רקע
נפתלי הרץ וייזל
פתיחת המשורר

אמר נפתלי הירץ וויזל בן כבוד יששכר בער זצ"ל

בפתיחתנו לחוברת השלישית דברנו על מכות מצרים ותחלואיה אשר חלה ה' בה, וכתבנו חדשות בסדר המכות

האלה, כי חלקנום לארבע מחלקות, שבכל אחת מהן בראשיתה מופת בלי התראה, ואחריו שני אותות בהתראה מלפניהם, כי אותן שהן בלי התראה יתאר הכתוב מופתים, ואותן שהן בהתראה יתאר אותות, והיו תמיד המופתים קלים בערך האותות שבאו אחריהם. ולא נכפול פה הדברים הרבים שכתבנו שם, רק נזכיר פעם שנית, כי הסדר שחדשנו במשפטי מצרים כך הוא. הסדר הראשון מופת התנין, ואחריו אות הדם ואות הצפרדע. הסדר השני מופת הכנים, ואחריו אות הערוב ואות הדבר. הסדר השלישי מופת השחין, ואחריו אות הברד ואות הארבה. הסדר הרביעי מופת החשך, ואחריו אות מכת בכורות ואות טביעת ים סוף. והנה על הסדר הראשון יסדנו השיר התשיעי, ועל הסדר השני יסדנו השיר העשירי, שניהם בחוברת השלישית. ועתה בחוברת הרביעית הזאת, נשיר בשיר האחד עשר על סדר השלישי הכולל מופת השחין ואותות הברד והארבה. ובשיר השנים עשר על מקצת הסדר הרביעי הכולל מופת החשך ואותות מכת בכורות וטביעת ים סוף, ולא יכלול הסדר כלו, כי אות טביעת ים סוף קרה במדבר אחרי צאת ישראל ממצרים, עליו יסדנו השיר השלשה עשר שבחוברת החמישית, והשיר השנים עשר יכלול בשורת הגאולה שבשר השם ב"ה למשה, ואיך בשר אותה משה לזקני ישראל, ואיך בשרוה הזקנים לכל העדה, ומה ענו שומעיה, ומה קרה בעת ההיא עד צאתם מארץ מצרים ממחרת הפסח:

והנה עד כה דברנו על חציין של מכות מצרים שהיו שני מופתים וארבעה אותות, ועתה נחל

לדבר על החצי השני שהיו גם כן שני מופתים וארבעה אותות, ונבדלו הסדרים האחרונים מן הראשונים, לא לבד בכובד הצרה ובמורא הנפלאות, אבל גם בכובד לב פרעה ועבדיו, ועל זה נבוא לדבר פה, לברר וללבן המקראות והמליצות האלהיות הכתובות בתורה בענין חוזק לב פרעה וכבדותו, להצדיק משפטי ה' ומנהגיו שנהג עם צריו. כי התורה אומרת ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים (שמות ז' ג'), שנראה כאלו מקשה ה' את לב האדם הרוצה לעשות רצונו יתברך, ואינו מניחו לשוב בתשובה, אבל חלילה לאל מעשות כדבר הזה, כי ידו פשוטה לקבל שבים, וגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, ואפילו כפר בעיקר כל ימיו ושב בתשובה מקבלים אותו, והאל אשר זה דרכו, ההוא יאמר ואני אקשה את לב פרעה, וכן כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו (שם י' א'). אך הדבר נשען על ההבדל שבין תשובה ובין עזיבת פשע. התשובה יקרה וחביבה בעיני השם תמיד, ומלבד שלא יכביד את לב האדם השב חלילה, אלא שמסייעין אותו מן השמים. אבל עזיבת פשע מכשלון כח ומפחד היסורין, אין בו יתרון לחוטא אלא יעמוד לו לכפר על פשעיו. וזה אפרש בקצרה. התשובה האהובה היא באורח שכל, כשיראה החוטא בעין לבו על פשעיו אשר עשה, ויבין כי מעשיו תועבות ודרכיו עקלקלות, ויחרד על רוע תכונתו ויבוש בעצמו על עלילותיו הנשחתות, ובאותה העת יראה כי אשרי ירא את ה' במצותיו חפץ מאד, כי ה' הוא האלהים כי כל דרכיו משפט, ודרכו בקדש ועמו מקור חיים, והדבקים בו יחיו לעד, וכיוצא בזה, ובוכה על חטאיו הראשונים, ומבקש עליהם סליחה וכפרה, ועושה לו לב חדש להשליכם מעל פניו, ושמעתה ואילך ילך במישרים, וזהו התשובה הגמורה שעליה אמר הנביא (יחזקאל י“ח כ”ז כ"ח) ובשוב רשע מרשעתו אשר עשה, ויעש משפט וצדקה, הוא את נפשו יחיה, ויראה וישב מכל פשעיו אשר עשה חיה יחיה ולא ימות. לא לחנם הוסיף מלת ויראה, אבל הורה שעושה כן כפי ראיית שכלו, לא מאימה ומפחד, ולבו מתעצב שמוכרח לעזוב פשעיו, ולולא הפחד חפץ להתעיב עלילה עוד, ןלכן אין שכר לעמלו. וכן להפך הצדיק הגמור כשיכפוהו על ידי יסורין קשים שאין בכחו עוד לסבלם, והוצרך להרע נגד רצון לבו, לא יחשוב ה' לו לעון, כי זה עונש גמור לפי שיש קץ לכח הסבל שבאדם, ואם יעברו חקו ימוט, וראיה לזה כי חנניה מישאל ועזריה שמסרו נפשם לכבוד השם לכבשן האש, ואעפ“כ אמרו עליהם חז”ל אלמלא נגדוהו לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחי לצלמא, ואילו בעשות רע ע"ד זה יש עונש ועבירה, לא היו אומרים הוו פלחי לצלמא על אנשי שם כאלה, אבל ידעו שאם היסורין עוברים חק כח הסבל שבנפש, מכריחים גם לצדיק לחטוא, מבלי שיחשב לו לעון. וכן אין שכר מצוה לרשע אם עשה טוב בעבור יסורין גדולים שעוברים עליו, ששניהם עושים נגד רצון לבם. וכבר שרנו על ענין זה בשיר השמיני ובארנוהו במשלים נכוחים למבין בם.

