום ולבכות בחודש הרביעי, החמישי, השביעי והעשירי. ארבעה ימי הצומות האלה, שנתקיימו עד עכשיו, הם: י"ז בתמוז, בו נשתברו לפי המסורת, הלוחות, כשירד משה מן ההר, ובטל התמיד בבית הראשון, בו שרף אפוסטומוס, שר צבא רומי בזמן הבית השני, את התורה והועמד צלם בהיכל והובקעה העיר על ידי טיטוס; תשעה באב, בו נגזר על אבותינו, שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר;²¹³ צום גדליה, שלישי בתשרי, שנמנה מראש במגילת תענית עם הימים הטובים, בהם אסור להתענות ולספוד, והיה אחר כך ליום תענית הבא לכפר עוון הריגת גדליה בן אחיקם, שהופקד על ידי מלך בבל על דלת העם, הנשאר ביהודה ונטה לעצתו של ירמיהו להשלים עם הבבליים ונהרג על ידי ישמעאל בן נתניה במצפה; עשרה בטבת, בו בא נבוכדנאצר וכל חילו על ירושלים ותבוא העיר במצור ותבקע. על ארבעה ימי תענית אלה נוסף עוד יום תענית אסתר, שלשה עשר באדר, שהיה מראש חג לזכר נצחונם של המכבים על שר הצבא הסורי ניקנור ונקרא “יום ניקנור” והיה אחר כך ליום תענית העם להזכיר צרת היהודים בימי המן הרשע בפרס. בכל התעניות מתחילים לצום בבוקר מעלות השחר וגומרים בצאת הכוכבים. לעומת זאת מפסיקים בתשעה באב כמו ביום הכיפורים בערב שלפני יום התענית לפני שקיעת החמה.

ב. כיציאת מצרים נחשב גם המאורע של חורבן הבית לכל דור ודור, כאילו אירע בימיו. בליל סדר פסח אומרים בישראל: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו, כאילו הוא יצא ממצרים, וכן נוהג ראש בית הכנסת אצל הספרדים והתימנים לקום בליל תשעה באב לפני קריאת הקינות ולומר: אחינו, הלילה כך וכך שנים לחורבן הבית ועוד לא נושענו; כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו, יתאבל, כאילו נחרב בימיו.²¹⁴ במאה השבע עשרה כתב רפאל מרדכי מלכי בירושלים, שהנכנס בתשעה באב לבית הכנסת בירושלים יכול לראות, שהדמעה מצוייה בקטנים ובגדולים וכל העם כולו בצעקה וברנה ובתפלה, כאילו נחרב בית המקדש בימיהם.

אחרי חורבן הבית התחילו פרושי העם לנזר באבלם מאכילת בשר ומשתיית יין, ועוד בימי הבינים נתקיימו “אבלי ציון וירושלים”, שמתוך אבלם על חורבן הבית לא אכלו כל ימי חייהם בשר ולא שתו יין ולבשו שחורים וישבו במערות או בבתים גרועים והתענו כל ימי חייהם חוץ משבתות וימים טובים וביקשו רחמים לפני הקדוש ברוך הוא, שירחם על גלות ישראל.²¹⁵ המקובלים היו קמים בחצות הלילה ומתעטפים שחורים ובאים אל בית הכנסת לארץ ומקוננים ובוכים על חורבן הבית ועל צרת הגולה.

בסינה שבכורדיסתאן אוספים כסף מבני העדה לשם קנין פרה, ששוחטים בתשעה באב לפני שער בית הכנסת בתור “כפרה”. את בשר הבהמה מחלקים בין העניים ומעט ממנו לוקחות האמהות הביתה בשביל ילדיהן מתוך אמונתן, כי בשר זה מביא מזל.²¹⁶ חומרות הצום והפרישות, שהונהגו לזכר חורבן הבית, הלכו ורבו מדור לדור, יש שנהגו שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בשבוע, שחל בו תשעה באב, ויש ואחדים הוסיפו את הימים מראש חודש אב או משבע עשר בתמוז עד תשעה באב.²¹⁷ כדי להשריש בלב העם יותר ויותר את זכר חורבן הבית, הונהגו מנהגים נוספים. בתשעה באב מסירים בבית הכנסת את הפרוכת שלפני ארון הקודש או הופכים אותה הצד הפנימי לחוץ. באיטליה היו מניחים את ספר התורה, שמתוכו היו קוראים את פרשת היום בתשעה באב, על גבו של איש אשר עמד כפוף לפני ארון הקודש כסמל גורלו המר של עם ישראל.²¹⁸ במרוקו נותנים בתשעה באב אפר מקלה על מצחם, מעטפים את ספר התורה במפה שחורה ומתרגמים את ההפטרה בערבית. בתימן מניחים על ספר התורה, העטוף במעטפה שחורה, אפר מקלה, וכשמכניסים לארון הקודש את הספר, הולך לפניו החזן ואומר את הקינה: “ספדי תורה, כי חוללה תפארתך”, והקהל עונה אחריו, ואחרי התפלה והקינות קוראים את ספר איוב.²¹⁹ בתוניס עטופים בתשעה באב קירות בית הכנסת שחורים, והקהל יושב על הרצפה ומקונן לאור נרות דועכים וכתום הקינות יש ונוהגים לבלות את שארית הלילה בבתי אבלים וממשיכים לבכות בחשכה גמורה ובשובם לבתיהם משתרעים על הרצפה ולמראשותיהם אבנים. באלג’יר תוקעים במוצאי תשעה באב כמו במוצאי יום הכיפורים לפני תפלת מעריב עשרה קולות. בתשעה באב נוהגים ילדי בית הספר לצאת לבית הקברות בקשתות של עץ ולהופיע כיוצאים למלחמה נגד הרומיים, שהחריבו את בית המקדש.

בתשעה באב נולד, לפי האגדה העממית, גואל ישראל; ביום, שבו נחרב הבית, נולדה בלב העם התקוה, שהבית ייבנה. בערב תשעה באב, כן מספרת האגדה החסידית, בשעה שישבו היהודים בבית הכנסת של ר' לוי יצחק²²⁰ לקונן על חורבן הבית, עמד הרבי בביתו והביט בעד החלון אל המרחק והטה אזנו לשמוע את צעדיו של המשיח. צללי ערב נטו, והקהל שבבית הכנסת חיכה לרבי שיבוא. ואולם הרבי עמד על יד החלון, שקוע במחשבותיו, והטה אזנו לשמוע את צעדיו של המשיח.²²¹ כך היה תשעה באב, היום שבו נחרב הבית, ליום של תקוה, שהגאולה בוא תבוא והבית בנה יבנה.

כשם ששינוי גורלם של היהודים בכל מדינה ומדינה גרם לקביעת ימי פורים מיוחדים לזכר הצלתם של היהודים באותן המדינות, כך גרם שינוי גורלם לקביעת ימי אבל ותענית מיוחדים לזכר המאורעות, שאירעו באותן המדינות. לזכר הרדיפות בזמן מסעי הצלב נקבעו בווארמז הימים כ“ג באייר, א' בסיון וערב ראש חודש שבט לימי אבל ותענית. יום תענית היה גם כ' סיון החל משנת תתקל”א בקהלות צרפת וגלילות הרינוס לזכר קדושי בלויש, והחל משנת תט' בקהלות פולין לזכר הרוגי נימירוב. לזכר שרפת התלמוד בפאריס בשנת ה' אלפים וד' לבריאת עולם קיבלו היהודים עליהם להתענות בכל שנה בשבוע, בו קוראים פרשת חוקת.²²²

 

ה. התלבושת    🔗

א. לפי סיפור התורה, כמו לפי המסורת היוונית, היו בני אדם הקדמונים ערומים: “ויהיו שניהם ערומים אדם ואשתו ולא יתבוששו” (בר' ב, כה). ברבות הימים הונהג הבגד, כדי להגן על הגוף מפני הקשיים שבמזג האויר ומפני ההתקפות על ידי חיות ובני אדם, מתוך הנטיה לקישוט ומתוך רגש הבושה. אחרי שאדם וחוה אכלו מעץ הדעת, נפקחו עיניהם ובלבם נתעורר רגש הבושה “וידעו כי ערומים הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות” (בר' ג, ז).

מראש לא היה הגבר והאשה נבדלים בתלבשתם: “ויעש ד' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם” (בר' ג, כא), ואדם וחוה היו שוים במלבושיהם. רק במשך הזמנים היו מכנסים לבגד הגבר והסינר לבגד האשהה וגם בישראל נתהוו הבדלים בתלבושת של הגבר והאשה. אצל העמים נחשב חילוף בגדים כסגולה נגד המזיקים ועין הרע. כנגד זה אסרה התורה לעשות כמעשה העמים והזהירה ש“לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה” (דב' כב, ה).

ב. בגדים מיוחדים היו בזמן בית המקדש לכהנים. בתקופת התלמוד לבשו תלמידי חכמים סודר מיוחד.²²³ ראש הגולה שבבבל, שנחשב בין השרים והגדולים שבמדינה, היה לבוש עטיפת משי וחוגר אבנט בד. התלבושת, שהיתה מראש פשוטה, התפתחה במשך הזמן במיניה. בתלמוד נזכרו בגדים לבנים לגבר וצבעונים לאשה, בגדים לימות הגשמים ולימות החמה, בגדי חול ובגדי שבת. מורי העם דרשו: “וכבדתו” (ישע' נח, יג), שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול, אלא צריך אדם שיהיו לו שני עטיפין, אחד לחול ואחד לשבת.²²⁴ בראש השנה וביום הכיפורים נהגו ללבוש לבנים לסימן, ש“ילבינו חטאינו כשלג”. בגדי היהודים בארצות שונות היו דומים לבגדי שכניהם בתלבשתם, אבל בכל ארצות היו נזהרים במנהג של החלפת המלבושים לשבת ולימים טובים. כן צוה המחבר של “ספר המנהגים” במאה השלש עשרה באיטליה ללבוש ביום השבת “בגדים נאים משאר ימות השבוע, כדי להעלות את השבת על ימות החול, ועם כל זה בגדיו יהיו נאים ומצבע של ענוה והוא הנקרא בלשוננו קמילינו, אבל לא משאר צבע”. יהודי גרמניה נהגו ללבוש בשבת גלימות וקטיפה, שאין בהם כיסים, כדי שלא לטעות ולשים בהם דברים, שאסור לטלטלם בשבת. יש ובקהלות אחדות שבגרמניה הרבו הנשים להתקשט בשבת בבגדי צבעונים, טבעות משובצות, יהלומים, עטרות ושביסים על ראשיהם וכדומה, עד שבקהלות האלה נאסרו בגדי התפארה והתכשיטים בשבת.²²⁵ – היהודי בפולניה לבש בימי החול שבקיץ מעיל קל, שנקרא בּקֶשֶה, ובחורף מעיל חם, ז’וּפּיצה, ואילו בשבת וביום טוב היה נושא מעל המעיל התחתון מעיל עליון של משי, שנקרא חאַלאַט או על שם הנסיך ראדזיביל “ראדזיבולקה”. ראשו היה מכוסה בכיפה עשויה מקטיפה ועליה היה שׂם כובע של פרוה, שנקרא ספודיק או קולפאק, ובשבת ויום טוב היה נותן מעל הכיפה “שטריימל” ונועל במקום נעליים אנפילות.²²⁶ – המקובלים בצפת היו לובשים בשבת ארבעה בגדים לבנים, והם מלבוש עליון ותחתון ואזור וחלוק, מפני שלדעתם צריך צבע הבגדים, שהאדם לובש בשבת בעולם הזה, להיות כצבע הבגדים, שילבישוהו אחר פטירתו. ליהודי תימן לא התירו ללבוש בגדים אדומים וירוקים, שנחשבי כבגדי בני חורין, ולא לעטר ראשם במטפחת סביב למצנפת, שנחשבה כעטרת אדונים. בגדי שבת של התימנים הם כבגדי חול, רק שהצבע הפך כולו לבן, זולת הטלית העליונה היינו שמלה המצוייצת, שכל השחורה והעבה הריהי משובחת, ולא ילבשו טליות לבנות, כי הטלית היא כסותם כל היום וכל הלילה. – יהודי עמדיה שבכורדיסתאן לובשים חולצה מבד לבן ומעל לחולצה “טלית קטן” או מעילים ממוצא תורכי ומכניסים שולי החולצה לתוך מכנסים רחבים, לבנים, והולכים ומתכווצים למטה. ואילו בשבת ובחגים לובשים זקנים ועשירים מעיל גזור כדוגמת חלוק העשוי בד־פסים, המובא ממוסול, וחובשים על ראשם המגולח בכל יום ששי כיפה הדוקה אל הראש ומסביב לכיפה כורכים מטפחת כותנה גדולה ככל האפשר.²²⁷

ג. בימי קדם לא היו בני ישראל נבדלים בתלבשתם משכניהם רק באיסור שעטנז ובהלבשת טלית עם ציצית. יש והיהודים לבשו בתקופת התלמוד בגדים, אשר שמותיהם היונים או הרומים מעידים על מוצאם מן החוץ. אמנם מורי העם לא חדלו להזהיר את העם מחיקוי הזר גם בתלבושת. כן דרשו: “ופן תדרוש לאלהיהם לאמר – שלא תאמר הואיל והם יוצאים באבטיגא אף אני יוצא באבטיגא, הואיל והם יוצאים בארגמן, אף אני יוצא בארגמן, הואיל והם יוצאים בקולסין, אף אני יוצא בקולסין”.²²⁸ האזהרות שלא לחקות את העמים בתלבשתם לא פסקו בישראל גם בימי הבינים כן הורה הרמב"ם: “אין הולכים בחוקות הגוים ואין מדמים להם לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן, אלא יהיה ישראל מובדל מהם במדעו ובדעותיו, לא ילבש במלבוש המיוחד להם ולא יגדל ציצית בראשו כמו ציצית ראשם, לא יגלח מן הצדדים ויניח את השער באמצע כמו שהם עושים”.²²⁹ בכל זאת מעידים התיאורים, שנתקיימו בימי הבינים, כי היהודים נתקרבו ביחוד בימות החול בתלבשתם לשכניהם ולא נבדלו מהם רק בארצות, שבהן הוטלה עליהם מטעם הממשלה תלבושת, כדי להבדילם משכניהם. בגזרות ממין זה קדמו המושלים בארצות המוסלמים. כן יעץ אבו יוסוף, היועץ המשפטי של החאליף הרון אל־רשיד, להבדיל במלבושיהם את הבלתי־מאמינים מן המוסלמים: במקום החגורה הרגילה עליהם לחגור פתיל עבה, על ראשם יחבשו מצנפת בד מחודדת ולרגליהם ינעלו סנדלים, והחאליף עשה כעצתו של היועץ המשפטי, אבו יוסוף. במאה העשירית צוה החאליף הבגדאדי אל־מותדיר, שבארצו היהודים והנוצרים לא יתמנו אלא לרופאים ולמוכסים ואף זה בתנאי, שילבשו בגדים צהובים וטלאי צבעונים. החל משנת 1007 פקד החאליף אל־חכים, המושל במצרים ובארץ ישראל, על היהודים ללבוש בצאתם לרחוב רק בגדים שחורים, המיוחדים למשועבדים, ולשאת על צואריהם צורה של ראש עגל זכר לחטא עגל הזהב ובבתי מרחצאות פעמון לסימן, שהם יהודים. והנה על אף כל החוקים, שניתנו על ידי המושלים, להבדיל את היהודים מן העם היושב בארצות המזרח, לא פסקה אצלם הנטיה להשתוות בתלבשתם לשכניהם המוסלמים. התייר היהודי משולם מוואלטרה, שבא בשנת 1481 לאלכסנדריה כתב: “ומנהגם של יהודי אלכסנדריה כמנהג הישמעאלים במלבוש ואינם נושאים מנעלים ויושבים על הארץ ונכנסים בבית הכנסת בלי מנעלים ובלי בתי שוק”. ועל נשי ישראל בחברון מספר, שהן נכנסות אל מערת המכפלה, “כי אינן ניכרות מפני הצעיף השחור, שנושאות על פניהן, ושומרי המערות סוברים, שהן ישמעאליות”.²³⁰

תלבושת מיוחדת הוטלה על היהודים גם בארצות הנוצרים. הועידה הגדולה, שנתכנסה בשנת 1215 ברומא ברשותו של אפיפיור אינוצנטיוס השלישי חייבה את היהודים לשאת מלבוש מיוחד, כדי להבדילם מן הנוצרים. בימי אלפונס העשירי (1281–1285) נתחייבו יהודי קשטיליה לשאת על כובעיהם סימן מיוחד. בשנת 1259 הטילה ועידת מיינץ על היהודים בכל הגליל ללבוש מלבוש מיוחד או לשום אות על מלבושם, כדי שהנוצרים יכירום בלי פקפוק. בשנת 1516 הוטל על יושבי הגיטו בויניציה לשאת כובע מיוחד מצבע כרכום. במשך המאה השש עשרה הונהג “הסימן” כמעט בכל ערי איטליה, ובשנת 1530 חייב הקיסר קרל החמישי את היהודים לשאת על בגדיהם כתם צהוב לסימן. באביניון וקרפנטרץ נשארה גזרת אות קלון לפי אגרת האפיפיור משנת 1525 בתקפה, רק שהותר שם ליהודים לשאת במקום הצניף החדש את העיגול הישן.²³¹ “הסימן” נתקיים בצורות שונות עד סופה של המאה השמונה עשרה. במאה התשע עשרה נשתכח הסימן, ואילו בנובמבר 1939 חודש בגרמניה בצורה של טלאי צהוב.

ד. כשנהרסו חומות הגיטו, נשתוו היהודים שבמערב אירופה במנהגיהם, בנימוסיהם וגם בתלבשתם לשכניהם. כנגד זה החזיקו היהודים במזרח אירופה ברובם בתלבשתם הישנה, אפילו כששכניהם הנוצרים קיבלו את האפנה המערבית, שהגיעה אליהם יחד עם הסוחרים הגרמנים. ביחוד החסידים בגליציה החזיקו בתלבושת היהודים של ימי הבינים, וגם נשיהם ובנותיהם דקדקו במלבושיהן, שיהיו פשוטים בלי שום צעצוע הכל לפי האפנה הישנה. הן מכסות את ראשן במטפחת פשוטה ולובשות אותו המלבוש, שלבשו אמות אמותיהן, כשם שהגברים מחזיקים בתלבושת של אבות אבותיהם.²³²

גם בין היהודים בארצות המזרח החזיקו אחדים בתלבשתם הישנה כגון יהודי תימן, שנשארו נבדלים בתלבשתם משכניהם אפילו בימינו. הפאות, שנקראו אצלם “סימנים”, יחד עם מלבושיהם הם בעצם סימנים ליהודי תימן. צבע מלבושיהם היה עד עברם לארץ ישראל שחור או כחול, מפני שצבע כחול כמו צבע שחור נחשבו בארצות האיסלאם כצבעי משועבדים. רק הנשים היו לובשות מכנסים, ואילו לגבר נחשב כעלבון, כשאמרו עליו, שהוא לבוש מכנסים. במקום מכנסים היו הגברים כורכים סביב למתניהם חתיכה של כותנה כפולה והיו חוגרים אותה בחגורה של עור או אריג ומעל הכותנה היו לובשים חלוק כחול וכמעיל עליון גלימה מכותנה כחולה, שהגיעה עד הברכים והיתה פתוחה לצד פנים וסגורה רק בכפתור אחד. בשני הצדדים של הגלימה נמצא למטה קרע, שרמז על חורבן הבית. מלבד הטלית המצוייצת, שעוטפים בזמן התפלה, היו לובשים את השמלה, אריג מנומר שחור לבן, ועל כנפי “השמלה” היו עושים ציצית. בשמלה היו מתעטפים יהודי תימן ביום ובה היו מכסים את גופם בלילה או משתמשים בה למצע, בה היו נושאים גם את סחורתם לשוק ואפילו עצים ומטען. רק בצאתם לדרך ארוכה היו התימנים נועלים סנדלים. אסור היה להם לשאת עמהם כלי נשק, ורק במקומות אחדים היו נותנים את נשקם לתוך חגורתם. – המלבוש הטיפוסי של היהודיה בתימן הן המכנסים הצרות והכהות. ממעל להן היתה נושאת מעיל עליון. הנשים הנכבדות היו לובשות מעילים אחדים זה על גבי זה, והם כבגדי שבת מגוונים. התימנית מגלה את פניה ומכסה את ראשה בכיפה סגורה תחת הסנטר בכפתור, אותה לובשת הילדה כשהיא בת שלש שנים ופושטת האשה, כשהיא בת ארבעים שנה. אחרי שפשטה את הכיפה, לובשת התימנית צניף עשוי משלש מטפחות, שעליהן נתונה מטפחת רבועה. התימניות נהגו להתקשט בשבתות ובימים טובים וגם בימי חול בתכשיטים, שהם משמשים גם קמיע וגם מעין קופת חסכון. את הכסף, שהתימנית הרויחה בעבודתה לא היתה נותנת לתוך הארגז, אלא מתקשטת בו. הנערים היו לובשים מעיל רצוף בשבלולי חרסינה, המשמשים קמיעות.²³³

יש והמיעוטים היהודיים בכמה ארצות ומקומות כגון בקאוקז נתקרבו לשכניהם בתלבשתם והחזיקו בה אפילו בעת החדשה. בגדי היהודים בדאגסטן שבקאוקז על שפת הים הכספי הם כבגדי שכניהם הטשרקסים. אפילו בבית המשפט הממשלתי אינם מסירים מעל ראשם את כובעיהם הגבוהים, העשויים מעור הכבשים ומתחת כובעיהם מכסים את ראשם ב“אראסטשין” שהוא דומה לכיפה יהודית. הם כולם מזויינים בפגיון ואקדח כטשרקסים ואינם מסירים מעליהם את נשקם לא בשינה ולא בבית התפלה.

כנגד זה הולכת ונעלמת אצל יהודי כורדיסתאן כיום התלבושת המסורתית במהירות. כל אחד מחקה את האפנה האירופית ולאדם מעודן יחשב ביניהם מי שיש ברשותו מעיל אירופי, וגם בין הנשים חזקה ההסתגלות אל התלבושת האירופית בה במדה כמו בין הגברים. כיהודי כורדיסתאן עברו גם היהודים בתורכיה, במצרים ובאלג’יר, ביחוד היושבים בערים, מתלבשתם הישנה לתלבושת אירופית. גם יהודי פרס, ביחוד בטהראן, כאשאן, והמדאן, עזבו את התלבושת המגוונת והמסורבלת והתהדרו בתלבושת אירופית, והנשים, שיצאו רעולות ופרופות התיפו בכל מיני תלבושת חדישה על פי האופנה הצרפתית.

ה. כשם שהיו בגדים מיוחדים לשבת ויום טוב, כך היו גם בגדים מיוחדים לחתנים. בימי קדם היו מלבישים את החתנים בבגדים לבנים. ובימי הבינים בחלוק לבן, שקיבל החתן כמתנה מיד ארוסתו ושנקרא “קיטל” או “סרגניס”. הקיטל היה מראש בגד שבת של עניים ונעשה אחר כך לבגד יום טוב, שלבשו עניים ועשירים בימים נוראים ובליל סדר פסח; בו הלבישוהו את החתן בשעת החופה ואת המת אחר הטהרה, וכשנעשה לבגד המת, נהפך לסמל אבלות ולא הלבישוהו את החתן, אלא כדי למעט את השמחה ולהזכירו את יום המות.²³⁴

בבגדים מיוחדים כורכים גם את המתים. בגדי המתים נקראו תכריכין או זוודתא, היינו בגדים לדרך. אצל יהודי תימן מלבישים את המת כ“חתן” בבגדי יום טוב לבנים וכורכים אותו בסדין לבן או שמים אותו בשק לבן, שהוא מעין מרצוף. אחרי מותו של ר' גמליאל, שצוה לקברו בכלי פשתן, נהגו בישראל לקבור את המתים בתכריכי פשתן לבנים ותפורים. רק אחדים סרו ממנהג זה כגון ר' יוחנן, אשר צוה לפני מותו, שלא יקברוהו בבגדים לבנים ולא בשחורים אלא בכלים צבעוניים צבע ברק, וכגון ר' ינאי, אשר צוה, שיקברוהו בכלים של האוליירן, היינו בלנים ומשרתים בבית המרחץ. כדי לפייס את המת היו מקריבים אצל העמים קרבן דמים ובמשך הזמנים היו מלבישים את המת כתמורה לקרבן בבגדים אדומים. יש וגם בישראל נהגו בזמנו של מהרי"ל לקבור את המתים בתכריכים אדומים.²³⁵

בגדים מיוחדים היו כבר בימי קדם לאבלים. כן אמר ר' ינאי לבניו: אל תקברוני בכלים שחורים, שמא אזכה ואהיה כאבל בין החתנים. בימי הבינים כתב רבנו אשר, שיש להתנהג בענין האבלים לפי מנהג המקום והרוצה להחמיר על עצמו ולהתאבל או ללבוש שחורים על קרובו, אין מוחים בידו. אצל יהודי מצרים נוהגים עכשיו ללבוש שחורים מיד אחרי שבעת ימי האבל כל שנים עשר חודש, ואילו האבלים באלג’יר נהגו ללבוש שלשה חדשים או יותר בתי ידים שחורים, והקרובים לובשים בתי ידים שחורים רק חודש אחד. לסימן האבלות היו קורעים כבר בימי קדם את הבגדים וחולצים את הנעלים וחוגרים שק ומתפלשים באפר, ובתקופה שאחרי התנ"ך הנהיגו לסימן של אבל לבישת שחורים ועטיפת ראש, אלא שהמנהג של עטיפת ראש נתבטל, מפני שהאבלים נמצאו מתגנים על הבריות.²³⁶

ו. התפתחותה של התלבושת היא שמעידה על נטיתו של עם ישראל להסתגל לצורת חייהם של השכנים, שבתוכם התישב בגולה, וגם להשאר ביחוד בענינים דתיים בריה בפני עצמה ו“עם לבדד ישכון”. הבגד תפש מקום חשוב גם באמונה העממית ושינוי הבגד או היפוכו היה משמש סגולה נגד עין הרע. כן ראה הרמב"ם בזמנו אצל יהודי מצרים את המנהג לקשט את הבנים בקישוטי הנשים ולצבוע ידיהם בצבע, בו צובעות הנשים את בגדיהן, כדי להגן על ידי שינוי הבגדים על הבנים מפני עין הרע. כשינוי הבגד כן שימש גם היפוכו סגולה נגד עין הרע. בחוגים אחרים נהגו ללבוש כסגולה נגד עין הרע גרבים הפוכות לצד שמאל ולתפור גם שרוולים הפוכים. יש וילד, שנטה להפגע מעין הרע, היו מלבישים אותו כתונת הפוכה שמאלה כלפי חוץ.²³⁷ אחרי שהתפללו בימי הבצורת לגשמים נוהג המטיף אצל המוסלמים להפוך יחד עם המתפללים את בגדיהם לצד שמאל. כן נהגו גם ילדי ישראל בהרי קאוקז, כשהגשם מתחיל לרדת אחרי הבצורת, ללבוש את מעיליהם וכובעיהם, כשהם הפוכים ולתת שק על ראשם.²³⁸ מורי העם אמרו: הדר בני אדם כסותו, אבל גם העם יחס חשיבות יתרה לתלבושת.²³⁹ הבגד קשור בגוף ודוקא בבגדים הקרובים ביותר לגוף גנוזים, לפי אמונת העם, כחות סודיים חזקים ביותר כגון בכתונת שעל הגוף ובנעל שלובשים אותה על הבשר. הבגד המכסה את גופו של האדם או חלק מגופו ממלא באמונת העם את מקום הגוף, ועל כן נהגו אצל היהודים בארצות המזרח להביא את מטפחת ראשה של האשה המקשה ללדת לתוך ארון הקודש שבבית הכנסת, כדי להקל לידתה, או לקבור מטפחת ראשה של אשה חולה בקברו של אחד מקרוביה ולקבור בכך את מחלתה. מנהגים עממיים היו נהוגים כבר בימי קדם בהלבשת הבגדים ובהנעלת הנעלים ובחליצתן. התואר “ימיני” נעשה אצל העמים נרדף עם “מוצלח” והתואר “שמאלי” עם “בלתי מוצלח”. כן נהגו גם בעמנו כבר בזמן התלמוד לנעול נעל ימין תחילה ולחלוץ נעל שמאל תחילה.²⁴⁰ כשאומרים בראש השנה בתפלת תשליך “ותשליך במצולות ים כל חטאתם” נוהגים לנער שולי הבגד, כדי לרמוז על עזיבת החטא, וכשמקדשים את הלבנה נוהגים גם אחרי ברכת הלבנה לנער את הבגדים, כדי לנער בכך את השונאים, שלא יוכלו להרע לעמנו.²⁴¹

 

ו. המזון    🔗

א. יש והחוקרים סבורים, שהמאכלים והמזונות בכמותם ובהרכבם מחלקים בהמיים וצמחיים או ממינים שונים של התבואה משפיעים על הגוף ואפילו על הנפש של האדם. לדעת החוקרים האלה תוכל גם הרשימה של המאכלים הרגילים ביחוד בחגיו של העם להחשב כמקור פולקלורי להכרת אופיו.

בימי קדם שר המשורר: “ולחם לבב אנוש יסעד” (תה' קד, טו). הלחם נחשב כיסוד החיים והפרנסה, ועל כן רגיל היה העם לומר על אחד, שהרויח את פרנסתו: הוא מרויח את לחמו. שגור היה בפי העם המשל: מי שיש לו לחם, אל יבקש דובשן. אסור היה בישראל לזלזל בלחם ולזרוק את הפת, כי המזלזל בלחם העניות באה לביתו, והלחם מתרחק ממנו. איש אחד, כך מסופר באגדה, שר של עניות היה מחזר עליו ולא היה יכול לנצחו, מפני שהיה זהיר בפרורים. פעם אכל האיש פת של עשבים, ושר של עניות אמר: עכשיו ודאי נפל בידי. והנה אחר שאכל את הפת הביא האיש מעדר ועקר את העשבים והטילם לנהר, שמע קול אומר: וי שהוציאני אדם זה מביתו.²⁴² גם בימינו רואה העם בלחם “מתת אלהים” ורגיל להשבע בו ולומר: כשם שלחם זה מתת אלהים הוא, כך אמת היא מה שאני אומר. גם את הילדים מחנכים שלא יזרקו לארץ “מתת אלהים”, היינו פרוסות לחם.²⁴³

ב. בארצות, שבהן מצבם הכלכלי של היהודים היה ירוד, הסתפק היהודי על פי רוב במשך השבוע בפת חרבה ובכף תבשיל, ובכל הטורח והעמל בימות החול נתכוון להכין הכל לשבת קודש. בליל שבת היו מברכים על לחם משנה, שנקרא אצל יהודי גרמניה “בּרכס”, היינו לחמי ברכה, ובפרנקפורט –יודנטאַטשר, היינו עוגה יהודית, אצל הספרדים נהגו להניח על השולחן בשבת שתים עשרה חלות ולאפות מלבדן בערב שבת לחמניות לשבת בשביל העניים, פיטיקאס בלעז. ממאכלי שבת היה כבר בזמנו של רב בסורא תבשיל של תרדין ודגים גדולים וראשי שומים.²⁴⁴ במנהג לאכול דגים בשבת החזיקו היהודים. מן הדגים נתחשב ביותר “זאב המים” על מענגי שבת. אצל יהודי פרנקפורט היה שגור הפתגם: “קארפע איז קיינע חרפה, העכט איז מיר רעכט, סלמס איז מיר אלעס” – “קרפיון אינו חרפה, זאב המים לי טעים, סלמון על כולם עליון”.²⁴⁵ במזרח אירופה נודעה חבה יתרה לדגים ממולאים. במרבורג שבאוסטריה היו אופים לשבת פשטידה שנקראה שם ברייטלינג. במאמרו על “השבת של היהודים” התרגז המלומד הנוצרי רודולף גיאורג מתיו על היהודים השמחים, שילדיהם מרבים לאכול בשבת פשטידה, היינו קוגל, ובפיהם שמור הפתגם: ברוך השם, שאתה אוכל קוגעל לתיאבון, מובטחני בך, שעל ידי זה תשאר יהודי.²⁴⁶ במקום עוגה נהגו רבים לאכול “מולייתא” זכר למן, שהיה מכוסה למעלה ולמטה. שגור היה בפי העם המשל: האוכל בשבת פשטידה, יהיה שבע בכל ימות החול. בניישטאדט היו היהודים עושים להם פשטידה, שהיתה מין לפד, ור' ישראל איסרליין²⁴⁷ היה אוכל ממנה כבר בערב שבת. ממאכלי שבת היו גם החמים, שאַלעט, שהותקנו משלשה דברים, הנטמנים בתנור החם מערב שבת לשבת, והם אפונים, פולים ושעורה או חטה, ולשבת שירה נהגו לטמון לכבוד פרשת המן מאכל מורכב מחטים גריסים וריפות. לסעודת צהרים בשבת היו מכינים חביצה מקמח ואטריות, ביצים ושומן ולסעודה שלישית לחמניה עם ירקות. בצרפת נקראה הסעודה בשבת לפני הצהרים “שורטבל”, בה אכלו בשר צלוי, והסעודה אחרי הצהרים נקראה מרנדאר, בה מאכל בלול מלחם ויין ושאר משקאות. בגלילות הרהיין היו אוכלים לסעודה שלישית ביצים מבושלות עם כרפס.²⁴⁸ התימנים אוכלים בשבת פולים ושותים יין שרוף. עד כמה מאכלי שבת נתחבבו על יהודי תימן, תוכיח ההלצה: אומרים ליהודי בתימן “קום והתפלל”, והוא משיב “לא אוכל”; אומרים לו “בוא ולקק את הסיר, בו נמצאים שיירים ממאכלי שבת” והוא משיב “בחפץ לב”.²⁴⁹

ג. לראש השנה נהגו לאפות חלות בצורה של סולמות, מפני שבראש השנה דנים את האדם, מי יעלה ומי ירד, מי יעני ומי יעשר. ויש שעושים את החלות בדמות צפרים, כדי לרמוז, שד' ידון אותנו ברחמים ככתוב: “כצפרים עפות כן יגן ד' צבאות על ירושלים” (ישע' לא, ה). אצל יהודי ליטא אופים לראש השנה חלות עגולות ומוקפות זרים של בצק כרמז לתפלה “ובכל הכל יכתירו”. אצל הרבה עמים נמצאה האמונה, שבמאכלים מסויימים ישנו כח מיוחד ואכילתם תשפיע על מה שיקרה לאוכל אותם במשך כל השנה. כן כותב הסופר קזביני על מנהג הפרסים לאכול בראש השנה שלהם בבוקר, טרם שידברו עם חבריהם, סוכר, או לסוך את גופם בשמן, ובכך יישמרו במשך כל השנה מכל מיני פורענויות. כמו כן צוה גם נחמיה, שהיה שר המשקים אצל המלך בפרס, לעם בראש השנה: “לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים” (נחמ' ח, י). מזה יצא המנהג לאכול בראש השנה בשר שמן וכל מיני מתיקה לסימן, שהשנה החדשה תהיה שמנה ומתוקה. יהודי כורדיסתאן נמנעים לאכול בראש השנה דבר חמוץ, לעומת זאת אוכלים כמויות גדולות ממאכלים מתוקים.²⁵⁰ אנשי מעשה אוכלים בליל ראש השנה רוביא, סלק ותמרים ואומרים: יהי רצון שירבו זכיותינו, שייכרתו שונאי ד‘, שיסתלקו אויבינו, שיתמו שונאי ד’. יש ואוכלים בליל ראש השנה גם ראש כבש ואומרים: יהי רצון שנהיה לראש ולא לזנב, ויש שאוכלים דבר שהוא מתוק כדי שתהא השנה החדשה מתוקה ולא מרה מרוב הצרות. ר' יעקב הלוי מולין נהג לאכול בשר הראש עם דבש, ור' ישראל איסרליין נהג להעלות בליל ראש השנה על השולחן מין ירק, שנקרא “ברבן” או “ברמן”, מפני שהשם דומה למלה “ערבארמען”, היינו רחמים.²⁵¹ כנגד זה נזהרים יהודי אלג’יר מלאכול בליל ראש השנה דגים, מפני שבשם “דג” יש זכר לדאגה. בצרפת ובירושלים מחלקים למתפללים בצאתם בליל ראש השנה מבית הכנסת זיתים כבושים ומרים לסימן: יהיו מזונותיו מרורים כזית ונתונים ביד ד'.

ד. לערב יום הכיפורים, שהוא כיום טוב באכילה ושתיה ומותר במלאכה ובמשא ומתן כמו בחול, אופים חלות עגולות בדמות עופות עם כנפים, מפני שביום הכיפורים ישראל דומים למלאכים, שלהם ישנם שש כנפים. בערב יום הכיפורים אוכלים כיסונים ממולאים בשר, כי הבשר רמז לדין והבצק המכסה רמז לרחמים. בצאתו ביום הכיפורים מקודש הקדשים בלי פגע היה כהן גדול עושה יום טוב, ולכן מרבים במוצאי יום הכיפורים בסעודה. אצל יהודי כורדיסתאן אוכלים בארוחה האחרונה לפני הצום בדרך כלל תרנגולות ואורז ולשבירת הצום במוצאי יום הכיפורים אוכלים על פי רוב מאכל מתוק־חמוץ, היינו כופתאות מחיטה ומבשר מבושלות במיץ ענבי בוסר.²⁵²

ה. בפסח אוכלים מצה, לחם עוני וזכר העוני, שסבלו בני ישראל במצרים. על צלחת “הסדר” מונחים בליל הסדר של פסח ארבעה מיני מאכלים: מצה, מרור, זרוע, היינו עצם לזכר קרבן פסח, וחרוסת, שהיא תערובת של כמה מיני פירות כתושים ובלולים ביין, בה מטבילים ירקות חריפים ביחוד בליל הסדר של פסח. אצל העמים ייחסו כח מיוחד לביצי האביב והאמינו, שהן מועילות לחיזוק הגוף ולבריאותו, וגם בישראל נהגו לאכול בליל הראשון של חג הפסח, שהוא חג האביב, ביצים מבושלות, אלא שבישראל נחשבו הביצים כמאכל אבלות, שאוכלים מפני שיום ראשון של פסח חל בו ביום, שבו יחול בשנה זו תשעה באב, והמאכל של אבלות בא להזכיר את חורבן בית המקדש, בו הקריבו לפנים קרבן פסח.²⁵³ ממאכלי חג הפסח הן גם הכופתאות, העשויות מקמח של מצות, ביצים ושומן. בליל מוצאי פסח, ב“ליל מימונה”, מכינים יהודי אלג’יר תבשיל מן חמאה, חלב ופולים, שנקרא כוסכוסו. ב“ליל־מימונה” הולכים יהודי מרוקו למכירים ומברכים איש את רעהו בברכת שנה טובה וירוקה ובכל מקום בואם עורכים לפניהם חלב וחמאה, ירקות וממתקים. הספרדים בארץ ישראל לוקחים בליל מוצאי פסח אגודות שבלים וחובטים בהן איש את רעהו בברכה “שנה טובה וירוקה”, היינו פורה ומבורכת ומאושרת ומאמינים שעל ידי החביטה מעבירים את הכח החיוני שבשבלי התבואה החדשה איש על חברו.²⁵⁴

ו. בחג השבועות נהגו לאכול דבש וחלב לזכר מתן תורה, שנמשלה לדבש וחלב. בקהלות גרמניה וצרפת התחילו התינוקות בחג השבועות ללמוד תורה וכדי להמתיק להם את לימוד התורה, היו אופים לחג השבועות מאפה לפד וקוראים אותו “סיני”.²⁵⁵ הספרדים מכינים לחג השבועות לחם בצורה של סולם, בעל שבעה שלבים כנגד שבעה רקיעים, שמהם ירד ה' על הר סיני. יש והנשים נהגו לאפות לחג השבועות לחם ארוך ולו ארבעה ראשים זכר לשתי הלחם, וגם מפני שהתורה נקראה לחם, ואילו ארבעה ראשים רומזים על ארבעה אופנים בביאור המקרא: פשט, רמז, דרוש, סוד, בראשי תיבות פרד"ס. המנהג העממי לאכול בשבועות מאכלי חלב נתקבל גם בין יהודי כורדיסתאן, שמכינים לחג זה כמויות גדולות של חמאה וגבינה. בכמה מקומות אוכלים יהודי כורדיסתאן בערב שבועות מין מאכל עשוי מחטים כתושות מבושלות בחלב חמוץ עם כופתאות ממולאות חמאה וקמח במקום הבשר הרגיל.²⁵⁶

ז. בשני הימים הראשונים של חג הסוכות נהגו בדרום רוסיה לאכול עלי כרוב ממולאים בשר קצוץ. בהרבה מקומות נהגו בהושענא רבה כמו בערב יום הכיפורים לאכול כיסונים ממולאים בשר ובשמחת תורה עוגות רכות ודקות בשם חמיטות.

בחנוכה אוכלים בשר כבש ממולא שום, ויש שאוכלים מאכלי חלב וגבינה לזכר יהודית, שהאכילה את הולופירנס חלב וגבינה.יהודי רוסיה נהגו לאכול בחנוכה לביבות עשויות מקמח חטה, שומן אווז ודבש או מקמח חטה, שמרים וסוכר ופירות כבושים.²⁵⁷

ממאכלי פורים היו לביבות ממולאות בשר ולחמניות ממולאות שומשומין בצורת משולשים כעין כובע, שנשא המן וגם כרמז על שלשה אבות, שהופיעו לפני המן, ותשש כחו. המהדרים נהגו לאכול בפורים תרנגול הודו זכר לאחשורוש שמלך מהודו ועד כוש. בירושלים נקרא פורים חג הסוכר, בו אוכלים ממתקים. ברומא אוכלים בפורים ערמונים. ממאכלי פורים הם גם מאפה פלפל וזנגביל, אגסים מיובשים וגם זרעונים, שאוכלים לזכר הילדים מישראל, אשר עמדו לפני המלך בבבל והסתפקו בזרעונים.²⁵⁸

ח. בכלל אפשר לומר, שהיהודים אהבו לאכול מאכלים חריפים, מבושמים ומפולפלים, ביחוד בחגים ושמחות השגיחו על המאכלים, שיהיו מן המובחר. חביבה היתה ליהודים אוזה צלויה וביותר אהבו את הכבד של האוזה ואת השויסקים השמנים ממנה. בימי שמחה ובבתי העשירים היו אוכלים גם בשר צלוי מבהמות ועופות. ב“מסכת פורים” מנה ר' קלונימוס²⁵⁹ את המטעמים שהועלו בזמנו על שולחנם של יהודי איטליה בפורים, ובודאי גם במועדים אחרים, והם: פשטידות, ערמונים צלויים, תורים, חמיטות, סופגנים, דובשנים, בשר מתובל, בשר צלוי מאיל ומצבי, אוזים, תרנגולים, יונים מפוטמות, ברוזים, פסיונים, מקרוני ושחלים. בשר שור וירקות, שהיו מאכלים רגילים בחול, לא עלו על שולחנם של יהודי איטליה בימי החג. נזכרים גם אגוזים חדשים מטוגנים בדבש וגם בבשמים, שנקראו קונפיטו. את היין היו שותים כמו שהוא וגם יין הרקח. חביבים היו על היהודים כמה מיני מאפה והרבה מהם נזכרים בספרים בלשון איטלקית או אשכנזית כמו פשטידות, לפד, לביבות, שנקראו פרימזיל, בריצליש, חביתים, דובשנים, אובליטו, נויט. מן המשקאות, שהיו שותים בשבת וגם בחגים, נזכרו יין, שכר, מי דבש, שקוראים מט, יין מבושל, תמד, מי תותים, היינו תערובת יין ומי תותים, ושאר מיני קונפיטין. כמו כן אהבו לאכול פרי עץ ופירות מטוגנים מן המינים, שנחשבו ליקרי המציאות.²⁶⁰

ט. מי שרוצה לראות עד היכן המזון משפיע על גופו ועל ידי כך גם על מזגו ואפיו של האדם, יתבונן ביהודי תימן וכורדיסתאן. שניהם יושבים בארץ הררית ובכל זאת שונים הם במאכליהם וגם באופים. ארץ תימן אינה ארץ מרעה אלא ארץ של השקאה מלאכותית וגננות מפותחת בירקות. היהודי התימני אוכל פירות, זרעונים ולח. לחמו נאפה בכל יום, לכל סעודה הוא אוכל פת חמה, רקיקים דקים ולחים מחיטה, כוסמת ושעורה, וגם מעורבת בפולים ודוחן, נאפה על המחבת ומתובל בתלתן. לחם חוקם של יהודי תימן הורכב מירקות, דייסות ולחם, ואפילו בערים הם אוכלים בשר רק בשבת ובחגים. ומשום כך נמצאים ביניהם רק לעתים רחוקות טיפוסים מגושמים. לעומת זה כורדיסתאן היא ארץ של רועים, שהיא נהנית מירידת גשמים בכמות המספקת לגידול תבואה בלי השקעה מלאכותית, והתנאים הטבעיים מאפשרים גם גידול עצי פרי וגני ירק הדרושים השקאה מלאכותית, והתנאים הטבעיים מאפשרים גם גידול עצי פרי וגני ירק הדרושים השקאה מלאכותית. יהודי כורדיסתאן, העומדים בין הכורדים הנודדים ובין הכורדים החקלאים, נהנים מן היתרונות הנתונים על ידי שתי הצורות הללו של קיום כלכלי גם יחד; הם אוכלים בשר וגם תבואה, ירקות ופירות, ואוכלים כמויות גדולות מכיון שהמזון הוא בזול, ומשום כך נמצאים ביניהם טיפוסים בריאים וחזקים ושריריים. שונות הן העדות בחינוך הנוער. בכלל נמצאת ההוראה הכורדית על רמה נמוכה. בנימין השני מצא, שיהודי כורדיסתאן, היושבים בכפרים, הם רחוקים מן התורה והתרבות, בעוד שיעקב ספיר²⁶¹ מצא אצל יהודי תימן תורה ועבודה, אמונה תמימה וחריפות השכל, שמחת החיים מתוך עוני ותקוה לגאולה מתוך הלחץ, שכבד עליהם. יהודי כורדיסתאן מצאו סיפוקם בתענוגים גשמיים. כנגד זה אמרו המשולים על צנעא ותנעם, השניה לעיר צנעא בתימן: כי מצנעא תצא תורה ודבר ד' מתנעם.²⁶²

י. מתוך ספרי מוסר, נימוס ודרך ארץ למד אפילו היהודי הפשוט התנהגות יפה באכילה. מן הנימוס הוא, כך הורו מורי העם, שלא יאכל אדם בשוק, כי האוכל בשוק דומה לכלב, ושלא ישיח בסעודה, שמא יקדים קנה לושט ויבוא לידי סכנה. לא יאכל בידיו פרוסה כשיעור ביצה ולא ישתה כוסו בבת אחת, ואם עושה כך, הרי זה רעבתן וגרגרן, זולל וסובא.²⁶³ התנהגות יפה דרשו מורי העם מן המארח וגם מן האורח. בעל הבית יכנס תחילה ואחריו האורח, וכשיוצאים, האורח יוצא תחילה ובעל הבית אחרון. האורח נכנס לבית, כל מה שיגזור עליו בעל הבית יעשה ולא יאמר לבני הבית: תנו לי ואוכל, עד שיאמרו לו הם: אכול. מזגו לו את הכוס, ישהה וישתה. מגונה הוא בעל הבית האוכל לפני האורח, מגונה ממנו אורח מכניס אורח, מגונה משניהם אורח מטריח את בעל הבית.²⁶⁴ בעל הבית עומד על אורחיו ומשמשם כאברהם: “והוא עומד עליהם” (בר' יח, ח). ר' גמליאל עמד על החכמים, שהיו מסובים בבית משתה, ושימשם. תלמידו של ר' סעדיה גאון, סהל בן נטירא, עמד במניפה על האורחים העניים, שהיה מאכיל בביתו בשבת, עד שהשלימו לאכול. אורח רע מה הוא אומר בצאתו: מה טורח טרח בעל הבית הזה? פת אחת אכלתי, חתיכה אחת אכלתי, כוס אחת שתיתי, כל טורח, שטרח בעל הבית הזה לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו. ואורח טוב מה הוא אומר: כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי. כמה בשר הביא לפני, כמה יין הביא לפני, כמה גלוסקאות הביא לפני וכל מה שטרח לא טרח אלא בשבילי.