ואולם מה שנוסיף לדבר עתה הוא, כי הרשעים הגמורים המכחשים לאל ממעל, לבם דומה לאפלה, שאין

האור מועיל לה, כן אין אור חכמה ושכל טוב יכולים להאיר עוד את לבם, וכאמרו דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו (משלי ד' י"ט), ובארנוהו על נכון בפירוש ויהי מורא שמים עליכם (אבות פ"א), ואנשים כאלה אין אחד מהם נחם על רעהו, ולא ישובו אל ה' לעולם, שבהיות לבם באפלה לא יאירו בו מחשבות יקרות כאלה, וכדבר עליהם מוכיח חכם להשיבם מפשעיהם, נבזים דבריו בעיניהם ושנואים ללבם, כי הם אויבי ה‘, וזה ההפך מן לשמך ולזכרך תאות נפש (ישעיה כ"ו ח'), כי הם יקוצו בדבריו ונדמה בעיניהם כמצחק וכבודא דברים שאין להם שחר, כי אין הרגש דעת אלהים בנפשותם. ואם מוכיחם דובר בשם ה’ ומברר דבריו במופתים למעלה מן הטבע, גם כי יפלאו בעיניהם מעשיו, כל עוד שאינם גורמים להם מכאוב בעצמם ובבשרם, לא ישמעו לו לעשות מה שיצום לעשות, כי יש בם הבלים רבים ודמיונות כוזבות לאין מספר, להכחיש המופתים וליחש אותם לתחבולות בחכמת הטבע הנעלמות מהם, או לאחד הכחות הפועל כרצון עושה המופת, וזאת נקל להם להאמין, מהאמין כי פועלם הוא אלהים חיים יוצר כל בחכמה, ומשנה אותם בחכמה ללמד צדק ומשפט לבני אדם, כי אין בכחו עוד לצייר אמתיות כאלה ולחשוב בהן מחשבות שכל ודעת, ותבין מזה כי גם המופתים הרבים והנפלאות הגדולות, כל עוד שאינם נוגעים לעצמו ובשרו של איש משחית, לא יועיל לו כלום לעזוב דרכו ומחשבותיו, אבל לבו עומד בתקפו ובחזקתו הראשון, ומתגבר בהבליו ובדמיונותיו על האמת והצדק. ואמנם אם יאמר לו הנביא בשם ה' חזור בך, ואם תמאן יענישך כך או כך, ובא הדבר שיעד עליו, ונגעה בו הצרה לא יוכל שאתה עוד, אז יכנע, ויבקש מרפא מן הנביא, לא מיושר לבבו, כי אם מפני כובד צרתו, ובסור הנגע בתפלת הנביא, ישוב לבבו לחשוב שוא ומהתלות, וימרה בעצת ה' ולא יעשה כאשר צוהו. אבל יש הבדל בין שני הדברים, כי אע“פ שבעבור הצרה עוד מכביד לבו ולא יעשה כמצות הנביא, זכרון צרה שעברה והזרות והפלא שראה יסבבו שיכבד את מוכיחו, ולא יבזהו, שעכ”פ גדול הוא מכל החכמים שראו עיניו. והנה ממה שדברנו תראה מה שקרה לאדונינו משה ע"ה עם מלך מצרים, רק אם תתבונן במליצות שונות הכתובות בתורה בענין זה, שהוא עצמו הדבר שאנו רוצים לבארו פה בקצרה:

דע כי בספרנו מגדל הלבנון כ"י חלק שני בארנו כל השרשים שבלשון עברית המונחים על אומץ וגבורה

כח וחוזק וכיוצא, והודענו כי שרש חזק נופל על החוזק הטבעי הנטוע בכל בני אדם ונבדלים בו בין רב למעט, והשורש ההפוך ממנו הוא רפה, ובהיות באיש חוזק רב, ישא משא שני ככרים, ואחרי שכח החוזק שבו מעט, לא ישא כי אם ככר אחד, וזהו המתורגם בלעז דיא שטערקע. ויש עם שאנשיה חזקים, ואחר שהם רפים בטבעם, כמו ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה (במדבר י“ג י”ט), וכן נופל על הלב, שבהיות באדם כח החוזק הרבה בטבעו, גם אם יקרו לו דברי סכנות, לא יעתיקו את לבו מחזקתו, ויעשה גם עתה מה שהיה בכחו לעשות תמיד, אבל אם הלב רפה בטבעו, אם תקרנו דאגה ימוט, וכשימוט תרפינה ידיו מעשות מה שהיה בכחו לעשות, וכמו שאמר חזקו ידים רפות וגו' (ישעיה ל"ח ג'). והנה מי שהוא בצרה או דאגה, ולבו עמד בחזקתו הטבעית, ולא מט ממקומו, נאמר וַיֶחֱזַק לב פלוני, בבנין הקל, וענינו שעמד הלב בחזקתו, ולא מט ממקומו, נאמר וַיֶחֱזַק לב פלוני, בבנין הקל, וענינו שעמד הלב בחזקתו, ולא פעלה בו הצרה שום רפיון, וכן כשאנו מצוים על אדם לעשות דבר שכפי ראות עיניו יש בו סכנה, ואנו מבטיחין אותו שאין לו לירוא משום דבר, נאמר לו חֲזַק ועשה, כלומר יעמוד לבך בחזקתו ולא ימוט ממראה עיניך, כי תצליח במעשיך, וכמו שאמר חזק ואמץ כי אתה תבוא וגו' ואתה תנחילנה אותם (דברים ל"א ז'), כלומר אל יפול לבך על הדבר הגדול הזה, אבל עמוד בחזקתך, אין לך לירוא, כי ה' עמך, וכן ענינו בכל מקום. ואין כן ההתפעל, כמו והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ וגו' (במדבר י“ג כ”א), כי הוראתו שבעשותם דבר זה בארץ אויביהם החזקים מהם, יתאמצו ביראת ה' ובשכל טוב, בעשותם מצות ה‘. וזהו הוראת ההתפעל על ההתאמצות בדבר שהוא הפועל והמקבל כאחד, וכל מה שבכחו לעשות הוא לתמוך לבו שלו ימוט מאד מפחד ודאגה, ואם איש חיל הוא אפשר שיעמידהו בחזקתו הטבעית, עד שיעשה מה שרוצה לעשות בעוצם ידו, כדרכו לעשותו בעת שאין צרה וסכנה, אבל להוסיף חוזק חדש על חזקתו הטבעית הנטועה בו מאז, אין זה ביד האדם, כי אם ביד ה’ לבדו, וכאמרו ובידך כח וגבורה, ובידך לגדל ולחזק לכל (ד“ה א' כ”ט ו'), ועל הוספת כח החוזק על חזקתו הטבעית נופל הבנין הכבד וַיְחַזֵּק, ולכן לא מצאנו שורש זה על הלב בבנין הכבד סמוך אל האדם, לא נאמר בשום מקום פלוני חִזֵּק את לבבו, או פלוני חִזֵּק את לב פלוני, כי זה נמנע מכח האדם, אבל סמוכים כלם אל השם, וכאותו מקרא שזכרנו שאמר ובידך לגדל ולחזק לכל, כלומר רק בידך הכח לחזק לכל, להוסיף בו כח על חזקתו הטבעית לו, לכן כל הנזכרים בבנין הכבד על הלב, סמוכים אל השם ב“ה, או אל מלאך ה' שהן מגבורי כח השלוחים אל הנביאים בעת הנבואה ופועלים בגאון ה' ובעזו לחזק לב הנביא בראותו מראות מחרידות, שאין בכח חזקת לבו הנבעת לו לעמוד בהן, ואז יחזקו את לבו בתוספת כח חדש על חזקתו הטבעית, כמו שתראה בנבואות דניאל, אבל סמוך הבנין הכבד על חוזק בתים וארמנות וכיוצא גם על מעשה בני אדם, בעבור תוספת חוזק שביד האדם להוסיף עליו, ע”ד משל הפסל שבחזקתו הטבעית מעמידין אותו על רגליו ועומד, אבל אם תגע בו יד, או יעבור עליו רוח סער, יפול ממעמדו, ובא אחד ונטע בו מסמרי ברזל וקבעו בארץ, הרי הוסיף בו חוזק על חזקתו הראשונה שלא ימוט ממקומו, וכמו שנאמר על זה ויחזקהו במסמרים לא ימוט (ישעיה מ"א ז'), לחזק את בדק הבית (מלכים ב' י“ב י”ג), וכן כלם:

ואחרי ההצעה הקצרה הזאת במשפט הלשון העברית, נבוא אל עניננו לפרש המליצות שבתורה המזכירות

בקצת המכות לשונות של כבד, ובקצת לשונות של חזק בבנין הקל, ובקצתן בבנין הכבד, ועל פי ההצעות הנאמנות שהקדמנו למעלה אראך כי תורת ה' תמימה, וכוללת בנועם אמריה כל מה שאמרנו בענין חוזק לב פרעה, וכל מלה קבועה במקומה, ללמד למתבונן בהן טעמי הדברים ויושר דרכי ה‘. ועתה אפרש: תחלת דבר משה בשם ה’ אל מלך מצרים, ענהו קשות ונאצות, ותחת שמוע הוסיף להרשיע להכביד עולו על ישראל, וכמו ששרנו על זה בשיר השביעי, כי לב נשחת עבד ליצרו לא יוסר בדברים. וכשבא אליו פעם שנית, והחל להוכיחו במופת התנין, אף על פי שהיה המופת נורא מאד, לראות פתאום תנין חי תחת מטה, כי היה חי ממש בפקודת קדוש ישראל, ופלא תוך פלא שבלע המטה את מטות החרטומים כלם, לפי שלא חובר עם המופת מכאוב עצום לעצמו ובשרו, לכן מלבד שלא נפל לב הצורר אלא שלא מט מחזקתו הטבעית אפילו כחוט השערה, כי לא פעל בו המופת כלום, ואילו היה עושה לפניו מופתים רבים כדוגמת המופת שעשה והכל מבלי נגע ומכאוב בחוברת, לא מט לבו לתת כבוד לאל חי ולשמוע בקולו, מטעם שבארנו כי באפילה יתהלך. וללמדנו זאת אמרה תורה וַיֶחֳזַק לב פרעה ולא שמע אליהם (שמות ז' י"ג), בבנין הקל, המורה שבסור המופת שב לבו לחזקתו הטבעית שהיה בו קודם לכן, ולא הוליד בו שינוי ורפיון בשום פנים, כי היה לבו כבד מאד ממחשבות דמיונות והבלים לחשוב שוא והבל על מעשה הנפלאות. וזהו שאמרה התורה סמוך לו (שם שם י"ד) ויאמר ה' אל משה כבד לב פרעה מאן לשלח את העם, כלומר אל יפלא בעיניך איך הרשע הזה שראה נפלאותי,לא זע לבו, מאן לשמוע אלי, כי אני ה' חוקר לב, ואני אודיעך כי יש בו לב כבד, ומלת כבד תאר נופל על משא כבד כמו ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב (בראשית י"ג ב'), כלומר טעון משא רב, וכן הסמוכים אל לב, זה ענינו בדרך משל, שלבו טעון משא דברי און ונאצה, לחשוב מהתלות על האמת והצדק, ומרבה טענות שוא על דברי ה‘, וזהו מאן לשלח העם, שכל לשון מאן שחדל לשמוע או לעשות בעבור טענה, ואין כן לא אבה, שמורה על המואס בדבר בטבע לא מפני טענות, וכבר רמזנו ע"ז מפורש בפרקי אבות (פרק ה'), ולכן נכתב בכל המראות פרעה לשונות מאן, אין באחת מהן לשונות אבה, לפי שכובד לב הגורם המראתו, יסבב טענות שוא ומדוחים לחלל כל קדש, ולבד פעם אחת נכתב לשון אבה, והוא אחרי סור החשך שאמר ויחזק ה’ את לב פרעה ולא אבה לשלחם, וזה בחכמה גדולה, ולא אכתבנו פה, כי גלינו הדבר בשיר הי“ב. ומן המעט שכתבנו פה תבין המליצות שבמרוצת השיר שם. כאשר לא נכנע מן המופת שראה, בא האות הראשון שהוא מכת הדם, ואע”פ שהיתה צרה קשה מאד, כי רבים מתו מאין מים, והנשארים כלה ביגון יומם ובעמל רב לחפור למצוא מים, גם הדגה מתה, וכמו ששרנו על זה בשיר התשיעי (צד 51.50), לא נגעה לעצמו ובשרו של פרעה, כי שלחנו שלחן מלכים ולא יחסר דבר, וכמו ששרנו שם (צד 48), ועל כן לא מט לבו מחזקתו הטבעית, כאשר לא מט ממופת שקדם לו, והכתוב עצמו מעיד עליו, שאמר ויפן פרעה ויבוא אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת (שמות ז' כ"ג), כלומר כמו שלא שת לבו למופת התנין, כן לא שת לבו לנפלאות האות הזה, כי אופל לבו מנע ממנו מחשבות יראת ה‘, ועמד בחזקתו הראשונה, ולכן לא בקש ממשה ואהרן שיעתירו בעדו אל ה’, כי לא פעלה בו הצרה כלום, ועל כן גם באות זה נאמר ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם (שם שם כ"ב), בבנין הקל, ולמדנו שעמד לבו בחזקתו הטבעית. אבל כשבא אחריו האות השני שהוא מכת הצפרדע, היא היתה הראשונה שנגעה אל לבו, בה כונן אלהים חצו לירות באופל ללב המלך, והכניעה אותו מאד, עד שגברה צרתו על עזותו וגאותו, ובקש מעבדי ה' משה ואהרן שיעתירו בעדו אל השם כי