 

ז. המקומות הקדושים    🔗

1. ארץ ישראל, ירושלים, בית המקדש, הכותל    🔗

א. אופיו של העם ניכר מתוך גישתו אל המקומות והדברים הקדושים ללבו. קדושה היתה ללבו של עם ישראל ארץ ישראל. סיפרו עליה, שהיא יושבת באמצעיתו של העולם והיא טבור העולם ושקדושתה נתגלתה כבר בימים קדומים, כאשר מי המבול הציפו את כל העולם ונסוגו אחור מפני ארץ ישראל.²⁶⁵ אפילו אחרי שנחרבה הארץ, לא זזה קדושתה ממנה. ר' אלעזר בן שמוע ור' יוחנן הסנדלר הלכו ללמוד תורה בנציבין, וכשהגיעו לצידון, זכרו את מולדתם ובכו וקרעו את בגדיהם ואמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות. ר' אבא היה מנשק סלעים של עכו, ר' חייא בר גמדא היה מתגלגל בעפרה של ארץ ישראל, שנאמר, “כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו” (תה' קב, ט), ור' חנינא היה מתקן בידיו תקלות דרכיה, כדי שלא יצא שם רע עליה. מורי העם לא פסקו מלדבר בשבחה של ארץ ישראל. עשרה קבים חכמה, כן אמרו, ירדו לעולם, אחד נטל כל העולם כולו ותשעה נטלה ארץ ישראל.²⁶⁶ את חבתם לארץ השתדלו לנטוע גם בלב העם והורו: מוטב ללון במדברות של ארץ ישראל ולא בארמונות של חוץ לארץ, וכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, הוא שרוי בלא עוון, והמהלך בה ארבע אמות מובטח לו, שהוא בן עולם הבא.²⁶⁷

עם ישראל נתפזר בכל ארצות העולם, אבל ארץ ישראל לא נשכחה מלבו. ליהודי ספרד באו ימי שלום ושלוה, והנה בימים האלה קם בספרד נעים זמירות ישראל, ר' יהודה הלוי, ושר על ארץ ישראל: “ואשרי אנוש יבחר וישכון בחצריך”. והוא שהביע כמשורר את געגועיו לארץ ישראל החרבה, כתב כפילוסוף, שרק בארץ הקדושה נמצאים המקומות הראויים להקרא “שערי השמים”.²⁶⁸ הפילוסוף שיבח את ארץ ישראל, ובספר “הזוהר” הקדוש למקובלים נאמר: “אשרי חלקו של האדם מישראל, שזכה לדור בארץ הקדושה”.²⁶⁹ למקובלים היתה ארץ ישראל המקור להתחדשותה של הנשמה הישראלית ולגדולי החסידות מרכז היהדות, עיקר העולם ו“השכינה בעצמה”, ובה רק בה “עיקר עליית התפילות” ו“רק על ידי קדושת ארץ ישראל זוכים לאמונה”, אוירה מלא רוח הקודש, שם עיקר המוח והחכמה וישראל בחוץ לארץ מקבלים ויונקים כל מוחם וחכמתם מארץ ישראל.²⁷⁰ מי שרוצה לבוא באמת לארץ ישראל, צריך לפי ר' נחמן מברצלב, ללכת אפילו ברגל כמו שאמר ד' לאברהם: “לך לך”, לך דוקא.

ב. כהדר העולם נחשבה בעיני העם ארץ ישראל וכהדר ארץ ישראל העיר ירושלים. הנביאים קראו אותה “עיר הקודש”, “עיר האמת” ו“גיא חזיון”, ומשוררי תהלים “עיר האלהים” ו“משוש כל הארץ”. ירושלים נחרבה, אבל חבת העם ל“עיר הקודש” לא נחרבה. עשרה קבים יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו, אמרו חכמי התלמוד.²⁷¹ אחרי חורבן ירושלים היתה קיימת בעיר הקודש כת של יהודים, שנקראו בשם “אבלי ציון” “אלה שחמדו את הישועה ערב ובוקר וצהרים”. כת של “אבלי ציון וירושלים” נתקיימה גם בגולה. במחצית השניה של המאה השתים עשרה מתאר ר' בנימין מטודילה את “אבלי ציון וירושלים”, שאינם אוכלים בשר ואינם שותים יין ולובשים בגדים שחורים ויושבים במערות או בבתים גרועים ומתענים כל ימי חייהם חוץ משבתות וימים טובים ומבקשים רחמים תמיד לפני הקדוש ברוך הוא, שירחם על גלות ישראל. האגדה סיפרה שמעולם לא הזיק נחש ועקרב בירושלים ולפי המסורת של אנשי ירושלים לא נפלה מעולם דליקה בעיר הקודש. ר' יהודה הלוי כתב, שאלהי ישראל נקרא “שוכן ירושלים” וגם “יושבי בשמים” “מפני הראות אורו בירושלים כהראותו בשמים”, והרמב“ם פסק, ש”קדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה“.²⁷² המקובלים בצפת היו קמים בחצות הלילה ומתעטפים שחורים ובאים לבית הכנסת ויושבים לארץ ובוכים על גלות ישראל ואומרים את השיר “על נהרות בבל” ונשבעים: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. היהודי המתפלל בחוץ לארץ מכוון את לבו כנגד ארץ ישראל והעומד בארץ ישראל כנגד ירושלים בגולה היה מתפלל בכל יום חול בתפלת שמונה עשרה על ירושלים “ובנה אותה בקרוב” ובברכת המזון גם בשבת “ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו”. לפני ברכת המזון היה אומר את המזמור “על נהרות בבל” ומחדש את השבועה: “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”, ובשבת ובימים טובים היה שר את שיר המעלות על שיבת ציון ומתחנן לאלהיו: “שובה ד' את שביתנו כאפיקים בנגב”. בליל שבת כשמלאכי השלום נכנסים לביתו, שר היהודי זמירות על “ירושלים קרתא די שופריא”. בחגים הוא מתפלל, שיעלה ויבוא לפני ד' זכרון ירושלים וש”יביאנו לירושלים בית מקדשו" ואת הסדר בפסח ואת התפלות ביום הכיפורים גומר בקריאה: “לשנה הבאה בירושלים”. בברית המילה מתפללים על הילד הנמול, ש“יזכה לראות פני השכינה שלש פעמים בשנה”, כלומר לעלות לרגל לירושלים. כשהחתן והכלה עומדים תחת החופה, שרים הנאספים יחד עם מסדר הקידושין “מהר ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה”, ובעמדו על קבר הוריו מתפלל הבן: “יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא דהוא עתיד לאתחדתא ולמבני קרתא דירושלים”, והמבקרים את האבל בשבעת ימי אבלו מברכים אותו, שהמקום ינחמהו “בתוך שאר אבלי ציון וירושלים”. כמעט בכל דור ודור היו החרדים מבני הגולה עולים לירושלים, כדי להקבר באדמת הקודש של הר הזיתים בירושלים. הנשארים בגולה נהגו להניח על המתים או לתת בקברם עפר מארץ ישראל, ואת המתים נהגו לקבור ראשם למערב ופניהם למזרח, כדי לרמוז על תחיית המתים, כלומר שבאחרית הימים יקומו המתים מקברם וילכו לארץ ישראל.

היהודי שבגולה ישב על נהרות בבל וביצאנץ, ספרד וצרפת, פרס ופורטוגאל, איטליה וגרמניה, ומלבו לא מש זכר ירושלים. וכשעלה לירושלים וראה את עיר הקודש היה קורע קריעה בבגדו לאות צער על חורבנה וחורבן בית המקדש, וכל הקרעים היה עושה בידו ומעומד והיה קורע את כל כסותו שעליו, עד שגילה את לבו, ולא היה מאחה את הקרעים לעולם.²⁷³ בשני הצדדים של הגלימה, שלובשים יהודי תימן במעיל העליון, נמצא למטה קרע, הרומז על חורבן ירושלים ובית המקדש.

ביחד עם הצער והאבל על חורבן ירושלים לא משה מלב האומה גם התקוה, שבאחרית הימים עתידה ירושלים ליעשות מטרופולין לכל הארצות, ואומות העולם מהלכות לאורה.²⁷⁴ עם ישראל בגולה סבל מן המלחמות הרבות שהחריבו את העולם וגם את עולמו הוא, ותמיד היה נושא על לבו את “עיר השלום” ומקווה, שבאחרית הימים יעלו העמים להר ד' שבירושלים “וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”. היהודי בגולה נשא וסבל משנאת העמים ומן הרדיפות שבגולה, אבל בלבו חיה התקוה, שמירושלים יצא הרעיון של אחדות העמים וכולם ייעשו אגודה אחת. כך היתה ירושלים ללב האומה, מולדתה בימי הנדודים ואורה בחושך, תקותה בימי היסורים והסמל לקיבוץ גלויות ולגאולה. אלפיים שנה ורדיפות אין קץ לא שטפו את אהבת העם לארץ אבותיו. מה שמספרת האגדה, מאשרת ההיסטוריה: מבול הצרות, שהציפו את עם ישראל, לא כיבו את חבתו לארץ הקדושה ולעיר הקודש ואת תקותו לשיבת ציון, שנשארה טבועה בעומק לבו של העם כמעט אלפיים שנה והתחילה להתגשם בימינו.

ג. יחס העם לבית המקדש שבירושלים ניכר מתוך האגדות, שסופרו בעם. כשם שנעשו נסים לצדיקים בהולדם, בחייהם ובמותם, כן נעשו, לפי האגדה, נסים גם לבית המקדש בבנינו, בקיומו ובחרבנו. בית המקדש של שלמה המלך מאליו נבנה.²⁷⁵ בזמן, בו בנה הורדוס את בית המקדש, היו גשמים יורדים רק בלילה ולמחר נשבה הרוח והעבים נתפזרו וזרחה החמה והעם יצא למלאכתו וידע, שמלאכת השמים בידיהם. מן האומנים, שהיו בונים את בית המקדש, לא חלה ולא מת אף אחד מהם. נסים נעשו בבית המקדש גם אחרי שנבנה: לא כיבו הגשמים את האש שעל עצי המערכה, לא ניצחה הרוח את עמוד העשן ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים; בבית המקדש היו עודמים צפופים ומשתחוים רווחים.²⁷⁶ בזכות בית המקדש נעשו נסים גם למביאים נדבות לבדק הבית ולקישוטו ולעולי רגל. כן הוליכו גלי הים אחת מדלתותיו של שער ניקנור מאלכסנדריה לארץ ישראל ונקבעה שם בבית המקדש. איש אחד עלה לרגל לירושלים ושכח לנעול דלתות ביתו, וכשחזר מצא נחש קשור בטבעות דלתותיו ושומר את הבית.²⁷⁷ נסים נעשו לפני חורבנו של בית המקדש ונראו אותות מן השמים, שבישרו את חורבנו. ממעל לירושלים הופיע כוכב, שהיה לו מראה חרב ולא מש משם שנה שלמה. לפני בוא השמש נראו במרום כדמות מרכבות מלחמה ומערכות אנשי צבא מזויינים המפלסים להם דרך בין העבים ומקיפים את הערים מסביב. כשבאו החיילים הרומיים להחריב את בית המקדש, הופיעו רוחות, כדי להגן עליו, ועזבוהו, כשראו, שחורבנו נגזר מן השמים. כשהיה בית המקדש למאכולת אש, זרקו כתות של פרחי כהונה את מפתחות הבית כלפי מעלה וכמין פיסת יד יצאה ונטלה אותם. בכנסיה של יוחנן הקדוש בלאטראן שברומא נמצאו, כמו שסיפרו יהודי רומא, שני עמודים מבית המקדש של שלמה המלך, עשויים נחושת ועליהם תיראה בכל שנה בתשעה באב זיעה ניגרת כמים.²⁷⁸

זכר לחורבן בית המקדש נהגו להשאיר בחדר אחד שבבית מקום כנגד הפתח אמה על אמה בלי סיד או צבוע בצבע שחור ועליו כתוב: “זכר לחורבן”. כמו כן נהגו, כשאדם עושה כל צרכי סעודה להשאיר בסידור השולחן מקום פנוי בלי קערה. זכר לחורבן בית המקדש נהגה האשה בעשותה את תכשיטיה לשייר תכשיט אחד, כדי שקישוטה לא יהיה שלם.²⁷⁹

בית המקדש של מטה מכוון, לפי האגדה, כנגד בית המקדש של מעלה, שנבנה כבר לפני בריאת העולם מאבנים טובות וממרגליות, מאבן ספיר ומאבן כדכוד ומכל מיני אבנים יקרות, ולעתיד לבוא יוריד הקדוש ברוך הוא את בית המקדש של מעלה לירושלים של מטה.²⁸⁰

ד. אחד מחכמי יון היה אומר: הדעות, שבני אדם הוגים על מאורעות העולם, משפיעות יותר מן המאורעות עצמם. הנה הכותל המערבי, שהוא אינו אלא שריד מחומת הר הבית ולא מכותלי בית המקדש עצמו, ולבה של האומה הפך את הכותל למקדש. על קדושת הכותל דרשו מורי העם: “הנה זה עומד אחר כתלנו” זה כותל מערבי של בית המקדש, שאינו חרב לעולם, מפני שהשכינה במערב.²⁸¹ בליל תשעה באב, כך מספרת האגדה, תיראה בכל שנה בפנת הכותל יונה לבנה, שהיא סמל לעם ישראל, ופורשת את כנפיה ומנהמת בקול מר כל הלילה וכל היום עד לעת ערב ומשתתפת בבכייתם של המקוננים על החורבן. באגדה אחרת מסופר, משום מה נתקיים הכותל עד עכשיו: כל חלקי העם קיבלו עליהם לבנות את בית המקדש. העשירים קנו ארזים וברושים והזמינו שכירי יום, שיבנו את הבית, ואילו העניים נטלו על עצמם את בנין הכותל וטרחו בזיעת אפם לעשות את עבודתם. והנה כשחרב בית המקדש, פרשו המלאכים את כנפיםה על הכותל המערבי שהגינו עליו, ובת קול יצאה ואמרה: הכותל המערבי לא ייחרב לעולם. לדברי הקדמונים היתה לחומת ירושלים בכלל סגולה מיוחדת: כל המסתכל בה היה מתרפא מכאבו.²⁸² ואמנם לבו של העם דבק ביחוד בכותל, שהוא החלק המערבי של החומה, ואילו נשאו יהודי ירושלים וכל עולי רגל את צער לב ושמחת נפשם. לפני הכותל בכו והתפללו ההורים להבראת ילדיהם החולים, ובזמן הבצורת היו אנשי ירושלים יוצאים עם ספרי תורה בידיהם אל הכותל ומתפללים שם לגשמים.

אחרי חורבן בית המקדש לא חדלו בני ישראל לעלות לירושלים ולהתפלל לפני הכותל. במאה הרביעית מספר תייר מאומות העולם על היהודים, שבאים להר הבית פעם אחת בשנה ומקוננים על יד אבן אחת, שנשארה מבית המקדש, מושחים אותה בשמן וקורעים את בגדיהם. בסוף המאה הרביעית מתאר אב הכנסיה הירונימוס את אבלו של העם המתאבל על חורבן ביתו כנראה לפני הכותל: “עד היום הזה אסור ליהודים לבוא לירושלים, ורק כדי לקונן נותנים להם להכנס, והם מוכרחים לקנות להם בכסף את הרשיון לבכות על חורבן מדינתם. עדיין עיניהם זולגות דמעות וידיהם רועדות ושערותיהם פרועות, וכבר המשמר דורש שכרו חלף הרשיון לשפוך דמעות”. אמנם בתקופת הגאונים היו היהודים עורכים תהלוכה על פני הר הזיתים ומקיפים אותו בהושענא רבה שבע פעמים ואומרים מזמורים.²⁸³ ואולם בחבה יתרה דבק העם בכותל. כמעט כל הנוסעים לארץ ישראל מזכירים את הכותל. במאה השלש עשרה כתב בנימין מטודילה: “כותל מערבי הוא אחד מן הכתלים, שהיו במקדש בקודש הקדשים ובאים כל היהודים להתפלל לפני הכותל”, ובאגרת משנת תרמ"ח מתאר זאב יעבץ²⁸⁴ את הרושם, שעשה עליו הכותל: “פתאום נראה אלי בגבהו הכותל המערבי בגאון חורבנו, חרדת אלהים נפלה עלי, כי המקום אשר אני עומד עליו, קדוש הוא מכל קודש, אליו יכוונו בני ישראל את לבם מכל ארצות פזוריהם. התרפסתי על אבני הקודש, האבנים האלה צורי עולמים הם ליעקב, סוף דבר מרכז הוא לנו לכל הזמנים ולכל המקומות”.²⁸⁵ לפני הכותל היו מקבלים פני שבת מלכתא, אל הכותל היו הולכים אנשי ירושלים בתשעה באב לשם אמירת קינות על חורבן בית המקדש, בערב פסח לשם אמירת סדר קרבן פסח וכן בשלש רגלים, כדי לקיים את המצוה של עלייה לרגל, בליל ראשון של ראש השנה, כדי לבקש שם במקום קדוש את השנה החדשה ובערב יום הכיפורים לבקש שם סליחה ומחילה ולתת נדבות לתוך “קערות לצדקה” למוסדות חסד.

כששלח סנחריב על ידי שליחו אל המלך חזקיהו את המכתב, בו דרש למסור לו מיד את עיר המלוכה, הביא חזקיהו את המכתב לבית המקדש ופרשו לפני ד' כביכול, כדי שיקרא ד' את המכתב הכולל הטחת דברים כלפי מעלה ועלבון כלפי המלך. כן שמים גם עכשיו בירושלים העולים לכותל המערבי בין סדקי הכותל פתקאות ופיסות נייר, בהן כתובות בקשותיהם עם שמותיהם ומגישים בזה כביכול מכתבי בקשה לפני ד' שיקרא אותם וייעתר לבקשותיהם – אצל העמים נהגו לתקוע כסמל למחלה מסמר לתוך העץ הגדל סמוך למקדשם. כן נוהגים גם הבאים להתפלל לפני הכותל על החולה לתקוע מסמרי ברזל לבין סדקי הכותל למזכרת לפני ד', שיזכור את עלייתם לכותל וישמע את תפלתם ויביא להם רפואה וישועה.

בני ישראל נתפזרו בכל ארצות העולם, אבל חבתם לארץ אבותיהם ולמקומותיהם הקדושים לא משה מלבם. אחרי שניצח את מתנגדו בויכוח נגזר על הרמב"ן²⁸⁶ לעזוב את ספרד, והוא לא עבר אז לאחת הארצות השכנות, אלא עלה לירושלים ואת עלייתו בשנת 1268 תיאר בתפלה, שחיבר בכניסתו לעיר הקודש: “אני הגבר ראה עני, עזבתי את ביתי, נטשתי את נחלתי וכל יקר ראתה עיני להבזות, טוב לי יום בחצרך, לבקר בהיכל החרב ובמקדשך השמם לחזות ולרצות אבניך ואת עפרך לחונן”. והנה מה שכתב אחד מן החסידים מליטא אחרי עלותו ארצה: “זה היום קוינו לו, נגילה ונשמחה בארץ חמדתנו, חמדת הלבבות, משוש המעיינות, הקדושה בכל מיני הקדושות”. פרנסתם של תושבי הארץ לא היתה קלה. אחרי עלותו מאיטליה לארץ ישראל מצא ר' עובדיה מברטנורא²⁸⁷ בירושלים אנשים רעבים ללחם, בכל זאת ביקש את אביו, שאל ירך לבו ורעיונותיו לא יבהלוהו על שבנו הרחיק נדוד ועיניו לא תרדנה דמעה למען בנו “ובפרט אשר חנני אלהים והביאני אל גבול קדשו, וכאשר יגל לבי ישמח לבך גם אתה”.²⁸⁸ בכל יום ויום היה היהודי מתפלל: “אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו”, ובכל דור ודור היו בגולה יהודים, שעלו לארץ הקדושה, כדי לזכות לאורה. בית המקדש נשרף, אבל אש הקודש של חבת הארץ לא כבתה בנשמתו של היהודי.

2. בית הכנסת    🔗

א. מסמלי היהדות, שנמצאו בבתי כנסיות בישראל, הם: המנורה, בת שבעה קנים; האריה, אשר שבט יהודה נמשל לו ודמותו נמצאה בין חיות הקודש של מעשה מרכבה, וגם מגן דוד, ציור של שני משולשים מורכבים זה בזה. המנורה, שנתגלתה בבית הכנסת בנארו שבאפריקה הצפונית, נמצאה גם על מצבות היהודים שבערים היוניות. שבעה קני המנורה נחשבו כרמז על שבעה כוכבי לכת, המאירים לארץ, ועל שבע תיבות בפסוק הראשון שבתורה. ציור של המנורה עם שלהבת העולה ממנה נמצא בקטקומבות על המצבות של יהודי רומא, ואינו מן הנמנע, שציור המנורה, אשר נמצא על המצבות של היהודים, הושפע מציור המנורה שעל שער טיטוס. המנורה היא גם חקוקה בחותם של הקהלה ברומא. – לסמל של עם ישראל היה גם האריה. מעל ארון הקודש שבבתי כנסיות או על הפרוכת, התלויה לפני הארון, נמצא ציור של שני אריות, המחזיקים בלוחות הברית, והוא שרומז על “גור אריה יהודה” כנושא את תורתו דרך ארצות העולם ומחזיק בה אלפי שנים.²⁸⁹ מגן דוד, הציור של שני משולשים מורכבים זה בזה, נמצא בבית הכנסת בתל חום מן המאה השלישית לסה“נ, על חומת עיר ירושלים, ונזכר יחד עם השם המפורש ושמות המלאכים בספר “אשכול הכופר” להקראי יהודה הדסי במאה השתים עשרה וצורתו נדפסה בראשונה ב”ס' רזיאל" דפוס אמשטרדם. בשנת 1354 פקד המלך קרל הרביעי על יהודי פראג, שיהיה להם דגל אדום עם “מגן דוד”, בעל שש קצוות, ועם “חותם שלמה”, בעל חמש קצוות. הסמל בא לו לעם ישראל כנראה מן החוץ והורם לסמל היהדות על ידי ר' יצחק לוריא ונמצא בבתי כנסיות ועל כלי קודש ובחותם של הרבה קהלות ומשמש ציון לאומי של הציונים וסמל של החברה “מגן דוד אדום”. מן הפירושים שניתנו ל“מגן דוד”, ייזכרו רק שנים: ההרכב של שני המשולשים, שאחד מהם פונה למטה והשני למעלה, בא לרמוז על ההתקשרות של העולם התחתון, הנראה לעין, עם העולם העליון, שהוא סמוי מן העין, או בא בשני משולשיו המאוחדים, אחד פונה למעלה ואחד למטה למחות, כמו הפסוק “שמע ישראל”, שבו נהג עם ישראל ליחד שמו של הקב“ה, נגד אמונת הפרסים ב”שתי רשויות“, באלהי האור ובאלהי החושך, ולהביע שיש לנו רק אל אחד והוא שיוצר אור וגם חושך”.²⁹⁰

ב. בית הכנסת נחשב בישראל כ“מקדש מעט” והעם סיפר באגדותיו, שכל הקרב למקום קדוש זה ללא יראת הכבוד, סופו להענש. איש אחד התפלל אחורי בית הכנסת ולא החזיר פניו ובא אליו אליהו הנביא והמית אותו.²⁹¹ יהודי אחר בנה לו בית, שעלה בגבהו על גובה בית הכנסת, ובניו מתו. על בית הכנסת שבשפיתיב סיפרה האגדה, שיכניה המלך הביא עמו לגולה מעפר בית המקדש ומאבניו. מהם נבנה בית הכנסת, שעליו עבר מעט מקדושתו של בית המקדש ובלילה היו רואים עליו עמוד אש. ועל בית הכנסת הישן אלטניישול שבפראג סיפרה האגדה, שגולי ירושלים באו לפראג והביאו עמהם מאבני בית המקדש ובנו מהם בית הכנסת “על תנאי”, שיחשב כמקדש מעט רק עד היום, שבו יקבץ ד' נדחי עמו ויבנה בית המקדש בירושלים. על כן נקרא בית הכנסת בפראג “על תנאי שול” ומפני שנבנה מאבני בית המקדש, נעשה בו נס וניצל מכל הדליקות, שנפלו ברחוב היהודים ובשעת הדליקה שבשנת 1558 נראו על גגו שתי יונים לבנות, ששמרו עליו. בעיר שיראז בפרס בנה בעת החדשה איש אחד מכספו בית הכנסת, וכשנבנו החומות רצו הבונים להניח עליהן את הקורות, ואולם הקורות לא הגיעו מכותל לכותל. אז התפלל האיש, שבנה מכספו את בית הכנסת, ותפלתו נשמעה והקורות הגיעו.²⁹²

התפלה נקראה קשר, שבא לאחד את האדם על הארץ עם השמים. והנה בית הכנסת בישראל שימש גם קשר, שבא לאחד את היחיד עם הצבור ולהשריש בלב המפוזרים בגולה את רעיון האחדות. שמש הקהלה, שהיה דופק שלש פעמים על פתחי הבתים וקורא בכך את בני הקהלה לקום ולבוא לתפלה לבית הכנסת, נהג, אם מת אחד מבני הקהלה, לדפוק רק שתי פעמים ולקרוא לכולם, שישתתפו בצערו של האבל ויבואו לנחמו. ואני, כך כתב יהודי תמים בצוואתו, “כששמעתי, שהכה רק שתי הכאות, הייתי מכניס צער גדול בלבי על העדר אדם מעם הקדוש הישראלי, ולהפך כששמעתי, שהכה שלש הכאות, שמחה הכנסתי בלבי, שלא נעדר אדם מעם הקדוש בעיר הזאת”.²⁹³ כך השריש בית הכנסת בלבם של בני הקהלה את רעיון האחדות, אבל גם היהודי, שבא מקהלה אחרת ומארץ אחרת ונכנס לבית הכנסת להתפלל עם הציבור את התפלות הקבועות כגון “ראה בענינו, רחם עלינו, סלח לנו, רפאו”, “וטהר לבנו לעבדך באמת”, הרגיש בלבו, שהוא בן לכנסת ישראל, המפוזרת בעולם והמאוחדת בלבה, ורגש האחוה ורעיון האחדות נתעוררו ונשתרשו בכך בעם ישראל. ר' יצחק לוריא ראש המקובלים בצפת, היה אומר בכל יום ויום לפני התפלה: הרינו מקבל על עצמי לקיים היום את המצוה: “ואהבת לרעך כמוך”. אבי החסידות, ר' ישראל בעל שם טוב, שיצר תנועה עממית, דרש, שהמתפלל לא יתפלל רק על עצמו, אלא יתפלל אפילו על שונאיו, ור' פנחס מקוריץ, אחד מגדולי החסידות, שנתחבב על העם, דרש, שהמתפלל לא יכוין רק לו לבדו, אלא “יש להתפלל אפילו על רשע מאומות העולם”.²⁹⁴ כך למד היהודי בבית הכנסת שמחובתו להדמות לקונו שעליו כתוב: “טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו”. – ואחרי תפלת הציבור הקבועה מותר היה לכל אחד בבית הכנסת לחדש בכל יום את תפלתו הפרטית ולשפוך בה את לבו לפני אלהיו. “וכשתתפלל”, כן דרש בעל ספר חסידים, “תוסיף על כל ברכה וברכה מענינה וצרכיך, כי ביותר הם מכינים את הלב”. ולדעתו של ר' יעקב עמדין, על כל איש לפרש בכל יום את מכאוביו ונגעו בלבו, והיא היא עיקר עבודת התפלה שבלב נכון וטהור יודע לחדש ממעמקי הלב ולא כמצות אנשים מלומדה.²⁹⁵

ג. על התפלות הקבועות נוספו במשך הזמן סליחות, פיוטים ושירים. המוני העם ייחסו חשיבות מיוחדת לסליחות אחדות כגון “זכור ברית” ו“שלש עשרה מדות”, שהיו אומרים בערב ראש השנה, ולפיוטים אחדים כגון “לאל עורך דין”, “וכל מאמינים” שנקראו בשם העממי “תפלות” ושנאמרו בעמידה בקול רם ובהתלהבות יתרה פסוק בפסוק עם שליח צבור. עם התפלות העממיות נמנה גם הפיוט הידוע “ונתנה תוקף”, שחובר, לפי האגדה העממית, על ידי ר' אמנון ממיינץ, אשר קידש את השם והובא בראש השנה במטתו, קצוץ ידים ורגלים, לבית הכנסת, שבו התפלל תפלה זו לפני יציאת נשמתו. תפלה זו היתה מלווה דמעות ואנחות ויללות ביחוד בעזרת נשים. מן השירים, ששרו בבית הכנסת, נתחבב על העם השיר “אקדמות”, אשר שרים בחג השבועות לפני קריאת התורה. האגדה העממית מספרת, שהחזן ר' מאיר מווארמז, אשר חיבר במאה אחת עשרה את השיר “אקדמות”, הוזמן על ידי כומר לויכוח דתי בתנאי, שאם לא ידע למועד הקבוע להשיב על השאלות הקשות, יגורשו היהודים מן הארץ. בצרתו הפליג ר' מאיר מעבר לסמבטיון, ושם נגלה לו סוד התשובות. ולזכר הנצחון הזה חיבר את השיר “אקדמות” על פי א“ב כפולה ואחריה חתם בראשי החרוזים את שמו ושם אביו “מאיר ברבי יצחק”. ישנן תפלות, שלהן ייחס העם חשיבות יתרה ושעליהן סיפרה האגדה, שנתגלו מן השמים. כגון: התפלה “ברוך שאמר”, שאותה תיקנו אנשי כנסת הגדולה על פי פתקה מן השמים; התפלה “שמונה עשרה”, שאותה התפללו מראש מלאכי השרת; “הקדושה”, שבה מקדשים מלאכים את שמו של הקדוש ברוך הוא ב”שמי מרום", והשיר “אדיר אדירנו”, שהוא שיר המלאכים.²⁹⁶

כעיקר התפלה נחשבה כוונת הלב. על רועה אחד מסופר בס' חסידים, שלא ידע להתפלל ובכל יום היה אומר: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך, שאילו היו לך בהמות וחיות והיית נותן לי לשמרן, הייתי שומר לך בחנם, כי אני אוהב אותך. ולפני תפלה פשוטה זו, שבאה מלבו של איש תמים, נפתחו שערי שמים. התפלה התמימה של התינוקות היא ביחוד שפותחת שערי שמים. כשהיו יהודי פרס שרויים בצרה, קבץ מרדכי כל תינוקות של בית רבן לבית הכנסת וצוה להם להתפלל, ומיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא. כשהיו יהודי קאהירה נתונים בצרה, גזר ר' שמואל סידיליו תענית צבור והביא עמו לבית הכנסת ילדים רכים והתפלל שם עמהם וייעתר ד' לקולו. אפילו בימינו נהגו יהודי תימן לשתף בעצרה, שקוראים בזמן הבצורת לבית הכנסת, את התינוקות. “כוון בתפלתך, כי התפלה היא עבודה שבלב” כך כתב אב יהודי בצוואתו לבנו. ר' ישראל בעל שם טוב, אבי החסידות, שפנה בתורתו אל העם, הורה, שהמתפלל צריך להיות כמו מופשט מגשמיות ואינו מרגיש מציאותו בעולם הזה, ואמר על עצמו, שזכה למעלה העליונה לא מפני שלמד תלמוד ופוסקים, אלא מפני שהיה מתפלל תמיד בכוונה גדולה.²⁹⁷

ד. היונים שמרו בתפלותיהם על המדה וההרמוניה. כנגד זה היו תפלות ישראל השתפכות הלב, והתלהבות נפשם נתגלתה גם בתנועותיהם בזמן התפלה. בהתלהבותו מעביר הקורא את “שמע” ידיו על פניו ומכסה על עיניו, כדי שלא יהרהר אחרי מעשים אחרים. חסידי אשכנז היו עומדים בבית הכנסת ביום הכיפורים ברגליהם כל היום ומתפללים. החרדים נוהגים לנשק בבית הכנסת את הפרוכת וספרי תורה בהוצאה ובהכנסה. מתוך חבה של מצוה מנשקים את הסידור אחרי גמר התפלה ובפרס גם בהתחלת התפלה, את ציציות הטלית בקריאת שמע, את התפלין של ראש, כשאומרים את הברכה “עוטר ישראל בתפארה” ואת התפלין של ראש ושל יד, כשאומרים את המלים “ישמחו השמים ותגל הארץ”, שראשי תיבות שלהן הם שמו של הקדוש ברוך הוא, וגם כשאומרים את הפסוק בתהלים קמה, טז: “פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון”. ישנן תנועות אצל המתפללים, שהן סימן להתלהבות ולשמחה של מצוה וגם לחילוק כבוד ולאימת המלך. כן נהגו היהודים בלמדם תורה וגם בהתפללם להתנועע משום שנאמר: “כל עצמותי תאמרנה ד' מי כמוך” ולהגביה את גופם באמרם בקדושה “קדוש, קדוש, קדוש ד' צבאות”, ויש שנהגו אפילו לנענע את עצמם מפני אימת המלך. גדולי החסידות דרשו מן המתפללים התלהבות גדולה ושמחה של מצוה. בכל פעם, שחסידי ר' נחמן מברצלב נתכנסו בבית הכנסת להתפלל וביחוד ביום השבת רקדו מתוך ריקוד של מצוה ואפילו בימים נוראים יצאו החסידים במחול, והצדיק רקד עמהם וכולם אמרו: השכינה רוקדת. בהתלהבותם לא הרגישו בשעת הריקוד ליאות ועייפות, אלא שכחו את עולם המציאות והתרוממו לעולמות העליונים. כששאלו את הצדיק מקארלין, מפני מה מצויים החסידים אצל הריקוד, השיב: בשעת הריקוד אדם מתרומם טפח מעל גבי הקרקע, כלומר בשעה שהגוף רוקד, מתרוממת הנשמה אל העולמות העליונים.²⁹⁸

ה. לבית הכנסת באו לא רק להתפלל בצבור, אלא גם להתפלל לרפואת החולה. אצל יהודי אירופה המזרחית באים הקרובים של החולה לבית הכנסת ופותחים בו את ארון הקודש ומתפללים לרפואת החולה, והמנהג נקרא אצלם “שול איינרייסען”. בבית הכנסתש בעיר העתיקה של ירושלים, שנקרא על שם אליהו הנביא, נמצאה מערה קטנה, בה ניצב כסא מכוסה פרוכת. והאגדה מספרת, שעל כסא זה ישב אליהו הנביא ומפני זה נתקדש ונר תמיד דולק לפניו, יהודים נוהגים לבוא שמה מתוך תקוה למצוא מרפא לכל כאב וחולי, וגם נשים עקרות באות להתפלל שם לבן זכר. בויכוחו עם אחד מחכמי העמים, זונין, דחה אמנם ר' עקיבא את מנהג הגויים לבוא לבתי עבודה זרה לשם ריפוי על ידי הלנה בהם, בכל זאת נתקבל המנהג על ידי אחדים בעמנו. על בית הכנסת של עזרא הסופר בקאהירה סיפרו, שהנשים היושבות שם במקום, שבו קונן ירמיהו על חורבן ירושלים, אינן מקשות בלדתן. בבית הכנסת של הרמב"ם שבקאהירה נמצא חדר, שבו מכניסים את החולים, כדי שיתרפאו שם. גם בארץ ישראל היו עקרים ועקרות נכנסים למקומות קדושים כגון לבתי כנסיות או למערת המכפלה ולנים שם במשך הלילה לשם רפואה.²⁹⁹

ו. כמו בבית המקדש כן נשמעה גם בבית הכנסת בת קול. ר' יצחק חילו, שבא בשנת 1333 ממדינות אַרגון לירושלים ומצא בעיטם שבדרום ירושלים בית כנסת מיוחד לר' שמעון בן יוחאי, מספר, ששמע מפיו של אחד השומרים, כי בכל שנה בחג השבועות שומעים שם בת קול יוצאת מארון הקודש וקוראת: בני ישראל, לימדו את התורה והאל יחננכם וישיבכם אל משפטיכם וחרותכם, כי כל צרותיכם באו עליכם בעבור שאבותיכם הזניחו את לימוד התורה.³⁰⁰ כמו אצל הרבה עמים כן נמצאה גם בישראל האמונה העממית, שהמתים מתאספים בבית הכנסת לתפלה בחצות הלילה. על אחד, שנרדם בלילה בבית הכנסת הסגור, מסופר בס' חסידים סי' רע"א, כשנעור בחצי הלילה ראה נשמות מעוטפות בטליתות. גם על ר' יוסף החסיד סיפרו, שדרש בליל יום הכיפורים בבית הכנסת בפוזן על קידוש השם ויסורי ישראל ותעודתו, וכשהוציא מפיו את המלים “הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו”, נתמלא בית הכנסת מתים וכשהשביעם הרב, שיפנו את בית הכנסת, כדי שהחיים יוכלו להתפלל, נעלמו.³⁰¹ כשחסר העשירי למנין ביום הכיפורים, הופיע, לפי האגדה, בבית הכנסת בחברון אברהם בדמות זקן והתפלל עם הקהל ונשאר עד מוצאי יום הכיפורים. נתפשטה בעם האמונה, שהמתים מופיעים גם לתפלת “כל נדרי” בבית הכנסת וגורמים לצפיפות ומסתלקים אחרי גמר התפלה, ובבית הכנסת מורגשת כעין הרוחה.

3. בית המדרש    🔗

א. לפי האגדה נוסד בית המדרש הראשון כבר בימי שם ועבר. מן הנמנע היה לעם לחשוב, שהיתה בעבר תקופה, בה לא נתקיים בית המדרש. בבית מדרשו של שם ועבר, כן מסופר באגדה, למד יצחק, ויעקב אבינו, יושב אוהלים, בנה לו בית המדרש משלו. יוסף היה בן שבע עשרה שנה בצאתו מבית המדרש, וגם משה ואהרן היו מתלמידי בית המדרש.³⁰² לפי האגדה נתקיים בית המדרש כבר לפני מתן תורה, ואילו למעשה נוסד בית המדרש בישראל בימי בית שני ושוכלל אחר חורבן הבית. אחרי שנחרב בית המקדש, דרשו מורי העם בבית המדרש: “אני ישנה ולבי ער”, אני ישנה מבית המקדש ולבי ער בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.³⁰³ כבית הכנסת נחשב גם בית המדרש כ“מקדש מעט” והיה קדוש ויקר לעם, שבלבו נולד הרעיון, שעם תורתו נתקיים לו הכל וחיי עולם נטועים בתוכו וקיומו לא יפסק לעולם.

בדרכם לרומא נשאו עמהם גבורי ישראל השבויים את ספר התורה, שהביא עמו טיטוס מבית המקדש. כך נשא אתו עם ישראל, כשנתפזר בכל ארצות העולם את בית המדרש, שנקרא על ידי ביאליק “בית היוצר לנשמת האומה”. אחרי חורבן הבית כתב יוסיפוס: “אף אם אבדנו כל רכושנו וערינו ושאר בנינינו, חוקי תורתנו לא ימושו מקרבנו”.³⁰⁴ ובלילות החושך של ימי הבינים שר רבנו גרשום: “העיר הקודש והמחוזות היו לחרפה ולביזות, ואין שיור רק התורה הזאת”.

ב. האגדה העממית סיפרה על הנסים, שאירעו בבית מדרשם של גדולי התורה. בבית המקדש מצאו החשמונאים פך של שמן, שלא היה בו אלא להדליק יום אחד, ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. כן היה נר של שמן, שהודלק בכל ערב שבת בבית מדרשו של ר' יחיאל מפאריס, דולק כל השבוע, אפילו כשאזל השמן. לאור הנר שלא הספיק להאיר את בית מדרשו אפילו לשעה אחת, למד ר' שלמה לוריא הרבה שעות, והנר לא כבה. כמו בבית המקדש נשמעה בת קול גם בבית המדרש. כשאביו של רש“י למד תורה בבית מדרשו, יצאה בת קול ובישרה לו, שנולד לו בן, אשר יאיר עיני עמו בתורה.³⁰⁵ בבתי מדרשות היה מופיע אליהו הנביא, כדי להשיב על שאלותיהם של החכמים ולפתור את ספקותיהם. הוא הופיע בבית מדרשו של ר' יוסי בן חלפתא, של מסדר המשנה ר' יהודה הנשיא, של ר' אברהם בן דוד, שנתפרסם ביחוד בהשגותיו על משנה תורה של הרמב”ם. בבית המדרש “בית אל”, ששימש בעיר העתיקה שבירושלים מרכז המקובלים, ישב אליהו הנביא על ידו של ר' שלום שרעבי³⁰⁶ וגילה לו סודות התורה ורזיה הטמירים.³⁰⁷

ג. וכשם שהעם העריץ את בית המדרש, כן העריץ גם את התורה, שלמדו ולימדו בבית המדרש. אחרי חורבן בית המקדש הורו חכמינו ז"ל שתלמוד תורה גדול מבנין בית המקדש ומהקרבת תמידים, והתורה גדולה מן הכהונה ומן המלכות. מאז היה תלמוד תורה בישראל לפולחן ולעבודת הקודש. אף היהודי הפשוט היה מתפלל בכל יום: “והאר עינינו בתורתך”. לחינוך הילד וללימוד הנוער בתורה ניתנה אצל היהודים בכל דור ודור חשיבות יתרה.

העם האמין באמונה שלימה, שהתורה, אשר עליה מסר את נפשו, היא יחידה במינה, וסיפר באגדותיו, שאפילו מלכים ופילוסופים מאומות העולם נגררו אחריה. כן סיפר על אריסטו, שהתווכח עם שמעון הצדיק בחכמת האלוהות והשתומם מאוד על חכמתו והודה בסוף חייו בכל הכתוב בתורת משה. אף מזרעם של שונאי ישראל הודו בתורה, שניתנה על הר סיני: מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק; מבני בניו של סיסרא למדו בירושלים ומבני בניו של סנחריב לימדו תורה ברבים, והם שמעיה ואבטליון.³⁰⁸ התורה היא נצחית וכ“דבר ד'” תקום לעולם. היא עברה מארץ לארץ ולא אבדה מן העולם. כן סיפרה האגדה על ר' נטרונאי גאון, שבא בקפיצת הדרך מבבל לצרפת ולימד שם את העם תורה, ועל ארבעה חכמים, שהפליגו באניה מבבל לצרפת ולימד שם את העם תורה, ועל ארבעה חכמים, שהפליגו באניה מבבל להכנסת כלה ונשבו: אחד מהם נמכר לאלכסנדריה של מצרים ונפדה על־ידי אחיו והיה שם לראש ונגיד לעמו, השני נמכר לקירואן, והשלישי נמכר עם בנו לקורדובה ונפדה, וכל התלמידים באו ללמוד תורה מפיו.³⁰⁹ כך העתיקה התורה בדרך נפלא את אהלה למצרים, קירואן וספרד, ובשעה ששקעה שמשה בישיבות בבל, זרחה שמשה בארצות אחרות “ודבר ד' יקום לעולם”.

ד. כן נטע בית המדרש בעם אהבה לתורה וסביב לשנת אלף לספירה הרגילה הונהג חג של שמחת תורה, שהיה לחג עממי, בו שמח העם על שזכה להשלים קריאת התורה ולהתחיל מחדש לקרוא פרשת בראשית בתורה. חגיגה היו עושים לא רק בסיום התורה אלא גם בסיום מסכת אחת ואין צריך לומר לסיום כל התלמוד. בספרו “קב הישר”, שהיה לספר מוסר עממי, הורה צבי קיידנובר, שביום, בו מביאים ההורים את הילד לבית הספר לשם לימוד תורה, יתענו ויתפללו, שהילד יגדל לתורה וליראה ולמעשים טובים ולעת ערב יעשו סעודה לעניים ויתנו צדקה כפי מסת ידם.