ירפאהו, וכמו ששרנו על זה בשיר הנ“ל (צד 48), הרי שמט לבו מחזקתו הטבעית, ולא העיזה גאותו עוד לדבר סרה על ה' ולהקל בכבוד נביאיו, ולכן לא נכתב פה ויחזק לב פרעה, המורה על חזקתו הטבעית שהיתה בו עד הנה, כי עתה נרפה לבבו, אלא לפי שלא ידע אל, ולבו מלא סכלות והוללות, שעלו מחשבות און והבל והכבידו לבו ומנעוהו משלח את ישראל מארצו אחרי סור המכה, וזהו שאמר וירא פרעה כי היתה הרוחה והכבד את לבו ולא שמע אליהם (שמות ח' י"א), ולפי שלא אמר הכתוב ויחזק לבו כמו שאמר בתנין ובדם, ידענו שבסור המכה, אע”פ שהכביד את לבו, אין כחו עתה ככחו מאז, כי נשאר בו רפיון מכובד צרה שעברה וכמו שאמרנו. כשלא שב מרשעו בא הסדר השני, תחלתו מופת הכנים, צרה חלושה שלא פעלה בלבו כלום, ונשאר לבו בחזקתו שעמד לו בסור הצפרדע, כי המופת לא הוסיף בו רפיון, ולכן אמר הכתוב ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם (שם שם ט"ו), בבנין הקל. אחריו באו שני האותות, האות הראשון שהוא הערוב צרה קשה מאד, והיא חזרה והכניעה את לבו יותר, ומלבד שבקש ממשה שיעתיר בעדו, אמר לכו זבחו לאלהיכם בארץ (שמות ח' כ"א), וזה מיד קודם תסור הצרה, וכשענה משה כי לא נכון לעשות כן, אמר אנכי אשלח אתכם וזבחתם לה' אלהיכם במדבר וגו' (שם שם כ"ה), כי עתה אבד לבו עוד יותר מחזקתו, אלא שבסור הצרה שב להכביד את לבו במחשבות און, ולא שלח את ישראל. ולפי שזה אות על גודל רשעתו, שאמצה את רוחו לבלתי שמוע, אע“פ שהצרה גדולה הזאת הכניעה לבו יותר ממה שנכנע כבר מצרת הצפרדע, אמרה תורה ויכבד פרעה את לבו גם בפעם הזאת (שם שם כ"ח), לא אמר ויחזק לב פרעה בבנין הקל, כי לא עמד בחזקתו, כי נרפה לבו הרבה ממה שהיה בסור הסדר הראשון, אבל הוסיף הכתוב גם בפעם הזאת, שנראה כמקרא שאינו צריך, אך מדבר כמפליג על רוע לבו, שגם בפעם הזאת שנכנע לבבו הערל מאד, אעפ”כ בסור המכה עודנו יכול להכביד את לבבו, ומכלל שאמר גם בפעם הזאת, שמענו שאם תפגענו צרה חדשה כזאת, לא יהיה עוד בכחו להכביד את לבו פעם שלישית, ויהיה מוכרח לשלח את ישראל מרוב צרה, וכן אמת שבמכת הערוב לבד נשאר קצת מחזקת לבו, שבו התחזק בסור המכה להכביד את לבבו, אבל מכאן ואילך לא נשאר בו כח להתחזק בצרה חדשה אם תבוא עליו, וכמו שנבאר לפנינו, ואל תשיבני ממכת הדבר שבאה אחרי אות הערוב, ועמד בחזקתו, כאמרו ויכבד לב פרעה ולא שלח את העם (שם ט' ז'), כי לא היה הדבר נוגע אל לב פרעה כלל, כי לא המית אדם, ואם בעבור הפלא הגדול שלא מתו ממקנה ישראל גם אחד, כבר אמרנו שלא שת לבו לנוראות ולנפלאות אל, כל עוד שלא חבר עמהם פגע ומכאוב המכאיב לבו ובשרו, ונשאר לבו אחרי הדבר באותו הכח שהיה לו אחרי סור הערוב. והתורה הודיעה כל זאת במלת וַיִּכְבַד בבנין הקל, ובכל האחרים בצפרדע ובערוב ובברד נאמר בבנין הכבד הנוסף, כי אותן שהן בכבד מורים שהיה צריך להרבות ולחדש מחשבות און ובליעל בעבור הצרה החדשה שהוסיפה להכשיל כחו. ובכלן סמוך מלת את, בצפרדע והכבד את לבו, בערוב ויכבד פרעה את לבו, ובברד שלא נסמך לו מלת את אפרשנו בסמוך, כי מלת את יורה כי פרעה הוא הפועל והלב הפעול, אבל בדבר שלא נגע ללבו, לא היה צריך להכבידו, כי הלב כבד בסור הערוב, ועומד עדיין בכחו זה בסור הדבר, על זה נאמר ויכבד בקל ובלי מלת את, ללמדנו שלא פעל פרעה דבר, ולבו לא נפעל מחדש מתוספת כובד שהכבידו, אלא ויכבד לב פרעה, שפתרונו לב פרעה היה עדיין כבד באותו כובד שקבל מפרעה בסור הערוב, ולכן לא שלח העם, כמו שלא שלחם בסור הערוב, ואילו היה הדבר נוגע לעצמו ובשרו, לא היה יכול לעמוד בו וסר כחו להכביד את לבו עוד, ועל אפו ועל חמתו היה מוכרח לשלח את ישראל מארצו להנצל משבט אף האלהים, וכמו שיבא לפנינו:

והנה האל הבוחן כל לב ידע זאת, כי הוא תוכן רוחות, ויודע משקל כל כח וכח שבנפש האדם, ועד היכן יוכל