כמעט אלפיים שנה שימש בית המדרש מחסה ומשגב לרוח האומה הישראלית. כנר תמיד שב“מקדש מעט” היתה בבית המדרש התורה. היא שהאירה את דרך עמנו בלילות החושך וחיממה ושימחה את הלבבות. כשנפתחו בעת החדשה שארי האוניברסיטאות לנוער היהודי, למדו תלמידים לאלפיהם בבתי מדרשות ורבים מהם נכנסו לאוניברסיטאות ולא מעטים מהם, שלמדו תורה בבית המדרש, הצטיינו כחוקרים. המלה “לערנען”, בה השתמשו היהודים האשכנזים במובן לימוד התורה, והמלה “למדר”, שגם היא שימשה באותו המובן אצל הספרדים ונשתבשה בפיהם ל“מלדר”, היו בבתי מדרשות שבישראל למלים שבקדושה, והן שהכשירו את רוח האומה להיות ער ולהמשיך בלימוד התורה ולשאוף לאור המדע והמחקר. כך היה בית המדרש בישראל “בית היוצר לנשמת האומה”.

4. קברות הצדיקים    🔗

כמקומות קדושים נחשבו – גם קברות הצדיקים. על קברות הצדיקים היו עולים ביום הזכרון לפטירתם, בתשעה באב, בחודש אלול, בעשרת ימי תשובה וביחוד בערבי ראש השנה ויום הכיפורים.³¹⁰ בירושלים יוצאים ביום מותו של דוד המלך בשביעי לחודש סיון לקברו ואומרים שם מזמורי תהלים; ובכ“ח אייר נוהגים הספרדים להשתטח על קברו של שמואל הנביא ברמה ולאמר שם תהלים וללמוד משניות לעילוי נשמתו. ובכ”ח תשרי, ביום פטירתו של שמעון הצדיק, עולים על קברו, שנמצא במערה בצפון ירושלים. על קברו של עזרא הסופר ויחזקאל הנביא חוגגים את חג הסוכות ועל קברם של מרדכי ואסתר את יום הפורים.³¹¹ על קברות קדושיהם התפללו הנוצרים, שיכופרו להם עונותיהם, ואילו היהודי היה משתטח על קברי הצדיקים, כדי שהמתים יבקשו עליו מלפני ד' רחמים. אחד האמוראים הורה: למה יוצאים לבית הקברות? כדי שהמתים יבקשו עלינו רחמים. בזמן שהעולם צריך לרחמים, כן נאמר בזוהר, מודיעים החיים את צרתם לנפשות הצדיקים ובוכים על קבריהם, והצדיקים מתעוררים משנתם והולכים לישני חברון ומודיעים להם צער העולם וכולם מבקשים רחמים על החיים והקב“ה חס בזכותם על העולם.³¹² כן מסופר על כלב בן יפונה, שפירש מעדת המרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות ואמר: אבותי, בקשו עלי רחמים. על קברי שמאי והלל היו מתפללים לגשמים ועל קברו של ר' שמעון בן יוחאי היו מתפללים בזמן הרעש. בסוף ספרו “שער הגלגולים” כתב ר' חיים ויטאל, שהאריז”ל היה רואה ומסתכל בנשמות הקדושים בכל מקום ובכל זמן ומכל שכן בהיותו על קבריהם והיה מדבר עמהם ולומד מהם כמה סתרי תורה. אצל ר' חיים בן עטר היה הביקור התמידי על קברי צדיקים לפולחן דתי מיוחד; כן מספר ר' חיים יוסף דוד אזולאי, שהלך בילדותו עם בני הישיבה “כנסת ישראל” של ר' חיים בן עטר בירושלים ויחד עם רבו לבקר קברי צדיקים. “אני רוצה להשאר ביניכם, ואתם תבואו על קברי” צוה ר' נחמן מברצלב לתלמידיו וחסידיו, ומאז היו מתכנסים על קברו וביחוד לפני ימים נוראים ומתפללים שם. בכל צרה היו היהודים משתטחים על קברי האבות, שיבקשו רחמים על השרויים בצרה. כשעמד הפחה על יהודי חברון והצר להם, בקשו הנרדפים רחמים במערת המכפלה. ביקור הקברים גבר ביחוד בימי הרדיפות, עד שקמו אחדים בין מורי העם ואסרו אותו משום דרישת המתים.³¹³ בכל זאת לא סרה מלב העם האמונה, שהתפלה על הקברים מביאה הצלה לחיים. עוד במאה התשע עשרה כתבה אשתו של משה מונטיפיורי, יהודית, ברשימת המסע האחרון על חברון והסביבה: “הארץ הזאת מבורכה מאוד. כרמי גפן וזית ועצי פרי מכל מחמדי התבל רבו פה יותר מבכל ערי אירופה וחמדתי מאוד לבנות בית על יד הבאר, אשר ישבנו שם, למען אוכל לשבת במקום הזה בכל עתותי השנה ולהתענג על היופי מהמחזה הנעים ועל הגבעות הירוקות, ובהן כל אשר תתאוה העין לראות ובין כה ובין כה אלכה לי בין קברות הצדיקים, אשר ינחמו אל לב איש ואשה מזרע ישראל”.³¹⁴

כיהודים נהגו גם המוסלמים להשתטח על קברות קדושיהם. אמנם ייחסו למוחמד את המאמר: יקלל ד' את היהודים המשתטחים על קברי נביאים ובגלל מאמר זה דחו הואהביתים את התפלה על קברות הקדושים, אבל ברובם לא חדלו המוסלמים להשתטח על קברות קדושיהם ואפילו על קברו של מוחמד עצמו. כשהיו בני יתריב צפויים לסכנת הרעב, הציעה להם אשתו של נביא האיסלאם לפתוח בקברו פתח פונה אל השמים. בני יתריב קיבלו את הצעתה, ואחרי שהתפללו ירד גשם שוטף.³¹⁵ יש ובארצות המזרח התקרבו היהודים והמוסלמים עד כדי כך, שהמוסלמים נהגו להתפלל בצרתם על קברותיהם של צדיקי ישראל, והיהודים נהגו לפעמים לעלות יחד עם המוסלמים לקברותיהם של קדושי האיסלאם. כן מביאים המוסלמים את חוליהם למערת אליהו בראש הכרמל, כדי שיתרפאו שם, ובזמן הרעש היו באים יחד עם היהודים לקברו של ר' שמעון בן יוחאי במירון ומתפללים שם להצלתם. כנגד זה מספר הסופר הערבי יאַקות על היהודים, שהיו עולים יחד עם הערבים והנוצרים אל האבן העומדת חוץ משער היהודים בארם צובא על קברו של נביא מוסלמי וזורקים עליה מי ורד או מים אחרים, שנותנים ריח טוב.³¹⁶

בקברי הצדיקים ראה העם דבר קדוש וסיפר, שכל הקרב להם ואין יראת הכבוד בלבו נענש. כן היו היהודים נשבעים על קברי הצדיקים, ועל הנשבעים לשקר על קברו של עזרא הסופר או ר' מאיר גאביזון סיפרו, שמדת הדין פגעה בהם. הכומרים לקחו מעל קבר רחל אבן גדולה וקבעוה בבנין הכנסיה ולמחר מצאוה על הקבר. כן עשו כמה פעמים, עד שנמנעו מלקחתה.³¹⁷ על קברו של צדיק יהודי, שהיה בחייו מרפא חולים ומועיל לעקרות, השליך פרש צרפתי אבן ונפל מסוסו ומת. את קברי הצדיקים, שנמנו עם המקומות הקדושים קישט העם בפרחי דמיונו, היינו באגדותיו. כן סיפרה האגדה, שמקברו של עזרא הסופר יצא עמוד אש ועלה אפילו עד לרקיע ושבמקום, בו נקבע ארונו של דניאל, היו שובע וברכה. התאנה, שתחתיה נקבר המשורר שלמה בן גבירול, חנטה פגיה קודם זמנה עד שתמהו כל הרואים, וגם על ר' שלמה הלוי אלקבץ, המחבר של השיר “לכה דודי”, סיפרו, שהרג אותו ערבי מתוך קנאה בחכמתו וקבר אותו בגן שלו תחת עץ תאנה, וגם תאנה זו חנטה פגיה.³¹⁸

 

ח. הספרות העממית    🔗

1. השפות המדוברות    🔗

א. בכל מדינה, בה התישבו, קיבלו היהודים את שפתה, שהיתה לשפה המדוברת ביניהם, ואילו השפה העברית נשארה ללבם “לשון הקודש”. גם היהודי הפשוט היה מתפלל שלש פעמים ביום עברית ומברך בה ברכות הנהנין, מעביר בה את הסידרה ואומר בה תהלים, עד שהרבה פסוקים ואפילו מזמורים שלמים היו שגורים על פיו. ספרי מוסר וסיפורי מעשיות, בהם קרא היהודי הפשוט, הספר “צאינה וראינה”, בו קראה האם הישראלית בשבת, וגם התחינות, שהתפללה, חוברו אמנם בשפה המדוברת, אבל המלים העבריות ומאמרי החכמים, שנתערבו בה, הם שהועילו, שהשפה העברית נשארה ללבם של המון העם כלשון הקודש ולא נשתכחה מהם כלל וכלל.

יש והמלים העבריות שבשפה המדוברת של היהודים האשכנזים היו בעיקרן מלים של קדושה והם השתמשו בהן רק בהוראתן הדתית או הרוחנית כגון: אבלות על המת, ארון רק על הארון של ספרי תורה ושל המת, ברית מילה, מזוזה, ארבע כנפות, ציצית, תפלין, שבת, קידוש, הבדלה, ראש השנה, שופר, יום כיפור, וידוי, פסח, מצה, מרור, חרוסת, אפיקומן, שבועות, עשרת הדברות, סוכה, לולב, אתרוג, בית המדרש, בית עלמין, כשר וטרפה, בר מצוה, בעל צדקה, ביקור חולים ועוד. יש ומלים עבריות נכנסו לתוך השפה המדוברת מראש רק לצורך דתי ורוחני, והעם השתמש בהם בכל הוראותיהן כגון: סעודה מראש רק סעודת פורים ואחר כך סעודה בכלל, הכנסה והוצאה מראש רק במנהגי בית הכנסת ואחר כך גם בעניני כספים, כמו כן כתיבה וחתימה, שאלות ותשובות, שבהן השתמש העם מראש רק לצורך דתי ורוחני ואחר כך בכל הוראותיהן.

ב. אצל יהודי אשכנז ופולניה נתפשטה ידיעת התורה ועמה נכנסו מלים הנשנות פעמים רבות בתורה שבכתב ושבעל פה לתוך השפה המדוברת על ידי העם, כגון: דוקא, הלואי, אפשר תאמר, בודאי, תירוץ, מה נפשך. חוץ מאלה הכניסו הסוחרים מלים, שלמדו מדין תורה כגון: סוחר, סחורה, חוב, טענה, מזומן. מתוך יראת הכבוד לא היה גם היהודי הפשוט מבטא את השם “גאָט” אלא היה משתמש בכינויים עבריים כגון: ברוך השם, בעזרת השם, למען השם, השם יתברך, הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם ועוד. מצד אחד נתן היהודי הפשוט לכל דבר הקרוב ללבו ביותר אפילו בלי משהו של קדושה כינוי עברי כגון: בן יחיד ובת יחידה, אלמנה, יתום, יתומה, ומצד אחר הכניס לתוך השפה המדוברת, כדי להמעיט את המגונה באמרו בלשון הקודש מלים כגון: רוצח, גנב, גזלן, בהמה, חמור, או עניני מחלות כגון: קדחת, מכה, משוגע או עניני עניות ועינויים ומקרים רעים כגון דלות, קבצן, צרה, גלות וגזרה.

הפעלים העבריים, שנכנסו לתוך השפה היהודית־האשכנזית נבנו על הפעל האשכנזי “זיין או ווערדען” כגון “מוחל זיין”, “מקויים ווערדען”, או על ידי נתינת צורה גרמנית לפועל עברי כגון אַסרן, כשרן, דוכנן, ואילו התוארים העבריים נבנו על ידי הוספת סימן של התואר הגרמני “דיג” או הסלאבי “ניק” כגון מזלדיג או מוסרניק. כך יצאה השפה היהודית־האשכנזית כתערובת מן המלים העבריות והאשכנזיות, בה מהוות המלים העבריות חלק חמישי ממנה. היהודים, שהיגרו לתוך ארצות סלאביות, הביאו עמהם את השפה היהודית־האשכנזית והכניסו לתוכה מלים סלאביות, ביחוד ביטויים למצרכים יום־יומיים כגון לתלבושת, מזון, דירה ואומנות. החל מתקופת מנדלסזון נשתתקה אצל יהודי גרמניה השפה היהודית־האשכנזית ואת מקומה מילאה השפה הגרמנית; כנגד זה נתקיימה אצל היהודים במזרח אירופה וגם אצל היהודים, שהיגרו משם לאנגליה ולארצות הברית והכניסו לתוך שפתם המדוברת מלים אנגליות. רק בזה נשתנתה בעת החדשה השפה המדוברת, שבה חוברו לא רק ספרים דתיים ומוסריים, אלא הופיעו בה גם רומנים וספרים חילוניים ואפילו עתונים וספרי מדע כגון ספר על “תורת היחס” של איינשטיין. והנה אפילו בארצות האלה נחלקו כבר בתקופת ההשכלה הדעות על ערכה וצורך קיומה של השפה המדוברת. בסיפורו “דיא איידעלע ראכע אודר דיא נקמה”, שהופיע בשנת 1875, מותח המחבר א. מ. דיק בקורת חריפה על השפה המדוברת, ז’ארגון, וכך הוא כותב: “אין לנו שפה, אנו מדברים בשפה לא שפה, שהיא ערב השפה הגרמנית, הרוסית, הפולנית, האנגלית, הצרפתית והספרדית ולשון הקודש. אין שום אומה משתמש בה, היא שפה ללא דקדוק ומליה שאולות מהרבה שפות, היא כמו התלבושת של היהודים השאולה מהרבה עמים. הכובעים שלנו שאולים מן הרוסים, אדרת פרוה (סופיצע) שאולה מן הפולנים, הנעליים והגרביים מן הגרמנים. כתרבות עמנו כן הושפעה גם שפתו המדוברת בגולה מן הלשונות של הארצות, בהן התישבו בני עמנו”.

ג. גם לתוך השפה המדוברת היהודית־הספרדית נכנסו מלים עבריות, אלא שהחומר העברי שבה אינו כל כך מרובה כמו בשפה היהודית־האשכנזית, ואותו המעט לא הוכנס על ידי ההמון אלא על ידי המלומדים, שהיו זהירים בביטוי המלים העבריות, והן שנשתמרו על ידי כך בשפה המדוברת על צורתן וצחותן היפה. הילד הספרדי למד “לשון” היינו הלשון העברית ואחר כך למד לתרגם את התפלות וכתבי הקודש לועזית בתרגום “לאדינו”, שבו לא נמצא שום חומר לשוני זר. היהודי האשכנזי השתמש במלים עבריות כגון כהן, ואילו ביהודית־ספרדית אומר רק ההמון “כהן” והתרגום “לאדינו” משתמש במלה האיספניולית “סאצ’רדוט”.

שונה היא ההתפתחות של השפה היהודית־הספרדית מן התפתחותה של השפה היהודית־האשכנזית. הסידור נקרא אצל הספרדים “ליברו די תפלה”, החומש “ליברו די פרשה”, הלוח “חלילה” היינו סביב או מחזור, בית הכנסת “קאל”, קהלה ולא “שול”, הדוכן לעמוד עליו למקרא או לדרשה “בימה” ולא “אלמנבר” וארון הקודש היכל. כנגד זה נקראה אצלם העדה “קומונידאד” או “סיבידאד”. המקום ללימוד תורה נקרא אצלם “תלמוד תורה”, ואילו “ישיבה” היא חדר הלימוד של הרב או החכם. במקום “נעשה בר מצוה” אומרים הספרדים “נכנס למנין” ובמקום חבר הקהלה “יחיד”. “רב” הוא אצלם רק מי שעוסק שעוסק בתורה ואומנותו בכך. המלמד בבית הספר הוא “חכם”. לאביהם מכנים הבנים והבנות “סיניור” ולאם, שהיא בעלת הבית “פאמיליא” בחינת “ביתו זו אשתו”. במקום “קידושין” אומרים “שבע ברכות”. כשיולד בן זכר, מברכים ב“סימן טוב” וכשתולד בת, ב“מזל טוב”. הגברים מברכים בשבת בברכה “שבת שלום” והגברות ב“בון שבת”. בראש השנה וביום הכיפורים אומר המברך: “תזכה לשנים רבות”, והלה משיב: “תזכה ותחיה ותאריך ימים”. יש לספרדים אפילו ניגון מיוחד לקריאת התורה והנביאים, תהלים, מגילת רות ופרקי אבות וימים טובים. הפעלים העבריים, שנכנסו לתוך השפה היהודית־הספרדית נבנו על ידי נתינת צורה ספרדית לפעל עברי כגון דרש דרשאר, למד למדר, מה שנשתבש ל“מלדר”, הלשן מלשינאר, טבל טביליאר, בדק בדקאר (את הבהמה, אם היא כשרה או טרפה), חרם אינחרימאר, ואילו התוארים העבריים נבנו על ידי הוספת סימן לתואר “דו” כגון: מזולודו מוצלח, שכלודו בעל שכל, חנוזו מלא חן, סגולוזו מועיל כסגולה. כך יצאה השפה המדוברת אצל הספרדים כתערובת ממלים עבריות וספרדיות. אחר הגירוש נכנסו יהודי ספרד לארצות אחרות והביאו עמהם את השפה הספרדית והכניסו לתוכה מלים מן השפות שבארצות האלה. בשבתם בספרד תחת השלטון הערבי קיבלו יהודי ספרד מן הערבים את השם הערבי ליום הראשון אל חאַד, לחודש ג’ידיד, לברכה אל בירכה, ובשבתם בסיציליאה תחת השלטון הנוצרי השתמשו בשמות דתיים שאולים מן הנוצרים כגון סצ’רדוטי, שהונח על רב, חזן וכל תלמיד חכם בישראל, פרזביטר, שהונח על משרתי הקודש כגון חזן ושוחט, סקריסטאנו על הגבאי, אלטארע על ארון הקודש או על העמוד שבבית הכנסת ומיססא על התפלה בצבור. מן השפה היונית, שבה השתמשו בקונסטנטינופול או בערי אלבניה, באו המלים מאנא אֵם, פאפאס כמר. בשבתם באיטליה למדו הספרדים את המלים האיטלקיות כגון איסטאמפאר הדפוס, ליטרה מכתב, קומירג’ו מכס על הסחורה, ובשבתם בקונסטנטינופול הכניסו לתוך שפתם הספניולית את המלים הצרפתיות ארמריו ארגז, קרבון פחם. בשפה המדוברת של הספרדים חלו בתפוצותיהם שינויים קלים, נולדו דיאלקטים, יהודי סלוניקי לא דיברו כמו יהודי קונסטנטינופול או ארץ ישראל. ההבדלים ניכרים במבטא, בשינויי המלים, באינטונציה, ויש ובני דיאלקט אחד לעגו לבני דיאלקט אחר.

ד. מלבד השפה המדוברת של האשכנזים והספרדים ראוי הוא להזכיר את השפה היהודית־הפרסית, והיהודית־היונית, בה השתמשו ביחוד יהודי סלוניקי, והשפה היהודית־הערבית, שהיא בלולה מיסודות השפה העברית והערבית ושגורה ביחוד בפיהם של יהודי תימן.

הספרדים הכניסו לתוך שפתם המדוברת מלים עבריות כגון: יהודי, צדקה, קידוש השם, לשון היינו לשון הקודש, כבוד, היינו הלוית המת. עוד יותר מן הספרדים השתמשו האשכנזים לצורך דתי במלים עבריות. כנגד זה השתמשו יהודי תימן לצורך דתי בהרבה מלים ערביות. כן קוראים התימנים לסידור הכולל את התפלות לכל השנה “תכלאל”, לתנ"ך תאג' (כתר), לשמש, כמו במסגד, סנידר, למלמד תינוקות ולרב, שמשרותיהם הן אצל התימנים ביד אחת, כדרך השימוש המוסלמי מקרי, ובדרך הכבוד מרי, ליום טוב עיד, לחול המועד בַיְן אל אחלאל, היינו בזמן מלאכות מותרות, למוצאי שבת מכרג', לראש השנה עיד אל כאמס על שם התבואה הבכירה, אשר קצירה נקשר בתימן בראש השנה, ליום הכיפורים סבת אַס סֻבות היינו שבת שבתון, לסוכות עיד אל עישה, לחנוכה עיד אַס סראג, היינו מנורה, לפורים עיד אל קראקר היינו הרעשנים, לפסח עיד אל פטיר היינו חג המצות, לשבועות עיד אל כוצאידה כלומר הירוק, לחתונה עֻרס, לכלה חריוַה, למילה כתאן, לביקור הקברות של קדושים זיארה.

2. ספרי מוסר    🔗

א. מקום חשוב בספרות העממית תפשו ספרי מוסר, שנכתבו בעברית או בשפה המדוברת ושימשו מקור לחינוך העם. כמעט בכל דור ודור דרשו חכמי ישראל, שהיהודי יעיין בספרי מוסר וילמד מתוכם. כן צוה ר' יהודה בן רבנו אשר בצוואתו לבניו ולבנותיו: “וגם תרגילו עצמכם ללמוד בספר חובת הלבבות ובספר הישר, באגרת התשובה לר' יונה גירונדי וכיוצא בהם ושימו לבבכם לאשר תקראו בהם, שתהיה קריאה על מנת לעשות”. בספרו “יוסף אומץ” דרש ר' יוסף האן, שבעלי הבתים יעיינו בספרי מוסר, המביאים את האדם ליראת השם כגון ספר המוסר, מעלת המדות, שערי התשובה, אורחות צדיקים וכיוצא בהם. “הנני מזהיר אתכם, שתקבעו בכל יום שיעור בספרי מוסר”, צוה בצוואתו ר' יעקב מליסא, ור' אברהם דאנציג, בעל “חיי אדם” הורה, שכל יהודי חייב ללמוד לא רק משנה, גמרא, פוסקים אלא גם ספרי מוסר. ראש המקובלים בצפת, ר' יצחק לוריא, דרש, שהיהודי לא יעזוב אף יום אחד את הלימוד במוסר. במאה התשע עשרה פתח ר' ישראל סלנטר “בתי מוסר”, כדי להשביח את אופים של בני דורו על ידי לימוד מוסר. ר' נחמן קרוכמאל³¹⁹, שהיה ממיסדיה של חכמת ישראל, כתב לבנו: “אני שואל מעמך, שתהגה לפעמים בספרי מוסר טובים ומועילים לתקן נפשך ומדותיך על פיהם”. אפילו היהודי הפשוט והאם הישראלית התמימה היו רגילים לקרוא בספרי מוסר ולשאוב ממקור זה התרוממות הנפש ותיקון המדות, המעשים והחיים.

ב. מה למד העם מתוך ספרי מוסר בענין יראת שמים ובטחון בד‘? הנה מה שנאמר בהקדמה לספר “רוקח”: “אין אמונה כהצנע לכת, אשרי תמיד מפחד לבו בחשק בוראו, זוכר אהבת צורו, טוען עול יראתו, יוצרו לנגדו תמיד ונותן צדקה בסתר ומעשיו לשם שמים ומתפלל בכוונת הלב. האיש, אשר נפשו מלאה אהבת השם, אפילו אם היו מוחים בידו, האהבה בוערת בתוך לבו לעבוד ושמח להשלים רצון בוראו. והכל כאין נגדו רק לעשות רצון בוראו ולזכות אחרים ולקדש שמו ולמסור באהבתו”. במאה התשע עשרה קם סופר אחד, שכינה את עצמו “דילטנט מדעי” וטען, כי בכתבי הקודש של אנשי הודו נמצא הרעיון, שיש בכחו של האדם לחדש את מוסר לבו ומצפונו ולחזור למוטב ולחיים חדשים, מה שלא כן ביהדות. והנה מה שהורו מורי המוסר בישראל על התחדשות הכחות המוסריים שבאדם: “ובמקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד”.³²⁰ ב“אגרת התשובה ויסוד התשובה” כתב ר’ יונה גירונדי: “והשב אל ידמה בנפשו לומר: למה זה הכל איגע, כי איך תעמוד תשובתי לפני עותתי וכל מה שאוכל לעשות לא יועיל כנגד העוונות, שעברו עלי, אל יאמר כן, כי אין לך דבר, שעומד בפני התשובה, ואפילו עשה כל העבירות שבעולם יש להן תשובה”. ב“ספר המדות” שיבח ר' נחמן מברצלב את התשובה וכתב: “יום שהאדם עושה תשובה הוא למעלה מהזמן ומעלה כל הימים למעלה מהזמן, וכן יום הכיפורים הוא למעלה מהזמן”.

והנה מה שלמד היהודי מתוך “ספר חסידים” על אהבת הבריות: “ואהבת לרעך כמוך”, פירוש שתיעץ את האדם, השואל ממך עצה לפי מה שנראה לך והמוטב לו ולשם שמים; אל יעשה אדם עוול אפילו לנכרי, אלו דברים מורידים ואין הצלחה בנכסיו.³²¹ ולאיזו מעלה צריכה אהבת הבריות להגיע? בבית המדרש של התנאים נשאלה השאלה: מה יעשו שנים, שהיו מהלכים בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים, אם שותים שניהם, מתים, ואם שותה אחד, מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב, שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד במיתתו של חברו, עד שבא ר' עקיבא ולימד: “וחי אחיך עמך, חייך קודמים לחיי חברך”. והנה בעת החדשה בא הרב מלאדי והוסיף: לא אמרו “חייך קודמים” אלא כשביד אחד קיתון של מים, שהוא דבר השוה בערכו לשניהם, כדי להשיב נפשם בצמא, אבל אם העני צריך להם לפי הטף ועצים וכסות, כל דברים אלו קודמים לכל מלבושי כבוד וזבח משפחה ולא שייך “חייך קודמים” מאחר שאינם חיי נפש ממש כמו של העני שוה בשוה ממש. כן הורה גם ר' אליהו מאזמיר, שאדם חייב לאהוב את העני ולהתנהג עמו לפנים משורת הדין, להתענות ולתת סעודתו לעניים, ודרש, שכחה של הצדקה יגיע אפילו לידי כך, שימכור אדם עצמו לעבד לתת לעני אם אין לו ויתנהג כאליהו הנביא, שאמר לעני: מכור אותי לעבד וטול לך המעות.³²²

לא חדלו מורי המוסר לדרוש מכל יהודי, שיתרחק מן האכזריות וירחם אפילו על הבהמה, שלא להטריחה יותר מדאי ושלא ירעיב אותה וכל שכן בעבדו, שלא יעבוד אדם בחברו עבודה קשה ולא יצוה עליו אלא דבר, שעושה מרצונו ומדעתו. וגם נגד עבד נכרי מדת חסידות היא להיות רחמן ולא יכביד עליו עול ולא יבזהו לא ביד ולא בדברים וידבר עמו בנחת אף בשעת מריבה וישמע בטענותיו. התורה אמרה: “ואהבת לרעך כמוך” וכל שיש בו מדת האכזריות רחוק מאוד מזה.³²³

ג. האמונה הישראלית, כן טענו מתנגדיה, לימדה את היהודי, שלא יאהב את העבודה, והעמידה כמטרה היחידה לחייו עשות עושר והרבות הון. והנה מה שהורו מורי המוסר בישראל: גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים.³²⁴ בימי הבינים, כן כתב חוקר מאומות העולם, היתה בכל דת ודת הנטיה לסייע את החזרה על הפתחים, ואילו בישראל נמנתה עם מעשי הצדקה הטובים ביותר המצאת עבודה לעניים. כן כתב הרמב“ם: “שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו: מעלה גדולה, שאין למעלה ממנה, זה המחזיק ביד ישראל, אשר מך, ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק את ידו, עד שלא יצטרך לבריות לשאול”. יגיע כפיו, כך כתב רש”י, הוא החלק הנתון לאדם מן השמים ובו ישמח. ויש, כן הורה בעל “ספר חסידים”, אדם, שאינו צריך לעשות מלאכה, שאף על פי כן צריך לעשותה, כגון שלבו מלא תוגה או נוטה להרהור עבירה או לדברי הבלים, כלומר העבודה היא שיכולה לנחם את האדם בצערו ולהרחיקו מן העבירה ודברי הבלים, והיא היא עשרו של העני ואשרו של העשיר. “הכתוב “יגיע כפיך כי תאכל, אשריך”, מדבר בעני, שיוכל להתפרנס בעמל ידיו ואינו נהנה מן הצדקה או עמל וגם נהנה מן הצדקה ויגע, כדי שלא יתנו לו הרבה”.³²⁵

והנה מה שהורו מורי המוסר בישראל על “עשות עושר והרבות הון”. לדעת הרמב“ם לא באו חוקי התורה, אלא “ללמד מדת נדיבות ושיבוז האדם לממון לכבוד השם ולא יקפוץ יד”. “אל תיגע להעשיר” הורה בעל “רוקח” בהקדמה לספרו, “ואל תשים זהב כסלך, כי זאת תחלת עבודת אלילים”, כן צוה הרא”י בצוואתו. “כל עבודה זרה היא ממון והצורה של המטבע היא שתכבה אור נשמת האדם”, אמרו מנהיגי החסידות, ב“אגרת המוסר” כתב שלמה אלעמי ³²⁶לתלמידו בפורטוגאל: “הרגל עצמך בנדיבות, והעושר פקדון אצלך ולא תדע, אם תצברהו לאחרים ולא לך”. יש לכם לדעת, כן צוה ר' אברהם הורוויץ, אביו של השל"ה, בצוואתו לבניו, שאין הממון שלכם הוא אלא פקדון לעשות בו רצון המפקיד ברוך הוא.³²⁷

ד. לפי מורי המוסר בישראל ערכו של העושר הוא בזה, שהוא מאפשר לעשיר לתת צדקה ולעזור לעניים. ולא רק העשיר אלא גם העני בישראל חייב לתת צדקה, כך הורה מר זוטרא, ועל פיו נקבע, שכל אדם חייב ליתן צדקה, ואפילו העני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן ממה שיתנו לו.³²⁸ היו ששאלו, כיצד היו העניים בישראל יכולים לקיים את המצוה של נתינת צדקה. והנה ההיסטוריון גרץ³²⁹ מספר על יהודי עני, שהיה עומד ברחובות המבורג באחד הימים בראש המאה התשע עשרה, לבוש בגדים בלויים ונלעג על ידי העוברים ופושט ידו ומקבל נדבות מיד העוברים ושבים. ורק אחרי מותו נודע לגבאי צדקה, שבנדבות, אשר קיבל, היה מפרנס משפחות עניות, שנחשבו בקהלות כאמידות. הוא סבל רעב ולעג, כדי שלא יהיו עניים אחרים מוכרחים לפשוט ידם ולהשפיל כבודם ולהתבייש. עני זה, מוסיף ההיסטוריון, נחשב בעיני כאדם מושלם תכלית שלימות וכיהודי למופת, כדת משה. בספרו “ציונים בדרך החיים” מספר הרב שיינפלד על יהודי אחד, שמעון קאפטאן, שעבד בוילנא בבית חרושת ואכל כל ימי חייו לחם צר ובשעות הפנויות מעבודה הלך מבית לבית, כדי לקבץ נדבות, שמהן פירנס אלפי עניים, זקנים וחולים, עד שמעשיו הטובים העלוהו בעיני אחיו למעלה קדוש וטהור. זאב, הבדחן מלאדי, שהיה מבדח בכל חתונה את המסובים, נהג לפי סיפורו של הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ³³⁰, ללכת בכל יום שני וחמישי מבית לבית שק על שכמו, כדי לבקש “לחם אביונים” בשביל עניי העיר. הוא לא היה פוסח אפילו על בית אחד, אלא שבבית זה לקח ובבית אחר נתן, ובערבי שבתות וימים טובים היה נושא חוץ מן השק את החלות על שכמו, סל עם מאכלים נחוצים לעניים לכבוד שבת ויום טוב. כך היה מנהגו כל ימיו, והכל היה עושה בפשטות גמורה ואינו מתפאר ומתהדר במעשיו ואינו מבקש כבוד ותהלה. כשבא משה מונטיפיורי בשנת תרכ"ה לירושלים, ביקרו אותו בחדרו שני יתומים צעירים, שגודלו וחונכו בביתו של סייד אחד, יעקב אהרן קאלישר, אשר מלאכתו הביאה לו לחם צר. מונטיפיורי הזמין לביתו את העני הנדיב הזה, והוא בא ופניו עליזים וצוהלים וסיפר, שהוא אב לשבעה בנים, וכשמתו שכניו הקרובים וילדיהם נשארו בלי אב ואם, הכניסם לתוך ביתו וגידלם יחד עם ילדיו הוא. והאיש הזה, הוסיף מונטיפורי בספר זכרונותיו, אינו יחיד, כי באו אלי עוד אנשים, אשר על אף עניותם הנוראה מגדלים בביתם יתומים.³³¹ העניים שבין יהודי אמריקה היו שולחים את פרוטותיהם האחרונות לקרוביהם מעבר לים והיו נוטלים אפילו על עצמם חובות, כדי לעזור לקרובים, שהיו עניים מהם.

כחטא נחשבה, לפי ספר חסידים, הפקעת שער וההלואה ברבית. חכם אחד, כן מסופר, צוה לבניו שלא לקנות תבואה להרויח כי כשתמכר ביוקר ישמח, מפני שיוכל למכור תבואתו ביוקר וכתוב “שמח לאיד לא ינקה”. כחטא נחשבה גם ההלואה ברבית, והטעם, שניתן לאיסור רבית, הוא, כי המלוה לחברו חברו נהנה והוא אינו חסר ועוד אם היה מותר לקחת רבית לא היה אדם עושה גמילות חסדים.³³²

ויש ומורי המוסר פונים בספריהם אל האם הישראלית ללמדה מוסר. בספרו “מנורת המאור” הורה ישראל אלנקאוה, שהאשה בישראל “תפריש לרעב לחמה ותתן לו מלחם חמודות וממיטב המטעמים”. כמו כן הטיף המחבר של “סדר מצות הנשים” מוסר לנשים בשפה המדוברת: “בתי, זכרי באהבה את אֵל שדי, שנתן לך את החיים ומפרנס אותך ואת בנך; עני כי יבוא לביתך, קבלי אותו בסבר פנים יפות ולכל סעודה ושמחה, אשר בביתך, צרפי עניים”. בספר “שמחת הנפש” מנחם המחבר את האם הישראלית, המתאבלת על בנה בסיפור על אלכסנדר מוקדון, שיצא לכבוש את העולם וחלה בדמי ימיו רחוק ממדינתו. לפני מותו ביקש במכתב את אמו, שתעשה באבלה על מות בנה משתה לשרי המדינה ולכל העם ותכריז בהזמנתה, שיבואו רק אלה, שלא סבלו בחייהם שום צער. אמו של המלך קיימה את דברי בנה, ואולם לסעודה, שהכינה, לא בא אף אחד. אז הבינה האם, שבנה נתכוון לנחמה ברמזו על העובדה, שאין אדם בארץ, אשר יחיה ולא יתיסר ולא ישפוך בחייו דמעות. ספרי מוסר הם הם הספרים, בהם היה העם רגיל לקרוא ומהם היה שואב תיקון המדות, החיים והמעשים.³³³

אחד מחכמי אומות העולם עיין במאה השמונה עשרה באחד מספרי מוסר, שמתוכם למד היהודי הפשוט מוסר, וכתב: כמעט שמן הנמנע היה לשער, שבספרי מוסר של הנוצרים נמצאים דברי מוסר כאלה, שהשאיר אחריו המחבר היהודי הזה.³³⁴

3. סיפורי מעשיות    🔗

א. בספרות העממית תפשו מקום חשוב גם ספרים היסטוריים כגון הספר “שארית ישראל”, שנתחבר בשפה היהודית־האשכנזית על ידי מנחם בן שלמה הלוי. בהקדמה לספרו כותב המחבר: “רבה היא התועלת, שמביאה הקריאה בספרים היסטוריים, המעוררים בלב הקורא יראת שמים ואהבת ד', אשר עזר לאבותינו ועשה להם נסים. מלבד זה יוכל האדם ללמוד מתוך העבר על ההווה ולהרחיב בכך את ידיעותיו”. בספרו מביא המחבר סיפורים אגדיים מתוך הספר “שלשלת הקבלה”, כגון הסיפור על ר' יהודה הלוי, שהלך בן חמשים שנה לארץ ישראל, וכשהגיע לשערי ירושלים קרע את בגדיו והלך בקרסוליו על הארץ בוכה ומקונן את הקינה “ציון הלא תשאלי”. אז בא ערבי אחד רוכב על סוסו ולבש קנאה על המשורר ורמסהו בסוס. בין הסיפורים שבספר “שארית ישראל” נמצא גם הסיפור האגדי על הרמב“ם, שסרב ללמוד בנעוריו, עד שאביו גירש אותו מן הבית. אז הלך הרמב”ם לבית הכנסת ולן בו בלילה, וכשקם בבוקר הרגיש, שאופיו נשתנה. הוא עבר לעירו של ר' יוסף אבן מיגאש ולמד בבית מדרשו תורה וקנה לו שם גם חכמה. אחרי דרשתו הראשונה נגשו אליו קרוביו ונשקוהו וקיבלוהו בחבה. הספר “שארית ישראל” כולל גם סיפורים על חכמי ישראל אחרים כגון על ר' מנשה בן ישראל³³⁵ “החכם הגדול בכל החכמות”, סיפורים מתוך הספר “שבט יהודה” על הויכוחים, שנתקיימו בין היהודים ובין הנוצרים וגם תיאור התלאות והצרות, שמצאו את היהודים בארצות שונות.

ב. עם הספרים העממיים נמנו גם סיפורי מעשיות כגון “ספר המעשים”, שהוא כתוב בשפה המדוברת ושנת הדפסתו ושם מחברו בלתי נודעים. ספר המעשים כולל “ס' יהודית, ס' יודא מכבי לחנוכה וס' טוביה”, שלשה ספרים, שהם לדברי המחבר בהקדמה לספרו מועתקים מן הספרים החיצוניים, שנספחו לתנ“ך הגרמני “גלחות עשרים וארבע”, והם שבאים ללמד את הקוראים יראת שמים ולספר על סבל אבותינו ועל הבטחון, שהיה נטוע בלבם ולא מש מהם אפילו בימי הצרה והמצוקה. ב”ס' יהודית" מסופר על האלמנה הצנועה יהודית, שעליה נחה רוח גבורה, עד שיצאה בצרת עמה להמית את שר צבא הולופירנס, אשר צר על עיר מולדתה, והצילה את עמה. הספר “יודא מכבי” מספר על הגבור, שנלחם יחד עם אחיו בחיל אנטיוכוס, אשר קם להשמיד את עם ישראל ודתו, ובספר השלישי, ס' טוביה, מתוארים חיי משפחה ישראלית, שעליהם שפוכים מוסר ואהבה, טהרה וצניעות.³³⁶

לחלק נכבד בספרות העממית היו סיפורי מעשיות, שלוקטו משני התלמודים והמדרשים וסופרו החל מתקופת הגאונים עד הדורות האחרונים ונתחבבו על העם כגון: “חבור יפה מהישועה” לר' נסים בר יעקב, סיפורי מעשיות, מוסר ונחמות לדונש חתנו, כדי לנחמו במות עליו בנו; “ספר המעשה” לר' אשר אנשיל חזן, הכולל שנ"ד סיפורי מעשיות ומאורעות, מלוקטים משני תלמודים ומדרשים, מספר חסידים ומשאר ספרים ומתורגמים לשפה היהודית־האשכנזית, וביחוד שני סיפורי מעשיות: הראשון “מעשה־בוך ווילמרסדורף”, ששנת הדפסתו בלתי נודעה. על שער הספר נאמר: בואו גברים וגברות לעיין בשלש מאות ויותר מעשים לקוטים מן הגמרא, מדרש רבה ומן הפירוש על התורה לר' בחיי בן אשר; והשני “מעשה בוך” רעדעלהיים, שנדפס בשנת 1753 וכולל קצת יותר מעשיות מן הספר “מעשה בוך ווילמרסדורף”. בשער הספר נאמר, שמתוכו יוכל העם ללמוד מוסר ויראת שמים ואפילו הלמדן לא יתבייש לקרוא בו ולכן “בואו וקנו את הספר ולימדו מתוכו יראה, והקדוש ברוך הוא ישלח בקרוב את המשיח ויוציאנו מן הגלות ויקרב את הקץ”.

בשני הספרים נמצאו מעשיות מן התלמוד והספרות הישראלית שאחרי התלמוד, ובמעשה־בוך רעדעלהיים גם מעשיות מן הזוהר וספרי קבלה. כן מסופר במעשה־בוך ווילמרסדורף על מומר אחד, שגמר לחזור בתשובה ולשוב לאמונתו הישראלית ונעשה לו אותו הנס, שנעשה לכהן גדול: מטהו פרח כמטה אהרן. במעשה בוך רעדעלהיים נמצא הסיפור הידוע על חולדה ובור והוא: בדרכה לבית אביה נפלה נערה לתוך הבור ובא בחור אחד ושאל אותה: אם אני אעלה אותך תנשאי לי? אמרה לו: הן, ונשבעו שניהם, שהוא לא ישא אשה אחרת והיא לא תנשא לאיש אחר. בשעה שנשבעו, עברה חולדה על יד הבור והם אמרו: החולדה והבור יהיו עדים בינינו. ימים עברו והנערה עמדה בשבועתה, ואילו הבחור נשא אשה אחרת, שילדה לו שני בנים. את הבן הראשון נשכה חולדה והוא מת, והבן השני נפל לתוך הבור ומת גם הוא. אז נזכר האב את השבועה וסיפר לאשתו את כל המעשה, והיא אמרה לו: אם כן חזור וקחנה. הוא כתב גט לאשתו והלך ונשא את הנערה. בספר מעשיות זה נמצא גם הסיפור על הרמב"ן, שהתנגד מראש לקבלה ונמשך אחריה, כאשר בא אליו מקובל אחד וסיפר לו על הנס, שנתרחש לו במותו, וגם הסיפור על ר' יצחק לוריא, שפירש לתלמידו מאמר סתום וגילה לו סוד, שאסור היה לגלותו, ומן השמים הכריזו, שבמשך השנה ימות.³³⁷ כמו שהשם “מעשה־בוך” הורכב משתי מלים עברית וגרמנית, כך יצאו הסיפורים שבספרי מעשיות ממקור עברי וישנם ביניהם גם אחדים, שיצאו ממקור זר, כגון הסיפור על אשה, שבכתה על קבר בעלה, והנה בא אליה שומר, שפקד עליו המלך לשמור על פושע תלוי, ופיתה אותה ונשמעה לו. וכשחזר השומר אל התלוי, לא מצא אותו ופחד מפני המלך. אמרה לו האשה: קח את בעלי מקברו ותלהו במקומו של התלוי. והיא הלכה עם השומר לקבר בעלה ושניהם הוציאו את גויתו ותלו אותה. על סיפור זה נרמז בתלמוד, כדי להוכיח, שיצר הרע גובר לפעמים על האדם אפילו בשעת האנינות, עד שיביאהו לידי עבירה.³³⁸

ג. סיפורי מעשיות נתחבבו גם אצל היהודים הספרדים, שאוהבים לשמוע ולספר סיפורים ואגדות בלילות החורף או במוצאי שבת או בימי חול המועד. במעשיות של הספרדים מסופר על בני מלכים היוצאים למרחקים, כדי “לחפש את מזלם”, וענקים עומדים להם לשטן; על שרים יהודים בחצרות מלכים והצלחתם ועל קנאת אויביהם בהם. ממדותיהם הטובות של היהודים הספרדים הוא רגש האהבה והכיבוד של אב ואם. כן נמצא אצלם סוג מיוחד של סיפורים, שמוסר ההשכל שלהם הוא אהבת הורים והדאגה לעת זקנתם. בסלוניקי היה נהוג, שפעם בשבוע היה בא אל כל בית “חכם” ממדרגה שניה ומאסף את הנשים וקורא לפניהם פרקי תהלים ומעשיה אחת מתוך ספר מעשיות. נביא דוגמאות אחדות, מן המעשיות, שהיו מספרים שם על מקרים נפלאים. על הרב הראשון בסלוניקי, ר' שמואל די מודינה, שהיה ממגורשי ספרד סיפרו, שהניח על פני הים בסלוניקי את אדרתו וישב עליה, ורוח הים נשאו לעיר סטמבול. כשעלה ליבשה, ראה אריה, שברח מכלובו, אשר היה בגן המלך. הרב רץ לקראת האריה ואחזו באזנו והחזירו אל כלובו. השולטן ובני העיר השקיפו בתמהו ממעונותיהם אל הרב הנוהג את הארי. הרב הוזמן לארמונו של השולטן. השולטן כיבדו כבוד גדול ונתן לו את הרשות לבנות בית הכנסת ליהודי סלוניקי וגם את כל הכסף הדרוש לבנין. כך נבנה בית הכנסת הראשון בסלוניקי. הנה סיפור שני על שליח, שנזדמן לסלוניקי ונפטר שם. לא היה לו קרוב, והקהלה עדיין לא הסתדרה, וקברו של השליח נשאר ללא מצבה. באחד הימים ראו העולים לבית הקברות לתמהונם מצבה מונחת על הקבר וכשחיפשו מתחת לכרכוב המצבה, מצאו שם עקבות ידי המלאכים, שהניחו את האבן על הקבר.³³⁹

ועוד דוגמאות אחדות מן הסיפורים הספניוליים, שמוצאם על פי רוב ממקור יהודי וישנם ביניהם גם שאולים מעמים אחרים. בסיפורים האלה מסופר על אברהם אבינו, שאמו מצאה אותו לומד תורה בילדותו; על קצב, שקיים את המצוה של כיבוד אב ואם וזכה בזה להיות שכנו של ר' יהושע; על ר' יעקב גאביזון, שהתרומם ונשאר שלשה ימים באויר וניצל בכך מידו של העריץ, אשר קם להרגו; על קדוש אחד, שהערבים נתכוונו להרגו, אבל הוא התרומם ונשאר באויר וניצל, ורודפיו מתו; ועל חכם, שהטילו עליו בחלום לעלות לירושלים, הוא עלה עם אשתו ובנו ואת בתו השאיר בביתו, ובא בן המלך ולקח אותה לאשה ואחרי הרבה מקרים משונים נזדמנו כולם בירושלים.³⁴⁰

4. השירה העממית    🔗

א. חלק חשוב מן הספרות העממית היא השירה העממית, שנוצרה ביחוד אצל היהודים במזרח אירופה ונאספה ונתפרסמה רק החל ממאה העשרים. כשהופיעו “שירי עם” הז’רגוניים, שאספו והוציאו גינזבורג ומארעק, כתב אחד העם שאין בשירים האלה “אף צל של שירה או של רעיון, אלא פטפוטי מלים בלבד”.³⁴¹ אמנם אין להשוותם עם שירי ר' יהודה הלוי או ח. נ. ביאליק, בכל זאת אין ספק, שהעם שפך בשיריו את לבו ושגם הם משמשים אספקלריה של נשמתו. אין דבר נוצר על ידי רוח העם, שלא יהיה ראוי, שיתענין בו השואף להכיר את אופיו של העם ונשמתו. בשירה העממית מתבטאים בטחונו ואמונתו של העם בהשגחה האלהית ורעיונותיו על העולם ויוצרו, על מרירות הגולה והתקוה לגאולה, על מלחמת הקיום הקשה והחיים המשפחתיים, בהם מצא העם הנרדף אור ואהבה בימים, שבהם חשך העולם עליו והשנאה מררה את חייו.