לפעול, ראה כי במכת הערוב מט לב פרעה כל כך שאם יקרנו פגע חדש הנוגע לעצמו ולבשרו, לא יעצור לו כחו עוד להכביד בו את לבבו, אבל יסכים לשלח את ישראל מארצו, וה' לא חפץ בזה בשמוע רשע לקול ה' ויעשה מצותיו, מאין דעת אלהים ומאין יראת אלהים, ומאין תקון נפש, ושלא ינחם על רעותיו ופשעיו, זולת מצרת נפש ומפחד לב וכמו שאמרנו למעלה, על כן עתה כשרצה להביא עוד עליו מכות הסדר השלישי והסדר הרביעי הקשים יותר ממכות שני הסדרים שקדמו להן, החליף כח לב פרעה ולבב יועציו הרשעים, ובתוספת כח זה חזק לבבם לסבול גם צרות המכות הבאות, להכביד לבבם אחרי סור כל מכה ומכה עד תומם, ועל העת הזה אמר השם ב"ה בתחלת הדברים למשה ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ומופתי בארץ מצרים. ושמא תאמר אם אני אקשה את לבו, לא יועילו אותותי ומופתי כלום לתשועת ישראל, ומתי יושעו? לזה סמך לומר ולא ישמע אליכם פרעה, ונתתי את ידי במצרים, והוצאתי את צבאותי וגו' בשפטים גדולים וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים, והוצאת את בני ישראל מתוכם (שם שם ד' ה'), כלומר לא ישמע אליכם פרעה, גם אם ירבו צרותיו עד מאד, בהיות אני המקשה את לבבו, אבל לא יאריך המרותו עד אשר אשלח את ידי במצרים והיא מכת בכורות, ואותה קרא בשפטים גדולים, וטעמו יתבאר לך מדברי השיר השנים עשר, ובשלחי ידי לא אכביד את לבו עוד, ומרוך לב ימהר לשמוע בקולי, ואז אוציא את צבאותי מארץ מצרים, כי תמו כל השפטים שגזרתי בחכמתי להביא עליו בארץ מצרים:

והנה בסדר השלישי הזה החל להזכיר כי השם חזק את לב פרעה, כאמרו במופת השחין ויחזק ה' את

לב פרעה ולא שמע אליהם (שם שם י"ב), מכלל שאם לא חזקו השם היה מט מרוב צרה ומוכרח לשמוע, וזה החוזק הוא בדרך פלא, כי החליף כחו להמרות בהיותו עתה חזק לסבול מכאוביו ולא ירפה, וזהו הוראת הכבד בשרש זה וכמו שבארנו למעלה, וכלשון זה לא נזכר קודם לכן, כי במכות שעברו היתה חזקתו הטבעית מספקת לתמכו ברשעתו, ולא היה צורך שיחזקהו השם בארח פלא, אבל מכאן ואילך שכבר סר חוזק לבו הטבעי, הוצרך לחוזק חדש בעצת ה‘; ונקל להבין שאינו דומה הממרה במדת חזקתו הטבעית, לממרה במדת חוזק שמחזקהו השם ב“ה שעליו נזכר הכבד, כי לחזקת לב אנוש יש קצב וגבול, ואי אפשר לו לעבור את גבולו הטבעי, וכמו שקרה לפרעה, שכבוא עליו מופת הסדר השלישי אפס כחו, ולולי חזקו השם ב”ה לא יכול התחזק עוד, לא כן החוזק הבא מאת השם, לא ימוט מהמון פחדים ומכאובות, כי הוא ב"ה יוכל להוסיף ולהרחיב אותו כחפצו, ועומד במקומו עד בוא מועד סור החוזק במצותו ית’, וכמו שקרה לפרעה, שמעת שחזק השם אותו, לא סר חזקו עד עבור מכת בכורות, שבו תמו משפטי ארץ מצרים ואז הוסר החוזק הנפלא הזה, ולבב אנש יהיב ליה, בעבור שיצאו ישראל ממצרים, והוא ושריו יכבדום ויתחננו להם שיצאו מארצו. ועוד יש בין שני מיני החזקות הבדל שני, כשהחוזק כפי טבע לבו, ומטבע לב האדם בעבור עליו צרה גדולה, גם אחרי סורה נשאר רשומה בלב, וזכרונה יחלישנו, וע“כ יאבד מקצת חזקת לבו, וכמו שאמרנו בהבדל הראשון, ויקרה מזה כמו שהאבידו הצרות מעת לעת חוזק לבו הטבעי, האבידו עמהם מקצת מגאותו וזדון לבו, וכמו שראינו גם זה בפרעה, שבתחלת בוא משה אליו, הגדיל לדבר בגובה לב זדון ונאצה, והכחיש אל ממעל, וכמו ששרנו על זה בשיר השביעי, וכבוא אליו מכת הצפרדע שהחלישה קצת חזקת לבו וכמו שאמרנו, השפיל גם גאותו וזדונו והתחיל לדבר תחנונים, וגם כשסרה המכה בתפלת משה, אע”פ שהכביד לבבו ולא שלח את העם, לא מצינו שדבר עוד נאצות וקשות, ולא בזה את המדברים אליו בשם ה‘, וכל שכן אחר מכת הערוב, אבל נהג עמהם עכ"פ כעם חכמי לב ואנשי כבוד, לא כן כאשר הקשה ה’ את לבו, בתתו בו תוספת כח של חוזק, מלבד שהיה בו כח להכביד את לבו אחרי סור הצרה, אלא שלא המעיטה הצרה את חזקתו בהשאירה בו רושם פחדה, אבל תמיד היה לבו בחזקתו הראשונה, כאלו לא נגעה הצרה אל לבו, וכדוגמא שעמד לבו במופת התנין ובאות הדם שנאמר בשניהם ויחזק לב פרעה בבנין הקל כמו שבארנו; ותבין מדעתך שכשקבל לבו תוספת כח מלמעלה היתה חזקתו רבה מאשר היתה בתחלה כפי טבעה טרם עברו עליו צרות ומהומות, וכמו שע"י שחזק השם את לבו, לא מט עוד מרוב צרות שפגעוהו, כן לא החלישו הצרות עוד את גאותו וזדונו, והיה נוהג מכאן ואילך בעזות פנים כמו שנהג בתחלת בוא משה אליו, שאמר בגבהות לבו מי ה' אשר אשמע בקולו וגו' (שם ה' ב'), גם לא נתן עוד כבוד למשה ולאהרן, וכל מגמתו עתה להבזותם ולהרע עמהם, כאמרו בהתראת הארבה ויגרש אותם מאת פני פרעה (שם י' י"א), ואחרי סור החשך כשהתרהו על מכת בכורות אמר לו לך מעלי השמר לך אל תוסף ראות פני כי ביום ראותך פני תמות (שם שם כ"ח), וכזאת לא העיז פניו לדבר אליו אחרי סור הצפרדע והערוב, ולא כשהתרהו בסור הערוב על הדבר, כי טעם כל זה נמשך מן ההבדל שבין חוזק לב כפי טבע האדם, ובין חוזק לב בתוספת כח מלמעלה וכמו שאמרנו:

וכל הדברים והאמת האלה רשומים בכתב יושר תורת אלהינו. ואראך שהן אמרות טהורות מזוקקות

שבעתים ושבמליצותיה הקצרות תלמדנו מישרים, וכמו שהראיתיך ממליצותיה שבשני הסדרים הראשונים דברים ברורים להבין על ידיהן עיקרי הדברים הללו, כן תראה ממליצותיה בשני הסדרים האחרונים. ואתה הקורא הט אזנך לשמוע, ותן כבוד לתורה. הנה אחר שגלה לנו בראש הסדר השלישי שהוא מופת השחין, שמעתה היתה בו יד ה' לחזק את לבבו שיעמוד במרדו, זכר שכאשר לא שלח את העם, הביא עליו את האות הראשון שבסדר זה שהוא מכת הברד, והיא הפילה עליו אימתה ופחד מאד, וכאשר נכנע מרוב צרה קרא למשה ולאהרן שיעתירו בעדו, והבטיחם שישלח את העם, כאשר חדל הברד והקולות בתפלת משה אמר הכתוב וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקולות ויוסף לחטוא ויכבד לבו הוא ועבדיו (שם ט' ל"ד), ולא תמצא מליצת ויוסף לחטוא כשהתל בסור הצפרדע ובסור הערוב, לפי שבשני הסדרים הראשונים אע“פ שלא הקים מה שהבטיח למשה, לא חטא בשפתיו לדבר סרה על נפלאות אל, ולא התלוצץ על נביאי ה‘, לפי שהצרה שעברה עליו הרפתה לבבו, ואם נשאר בו כח להכביד לבבו לבלתי שלח את העם, בוש בעצמו לחלל הבטחתו, וכל שכן שלא יוסיף רשע וחטאה על רשעתו לפני זה, לא כן בסדר השלישי שבו חזק השם את לבבו, מלבד שלא נכנע ולא בוש ונכלם לפני משה, אלא שמיד שסרה המכה, הוסיף לחטוא יותר ממה שחטא עד הנה, לדבר תועה על ה’ ועל מעשיו והתלוצץ בנביאיו וכיוצא. ועוד הבדל שני זכר הכתוב במאמר ויכבד לבו הוא ועבדיו, כי גם הלשון הזה לא נאמר בסדרים הראשונים, לא בצפרדע ולא בערוב ולא בדבר, שבכלן לא זכר רק פרעה, וכאן הוסיף הוא ועבדיו, לפי שהיו עתה גם עבדיו רכי לב ויועצים לשמוע, אלא שחזק השם ב”ה גם את לבבם, ולכן בסדר השלישי כשחזק השם את לב פרעה ע“ד פלא, הפליא לחזק גם את לב עבדיו בעבור כי איש אל רעהו יאמר חזק, ויהיו כלם בעצה אחת להמרות בדבר ה‘, וזהו שאמר כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו וגו’ (שם י' א'), זכר הפלא שפעל בשניהם, בלב פרעה ובלב עבדיו, וכמו שיתבאר לפנינו. והנה בהיות הוא ב”ה המחזק עתה את לב פרעה בתוספת כח רב מחזקת לבו הטבעית שהיתה בו מיום היותו עד עתה, הצרות שעברו עליו, אחרי שסרו בתפלת משה, לא השאירו זכרון צרתו ולא האבידו מחזקתו כלום, כי היה לבו באותו החוזק שהיה בו לפני עברם עליו, וכמו שקרה במופת התנין ובאות הדם שלא שת לבו גם לשניהם וכמ“ש למעלה, ושעל כן נאמר בהן ויחזק לב פרעה בבנין הקל, וענינו העמד הלב בחזקתו. ועתה התבונן בעומק מליצותיה של תורה, לפי שכוונת הכתוב ללמדנו, שכאשר חזק השם את לב הרשע הזה, אחרי סור כל צרה, לא נשאר בו מורך מזכרון הצרה שעברה עליו, ולא פעלה בו הצרה מאומה, אמר הכתוב ויחזק לב פרעה ולא שלח את בני ישראל וגו' (שם שם ל"ה), ולא מצינו במכות ראשונות שזכר הכתוב שתי הלשונות כובד וחוזק זולתי במקום זה, ועוד שיזכור ויחזק בבנין הקל, וזה יקשה מאד, ולא מצינו כן באותות צפרדע וערוב וכמו שאמרנו, אבל ממה שדברנו בפירוש מקרא וירא פרעה כי חדל המטר וגו‘, תבין כי מדות ה’ נאמנו מאד ונכון הכל, כי אחרי שאמר ויכבד לבו הוא ועבדיו, שהן על טענות שוא ומדוחים, שדומה ללשון זה עצמו בסור הצפרדע והערוב, ושמא תאמר כי שוין הם, וכמו שבמכות ראשונות כשסרו, אע”פ שהשאירו בו חוזק להכביד עוד את לבו, האבידו מחזקתו הראשונה מעת לעת עד שנאבדה כלה ולא עמדה לו עוד במופת השחין וכמו שאמרנו למעלה, כן בסור הברד נאבד מקצת החוזק ממנו, ונכנע לבבו מזכרון הצרה, ועמו נכנעו גם מקצת גאותו וזדונו, לזה פירשה התורה שאין הדבר כן, אלא לפי שחזקו השם ב"ה על כן ויחזק לב פרעה בבנין הקל, להורותנו שעמד לבו בחזקתו הראשונה שהיתה בו טרם עברה עליו הצרה, וככה גאותו וזדונו גם הם לא משו מקרב לבו אפילו כחוט השערה, וכמבואר למעלה:

והנה על פי ה' ביד משה נכתב בתורה כי מראשית הסדר השלישי החל השם ב"ה לחזק את לב פרעה בעבור