בשיריו שר העם על עולם ויוצרו על מרירות החיים ועונג שבת ושמחת ימים טובים, על אליהו הנביא והמשיח, על החיים והמות, הטוב והרע, על מנהגיו ורגשותיו. כן מתחיל שיר דתי אחד בעברית: “אדיר בעליונים, ברוך בתחתונים, עליונים ותחתונים יעידו ויגידו: ד' אחד ושמו אחד” וממשיך בשפה המדוברת בשבחו של הקב"ה. בשיר “שבת בין השמשות” שרה האם הישראלית: “אלהי אברהם, יצחק ויעקב, זה היום שבת קודש פונה והולך, השבוע הבא לקראתנו ברך, שיהיה השבוע הבא לברכה, לבריאות, לשלום, למזל הצלחה, שתהיה הפרנסה בכבוד ושלא תצריכנו לדאוג וללוות. ושלא תצריכנו לידי אנשים ולא לידי חסדיהם המרים והקשים. בשעה הלזאת מוצאי מונחה, הוי פתח את ידך המלאה וברוכה, והשפע לנו שפע ברכה וכל טוב, אלהי אברהם, יצחק ויעקב. וכשם שאני מעלה את הנר, תעלה מזלו של עמך, ויאר, אמן”. בשמחת תורה היה העם במזרח אירופה רוקד עם ספרי תורה בידו ושר שיר, שהוא תערובת מעברית והשפה המדוברת: אין כאלהינו, עס איז נישטא קיין זא גאט ווי אונזר גאט. ­– בשיר עממי אחד מקונן העם על גורלו המר בגולה: אלי, אלי, למה עזבתני, בלהבות אש שרפוני, בכל מקום היינו ללעג וקלס, בכל זאת לא הספיקו להרחיקנו ממך אלהינו, מתורתך הקדושה וממצותיך. ובשיר שני שר העם על ימות המשיח, שיבואו ויביאו עמהם זמנים טובים: משיח וועט קומען צו רייטן, וועלען זיין גוטע צייטען; משיח וועט קומען צו פאהרען, וועלען זיין גוטע יאהרען; משיח וועט קומען צו געהן, וועט תחית המתים אופשטעהן. יש ובשיר שר העם על תקותו לשוב לארץ אבותיו: נעלה לארצנו ברנה, יום גאולה ורנה, יום קדושה ויום מנוחה, נעלה לארצנו ברנה.³⁴²

ישנם בין השירים העממיים אחדים, שהעם שר אותם בחגיגות משפחתיות כגון בלידת הבן, בברית מילה, בחתונה, בסעודת פורים. בשירים המתארים את חיי המשפחה מביעה אשה צעירה את געגועיה לבית ההורים. היתומה מתאוננת על האם החורגת. האשה מקוננת על בעלה, המהגר לארץ נכר, כדי למצוא בה פרנסה לבני ביתו, בעוד שהיא תשאר בבדידות, ומשום זה היא בוכה דמעות: “מיין זיס לעבען פאהרט אוועק און איך בלייב אליין, ווען איך דערמאהן מיך אָן מיין זיס לעבען, זיץ איך נור און וויין”. בשיר אחר נשמע מתוך הקבר קול אם מקוננת על ילדה העזוב: הילד בערש ועיניו מורידות דמעות, האם בקבר, רגליה פשוטות, האם איננה ונחמה איננה, ומי יסריקך, ומי יחליקך, ילדי, ומי יסדר את מטתך, מי ילבישך ומי יקשטך ומי יוליכך לחדר, מי יגדלך לאדם ומי יברכך לפני החופה, ילדי, האם איננה ונחמה איננה. בשיר ערש מביעה אם ישראלית את משאלת לבה, שבנה יגדל לתורה ויהיה תלמיד חכם, והיא שרה על יד ערש בנה: לך, בני, אל החדר, למד תורה כסדר, קריאה בעברית עד הגמרא, וד' ישמרך מכל רע.³⁴³ עם השירים העממיים נמנו גם שירי ילדים, השרים על הקיץ, ל"ג בעומר וימי החופש. נעדרים בשירה העממית הישראלית שבגולה שירי מלחמה. שירי החיילים היהודיים רומזים רק על הסבל, שסובל החייל היהודי מידי הקצינים שבצבא הרוסי, על הקשיים הדתיים ועל הבדידות, בה נשארו האב והאם, שמסרו את נפשם לטובת בנם. נדירים בה שירים היסטוריים, ואולם המעיין בשירה העממית הישראלית ימצא בה גם הד התלאות והטלטולים והנדודים של העם בגולה. ישנם בין שירי העם כאלה, שלא נולדו בעמנו, אלא באו אליו מעמים אחרים, ואולם ברובם שירי עם הם יצירה מקורית, שיצאה מלבם של משוררים עממיים או מלב העם עצמו ונכנסו ללבו.

ב. שונה מן השירה העממית של היהודים במזרח אירופה היא השירה העממית של הספרדים. עם השפה הקסטיליאנית קיבלו יהודי ספרד כמה וכמה צורות תרבותיות וביניהן את הרומנסה, שירה אפית, והוסיפו עליה יצירות חדשות משלהם. מאות בשנים היתה הרומנסה השירה הנבחרה של יהודי ספרד והיא שתופסת גם כיום מקום כבוד ביצירתם העממית. את הרומנסות שרים בהזדמנויות שונות כגון בנשף הכלה במוצאי השבת שלפני החופה, בנשפי שכנים ורעים וסתם בשעות של התרוממות הנפש. בשירים האלה, שמילאו גם תפקיד של שירת ערש, מישנות האמהות הספרדיות את ילדיהן. בין הרומנסות נמצאו גם אחדות, אשר תכנן הוא תנ"כי כגון “דינה בת יעקב”.³⁴⁴

מלבד הרומנסות, שאצילות המסורת חופפת עליהם, נמצאים ביהודית־ספניולית שירי קודש, אשר תכנם דת, תפלה, לאומיות ועלייה לירושלים. בכל פעם, שאנשים זקנים עלו לירושלים, כדי למות שם, ליוו אותם קרובים וידידים בשירים ותופים עד האניה, וכל המלוים וכן רבים מן העוברים על דרכם נשקו את ידיהם. שירי עבודה ביהודית־ספניולית באו לזרז את העובדים בשעת עבודה קשה, כגון השיר של מכבי האש היהודים בסלוניקי, ששרו בעת שאיבת המים, הדורשת התאמצות. עם השירים העממיים נמנו גם שירי אהבה, שתוכם רצוף אהבה, ושירי כלה ויולדת. בחגיגיות רבה נתקיימה בבית הכלה הפריסייאדו, היינו הערכת הבגדים, שהכלה מביאה לבית החתן. הבגדים נערכו על השולחנות ונשלחו על ידי סבלים לבית החתן בלוית מנגנים, והשירים, אשר שרו בהזדמנות זו, תכנם הוא: הארוסה עוזבת את בית הוריה ואמה נותנת לה עצות, כדי לקרב את הקרובים החדשים ולרכוש את אהבתם, לזכור את חמותה, לאמץ לה את גיסותיה לאחיות, לאהוב את בעלה ולאמצו אליה כאח וכידיד ולא להתעצל אלא להיות אשת חיל וצופיה הליכות ביתה. השיר קורא לאם החתן לצאת בבוא הכלה לקראתה, והאם יוצאת עם בנה החתן ובני לוויה לקראת הכלה, ושירי ברכה יקדמו את פני הכלה הצועדת בענוה. את שירי הכלה שרו הקרובות, שידעו לשיר, ביחוד ביום רחיצת הצמר המיוחדת למטות, בשעת התפירה של בגדי הכלה והרחיצה של הלבנים והתקנתם ליום הנשואין. שירי הילדים אצל הספרדים קשורים בחגים, במשחקים, בתופעות הטבע ובמאורעות שבחיי הילדות כגון “ברוגז ובשלום”, ולעומתם שירי האמהות באו לשעשע את הבן הקטן ולזרזו ללימוד התורה ב“חברה”, היינו במוסד החינוך, כגון השיר: התורה התורה, בני הקטן אל החברה, לחם וגבינה ביד וספרו הקטן בחיק, לאן תלך בן יהודי? לקבל תורת אלהים. מיוחדים במינם הם השירים, שנקראו קומפלאס כגון קומפלאס על קשי החיים וסבלות העולם ואינם חסרים בכל זאת אופטימיות ועוקץ של חידוד, וקומפלאס על החגים ט“ו בשבט ופורים. סדר ט”ו בשבט וסעודת פורים היו אצל הספרדים בתורכיה חגיגות משפחתיות, בהן היו שרים שירים, מלווים על פי רוב בתוף. הקומפלאס של ט"ו בשבט הוא שיר ארוך בעל חרוזים רבים ומעין שיחת אילנות המדברים בשבח פירותיהם, שבאו לעולם, כדי לפאר ולרומם את הבורא, ואילו הקומפלאס של פורים נחלק לחלקים כגון: סיפור המעשה של פורים, כולו רצוף אגדות, שיר סטירי על נשואי המן וזרש אשתו, צוואת המן לבניו יום לפני מותו, קינה סטירית על המן, שכולה קללה אחת ושבה מפורטות גם עצות בדבר סעודת פורים והמאכלים והמשקאות והפרפראות הראויים לעלות על השולחן ביום הזה.

ג. שונה מן השירה העממית של יהודי אירופה המזרחית והספרדים היא השירה העממית של יהודי כורדיסתאן. בעמדיה שבכורדיסתאן מבקשות הנשים העקרות בט"ו בשבט לזכות בפרי בטן על ידי כך, שהן מנסות להעביר על עצמן את ההריון המתחיל בלילה זה באילנות, ועל כן הולכות בחשכת הלילה אל עץ פרי ושדות, כשהן מחבקות את העץ: הוי עץ, הריונך לי והריוני לך, בשנה זו אתעברה, כשם שאתה נותן פרי, כן אני אתן פרי. – את צורת האותיות מלמדים בכורדיסתאן בשיר הבא: אָלף יש לה ארבעה ראשים, בית היא כמו כירה, גמל יש לו זנב, דלת דומה לדלת, הא יש לו בן בתוך חיקה, וו דומה למקל, זין יש לו עטרה, חית דומה לכד מים. בחורף באים התלמידים את בית הספר ונושאים כל אחד על כתפו גזרי עץ להסקת החדר כחיילים הנושאים על כתפיהם את נשקם, וכך שרים: “בואו נלך לעשות אש, כדי ליפות את החדר, טרם שהמורה יבוא, הוא יקנה לנו בשר תרנגולות, כדי שנאכל ונוכל ללמוד, נשבח את שמו אלהינו, כדי שישמור ויפדנו מן הגלות”, – בשעה שמוליכים את הכלה אל בית החתן בחורף על גבי סוס או בשעה שהכלה הולכת שמה בקיץ ברגל, שרות הנשים המשתתפות בתהלוכה: “אמת, אתה חתננו כמו סהר בתוכנו, וכמלך אתה לפנינו יברכך אלהינו; בכלתך מאוד תשמח, ברוב ממון וברוב קמח, ותזכה לחזות צמח בימיך ובימינו”. וכשמוליכים את החתן לבית הכלה, שרות הנערות הנושאות נרות מודלקים את השיר: “עלה הירח המזהיר, הוא מאיר על פסגת ההר”. הבנאי המומחה נותן לפועלים בשעת העבודה פקודות בשירה: “הביאו לבנת טיט, טיט בשביל האב, הביאו חתיכה (של לבנה), הביאו טיט”. ובשעה שעושים בשר ממולח ומשומר, שרים הפועלים בסינה: “בשר כבוש מכבשונותינו, הוא חג בשבילנו”.³⁴⁵

5. משלי עם    🔗

א. משלי עם בישראל מתחלקים לארבע תקופות: התקופה המקראית, התלמודית, מחתימת התלמוד עד סוף ימי הבינים, שלש או ארבע מאות האחרונות. בין משלי התנ“ך נמצאים מחיי האיכרים, שהם מצטיינים בקיצורם, בציורם הבולט, במעשיותם ולפעמים גם בהיתולם, ובודאי נמנה עם משלי העם המשל כגון: “שומר רוח לא יזרע ורואה בעבים לא יקצור” (קהל' יא, ד). יש ובתלמוד מבדילים בין משלי חכמים לבין משלי עם, כגון במתניתא: הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים, ואילו מתלא אמר: הוי ראש לשועלים ולא זנב לאריות, כלומר משל העם הוא שמעדיף, שבן אדם יהיה עומד ברשות עצמו ולא יהיה תלוי בדעת אחרים.³⁴⁶ המשלים שבתלמוד הם יותר עממיים ומעשיים מן המשלים שבתנ”ך ונכנסים יותר בפרטים של חזיונות החיים, כגון: “פרצה קוראה לגנב”, היינו בוא לגנוב, או “נכנס יין יצא סוד”.³⁴⁷ משלי התלמוד הם גם חריפים ושנונים יותר כגון: “אסתרא בלגינא קיש קיש קריא”, כלומר כשם שהמטבע בבקבוק ריק משמיע קיש, קיש, כן איש בער, שיודע איזה דבר חכמה, מכריז עליה ומתפאר ומתהדר בה.³⁴⁸ יש ובמשלי תלמוד משתמשים בציורים ממנהגי הדת כגון: פסחא כזיתא והלילא מתבר אגריא, היינו הפסח כזית וההלל משבר גגות, עושה דבר קטן וקל ומכריז עליו בקולי קולות.³⁴⁹

בתקופה שבין חתימת התלמוד וסוף ימי הבינים נתפזרו היהודים בין אומות העולם ודיברו בלשון ארץ מגוריהם, ואילו השפה העברית נשארה לשונם הספרותית והרוחנית, המליץ בינם ובין אלהים, בין הגוף ובין הנשמה. לא הסתפקו אז היהודים בפסוקי המקרא ובמאמרי התלמוד, שהם משלים גמורים, אלא הפכו הרבה מקראות לדיבורים תלמודיים לפתגמים מחוכמים, לציטטים מחודדים כגון הדיבור “ברחל בתך הקטנה” (בר' כט, יח), שהוראתו “דברים ברורים” או הפתגם: “לא דובים ולא יער”, שיצא מן הסיפור על אלישע, שקילל את הנערים שמתקלסים בו “ותצאנה שתים דובים מן היער” (מ"ב ב, כד), שפירושו של הפתגם הוא להד"ם, לא היו דברים מעולם. בתקופה זו וגם בתקופה, שבאה אחריה, השתמשו היהודים בדיבורים עבריים לא רק בעסקם בתורה ובענינים רוחניים בכלל, אלא אפילו במילי דעלמא ומשלים עממיים ואפילו להלצות. בין הדיבורים השגורים נמצאו גם אחדים, שמוצאם מן הספרות הפילוסופית של ימי הבינים כגון “המפורסמות אינן צריכות ראיה” או “האדם מדיני מטבעו”.³⁵⁰

בתקופה הרביעית נמצאים משלים ביהודית־אשכנזית, שלוקחו ממשלי התנ“ך והתלמוד כגון: “אז מען זייט אין ליידען, שניידט מען אין פריידען”, הזורעים בדמעה, ברנה יקצורו (תה' קכו, ה); “וואס גאט טהוט, איז מסתמא גוט”, כל מה דעביד רחמנא לטב עביד.³⁵¹ יש ובמשלים של תקופה זו אתה מוצא ביטוי לבטחון בד‘, כגון: “אונזער הרגוט העלפט אין איינעם אויגנבליק”, ד’ עוזר ברגע אחד; “אונזר הרגוט איזט דער בעסטע דאָקטר”, ד' הוא הרופא הטוב ביותר; ביטוי לדבקות באמונה כגון: “וען’ס נור צוויי יהודים גיבט, קלאפט איינר שול און איינער געהט שול”, אפילו אם לא יהיו רק שני יהודים, אחד מהם ידפוק על פתח ביתו של חברו ויזמין אותו לבוא לבית הכנסת, והשני יכנס; ביטוי לקדושת השבת: “הלוואי, וויר קענטען דען שבת אנבינדן”, הלוואי שנוכל לקשור את השבת, שיוסיף להעניק לנו מקדושתו עוד זמן מה; וגם ביטוי לצדקה בסתר: “דאס אויג דארף ניט זעהן, וואס די האנד טוט”, לא תראה העין, מה שעושה היד; “האב גאָט אים האַרץ”, יהא אלהים בלבך במובן רחמנות.³⁵² ואולם יש ובתקופה הרביעית, ביחוד לאחר מתן ההשכלה, אתה מוצא במשלי העם גם דעות חפשיות על המנהגים הדתיים ושומריהם וביטוי על טיבם של היהודים ושכניהם וההבדל שביניהם ולמרירות על איחור הגאולה, שתתמהמה לבוא, ולאמנציפציה, שלא קיימה את הבטחתה כגון: “א יודישר תענוג איז א קיהלער תשעה באב, יודיש גליק אז ער קימט צו “ברכו”, א יודישער געווין איז דער גורל צו קדיש”. תענוגו של יהודי הוא תשעה באב קריר; הצלחתו, אם בא בזמנו ל”ברכו" והריוח שלו, אם נפל בגורלו להגיד “קדיש”. “גאט זאל אביהטן פאר גויישען כח און פאר יידישען מוח”, “ד' ישמרנו מכחו של הגוי וממוחו של היהודי”; “ווער האפט אויף די גאולה, איז באלד מכולה”, המחכה לגאולה יהיה בקרוב מכולה, כלומר יגיע לקצו.

המשל העברי הוא שמעורר את המחשבה, ואילו המשל בשפה המדוברת מעורר צחוק פרוע ומטיבו הוא הפרזה. עם ישראל נקרא פעם העם הקלאסי של הבקורת העצמית ועל זה מעידים גם משלי עם, המבקרים בחריפות את החסרונות של יושבי הערים. השם ישמרנו מנגידי בערדיטשעוו, מחסידי אומן, ממשרתי קונסטנטין, מאפיקורסים שבמוהילב, מפורצי גדר בקאמיניץ ומעוותי הדין שבאודיסה. על אדם גבוה ועז אומר המשל, שפניו כבני מלאך המוות מבריסק, ועל אנשי טשענסטאחאוו, שהם ברובם שקרנים. השוטה מן המעלה הראשונה נקרא במשל: זנב מן התרנגול ההודי של החזן מחלם, ועל העיר נייטרא שבסלובקיה אומר המשל: אין נייטרא טאר מען ניט זאגען קיין שמע ישראל, כלומר בנייטרא אסור להתפלל קריאת שמע ולעצם את העינים בזמן התפלה, מפני שבעיר זו ישנם הרבה גנבים.³⁵³ בין משלי העם שבשפה היהודית־האשכנזית ישנם גם אחדים, שהם דומים למשלי עמים אחרים ואפשר שאולים מהם, כגון המשל, שמוצאו מגרמניה: “אורח לשעה קלה רואה לרחוק עד פרסה”, או המשל, שמקורו רוסי: “מתוך פיך לאזני ד'”.³⁵⁴

ב. השקפת החיים, שמצאה ביטויה במשלי היהודים הספרדים, היא מעשית כמו בכל משלי הדיוט, אך יש בה מן המוסר היהודי ומן הערכים הנערצים על ידי היהודי. כן שגור בפיהם של הספרדים המשל על העולם: עולם זה דומה לבוניטה – כיפה מיוחדת לרבני סלוניקי – זה פושטו וזה חובשו. יש והמשלים הספרדים רומזים על חיי המשפחה שלהם כגון: מי שאין לו אחים, אין לו ידים ורגלים; חמות אף עשוית חמר אינה טובה; כלה זהו נחש, שנכנס לבית בלוית כלי זמר; נדן ומוהר אתן לך, אך את מזלך צאי ובקשי את; עצת אשה אמנם מעטה, אך שוטה הוא שלא יקבלה.³⁵⁵ כשיעלה חמור בסולם תשלים כלה עם חמותה.

ג. המתבונן במשלי התימנים ימצא, שהנשק וקרב, היסוד החיוני של הישוב האכרי, לא נזכר במשלי היהודים בתימן, אבל נמצא בהם ביטוי לאהבת העבודה ולהוקרה של האומנות, לחריצות מופתית של התימנים ולבזיון בטלה, להסתפקות יוצאת מן הכלל והוקרת התלבושת. משלי התימנים רומזים על ריב ומדנים, שהם למעשה צללי חייהם החברתיים. בנוגע לחיי המשפחה מספרים משלי התימנים על היחס הלבבי של הבן המבוגר לאמו, על ההתדבקות של האשה הנשואה בבית הוריה, על הריב, שנגרם על ידי ריבוי הנשים והקלת הגירושין, אף על פי שלמעשה לריבוי הנשים כמעט שאין חשיבות ולהקלת הגירושין רק חשיבות מצומצמת.³⁵⁶

ד. יש ומשלי העם, ביחוד הקדומים, דומים למשלי הערבים. כן מזכיר המשל הערבי: “טוב כלב שאינו אסור מאריה אסור” את המשל (קהל' ט, ד): “כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת”; או המשל הערבי: “עשה חסד ושלחו על פני הים”, כלומר ואל תצפה לתשלום גמול, שהוא מזכיר את המשל (קהל' י, י): “שלח לחמך על פני המים, ברוב הימים תמצאנו”. המשל השגור בפי הערבים: “רופא רפא את עצמך” דומה למשל היהודי: “אסיא אסי חגרתך” רופא רפא את פסחותך, כלומר רפא עצמך תחלה. “בתך בגרה, שחרר עבדך ותן לה” היו אומרים בישראל, ובפי הערבים שגור המשל: "כשהגיעה בתך לפרקה, שחרר עבדך והשיאנה לו לאשה. גם המשל הנודע בישראל: טורא בטורא לא פגע, אינש באינש פגע, נמצא אצל הערבים בארץ ישראל: הר בהר לא יפגע, אבל איש באיש יפגע. בתלמוד מסופר על אמורא אחד, שלפניו ישבו שני תלמידים; זה אמר לו: יאמר מר הלכה וזה יאמר מר אגדה. כשפתח האמורא לומר אגדה, לא הניח לו הראשון, וכשפתח לומר הלכה, לא הניח לו השני. אז פתח האמורא במשל המחודד והמבדח וסיפר על אדם אחד, שהיו לו שתי נשים, אחת ילדה ואחת זקנה, זו ילדה מלקטת לו שערות לבנות, זקנה מלקטת לו שחורות, עד שנמצא “קרח מכאן ומכאן”. והנה משל זה, שנמצא בין משלי אסופוס, הוא שגור גם בפי הערביים. לאיש אחד, כן מספרים הערבים, היו שתי נשים: האַנה זקנה תלשה לו את השערות השחורות ובאַנה הצעירה את הלבנות ובין האַנה ובאַנה נמרט הזקן.³⁵⁷

6. הבדיחה והבדחן    🔗

א. הבדיחה היא יצירה אנושית, שבאה להקל את המשא הרובץ על רוחו ודעתו של האדם ולהוציאו, ולו גם לשעה קלה, מעולמו המעיק עליו ומן היסורים המדכאים את נפשו. חכמי ישראל הזהירו את העם מן הליצנות, ובכל זאת אין לך מצוי אצל ההלצה כיהודי, שהוא בן לעם הנרדף והמעונה, בן ל“איוב בין העמים”. הבדיחה היהודית נקראה פעם “היסוד וגם גולת הכותרת של הבדיחה הכללית”. יש והבדיחה היא יצירת חכמים וסופרים, ויש שהיא יצירה של ליצנים ובדחנים וגם של העם עצמו, ובין כך ובין כך היא מגלה לנו משהו מרוחו ומאופיו של העם ומן “הפילוסופיה העממית”.

לדעתו של הפילוסוף לייבניץ העולם שנברא הוא מיטב העולמות האפשריים, ולדעתו של שופנהויער העולם, שבו אנו חיים, הוא גרוע בתכלית הגריעות וטוב היה, אם העולם לא היה נברא משנברא העולם כזה. והנה הבדיחה היהודית המגלה במלים מעטות את דעתו של העם על העולם ומאירה את הענין כמראה הברק. “פריץ” אחד הזמין אצל חייט יהודי מכנסיים ודרש ממנו, שיביאם לכל המאוחר אחרי חודש ימים. כשהביא החייט את המכנסיים אחרי שנה, גער בו הפריץ ואמר לו: לזמן כה רב היית צריך, כדי לתפור את המכנסיים, בעוד שכל העולם נברא בששה ימים, והחייט השיב לו: אדוני הנכבד, הסתכל, מה יפו המכנסיים, שתפרתי. ומה גרוע העולם, שבו אנו חיים. – יש והבדיחה היהודית זורקת חץ על שונאי ישראל המחרפים את היהודי ופוצעים את נפשו. הגוי מחרף את היהודים, והיהודי, הנוסע עמו ברכבת, שותק. פתאום פונה אליו המחרף ואומר: יהודי, למה פערת את פיך, הלבלעני אתה אומר? חס ושלום עונה היהודי, הלא אכילת בשר חזיר אסורה לנו מן התורה. – הבדיחה היהודית אינה חסה אפילו על היהודים עצמם וברמזה על “מסכת דרך ארץ”, הדורשת מן האדם התנהגות יפה עם חברו, מתלוצצת: לנו יש מסכת ולהם יש דרך ארץ. בתלמוד נאמר על ערך האשה: במערבא, כשנשא אדם אשה, אמרו לו כך: “מצא” או “מוצא”, מצא היינו אשה טובה, שנאמר “מצא אשה מצא טוב” (מש' יח, כב), “מוצא” היינו אשה רעה, שנאמר “ומוצא אני מר ממות את האשה” (קהל' ז, כו). והנה באה הבדיחה בציוריה הערוכים נגד האשה. ליד הפרק על “המרור” שבהגדה של פסח מצויירת תמונת גבר אוחז במרור ולצדו כתובת: יש מנהג בעולם, שהבעל מראה על אשתו ואומר: “מרור זה, שאנו אוכלים”. בדיחה אחרת מתרעמת על “נגע צרעת בבית”. כן היה ליצן אחד אומר: כל ימי בהגיעי אל הפסוק: “ונתתי נגע צרעת בבית” הייתי שואל בלבי: נגע בבית כיצד? מכיון שנשאתי את אשתי אמרתי: “משה אמת ותורתו אמת”. חנוני יהודי מתאונן לפני חברו על הפרנסה הקשה ועל העסקים הרעים. כל יום, כך הוא אומר לחברו, מביא לי רק הפסד ולא ריוח. וממה אתה מתפרנס, שואל אותו חברו, והחנוני משיב: מן השבתות והחגים, בהם חנותי סגורה. – על קשי החיים מתרעם היהודי בבדיחה אחרת ומשיב לחברו, השואל אותו על פרשת השבוע: רבות הן הפרשיות, החיים מלמדים אותי פרשת “כי תצא למלחמה”, האשה פרשת “תולדות”, הנדוניה פרשת “וילך”, העסקים פרשת “נצבים”, השטרות פרשת “ויגש” ושליח בית דין פרשת “וישב”. יש והבדיחה מפיצה אור על טיבה של הצדקה הישראלית, שנתינתה היא מחובת העשיר ונחשבה כמעשה צדק ולא חסד. כשקיבל הקבצן במקום הנדבה הרגילה בכל ראש חודש מן העשיר את התשובה, שאין בידו לתת לו בראש חודש זה צדקה, מפני שהוא בעצמו צריך לכסף, כדי לנסוע למקום ריפוי, קרא בהתמרמרות: בעד כספי הוא נוסע למקום ריפוי. – הבדיחה היהודית מקיפה כל תחומי החיים ומתלוצצת אפילו על “כלי קודש”. היא מתלוצצת על החזנים, שאין להם קול נעים: “אז ירננו כל עצי יער”, ועל המגידים, החוזרים, אחרי שדרשו בבית הכנסת, על הפתחים ומבקשים נדבות, ואומרת: מקודם “יהמו ככלב” ואחר כך “יסובבו בעיר”. ההלצה אינה חסה גם על הרבנים ועל ראשי הקהלה. רב אחד, כך היא מספרת, קרא את ראשי הקהלה והודיע להם, שהוא עומד לעזוב את עירם כדי לשמש רב בעירו של רש“י בווארמז. נמלכו הפרנסים והחליטו להוסיף על שכרו, והרב נשאר בקהלתו. היה שם ליצן אחד, אשר צחק ואמר: בשביל רש”י ביקש רבנו לעזוב אותנו, ובשביל “תוספות” נשאר בתוכנו. – לשרות הקהלה נכנס שמש וראש הקהלה קבע בשבילו כמשכורת שילינג בעד כל יום ואמר: מעכשיו תקבל משכורת שנתית 360 שילינגים. שאל השמש: הלא ישנם לשנה 365 ימים. וראש הקהלה השיב: ישנה בשנה חמשה ימי תעניות ובעדם אין אנו משלמים. והנה השמש קרא בתמיהה: אם אני אצום, לטובתו אצום ולא לטובת הקהלה אצום.

היוונים נתכוונו בהלצותיהם לטפשות של בני העיירה אבדרא, הגרמנים לטפשות של בני העיירה שילדא, ואילו ההלצה היהודית תתלוצץ לתמימותם וטפשותם של אנשי הקהלה בחלם. מלאך, כך מספרת הבדיחה, נשא בשקו נשמות טפשות ותעה בדרך ונפל ושפך את הנשמות שבשקו על חלם, וכך חדרה הטפשות והתמימות לתוך הקהלה. כשבנו יהודי חלם בית הכנסת, שכחו לסדר בו חלונות, והרב יעץ להם למלא שקים באור השמש ולהביאם לבית הכנסת. בנסעם לחתונה שכחו אנשי חלם לקחת עמהם את החתן. כשהיו צריכים לקנות מקום לבית הקברות ולא ידעו את גודל השטח הנחוץ להם, החליטו באספה, שכל בני העיר יצאו למקום, שנבחר לבית הקברות, וישכבו עליו וכך למדו לדעת את גודל השטח.

על הבדיחה של העמים אמרו, שהיא “מדרש לשון”, ועל הבדיחה היהודית, שהיא “מדרש מחשבה”. אמנם הבדיחה היהודית היא ברובה “מדרש מחשבה”, אבל יש בה גם “מדרש לשון”. מעידים על זה כינויי לעג, שהבדיחה נותנת בשפה המדוברת לבני אדם. כן היא מכנה את המדבר ומניע את ידיו “וינדמיל”, היינו טחנת רוח, את הטרחן “ברון דילר”, את הרשע “המן” ואת האדם, שהוא אוהב ריב ומדנים, “גיהנם”, ואת חסר המנוחה “סמבטיון” ולאיש חימה נותנים את הכינוי “להרוג ולאבד”. יש והבדיחה היהודית הופכת קטעי פסוקים, הלכות ואגדות ותפילות לדברי לעג והלצה. כן אומרים “אדמת קודש” על מקומות, שאין בהם ליהודים זכות ישיבה, “אומן יד” על כייס, “אשת חיל” על אשת ריב ומדנים, “דלפון” על דל גאה, “יהרג ואל יעבור” על סוס עקשן, “מתנת יד” על מכת לחי, “מי שנתן לשכוי בינה” על מי שאינו פיקח גדול, “הושענא חבוטה” על אדם, שפג כחו, ו“אתרוג” על אדם חשוב, ו“בורא מאורי האש” על מבעיר.

ישנו סוג אחד של בדיחות, שבאו מן החוץ, אלא שנתידדו בעמנו, כמו המשלים והשירים, שכל עם ועם קולט אותם מן ההפקר וטובע בם את חותם רוחו, עד שנעשו על ידי כך למעשה שלו. כן מספרת בדיחה גרמנית ממאה השש עשרה על איכר, שהזמין אצל סנדלר זוג נעליים וכשבא למדוד אותן נמצאו קטנות. והאיכר כעס על הסנדלר ואמר לו: לא לפי המדה תפרת אותן. השיב לו הסנדלר: מימי לא תפרתי נעליים לשום אדם שלא לפי המדה ואף אלו לפי המדה הן, שאלא שרגליך עשויות שלא כהלכה והן טעונות תיקון, והסנדלר הוציא מיד את הסכין, כדי לתקן את רגליו של האיכר. והנה בדיחה זו לבשה בעמנו צורה יהודית ונתיהדה. נכשלת, יקירי, אמר הרב לחייט, שהביא לו “קאפוטה” חדשה, והרי היא נגררת על גבי הקרקע. החזיר לו החייט: טועה אתה, רבי, ה“קאפוטה” היא דוקא לפי המדה, אלא שהרבי יחיה, הוא לא לפי המדה.

ישנו סוג שני של בדיחות, שהן טבועות בחותמו של ההוויה היהודית ויהדותו אינה מסופקת, כגון הבדיחה המספרת על אחת הסיבות, שגרמו בימי הבינים לגירוש היהודים מארצם. שאלו לחכם: מה בין פרה חולבת ליהודי? והחכם החזיר: פרה חולבת תחילה מגרשים אותה לרעות בשדה ואחר כך חולבים אותה. כנגד זה יהודי תחילה חולבים אותו ואחר כך מגרשים אותו. וישנן בדיחות, שיסודן מדרש לשון עברי או יהודי ויהדותן היא ודאית כגון: שאלו לליצן, מה בין עפרון החתי, הקברן שבימי אברהם, לקברנים של עכשיו? השיב הליצן: עפרון חסר היה ככתוב “וישקול אברהם לעפרן”, ואילו הקברנים של עכשיו הם “מלאים” כלומר “משתכרים”.³⁵⁸

בבדיחה היהודית נתאחדו חוש הבקורת ורגש החמלה. החוש הבקורתי מכוון נגד החסרונות שבמוסר העמים ומעשיהם ולפעמים, אפילו במדה מופרזת, נגד החסרונות שבנפשו הוא, ובעת ובעונה אחת משתתף לבו המרחם בצערם ובצרתם של בני אדם המעונים והנרדפים בעולם. כמעט לכל העמים ישנם משלי לעג על בעלי מומים, ואילו במשלי התנ"ך והתלמוד וגם בבדיחות שאחריהם אין הלצות גסות על בעלי מומים.

ב. ההלצה הספרדית אין בה מעוקצה של הבדיחה היהודית־האשכנזית. יסודה העיקרי הוא ההומור. כנגד זה נמצאה בה רק לעתים רחוקות הסטירה. מתכונתו של הספרדי היא, שאינו לועג לעצמו ובבדיחה היהודית־הספרדית כמעט שחסרה אותה הבקורת של התכונות היסודיות שבהלצות האשכנזיות. גבור הבדיחה הספרדית הוא ג’וחה, הדומה להירשלי אוסטרופולר ביהודית־אשכנזית. באופיו של ג’וחה נתאחדו תום וערמה. בשם “מעשי ג’וחה” מכונים מעשים מגוחכים ונעדרי ההגיון. ג’וחה נכשל במעשיו, אך עם כל תמימותו, שהיא לפעמים מעושה, סופו להערים ולנצח את אויביו הרוצים לראות בקלקלתו, כדי להתנקם בו או סתם כדי לשבוע נחת ולצחוק. הסיפורים על מעשי ג’וחה, שמקורה הוא תורכי ערבי, עובדו ונתיהדו ונתחבבו על היהודים הספרדים.³⁵⁹

ג. דמות עממית הוא הבדחן, שנקרא גם ליצן או מרליק בשם מסולף אולי מן השם הגרמני שאלקסנארר ונזכר כבר בס' אסופות. את הבדחן נהגו להזמינו לחתונות, שישמח בהלצות את החתן והכלה וגם את האורחים. הבדחן בא ליהודי פולין כנראה מן האצילים שבארצם ומהם עבר גם ליהודי גרמניה. מראש היה הבדחן אפילו לבוש בגדים מיוחדים לליצן ומתהולל בחתונות ומביא לידי צחוק את האורחים. ברשימת היהודים של פראג משנת 1546 נזכר הליצן שמעון נאַרר, שכינויו מעיד על טיבו. הבדחן ליב פירט, שהיה חי במאה השבע עשרה, קרא את עצמו “ליב ליצן או פוסענמאַכר”. הליצנים האלה לא היו לרצון הרבים, ובעל “טורי זהב” ר' דוד לוי, כתב עליהם, “שיש עוון גדול בזה, שלוקחים לסעודה אדם, שהוא ליצן ועושה שחוק בפסוקים קדושים. אשרי אנוש לא יעשה זאת”.³⁶⁰ והנה ברבות הימים, ביחוד אחרי גזרות ת“ח ות”ט, גזרו בקהלות אחדות “להתאבל על החורבן הגדול במדינתנו, שלא יישמע בבית ישראל שנה אחת כלי זמר, כי אם בחופה”. מאז נהג הבדחן לא רק לבדח את האורחים, אלא גם להטיף מוסר לחתן ולכלה בדברים נוגעים עד הלב ומביאים את השומעים להורדת דמעות. הבדחן אלעזר סיסלעוויטש שבאמצע המאה התשע־עשרה היה למדן וסמך את דרשתו לפני החתן והכלה על מאמרי חז“ל, והבדחן אליקים צונזער היה בנאומיו מטיף למוסר ומשמח את החתן והכלה בשירים, שחיבר והנעים בבית המשתה. על אופן השתתפותו של הבדחן בחתונות יוכיח תיאור מוילנה. כשהכלה התכוננה בביתה לחופה וביחוד בשעת גזיזת שערותיה היה הבדחן מטיף לכלה בחרוזים שתהיה אשה טובה, כי אשה רעה מר ממות, וקרא את הכלה, אם היא היתה יתומה, לבכי ולמספד. ואחרי שפני הכלה כוסו בצעיף, היה בדחן מבדח את הכלה והמחותנת בהלצות ובפזמונים. ואחרי כן נכנס הבדחן לבית החתן וברמזו על ה”קיטל" והטלית, המונחים לפני החתן, אמר: ראשי תיבות של “קיטל” הם “קבורה, יללה, טהרה, לויה” ושל “טלית” “טוב לגבר יעשה תשובה”, וכשם שיום המיתה ויום הכיפורים ובגדי כהן גדול מכפרים על עוונותיהם של בני ישראל, כך מכפרים הקיטל והטלית ויום החופה על החטאים והפשעים של החתן, הדומה למלך. על לבו של החתן, שהיה יתום, היה הבדחן מעלה את נשמות הוריו וממציא אחרי החופה בשעות הסעודה כל מיני נוטריקון וגימטריאות, משחקי מלים ומכתמים על שמות החתן והכלה ויוצר פזמונים ומדרשים כגון: כל יהודי, שאין לו אשה, אינו אדם, שנאמר “זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם” (בר' ה, ב).³⁶¹

והנה הבדחנים, שהיו משמחים בשיריהם את החתן והכלה וגם מטיפים להם מוסר, הם שסיפרו גם בדיחות, שחדרו לתוך העם. נסיך הבדחנים היה ליב פירט, שחלה לפני מותו ונפל למשכב. בו בזמן חלתה ומתה אשה אחת, ששימשה הרבה שנים כטבחה בסעודות מצוה של ישראל בקהלת פירט, וכשהגיע הדבר לאזני הבדחן החולה, אמר: ודאי מכינים עתה חתונה גדולה בשמים. וזה לכם האות: תחילה הביאו את הטבחה לשם ועכשיו שלחו להביא שם גם את הבדחן. הירש ליב בדחן היה אומר: קיץ של ישראל: שבעה שבועות מפסח עד שבועות סופרים ונאנחים, ארבעה שבועות מראש חודש אלול עד ראש השנה תוקעים ונאנחים וכל השאר מזיעים ונאנחים. אף הוא היה אומר: קשים מלווים ברבית מבני נח, שבני נח נצטוו על אבר מן החי, ואילו מלווים ברבית אין אכילתם אלא אבר מן החי. גבור הבדיחה היהודית־האשכנזית היה הירשלי אוסטרופולר, שהועמד על ידי החסידים לשמש את רבם ברוך המזיבוזי, נכדו של ר' ישראל בעל שם טוב, ולשמרו מן העצבות ומן המרה השחורה, שממנה סבל לעתים, ומאז היה הירשלי מצוי תדיר בביתו של ר' ברוך. באופיו של הירשלי אוסטרופולר נתמזגו תום וערמה, שמחה ועצבות, חוש בקרתי וחמלה. שאלו אותו מה גרם לחסיד מובהק כמותך, שנעשית ליצן. מנה הירשל בינו לבין עצמו אצבע אחת של ידו הימנית, חזר ומנה כל חמש אצבעות של ידו השמאלית, נענה ואמר: ששה דברים גרמו לכך, חשובה אשה ובנים חמשה. הוא היה אומר: תמה אני, למה טרח המקום וברא את השמש. בשלמא לבנה, המשמשת בלילה, הכל זקוקים לאורה, אבל שמש, המשמשת ביום, מה צורך בה? יש והבדיחה היא יצירת בדחנים וליצנים, ויש והיא יצירת העם, שבאה להקל את המשא הרובץ עליו, ובין כך ובין כך היא משמשת מפתח לכמה מסתרי העם.³⁶²

 

ט. האמונה העממית    🔗

א. בכל העמים יש הבדל בין האמונה הצרופה של המשכילים והאמונה הפשוטה של המון העם. בישראל לא היה אמנם ההבדל כל כך גדול כמו אצל עמים אחרים. חכמי ישראל לא התרחקו מן העם ולא התנשאו עליו, אלא שאפו לחנכו ולטהר אמונתו מכל אמונות של הבל. בכל זאת היתה גם בישראל האמונה העממית במדת מה שונה מאמונתם של המשכילים. חלק של האמונה העממית היתה האמונה, שהחמה והלבנה, הכוכבים והמזלות משפיעים על אופים וגורלם של בני אדם. אמונה זו יצאה מבבל ונתקבלה אפילו בין הפילוסופים שביון והקיסרים שברומא ועברה גם לארץ ישראל וליהודי בבל. כן היה ר' חנינא אומר: מזל השעה גורם ומי שנולד במזל צדק, יהא צדקן. ולדעת ר' יהושע בן לוי מזל היום גורם, ומי שנולד באחד בשבת, יהא אדם כולו טוב.³⁶³ יהודי גרמניה קיבלו משכניהם את המנהג לקבוע את הנשואים ביום השלישי ומצאו לזה אפילו סמך מן התורה ואמרו, כי יום שלישי הוא יום מוצלח, מפני שהוא “יום, שהוכפל בו כי טוב”. אצל העמים לא היו מתחילים לבנות בית ביום שני, ואילו בישראל נהגו שלא להתחיל שום מלאכה לא ביום שני ולא ביום רביעי.³⁶⁴ יש ובישראל היו אומרים שמזל החודש גורם ולמי שיש לו דין עם נכרי, נתנו לו עצה לעמוד בדין עם יריבו בחודש אדר, מפני שמזל החודש הזה הוא טוב לישראל ולהשתמט מן הדין בחודש אב מפני רוע מזלו. יהודי גיאורגיה מאמינים, שהנולד בסיון יהיה תלמיד חכם, באלול טוב ומטיב, באדר אמיץ לב, והנולד בראש חודש אדר יהיה מצליח. בכלל נחשב אדר כחודש מוצלח, מפני שנולד בו משה.³⁶⁵ כשם שהחודש צפר, השני אחרי ראש החודשים מוחרם, נחשב אצל המוסלמים כחודש עלול לפורענות, כך נחשב אצל יהודי מצרים מרחשון, החודש השני אחרי תשרי, כחודש בלתי מוצלח ואינם נושאים בו נשים, מפני שאין בו ימים טובים וגם מפני ששמו מרחשון “בהברתו הראשונה” “מר” נחשב כסימן רע.³⁶⁶

מקום חשוב תפשה באמונה העממית של היהודים הלבנה. יש וכבר בתקופת התלמוד האמינו, שהלבנה משפיעה בחסרונה לרעה ומביאה הצלחה במילואה. כן נהגו יהודי ספרד לשאת נשים במילוי הלבנה, ויהודי תימן נוהגים גם עכשיו לקבוע את החתונה סמוך למילוי הלבנה.³⁶⁷

נמצאו בימי קדם השואלים בעתידות ביחוד על ידי החוזים בכוכבים שבין הכלדיים. כן דחה האמורא הבבלי, רב יוסף, את קבלת המשרה כראש ישיבה, מפני שהכלדיים ניבאו לו, שלא ימלוך רק שנתיים. בימי הבינים כתב בעל “ספר חסידים” שישנם בעולם חכמות, שעל ידן יכולים לדעת עתידות, כגון בכוכבים ובמזלות. תלמידו של ר' ישראל איסרליין מספר על רבו, שראה בשנת 1456 בשמים כוכב שבט ואומר: הכוכב פונה לוינה, ובה בשנה מת בוינה הקיסר בסם המות, שהשקוהו בהיותו בפראג.³⁶⁸

על החלום אמרו, שהוא אחד מששים לנבואה, והוא שנחשב באמונה העממית כקשר בין העולם התחתון המוחש ובין העולם העליון, הנעלה מכל החושים, כמבשר עתידות וכמביא מראות הזקוקים לפתרון. במאה השניה לסה“נ חיבר ארתימידורוס ספר החלומות, בו נמצא גם פתרון לחלומות כגון: “הרואה ילדים בחלום סימן הוא ליגון ודאגות, הרואה תפוחים סימן הוא להצלחה באהבה, אש סימן לשמחה, מים לעגמת נפש, מרגליות סימן לדמעות”. מה שכתב ארתימידורוס חוזר בספרי חלומות של העמים, שחוברו בימי הבינים ואפילו בעת החדשה, ובכולם נתקיים הכלל, שהפתרון מגיד את ההפך ממה שנראה בחלום הלילה, כמו שהלילה הוא ההפך מן היום. יש והפתרון מיוסד על טיבו או על מראהו של הדבר, שנגלה בחלום. הרואה שמן זית בחלום יצפה למאור תורה, והרואה אתרוג בחלום, הדור הוא לפני קונו. כל מיני חיות יפות לחלום חוץ מן הפיל והקוף והקיפוד, שמראיהם משונים. יש ופתרון החלום מיוסד על שיווי הצלצול של המלים או האותיות כגון: הרואה בחלום הונא, בנון אחת, נס נעשה לו, חנינה, חנניה, יוחנן, בשתי נונין, נסי נסים נעשו לו. – לפעמים מיוסד הפתרון על הפירוש העממי של שם הדבר, שנגלה בחלום, או על הפסוק בתנ”ך, שבו נזכר הדבר, כגון הרואה בחלום חתול במקום, שקוראים לו “שונרא”, נעשית לו שירה נאה, “שינרא” נעשה לו שינוי רע; הרואה חמור בחלום יצפה לישועה, שנאמר: “הוא עני ורוכב על חמור” (זכר' ט, ט). השיטה בפתרון חלומות, שנזכרה בתלמוד, חוזרת בימי הבינים כגון הפתרון: הרואה בחלום מתקן בצק למצות, יעשה למחר מחלוקת עם אדם אחד ויבקש רחמים, שיהא לשם שמים ושלא יחטא בעבירה. פתרון זה מיוסד על ההוראה הכפולה של המלה “מצה”, שהוראתה מריבה וגם “עוגת לחם שלא חמץ בצקה”. ובספר “פתרון חלומות” שחובר במאה השש עשרה על ידי שלמה אלמולי בקושטא, נמצאו פתרונים, ההולכים אחרי הכלל המקובל אצל העמים, שחלום הלילה מבשר את ההפך, כשם שהלילה הוא הפך היום, כגון: הרואה בחלום, שהוא חולה, ישמח באותה שנה; הרואה בחלום שהוא מת, טוב לו; שנתלה, יעלה לגדולה; השוחח בחלום עם מלאך המות, יחלה ויתרפא.³⁶⁹

מקום חשוב באמונה העממית תפשו אותות מן השמים כגון גשמי דם וליקוי החמה והלבנה. כן אמרו גם בישראל: פני החמה דומים לדם, חרב בא לעולם; לשק, חצי רעב באים לעולם; בזמן שהחמה לוקה סימן רע לאומות העולם, מפני שישראל מונים ללבנה ואומות העולם לחמה. יש וליקוי החמה נחשב בימי הבינים אצל העמים כפעולת המזיקים, הבאים להרעיל את האויר והמזונות, ומשום זה היו הכומרים גוזרים תענית בזמן ליקוי החמה. כן נאמר גם בס' חסידים: אם אדם רואה מאורות לוקחים כגון לבנה, צריך להתענות, שהרי בשביל חלום מתענה, בשביל העולם לא כל שכן.³⁷⁰

יש ובני אדם יצרו משלהם “אותות מן השמים”, כדי להשיג על ידם מענה אל. כן מספר יחזקאל הנביא על מלך בבל, שעמד על אם הדרך וקלקל בחצים ושאל בתרפים וראה בכבד, ובימִינו היה הקסם “ירושלים”, לפתוח בה ברצח ולהרים קול בתרועה. ועל נירון קיסר מסופר באגדה, שזרק חצים לארבע רוחות העולם והכיר בכך, שהקב"ה מבקש להחריב בידו את בית המקדש. הקיסר דידיוס יולינוס העמיד לפני אספקלריה נער, שנשא את עיניו החבושות לאספקלריה, היינו לראי, וסיפר לקיסר מה שראה וסיפורו של הנער שימש לקיסר, קול מן השמים. המנהג, להשיג קול מן השמים על ידי הסתכלות בראי, היה ידוע גם בישראל. כן פירש ר' אלעזר המודעי את דברי יתרו למשה: “ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל” באספקלריה, במחזית זו, שחוזים בה המלכים. – המגים הפרסיים היו כופים את הנערים להוציא מפיהם מענה אל. יש ובתקופת התלמוד נהגו אחדים לשאול מפי תינוקות של בית רבן את פסוקם ולחשוב את הפסוק, שיצא מפיהם, מעין קול מן השמים.³⁷¹

כמו אצל העמים האמינו אחדים גם בישראל, כי “סימנא מילתא היא”, היינו סימן יש בו ממש. באתונה בוטלה אספת עם, כשהופיעה בה חולדה, וברומא האמינו, כשנזדמנה לאדם ארנבת, סימן רע לו. בישראל אמרו: נזדמן לאדם נחש על מטתו, סימן שיעשיר או יצליח. כלבים בוכים סימן, שמלאך המות בא לעיר. כלבים שוחקים, סימן שאליהו הנביא בא לעיר. אפילו בימינו מאמינים יהודי קאוקז, שהכלב מרגיש, אם מת אדם, ורומז על זה בנביחה וביללה, ועל כן בשמעם יללת הכלב, תוחבים לתוך האדמה שלפני פתח ביתם סכין, מספרים, או איזה כלי עשוי מפלדה, כדי להרחיק בכך מביתם מלאך המות. ניצוצות נפלו מן הנר, נחשב כסימן, שיבואו אורחים ביום, ועל הרוצה לדעת, אם יוציא שנתו או לא, אמרו, שידליק נר בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים בבית, שאין רוח נושבת בתוכו: אם מושך אורו, ידע שיוציא שנתו. בליל יום הכיפורים, כן סיפר ר' יהודה בן הרא“ש בצוואתו, כבה הנר של זקני ז”ל, שהיה לו בבית הכנסת, ובחול המועד נפטר. אפילו עכשיו נתקיימה אצל אחדים בעמנו האמונה: כבה נר של שבת או של יום טוב או הנר, שהדליקו בערב יום הכיפורים, זה סימן רע. חיכוך ברגל סימן, שיש לאדם ללכת למקום חדש, באזניו, שיש לו לשמוע דבר חידוש וכן מגיד הקב"ה במעשה אבריו של האדם, מה שיעבור עליו.³⁷²

כשם שהחלום נחשב כקשר בין העולם העליון והתחתון, כך באה דרישת המתים לקשר את החיים עם המתים. ביון היו היכלות, בהם היו הכהנים דורשים אל המתים וגם ברומא עסקו הקיסרים וגדולי העם בדרישת המתים. על המלך שאול מסופר, שדרש מאשה בעלת אוב להעלות את שמואל מקברו, ועל מנשה מלך יהודה מסופר ש“עשה אוב”. על ר' יוחנן סיפרו, שנכנס למערתו של רב כהנא ודרש ממנו פתרון ספקותיו, ועל ר' יצחק לוריה בצפת, שעלה לקבריהם של שמעיה ואבטלון ושאלם על סודות התורה.³⁷³

כבר בימי קדם נמצאה בישראל האמונה, שהספירה גורמת נזק ועל המנויים באה המגפה. כשצוה דוד את יואב לפקוד את העם ולקבוע את מספר הפקודים, באה מגפה על העם ושבעים אלף מתו ממנו. אמונה זו חוזרת במה ששנו רבותינו, שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין. יש ואמונה זו נתקיימה אפילו עכשיו בתוכנו. מתוך החשש מפני הספירה אינם מונים את עשרה המתפללים בצבור, אלא קובעים את “המנין” על ידי אמירת הפסוק הכולל עשר מלים: “ואני ברוב חסדך אבוא ביתך, אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך” (תה' ה, ח) או על ידי הפסוק: “הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם” (תה' כח, ט).³⁷⁴

נזכרה בישראל האמונה, שהמספרים הזוגיים יש בהם משהו משום סכנה. השותה כפליים, כך נאמר בברייתא, דמו בראשו, לא יאכל אדם שתים ולא ישתה שתים ולא יקנח שתים. רב דימי הורה, שהלכה למשה מסיני היא להקפיד בזוגות, והוא שהקפיד אפילו במוכרי יין, החוקקים החקיקות, כדי לדעת מספר האיפות של היין שלא יניחו את החביות זוגות ויצאו. רק בליל סדר פסח התירו חכמי בבל לשתות ארבע כוסות, מפני שליל זה משומר ובא מן המזיקים. יש ואסרו אפילו קורות הבית בזוגות.³⁷⁵

ב. חלק חשוב באמונה העממית היא האמונה ברוחות ושדים. אמנם בספרות המקראית לא נשתיירו רק שרידים קלושים מן אמונה זו, אבל העם האמין, שמספר הרוחות גדול בעולם, ואילמלי ניתנה רשות לעין לראות, אין כל בריה יכולה לעמוד מפני המזיקים. כמלך השדים מופיע באגדה הישראלית אשמדאי. שמו, הנזכר באויסטה, הוא פרסי והוראתו היא “רוח רעה”. אבל אשמדאי הוא בעצם מזיגה מן רע וטוב, נוטה לשכרון ולמעשי זמה ופריצות וגם עולה בכל יום ממשכנו בהר לרקיע ולומד בישיבה של מעלה ויורד לארץ ולומד בישיבה של מטה. כעוזר לבני אדם בצרתם הביא אשמדאי לשלמה המלך את השמיר, שבו יכלו הבונים לסתת באבנים לבנין בית המקדש, מבלי להניף עליהן ברזל.³⁷⁶ המסכנת בין השידות היא לילית, שידת לילה. עליה סיפרו, שהיא אוחזת כל מי שישן בלילה יחידי ושהיא נראית בלילה כאשה מקושטת בעדי עדיים ומוצצת דמי הילדים כעלוקה. נפגש עמה אליהו הנביא, כשהלכה ליולדת להזיק לה ולבנה, והטיל עליה חרם ולא התירו רק אחרי שגילתה לנביא, איך אפשר להרחיקה מבית היולדת והציעה לו לכתוב את שמותיה השונים על פתקא ולקבעם בחדר היולדת ובזה יכשל כח השידה.³⁷⁷

גדול מאד, לפי האמונה העממית, הוא מספר המזיקים וישנם מינים שונים ביניהם כגון רוח רעה, שדים, מלאכי חבלה, ונמצאו גם שידות כגון לילית ואגרת בת מחלת. יש והשדים אינם מזיקים אלא עוזרים ליראי ד' כגון השד בן תמליון, שעזר לר' שמעון בן יוחאי ולר' אליעזר בן יוסי, אשר הלכו לרומא לבטל גזרת המלכות על ישראל. אולם על פי רוב מביאים השדים פורענויות. הם לובשים צורות שונות ואורבים לבני אדם, כדי להזיק להם, ונכנעים רק מפני יראי ד‘. כן נפגשה השידה אגרת בת מחלת עם ר’ חנינא בן דוסא, אבל לא פגעה בו, מפני שהכריזו עליו מן השמים: הזהירו בחנינא ובתורתו. לפעמים באים השדים ממדבר שממה, שבה יושבים ונכנסים לתוך הזרמים, כדי לעכב את שגשוג הגפנים, ויש שנכנסים לתוך הבתים, כדי להחריד בהם את הדיירים. כשנכנסו השדים לבית אחד שברחוב היהודים בפוזן, כן מספרת האגדה, הזמין אותם המקובל ר' יואל בעל שם לפני בית דין והשביעם, עד שעזבו את הבית וחזרו לשממה. לדיירי הבית, שבו ישב שד, אמר ר' ישראל בעל שם טוב, שיקראו: ישראל בן אליעזר נמצא פה. כששמע השד את שמו של אבי החסידות, עזב את הבית.³⁷⁸

ג. באמונה העממית תפשה מקום חשוב גם האמונה בעין הרע, היינו בכח הנתון בעינו של אדם להזיק. לפי אמונה זו, שנולדה מתוך חוסר ידיעה על מבנה העין ותכונות הראיה, יוצאות מעיניהם של בני אדם, המסכנים במבטם, קרנות רוויות ביצר של קנאה ועלולות להזיק לבריות וגם לחפצים ללא רוח חיים. אמונה זו הביאה עמל רב על בני אדם. בימי הבינים נשרפו אצל העמים לרבבות בני אדם, בעלי ריסי עין אדומים או בעלי מום בעיניהם, מפני שנחשבו למוכים בעין הרע. יש ואמונה זו חדרה גם לתוך עם ישראל כבר בימי קדם. על האמורא רב בסורא מסופר, שבעלותו פעם לבית הקברות אמר על המתים, שתשעים ותשעה מהם מתו בעין רעה ואחד בדרך ארץ. על עין הרע אמרו, שהיא שולטת ביחוד באנשים יפים ובבני אדם המופיעים במספר רב. כן נאמר בספר חסידים, שלא ישא אדם עיניו על אנשים, ההולכים במספר רב לברכת נשואין ולבית הקברות או היוצאים מבית הכנסת, כדי שלא תשלוט בהם עין הרע. עין הרע שולטת גם מתוך יצר של קנאה. משום זה אין לעשות חופה לשתי אחיות ביחד, ויש אומרים, שמשום עין הרע אין לברך שני חתנים ביחד, ובשביל עין הרע אין מניחים לקרוא לתורה שני אחים זה אחר זה ואת הבן אחר האב.³⁷⁹ – ולא רק בבני אדם שולטת עין הרע, אלא גם בבהמות ואפילו בחפצים ללא רוח חיים כגון בכסות או בשדה. ועל כל מי שמצא כסות אבודה לא ישטחנה לא על גבי מטה ולא על גבי מגוד לצרכו, אבל ישטחנה לצרכה; נזדמנו לו אורחים, לא על גבי מגוד בין לצרכו בין לצרכה של הכסות, משום שתשלוט בה עין הרע של האורחים. בשמו של רב בסורא אמרו: אסור לו לאדם, שיעמוד על שדה חברו, בשעה שהשדה עומדת בקמותיה, שלא יזיקה על ידי עין הרע.³⁸⁰

ד. באמונה ברוחות רעות היתה קשורה האמונה בסגולות ובאמצעי רפואה, שיסודם באמונה העממית. המון העם האמין לתומו, שהשדים מתגרים ומתקנאים באדם, וכדי לגרשם נהגו לקטר להם, להתריע בשופר או להכות בכלי. אצל כל העמים הקדמונים נהגו להשתמש בהשבעות, כדי להרחיק את השדים. בחפירות נתגלו שתי השבעות יוניות, שמוצאן ממקור ישראל, באחת מהן הושבעה בשם אלהי העברים רוח תזזית, אשר נכנס לתוך אדם אחד, שתעזוב את גופו. בספר רזיאל נזכרה השבעה ארמית, שבה היו משביעים את אשמדאי “מלכא לשידי ולכל כת דיליה”, שלא יזיקו ולא יפחידו ולא יבהילו את פלוני בר פלונית. הילד, שהתחיל ללמוד תורה, נצטוה בימי הבינים לאמר: אשבעית עליך שר שכחה, שתסיר ממני לב טיפש. ביחוד נתקיימו השבעות בין המקובלים “יודעי שמות”. כן מסופר על ר' חיים ויטאל, שהשביע בשם המפורש רוח תזזית, שתצא מתוך מוחה של אשה חוטאת.³⁸¹ כסגולה נגד המזיקים נחשב המלח, מפני טעמו החריף. את המלח היו זורקים על החתן והכלה לסימן טוב, שברית הנשואין תתקיים ולא תופר כמו שנאמר “מלח ברית עולם”. על המלח, שמניחים על השולחן, אמרו, ש“הוא מגין על הפורעניות”. לפי “ספר רפואות” טוב לזרוק מלח על האויבים. – כסגולה נגד המזיקים נחשב אצל העמים גם המטבע, הבא לשחד את המזיקים. בעזבה את הכנסיה אחרי שבאה בברית הנשואים עם חתנה, זרקה הכלה אצל העמים מטבע לארץ כסגולה נגד הכישוף; כנגד זה היו זורקים אצל יהודי גרמניה על החתן והכלה מטבעות, שהעניים היו אוספים אותם.³⁸² – אצל העמים נהגו לתת לפני מטתם של המתים מטבעות כקרבן לשדים; כנגד זה נהגו לקרוא אצל היהודים לפני מטתו של המת: “צדקה תציל ממות” ואת הנדבות, שנזרקו בשעת ההלויה לתוך הקופסאות, היו נותנים לעניים והופכים בכך את הסגולה נגד המזיקים למעשה צדקה.

גם על הקמיעות אמרו, שהם מסוגלים לגרש בהם את השדים. בתקופת הגאונים נהגו לכתוב קמיעות ולאמר שמות “כדי שיעזרו המלאכים בדבר”. מקום מיוחד באמונת העמים תפשו הקמיעות נגד האויב. כבר בימי קדם נשאו החיילים המצריים במלחמה קמיע בצורת זבלית, חפושית הדרה בין הזבלים, ובמלחמה באפריקה הדרומית נשאו גם החיילים האנגליים על גופם קמיעות. גם על גופם של החיילים העבריים, שנפלו במלחמת המכבים, מצאו קמיעות, שבאו מהיכל היונים ביבנה, והחיילים של יהודה המכבי נשאו אותם במערכה תחת מלבושיהם. בספר “רזיאל” נזכר בסגולה “קמיע טוב ומנוסה לחרב, שלא ישלוט באדם שום כלי זיין”, והוא: כתוב בקלף של צבי ותלה בצוארך שמות הקדושים האלה עתריאל, וריאל, הודריאל עזור לפלוני בן פלוני. יהודי כורדיסתאן מאמינים, שחתיכה מאפיקומן בן שבע שנים מגינה על נושאה בפני כדור רובה, ואם זורקים את האפיקומן לנהר, העומד לעלות על מדותיו, מיד ישוכו מימיו.³⁸³

ה. האמונה העממית המציאה סגולות גם נגד עין הרע. הסגולות נלקחו מעולם הדומם הצומח והחי, יש והן פועלות לפי הכלל: מין למינו, היינו מלחמת דומה בדומה, כגון קישוט בציור של עין, שנחשב כסגולה נגד עין הרע. יש והסגולות פועלות על ידי הכיעור המוזר וחוסר הנימוס שבהן ובכך הן מסירות את עין הרע העומד להנזק. – כסגולות נגד עין הרע נחשבו אצל העמים השבעות, קמיעות, תכשיטים, חצי לבנה, ידים עם אצבעות פתוחות, אבר הזכרות, צורות דרקון, היינו נחש, שעושים על הבתים, האניות וכלי הבית. יש וגם בישראל השתמשו בסגולות דומות. כן משמשת אצל יהודי מרוקו כסגולה נגד עין הרע לפי הכלל מין למינו צורה של מגן דוד ובתוכה דמות של עין קטנה. גם בישראל נלקחו הסגולות מעולם הדומם, הצומח והחי. כן נזכרו כסגולה בספר רזיאל סלע ודינר, שנוקבים אותם ותולים בצואר הילד נגד עין הרע. כסגולה נגד עין הרע היו נושאים גם חתיכת כסף בצורה ה', קיצור של שם הויה.³⁸⁴ נשי ישראל במרוקו נותנות באזניהן עגילים מכסף בצורה חצי לבנה. לחתונה ולברית מילה מעמידים יהודי תימן כסגולה נגד עין הרע פכים עם פיגם ופך עם חרמל, ויהודי טוניס מניחים בחתונה או בחגיגות אחרות על כר של משי או של קטיפה דג, ביחוד פלמוד, דג שנאכל מלוח, מתוך האמונה, שהדגים מגינים מפני עין הרע. – כל תכשיט, שהמושך אחריו את העין, מונע מנושאו את עין הרע. כן היו קובעים יהודי תורכיה על כובעי ילדיהם כסף מרוקע נגד עין הרע. – כסגולה נגד עין הרע נחשב הכיסוי במטפחת או בצעיף. כדי להגן על הילד מפני עין הרע היו מכסים את ראשו במטפחת. יהודי טוניס פורשים וילאות על החלונות שבחדר היולדת, כדי להסתיר אותה ואת הילד הנולד מפני עין הרע. – בימי קדם נחשב שם יפה כמושך עין הרע אל נושאו, ואילו שם מגונה נחשב כתריס בפני עין הרע. משום זה היו הערבים בימי קדם קוראים לילדיהם שמות בעלי חיים מכוערים או של צמחים מרים ועוקצים, ואינו מן הנמנע, שמטעם זה נהגו גם בישראל לקרוא לילדים שמות כגון פרעוש, קוף, בן סירא וחידקא. – בסוריה מאמינים: מי שנדבקה בו עין הרע יביט על חוטמו, טרם שיביט על קרוביו וידידיו, כדי שלא תפגע בהם עין הרע. כן אמרו כבר בימי קדם בישראל: מי שנכנס לעיר ומתירא מפני עין הרע, יחזיק אגודל של ימינו בשמאלו ואגודל של שמאלו בימינו ויאמר: אני פלוני בן פלונית בא מזרעו של יוסף, שאין עין הרע שולטת בו, ואם הוא מתירא מפני עין הרע שלו, יראה על דפנו של נחירו השמאלית.³⁸⁵ – כסגולה נגד עין הרע שימשו גם המלים: “בלי עין הרע”, ברכה של הצדיק ופסוקים מכתבי הקודש כגון, כשנכנס לחדר מי שנחשד בעין הרע, היו אומרים: “וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלהים” (במד' כד, ב). בין הסגולות נגד עין הרע נחשבו גם שיורי מצוה כגון טבעת קלועה מעלי הלולב.

ו. אמונות הבל, שבאו ביחוד מארצות המזרח, נתקבלו בימי קדם אפילו על ידי פילוסופים ביון והקיסרים ברומא ונתקיימו אפילו בין עמי התרבות שבזמננו. כמעט בכל העמים נתפשטה האמונה שהכוכבים והמזלות משפיעים על גורל בני אדם או שמזלם תלוי בימים או בזמנים מוצלחים. האמונה באסטרולוגיה, שיצאה מבבל ונתקבלה על ידי הקיסרים נירון, אספסינוס, טיטוס ואדרינוס, חדרה מבחוץ גם לעמנו. הקיסר אדרינוס, כך מסופר, התעמק באסטרולוגיה, עד שלמד לרשום בראשית השנה את המאורעות העתידים לבוא במשך כל השנה הבאה.³⁸⁶ לעומת זה נלחמו בישראל באמונות הבל הנביאים, חכמי התלמוד, הפילוסופים ואפילו אחדים מן המקובלים. ישעיה הנביא גער ב“הוברי שמים”, החוזים בכוכבים (ישע' מז, יג). ר' יוחנן הורה, שאין מזל לישראל. הרמב"ם ראה באסטרולוגיה שארית מפולחן כוכבים ומזלות ועבודת אלילים ונלחם בה וכתב: כל אותם דברים של גזרת כוכבים אינם דברי חכמה כלל אלא טפשות. הוא צוה לקצוץ את אילן האסטרולוגיה עם כל ענפיו ולנטוע עץ הדעת ולאכול מפריו ולשבוע מטובו.³⁸⁷

הניחושים וההזיות נקראו בתלמוד בשם “דרכי האמורי”, היינו שאולים מעם האמורי, ואולם לא רק מעם האמורי באו ליהודים אלא גם מן הבבליים והפרסיים ועמים אחרים, ומורי העם בישראל נלחמו בכל מיני אמונות הבל והזיות שוא. כן הורו חכמי התלמוד: “לא תנחשו”, כגון אלו המנחשים בחולדה, בעופות, בדגים ובכוכבים. ר' יעקב בעל הטורים כתב בצוואתו: הזהר, שתהיה עם השם יתברך תמיד ולא תבטח בדברי חלומות ולא בשום ניחוש ולא תשליך גורלות ולא בנקודות ולא בשום דבר, כי הכל הבל ומחסרון הבטחון, בלתי אל ד' לבדו תבטח. ר' משה³⁸⁸תקו כעס על בעלי כשפים, המשתמשים בהשבעות שדים וגינה את המתעסקים בחכמת המזלות ובהשבעות. כל מי שעוסק בהשבעת מלאכים ושדים, לא יהיה סופו טוב ויראה רעות בגופו ובבניו, כך כתב בעל ספר חסידים. הרמב“ם דחה גם את האמונה ברוחות והוציא אפילו דברי חכמים מידי פשוטם ופירש, שבכל מקום, שהזכירו חכמים “רוח רעה”, נתנו דעתם על המחלה, שנקראה מרה שחורה, או על איזה היזק, שאינו בא מיד האדם. על כותבי קמיעות כתב הרמב”ם: “כל אלה הדברים לא יאות לאדם שלם לשמעם, כל שכן שיאמינם”.³⁸⁹

כן נלחמו מורי העם באמונות הבל והזיות שוא ובמקום, שנתקבלו על ידי העם, השתדלו לזככן ולצרפן ולתת להן טעם ותוכן מוסרי.

 

י. הרפואה העממית    🔗

א. כבר בהתחלות הראשונות של הרפואה העממית נתמזגו בה סגולות סודיות ותרופות טבעיות. המנחשים והמכשפים השתמשו אז לשם רפואה גם במעשי ניחוש וכישוף וגם בשרשי עשבים. בהתפתחות המחקר והמדע נפרדו אמנם הרופאים מן המכשפים, בכל זאת הוסיפה הרפואה העממית, שיסודה בדמיון ובאמונות של הבל, להתקיים על ידי הרפואה המדעית, שהלכה והתפתחה מדור לדור. אירע לרפואה עממית, מה שאירע לאמונה עממית בכלל. אמונת המשכילים שבין העמים התפתחה ונזדככה בתכנה ובצורתה במשך הזמנים, ואילו אמונת ההמון נתקיימה בכל העולם כמעט בלי שינוי, “כמצולות הים, שלא יתחממו ולא יגרפו על ידי הזרמים העליונים אשר בים”.³⁹⁰

מקום חשוב תפשה ברפואה העממית ההתאבקות עם הרוחות. הדעה, שהשדים גורמים למחלות, יצאה מן הבבליים ונתקבלה גם על ידי אבות הכנסיה הנוצרית. לדעתו של אבגוסטינוס כל מחלות הנוצרים מוצאן מן השדים, ומאות שנים אחריו כתב כמוהו גם לותר³⁹¹: אין ספק, שהמגפה והקדחת וכל המחלות הקשות האחרות הן מעשה שטן. הדעה, שרוחות ושדים מביאים את המחלות, חדרה גם לתוך עמנו ונתקיימה גם בחוגים אחדים אפילו עד עכשיו. יוסיפוס מספר על יהודי אחד, אליעזר שמו, שגירש בפני אספסינוס ובניו, שרי הצבא והחיילים רוח מגופו של אדם על ידי השבעות, שתיקן שלמה המלך. באגרת מיוחדת הודיעו שלמה אלקביץ וחבריו, שהצליחו לגרש דיבוק מתוך גופה של אשה בצפת, והדיבוק³⁹² הודה לפניהם, שנכנס קודם לכן בגופו של אפיקורוס ומתוכו נתגלגל לגופה של האשה בצפת. בספר “מעשה נורא” מסופר על רב אחד, שעלה מאפריקה הצפונית לירושלים וגירש שם במאה העשרים על ידי השם המפורש ועישון סממנים דיבוק, שנכנס לתוך אשה.³⁹³

ב. כמביאי רפואה נחשבו אצל המצריים האליל סרפיס, אצל הפניקים אשמון ואצל היונים אסקולופיוס. את הכח לרפא חולים ייחסו בימי קדם גם לבני אדם בעלי כשרונות נעלים כגון לפילוסופים: פיטגורס, שריפא בהשבעות כל מיני מחלות, ואמפדוקלס, שבכחו היה לעצור מגפות ולהחיות מתים. בישראל ייחסו את הכשרון לרפא חולים לשלמה המלך, שהוכשר, לפי יוסיפוס, על ידי הקב"ה לערוך ברכות ולהשביע בהן מחלות ולגרש שדים. השד בן תמליון נכנס בבתו של הקיסר והחלה אותה, ובא ר' שמעון בר יוחאי וצוה לשד, שיצא, והוא יצא והלך, ובתו של הקיסר נתרפאה. כמו אצל העמים היו גם בישראל לוחשים על המכה, והנה קם ר' עקיבא ודחה אותם ואמר, שאין להם חלק לעולם הבא. גם לגדולי החסידות ייחס העם את הכח לגרש שדים ולרפא חולים. כן סיפרו על אבי החסידות, ר' ישראל בעל שם טוב, שראה את מלאך המות עומד על יד החולה וגער בו בנזיפה, ומלאך המות ברח והחולה הבריא.³⁹⁴

ג. בהיכלי אלהיהם של עמי הקדם היו מקומות מיוחדים לחולים הבאים להרפא. לתוך היכלות אלה היו באים לא רק החולים מהמון העם, אלא גם חכמים וסופרים, מלכים וקיסרים. הקיסר־הפילוסוף מרקוס אברליוס מספר, שאלילי ההיכל בקיטה מסרו לו בחלום את התרופה, שריפאה אותו משיעול דם ומסחרחורת, וגם הקיסר יולינוס, שהיה בקי בפילוסופיה וחפשי בדעותיו, הודה, שנתרפא כמה פעמים על ידי הלנה בהיכלות. אמנם דחה ר' עקיבא בויכוחו עם אחד מחכמי העמים, זונין, את מנהג הגויים ללון בבתי עבודה זרה לשם רפוי, בכל זאת נתקבל המנהג על ידי אחדים בעמנו. לכנסיה באמה שבקיליקיה, בה מצא הקיסר יוסטיניאן ריפוי למחלתו, באו חולים מן הנוצרים וגם מישראל ושכבו בה על שמיכות וחיכו לרפואה, שתבוא בשעת השינה. על אשה אחת מסופר, כשחלתה בתה, הקיפה את הר הבית ולא זזה משם עד שבאו ואמרו לה, שבתה נתרפאה. על בית הכנסת של עזרא הסופר בקהיר אמרו, שהנשים היושבות שם במקום, שבו קונן ירמיהו על חורבן ירושלים, אינן מקשות בלדתן. גם בבית הכנסת של הרמב"ם שבקהיר נמצא חדר, שבו מכניסים את החולים, כדי שיתרפאו. גם בארץ ישראל היו בימיו של מנשה סתהון עקרים ועקרות נכנסים למקומות קדושים, לבתי כנסיות, למערת המכפלה או למקום המיוחד לעזרא הסופר ולנים שם כל הלילה לשם רפואה.³⁹⁵

ד. לשם רפואה היו חולי הגויים לנים על קברי גבוריהם וחולי הנוצרים על קברי קדושיהם. בישראל נוהגים אפילו בימינו לחפש ריפוי על ידי הלנה על קברי הנביאים או במקומות קדושים אחרים כגון על קברו של אהליאב בן אחיסמך סמוך לצידון ובמערת אליהו שעל הר הכרמל. ולא רק ההלנה אלא גם התפלה על קברי צדיקים מביאה, לפי אמונת העם, רפואה. איש אחד, שנתעוור, נשתטח על קברו של ר' חייא ונתרפא. על קברו של ר' כהנא היו היהודים יחד עם הנוצרים מדליקים נרות ומתפללים, שיתרפאו ממחלתם. יהודי תימן משתטחים על קברו של ר' שלום שבזי, כדי לזכות שם לרפואה. מסביב לקברו של ר' ליב שרה’ס מונחים גלים שלמים של פתקאות, בהן מבקשים העולים על קברו רפואה.³⁹⁶

כמקומות רפואה נחשבו אצל העמים הקדמונים גם המעינות, שהיו קדושים לעם. הנוסע הנוצרי מבורדו מספר, ששתיית המים ממעין אלישע שביריחו עוררה בנשים עקרות את כח הלידה. בין בני ישראל שימשה כמקור רפואה באר מרים, שליוותה לפי האגדה את העם בדרכו במדבר ונשתקעה אחרי כניסת העם לארץ בים טבריה. פעם, כן מסופר, אירע, שמוכה שחין ירד לטבול בים טבריה ונגע בבארה של מרים ונתרפא. החולה, שהוא מאמין בפעולתו הרפואית של ר' שלום שבזי ובא לקברו, כדי להרפא, ימצא במערה מים נוזלים ועל המים החיים קמיע, עלה או עשב ויקבלנו בשמחה ושב ורפא לו.³⁹⁷

ה. לדעתו של אבגוסטינוס מתרפאים עוורים, אלמים, חרשים ופסחים על ידי שרידי הקדושים ואפילו המתים קמים על ידם לתחיה. האגדה הישראלית סיפרה על בת פרעה, שנגעה בתיבת הגומא, בה שכב משה, ונתרפאה מן הצרעת. על כבשן האש, שבו היו חנניה, מישאל ועזריה, ושאחרי כן נתמלא מים למחציתו, מספרת האגדה, שכל מי שחלה בקדחת והתרחץ במים האלה, נתרפא. יש והעמים האמינו, שאפילו עפר מקברו של הקדוש או המגע במצב שעל קברו מביא רפואה.³⁹⁸

כל דבר שבקדושה נהפך באמונת העם לתרופה. השיורים מ“סעודת הערב” ומ“סעודת פסחא” ומן הנר, שהאיר את המזבח שבכנסיה, משמשים אצל הנוצרים תרופה. כן אמרו גם בישראל על שיורי מצוה, שהם מעכבים את הפורעניות. יין קידוש של בית הכנסת שימש רפואה למאור עיניו של אדם. ומשיורי כוס ההבדלה היה בעל הבית מעביר על עיניו, מפני ששיורי מצוה מעכבים את הפורעניות. משיורי כוס ההבדלה מטפטפים באלג’יר על פני החולה לשם ריפוי. מן האתרוגים, שבהם השתמשו בחג הסוכות, נהגו הנשים המעוברות לאכול בהושענא רבה, כדי שלא תקשינה בלדתן. למקשה לילד הוצע לתלות על צוארה שיורי המרור מליל סדר פסח. עלי הערבה, שנשארו אחרי חיבוטה בהושענא רבה והוטבלו במנורת השמן, שהודלקה ביום הזכרון השנתי, נחשבו אצל היהודים במזרח אירופה כתרופה נגד מחלות. הנשים העקרות נהגו לשתות כסגולה נגד המחלה מן המים, שבהם נטלו הכהנים את ידיהם, קודם שברכו את העם, או מן המים, שבהם שלקו את הטחב הצומח בכותל המערבי. יהודי כורדיסתאן רוחצים את רגליו של היהודי, שבא אליהם כשליח מירושלים, ואת המים שותים ילדים ונשים כסגולה נגד המחלות. למעוברת, הרוצה להשמר מכל רע, הציעו לשים חתיכה מן האפיקומן ביחד עם שלשה אלמוגים אדומים ומעט מלח בכיס קטן של פשתן ולקשור את הכיס בכתונתה, שתשא אותו בזמן עיבורה. למי שנתאלם הוצע ליטול אפיקומן וערבה ישנה ולכתשם הדק ולשימם בתוך פיו או לשים בפיו קליפות של אתרוג.³⁹⁹

ו. ככלי שרת חשוב שימשה ברפואה העממית המלה, שבכחה, לדעתו של אפלטון, לכבוש את האלהים ואפילו לשנות את הגורל. כן מסופר על ר' חנינא, שבא אל ר' יוחנן, אשר חלה בצמרמורת, היינו רטט במחלת הקדחת, ואמר מלה של לחש וריפאו. הלחישה היתה נהוגה אצל כל עמי קדם. לפי אפלטון השתמשו המילדות בלחישות, כדי להחיש את הלידה, וגלינוס מצא, שכחה של הלחישה יתגלה בריפוי נשיכות של עקרבים ובהוצאת עצמות, שנחתבו בגרון. ביון השתמשו הלוחשים בחרוזי הומירוס, ברומא בחרוזי וורגיליוס. הלוחשים הנוצרים היו אומרים על כאב שיניים פסוקים מן התנ"ך כגון “ועצם לא תשברו” (שמ' יב, מו), על הקדחת “פצני והצילני מיד בני נכר” (תה' קמד, ז) ועל מחלת הגוף בכלל “אדם ובהמה תושיע ד'” (תה' לו, ז'), ואילו בישראל היו הלוחשים על המכה אומרים: “כל המחלה, אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך, כי אני ד' רופאך” (שמ' טו, כו). יש והלוחשים השתמשו בסיפורים על רפואה נפלאה, שנתקיימה בעבר, כדי לזרז כביכול את רופא החולים שבשמים, שיביא רפואה לחולים על הארץ. כן הורה ר' יוחנן לומר על קדחת צמרת: כשם שראתה האש את חנניה, מישאל ועזריה וברחה מפניהם, כך תיראה האיש לפלוני בן פלונית ותברח מלפניו.⁴⁰⁰

ברפואה העממית היו משתמשים גם בהשבעה. בלחישה פונה הלוחש בבקשה או בדרישה, ואילו ההשבעה דומה במקצתה לאיום. שונה היא הלחישה מן ההשבעה, אבל הצד השוה שבשתיהן עולה על ההבדל שביניהן. גם הלוחש וגם המשביע צריכים לדעת את שמו של השד הגורם למחלה, וגם את שמו של החולה ושל אמו. כמו אצל הבבליים בימי קדם והמוסלמים בזמננו, כן נהגו גם בנוסח ההשבעה בישראל החל מזמן התלמוד לקשר את שמו של החולה עם שם אמו. הכלל, שמסר אביי, הוא: כל מנינים, כלומר כל לחשים, שכופלים אותם כמה פעמים ומזכירים בהם שם החולה, בשם האם.⁴⁰¹

בין הדברים המבטלים גזרות רעות וביניהן גם את המחלה, נמנה גם שינוי השם. כדי להטעות את המזיקים הנכנסים לחדרו של החולה, נהגו לשנות את שמו, והיה אם יכנס מלאך המות לחולה לא יכירנו.⁴⁰²

היוונים, הרומיים וגם הנוצרים האמינו, כי לא רק הלחש וההשבעה, אלא גם התפלה בכחה להרחיק את המזיקים המביאים את המחלה. יש וכדי להגדיל את פעולת התפלה נתנו אותה לפעמים לחולה, כדי שיבלענה. גם בישראל האמינו, שתפלתו של איש ירא שמים יכולה להביא תרופה לחולים ואפילו להחיות את המתים. כן החלימה תפלתו של חוני הכהן הגדול את שליחי המלך סיליקוס, שנתעלפו בבית המקדש ונפלו ארצה. ר' חנינא בן דוסא ביקש רחמים על בנו של ר' יוחנן בן זכאי והביא בתפלתו רפואה לשניהם. ר' חנינא בר חמא ביקש רחמים על עבדו של אנטונינוס, שנהרג על ידי רבו והחיה אותו, ור' חנינא בן חכינאי ביקש רחמים על אשתו, כשפרחה נשמתה, ונשמתה חזרה. כדברים מועילים לרפואה הוצע לאסוף עשרה אנשים, שיתענו ויקראו תהלים בנעימות, לומר י"ב פעמים את המזמור, “יענך ד' ביום צרה” ופסוקי תהלים מאותיות שמו של החולה, לפדות את נפשו על ידי איש ירא שמים, להדליק נר לפני ההיכל ולתת צדקה.⁴⁰³

ז. לפי אמונת העמים מחסן המגע בעפר האדמה את כחו של הילד ומרחיק ממנו את המחלות. ולכן נהגו להניח את הילד הנולד על האדמה ולהרימו משם. סגולה מעין זו הוצעה בישראל, כדי להציל את הילד הנולד ממחלת הנופלים: “קח מתחתיו, כשהוא עדיין מונח על הארץ, מעט עפר וצרור אותו בחתיכת בגד פשתן חדש ותן אותו על צואר הילד, שיהיה עליו עד אחר שלשים יום”. המגע באפר האדמה הוא שמקיל גם את הלידה. כן נהגו אצל היהודים בימי הבינים לשים אדמה לקוחה ממפתן הבית על רחמה של אשה המקשה לילד.⁴⁰⁴ – כרפואה נחשבה אצל העמים הרחיצה בדם או שתיית דם, המעבירה את הכח החיוני שבדם על החולה ומרפאה אותו. כשהמלך במצרים נצטרע, כן מספר פליניוס, היה מתרחץ לשם רפואה בדם אדם. כמו כן מסופר במדרש על פרעה, כשנצטרע אמרו חרטומי מצרים, שאין למלך רפואה, אם לא ישחטו מקטני ישראל ק“ן בערב וק”ן בבוקר ויתרחץ בדמם פעמיים ביום. לפי פליניוס היו הנכפים שותים לשם רפואה את דם הלודרים המתגוששים בקרקסאות, ואילו בישראל אמרו: מה חשבת, שדמך אדום יותר מדם חברך, ואסרו לאכול ולשתות דם בהמה ומה גם דם אדם, והתירו לחולה רק נגיעה או כחילה בדם של תרנגול. כן הציעו כרפואה לצלחית, היינו לכאב חצי הראש, להביא תרנגול הבר ולשחטו, עד שהדם יזוב על חצי הראש הכואב, ולהזהר, שהדם לא יטפטף לתוך עיניו ולתלות במזוזת הפתח את התרנגול ולהתחכך בו ביציאתו ובכניסתו. לברקית, היינו לחולי העין, היו כוחלים בדם של תרנגולת הבר, ולתבלול, היינו לקרום לבן על אישון העין, בדם של עטלף.⁴⁰⁵ – ברפואה העממית השתמשו גם במים. אלישע הנביא יעץ לנעמן לרחוץ שבע פעמים בירדן וירפא מצרעתו. לדעתו של ר' יוחנן לא היו בבבל מצורעים, מפני שאכלו תרדין ושתו שכר ורחצו במי פרת. כדי להרחיק מן היולדת את המזיקים היו נותנים לפני מטתה מים.⁴⁰⁶ – מקום חשוב תפשו ברפואה העממית השמן והדבש. פרוקלוס, שהיה נוצרי, ריפא את הקיסר אסוירוס בשמן. אבגוסטינוס הקדוש מספר על בתולה חולה, שנתרפאה בשמן. גם בישראל השתמשו בשמן לשם רפואה. כן היו נותנים לחושש בגרונו שמן לתוך גרונו. בדבש היו מרפאים את הגמל, שגבו נפצע מרוב משאו. לברסם, היינו לנזלת, היו מביאים ביחד עם סמי תרופה אחרים מלוא תרווד דבש לבן.⁴⁰⁷ – לפי פרצלסוס אפשר להתרפא משגרון וממחלת הנופלים על ידי הכנסת חתיכה של מומיה לתוך הגוף. כשנשאל ר' דוד בן זמרא בקאהיר, על מה סמכו המתרפאים במומיה, השיב, שהמומיה ודאי מותרת באכילה, שהרי צורתה נשתנתה וחזרה להיות עפר וכל שכן על ידי סמים, שחזרו להיות זפת ואין בהם לא איסור אכילה ולא איסור הנאה. גם בארץ ישראל נהגו לכתוש במכתש משקל קצוב מן המומיה או פיסת העצם השחורה. לפעמים היו מערבים בה מעט נופת ובשמים ומעמידים מלא כף ממנה בלילה על הגג, למען תרד שכבת הטל עליה. ומרפואה זו היה שותה החולה תשע לילות רצופים. במומיה השתמשו בארץ ישראל גם הנשים, העושות לאשה עקרה או לחולה “אינדולקה”. אחרי שכיבדו את הבית והוציאו מתוכו כל דבר שבקדושה, נתנו סוכר ומומיה לתוך המים וזרקו אותה בארבע פנות הבית ובסביבת מטת החולה וביקשו מחילה מן השדים ואמרו: עבדכם, פלוני בן פלונית, מבקשכם, שתרפאו אותו, ואחרי ששיברו ביצה, הוסיפו: הרי זה קרבן בעד עבדכם. כך עשו תשעה ימים ולילות, וביום התשיעי לקחו מים ומלח וזרקו לפני השדים. ואחרי כן יכול היה החולה לצאת מפתח ביתו לשוק, ובני אדם היו יכולים להכנס אליו.⁴⁰⁸

ח. לפי הרפואה העממית יכול הכח החיוני היוצא מן המת ועובר על החולה לרפאו ממחלתו. ועל כן נהגו אצל העמים בימי קדם להניח את ידו של מת, שנפטר בחצי ימיו, על הזפק של החולה או לקשור חבל של תלוי מסביב לראש האדם החש בראשו, כדי להמציא לו רפואה. אפילו בימינו קיימת האמונה אצל העמים, שהמגע בידו של המת מרפא את היבלת, הילפת, השומה וכאב השינים והגרון. והנה גם בישראל נהגו בזמן המשנה להניח על נפח שבמכה מסמר מן הצלוב, כדי להסיר את הנפח.⁴⁰⁹ – ולא רק המגע במת הוצע כרפואה אלא גם המגע בבשר חם של בעלי חיים. כן התקין קלסוס ⁴¹⁰ לחתוך תרנגול חי לשנים ולהניח בצדו הפנימי על הפצע, כדי להעביר את הכח מן הבשר הבריא על הפצע ולרפאו. רפואה כזו מסר גם אביי בשם אמו: לקדחת ישנה מימים רבים יביא תרנגולת שחורה ויקרענה ויתננה שתי וערב ויגלח אמצע ראשו ויניחנה עליו, עד שידבק ראשו בתרנגולת. רפואה ממין זה הוצעה בתלמוד גם למי שנשכו נחש. שיביא ולד של חמורה לבנה ויקרענו ויתננו עליו.⁴¹¹ וכשם שאפשר להעביר את הכח החיוני מן המת על החולה, כך אפשר להעביר את המחלה על בעלי חיים ולהסירה בכך מן האדם החולה. לקדחת, האוחזת את החולה בכל יום, הציע אביי, שישב על פרשת דרכים, וכשיראה נמלה גדולה, טעונה דבר, יטלנה ויתננה בשפופרת של נחושת ויחתמנה ששים חותמות וינענעה ויטעננה על גבו ויאמר: משאך עלי ומשאי עליך, והקדחת תעבור ממני אליך.⁴¹² אצל העמים נהגו לתקוע את המחלה על ידי מסמר לתוך העץ ולהעבירה בכך מן החולה לתוך העץ. כן נהג ראש הממשלה ברומא לעצור את המגפה על ידי תקיעת מסמר בין סדקי החומה של ההיכל המוקדש ליופיטר קאַפיטולינוס. גם המוסלמים במצרים ובארצות אחרות שבאפריקה הצפונית תוקעים מסמר או יתד לתוך חומה או עמוד בהאמינם, שבכך ישתחררו מן הקדחת או מכאב הראש. בעיר בלידה שבאפריקה הצפונית תוקעים ילידי הארץ וביחוד הנשים בעלותם למקדשו של סידי עלי גאיור מסמרים בתוך עץ הזית הגדל סמוך למקדש, כדי להסיר מחלות מגופם ודאגות מלבם. כן נוהגים היהודים, הבאים להתפלל לפני הכותל המערבי על החולה, לתקוע מסמרי ברזל לבין סדקי הכותל, כדי להרחיק בכך את המחלה מן החולה.⁴¹³

ט. כלל גדול ברפואה העממית: הדבר, שגרם למחלה, הוא שמביא את הרפואה. כן הציע פליניוס, למי שנשכו כלב שוטה, לשתות לשם רפואה רוק של הכלב או לאכול את כבדו. גם בארץ ישראל אמרו: מי שנשכו כלב שוטה, מאכילים אותו מחצר הכבד של הכלב. לנשיכת עקרב הוצע לקחת את העקרב, שנשך, ולכתשו בעודו חי ולהניח על הארס, ואילו לארס של דבורים וזבובים הוצע לכתוש דבורה וזבוב בעודם חיים ולהניחם על הארס.⁴¹⁴ – כלל שני היה ברפואה העממית: מרפאים מין במינו או דומה בדומה. כן היו מרפאים מחלת הכבד בכבד של שועל או של כרכושתא, מחלת הטחול בטחול של כלב, שור או קיפוד ואת הכאב בגידול השינים בשיניו של סוס. גם בארץ ישראל הציעו: לכאב הטחול יביא טחול של עז, שלא ילדה, וידביק בכתלי התנור ויעמוד כנגדו ויאמר: כשם שיבש טחול זה, כך ייבש טחול של פלוני בן פלונית. רב ספרא אמר: לעֵנב, היינו לאבעבועה בעינים דומה לעֵנב, יביא עֵנב מענבי הגפן, הדומה בגדלו ובמראיתו לענב העין, ויגלגל עליו, לבן ללבן ושחור לשחור. החולה בירקון, שעור פניו נהפך כתום, שותה אצל יהודי פולין לשם רפואה מים, שנתכרכמו מן הגזר, שבושל בהם.⁴¹⁵

י. כסמך לתרופות העממיות שימשה קומתו של החולה. מזה יצא ברפואה מנהג המדידה. הנוצרים שבימי הבינים היו נותנים נרות לכנסיה כפי ארכו או משקלו של החולה, כדי להביא לו רפואה. כן מדליק גם בישראל האב, שבניו אינם מתקיימים, על קברו של יחזקאל הנביא נר, שארכו כאורך הבן, שנולד לו. בקהלות אחדות, שבהן נמצא חולה מסוכן, נהגו לאסוף “כסף לפדיון נפש” ולקנות נר של שעוה, שארכו כגדלו של החולה, ולקברו בבית הקברות ולומר: “פלוני כבר נקבר” או “נר זה ימלא את מקומו של פלוני”.⁴¹⁶ בני האי זאקינטוס מודדים בסרט או בחוט את ארונו של הקדוש דיוניסוס ונושאים את הסרט או את החוט כקמיע. הקדוש אנטוניוס כותב בסיפור מסעו: החוט, שבו מודדים את שרידי הקדושים, כורכים סביב לגוף, והחוט מחסן נושאו בפני כל מיני מחלות. כן נהגו גם הנשים המעוברות בארץ ישראל למדוד בחוט של משי או של צמר את הכותל המערבי, את קבר רחל או מקומות קדושים אחרים ולקשור את החוט סביב למתניהם, למען לא יכשל פרי בטנן.⁴¹⁷

במדידה היתה קשורה גם הספירה. אצל העמים נהגו לבטא על החולה מלה, בת כח טמיר, להפחית מאותיותיה עד אפס, ולומר: כשם שנתמעט מספר האותיות שבמלה עד אפס, כך תתמעט גם המחלה. נהגו, למשל, לשם ריפוי הקדחת למעט את האותיות שבמלת הלחש: אבראקאדאברא, אבראקאדאבאר, אבראקאדאב וגו'. כך שנו גם רבותינו: לא ישתה מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים בלילה מפני סכנת שברירי, היינו עורון, ואם הוא צמא למים, יכשכש בכיסוי שעל הכד ויאמר לעצמו: פלוני בן פלונית, הזהר משברירי, שברירי, ברירי, רירי, ירי, רי, כלומר כשם ששמו של השד הולך ומתמעט, כך תתמעט סכנת הסנורים. כרפואה לקדחת הוצע לחולה לכתוב על שלשה חצאי שקדים שלש מלים, שמספר אותיותיהן הולך ומתמעט: על הראשון יכתוב טנטור, על השני נטור ועל השלישי טור, ולאכול אותם כל פעם שפגעה בו המחלה. ולכאב הלב הציעו לכתוב: אל נא רפא נא לה, רפאני, פאני, אני, ני, י; בזכות אלו השמות תרפא את פלוני בן פלונית.⁴¹⁸

יא. לדעתו של פילון, שהושפע מן הפילוסופיה הסטואית, ברא אלהים בעלי חיים, מהם יוציא האדם תרופות למחלתו. ואילו בן סירא כתב: “אֵל מארץ מוציא תרופות, בהן רופא יניח מכאוב”, כלומר התרופות באות מעשבים וירקות. כן היו אצל העמים הקדמונים מרפאים מחלת גרון במים, ששלקו בהם עשבים. והנה גם לדעתו של ר' יוחנן, הרגיל בעדשים אחת לשלשים יום מונע אסכרה, היינו דיפטריטיס, מתוך ביתו. צמחים שריחם חזק, כגון כמון, זוסבר ושמר שימשו אצל העמים סגולה נגד המזיקים. כן אמרו גם בישראל על הרגיל בקצח, היינו כמון שחור, שאינו בא לידי כאב לב ועל הרגיל בחרדל אחת לשלשים יום, שהוא מונע חלאים מתוך ביתו. אצל יהודי בבל הציעו כתרופה לכאב הלב דנדנה, מנתה, כמון ושומשום ולכאב מעיים פלפלין במים חמים. כבר בימי קדם נהגו אצל העמים לשים שום לתוך חיתולי הילדים, כדי להבריח על ידי טעמו החריף את שרי המחלה. גם בישראל נחשב השום לתרופה מפני טעמו החריף. אצל היהודים במזרח אירופה ממלא החש בשיניו קליפה של לוז בשום שחוק ומניחה על השן הכואבת, ותחת ראשו של חסר שינה שמים איצטרובול ותפול על ידו השינה. אצל יהודי ארץ ישראל מייבשים עשבים שונים ומכתשים אותם ושמים בצלוחית אחר שקיעת החמה על גג הבית, למען תרד עליהם שכבת הטל ובבוקר לפני זריחת השמש שותה מהם החולה שלשה ימים רצופים ועל רפואה זו, סערענע, אומרים, שהיא מרפאה מחלות שונות.⁴¹⁹

יב. בספר “על השימוש באבנים טובות”, שחובר במאה הרביעית לספירת הנוצרים והשפיע במדה יתרה על הרפואה העממית, כתוב: “כל מה שפועלים העשבים יכולות לפעול גם האבנים, אלא שבין העשבים נמצא מועילים וגם מזיקים לחולה, כנגד זה מסופקני, אם תמצא בין האבנים דבר מזיק”. האודם הוא שמחסן, לדעת אריסטו, בפני המגפות ומקיל, לפי אפיפניוס, על היולדת את הלידה. גם הישפה, כשהוא קשור סביב לשוק המעוברת, מקיל מעליה את הלידה. השבו נחשב כרפואה לנשיכת העקרבים, והברקת הירוקה נחשבה רפואה למחלת העינים. והנה גם בישראל השתמשו באבנים טובות ובמרגלית לשם רפואה. כן סיפרה האגדה, שבצוארו של אברהם אבינו היתה תלויה אבן טובה, והחולה הרואה אותה נתרפא. בספרו “שלטי הגבורים” מתאר אברהם הרופא בקשר לאבני האפוד את כחן המרפא של האבנים הטובות, כגון הנופך, שסגולתו לרפא מרה שחורה; הלשם, שבכחו לחזק את הלב החלש; השבו, שמקרר ומצנן את הגוף ומביא לנושאו שינה; השוהם, השומר את נושאו מפני מחלת הנופלים; הישפה, שמגעו טוב לחולשת הקיבה וסגולתו לעצור את הדם מן הפה, המקור או הרחם. לפי רבנו בחיי “סגולת האודם היא, שכל אשה, שנושאת אותו, אינה מפלת לעולם וטוב גם למקשה ללדת, ואם שוחקים ומערבים אותו באכילה ושתייה, יועיל להריון”. בשנת תמ"ה הציע חכם אחד בריג’יו, שיקחו לאשה המקשה ללדת מאבן הנקראה רובינו, אודם, כשני גרעיני עדשה ויטחנו אותה ויתנוה למעוברת ביין אדום לשתות ומיד ילדה. למי שמרבה דאגות הוצע, שישא עמו כדכוד, קארפונקל, והוא שיסיר את הדאגות מלבו. על הנושא בצוארו מחרוזת אלמוגים אמרו, שלא תבוא עליו מחלת הנופלים. כסגולה לאשה הרה או למפילה נפלים הציע ר' נחמן מברצלב, שתשא אצלה אבן שואבת וחתיכת עץ מקבר הצדיק ותתן צדקה. על האמונה בכחן המרפא של אבנים טובות בין יהודי תימן מספר התימני חבשוש ואומר: “האנשים מאמינים, שיש באבנים טובות הרבה סגולות, למשל: יש ואבן טובה עוצרת את שטף דם, כל זמן שהיא על גוף אדם, ויש והיא מסירה מוגלה מן הגוף, כשהיא נתלית על אדם או מסירה מחלת העין ומרפאה”.⁴²⁰

יג. המנהג לשאת קמיעות לשם רפואה, שהיה נהוג בימי קדם בבבל, מצרים, יון ורומי, נתקיים אצל העמים עד עכשיו. כשחלה פריקלס⁴²¹ בשעת המגפה וקרב קצו, צוה, שיתלו על צוארו קמיע לשם רפואה. הכנסיה אסרה מראש את השימוש בקמיעות, אבל כל האיסורים לא הועילו, ובסוף ויתרו עליהם גדולי הכנסיה. בישראל השתמשו כבר בימי קדם בקמיעות שבכתב, בהם היו כתובים על קלף פסוקים מן התורה וסיפורים על בריאת השמים, קריעת ים סוף, חטא וענשו, וגם בקמיעות של עקרים, שבהם נמצאה אגודת עשבים שונים. בזמן המשנה נהגו לתלות כקמיע נגד כאב האוזן ביצת החרגול, נגד הרדמה שן של שועל חי ונגד התעורה, היינו חוסר שינה, שן של שועל מת. כן אמרו גם בעת החדשה על עצם הזאב וזנבו ועיניו ושיניו, שמונעים מן הנערים הנושאים אותם מחלת הנופלים. בזמן התלמוד נהגו אחדים לתת תפילין כקמיע על הילד, כדי שיישן. נוסחאות לקמיעות המועילים לכל מיני חלאים כולל ספר רזיאל, שחובר בתקופת הגאונים. והנה נוסח הקמיע, שמציע “ספר תולדות אדם” לאשה, שבניה מתים במעיה: בשעה שפגע מיכאל המלאך בסמאל השטן, אמר לו: על אודות מה מתים הבנים במעי אמם. השיב לו השטן: כי אנכי הולך ומשחית את הילד במעי אמו. אז אמר לו המלאך משביע אני עליך בשם אהיה אשר אהיה שלא תעקר האם ולא תחבל ולא תפיל את הילד במעי אמו. והנה קמיע, המובא ב“ספר מראה הילדים” כדי לרפא ילד נכפה עם הנוסח “ההולך ומתמעט באותיותיו: מלילית, לילית, ילית, לית, ית בכח שלשה המלאכים הממונים עליהם, שהם סנו”י וסנסנו“י וסמנ”גלוף.⁴²²

יד. מן הדברים המאוסים, שנחשבו כבר בימי קדם אצל העמים כרפואה, היה הרוק. את חשיבותו מתאר פליניוס בפרטי פרטים. הירודוטוס⁴²³ מספר, שהעוורים היו מתרפאים ברוק של אשה בעלת שם טהור. גם ברפואה העממית שבימינו משמש הרוק תרופה יעילה לעינים חלשות וחולות וגם לחלזון שבעין. והנה גם אצל יהודי ארץ ישראל היו מרפאים את חולי העינים ברוק. כן אמר ר' מאיר לאשה אחת: רוק בפני שבע פעמים והתרפא בעיני. בספרו “משא בערב” מספר שמואל אהרון רומאנילי⁴²⁴: “בצאתי יום אחד מבית הכנסת מצאתי איש אחד על הפתח וכוס בידו מלאה רוק, הושיטו אלי לרוק בתוכה כאשר עשו כל היוצאים. דחיתי ידו והפלתי כוסו. ויצא איש הבינים לשכך חמתי לאמר, כי היה לשיקוי ילד החולה לרפואת עין הרע. כן הוא מנהגו, הוסיף לאמר.”⁴²⁵ – פליניוס מביא כמה דוגמאות, כדי להוכיח, איך השתמשו העמים הקדמונים לשם רפואה במי רגלים. תרופה זו היתה ידועה גם בארץ ישראל. כן אמר ר' חנינא: כוס קטן של מי רגלים שותה מי שנשכתו צרעה, רבע לוג מי שנשכו עקרב, חצי לוג מי ששתה מים גלויים, שהיו אסורים, שמא שתה מהם נחש.⁴²⁶ כתרופה נחשבה, לפי גלינוס, גם הצואה. כן שמע ר' יוחנן מפי מטרונה, שצואה שחוקה של ילד היא חלק מן התרופה המועילה לצפדונה היינו למחלה בבשר השינים. למי שחש בברסם, היינו בנזלת, הוצע בתלמוד, שיביא צואה של כלב וילוש אותה בנטף, מין שרף הנוטף מן העץ; ואולם ברפואות אחרות, עד כמה שאפשר, אין לאכול צואה, כי היא מפרקת את האברים.⁴²⁷ ברפואה העממית נחשב גם דם הווסת כסגולה נגד דברים מזיקים. וגם בימי הבינים ואפילו בעת החדשה נחשב אצל העמים דם נדה כרפואה נגד דברים מזיקים. כן הוצע גם בתלמוד: אשה, שראתה נחש, תאמר לו: “נדה אני ודרך נשים לי”, והנחש יסור ממנה.⁴²⁸

טו. יש ברפואה העממית נטיה למספרים מיוחדים כגון שבע, שלש וחמש. כן מציע מרצלוס: מי שחלה בראש, יספר שערות ראשו בשבעה, בשבעה עשר או בעשרים ושבעה לחודש, וזה יועיל. כנגד זה נחשבו בתלמוד הימים ז' י“ז וכ”ז בחודש כימים שמחלישים לפעמים את פעולת הרפואה ומזיקים לחולה, ועל כן אמרו: דג מלוח פעמים שהוא ממית ואילו הן בשבעה, בשבעה עשר ועשרים שבעה.⁴²⁹ המנין שבעה חשוב גם במנין הסממנים שבתרופה. כן הוצעה כרפואה לברקית, חולי העין, להביא עקרב של שבעה גונים; לשברירי יום להביא שבעה טחולים מתוך הבהמות; לכאב הטחול להביא שבע עלוקות של מים וליבשן בצל. ויש שפעולת הרפואה תלויה במספר שלש או חמש. כן מסר אביי בשם אמו על מנין הימים שבחודש: כל משקה שאדם שותה לרפואה, יש להם מנין לשתותם, יש מהם שלשה, יש מהם שבעה ויש מהם שנים עשר; ועל מנין הסממנים שבתרופה מסר: שלשה קישורי פואה, היינו מין צמח, שעושים ממנו צבע אדום ותולים על הצואר לרפואה, מעמידים את המחלה, שלא תתגבר, חמשה מרפאים ושבעה יפים אפילו לכשפים. למי ששתה מים מגולים הוצע בתלמוד, שיביא חמשה ורדים וחמש כוסות של שכר וישלקם ביחד, עד שיעברו על רביעית הלוג וישתה.⁴³⁰

טז. סגולות מיוחדות המציאה הרפואה העממית נגד המגפה. אצל העמים היו נושאים בזמן החולירע בשנת 1854 בצל קלוף, שבו היו תחובים קרנפולים. כתרופה מועילה נגד המגפה נחשבו אצל יהודי תורכיה וארצות המזרח בצלים, חומץ יין ויין שרף. כמו אצל העמים נחשב גם בין היהודים כתרופה נגד המגפה הפיגם “רודא”, הן להריח והן לעשן בו והן לתלות בקמיע על הצואר. בשעת המגפה, כן כתב בעל “משנת חסידים”, הולכים ביום הרביעי במחצית הראשונה של החודש לפני הנץ החמה לפיגם ואומרים שיר של פגעים ומוסיפים: אני קוטף אותך בשם ד‘, כדי לחסן את פלוני בן פלונית בפני המגפה, ואחר כך כורכים את הפיגם בקמיע והוא שמחסן את נושאו. על ר’ עקיבא איגר, הרב בפוזן, סיפרו, שמצא בזמן החולירע בשנת 1835 כתוב בספר ישן, שלפני הרבה שנים נהגו בזמן החולירע בכל יום בבוקר לאכול חמשה או ששה גרעיני חרדל כסגולה נגד המגפה וגם לשאת בכיס חתיכות לחם מרוח בשום.⁴³¹ – האגדה מספרת על משה, שמלאך המות מסר לו את הסגולה להקטיר מחתות קטורת בשעת המגפה ותעצר המגפה. לפי הזוהר גילה אליהו הנביא את הסגולה, שאם יכנסו בני אדם בזמן המגפה לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ויאמרו בכוונה עניני קטורת הסמים, תתרחק מהם המגפה. מאז שימשה אמירת הברייתא על הקטורת כהקטרת קטורת עצמה סגולה נגד המגפה. כסגולה נגד המגפה נחשבה גם אמירת מזמור צח בתהלים וגם אמירת הפסוק “ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם” (שמ' ל, יב). במזרח אירופה מוליכים היהודים, כדי להנצל מן המגפה, ספרי תורה, שנקרעו ונפסלו, לקבורה בבית הקברות או מזווגים בחור ובתולה יתומים ועושים את החופה בבית הקברות, כי גדולה הצדקה, שמארכת ימים. בספר רפואות הוצע לתת בשעת המגפה את מפתח הבית בידו של יהודי מת ותעצר המגפה או לנדב מטבעות כמספר שמו של המנדב, כגון אם שמו יהודא ינדב כ“ז מטבעות לשבע צדקות או לשבעה בעלי תורה, ועל כל חלק, שנותן, יאמר: אני נותן צדקה בעד כל ישראל, שאני פלוני בן פלונית בכללם. מעל שער בית הכנסת הישן וגם מעל עזרת הנשים שבבית הכנסת החדש בניקולסבורג תלויים שני מנעולים, והאגדה מספרת, שהם ננעלו במפתחות על ידי רב המקובל שבקהלה, ואחרי שתלה את המנעולים מעל בית הכנסת ועזרת הנשים, אמר: כשם שהמנעולים האלה הם נעולים, כך תעצר המגפה. כן השתמשה הרפואה העממית בפסוקים מן התנ”ך ובעשבים, באבנים טובות ובדברים מאוסים כמו רוק וצואה. היא היתה מיוסדת על אמונת העם וגם על הנסיון של דורי דורות והמציאה סגולות סודיות ורפואות טבעיות.⁴³²

על התרופות, שהוצעו על ידי חכמי התלמוד, אמר רב האי גאון, שאין לקבלן כמוסכמות ואין לקבלן עכשיו. בכל זאת אין לזלזל בערכה של הרפואה העממית לא רק מפני שנמצאו בה תרופות שאולות מאחותה הצעירה, הרפואה המדעית, אלא גם מפני הסגולות והתרופות העממיות שבה, המיוסדות על הנסיון. לאיש המבקש ממנו רוק לריפוי ילד חולה, שנפגע בעין הרע אמר שמואל אהרן רומאנילי: “מנהגך נתעב ונאלח”. והנה בעת החדשה מצאה הרפואה המדעית, שיש בכח הרוק וביחוד הרוק של הבוקר להמית חידקים. המומיה, שנחשבה מפני הסממנים שבה ברפואה העממית כסגולה, שימשה גם ברפואה המדעית עד ראש המאה התשע עשרה תרופה מועילה.⁴³³ אינו מן הנמנע, שמן הרפואה העממית יוכל ללמוד גם הרופא, שידיעותיו ודעותיו מיוסדות על המחקר והמדע. מכל מה שיצר האדם ברוחו, יכול רוחו של האדם ללמוד ולהעשיר את ידיעותיו. יש ולפעמים מוליכה החקירה את החוקר אפילו דרך דעות נפסדות, שגיאות ואמונות שוא, אל אור האמת, אבל בזה אין ספק, שהרפואה העממית, המיוסדת על הנסיון של דורות, יכולה לשמש אספקלריה לרוחו של העם.

 

יא. מנהגים עממיים    🔗

א. עמי המזרח הם בכלל מן המשמרים במנהגיהם וכך אפשר ללמוד אפילו מן המנהגים הנהוגים אצלם בימינו, על מנהגי ישראל בימי קדם. עבד אברהם, אליעזר, נצב על עין המים, כדי למצוא שם אשה ליצחק בין בנות אנשי העיר, היוצאות לשאוב מים. יש ויקרה גם בימינו בארץ והערבי נושא אשה מבין הבנות, שראה על יד הבאר או המעין, בבואה לשאוב מים. כשם שיעקב עבד שבע שנים בעד לאה ושבע שנים בעד רחל, כן יארע גם בימינו, שעבד ערבי יעבוד בארץ ישראל בעד בתו של אדוניו אפילו שמונה שנים ויקח אותה אחרי כן לאשה. יש והפלחה העניה בארץ הולכת גם עכשיו בימי הבצורת והרעב ללקוט בשדה של איזה בועז והיא תנשא אחרי כן כמו רות לבעל השדה. כמו כן תלמדנו ההשואה עם מנהגי הערבים שמשמעו הנכון של השם “שבוע הבן” אינו “ברית מילה” אלא חגיגה, שנמשכה שבעה ימים.⁴³⁴

ב. מצוות תורתנו נחשבו לאמצעי לעשות ישראל ל“גוי קדוש”, לעם של קדושים ומוקדשים, פרושים מאומות העולם, כי “בזמן שאתם בדילים מן העמים אתם שלי”, היינו עם ד'.⁴³⁵ והנה הנטיה להתבדלות ולהתנגדות לעמים אחרים ולשמור על טהרת נשמתו הולידה בעם ישראל כמה מנהגים. כן נהגו העמים לתת סמל של עבודה זרה מאחורי הדלת או על המזוזות של בתיהם, וכמחאה לסמל זה קבע היהודי על פתח ביתו את המזוזה, הבאה להזכירו על מציאות השם ולהרחיקו מן החטא. כמו כן אינו מן הנמנע, שמנהג המתפללים לכוון פניהם כנגד ירושלים ובית המקדש, היה מעין התנגדות לפולחן השמש, שהיה נהוג אצל העמים הקדמונים.⁴³⁶

אצל הכנענים ועמים קדמונים אחרים הוקדש חג הבציר לאלילת האהבה ונקשר עם פריצות והוללות. והנה בימי קדם חגגו גם בישראל את חג הבציר בכרמים בשילו ובנות העיר יצאו לחול בכרמים ויהי בחג הזה “ויצאו בני בנימין ויגזלו מן המחוללות נשים וישאון” (שופ' כא, יט). ואולם הנטיה להתנגדות הפכה במשך הזמן את חג הפריצות וההוללות של הכנענים לחג של האהבה הטהורה, שהיא היסוד המוסרי לחיי המשפחה שבאומה. בט“ו באב, בו התחילו ימי הבציר ותקופת החום, היו בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים ואומרים: בחור שא נא עיניך וראה, מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. – מה שמסופר על החגיגה בט”ו באב, מסופר גם על החגיגה ביום הכיפורים. כן אמר ר' שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים כחמשה עשר באב ויום הכיפורים, שבהם היו בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולים וחולות בכרמים, ומה היו אומרות: בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בוחר לך, אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. המלים בסיפורו של ר' שמעון בן גמליאל “לא היו ימים טובים” מוכיחות, שהחגיגה לא נתקיימה בזמנו, אלא נתבטלה כבר לפני חורבן הבית. בנוגע לטעם החגיגה ביום הכיפורים נחלקו דעות החוקרים, ואינו מן הנמנע, שיש משהו מן האמת בהשערה, שיחזקאל הנביא (מ, א) במלים “בראש השנה בעשור לחודש” רמז על ראש השנה לשנת החמה בעלת שס“ד ימים, ששאלו בני ישראל בימי קדם מן הכנענים, הנתונים לפולחן השמש, וחגגוהו זמן מה עשרה ימים אחרי ראש השנה לשנת הלבנה, בעלת שנ”ד ימים. שיורי החגיגה נתקיימו גם בימינו אצל יהודי קאוקז ולוב וגם אצל הפלשים בחבש, וכשריד מן המנהג נשארה ברכת החמה, שמברכים על חידוש החמה פעם בכל כ“ח שנים, שהוא מחזור גדול, והיא תקופת החמה, כשחוזרת החמה לנקודה הראשונה, כמו שהוקבעה ברקיע השמים במעשה בראשית. חגיגה, שהיא דומה במקצת לחגיגה ב”ראש השנה בעשור לחודש" תשרי תתקיים אפילו בימינו ב’עשורא', היינו בעשירי לראש החדשים מוחרם אצל המוסלמים במרוקו בחג, שנשאר אצלם כזכר ליום הכיפורים, ששאל מוחמד מראש מן היהודים. בעשירי למוחרם יוצאות בעיר דוקאַלא הנשים הערביות למקום אחד בחוץ מן הכפר ושרות ורוקדות, ובעיר אַגלו אינו ישן העם שלש לילות אלא יתמכר לתענוג ולשעשועים. בבקעה של מרוקו מבעירים בערב של עשורא אש ואומרים, שהחולים הקופצים מעל האש מפילים לתוכה את מחלתם ומאריכים ימים. העובדה, שהחגיגה ב“עשורא” למוחרם נתקיימה אצל המוסלמים, המונים כיהודים מנין השנים לפי הלבנה, מעידה, כי גם בישראל החגיגה לא יצאה ממקור ישראלי, אלא נתקיימה זמן מה בימי קדם כשריד שאול מעמים אחרים, שהיו מונים את השנים לפי החמה וחוגגים ראש השנה שלהם כחג של פריצות והוללות, ואילו בישראל נהפך בימים, שבהם נתקיים בעמנו, לחג של אהבה טהורה, שהיא היסוד המוסרי לחיים המשפחתיים שבאומה.⁴³⁷

ג. והנה עם השאיפה להתנגד למנהגים זרים היתה טבועה בעמנו גם הנטיה ללמוד ממנהגי העמים ולסגל לו את הזר ולהטביע עליו את החותם הישראלי. בארצות המזרח נהגו להתחיל את החגים במחזה. לפני בוא השנה החדשה נהגו בפרס להעמיד על פתחו של החדר, בו ישן המלך, נער יפה תואר כסמל השנה החדשה ובשעת הנץ החמה נכנס הנער לתוך החדר והמלך שאל אותו: מי אתה ולאן אתה הולך, מה שמך ומה אתה מביא? והנער השיב: מאושר ומבורך אני ונשלחתי אליך מד' להביא לך את השנה החדשה. אחרי כן הביא נער שני קערה עם חיטה, פולים ועדשים, שומשמים ואורז, גוש סוכר, שתי מטבעות וככר לחם. אחרי שהמלך טועם מן המינים האלה, הוא מחלק את השיירים בין השרים הנאספים בחדרו ואומר: זהו היום החדש של השנה החדשה והעת החדשה, בה יתחדש כל מה שקיים. כן נהגו גם היהודים בארצות המזרח להראות למסובים את הרעיון של “הסדר” במחזות. נער לבוש בגדי נודד, מקל בידו ועל שכמו חבילה, נכנס לתוך הבית ומשיב על שאלת בעל הבית, מאין בא ולאן הוא הולך: ממצרים יצאתי ולירושלים אני עולה, מפני שנגאלתי. בתימן צועד בעל הבית בליל סדר פסח דרך החדר ונושא מצה קשורה במטפחת על שכמו, וכששואלים אותו על טעם המנהג, משיב: כן עשו אבותינו בצאתם בחפזון ממצרים. יהודי מרוקו נותנים שתי קערות על השולחן: באחת מהן נמצאים דגים שוחים במים, ואת השנית מסבב בעל הבית מעל ראשי המסובים ואומר: בחפזון יצאנו ממצרים. ואחרי קריאת ההגדה מניחים הגברים איש איש על כתפו מקל, בו תלוי צרור, ויוצאים מחוץ לבית בחפזון וקוראים: ככה יצאו אבותינו, משארותם צרורות בשמלותיהם על שכמם.⁴³⁸

המשביע את הרוח, הגורם למחלות, היה מביא אצל הבבליים בימי קדם כבש ואומר: כבש זה נתן החולה תמורת חייו. גם בימינו נוהגים הפרסיים לסבב סביב החולה תרנגול שחור או כבש מתוך האמונה, שהמחלה של החולה עוברת על התרנגול או על הכבש וכשם שהיו מעבירים את המחלה על בעלי חיים, כך היו מעבירים עליהם את החטאים, הגורמים כמו המחלה למיתה. מתוך הרעיון הזה נולד מנהג “הכפרות”, שלא נזכר בתלמוד אבל נזכר כמנהג קבוע אצל ר' נטרונאי גאון. יש וגדולי התורה כינו את מנהג הכפרות בשם “מנהג ותיקין” ואמרו עליו “מנהג אבותינו תורה היא”, ויש שאחרים דחו את המנהג. כן מנע ר' שלמה בן אדרת⁴³⁹את המנהג מבני קהלתו; הרמב"ן אסר אותו משום דרכי האמורי, ור' יוסף קרא כתב, שיש למנוע ממנהג זה.⁴⁴⁰

בימי הגאונים נתקיים בבבל ועילם המנהג, שהבחורים היו עושים צורה ותולים אותה על גגותיהם ארבעה או חמשה ימים ובפורים עושים מדורה של אש ומטילים לתוכה את הצורה והבחורים עומדים סביבה ושוחקים ומזמרים ויש להם טבעת תלויה בתוך האש ונוטלים וקופצים מצד אחד לצד שני. המנהג לקפוץ מעל האש כסגולה נגד כל מיני פורעניות יצא מארץ הודו ונתקבל אצל המוסלמים באסיה ובאפריקה הצפונית.⁴⁴¹ בעשירי למוחרם וביחוד בתקופת הקיץ זורקים המוסלמים במרוקו איש על רעהו מים, כדי להרחיק בכך כל אחד מחבירו מחלות ופורעניות. והנה מנהג זה נתקבל גם אצל יהודי מרוקו ועבר עמהם לטבריה. שם שופכים היהודים כמו במרוקו בחג השבועות איש על מכרו כדי מים או מטבילים איש את רעהו בתוך הנהר מבלי שים לב על קלקול הבגדים. בליל הראשון לספירת העומר מניחים יהודי מרוקו מלח על התיבה שבבית הכנסת, ובצאתם לוקחים ממנו כל אחד מלוא שתי אצבעותיו ומביא לביתו, בו ישמש כסגולה בימי הספירה, שהם נחשבו כימים מוכנים לפורעניות. גם מנהג זה שאלו היהודים משכניהם המוסלמים במרוקו.⁴⁴²

לחג השבועות עולים יהודי מוסול, וקירקוק על קברו של נחום הנביא באלקוש. בבוקר עולים הגברים אל ההר סמוך לעיר ובידם ספר תורה וכלי נשק וקוראים שם עשרת הדברות ומתפללים תפלת מוסף. אחרי כן יורדים מן ההר ועושים תרגיל מלחמה כרמז למלחמת ישראל בגוג ומגוג. אחרי גמר התרגיל יוצאות הנשים לקראת בעליהן, כשהם יורדים מן ההר בזמר וריקוד. והנה גם את המנהג לסיים חגיגה בתרגיל מלחמה, שאלו יהודי המזרח משכניהם המוסלמים, שנהגו לחוג את חג המולד של נביאם, את “החג הקטן” אחרי גמר הצום ברמדאן וגם את “החג הגדול” בסעודה, בזמרה ובריקוד וגם בתחרות הרצים, ביריה ללוחות ובתרגילי מלחמה. בתרגילי החג מחוייב אצל המוסלמים להשתתף כל קלעי אמן ושאינו משתתף ייענש.⁴⁴³

אצל הבבליים נהג המתפלל לכפרת פשע להשליך את פשעו המגושם באיזו צורה חמרית לתוך הנהר ולומר: את צרתו יטול הדג והנהר יוליך אותה עמו. בימי הגאונים היו גם יהודי בבל עושים סלים מכפות תמרים וממלאים אותם עפר וזבל בהמה ולפני ראש השנה היו זורעים בסלים קטנים שבבית כל אחד פול מצרי או קטנית, ובערב ראש השנה נוטל כל אחד את סלו ומחזירו סביבות ראשו שבע פעמים ואומר: זה תחת זה וזה חליפתי וזה תמורתי ומשליכו לנהר.⁴⁴⁴ – דומה למנהג זה הוא המנהג של “תשליך”, שלא נזכר לא בתלמוד ולא אצל הגאונים והפוסקים הראשונים, אלא הובא פעם ראשונה בספר “מנהגי מהרי”ל", הכולל מנהגים, שנקבצו בראש המאה החמש עשרה על ידי תלמידי ר' אליעזר בן יעקב והונהגו במדינות אשכנז. את המנהג של “תשליך” קיבלו יהודי אשכנז כנראה משכניהם, שנהגו ללכת בראש השנה שלהם אל מעינות ולהשליך לתוכם לחם או איזה קרבן. יש ואפילו אחדים מראשי הכנסיה דחו את המנהג ואמרו, שהשלכת לחם למעינות לשם כפרת חטאים אינה אלא תרבות שטן. המנהג של “תשליך” לא נודע אצל הספרדים, אלא נתקבל רק אצל האשכנזים וגם אצל יהודי קאוקז, למן העת, אשר באו במגע עם היהודים האשכנזים.⁴⁴⁵

כיהודי מזרח הושפעו גם יהודי מערב משכניהם. “כמנהג הגוים כן הוא מנהג היהודים שעמהם ברוב המקומות” כך כתב במאה השלש עשרה בעל “ספר חסידים”. כלילי הדסים, שבהם מעטרים היהודים ספרי תורה, הם לדעתו של ר' אברהם מימוני⁴⁴⁶ מחוקות הגוים, שהרי גם הנוצרים עושים כלילים לאיבנגליון שלהם, וגם כתר התורה הוא לדעתו חיקוי הכתרים, העשויים לקשט בהם תמונות הקדושים שבכנסיה.⁴⁴⁷

כדי להגן על עצמם מפני המזיקים, נהגו אצל העמים להתחפש בחג ולהתראות בלבוש נכר, כדי שהמזיקים לא יכירו אותם. מנהג זה בא אל היהודים מחוץ והונהג בעמנו בחנוכה וביחוד בפורים. על מנהג זה לימד ר' יהודה מינץ זכות, ואילו המחבר של “ספר חסידים קטן” כתב: “טובה תנחל ושלוה תורש, אם תשמור מן האיסור, שלא ילבש גבר שמלת אשה”, כגון הבחורים הנותנים צעיף בראשיהם ולובשים בגדי נשים בחנוכה ובפורים,⁴⁴⁸ וגם בעל “שני לוחות הברית” מחה נגד המנהג של התחפשות והורה, שהוא לא משנת חסידים ושומר נפשו ירחק מזה, כי זאת היא שמחת הוללות. וגם ר' שמואל אבוהב כתב על המנהג, “שהירא את דבר ד' ירחיק את בניו ובני ביתו מכל כי האי איסור”. בכל זאת נתקיים המנהג אפילו בין החסידים ויראי ד' בישראל. – יהודי איטליה הן חוגגים את ימי הפורים כמנהג הרומים בכרנבל שלהם, ויהודי ווארמז נהגו ביום שמחת תורה להקיף במחול וריקוד את האש, שהדליק רב הקהלה, כשכניהם הנוצרים, שהיו מקיפים במחול וריקוד את האש, אשר הדליק הכומר ביום המוקדש בכנסיה ליוחנן הקדוש.⁴⁴⁹

גם במזרח וגם במערב רווח בין העמים הרעיון, שדמותו של אדם כמותו, ולכן נהגו, כדי להזיק לשונא או לרשע לחבל את דמותו. כן נהגו ברומא העתיקה לשרוף או להטביע במים צורת שעוה של בוגד, כדי לגרום בזה נזק לבוגד עצמו. בשבת שלפני הפיסחא שלהם שורפים הנוצרים בובה של יהודה איש קריות, שבגד לדעתם במשיחם ומתכוונים בכך לצער את הבוגד בקברו. – ביום, שבו נרצח החאליף עומר מושיבים מתנגדיו בפרס את בובתו על חמור ומוליכים אותה ברחובות העיר בלוית תזמורת ומתעללים בבובה של החאליף ומכוונים בכך לגרום צער לגופו השוכב בקברו. מנהג זה למדו היהודים משכניהם וקיימו אותו ביחוד בפורים. בבבל ובעילם נהגו הבחורים לעשות צורת המן ולתלותה על גגותיהם ארבעה או חמשה ימים ולהשליכה בפורים לתוך מדורת אש. בתימן היו הנערים עושים מקלעת עצים מושחה בששר ותולים אותה בחצר בית הכנסת על עץ גבוה וזורקים עליה חצים ואבנים ומנפצים אותה לרסיסים. אצל יהודי כורדיסתאן שורפים הנערים את הבובות של המן בדרך כלל בליל פורים. בקוטאיס שבקאוקז מכינה האשה עץ שחור על יד האש שבמטבח ובשובו אחרי קריאת המגילה שואל הבעל: מה זה? ואשתו משיבה: זהו המן, והבעל מצווה: תשרפהו, ומיד זורקים את העץ לתוך האש. באיטליה היו מריעים בקול שופר ובחצוצרות וצוהלים על הבובה העשויה בדמות המן, שהעמידו על מקום גבוה, כדי להתקלס בה ולשרפה אחרי כן על מדורת האש.⁴⁵⁰

ד. מנהג אבותינו, כן הורו בישראל, תורה היא. כח העבר והמסורת היה חזק בעמנו. בכל זאת נתהוו גורמים לשינוי המנהגים ואפילו לביטולם. יש ומנהגים נשתנו מטעמים מוסריים. על ידי החפירות נתגלה, שכבר בימי קדם נהגו להלביש את המת בגדים. העשירים נהגו לעשות לקרוביהם תכריכים מבגדים יקרים והוצאת המת היתה בראשונה ביחוד לקרוביו העניים קשה ממיתתו, עד שהיו מניחים אותו ובורחים. והנה בא רבן גמליאל ונהג קלות ראש בעצמו וצוה להוציאו בכלי פשתן ונהגו כל העם אחריו להוציא את המת בכלי פשתן. בראשונה היו מגלים פני עשירים מתים ומכסים פני עניים, אך מפני כבודם של עניים, שהיו מושחרים מפני הבצורת, התקינו, שיהיו מכסים פני הכל. בראשונה היו מוציאים עשירים אחרי מיתתם בדרגש ועניים בכליבה, וכדי שלא יתביישו העניים, התקינו שיהיו מוציאים הכל בכליבה. את המאכלים לסעודת הבראה בבית האבל היו מוליכים לעשירים בקלתות של כסף ושל זהב ולעניים בסלי נצרים של ערבה קלופה, אך מפני כבודם של עניים התקינו, שיהיו מביאים גם לעשירים בסלי נצרים של ערבה קלופה.⁴⁵¹

יש ומנהגים בוטלו מטעמים היסטוריים. פולמוס של אספסינוס גרם לביטול המנהג, שהחתן היה יוצא לחופה בעטרה. בפולמוס של טיטוס תיקנו, שגם הכלה תצא לחופה בלי עטרה, ובמלחמת ביתר גזרו, שלא יוליכו עוד את הכלה באפריון מבית אביה לבית בעלה. מנהג עתיק הוא לפתוח את דלת הבית בליל סדר פסח ולומר: “כל דכפין ייתי וייכול”, כדי שיבואו העניים מישראל לאכול. והנה יהודי מסלאתה שבלוב נוהגים אפילו עכשיו לסגור בתיהם בשני הימים הראשונים של פסח ואינם נותנים לאיש לבוא הביתה. את המנהג לסגור את הבית ירשו מאבותיהם האנוסים בזמן השלטון של אלמווחדים, שחגגו את הפסח בסתר מתוך הפחד, פן ילשינו עליהם מרגלים או אנשי רשע, כי הם מוסיפים לחוג את חגי ישראל במסתרים, ולכן סגרו את דלתות בתיהם בפני כל אורח הבא מן החוץ יהיה מי שיהיה.⁴⁵²

ה. יש ומנהגים בוטלו מפני שהשכנים לעגו להם וחשדו את היהודים במעשי כשפים. כן נהגו לפנים האבלים בעטיפת ראש כל שבעת ימי האבל, ואולם המנהג בוטל, מפני שהאבלים היו מתגנים על הבריות. בתקופת התלמוד היו כופים את המטות בבית האבל, והאבלים היו ישנים בשבעת ימי האבל במטות כפויות. והנה על מנהג זה כתב ר' יצחק אור זרוע: “ובזמן הזה כיון שהנוצרים מצויים בינינו ועבדים ושפחות בבית, חוששים אנו, שמא יאמרו חָרָש הוא”.⁴⁵³

שונה היה גורלו של העם בכל מדינה ומדינה ועם שינוי הגורל חלו גם שינויים באופיו של העם ובמנהגיו. בגרמניה נולדה החסידות האשכנזית ויחד עמה הנטיה לעינויים וסיגופים, ואילו בספרד כתב ר' יהודה הלוי: “ואם תעבור בכך השמחה אל הניגון והריקוד, היא עבודה בענין ‘האלהי’”. המנהג של “יאהרצייט” עבר יחד עם שמו הגרמני מן האשכנזים אל הספרדים, בכל זאת נבדלו האשכנזים והספרדים במנהגיהם ביום השנה, שנקרא אצל שניהם בשם אחד. אצל האשכנזים נהגו להתענות ביום השנה למותו של האב, כנגד זה עושים הספרדים באפריקה הצפונית בערב לפני יום השנה משתה ומנגנים בכלי שיר.⁴⁵⁴ על השינויים באופיו של העם מעידים גם השינויים, שחלו בחגיו. ראש השנה, שהיה מראש יום של שמחה ונתקיים עד עכשיו בכמה מקומות כגון אצל יהודי קאוקז כיום של שמחה, נהפך במשך הזמן ליום של חשבון הנפש, וקול השופר קורא בו את העם לתשובה. חג הסוכות נקרא “זמן שמחתנו”, והנה היום השביעי של החג, יום הושענא רבה, שהיה כמו כל ימי החג מראש יום של שמחה, נעשה ליום חתימת הדין ונתינת הפתקין, בו מתענים אחדים כמו ביום הכיפורים. ימי הספירה, מראש כימי קציר ימי שמחה, נשתנו לימים שבהם נהגו קצת אבלות.

יש וחדרו לתוך עמנו מנהגים “בנויים על תוהו”, שעליהם כתב ר' אברהם מימוני⁴⁵⁵, “שלא יחזיקו בהם, כשנתברר שהם בנויים על תוהו, אלא צריך לבטלם ולהחזירם אל האמת”. כנגד זה העריך רש"י מתוך אהבתו לעם את מנהגי העם וכתב: “ישראל בגלות אם אינם נביאים בני נביאים הם, ואלו נוהגים את המנהג הנאה ואין לשנות את המנהג”. למעשה יתגלה רוח העם בשפתו, ואילו חייו הדתיים והמוסריים יתגלו במנהגיו. השפה היא הגוף לנשמת העם, והמנהגים העממיים הם הכלים הנושאים והמשמרים את חייו הדתיים והמוסריים של העם.

 

יב. חכמי ישראל וחכמי העמים על עם ישראל    🔗

1. חכמי ישראל    🔗

א. קמו בעם ישראל אחדים בין מוריו וחכמיו, שעמדו על אופיו ושיבחו את מדותיו הטובות, וקמו גם אחדים, שראו את חסרונותיו וגינו אותם. “כי חלק ד' עמו יעקב חבל נחלתו” (דב' לב, ז), כן כינה אבי הנביאים את עמו, ובספר תהלים (קלה, ד) נאמר: “יעקב בחר לו יה, ישראל לסגולתו”. “אין לך חביב בכל הגוף כעינו של האדם ומשל בה את ישראל”, כן אמר ר' שמעון בן אלעזר. בעיניו של ר' יהודה הלוי נחשבו כל העמים כאברים בגוף האנושיות, ואילו “ישראל באומות העולם הוא כמו הלב באברים, רב חלאים מכולם ורב בריאות מכולם”. עיקר ההידור, כך היה ר' נחמן מברצלב אומר, הם ישראל, כי אף על פי שגם חם ויפת הם תולדות נח, עיקר ההידור הם ישראל, שבאים מבני שם.⁴⁵⁶

העם, בו בחר ד‘, לא יאבד מן העולם, זהו הרעיון, שהביעו נביאי ישראל: כשם שחוקות השמש, הירח והכוכבים לא ימושו, כן, לפי הנביא גם זרע ישראל לא ישבות מהיות גוי כל הימים; ואפילו בימי הגלות והשעבוד, שבאו על ישראל בגלל בגידתו בד’, לא יקצוף ד' לעולם אלא ירחם על עמו (ירמ' לא, לה, לו). הפסוק בקהלת “דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת” (קהל' א, ב) רמז, לדעתו של ר' יצחק, על נצחיותו של עם ישראל: “מלכות נכנסת ומלכות יוצאת וישראל עומד לעולם”. למה נמשלו ישראל לזית? כך דרש ר' יהושע בן לוי, לומר לך: מה זית אין עליו נושרים לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אף ישראל אין להם בטלה עולמית לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. כמו כן כתב הרמב“ם באגרת תימן אל אחיו: כשם שאי אפשר שתתבטל מציאותו של הקדוש ברוך הוא, כך אי אפשר שנאבד ונתבטל מן העולם. בהתבוננו בגורל עמו הגיע ההיסטוריון גרץ לידי מסקנה: עם שההוה לא נחשב בעיניו כלום והוא חי על התקוה והעתיד לו הכל, הוא בעצם משום זה נצחי, כמו שהתקוה בלבו של האדם היא נצחית. ישנו בעם ישראל, שנהרס וחזר ונהרס וקם כביכול מקברותיו ובנה מחדש את חרבותיו, כח חיוני. נמשלו ישראל כחול: “מה החול הזה אתה חופש בו גומא בערב ובשחרית אתה מוצא אותה, שנתמלאה מאליה, כך כל אותם האוכלוסין, שנפלו בימי דוד, נתמלאו בימי שלמה”. הקיסר אדריינוס שאל את ר' יהושע בן חנניה: מהיכן הקב”ה יצמיח לעתיד לבוא את האדם. הביא לו ר' יהושע לוז של שדרה, עצם קטנה בחוליות העליונות שבשדרה, והשליכו באש ולא נשרף, נתנו במים ולא נמחה, טחנו בריחים ולא נטחן, הקיש עליו בפטיש, והלוז לא חסר כלום. וכך אמר ר' יהושע לקיסר: מלוז של שדרה יקים הקדוש ברוך הוא לעתיד לבוא את האדם מקברו לתחייה ולחיים חדשים. והוא הדין לעם ישראל, הגבור ברוחו ומוצק כולו, אף ברזל ואש לא יוכלו לו ומה גם חומצות מקעקעות; להפך העם ישוב ויתקשה, אף על פי שהתכווץ בנקודה קטנה מתוך הלחץ, אשר כבד עליו.⁴⁵⁷ הנביאים, החכמים הפילוסופים וההיסטוריונים בישראל הגיעו לידי מסקנה, שהעם, בו בחר ד', יתקיים “כימי השמים על הארץ”, וכאלהי ישראל כן גם עם ישראל הוא נצחי.