למד לדורות דעת דרך ה' וכמו שרמזנו מעט למעלה, אבל כשקרו הדברים בעת ההיא, לא גלה השם ב“ה למשה בסור מופת השחין שהוא ב”ה מחזק את לב פרעה, ושלולי זאת לא יכול לסבול יותר ויהיה מוכרח לשלח את ישראל, וסבור משה שגם זה מחוזק לב פרעה, וכן בסור מכת הברד וראה משה כי פרעה עומד במרדו, חשב כי בחזקת לבו הטבעית עושה כן, אבל זאת נפלא בעיניו, איך עתה ידבר בגבה לבו סרה ונאצה רב מאשר דבר בתחלת בואו אליו, כעדות הכתוב שאמר ויוסף לחטוא וכמ“ש למעלה, וזה הפך מדרך טבע לב האדם, כי מדרכו שברבות הצרה תאבד חלק מחזקתו, וכן תשפיל גאותו וזדונו, וכמו שקרה לפרעה בסור הצפרדע ובסור הערוב, וכפי דעת משה שבסור צרת הברד הקשה, יאבד עוד חלק גדול מחזקתו, ועמה גם חלק רב מגאותו וזדונו, ושכן יקרה מצרה לצרה, ולבסוף יבוא מורך בלבבו וישלח את ישראל, וכראות משה כי לא כן עושה פרעה, אבל ברוב חזקת לבו הרע יותר מלפנים, התפלא מאד ודאג על העתיד, שאם יבוא עוד אליו במצות השם, יבזהו ויכלימהו ויחפוץ להרע עמו וכיוצא. וכשראה השם ב”ה תמהון לב משה ודאגתו, אז גלה אזן עבדו כי לא בחזקת לב פרעה הטבעית נהיה כל זאת, אלא בארח פלא ביד ה‘, כי חזקתו הטבעית כבר פסקה על ידי צרות שני הסדרים הראשונים, ולולי חזקתיו אני לא היה אפשר לעמוד במופת השחין ומרפיון לב היה משלח את ישראל, ועל כן בא מועד לקיים מה שאמרתי לך בתחלה ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים (שם ז' ג'), אבל אם אניחנו לשלחם מרפיון לב, אין מקום עוד להרבות אותותי ומופתי שגזרתי עליו בצדק ובמשפט, ולכן אחר שזכר ויחזק לב פרעה, המורה על רוב חוזק לבו שלא פעלה בו המכה כלום, אמר הכתוב ויאמר ה’ אל משה בוא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שיתי אותותי אלה בקרבו, ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה' (שמות י' א' וב'), כלומר אל תבהל, כי רם לבב פרעה, וגאותו וגאונו פועלים בו עד להשחית, ואתה אמרת בלבבך, כי הברד הכניע לבבו הערל, כאשר עשו כפעם בפעם הצפרדע והערוב, ועל כן תאמר בלבבך אם הצרות מקשות לבבו יותר, איך אבוא אליו עוד, ויוסר לץ לוקח לו קלון, ועל ה' יוסיף לדבר סרה, דע כי מידי לו כל זאת, ויפה דנתי, כי כפי חקי טבע לב האדם, לא היה אפשר לעמוד באלה, וכן קרה לו כאשר נפגע ממופת השחין תם כחו, ורצה לשלח את ישראל, אבל אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, כי חזקתי את לבבם בתוספת כח למעלה מן הנהוג בטבע, ועל ידי כן לבבם חזק כאלו לא עברו עליהם צרה ונגע, ועל כן גם גאותם וזדונם תרבינה, ולכן כאשר חדלו הברד והקולות, תחת קול חלושה קול ענות אתה שומע מפי פרעה, און ועמל ונאצה, וכן רבים מעבדיו מרבים לדבר גבוהה גבוהה, כל זה מאתי נהיתה, כי הכבדתי גם את לב עבדיו, וכל זה עשיתי למען שיתי אותותי אלה בקרבם להביא עליהם כל ארבעת סדרי המכות שגזרתי שיבואו עליהם, ועוד מטעם שני למען תספר באזני בנך וגו‘, כלומר אע"פ שפרעה ועבדיו אנשי משחית, וגם כי ארבה אותות ומופתים כהנה וכהנה לא יכירוני ולא ידעוני, יורו נפלאותי לדור דור את בניהם ליראה אותי ולספר תהלתי, כי אם משכילי עם אשר יבינו בהם, יקומו ויספרום לבניהם ולתלמידיהם בעלי אזן שומעת ויעוררו דעת אלהים בנפשם, ועל זה חתם וידעתם כי אני ה’. וזהו הפירוש הנכון בכתובים, ולולי מה שחדשנו בענין זה, אין לנו טעם למה אמר עתה בוא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו, וכבר הגיד לו בתחלת הדברים ואני אקשה את לב פרעה, ואם רצה לאמרו פעם שנית, מדוע נאמר בהתראת הארבה ולא בהתראתו על הצפרדע או בהתראתו על הערוב, ולא מצאתי לאחד ממפרשי המקרא זצ"ל דובר על זה דברים מספיקים, ולא אעתיק מה שכתבו על זה להתוכח עמהם, כל דורש אמת ידרוש דבריהם מעל ספריהם, ואני אודה לה' חסדו כי שם בפי הדברים שאמרנו בענין זה בפתיחה השלישית ובפתיחה הרביעית הזאת להורותם לאוהבי תורתו, ונגילה ונשמחה יחדיו, כי בעמדנו על דברי תורה להבין בם על בוריין, נספרה תהלת ה' ונפלאותיו אשר עשה מימי קדם ונשתחוה להדום רגליו כי קדוש ה' אלהינו:

ואחר שגלתה תורה אחרי סור הברד, כי תחת ימוט לב פרעה מזכרון הצרה שעברה עליו, קרה להפך שהוסיף

לחטוא יותר, והוא ועבדיו הכבידו לבם, והיה לבם חזק כאילו לא השיגה אותם רעה כלל, וכל זה לפי שמעתה חזק השם ב“ה את לבבו, שוב אין צורך שיזכיר כן באותות הבאים עוד, רק נזכר בכל אחד מהם כי הוא ב”ה היה המחזק את לבו, וידענו שבסור הצרה היה לבו חזק כמו שהיה טרם בואה, ועל כן בסור הארבה נאמר סתם ויחזק ה' את לב פרעה ולא שלח את בני ישראל (שמות י' כ'), ואחרי סור החשך נאמר ויחזק ה' את לב פרעה ולא אבה לשלחם (שפ שם כ"ז), וכן עמד לבו בחזקו בהתראת מכת בכורות, והכל משרש אחד, לפי שמחזקו הוא היכול כל, עד שאחר ההתראה האחרונה הזאת האיומה מכל ההתראות שלפניה, העז רשע לומר לך מעלי וגו' כי ביום ראותך פני תמות (שם שם כ"ח):

ועתה נזכיר בקצרה מה שכללנו בשני השירים שבחוברת הרביעית הזאת:

השיר האחד עשר כולל הסדר השלישי שבמכות מצרים, והן מופת השחין ואחריו שני האותות ברד וארבה.