ב. “עם לבדד ישכון” (במד' כג, ט) הוא עם ישראל: “מה השמן הזה אין מתערב בשאר משקין, כך ישראל אין מתערבים באומות העולם”; “ישראל אינם יכולים להדבק עם כל האומות אלא לעצמם מופרשים”. במאמרים כאלה רמזו חכמינו ז“ל על נטיתו של עם ישראל לשמור על טהרת רוחו ונשמתו.⁴⁵⁸ – עם ישראל עולה במוסר על ידי יסורים: “מה השמן הזה אין משתבח אלא על ידי כתישה, כך ישראל אין עושים תשובה אלא על ידי יסורים”. “עם קשה עורף הוא” ישראל, ערפו נתקשה על ידי יסורים אבל לבו נתרכך והוא נקרא “רחמנים בני רחמנים”. “שלשה סימנים יש באומה זו, רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים”, אמרו חכמינו ז”ל.⁴⁵⁹ בספרו, הכתוב ספרדית בשנת 1678, על “המדות המעולות של עם ישראל” מנה יצחק קארדוזו⁴⁶⁰ בין המדות המעולות של עם ישראל את הרחמנות, הבישנות וגמילות החסדים. החמלה, כך אמר שמואל דוד לוצאטו⁴⁶¹, לא היתה מסימניהם של היוונים ולא של הרומיים אלא אחד מסימניהם של בני ישראל. העם, שמסר את נפשו על קידוש השם, הוכיח שהערכים הרוחניים עולים בעיניו על הקנינים החמריים: “עיניך יונים” (שה"ש א, טו), כך דרש אחד מחכמי האגדה, “כיונה זו פושטת צוארה לשחיטה ואינה מפרכסת כשאר עופות, כך ישראל נותנים נפשם על הקדוש ברוך הוא”.⁴⁶²

ג. בספרו הכתוב איטלקית בשנת 1635–1638 הבליט שמחה לוצאטו⁴⁶³, הרב בויניציאה, את מדותיהם הטובות של היהודים, שהם דבקים באמונתם וגומלי חסדים ורחוקים ממעשי פריצות, והוא שרמז גם על חסרונותיהם כגון על החסכון, שנהפך אצלם לקמצנות, על דבקותם המופרזת במסורת הישנה, המפנה את מבטם מן ההוה והמציאות ומצמצמת את פעולתם לחוג צר. כהרב בויניציאה גינה גם יצחק דיזראעלי, אביו של לורד ביקונספילד, בספרו “רוחה של היהדות” את אחיו על שהם שמרנים יותר מדי ומתבדלים משכניהם על ידי מנהגיהם הדתיים ודרש מן היהודים התבוללות בין העמים. כנגד זה שיבח בנו, שהוטבל בילדותו, את השמרנות היתרה של היהודים, ואמר עליהם שהם שומרים על טהרת גזעם ועל תכונותיהם ודבקים באמונתם זה אלפי שנים ויש בהם נטיה לאצילות טבעית וכדאי הוא, שהמדינאים ישתפו את מרץ היהודים ואת כח היצירה שבהם לטובת החברה הקיימת.⁴⁶⁴ בין מדותיהם הטובות של היהודים הבליט לורד ביקונספילד את הרגש המשפחתי שאיחד את לבותיהם של הקרובים ללב אחד והיה אחד מסודות קיומו ומיסודות חייו של עם ישראל. היהודים ישבו בגיטו, שנקרא “גיהנם” וברחובות צרים, אבל בצל קורתו, כך כתב בנימין דיזרעאלי⁴⁶⁵, נפתח לבו של היהודי והושפע מן המסורת היפה של אבותיו; אדם, שהוא אוהב את ביתו ומשפחתו, אפילו כשהוא יורד עד הדיוטא התחתונה, אינו אבוד. על פרשת המשפטים, שחרצו חכמים וסופרים, שמוצאם מישראל אוסיף עוד משפט אחד: במחקריו על אופיו של עם ישראל השוה אהרן ילינק את אופיו של עם ישראל עם אופיה של האשה וכתב: ראוי הוא לתשומת לב, שנמצאו עמים, בהם בולט “יסוד זכר” והוא יסוד יצירה, של בעלי מרץ, שהם יוצרים ושואפים לפעולות, אבל הם גם גסים וחזקים ומחריבים. לעומת זה נמצאו עמים, בהם פועל “יסוד נקבה” והם רחמנים וחומלים בלבם, עלולים לשינויים, חסרי קביעות, סוביקטיביים, סופגים וקולטים ומושפעים מן אחרים וסובלים ואוהבים פאר והדר. יסוד זה גבר באופיו של עם ישראל. אחרי הרב ילינק⁴⁶⁶הלך הסופר אוטו ויינינגר, שהיה מזרע היהודים ושיכלל את השיטה של הרב ובספרו על “המין והאופי” הבדיל בין העמים האריים, בעלי “יסוד זכר” ויוצרי התרבות ובין עם ישראל, שבו גבר “יסוד נקבה”, ועל כן הוא נעדר כח היצירה והכשרון לתרום תרומה לתרבות האנושית.

כמו בעם ישראל עצמו כן קמו גם בין עמי העולם חכמים וחוקרים, ששיבחו את מדותיו הטובות של עם ישראל וגם חוקרים, שרמזו על חסרונותיו וגינו אותם.

2. חכמי העמים    🔗

א. עם ישראל, כן כתב היסטוריון אחד, לא היה אף פעם אחת חסר עניין לאומות העולם. הן התנגדו לתורתו ולתרבותו או למדו ונהנו מהן, שיבחו את עם ישראל או גינוהו, הרימו או השפילו אותו, ואולם לבטלו מלבם לא יכלו, אלא תמיד היו חוזרים ומטפלים בו. היו לעם ישראל מעריצים וגם מתנגדים.

בתרגומו היווני נעשה התנ“ך של עם ישראל לספר העמים, ומאז התחילו היוונים לקרוא בתנ”ך. המשכילים שבין היוונים נתפעלו מסיפורי התורה על בריאת העולם, מן המוסר הנעלה שבעשרת הדברות ומרוח הקודש שבדברי נביאים, והתנ“ך, שהורה את האמונה באל אחד, בורא העולם ואביהם של כל בני אדם נחשב להם כ”ספר פילוסופי“. כנגד זה התענגו היוונים מהמון העם בסיפור התורה על יוסף והתפללו מזמורי תהלים או חרתו בלוחות עופרת פסוקים מן התנ”ך כסגולה נגד המזיקים. כך משך התרגום היווני אחריו את לב היוונים ועשה ביניהם נפשות וליהדות נספחו גרים, שנקראו “יראי ד'” גם מן המשכילים וגם מהמון העם.

קמו סופרים יוונים, שהעריצו את עם התנ"ך. תיאופרסט ⁴⁶⁷ קרא לבני ישראל “עם הפילוסופים”, קליארך אמר עליהם, שהם קרובים במנהגיהם לחכמי הודו, והסופר היווני סטראבון כתב, שהסטואים הם מתלמידי משה והפילוסופיה הסטואית היא קרובה לאמונה הישראלית. כנגד זה יצאו מעם היוונים גם שונאי ישראל. ההיליניזמוס שאף להבליע את העמים ואת דתותיהם, ואולם עם ישראל כפר באלילי העמים, ועל כן העלילו עליו השונאים, שהוא עם בלי אל ואמונה והוא סרב גם להתחשב בגוים ומשום זה אמרו עליו, שבלבו טבועה שנאת הבריות. את עלילותיהם של מניתון, אפולוניוס ואפיון ירשו שונאי ישראל, שבאו אחריהם והמשיכו להפיצן במשך אלפיים שנה בכל ארצות התבל. עלילותו של מניתון, שבני ישראל אומה של מצורעים הם ומפני צרעתם גורשו ממצרים,⁴⁶⁸ חוזרת עוד במאמרו של פרידריך שילר⁴⁶⁹ על “שליחותו של משה”. טענתו של אפולוניוס מולון, שהיהודים לא תרמו שום תרומה לתרבות האנושית,⁴⁷⁰ היתה בעת החדשה לעיקר תורתו של הוסטון סטוארט צ’מברלין, הטוען בספרו “יסודות המאה התשע עשרה” נגד היהודים, שהם כעם בלתי ארי לא השביחו את התרבות האנושית אלא קלקלוה. מתוך האשמתו של אפיון, שהיהודים מקריבים בבית מקדשם מדי שנה בשנה איש יווני ונשבעים לנטור בלבם שנאה לכל העמים וביחוד ליוונים,⁴⁷¹ יצאה בימי הביניים עלילת הדם, שהמיתה אלפי יהודים וחיללה את כבוד עמנו בעולם, ולא רק בין הסופרים היוונים אלא גם בהמון העם קמו שונאי ישראל, שלעגו לחוקי התורה. כן מספר פילון, שבתיאטרון באלכסנדריה היו סוחבים על הבימה יהודיות ומאכילים אותן בעל כרחן בשר חזיר ולועגים בכך לאיסור התורה על אכילת בשר חזיר.

ב. מסופרי יון למדו סופרי רומא. אפיון הוא הסופר הראשון, שרמז על גורל היהודים, כי הם מן העמים המשועבדים ולא מן המושלים בעולם ומצבם הגרוע הוא שיוכיח, כי חוקיהם אינם טובים ושהיהודים אינם עובדים לאלהיהם כראוי. כאפיון טענו גם הסופר היווני קלסוס, שהיהודים המתגאים באמנותם נענשו למדי בחורבן ביתם על התגאותם. רוחו של אפיון מדברת מתוך גרונו של ציצרו⁴⁷² הטוען, כי “האלים הנצחיים” תמכו ברומיים בשעה שכבשו את ירושלים ונתגלה, שעם ישראל שנוא על האלים ולכן נוצח וגורש ושועבד. אחרי אפיון הלך גם ההיסטוריון טציטוס, שתיאר את עם ישראל כעם שנוא על אלוהות וכעֵדה בזויה של המשועבדים. כמו כן חוזר טציטוס גם על טענתם של סופרי יון בדבר השנאה לעמים, הטבועה בלב היהודים, וכותב, שבישראל אמנם רבה אמונתם וגדולה חמלתם על אחיהם מעם ישראל, וכנגד זה רבה איבתם ושנאתם לכל שאר בני אדם.⁴⁷³ לא היו הסופרים היוונים והרומיים בקיאים במדה יתרה ביהדות ואחדים מהם חשבו את השבת כיום צום וכיום המביא את היהודים לידי עצלות ובטלה וחטאו בלא יודעים. כן קבל הפילוסוף הסטואי סיניקה⁴⁷⁴ על מנהגי היהודים וביחוד על מנוחתם ביום השבת, שהוא גורם להם נזק, מפני שהבטלה ביום השביעי פירושה אבדן החלק השביעי של החיים. ר' אבהו, שלמד לדעת בקיסרין את התיאטרון היווני, שנבנה שם, מתאר את היוונים והרומיים, שהיו באים שמה ומשיחים זה לזה: כמה שנים אתה רוצה לחיות? כל זמן שבגד שבת של היהודי יתקיים, היינו זמן ארוך, מפני שהבטלה בשבת מביאה את היהודי לידי עניות ואין בידו לקנות לו בגד חדש לשבת. אחר כך היו מכניסים לתוך התיאטרון גמל לבוש בגדים, והם שואלים זה לזה: על מה הגמל מתאבל? היהודים הללו, כך משיבים, שומרי שביעית הם ואין להם בשנת השמיטה ירקות, ועל כן אוכלים את החוחים ולוקחים מן הגמלים את מזונם. ובסוף מעמידים על הבימה שבתיאטרון מומוס, שראשו מגולח, והם שואלים, משום מה ראשו מגולח, והמומוס משיב: היהודים הללו שומרי שבת הם, וכל מה שהם יגעים בימות החול אוכלים בשבת, ומפני שאין להם עצים לבשל בהם, שוברים מטותיהם ומבשלים בעץ המטות ואחרי ששיברו את מטותיהם, ישנים על האדמה ומתעפרים בעפר וסכים בשמן ומיקרים אותו בכך.⁴⁷⁵ כך לעגו היוונים והרומיים לחוק השבת, אשר הביא ברכה לעולם, שאין כמותה, ודרש “למען ינוח עבדך ואמתך כמוך” והיה כבר בימי קדם הערעור הראשון נגד העבדות, שלחצה כבד על חלק חשוב של המין האנושי והיתה אחד מן הגורמים לחורבנו של העולם העתיק.

ג. מעט מטענותיהם של הסופרים היוונים והרומיים ירשה הכנסיה במשפטה על היהודים והיהדות. אמנם לא חסרו בכנסיה ביחוד במאות הראשונות של התהוותה אחדים, שזכרו דבר הנביא, כי עם ישראל נבחר על ידי ד' להיות ל“אור גוים”. באגרת אל הרומיים כתב פולוס: “אחי, חפץ לבבי ותפלתי בעד ישראל, אשר יושעו” ו“לא זנח אלהים את עמו, אשר ידעו מקדם”. אחד מאבות הכנסיה, טרטוליאן, הורה, שעם ישראל היה בזכות אבותיהם לעם סגולה של ד‘. באגרת אל הנוצרים כתב האפיפיור אינוצנט הרביעי לאמר: “שמענו את שועת היהודים על הכהנים האצילים והפקידים על שהם מעלילים עלילות מנוולות נגד עם ישראל. האנשים האלה שכחו כנראה, שדוקא ספרי ‘הברית הישנה’ של היהודים הם יסודה של האמונה הנוצרית”. ואולם ברובם הורו ראשי הכנסיה, כי ד’ זועם על עם ישראל וזנח אותו, אלא שנתנו בספריהם ובויכוחיהם לעזיבתו של עם ישראל טעם שונה מן הטעם, שנתנו הסופרים היוונים והרומיים. היהודים, כן טענו ראשי הכנסיה, גרמו לצליבת המשיח הנוצרי ועזבו בכך את ד‘, ועל כן עזב ד’ את עמו ומאס בו. כאפיון וטציטוס הורו גם אבות הכנסיה, שבני ישראל הם עדה עזובה מד‘. כן יצא יוסטינוס מרטיר⁴⁷⁶ להוכיח, כי ד’ עזב את בני ישראל, שהמיתו את משיח הנוצרים ובזו את המאמינים בו. כמו כן דרש באנטיוכיה יוחנן כריזוסטומוס, שעם ישראל קיבל אמנם סליחה על החטא של עגל הזהב, ואילו החטא של צליבת המשיח לא יכופר להם רק על ידי שלשלת ארוכה של יסורים, שימשכו עד אחרית הימים. טענותיהם של אבות הכנסיה עברו אף לחכמי העמים, שלא קיבלו את האמונה הנוצרית. כן כתב הסופר מרא בן סרפיון לבנו: דבר ורעב באו על בני אתונה, שהמיתו את סוקרטס⁴⁷⁷; האי סאמוס כוסה בחול, מפני שיושבי האי שרפו את פיתאגורס⁴⁷⁸, והיהודים גורשו מארצם ופוזרו בין אומות העולם, מפני שהמיתו את מלכם.⁴⁷⁹ כמעט בכל הויכוחים עם חכמי ישראל שבימי הבינים רמזו וחזרו ורמזו הנוצרים על הקשר שבין יסורי ישראל ובין צליבת משיחם. אפילו הכומר גריגואר⁴⁸⁰, שנמנה עם אוהבי ישראל ונלחם בימי המהפכה הצרפתית לשויון זכויות של יהודי צרפת, לא נמנע מלכתוב בסנגוריה הנלהבת לטובתם, שדמו של משיח הנוצרים בא על ראש היהודים ועל כן מצאו אותם צרות ותלאות, יסורים ורדיפות אין מספר.

הסיפור האגדי, שעם ישראל גרם לצליבתו של משיח הנוצרים ונעזב מפני כך מאת ד‘, עבר מדור לדור, וכל דור ודור הוסיף משלו קוים חדשים לציור המסולף על חטאו של עם ישראל ועל ענשו. הסיפור הושפע ממה שסיפרה התורה על קין, שהרג את הבל אחיו ונענש להיות נע ונד בארץ. כן כתב בשנת 1208 האפיפיור אינוצנט השלישי אל הרוזן מנבארס, שמשך חסד לישראל: היהודים היו לקללה כקין הורג אחיו ונענשו לנוע ולנוד בעולם כפליטים והֵלכים ולכסות פניהם מחרפה. בשנת 1235 כתב נזיר באנגליה בספרו “פרחי מעשיות”, שלמנזרו בא הגמון בארמניה והעיד, שהכיר את השוער אצל הנציב הרומי פונטיוס פילאטוס, שמו קארטופילוס, והוא שהכה את משיח הנוצרים בדרכו לצליבה ואמר לו: חיש מהר, למה אתה בושש, והמוכה השיב לו: אני הולך, ואתה תשאר בחיים, עד שאני אשוב. מאז נשאר קארטופילוס בחיים וחיכה לביאת ישו ובסוף התנצר וקיבל את השם יוסף. התפתחותו המסולפת של הסיפור האגדי הגיעה לשיאה, כשיצא בשנת 1602 הספר “תיאור קצר וסיפור על היהודי הנצחי אהסוור”. בתיאור קצר זה נתן המחבר משֶלו ליהודי הנודד את השם “אחשורושאהסוור”, שם, שמעולם לא ניתן לילד יהודי, וסיפר שההגמון פאול פון אייטצן בא בשנת 1517 משלזוויג לבית הוריו בהאמבורג, וביום הראשון נכנס לכנסיה להתפלל וראה שם איש גבוה, יחף ולבוש בגדים בלויים ושערותיו יורדות על פי מידותיו, עומד ונאנח עמוק ומכה על חזהו בכל פעם, ששמו של משיח הנוצרים נזכר בתפלה. האיש המוזר, ששמו היה אהסוור, שהה שבועות מספר בהאמבורג וסיפר, שנולד בעיר ירושלים והיה שם סנדלר ולא נתן לישו לנוח על יד ביתו, בשעה שהרומיים הוליכוהו לצליבה, ואז אמר: מפני שלא נתת לי לנוח, תבוא עליך הקללה ותהיה נע ונד לנצח נצחים. “התיאור הקצר” הגרמני נדפס בהרבה מהדורות ותורגם להרבה לשונות. אמנים ציירו תמונות מן “היהודי הנצחי”, וסופרים כתבו עליו סיפורים. דמותו חדרה לתוך דמיונו של המון העם הנוצרי ונהפכה בתוכו לסמל של עם ישראל. לשוא השתדלו חכמי ישראל לסתור טענותיהם של תלמידי המן ברמזם על דבר הנביא, שלפיו ניתנה לעם ישראל להיות עבד ד’, שאינו מושל בעולם אלא סובל ומביא ביסוריו שלו ורפאות לאחרים, או בהוכיחם שלצליבתו של ישו לא גרם עם ישראל, אלא שידו של הנציב הרומי, פונטיוס פילאטוס, היתה בו. דבריהם של חכמי ישראל מצאו אזנים אטומות אצל המון העם שהמשיך להאמין באמיתיות “התיאור הקצר”, המזוייף והבדוי מראשו ועד סופו. המן אמר למלך אחשוורוש: “ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים ולמלך אין שוה להניחם” (אסתר ג, ח). והנה מדבריו יצרו תלמידיו ציור מסולף על היהודי הנצחי הנודד מארץ לארץ ורוצה למות וחי בעל כרחו, מפני שקללת אלהים רובצת עליו; הם יצרו ציור, שגרם להשפלת עמנו ואמונתנו.⁴⁸¹

ד. עולמה של הכנסיה קיים על שני יסודות: הישראלי והיוני. לפעמים גבר בכנסיה היסוד הישראלי, והבת הנוצרית זכרה את אמה הישראלית והביטה עליה מתוך יראת הכבוד, ויש שלפעמים גבר בכנסיה היסוד היווני, והבת הרחיקה את אמה מעל פניה וזרקה עליה אפילו אבנים. קמו “הגנוסטיקנים”, היינו היודעים הנוצרים, כגון מרקיון ותלמידו אפעללעס והטיפו לאמונה בשתי רשויות והבדילו בין האל העליון והרחמן, שנתן לנוצרים את האיבנגליון, ובין האלוה השני לו, שהוא אל נקמות ונתן לעם ישראל את “הברית הישנה”. הרעיון, שאלהי ישראל הוא אלהי הנקמה וכנגד זה אלהי הנוצרים הוא אלהי האהבה, לא יצא מאבות הכנסיה, אלא מן היודעים, אשר קמו לבער את היסוד הישראלי שבכנסיה. כנגד זה הדגישו אבות הכנסיה, שאלהי הנוצרים והיהודים אחד הוא ושהנוצרים קרובים הם לאמונה הישראלית. אב הכנסיה אירנאוס כתב: לא הביא משיחנו מצוה אחרת יותר גדולה, אלא רק חידש את המצוה הכתובה הישראלית: “ואהבת את ד' אלהיך”, אבל ההבדל שבין האל הנוקם בישראל ובין אלהי האהבה של נוצרים לא נשכח בכנסיה והוסיף להשפיל את האמונה הישראלית ותורת המוסר שבהם.⁴⁸² בויכוחים דתיים חסר על פי רוב התום והיושר במשפט המתוכחים, גם הרצון להבין את דעותיו של המתנגד. כן ראו הנוצרים ביהודים ולא רק בחכמי ישראל חנפים וצבועים. יש והמון העם ראה ביהודי מכשף וקוסם. כשלא ירד גשם בספרד האשימו את היהודים, שהם גרמו על ידי מעשי כשפים לבצורת, וגירשו משום זה את היהודים מחוץ לעיר. יש וגם הרופאים מישראל נחשדו בימי הבינים במעשי כשפים עד שנגזר עליהם, שלא יעיזו לרפאות חולים נוצרים. – נולדו בהמון העם עלילות שקר: פעם שהיהודים מרעילים את מי הבארות; פעם שהם נותנים לתוך המצות של פסח מדמו של נוצרי ופעם שהם מחללים את לחם הקודש של הנוצרים ומשתמשים בו למעשי כשפים. היהודים, כך כתב לותר, מתנהגים בקסמיהם ככל המכשפים האחרים. יש ואפילו בימינו עכשיו נחשב היהודי בכמה מקומות בגרמניה כמכשף ועינו נחשבה כעין הרע וגורמת נזק.

כמו ליהודי עצמו כן ייחס המון העם לכל חפץ, שבא מידו של יהודי, כח של כישוף. לפי אמונת העם הנוצרי תועיל מצה של פסח להציל את הבית מן הדליקה, מן הדבר ומן הברד ואת אברי הגוף מן הקפאון, וככר לחם, שעליו כתובות אותיות עבריות, עוצר את האש, ומטבע, שיצא מכיסו של היהודי, מעניק לאדם את הכשרון למעשי כשפים.

יש ובדמיונו של המון העם מופיע היהודי כשנוא על אלהים וכלועג למשיח הנוצרים. באגדה נוצרית, המספרת על אחרית הימים, מובע הרעיון, שהיהודים אין להם חלק לעולם הבא, אלא נשמותיהם תשוטטנה ב“כר דשא ירוק”. בשיריו ובהלצותיו של העם הגרמני נעשה היהודי לצחוק וכמצוה נחשב לרמותו. בערי גרמניה הוקמו פסילים המתארים יהודי יונק מחזירה, שנהפכה בדמיונו של העם לסמל של היהדות. החסידה, שהיא עוף אלהים, אינה מקננת, לפי אמונת העם, על גגות בתיהם של היהודים. ויש שבהמון העם יתעורר המצפון ורגש הצדק, והם מודים, שגם היהודים אינם חסרים יראת שמים, והטבע מעניק להם בחגיהם מזג אויר נעים וטוב וגם מי שעושה ליהודים עוול, סופו להיענש.⁴⁸³

ה. כמו בימי הבינים כן קמו ליהודים גם בעת החדשה בין סופרי העמים מתנגדים וגם מעריצים. קמו מחנכי הנוער, שהציעו לגרש את התנ“ך מתוך בתי הספר, כדי שלא יתקלקל לב הנוער על ידי כתבי הקודש של היהודים. כנגד זה כתב הפילוסוף עמנואל קנט במכתבו אל כומר צרפתי בשנת 1796: “התנ”ך הוא הספר, שתכנו מעיד על מוצאו האלהי; התנ”ך הוא אוצרי המעולה, שבלעדיו הייתי אומלל“. מצד אחד טען “הדילטנט המדעי” ה. ס. צ’מברלין נגד היהודים, שהם ככל העמים השמיים לא תרמו שום תרומה לתרבות האנושית ולא השביחו אלא קלקלו אותה. ולעומת זה כתב החוקר הצרפתי רינן⁴⁸⁴ על עם ישראל: “אדם, שנחה עליו רוח חכמה, לא יוכל למנוע את חבתו מעם ישראל, אשר תפס בהיסטוריה העולמית מקום כל כך חשוב, עד שאין לשער, מה היה גורלו של המין האנושי, אם איזה מקרה היה גורם לקץ ההיסטוריה של עם ישראל, המעט בין העמים”.⁴⁸⁵ בארצו של מרתין לותר, שהכניס לתוך תורתו שנאת ישראל, קם במאה התשע עשרה לעסינג והעמיד כגבור מחזהו, המטיף לסבלנות דתית ולאהבת הבריות, את היהודי “נתן החכם”, והעיד בפני העולם על היהודים, שדוקא הם הנרדפים והשנואים למדו חמלה ואהבת הבריות ולא היו שונאים את שונאיהם. בארצו של הפילוסוף שופנהויר, שכינה את היהודים בתוארים כגון “מצורעים” ו”אמני כזב", קם הרדר וכתב, שעם ישראל הוא העם המצויין על האדמה, וההיסטוריה שלו היא הפיוט הגדול של כל הדורות ועדיין לא נגמרה.

ו. נוסיף עוד דוגמאות אחדות מתוך משלי העמים הנוצרים, בהם הובעה דעתם על אופיו של היהודי. בצרפת אומרים לאדם הרודף אחרי הבצע ונעדר נדיבות ואצילות בענינים כספיים: “אתה יהודי”, ואילו באיטליה רומזים במשל: “אתה קשה עורף כיהודי” על דבקותו של היהודי באמונתו, שלא עזב אותה על אף הרדיפות אין מספר. על אספת אנשים צועקים ומתרעשים אומרים בגרמניה: “הם מתנהגים כיהודים בבית הכנסת שלהם” (יודענשול). לפי המשל הרוסי: “היהודים הם כדבורים שבשדה”, כלומר הם כמו הדבורים, הדואגות בצרתן כל אחד מהן לטובת הכלל. משל צ’כי מדבר בשבחו של הזריזות, חריצות וההסתפקות המיוחדת ליהודים ואומר: “השב את היהודי על אבן יבשה ותן כיס כסף בידו, והוא יתעשר”. על כפיית טובה של העמים כלפי היהודים מעיד המשל הפולני: “היהודי הוא לרצון בבוא הצרה, ואילו בעבור הצרה מראים לו את הדלת”.⁴⁸⁶

ז. גם בעולם האיסלאם קמו ליהדות וליהודים מעריצים וגם מתנגדים. בתקופה של מכה הזכיר מוחמד את “זרע אברהם וישראל” כעם שאַללה בחר בו. מראש קיוה מוחמד לרכוש את חבתם של היהודים ולעשות ביניהם נפשות, אבל כשהתיחסו לו במילוי תעודתו הדתית כמתנגדים, התיחס גם הוא בהתנגדות ליהודים וליהדות והזהיר את המאמינים, שלא יחשבו את היהודים כידידים ולא יכרתו ברית אהבה עמהם.⁴⁸⁷ כשם שהנוצרים טענו נגד היהודים, שסרסו במקרא את הפסוקים, המבשרים את הופעת משיחם, כן טענו אחדים גם באיסלאם, שהיהודים סרסו את הפסוקים שבתנ“ך, המבשרים את הופעתו של נביא האיסלאם⁴⁸⁸ מוחמד, שלמד מן היהודים את הרעיון של אחדות האל, הטיל ספק באמונתם באל אחד וטען נגד היהודים, שהם אומרים, כי “עזרא בן אלהים הוא”, כמו נגד הנוצרים⁴⁸⁹, שהם מאמינים, ש”משיחם בן אלהים הוא", והוסיף: ייסרם אלהים על כחשיהם. כמו היודעים הנוצרים מבני סיעתו של מרקיון, כן טען גם נביא האיסלאם, כי החוקים, שנתן אלהים ליהודים וביחוד החוקים על מאכלות אסורות, הוטלו עליהם כעונש על מרים. כאבות הכנסיה הזכיר גם מוחמד ליהודים את חטא העגל.⁴⁹⁰ בתקופת ההתנגדות שינה מוחמד את היכל האלילים במכה למקדש מוסלמי, קבע עלייה לרגל לאבן כעבה הקדושה, צוה לכוון בשעת התפלה את הפנים כלפי מכה ולא כלפי ירושלים ותיקן במקום צום עשורא את חודש התענית רמדאן, קבע את יום הששי בשבוע ליום שבתון והעמיד בניגוד לדת משה וישו את אברהם החי באמונתו.

ח. כמוחמד העריצו גם חכמי האיסלאם, שבאו אחריו, אישים אחדים שבתנ“ך. הערבים בארץ ישראל מעריצים אפילו בימינו את אברהם כאהוב ד' וכבונה הכעבה במכה. המוסלמים בירושלים אינם מתחילים לבנות בית ואינם נכנסים לבית חדש, מבלי לשחוט קודם כבש או כבשים לכבוד אברהם. על שמו של משה רבנו נקראו באיסלאם כמה מסגדים. כדאי הוא להזכיר, שבאמונה העממית של המוסלמים תפשו מקום אפילו הבהמות הנזכרות בתנ”ך. לפי אמונת העם המוסלמי יכנסו לגן עדן גם העגל של אברהם, הבקר של משה, הדג של יונה והנמלה של שלמה.⁴⁹¹ בכל זאת לא פסקה התנגדותם של חכמי האיסלאם כלפי היהדות. הם דחו את המנהג לקרוא בקוראן בשעות אחרי הצהרים, מפני שהיהודים נהגו לקרוא בשעות האלה בספריהם. מתוך התנגדותם ליהודים דחו גם את הקריאה לתפלה על ידי תקיעת שופר, שהיתה נהוגה בישראל, והנהיגו את הקריאה על ידי המואזין. מראש היו המוסלמים רגילים להרים בתפלתם את ידיהם, ואילו אחרי הופעת מוחמד אירע, שעותמן אבן אל אסוד הרים את ידיו בתפלה ואחד מבני לויתו הזהיר אותו: אל תעשה זאת, מפני שכן עושים היהודים. לא הסכימו חכמי האיסלאם למנהג היהודים לסיים את הצום עם צאת הכוכבים אלא סיימו אותו עם דמדומי החמה. לנביא האיסלאם ייחסו את המאמר: יקלל אַללה את היהודים, המשתטחים על קברי נביאיהם ומתפללים שם. על סמך איסור זה דחו הואהאביתים את העלייה לקברות הקדושים. חכמי האיסלאם אסרו לברך את היהודים בברכת מזל טוב, ולבקר חוליהם, לנחם אבליהם ולהשתתף בחגיהם. שונות בדעותיהם היו המפלגות הדתיות באיסלאם, והצד השוה שבהן היה, שבכולן נאסר על המוסלמים לחקות מנהגיהם הדתיים של היהודים והנוצרים. האיסור ללכת בחוקות היהודים היה לאחד מעיקרי האיסלאם.

היו מושלים בארצות האיסלאם, שהשפילו את היהודים בזכויותיהם ונסמכו על הקוראן, בו נחשבה כל ידידות עם יהודים ונוצרים כחטא, ואסרו עליהם עטיפת הישמעאלים ובכלל לחיות חיים, שראוים לעמים חפשיים. כן צוה החאליף אל־חכים, שהיהודים כמו הנוצרים ילבשו ברחוב רק שחורים, כדי להבדל מן המוסלמים, וישאו ברחוב על צואריהם בול עץ בצורת ראש עגל כרמז על החטא בעגל הזהב, ובבתי מרחצאות פעמון לסימן, שהם יהודים.

ט. באופים של עמי המזרח, כן כתב חוקר אחד, ישנה מדה נפלאה והיא, שהמוסלמים, הנוצרים והיהודים מתרחקים אלה מאלה בדעותיהם הדתיות הנבונות וכנגד זה מתקרבים אלה לאלה באמונותיהם העממיות. כן נהגו המוסלמים להתפלל בצרתם על קבריהם של צדיקי ישראל, והיהודים שבארצות המזרח נהגו לפעמים לעלות יחד עם המוסלמים לקברותיהם של קדושי האיסלאם. התקרבותם של היהודים והמוסלמים באמונותיהם הגיעה לפעמים לידי כך, שהמוסלמי היה מזמין במחלתו רב יהודי להתפלל בעדו, והיהודי היה פונה במחלתו לעזרה לקדוש מוסלמי. בפאס קוראים המוסלמים בזמן הבצורת את היהודים, שיתפללו לגשמים. יש והמוסלמים משתמשים בסגולות ישראליות כקמיעות, לעומת זה יש ואצל יהודי תימן מביאה המילדת טס של מתכת מקושט בפסוקים מן הקוראן ומעמידו על הבטן של המקשה ללדת, כדי להביא לה הקלה.

י. נוסיף עוד דוגמאות אחדות ממשלי הערבים, בהם הובעה דעתם של המוני העם על אופיו של היהודי. “אמרו ליהודי: הטען עמנו, והוא ברח ואחז ברסן של הסוס”, היינו היהודי מעדיף עבודה קלה; “היהודי (שהתנצר) נשאר במותו דבק באמונתו”; “אל תלווה אדם, שהוא בלי זקן (מה שהוא סימן רע) ואל תשאל לעצתו של יהודי” (מפני שהוא רגיל לומר: אינני יודע). ליהודים אין להם חלק לעולם הבא, ואילו לעניי ישראל אין להם חלק לא בעולם הזה ולא לעולם הבא.

לדעתו של צאראתוסתרא תתקיים בעולם התאבקות תמידית בין אלהי האור ואלהי החושך ולדעתו של הפילוסוף היווני אמפדוקלס התאבקות תמידית בין האהבה והשנאה, כן היו לעם ישראל שונאים ואוהבים, מתנגדים ומכבדים. לפרשה “ויבוא עמלק” שבתורה סמוכה הפרשה “וישמע יתרו”. עם מעונה ביסורים היה עם ישראל ונשאר בכל זאת עם התקוה, עם ההולך בחושך ורואה אור ותפלתו ותקותו היתה: וכל הרשעה כעשן תכלה והעמים יעשו כולם אגודה אחת.

 

יג. גבורי העם    🔗

א. אופיו של העם יתגלה גם בגישתו אל גבוריו וברגש של יראת הכבוד, שהוא מרגיש כלפי מנהיגיו ומוריו. ככל העמים כך יצר לו עם ישראל את גבוריו בצלמו, ובתמונות של גבוריו הגשים רוח העם את מיטב תכונותיו. וכן אפשר לשפוט מתוך תכונותיו של העם על תכונות גבוריו וגם מתוך תכונות גבוריו על תכונות העם עצמו.

האגדה הישראלית קשרה כתרים לאברהם. לפי האגדה ההודית שלח השד של האהבה מרא שלש בנותיו אל בודהא, כדי להעבירו מדרכו הישרה; האגדה הפרסית סיפרה, שהשטן בא לצאראתוסתרא, כדי להסירו מדרכו, שבחר לו, ולמשיח הנוצרים בא, לפי הסיפור באיבנגליון, השטן לנסותו, וכולם עמדו בניסיונם. גם אברהם, שבנה בכל מקום, אשר בא שמה, מזבחות וקרא בשם ד‘, יוכל להמנות במדה ידוע בין מיסדי הדתות. והנה גם עליו סיפרה האגדה, כשהפיל נמרוד לתוך כבשן האש את אברהם על שסרב לעזוב את אמונתו, בא אליו השטן ואמר לו: אברהם, השתחוה אל נמרוד והאמן בו ותנצל מן האש, אבל אברהם עמד בנסיונו ודחה את השטן בפסוק: יגער ד’ בך השטן (זכ' ג, ב).⁴⁹² מראש, כן מסופר בס' הישר, ראה אברהם את אלהי העולם בשמש ובסוף הגיע לידי ההכרה, שבורא העולם הוא עצם רוחני ונעלה מכל דמיון ומחשבה. אברהם, שאליו אמר ד‘: “הבט נא השמימה וספור את הכוכבים” (בר' ט, ה), לפי האגדה אצטגנינות גדולה היתה בלבו, והוא שחיבר לפי ר’ יהודה הלוי ואחרים⁴⁹³, ספר יצירה והיה בכך גם לאבי הקבלה. אהבת הבריות שבלבו של אברהם הקיפה את כל בני אדם והוא היה מכניס לביתו אפילו עובדי עבודה זרה ומאכילם ומשקם ואוהבם ומקרבם בכך לתורה. את בית האורחים הראשון, שנוסד לנוצרים ברומא, קרא אב הכנסיה הירונימוס בשם “נצר מאשל אברהם”, היינו בית בנוי בתבניתו של בית אורחים, שבנה אברהם לעוברים ממקום למקום. מי שאינו מרחם על הבריות, בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו.⁴⁹⁴ אהבת אברהם לזרעו לא פסקה אפילו עם מותו. בצוואתו: “ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט” (בר' יח, יט) היה אברהם למופת לבניו ולביתו, ולפי האגדה יושב על פתחו של גיהנם ואינו מניח אדם מישראל מהול לרדת לתוכו. אמונה זו נתפשטה בישראל, עד כי היה לביטוי המוני לומר על אדם שמת, שיושב בחיקו של אברהם אבינו.⁴⁹⁵

ב. על האישים, שעמהם התחילה תקופה חדשה בהיסטוריה של עמם כגון על סרגון, מיסדה של בבל, כורש, מיסדה של פרס, ועל מיסדיהם של רומא, רומלוס ורימוס, סיפרו בימי קדם, שכבר בלידתם אפפו אותם חבלי מות וההשגחה המיוחדת להם מילטה את נפשם. גם את משה, שעמו התחילה ההיסטוריה של עם ישראל אפפו כבר בלידתו חבלי מות, וההשגחה המיוחדת ליחידי סגולה הצילה את נפשו. – בצאתו מארמון פרעה ראה משה איש מצרי מכה איש עברי ועמד לימין החלש; הוא ראה חזיון עוד יותר מעציב, ראה “שני עברים נצים” ומכים זה את זה, והתערב על הריב בין שני אחים, בני עם אחד המשועבד לאותו מושל עריץ, וקנאת הצדק ורגש החמלה נתעוררו בלבו של משה, והוא עזב את מצרים. והנה כשבא למקום ישוב חדש וישב על הבאר מחוץ לעיר, ראה בין בני עם אחר רועים תקיפים גוזלים משפטן של נשים חלשות “ויקם משה ויושיען”. והוא שלבו היה נתון לחלשים ולמעונים בין בני אדם ריחם כרועה צאן אצל יתרו על גדי, שעזב את עדרו מפני צמא ורץ לנקיק סלע. כשמצא משה את הגדי העייף, הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אז אמר לו הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם. כך תרעה את צאני ישראל.⁴⁹⁶ “ויגדל משה ויצא אל אחיו”, ורועה צאן נעשה לרועה עמו, למחנכו וגואלו, לגדול המחוקקים ולאדון הנביאים. יש ועמו התאונן עליו ומרד בו. בכל זאת לא חדל משה לאהוב את עמו, אלא התפלל לחיי עמו והתחנן לפני ד‘, שיסלח לעמו את החטאים, שחטא “ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת” (שמ' לב, ב). הוא היה מוכן למסור את נפשו על קיום עמו, היה מוכן למות, רק שעמו ישאר בחיים. – העמים שבימי קדם סיפרו על אלכסנדר מוקדון ועל אישים מצויינים אחרים, שהם גמרו שנות חייהם ביום הולדם. בזה הם ראו אצבע אלהים ומעשה ההשגחה הגורמת לשלמים במעשיהם, שישלימו שנות חייהם ויגמרו אותם דוקא ביום הולדתם. גם בישראל דרשו מורי העם: "יודע ד’ ימי תמימים" (תה' לז, ח), כשם שהם תמימים, כן שנותיהם תמימות, וסיפרו על משה, שנולד בז' אדר ונפטר בן מאה ועשרים שנה גם בז' אדר.⁴⁹⁷ כשנולד נמלא כל הבית אורה, וכשנפטר לא טעם טעם מיתה אלא מת בנשיקה.⁴⁹⁸ על אדון הנביאים אמרה התורה, כי ד' דבר עמו פה אל פה ולא בחלום ובחידות כמו עם נביאים אחרים. ברדתו מהר סיני “והנה קרן עור פניו” של משה, עד שהעם היה ירא מגשת אליו, ואילו משה “לא ידע כי קרן עור פניו”. נביא הנביאים היה “ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה”. רוח גבורה וגם רוח ענוה נחו על משה. בעת החדשה אמר המשורר נפתלי הירץ ויזל ליצור אפוס תנ“כי עברי, שגבורו הראשי יהיה משה, כגואל, כמחוקק וכנביא עמו. אלא שכל שמונה עשר “שירי תפארת” של המשורר ויזל אינם מתארים את הגבור משה, אלא מספרים תהלת ד' ועזוז ונפלאותיו, אשר עשה לאבותינו בהוציאם מארץ מצרים וקרבם אל הר סיני. היוצר של האפוס התנ”כי הרגיש בלבו, כי משה, אשר לא קם בישראל כמותו, חשב את עצמו רק כעבד ד' “היושב בסתר עליון ובצל שדי יתלונן”, ובכל מקום שאתה מוצא את גבורתו, אתה מוצא גם את ענותנותו.

ג. גם אליהו הנביא לא טעם טעם מיתה. הוא עלה השמימה ונכנס חי לגן עדן. משם ירד לפעמים, כדי להכנס לבתי מדרשות ולהשיב על שאלותיהם של החכמים. את החכמים הוליך לפתחה של גן עדן וגיהנם, וגילה להם סודות ועתידות. בזמן השלטון הרומי היה אליהו הנביא לשרה של האומה הנרדפת והפר את עצת רודפיה ואויביה. כמלאן הגין על הבנים, שהם עתידה של האומה, וכמבשר ביאת המשיח יופיע באחרית הימים ויבשר את הגאולה העתידה לבוא. כעוזר לעניים היה רגיל להופיע בבתיהם במוצאי שבת בשעה שמתחילים ימות השבוע עם דאגות הפרנסה. ולכן נהגו לשיר במוצאי שבת שירי אליהו כגון את השיר על “איש חסיד, שהיה בלי מזון” ואליהו הנביא חש לעזרתו. בליל סדר פסח מעמידים על השולחן “כוס של אליהו” כרמז על הגאולה, שתבושר על ידי אליהו הנביא. יש בו באליהו הנביא מטיבו של מלאך, היורד מן השמים לעניים ולמעונים, בכל זאת כשעבר פעם את הגבול, שנקבע לבשר ודם, וגילה רזי עולם לבני אדם הלקוהו בשמים ששים רצועות של אש.

ד. בליל תשעה באב רואה העם בכל שנה ושנה את הנביא ירמיהו יושב על חרבות בית המקדש ההרוס ומקונן על חורבן העם, ביתו וארצו. ובתשעה באב בבוקר רואה העם שוב את נביא הדמעות ושומע את דבריו: “מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי” (יר' ח, כג). כשגלו ישראל לבבל, הלך עמם לבו של הנביא. ירמיהו שלח לגולים אגרת עידוד ותנחומים ונשא את גורלם על לבו. פעם ראה לפני היכל ד' שני דודאי תאנים, באחד תאנים טובות ובשני רעות, ונזכר את אחיו בגולה והתחיל מתנבא: “כה אמר ד' אלהי ישראל כתאנים הטובות האלה כן אכיר את גלות יהודה ושמתי עיני עליהם והשיבותים על הארץ הזאת ובניתים ולא אהרוס ונטעתים ולא אתוש” (ירמ' כד, ה ואילך). עד היכן לבו המרחם והחומל השתתף בצער הגולים, מסופר באגדה. כשראה ירמיהו עשן עולה מבית המקדש, שנשרף, אמר: אני אלך אל הגולים והאבודים ואגלה ואובד עמהם. בדרך כבש פניו בארץ וראה פרסות רגלים של יונקים ועוללים, שהלכו בשבי, והיה גוחן לארץ ומנשקן. כיון שהגיע לנהר פרת, הציע נבוזראדן לנביא לבוא אתו לבבל. חשב ירמיהו בלבו, אם ילך לבבל, לא יהיה לעם הנשאר בירושלים מנחם ומעודד ועל כן פרש מן הגולים וחזר לירושלים, כדי להיות שם מנחם ומורה לשארית עמו. מנוסה ביסורים כל ימיו היה ירמיה ומלווה יסורים אפילו בסוף חייו. כשנהרג גדליה בן אחיקם, שהופקד על ידי מלך בבל לראש העם שנשאר, הלכו העם והשרים למצרים לקחו עמהם את ירמיהו. בגלות מצרים הוכיח הנביא את אחיו הפונים עורף לאלהי ישראל ועל תוכחתו הקשה רגמו אותו אחיו באבנים. בכל שנה ושנה ביום שני של ראש השנה עמד ירמיה בבתי כנסיות שבתפוצות הגולה וניחם את “בתולת ישראל”: כה אמר ד' עוד אבנך ונבנית, עוד תטעי כרמים (ירמ' ל"א ב, ד). כשיצאו אחיו הנרדפים בזמן מסעי הצלב ממערב אירופה למזרחה, כדי לחפש להם שם מקלט וכשהנמלטים מחרב רודפיהם חזרו בשנות ת“ח ות”ט ממזרח אירופה למערבה, התחנן ירמיה עמהם: זכור מה היה לנו, הביטה וראה את חרפתנו, על צוארנו נרדפנו, יגענו לא הונח לנו (איכה ה, א). כשגורשו יהודי ספרד ממולדתם בשנת “מזרה” התנחמו בבשורת הנביא: “מזרה ישראל יקבצנו” (ירמ' לא, י). כשנתעוררה במאה התשע עשרה בחוגים אחדים של עמנו התנועה של התבוללות והטמיעה, נשא ירמיה את קולו כמוכיח וקרא: “שומו שמים על זאת ושערו וחרבו מאוד, נאם ד', כי שתים רעות עשה עמי, אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים, אשר לא יכלו המים” (ירמ' ב, יב, יג). אכן הנביא, שנקבר במצרים, מקום קבורתו נשכח, אבל בלב עמו לא נשכח. בכל צרת עמו לו צר, ובכל פעם שנפלה על עם ישראל אימת כליה, קם לפניו ירמיהו ובישר לו את קיומו הנצחי: “כה אמר ד' נותן שמש לאור יומם וכוכבים לאור לילה… אם ימושו החוקים האלה מלפני, נאום ד' גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים” (ירמ' לא, לה, לו).

ה. מן המלכים נשאר ביחוד דוד מלך ישראל חי וקיים. גדולה היתה גבורתו. כרועה צאן אביו המית אריה ודוב, שפרצו לתוך עדרו, וכשיצא הענק הפלשתי גלית לחרף את מערכות ישראל במלחמה, גבר עליו דוד במלחמת הבינים. אחרי שנבחר למלך על שבט יהודה ואחרי כן למלך על כל עם ישראל, גירש את הפלשתים מגבול ארץ ישראל, הכה את עמון ומואב ואת הארמיים שבגבול הנגב והרים את מלכות ישראל המאוחדת עד לפסגת העוז. מעשי גבורתו ונצחונותיו עשו את דוד לחביב העם, ואולם הוא נכנס לתוך לבו של העם לא רק כגבור החרב אלא גם כיוצר מרכז מדיני ודתי בירושלים, בה בחר לעיר מלוכה ושמה הביא ארון הקודש ובכך הניח את היסוד לריכוז עבודת הקודש. כשנתעורר בעם הרעיון המשיחי, נתעוררה בו גם האמונה, שהמשיח יקום מזרע דוד. מאז הופיע דוד כבעל תשובה שסלח לו ד' את חטא בת שבע, כצדיק וירא ד'. גבור המלחמה הפך באגדה העממית ללומד תורה וללוחם מלחמתה. הדורות, שקמו אחריו, ראו בו את המלך השלם והמופתי. על מלך טוב אמרו, שהלך בדרך הישרה כדוד, ועל מלך רע, שלא הלך בדרכו של דוד. בפסוק שב“מזמור שיר ליום השבת” (תה' צב, יא) “צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה” מצאו בעלי האגדה רמז על דוד המלך ודרשו, מה תמר זה נאה במראיתו וכל פירותיו נאים ומתוקים, כך דוד נאה במראו ובכבודו וכל מעשיו טובים ומתוקים לפני הקדוש ברוך הוא; מה ארז שרשיו מרובים ואפילו כל הרוחות שמעולם באים עליו אין מזיזים אותו ממקומו, כך דוד כחו ומעשיו לפני הקדוש ברוך הוא, אפילו כל האומות באות עליו, אין מזיזות אותו ממקומו.⁴⁹⁹

כגבור מלחמה הוערץ בעמנו גם יהודה המכבי. כשהקהיל טימותיאוס חיל גדול ויצא למלחמה לקראת המכבי, נראתה, לפי ספר החשמונאים ב' (ט, ו ואילך), לאויבים דמות של חמשת אנשים רוכבים על סוסים ויורים חצים, עד כי אופל כיסה את פני האויבים ויהם את מערכותם. כן האמין העם, ששומר ישראל שומר על הגבורים יראי ד' הנלחמים לחרות עמם ועושה להם נסים. כשנכנסו עובדי כוכבים להיכל, כן מספרת האגדה, טימאו כל השמנים, וכשגברה מלכות בית החשמונאים וניצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך שמן, שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים. עוד על נס שלישי מסופר באגדה, שנעשה ליהודה המכבי: כשטיהר את בית המקדש, הביא עמו עצים, כדי להדליק אש תמיד על המזבח, וכשלא מצא אש הקודש, קרא אל ד' ותצא אש מן האבן שעל המזבח ויתנו עליה עצים “ותהי האש עד הגולה השלישית”. יהודה המכבי נלחם בראש מעטים וחלשים נגד רבים וחזקים, אלא שהתלהבותו הדתית והלאומית הלהיבה את לבות החיילים והפכה את המעטים והחלשים לרבים ולגבורים והועילה לנצחונם. הוא נפל חלל, בשעה שלחרות האומה נשקפה סכנה חדשה, אבל התלהבותו עוררה בעמו רוח של גבורה ולימדה את העם לעמוד על נפשו ולהגן על קניניו הדתיים והרוחניים. גבור כאריה היה יהודה המכבי בצאתו למלחמה, ועניו וירא ד' בעמדו לפני אלהיו להתפלל. כל ארץ יהודה התאבלה על מותו של הגבור הגדול הזה, שהציל את חרות האומה ובית מקדשה. דמותו של יהודה המכבי ליוותה אפילו את הנוער, שיצא ללחום לשחרור הארץ, והיא שחיזקה בלב העם את האמונה, ששומר ישראל שומר על הגבורים יראי ד' הנלחמים לחרות עמם ועושה להם נסים במלחמתם. כנגד זה היתה אמונתו של העם, שעל הגבורים העושים מעשים ראויים לעונש מטיל ד' פורעניות. גם בר כוכבא יצא ללחום לחרות עמו, אבל הוא נענש על שהרג את ר' אלעזר המודעי, שנחשד על בגידה והיה למעשה חף מפשע, ובת קול יצאה מן השמים אל בר כוכבא: הרגת את זרועה של ישראל ועין ימינם, לפיכך “זרועו” של אותו האיש “יבוש תיבש ועין ימינו כהה תכהה” (זכ' יא, יז). מיד נלכדה ביתר. כן מתבונן העם בגבוריו מתוך יראת הכבוד, אבל גם מתוך אספקלריה מוסרית.⁵⁰⁰

ו. רוח גבורה וגם רוח שירה נחה על דוד המלך. בארמונו, כך מסופר באגדה, היה תלוי למעלה ממטתו כנור כנגד החלונות, וכיון שהגיעה חצות הלילה, היתה מנשבת רוח צפונית ומנפנפת בה והיה מנגן מאליו.⁵⁰¹ דוד המלך, שהיה מחונן ברוח שירה, הורם למחבר של ספר תהלים, שעליו אמרו, שהוא בתנ“ך כמו הלב בגופו של האדם. בכל דור ודור נכנסו מזמורי תהלים לתוך לבם של בני עמים אחרים ולימדום להתפלל וניחמו את לבם ורוממו את נפשם. אצל כל העמים שימשו ספרים הקדושים סגולה ותרופה. כן השתמשו אפילו עמי התרבות בשירי תהלים לשם סגולה ורפואה נגד כל מיני פורעניות. בישראל היו מזמורי תהלים לחלק חשוב שבסדר התפילות ושימשו גם סגולה נגד כל מיני פורעניות. בהקדמה ל”ספר תהלים“, שנספח לסידור “בית יעקב” נאמר: “הרגיל בתהלים דוחה כל מיני פורעניות וכמה פגעים רעים מעצמו ומבני ביתו וממשפחתו ומכל בני דורו ומגלגל על עצמו ועליהם כל מיני שפע, ברכות טובות והצלחות ורחמים, ואין דבר להגן מן המזיקים כאמירת קדיש על תהלים. ישנם ותיקים, שקוראים כל תהלים באשמורת, ובארץ ישראל ישנה חבורה בכל בית הכנסת וקוראים תהלים בכל יום”. – עם גדולי השירה, שנתחבבו על העם, נמנה גם ר' יהודה הלוי. בספר תחכמוני כתב עליו ר' יהודה אלחריזי, ש”בשירי תפלותיו ימשוך כל לב ויכבשנו ובקינותיו יזיל ענן הבכי ויבקיענו". ובעת החדשה אמר עליו אברהם אליהו הרכבי⁵⁰²: “אכן בשירה אחד הוא הלוי ואין דוגמתו בכל משוררי ישראל עד דור אחרון על עפר יקום”. שיריו ופיוטיו של ר' יהודה הלוי נכנסו בסדרי התפלות, במחזורים, בסליחות ובקינות, וביחוד בתשעה באב הוא עומד בכל שנה ושנה לפני בני עמו, המתאבלים על חורבן הבית, והם שרים בארץ ישראל ובכל תפוצות הגולה שיריו, ששר במערב, בעוד שנפשו נכספה למזרח וחשקה לבנין עפרה של ארץ הקודש ולשפוך לבו במקום, אשר רוח אלהים שפוכה, ולשאוף חיי נשמות, אויר מארץ הקודש. שיריו של ר' יהודה הלוי הכניסו לתוך לבו של העם אהבת ציון וחיזקו בו את התקוה לשיבת ציון. על ר' יהודה הלוי סיפרה האגדה, שנסע בן חמשים שנה לארץ ישראל, וכשהגיע לשערי ירושלים, קרע את בגדיו והלך בקרסוליו על הארץ ואמר את הקינה, שחיבר בהגיעו לשערי ירושלים: “ציון הלא תשאלי”. אז בא ערבי אחד רוכב על סוסו ולבש קנאה על המשורר ורמס אותו בסוסו. סיפור זה הוא אגדי. הקינה “ציון, הלא תשאלי” לא חוברה בירושלים, אלא במערב, רחוק מארץ הקדושה, מלבד זה מונח בספק, אם המשורר הגיע בנסיעתו לשערי ירושלים או נפטר באמצע הדרך, אלא אגדה זו באה לרמוז על אהבת ציון, שלא משה מלבו של ר' יהודה הלוי אפילו בשעה האחרונה של חייו ולהביע את חבת העם למשורר של “שירי ציון” הנלהבים שהלהיבו את העם, במשך הרבה דורות.⁵⁰³

ז. תלמוד תורה נחשב בישראל כפולחן ועבודת הקודש, והאגדה העממית סיפרה על מורי העם, שבשעה, בה עסקו בדברי תורה, היו דומים למלאכים ואור מזהיר ואש לוהטת הקיפו אותם. נפשו של בן עזאי חשקה בתורה וכשהיה יושב ודורש, אש היתה מלהטת סביבו, וכשנתעסקו ר' אליעזר ור' יהושע בדברי תורה, הקיפה אותם אש מן השמים. מגדולי התורה היה ר' עקיבא, הגדול שבתנאים. מרוב חבה קשר לראשו העם כתרים של אגדות. מאה שנים אחרי מותו של ר' עקיבא סיפר עליו רב בסורא: בשעה שעלה משה למרום, מצא את הקדוש ברוך הוא יושב וקושר כתרים לאותיות שבתורה ואמר לפניו: רבונו של עולם, מימעכב על ידך מלמסור את התורה בלא תגין? הראה לו הקדוש ברוך הוא את ר' עקיבא יושב לפני תלמידיו ושואלים את רבם: רבי, מנין לך? ור' עקיבא השיב להם: זאת היא הלכה למשה מסיני. חזר משה ואמר להקדוש ברוך הוא: הראיתנו תורתו, הראני שכרו. הראה לו הקדוש ברוך הוא את ר' עקיבא בשעה שהוא נהרג במיתה משונה. אמר לפניו: רבונו של עולם, זו תורה וזו שכרה? החזיר לו הקדוש ברוך הוא: כך עלה במחשבה לפני. בסיפור זה יתגלה, עד היכן העריץ העם את האיש, שדרש תלי תלים של הלכות על כל קוץ וקוץ שבתורה והניח את היסוד לתורה שבעל פה וחיברה עם התורה שבכתב, עד שהיו לאחד. אמרו עליו על ר' עקיבא: משמת ר' עקיבא בטלו זרועי התורה ונסתמו מעינות החכמה.⁵⁰⁴ ר' עקיבא אהב את עמו והיה אומר: “חביבים ישראל, שנקראו בנים למקום”. הוא לא חדל לקוות, שבקרוב יקום גואל לעמו. וכשקם העם בארץ ישראל ללחום לחרותו, יצא ר' עקיבא לחוץ לארץ ועורר את לב אחיו לעזור לעמם במלחמתו. הוא עמד לימינו של בר כוזיבא, המנהיג הצבאי של האומה הלוחמת לחרותה, נתפעל מגבורתו, קרא אותו “מלך המשיח” והעמידו כמושיע, שעל ידו יושיע האל את עמו ודרש עליו את הכתוב: “דרך כוכב מיעקב” (במ' כד, יז) וגרם בכך לשינוי כינויו של בר כוזיבא לבר כוכבא. אחרי נפילת בר כוכבא והריסת ביתר גזרה המלכות, שלא יעסקו בני ישראל בתורה. ואולם ר' עקיבא הקהיל קהלות ברבים ועסק בתורה עד שתפסוהו והוציאוהו להריגה. זמן קריאת שמע היה, ור' עקיבא נתכוון לקבל עליו עול מלכות שמים באהבה והיה מאריך ב“אחד”, עד שיצאה נשמתו ב“אחד”. אחד מגדולי התורה היה ר' עקיבא וכאוהב עמו וכחביב עמו נכנס לתוך האגדה העממית וחי בלב העם כאחד מגבוריו.

עם גדולי התורה ומורי העם נמנו גם רש“י ורמב”ם. רש“י גילה לעמו את פשוטו של המקרא ותיבל את פירושו לתורה במדרשים יפים, שמשכו את לב העם ופתחו לפניו את השער לגן הקסם של האגדה. מאות בשנים שימש פירושו לתורה ספר לימוד לנערים וספר עיון לזקנים והיה לספר של העם כולו. אחרי שהמציאו מלאכת הדפוס היה פירוש רש”י לתורה הספר העברי הראשון, שנדפס ונתפרסם בכל תפוצות הגולה. פירוש רש“י לתורה עלה בערכו למדרגה של תרגום אונקלוס, עד שהנהיגו לקרוא במקום שנים מקרא ואחד תרגום בכל שבוע מקרא ופירוש רש”י. מלים וניבים מתוך פירוש רש“י לתורה נכנסו לתוך שפת העם ונעשו שגורים בפי העם. אמנם כולם מסכימים פה אחד, שבלי פירוש רש”י לתלמוד היה התלמוד נשאר כספר סתום, אבל השפעתו של רש“י על העם יצאה מפירושו לתורה. ביחוד על ידי פירושו לתורה נעשה רש”י למורה עמו. כן סיפרה האגדה, שרש“י ישב תרי”ג יום בתענית, כדי לטהר את עצמו לעבודת הקודש, היינו לחיבור פירושו לתורה, וכשהשלים את הפירוש, בא אליו משה רבנו ואמר לו: “אשריך, בני”. פירוש רש“י לתורה היה לספר עממי, ומחברו היה לחביב העם כ”פרשנדתא" וכבעל מדות נעלות. פשוט וטבעי היה סגנונו של רש“י, וכסגנונו הבהיר והצנוע היתה גם אישיותו. נתמזגו בה בהירות המחשבה וטוהר הלב. רש”י לא התנשא על המון העם, אלא אהב את העם והעריך את מנהגיו. “ישראל בגלות”, כך כתב, “אם אינם נביאים בני נביאים הם, ואלו נוהגים המנהג הנאה ואין לשנות את המנהג”. באחת מתשובותיו הטיף לשלום ולאחוה בין בני עמו לאמר: “תנו לבבכם לרדוף שלום, והשלום הוא שיגרום לכם להעזר מן הצר”. הוא השתתף בצער עמו, ובזמן מסעי הצלב קונן מר בסליחותיו, שחיבר על גורל אחיו הנרדפים. לבו היה מרחם על עשוקים, ושגור היה בפיו המאמר: “ישראל אף על פי שחטא, ישראל הוא”.⁵⁰⁵ כן הגין על האנוסים, שהלכו ופרשו בזמן השמד מעמם ומאמונתם וחזרו אחרי כן למוטב ואסר להוכיחם על מעשיהם הראשונים. רחוק היה רש“י מן הקבלה, אבל האגדה העממית עשתה אותו לבקי גם בקבלה המעשית וסיפרה, שרש”י נגלה אחרי מותו לנכדו הרשב“ם וציווה להטהר ולימדו שמות הקדושים, שעל ידם אפשר לפעול נסים ולרפאות חולים ממחלתם. נתאחדו בו אהבת ישראל ואהבת התורה. המתאוה לתורה, כך כתב, אפילו דברים הבאים לו באריכות וביגיעה, מתוקים לו. רש”י שאהב את עמו, נתחבב על עמו.

לא צדק שמואל דוד לוצאטו, כשכתב, כי נפש הרמב“ם היתה כול יוונית, מתוך ספריו של הרמב”ם מדברת אהבה לאומה ולאמונה הישראלית. בחיבורו “משנה תורה” נעשה הרמב“ם למורה עמו; הוא חיבר אותו בלשון המשנה, כדי שיהיה קל להבינו וכדי שיהיו “כל הדינים גלויים לקטן ולגדול”. גם על הרמב”ם סיפרה האגדה, שבלילה אחרי שהשלים את חיבורו “משנה תורה” בא אליו משה רבנו ואמר לו “יישר כחך”. בזמנו של הרמב“ם קמו באיסלאם קנאים, שגזרו כליה על יהודי ספרד, ועודנו נער עזב הרמב”ם את מולדתו מחמת המציק והוא שראה עין בעין את צרת עמו ניחם את אחיו ועודד את רוחם וכתב ב“אגרת תימן”: “וכן הבטיחנו הבורא על ידי נביאיו, שלא נאבד ולא יעשה עמנו כליה ולא נסור לעולם מלהיות אומה חסידה, וכמו שאי אפשר שתתבטל מציאותו של הקדוש ברוך הוא, כן אי אפשר, שנאבד ונתבטל מן העולם”. הרמב“ם שאף להרחיק את העם מהגשמה, עד שאפילו היהודי הפשוט מן ההמון יאמין ויבין, שד' הוא אחד ואינו גוף. על אמונות הבל כתוב: “ואין ראוי לישראל, שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו”. כרש”י כן דרש גם הרמב“ם מאחיו, שלא ייעשו אגודות אגודות, אלא כך חייבים כל בית ישראל הנקראים בשם יעקב להיות כל עדה וקהל בישראל אגודה אחת ולא תהיה ביניהם מחלוקת בשום דבר בעולם. כרש”י הורה גם הרמב“ם, כי ראוי הוא לקרב את האנוסים, שעזבו את הדת מפני הרדיפות ולזרזם לעשיית מצוות, אבל לא לדחותם ולהרחיקם. גם הרמב”ם נכנס לתוך האגדה העממית, והיא שסיפרה עליו, שהיה בקי בכל שבע חכמות ושבזקנתו התחרט על שחיבר ספרים פילוסופיים ונמשך אחרי הקבלה ונכנס לחדרי המרכבה והאמין בשמות הקדושים, בכחותיהם ובפעולותיהם ונעשה לבעל מופת. יש ולבית הכנסת בקאהירה, בו התפלל הרמב“ם והפיץ בחייו אור החכמה, נוהגים בימינו יהודי מצרים להביא את חוליהם, כדי שישכבו שם בלילה ויתרפאו ממחלתם, ויהודי תימן, שאותם ניחם הרמב”ם בצרתם קיבלו עליהם ועל זרעם לפסוק הלכה כמותו ולומר בתפלת קדיש “ובחיי רבנא משה בר מיימון”.⁵⁰⁶

ח. כגבורי האומה נחשבו בישראל גם הקדושים, שמסרו את נפשם על קדושת השם. מי שמסר את נפשו על אמונתו נקרא בימי הבינים “קדוש” וכל אחד בישראל היה חייב להתאבל עליו, ולאלמנתו של הקדוש הוצע, שלא תתחתן ובזה תכבד את ד' ואת בעלה. הקדוש נקבר בבגדים, שבהם נהרג, ואסור היה להסיר את דמו מכתלי הבית, שבו נשפך. ביחוד בימי הרדיפות התחדש והתחזק כח התנגדותה של האומה והביאה רבים מבניה לידי מסירות הנפש ו“מאריות גברו לעשות רצון קונם וחפץ צורם”. בזמן הרדיפות כתב יהודי פשוט בצוואתו לבניו: “אני מצוה אתכם, בני אהובי, אם תבוא חס ושלום מסירות נפש בפועל, אזי תקבלו עליכם מסירות נפש”. הקינות על עינויי הקדושים והריגתם על קידוש השם, התפלות, שאותן עשו המתפללים לנאד של דמעות, הסליחות והנוסחאות של התפלה “אל מלא רחמים”, בהן שפכו הנשארים בחיים את שיחם לפני ד', הן שמעידות על עם ישראל, שהיה ראוי בימי סבלו לתואר “איוב בין העמים”. בימי הגזרות של תתנ“ו תוקנה התפלה “אב הרחמים”, שלא נמצאה בסידורי הספרדים ושבקהלות האשכנזים היו אומרים אותה בשבת שלפני שבועות ותשעה באב. בתפלה זו מתפללים החיים ל”שוכן מרומים“, שיפקוד ברחמים את החסידים והישרים, אשר מסרו את נפשם “לעשות רצון אביהם שבשמים”. כשעברו הגזרות של מסעי הצלב, התחילו יהודי אשכנז לרשום בספרי אזכרה את הקדושים ולקרוא בבתי כנסיות את שמותיהם ולהזכיר את נשמותיהם בשבתות שלפני חג השבועות ותשעה באב. לראש הקדושים קשר העם כתרים באגדותיו, וגם גדולי העם העריצו להעמידו אותם כמופת לעמם. כן כתב הרמב”ם: “ויש עלינו לשמוח, שכל זה לתפארת היא לנו לנגד בוראנו וכבוד גדול וכל מה שיפול ממנו בענין הזה הלא חשוב כקרבן כליל על גבי המזבח”.

ט. מתלמידיו המצויינים של ר' עקיבא היה ר' שמעון בן יוחאי ושונות היו דעותיו של התלמיד מדעות רבו. ר' שמעון בן יוחאי לא היה דורש כרבו ר' עקיבא תלי תלים של הלכות על כל קוץ וקוץ שבתורה, אלא דרש “טעמא דקרא” ויגע למצוא את הטעמים למצוות שבתורה ולתקנות, שתיקנו החכמים. גם מאמריו באגדה הצטיינו בפשטות ובבהירות הגיונית. והנה אירע מאורע, שהפך את דמותו ההיסטורית של ר' שמעון לדמות דמיונית. לאחר נפילת ביתר ישב ר' שמעון בן יוחאי פעם עם חבריו ודן עמהם על ערכה של התרבות הרומית וגינה אותה. הדבר הוגד לשליט הרומי ומלפניו יצאה הגזרה: שמעון שגינה יהרג. ר' שמעון בן יוחאי ברח והתחבא עם בנו בכפר פקיעין במערה, בה למד עם בנו תורה ונעשה להם נס ונברא להם מעין וחרוב ומהם התפרנסו. כשמת הקיסר אדרינוס, בא אליהם אליהו הנביא והודיע להם, והם יצאו מן המערה. מאז נמנה ר' שמעון בן יוחאי עם עושי נסים, וצורתו הרוחנית נצטיירה בדמיון העם בצורה שונה ממה שהיתה במציאות. האגדה ייחסה לו מעשי נסים והעמידה אותו בין יוצרי חכמת הנסתר. כשנתפרסם במאה השלש עשרה בספרד “הזוהר הקדוש” והחיבור יוחס לר' שמעון בן יוחאי, הורם מחברו למעלת “הקדוש” וגם קברו בכפר מירון נתקדש. המקובלים בצפת נהגו לבוא לקברו במירון וללמוד שם לילה ויום את ספר “הזוהר” פעם בחודש אלול ופעם לפני ניסן. ביחוד נהגו להתאסף שם בל“ג בעומר ביום פטירתו של הצדיק וללמוד את “הזוהר” ולערוך הילולא דר' שמעון בן יוחאי. אל המקובלים נלוו החסידים, שעושים בכל שנה חגיגות ל”ג בעומר כיום הילולא. כך נשתנתה צורתו הרוחנית של ר' שמעון בן יוחאי בדמיון העם, והצורה הדמיונית הועילה במקצת ליצור חג עממי ולהפוך יום אחד מימי הספירה ליום של זמר, ריקוד ושמחה, של התלהבות דתית והתרוממות הנפש. ר' שמעון בן יוחאי, שהצטיין בין התנאים בפשטות ובבהירות הגיונית נהפך בדמיון העם לקדוש ולמקובל ועושה מעשי נסים.

י. מרוחם של המקובלים קיבלו החסידים. אבי החסידות ומיסדה היה ר' ישראל בעל שם טוב, שזכה, לפי האגדה החסידית, בהתבודדות לגילוי שכינה ולמד כהלל וכר' יוחנן בן זכאי שיחת הרים וגבעות, עצים ועשבים. בימים שסבל מחסור ועוני בא אליו אליהו הנביא ועזר לו. כבעל מופת היה מרפא חולים, וכשראה פעם את מלאך המות עומד על יד החולה, גער בו והבריחו, והחולה הבריא. כשפירש פעם לתלמידיו מקום אחד בספר “עץ חיים” לר' חיים ויטאל, הכולל שמות המלאכים, נתמלא הבית אורה, ואש היתה מלהטת סביבו, והמלאכים, ששמותיהם נקראו מתוך הספר, ירדו אליו. קמו רבנים, שהחרימו את החסידות וטענו, שר' ישראל השפיל את ערכה של התורה והלמדנות (הגר"א⁵⁰⁷). למעשה הטיף אבי החסידות לאהבת התורה והסתייג רק מן הלמדנות, שאין עמה המאור המוסרי שבתורה והעדיף את העיון במדרש ובמוסר על הפלפול התלמודי ועל הלימוד בהלכה, המתכוון רק לחידוד השכל ולא להתרוממות הנפש. החסידות הסתייגה מן התעניות והסיגופים, שהנהיגו המקובלים בצפת וחידשה בנפש העם את השמחה והבטחון. כלבנה זו המאירה לפני אדם בלילה, כך היתה החסידות, התנועה העממית, שהאירה להמוני העם “ההולכים בחושך” והראתה להם את הדרך להתפעלות דתית ולחדות החיים ונתנה לקטני העם, לעמלים והמעונים, את “הצדיק”, שהיה להם “לרופא הנפש”. הצעיר שבין תלמידי ר' ישראל בעל שם טוב אמר על רבו “אחד היה ומן הקדמונים לא קם כמוהו”.

גישתו של העם כלפי גבוריו ומנהיגיו ניכרת מתוך האגדה העממית, והיא שמספרת על גדולי התורה וגבורי הרוח, שאור ושמש הקיפו אותם ממש כמו את המלאכים, ועל הלוחמים לחרות עמם, שמלאכים ירדו מן השמים לעזרתם, ועל הצדיקים, שלהם נשמעו כחות הטבע וחיות רעות נכנעו מפניהם. בזכות הצדיקים נתקיים העולם ולמענם נתבטלו חוקי הטבע וסדרי העולם. לטובתם נעשו נסים והם בעצמם היו עושים מעשי נסים וכל זאת מפני שהיו תמימים עם ד' ודבקים באמונתם. – על יחידי סגולה סיפר העם, שהצליחו אפילו ליצור בריה או נפש חיה ולהדמות ביצירתם כביכול לבורא העולם. האגדה העממית ייחסה לר' יהודה ליווא בן בצלאל בפראג, לר' אליהו בעל שם בחלם ולר' עקיבא איגר בפוזן את הכח והכשרון ליצירת גולם. ואולם האגדה הוסיפה לספר, שכל אחד מיוצרי הגולם הרסו בסוף את מעשי ידיהם והכירו, שאין כחו של בשר ודם ככחו וגבורתו של הקדוש ברוך הוא ויצירתם היא רק “גולם”, היינו יצירה לקויה ובלתי שלמה. משה בחטאו מת ככל אדם ולא היה אלא עבד ד' ולשלוחו של מקום לנתינת התורה ולשחרור העם, ועל דוד המלך מסופר, שחטא בחייו. עם ישראל התקומם נגד פולחן הקיסר, שהיה רגיל בימי קדם בין העמים, ודחה גם את הערצת הקדושים, שהיתה רגילה בכנסיה, בה נחשבו הקדושים כבלתי עלולים לטעות ולחטוא. בכל זאת עמוק היה בלבו של העם הרגש של יראת הכבוד כלפי גבוריו, שאליהם הרים את עיניו ואת לבו.

–––––

ועכשיו מתעוררת בלבנו השאלה: מהו למעשה אופיו של עם ישראל? למי נסכים, למי שסובר, כי עם ישראל “בני מלכים” הם, או לאלה שלדעתם תורתנו היא “מוסר עבדים”? מי צדק? זה שאמר, כי ישראל הוא עם בלי שמים ורודף רק אחר קניני הארץ והולך ויורד עד לעפר, או זה שחושב, שעם ישראל הוא שואף להגשמת אידיאלים ומוסר את נפשו על רעיונות נצחיים ועולה עד לכוכבים? אחת למדנו לדעת, שישראל, “המעט מכל העמים” היה מרובה אישים ובעלי פרצופים שונים. קמו בתוכו נביאים וחכמים, חכמי ההלכה ובעלי האגדה, פילוסופים ומקובלים, חסידים ומתנגדים, וגם חולמים ולוחמים כאנשי מעשה, שנלחמו לחרות עמם ולהטבה סוציאלית של העניים והמעונים בעולם, וקדושים, שסרבו לעזוב את עמם ולהמיר את דתם ומסרו נפשם על קדושת השם. חוקר אחד מצא, שנפש האדם היא כאילו חברה אחת גדולה ובה אישים לאין מספר. כך גם נשמתה של עמנו היא מזיגה של ניגודים והפכים. בנשמתו של עמנו טבועה הנטיה להתפרדות וגם להתאחדות. הפיזור בארצות הגולה גרם להתפרדות ולחילוקי הדעות בין המפוזרים, בכל זאת לא אבד בעמנו רעיון האחדות. המפוזרים בעולם נשארו מאוחדים בזכרונותיהם ובתקותיהם. בכל בתי כנסיות שבעולם גומרים בני ישראל אפילו בימינו את תפלותיהם ביום הכיפורים בקריאתם: “שמע ישראל, ד' אלהינו, ד' אחד”. נחלקו בעם המפוזר הדעות, אבל נתקיימה אחדות הלבבות.

בסביבה של עמים עובדי אלילים קם “המעט מכל העמים” והביא לעולם את הבשורה, כי ד' אחד הוא, כלומר אין אלוה אחד שולט בשמים והשני בארץ והשלישי בשאול תחת האדמה והרביעי בימים ובנהרות כמו שהאמינו העמים עובדי האלילים בימי קדם. אין לכל אחד מן העמים אל מיוחד, אלא ד' אחד הוא לכולם והעולם, כיצירת אל אחד, הוא אחד והעמים, כבני אל אחד הם כמשפחה אחת. המעט מכל העמים שהיה מוקף מעמים עובדי אלילים ומאמינים באמונות טפלות, הביא לעולם לא רק את שני הרעיונות הנצחיים, של אחדות העולם והמין האנושי, אלא גם את הבשורה, כי ד' הוא אלהי הצדק וכל המאורעות שבעולם ובחיי אדם הם דין ומשפט. הפילוסופיה היונית הגיעה בסופה לידי מסקנה ש“בני אדם לא יוכלו לדעת, אם יש אלהים או לא” או “שאין דין ודיין בעולם” ואילו העם הנרדף שנקרא “איוב בין העמים”, הביא לעולם את הבשורה, שיש אלהים והגיון וצדק בהיסטוריה, כי אלהי הצדק עושה משפט לעשוקים.

ד' הוא אלהי הצדק ושומר על המשפט וגם “אל רחום וחנון”. העמים העתיקים וביניהם גם היוונים, שהיו בני תרבות גבוהה, נהגו להוציא את ילדיהם החלשים ליער ולמדבר ולהשליכם, כדי שימותו שם, ואולם היהודים, שלמדו ביחוד באלכסנדריה מן היוונים והתקרבו לתרבותם, דחו את המנהג של הוצאת הילדים החלשים והיו חסים על הילדים העזובים ושיבחו את הקדוש ברוך הוא על שלא עזב את הילדים העזובים, רימוס ורומולוס, ואמרו: “יתום אתה היית עוזר”, “רימוס ורומולוס מתה אמן וזימנת את הזאבה, שתניקם”.⁵⁰⁸ החמלה, כתב חוקר אחד במאה הי“ט, לא היתה ממדותיהם של היוונים וחוקר שבזמנו, ברטרנד רסל⁵⁰⁹, העיר, שהמלה “חמלה” חסרה אצל אריסטו, ואילו חכמינו ז”ל, שחזו בעין פנימית את אופיו של עמם, הורו: כל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע, שהוא אינו מזרעו של אברהם אבינו. במדינה האידיאלית, שתיאר הפילוסוף אפלטון, אין מקום לחמלה ולמעשי הצדקה. ואין מקום לעניים המחזרים על הפתחים ולחולים הזקוקים לרפואה, המפריעים את שלום הכלל. לא כן בחזון של יחזקאל הנביא על המדינה האידיאלית, בה יש חלק ונחלה לכל אחד “ונחלתם אותה איש כאחיו” ולא רק העניים, אלא גם הגרים ינחלו אותה “ורועה ישראל יבקש בה את האובדת וישיב את הנדחת ויחבוש לנשברת ויחזק את החולה”.⁵¹⁰ עם ישראל, שהיה מבקר בשכלו החריף את החסרונות והמגרעות שבמוסר העמים, בתרבותם ובמנהגיהם, ומבקר גם את חסרונותיו הוא ונקרא העם הקלאסי של הבקורת העצמית, היה מרחם על בעלי מומים. במשלי התנ“ך והתלמוד לא נמצא אפילו משל אחד, המלגלג על בעלי מומים. בישראל אמרו “לועג לרש חרף עושהו” (מש' יז, ה) וכמו כן חשבו, כי גם הלועג לבעל מום חרף ד', “אשר ישום אלם או חרש או פקח או עור” (שמ' ד, יא). אלהי אברהם, ש”רחמיו על כל מעשיו", הוא שנטע בלבו של עם ישראל את החמלה והרגש הסוציאלי, ואהבת החסד ומוסדותיהם הסוציאליים של עמי התרבות, מוצאם ברובם מעם ישראל.

לא נמצאו בעולם הרבה עמים, ששמרו על המסורת כעם ישראל. היהודי פותח בכל יום את תפלתו בשבח והודיה לאלהי אברהם, יצחק ויעקב ומקשר את לבו באבות הקדמונים של העם. מלבו לא מש זכר “ליציאת מצרים”, שנתקיימה לפני שלשת אלפי שנים ויותר. כמעט אלפיים שנה נשא היהודי בגולה על לבו את עיר הקודש ירושלים, ולא פסק מלקוות לשיבת ציון, עד שתקותו נתמלאה והתקופה של בנין הארץ התחילה, ואולם עם ישראל נכנע גם מפני חוק ההתפתחות, השולט בכל סוגי החיים. מעיד על זה סדר התפלות, שמתוכו מתפלל היהודי ושבו נמצאו פסוקים מן התורה והנביאים, מזמורי תהלים, תפלות, שחוברו על ידי אנשי כנסת הגדולה, התנאים והאמוראים, פיוטי המשוררים מימי הבינים, מאמרים לקוחים מן הזוהר, שירי המקובלים ושלשה עשר העיקרים של הפילוסוף הרמב"ם. מוניטין יצאו לו לעם ישראל בעולם, זקן מכאן ובחור מכאן, נאמן למסורת האבות ומתחדש בלבות בניו.

יש והיהודי מתרעם בבדיחותיו על קשי החיים ועל גורלו המר בגולה ומתיאש מן הגאולה ואומר באחד ממשליו: “המחכה לגאולה, יהיה בקרוב מכולה”, ויש שחדות החיים גוברת על המרירות וההתיאשות שבלבו, והוא מתפלל: “זכרנו לחיים” ושר בשיר על ימות המשיח, שעמהם יבואו זמנים טובים: “משיח וועט קומען צו רייטן וועלען זיין גוטע צייטן”.

באו ימי רדיפות ופעלו לרעה על גורל היהודים. בזמן מסעי הצלב רוחקו היהודים ממסחר העולם ור' אליעזר בן נתן כתב באמצע המאה הי"ב: “חיותנו הוא המשא והמתן”. היהודים הוכרחו להלוות כסף, כדי להרויח כסף ולקנות בו את הזכות לחיות ולשבת במולדתם ולנשום באוירה. באו זמנים, בהם השפילו את גופו של היהודי עד לעפר אבל גם בזמנים האלה לא חדלה נשמתו להתרומם עד לכוכבי השמים. בימי הרדיפות עמדו “הקדושים” מישראל לאלפים על מדורות האש ושרו מתוך להבות האש: “בידך אפקיד רוחי” והעדיפו לעזוב את החיים מלעזוב את עמם ואמונתם.

היהודים קיבלו מן העמים, שבתוכם התישבו מנהגים מוזרים ואמונות הבל ביחוד בארצות המזרח כגון את האמונה בעין הרע ובמזיקים. הם למדו לזכך ולצרף את המנהגים הזרים ולהטביע עליהם את החותם היהודי. על אף האמונות של הבל, שחדרו לתוך חוגים אחדים שבעמנו, לא משה מלבו של היהודי האהבה לאור המדע. היהודי לא חדל להתפלל בכל יום: “וחננו מאתך דעה, בינה והשכל”. כדי שהבן לא יגדל כבור ועם הארץ, נתן האב היהודי את פרוטתו האחרונה למורה, שאצלו למד הבן תורה. אך פתחו בעת החדשה שערי בתי הספר לתלמידים מישראל, נכנסו רבים מהם וקנו להם השכלה גבוהה ולא מעטים מהם הצטיינו כחוקרים וכאנשי מדע.

היהודי העולה לתורה מתפלל: ברוך, אשר “בחר בנו מכל העמים”, ויש והוא גם האמין, ש“בין גוי ובין ישראל… הכל לפי מעשה שעושה, כך רוח הקודש שורה עליו”.

כך היא נשמת עמנו מזיגה של ניגודים והפכים. חייו בעולם הם מלחמה תמידית וחיי נשמתנו גם הם מאבק בלי הרף והרכבה בלתי פוסקת. ההתאבקות הפנימית מנעה מנשמתו את ההתאבנות, וכח ההרכבה שבנשמתו חיבר ואיחד את כל הניגודים והפכים לאחדות פנימית והרמוניה שלמה.

המתבונן בהיסטוריה של עמנו ימצא, שהיא כתובה בדם ובדמעות, אבל הוא גם ימצא, שעל עם ישראל נחה רוח גבורה ושהכח החיוני שבו התגבר על כל התלאות, שמצאו אותו בעולם. איוב לא משל הוא, אלא היה ונברא בהיסטוריה הישראלית וקם בה לתחיה. עם יסורים היה עמנו והיה ביסוריו לעם התקוה. המאורע האיום שבהיסטוריה של עמנו היה חורבן ביתו. בתשעה באב, ביום שחרב הבית, כך סיפרה האגדה, בו ביום נולד הגואל, נולדה התקוה, שהגאולה בוא תבוא והבית בנה יבנה. אופייני הוא מה שסיפרו החסידים על ר' לוי יצחק, סניגורו של עם ישראל לפני אלהיו. בשעה שנתאספו החסידים בבית הכנסת של רבם בלילה תשעה באב, כדי לקונן קינות על חורבן הבית, עמד הצדיק בביתו והביט דרך החלון והטה אזנו לשמוע את צעדיו של המשיח. אופייני הוא גם הסיפור בספרו של נחום סלושץ מסעי בארץ לוב א: בתשעה באב בבוקר ראה סלושץ בדרך למסלאתה להקה של יהודים רוכבים על חמורים, ברגליהם טפחו על ירכתי הבהמות וכל זה בהתרגשות כה גדולה בתנועות כה נחפזות ובצעקות כה חריפות, עד שסלושץ שאל בתמיהה את החכם מטריפולי, שליווה אותו: מה זה ועל מה זה קול התרועה? והלה ענהו, כי הם חשובי העדה וזה מנהגם מדי שנה בשנה להשכים בבוקר בתשעה באב ולרוץ על חמורים, כדי לפגוש את המשיח העני ורוכב על החמור ומביא גאולה לעם ישראל. וכששמעו הרוכבים דוברים עברית, נמלאו כולם התלהבות גדולה, צנחו מן החמורים ובאחזם בקצה המעיל של סלושץ, נשקוהו בחרדה וקראו בקול חוגג: ברוך הבא, ברוך הבא בשם ד'. בראותם את הנוסעים נתעורר בלבם של חשובי הקלה הרעיון: שמא האיש הזה הוא המלך המשיח.

כך הלך עם ישראל דרך כל המדברות שבעולם ונשא בלבו את הרעיון המשיחי וחיכה וקיווה, שהתגשמות הרעיון תביא לו גאולה, לו ולעולם כולו.

 

רשימת הקיצורים של הספרים הלועזיים    🔗

אבגוסטינוס Augustinus civ. Dei

אבסביוס Eusebius, Praep. Ev.

אדלר Adler, E., Von Ghetto zu Ghetto

אוא"ה (אוצר אמונות הבל) Handwörterbuch des deutschen Aberglaubens

אוסאובל Ausubel, A treasury of Jewish Folklore

אוריגנס Origenes c. Celsum

אירגאוס Irenäus adv. Haer.

אנציקלופדיה יהודית (באנגלית) Jewish Encyclopädia

אנציקלופדיה יהודית (בגרמנית) Jüd. Enzyklopädia

אפלתון, מדינה, חוקים Plato, Politeia, Nomoi

אפנשטיין Eppenstein, Abraham Maimuni

בכר Bacher, W., Jahrbuch für Jüdische Geschicte und Literatur

בלוך, חיים Ch. Bloch, Gemeinde der Chassidim

בלוך, פיליפ Philipp Bloch, Heinrich Graetz

בלוך, שמואל Samuel Bloch, Israel und die Völker

בנימין י. י. Benjamin, J. J., Acht Jahre in Asien und Afrika

בראואר (בר.), תימן Brauer E., Ethnologie d. jemenistischen Juden

ברלינר Berliner, Aus dem Leben der deutschen Juden in Mittelalter

ברלינר, רומא Berliner, Geschichte der Juden in Rom

גויטיין, משלי תימן Goitein, Yemenica

גולדציהר⁵¹¹ Goldziher, Muhamed. Studien

גרונוואלד, ידיעות Grunwald, Mitteilungen für jüd. Volkskunde

גרונוואלד, שנתון Grunwald, Jahrbuch für jüd. Volkskunde

גרינבוים, חרסטומתיה Grünbaum, Jüd.-deutsche Chrestomathie

גרץ Grätz, Geschicte der Juden

דוטטע Doutté, Magie et Religion

דיטעריך Dietrich A., Mutter Erde

דייסמאן Deisman, Licht vom Osten

דעללער Döller J., Gebet im A.T.

הורטען Horten, Gedanken d. Volkes im heut. Islam

ה. י. Historica Judaica, New York 1947

וואמברי Vambery, Sittenbilder aus d. Morgenlande

ווינטר־ווינשע Winter u. Wünsche, Die Jüd. Literatur

ווינר צייטשריפט וו. צ.ק.מ. Wiener Zeitschrift für d. Kunde d. Morgenlandes

ווסטרמרק Westermarck, Ritual and belief

חוואלסון Chwolson, Ssabier

טילו Thilo, 1000 Sprichwörter aus Palästina

טענדלאו Tendlau, Sprichwörter

טרטוליאן Terutllian, Apolog.; adv. Marcion

יאסטרוב Jastrow, Religion der Assyrer

ילינק, יהודית Jellinek, Der jüdische Stamm in nichtjüd. Sprichwörtern

יעקב Jacob, G., Altoriental. Parallelen

ירחון Monatsschrift für die Geschicte u. Wissenschaft des Judentums

כנען Canaan, Aberglaube und Volksmedizin

לאנע Lane, Sitten u. Gebräuche d. heut. Aegypter

לויטרבך Lauterbach, Taschlik

לעוו, ליאפולד⁵¹² Löw Leopold, Gesammelte Schriften; Lebensalter

לעוו, עמנואל⁵¹³ Löw Immanuel, Flora der Juden

מאיר, אדמונד Mayer Ed., Geschichte d. Altertums

ס' הזכרון לד' קויפמן⁵¹⁴ Kaufman D., Gedenkbuch

פודיבראד Podiebrad, Prager Josefstadt

פייטלוביטש Faitlovich, Quer durch Abessynien

פראנקל Frankl L. Al, Nach Jerusalem

פרויס Preuss, Bibl. Talmud. Medizin

צונץ, ריטוס Zunz, Ritus

צונץ, געשיכטע Zunz, Zur Geschichte und Literatur

קאהלע Kahle, Palästina Jahrbuch

קויפמן, אוסף מאמרים Kaufmann D., Gesammelte Schriften

קורטיס Curtiss, Ursemitische Religion

קימונט Cumont, Die orientalischen Religionen

קרויס Krauss, Urquell

רינן Renan, L’église chrétienne

שטמפלינגר Stemplinger Ed., Antike und moderne Volksmedizin

שטרן Stern B., Mediz. Abergl. und Geschlechtsleben in der Türkei