והנה כמו שמתאימות דם וצפרדע בסדר הראשון, ששניהם מן היאור, הראשון אבד היאור כלו, כי השחית מימיו וגם דגתו, והשני הביא מן היאור הצפרדע, כן האותות השניים ערוב ודבר, מתאימים ששניהם מן הארץ, הראשון הרבה להם בעלי חיים לרע להם, והשני האביד מהן הבע"ח הטובים והאהובים להם, וכן בסדר השלישי ברד וארבה מתאימים ששניהם מן האויר, הראשון השחית כל עץ וכל עשב השדה, והשני הוסיף להשחית מה שהשאיר הראשון, ושניהם השחיתו אדם וזרע הארץ, ואין כן האותות שלפניהם, ושניהם דומים שבאו נגד חקי הטבע, כי מטבע ארץ מצרים לא ירד עליה גשם וברד ולא יבוא בה ארבה, וכמו שנשיר על כל זה בשירנו:

השיר השנים עשר כולל הסדר הרביעי שבמכות מצרים שהוא מופת החשך, ואחריו אות מכת בכורות. אבל

האות השני שבסדר זה שהוא טביעת ים סוף, כבר אמרנו שלא כללנוהו בו, לפי שהיה על הים לא בארץ מצרים, ויחדנו לו השיר השלשה עשר שבחוברת החמישית. וגם מופת הסדר הזה ואותותיו מתאימים, שהיו ממעל לרקיע, ורצוננו בזה שהיו מן הנפלאות אשר לא נבראו בארץ, ואינן דומים לנפלאות הסדרים הראשונים, כי אם כלם היו נפלאות גדולות, חומר הפלא נודע בארץ דם צפרדע וחבריהם, ואין כן נפלאות הסדר הרביעי שאין כמותם בארץ, וכן שוו שלשתן בענין לילה וחשך, המופת חשך, ומכת בכורות בחצי הלילה, ובואם בים בלילה ובאפלה, והאותות והמופתים שלפניהן כלן בבקר בבקר, ובאמת מה שכתבה התורה בסדר זה הן מליצות קצרות וסתומות מאד, ובשירנו נעשה כפי כחנו המעט, להאיר דברי תורה ולפרש ענינה לזולתנו, ולהטעים חכמתה בפי מבקשי דבר ה'. ועם זה נשלים גם דברי הפתיחה הרביעית הזאת:


גם אלה דברי המשורר

בפתיחת החוברת השלישית רמזתי על עשרה שירים שקולים וחרוזים שבראשי הספורים על מה נוסדו,

וגם פה אגיד על מה נוסדו השיר האחד עשר והשיר השנים עשר שבחוברת הזאת:

השיר האחד עשר יסודתו על הפנה הגדולה כי ה' ב"ה בכל דרכיו ובכל מעשיו צדיק וישר, כי הוא נוהג

בחכמה, והחכמה היא המלמדת צדק משפט ומישרים, ולכן הבריאה כלה ברא בחכמה, במדה במספר ובמשקל, וכן הנהגתו את יצוריו אם לחסד אם לשבט גם היא בחכמה, ושמדרכי חכמתו העליונה היתה לתת מועדים לעשות נפלאות להודיע עזו בארץ למען צורריו ומתקוממיו, ולכן אם אין האדם נוהג בחכמה בדרכיו ובמעשיו, אף על פי שמבלה עתותיו במחקרי ארץ ושמים, הן בלמודיות הן בטבעיות, ומהלל המעשה הגדול אשר עשה ה' מראש ועד סוף לא ירצה בעיני השם. וצריך אני לדבר פה דברים מעטים בעבור הסטראפ“ע הראשונה שבשיר זה, כי לפי שתוכה רצוף מדברי פירושנו על ספר בראשית שלא יצא עדיין לאור, הוא סתום לעיני הקורא, ולהציע פה מה שכתוב שם אי אפשר, אבל בקצרה אזכיר זה המעט. מלת בהו, על מציאות הפרטים כלם הצריכין להשלמת הארץ, אך הם מעורבבים, ואין דבר דבר על מקומו, כמו ואבני בהו (ישעיה ל“ד י”א), אבנים שאין סדר לתמונתן שמהן יעשו הבונים מה שיעשו אחרי שיתקנו אותן לכך. ומלת תהו על המקומות שאינן להועיל ולעזר ליושבי העולם, כמו ויתעם בתהו לא דרך (תהלים ק"ז א'). ומדרך הכתובים כשיזכירו שנים או שלשה דברים, יפרטו אותם למפרע, כמו ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו, ואתן ליעקב וגו' ויעקב ובניו וגו' (יהושע כ"ד), וכן כאן אחר שאמר והארץ היתה תהו ובהו וחשך וגו' (בראשית א' ב'), זכר תיקון שלשתן למפרע, על חשך אמר יהי אור (שם שם ג'), על בהו אמר יהי רקיע וגו' (שם שם ו') יקוו המים וגו' (שם שם ט'), ועל ידי כך נהיו רקיע, ים ויבשה, ועל תהו אמר תדשא הארץ דשא וגו' (שם שם י"א), שנעשו חרבות לגנים ולשדות זרועות, והכל ליצוריו שברא אחרי כן בחמישי ובששי, ועל זה סובבים דברי הסטראפ”ע הזאת:

השיר השנים עשר יסודתו להגיד כי מלבד הברואים שעינינו רואות בעולם התחתון, האדם חיה ובהמה

ורמש עוף השמים ודגי הים, יש ברואים עליונים שאינן נראים לעיני בשר, והן המחנות העליונות, מלאכים גבורי כח וצבאות רבים, שקראו החוקרים שכלים נבדלים, לפי שאינן בחמרים ולא ישיגום מקרי החמר, וכמו שהן על דרך זה כן נשמת האדם טרם התחברה לגוף, ותעמוד כן אחרי הפרדה מן הגוף, ושהמצריים האוילים נודע להם כזאת ע“י מופתים ואותות הסדר הרביעי. גם בשיר הזה בסוף הסטראפ”ע השלישית אמרתי וברבבותם ישוב לירושלים, נשען על המקרא ובא ה' אלהי כל קדושים עמך (זכריה י"א ו'), שהן המלאכים:


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות