רקע
ישראל חיים טביוב
איש הרוח: חזיון בשלוש מערכות

הנפשות הצובאות:


מררי.

זלפה, אשתו.

צדקיה, בנם.

תרצה, בתם

אחימעץ, חתן תרצה.

מעשֵיה.

נעמה, בתו.

מחלון, רופא.

מכיר, סרסור.

רזון.



 

מערכה ראשונה.    🔗

(חדר קטן בבית מררי).



מחזה ראשון: מררי וזלפה.    🔗


מררי: הנה השעה התשיעית וצדקיה עוד לא שב הביתה, ואנכי רעב ועיף –

זלפה: אם תחפוץ אערוך לפניך השלחן ואכלת והלכת לישון, ואנכי אחכה עד שוב הבנים. אף אמנם דואגת אני כי כבר הצטננו התבשילים, ואם אומר לחמם אותם מחדש, והצטמקו והתקלקלו.

מררי: כן. כן, מה יפו חיינו! ומה גדולה הנחת אשר הראנו אלהים מבנינו! – לא גם אנכי לא אחפוץ לאכול לבדי ולשבת אל השלחן ערירי – וגם תאות האכילה תאבד ממני מדי הגותי בגורלנו המר. אכן יפה נתקימו כל התקוות הנעימות אשר קויתי מבני! כדאי היה לאבד את מעותי ואת כחותי, למען יהיה הבן למשרת במסחר מעשיה בשכר חמשים שקל לחדש, ולמען תהיה הבת מחזרת על הפתחים להורות הוראה במחיר חמשים פרוטות השעה! אחרית יפה לי לעת זקנה!

זלפה: אבל תחת להתמרמר, טוב לך להודות לה' כי זכנו בבנים משכילים המפרנסים אותנו בפרי חכמתם, אם גם לא ברוחה אך גם לא בלחץ; ובנוגע לתרצה בתנו, הן, תהלה לאל, כי כבר נארשה לאיש משכיר וחרוץ –

מררי: משכיל וחרוץ שאין לו במה לקנות מנעלים לרגליו, אך גם אנכי אינני דואג לתרצה: סוף סוף הנה אחימעץ איש תחבלות ובעל שכל בריא, ובטוח אני כי יקנה לו עולמו בשעה ידועה. אבל איך אשמח על בני? מה תהי אחריתו? הן זה כשנתים אשר שב מן האוניברסיטה מוכתר בתואר יפה: עורך–דין, ועד עתה לא עלתה בידו בלתי אם להצמד אל הכסא הנקוב אשר בתא–הסופרים של מעשיה, בתור עורך חשבונות, ועתה ככלות שנה לעבודתו זו, זכה בעזרת השם להעלות שכרו עד חמשים שקל לחדש!

זלפה: אבל מה יכול לעשות אחרת? הן רבים היוריסטים כגילו, שלא הגיעו אף למדרגה כזו, וגם אחימעץ שלנו –

מררי: אחימעץ איננו דומה כלל לצדקיה: הוא מאן בצדק להכניס את צוארו בעוֹל משרה אשר כל באיה לא ישובון. הוא לא יסתפק להיות “משרת” כל ימיו כבננו התם; הוא שואף לגדולות, ובטוח אני בחזק רצונו ושכלו כי השג ישיג את חפצו, ואולם צדקיה שה תמים הוא, לבו מלא רעיונות וחזיונות ומשאות שוא אשר לא ישאו כל פרי, והוא שמח בחלקו, כי אנה אלהים לידו משרה “כבודה” בבית מעשיה, המסחת מלבו דאגות חיי שעה. ומעשיה העריץ יודע להתעמר בעוֹלה תמימה זו לטובתו ולהנאתו, ולהוציא את כל חלבו ודמו במחיר עשרות השקלים; לכן הוא מעמיס עליו עבודה קשה כל היום ואשמורה בלילה, עבודה שלא נאוֹת לה משרת פקח אפילו בשכר משנה. ולכן נטל עלי לשבת רעב עד חצות הלילה ולחכות לבני –

זלפה: הנני לערוך השלחן ואכלת –

מררי: ואכלת! כמו לא היו לי כל דאגות אחרות בעת הזאת! – אכן כבוד גדול הוא לי לראות את בני בתור “משרת” למעשיה! הוי, מה בזוים הם אלה העשירים! ביחוד אלה העשירים החדשים, העשירים מאתמול. הן גם אנכי הייתי איש אמיד, וגם אבי ואבי אבי היו בעלי בתים הגונים, אבל אנחנו לא שמנו לנו את “קבוץ הכסף” למטרה בפני עצמה, כי אם לאמצעי לתכלית יפה: אנכי הוצאתי את כל כספי על השכלת בנינו וחנוכם, כי אמרתי: יבוא יום והיו בניך לשם ולתהלה והיית גם אתה לכבוד בעבורם. כן, כן, חשבתי כי בי יקנאו כל האבות, ובבנינו יתברכו – דמיתי כי לעת זקנה אשבע שבע שמחות, שבע תענוגים, מפרי השכלת בנינו, ככל הכסף אשר הוצאתי עליהם, וככל העמל אשר עמלתי לכלוֹל טובם, – והנה הראני אלהים… אך למה יזעף לבי על ה'? ובני בעצמם, ביחוד בני בעצמו חיב בכל מפח תקותי –

זלפה: אבל עד מתי לא תכיר ולא תודה כי אין לאל יד צדקיה לשנות את גורלו?! הן כל מה שהיה בכחו לעשות עשה; כל הימים שקד על למודיו בשקידה שאינה מצויה, כי על כן הרבו המורים להללו בתעודתו שנתנו לו בעזבו את האוניברסיטה, ואף בין כה וכה יצא החוק – האם הוא אשם בדבר? והאם לא תדע כי גם נפש צדקיה בחלה במשרתו ההוה, וכי לא קבלה אלא לטובתנו, למען לתת לנו די מחסורינו?

מררי: כן, כן, לטובתנו ולהנאתו, למען לא יצטרך לחפש אחרי מצב יתר נכבד, למען יוכל להתנעג על עצלותו ולשגות בחלומותיו ובשגעונותיו. הן משגע הוא: בראשית הימים כאשר הציעו לפניו שדוכים יפים, לא שעה אליהם, ועתה אמנם אחר המועד, כי משרתו הקילה אותו בעיני העולם, והבריות באו לידי הכרה כי עורך דין העורך חשבונות בבית מעשיה בשכר חמשים שקל לחדש איננו מן “המציאות” שנופלים עליהן; – כן, כן, כדאי היה לי לאבד את מעותי ואת כחותי – וזה כבודי!



מחזה שני: הקודמים וצדקיה    🔗


צדקיה: סלחו לי, אבותי, כי אחרתי לבוא היום, שלא כמנהגי; אך אקוה כי לא הרעבתיכם, אקוה כי כבר אכלתם –

זלפה: לא, בני, אנחנו לא נוכל לאכל בלעדיך, כי לא חסכנו – רק תרצה אכלה לבדה, עוד בטרם שוב אביך הביתה, כי נקראת בערב לבית יורם, על אדות הוראת שעה לבתם הצעירה – ואחימעץ יסור שמה לקחתה הביתה – ואולם עתה אערוך השלחן –

מררי: האם אחרת לשבת בבית “מסחרך”, או ענין אחר עצרך?

צדקיה: את בית המסחר עזבתי עוד בשעה השביעית, אך בלכתי הביתה פגשני ידידי קדמיאל ויודיעני כי קבל היום ספר חדש העוסק “בהשתלשלות הדתות ובהתפתחות יסודות המוסר”, ענינים המלבבים אותי עד מאד, אז לא יכלתי להבליג על תשוקתי, לקרא בספר הזה תיכף, ואסור אל בית קדמיאל, והקריאה נמשכה זמן רב, ואף עוד לא קראתי החצי, אך קדמיאל הבטיחני להשאילני את הספר, היקר באמת, בעוד יומים –

מררי: ולולא הבטיחך קדמיאל לעשות עמך החסד הגדול הזה, כי עתה חכינו לך עד עלות השחר –

צדקיה: אל נא בקצפך, אב יקר! אמנם הסכלתי עשות כי לא דחיתי את מקרא הספר עד אחרי ארוחת הערב, אבל עזה היתה תשוקת ואך שמתי עיני בספר ואשכח את כל עניני החיים, וגם אתכם, אבותי – סלחו נא לי – גם אתכם שכחתי בשעה ההיא. אמנם כן, אֳנִיָה היא החכמה, וברגעים הקדושים שהיא מגלה לאדם מקור תענוגים נעלים, היא מתנה עמו תנאי: לא יהיו לך אלהים אחרים וחפצים אחרים על פני! אל תתרעם, אבי, כי מלאתי את התנאי הזה, והן גם את נפשי אשכח בשעות יחודי עם החכמה, ואתה הלא תודה כי אדם קרוב לעצמו יתר מאשר לאבותיו – אך זה כח החכמה, וזאת גבורת המחשבה, להוציא את האדם מעולמו וגם מעצמו ומבשרו –

מררי: כן, כן, גדול כח החכמה, והיא תמריצך להצמד אל מסחר מעשיה, ולעבוד אוֹתו עבודת עבד בשכר נבזה –

צדקיה: (מתאדם ומשפיל עיניו) אבל הן גם אתה ידעת כי לא מאהבתי למסחר מעשיה, כי אם – מפני ההכרח –

מררי: אמור כנכון: מפני עצלותך. ירא אתה לחפש אחר מצב יתר נכבד ואחרי עבודה יתר הגונה, פן לא יניחו אותך לישון בחלומותיך ובחזיונותיך; כי יודע אתה אשר ביום צאתך לחפשי ובעמדך ברשות עצמך, נטל עליך להתמכר כליל אל המעשה אשר תעשה, ולכונן כל מחשבותיך אל העבודה אשר תעבוד, תחת אשר עתה בהיותך משרת, או מכונה הנעה בידי אחר, אין לך אלא לעבוד עבודה מכנית שעות ידועות ביום, ובכל שעה פנויה מותר לך להסיח דעתך כלה מפנקסאות מעשיה ומחשבונות מסחרו, ולהשתקע בדמיונותיך ובמחקריך התפלים; ובערב בצאתך כצאן מן הדיר, הרשות בידך ללכת אל קדמיאל או אל בטלן אחר ולחקור עמהם כל הילה במה שאחרי הטבע ובמה שלמטה מן השכל, מבלי אשר יפריעך המחקר הבטל הזה לקום ממחרת בבקר ולשבת על הכסא הנקוב אשר בחדר מעשיה, ולרשום בפנקס את ההכנסות ואת ההוצאות אשר ישים “אדונך” באזניך. כן, כן, עסק יפה הוא לעורך דין משכיל, וכדאי היה לאבד את מעותי ואת כחותי על השלמתך –

צדקיה: (בצחוק ובהתפעלות גם יחד) חי נפשי כי ככל המשפט אשר הוצאת עלי, כן הוא. אמנם ירא אנכי מפני כל עבודה גשמית אשר תדרוש ממני גם את כל עתי גם את כל מחשבותי. ואולם לוא מצאתי עבודה רוחנית המסתגלת לכחות נפשי ולהשקפותי ולכשרונותי, כי אז דבקתי אליה בכל נפשי ובכל מאדי, כי אז השתקעתי בה יומם ולילה ולא הסחתי דעתי ממנה אף רגע אחד. כי כל עבודה רוחנית אחות לחכמה תקרא, ומשועבדת היא, עפ“י טבעה, לחקירה ולהתבוננות עמוקה שהן היו תענוגותי כל ימי. או לוּ יכלתי, למצער, לעשות את חכמת המשפטים לאומנתי, – אף כי השמוש שבה משתמשים למעשה אינו לפי רוחי, כי גבית שטר–חוב וסנגוריא או קובלנא בעניני ממונות, לא ירחיבו את הדעת ולא ישביעו את הנפש – אך בכ”ז הנה שמש החכמה הזאת מביא לעתים קרובות גם לענינים נכבדים, הנותנים מקום לחקירה ולהתבוננות במסתרי הנפש, בסדרי החברה, בפעולות האמונות והדעות, ובכל הדברים העומדים ברומה של ההשכלה האמתית, והמענינים אותי מנער. אך הנה לדאבוני, לא אוכל להשתמש בחכמה זו, ועבודה רוחנית אחרת עוד לא מצאתי, למרות כל דרישותי ונקרנותי –

זלפה: הנה השלחן ערוך, קומו ונאכל, ואם לא יערבו התבשילים לחככם, לא פשעי וחטאתי הוא; כי נאנסתי להחם אותם מחדש, וכל מאכל שנתבשל פעמים יאבד טעמו – “מן האש הראשונה אל השלחן”, זה כלל גדול בהלכות הבשול.

צדקיה: יפה דברת, אמי; וזה כלל גדול גם בחיים: כל אדם אשר אֵשו הראשונה, הטבעית, נכבתה באונס, לא יצלח עוד למאומה אם יחם באש שניה, באש זרה לטבעו. ורק אם נלך באור אשנו הטבעית אל שלחן החיים, אז יערבו לנו המאכלים, ואז ננעם גם לחך אחרים. (יושבים לאכול).

מררי: (אחרי הפסקה קצרה) אבל הגידה נא לי, בני, מה תהי אחריתך? הן כבר עברת את גבול הנוער, כבר עברו עליך עשרים ושמונה שנה, ועד מתי תשפיק בחלומות? האם לכך נוצרת להיות עבד למעשיה? האם לכך השכלתיך והשלמתיך?

צדקיה: אבל מה המה “החלומות” אשר עליהם תוכחני תמיד? הן כל חלומותי שלך המה, ואתה גרמת בלדתם ובהתפתחותם, אתה התאמצת לחנך אותי ברוח השכלה אמתית, אתה הושבתני בחיק מורים חכמים אשר דאגו ואשר עמלו לפתח את שכלי ואת רוחי, אתה שלחתני לבית מדרש המדעים ללמוד את תורת המשפטים, ואתה נתת לי רשות לשמוע לקח גם בתורת הפלוסופיא, בתור למוד בפני עצמו, – ואחרי כל אלה עוד תתמה תמוה כי לבי מלא “חלומות”, זאת אומרת: מאוים ותשוקה להוסיף דעת, להוסיף לחקור?! אתה עוד תתמה תמוה כי אינני כאחד מאנשי המעשה השואפים אך למצא להם מרעה על מסלת החיים, אשר היום הם פותחים חנות, ומחר, בראותם כי העסק איננו מצליח, הם נהפכים לסוחרי תבואות, ואם גם בזה לא ישמן חלקם, אז ינסו מחרתים לסחור בעצים, או להיות לסרסורים או למלוים או לקבלנים, וכדומה. הם רשאים ומחויבים לעשות ככה, כי כל כחות נפשם וכל מחשבותיהם כוננו מאז אך אל “הריוח”, ואחת היא בעיניהם איפה ימצאו פרנסתם וכמה ישתכרו, כי בכל “עסק” הם יכולים לצמצם את כל כחותיהם, ולכון אליו את כל מחשבותיהם, אבל היוכל איש כמוני לצאת בעקבותיהם? אנכי אשר מקדמות נעורי הובלתי והלכתי אך לקראת המטרה המאירה: דעת וחקירה, ואשר התשוקה הלוהטת ללמוד ולהשכיל עצורה כאש בכל עצמותי ותסתיר מנגד עיני את כל החיים המעשיים ואת כל התאוות הגשמיות ואת כל הענינים הבינונים, היוכל איש כמוני להצטמצם ולהתכוץ בעבודה גשמית? היוכל איש כמוני להסב עיני מנגד המטרה המאירה אשר אליה כלתה נפשי, ולרדוף אחרי מטרה חדשה: ריוח? ואם אומר לענות את נפשי ולכלא את רוחי, ולאחוז “בעסק” גשמי, האצלח? הן יודע אני היטב כי כל “עסק” דורש מבעליו התמכרות מוחלטת והשתקעות גמורה, ואם אין ימוט ויהרס ואנכי לא אוכל להשתעבד כליל לעסק לא־רוחני, לא אוכל אף אם אחפץ, כי המחשבות והחקירות אשר כלכלו את מוחי ואת רוחי כל הימים לא ינומו ולא יישנו אף אם אצווה להם: דומו! והיה בעת אשר אצטרך לצמצם את כל מחשבותי אך בסדרי “עסקי”, ונעורו פתאום כמו להכעיס, כל הרעיונות הנרדמים בעמקי לבי והעבירו על פני את כל משאות נפשי ואת כל תענוגותי הרוחנים, והעתיקוני רחוק רחוק מאד מן המצב אשר עליו התיצבתי, וממילא יבולע לעסקי בהסתלק מעליו השגחתי ועיוּני המחויבים להיות תמידים ובלתי נפסקים. – ועתה, הגידה נא, אבי, האם לא צדקתי באמרי כי אתה הוא “בעל חלומותי”, כי אתה הצבתני על הדרך הזו אשר לא אוכל עוד לסור ממנה, כי אתה בארח־חנוכך עשיתני לאיש הרוח, או כאשר יאמרו הבריות הגסות, “לבטלן”?!

מררי: לא, לא צדקת כלל. אמת הדבר כי תאות נפשי היתה לעשות את בני למשכילים ולמושלמים בכל המעלות, ועל זאת הוצאתי את כל מעותי ואת כל כחותי. אבל האם עלה על דעתי להתיקך מן החיים המעשיים ולהוציאך מן העולם? הן כונתי היתה טובה ורצויה מאד: בראותי כי אנשי המעשה ההדיוטים אשר בקרב עמנו נבזים ונאמסים, לא רק בעיני הגוים כי אם גם בעיני אחינו המשכילים, שמתי אל לבי לעשות את כל בני למשכילים נאורים על צד היותר טוב, למען אשר יהיו לכבוד ולתהלה בבואם בעולם ובהיותם לאנשי מעשה. ויען אשר בימים ההם היה “המסחר” נחשב כעסק מגונה אף אם בעליו אנשי דעה הם, נועצתי ללמדך חכמה המחיה את בעליה בכבוד וברוחה, ולא מצאתי אומנות נקיה ומכובדת מן הפרקליטות. אמנם, להותנו, אין לנו עתה בחכמה זו אלא למודה ולא שמושה, אבל הנה שמעתי וגם ידעתי כי החכמה הזאת נותנת לאדם משפט ישר והשקפה רחבה על כל מקצועות החיים, ובכלל היא מכשירה את בעליה להיות לאנשים מעשיים המחברים את ההשכלה עם החיים, ומדוע איפה היתה לך החכמה הזאת לפוקה ולכשל על מסלת החיים? ובכלל, איככה נהיה הדבר, כי ההשכלה אשר אמרתי כי תהי לך לסם חיים, לזרוז ולהמרצה ולהתעלות ולהכבד, כאשר היא באמת לכל אדם הרואה נכחות, – תפעל עליך ממש ההיפך, לעשותך לאדם שאינו מן הישוב, שאין לו כל תאוה להתגדל ולהכבד, המסתתר אך בפנימיותו, והיוצא ידי חובתו בחקירות ובנקרנות עם שנים שלשה בטלנים בני בלי שם? האם לא תבין כי ההשכלה היא אך אמצעי יפה ליהנות מן העולם בחשיבות אבל לא תכלית בפני עצמה? האם לא תורך בינתך כי האדם מחויב להראות את יכלתו לעיני העולם ולא לעשות את לבו קבר לחכמתו ולכשרונותיו? האם אין בך כל רגש הכבוד והתאוה להשתמש בחכמתך ובהשלמתך לטובתך ולהנאתך? –

צדקיה: בנוגע לשאלתך האחרונה, אבטיחך כי התאוה הזאת ממלאת כל חדרי לבי, וגם באה ונהיתה תאותי זו. הנני משתמש בחכמתי ובהשכלתי אך לטובתי ולהנאתי, כי הנאה והתענוג אשר אחוש בקריאת ספר יקר, בחקירותי ובנקרונותי, ובשיחותי עם “הבטלנים” אשר כגילי, הוא נעים ונעלה כל כך, עד אשר מפניו יחורו כל התענוגים אשר צפנו כהני הדתות למאמיניהם בגן העדן. ועל זה אני חיב להודות לך כל ימי חיי, כי נתת לי כלי מחזיק תענוגים נעלים, כי פארת לי את החיים בעדן עולמים, באשר האמתי, באשר החכמות. חולק אני על משל הקדמוני האומר: יוסיף דעת יוסיף מכאב. לא, כל מה שאוסיף דעת אוסיף תענוג לנפשי. תענוג כביר אשר לא ימצא מבלי הדעת. כל חקירה מדעית אשר בה אשתקע, תשפוך אל פנימיותי נחל עדנים, נעימות אין קץ, אשר לא יתוארו בדברים, ואשר נפש בלי דעת לא תוכל לשערם. ובטוח אני כי לוּ ידעו העשירים את נפלאות הענג הרוחני הזה, כי אז חדלו לרדוף אחרי הכסף, אשר בו ימצאו אך את התענוגים הפשוטים והבינונים, ורדפו אך חכמה ודעת, כי אך זהו באמת מקור תענוגים מאַשרים, זהו באמת “גן עדן התחתון”… ואולם הנני לשוב אל יתר שאלותיך ולענותך כאשר עם לבבי. אתה, אבי, אמרת כי ההשכלה תהי לי לאמצעי ליהנות מן החיים המעשיים בכבוד ובחשיבות. והנה המחשבה הזאת תעל על לבי את המחשבה אשר חשבו מורי ישראל הקדמונים על “החכמות החצוניות”, אשר אמרו לעשותן “לרקחות ולטבחות ולשפחות” לחכמת התורה. אבל ההצליחה המחשבה התמה הזאת? לא! הרקחות והטבחות היו לגבירות, וחכמת התורה" ירדה מכסאה, ולא יעל עוד על לב “הגבירה העתיקה” הזאת לשים את “השפחות” הדום לרגליה, אדרבא, שמחה היא בחלקה אם שפחותיה" מראות לה לפעמים פנים שוחקות, וגדול כבודה וגאונה, אם “אמהותיה” מזכירות אותה לפעמים לשבח שחציו לעג, לאמר: “גם האשה החשובה הזאת נקראה לפנים, בטרם נודענו בעולם, בשם חכמה, וכנראה נמצאו בה איזה דברים טובים”… כי בני האדם אשר החלו לסגל להם את “החכמות” באמת ובתמים, נוכחו כי אין זווגן עם “חכמת התורה” עולה יפה כלל, כי פלוסופיא דתית" הוא שם מרכב הנושא בקרבו שני הפכים, כאדם האומר: אש מימי, או “עבדות חפשית”… וכדבר הזה קרה גם “למחשבתך” הטובה: כי ההשכלה אשר אמרה לתת לי “לשפחה” לשרתני בעולם המעשה, גברה על אדונה ותוציאני מן העולם המעשי; כל מה שהעמקתי לחקור נוכחתי כי “סוחר משכיל” ובכלל “משכיל מעשי” הוא ממש “פלוסופיא דתית”, כלומר שני הפכים בנושא אחד. כי “המעשי” האמתי מציב לו למטרה אך את התועלת החמרית, “והמשכיל” האמתי אין לו לנגד עיניו אלא את התועלת הרוחנית, וכל הכורך “השכלה ומעשיות” ואוכלן ביחד אינו אלא נבל ונוכל…

מררי: זאת רעתך כי אתה יוצא מן הכלל ומבטיך שונים ממבטי כל איש. הן עינינו הרואות כי חכמים גדולים משתמשים בחכמתם אך לצרך מעשי, וראה נא מה רב מספר חבריך אשר עלו למדרגה גבוהה בעולם המעשה, וינחלו עשר וכבוד –

צדקיה: והאם מעט מספר האנשים הנקראים בשם “פלוסופים דתיים”? האם מעט מספר חכמי ישראל אשר עשו את “החכמות” באמת “לשפחות” לחכמת התורה? זה לקח מן ההנדסה אך ככל הצריך למדידת “מקוה” או לשער שיעור “רביעית”; ופלוני לקח מן “התכונה” אך לצרכו “לקידוש החדש”; ואלמוני לקח מחכמת הפיזיולוגיה אך לצרך “הלכות טריפות”, וחוקרים יתר מעמיקים לקחו “מחוק הסגול” ומן “השטה הדרווינית” ככל הדרוש לפתרון איזה “הגדה” סתומה – ולא יותר… אבל האם היו האנשים הטובים האלה אנשי מדע? והאם יכלו החכמות להתרחב ולהתעמק ולהתפתח הלאה הלאה, לו נטל עליהן לצפות אך לשלחנם של החסידים התמימים ההם, ולקבל מזונותיהן אך מידיהם? – וכן הוא גם משפט החכמים המעשיים; גם הם אינם לוקחים מן החכמה אלא ככל הדרוש “לעסקיהם”. החכמה אמנם תחיה אותם, אבל הם לא יחיו אותה, כי כל חכם הסוחב את החכמה אל שוק החיים, אל עולם המעשה, הריהו עוקר אותה משרשיה, ממקום גדולה, ולא תוסיף עוד לפרוח בידו ולא תוסיף עוד להתפרנס ממוחו ומשכלו הנתון לריוח. אנא אבי, אל נא תפריעני! יודע אני את השאלה המרחפת על שפתותיך: הן רוב החכמות “מעשיות” הן בטבען. למשל: חכמת הרפואה – לרפא חולים, חכמת המשפטים – לשפוט בין איש לאיש, חכמת הכמיה – לברוא חמרים מרכבים, המכניק – לעשות מכונות וכדומה, ואם לפי דברי, אסור לחכם להוציא חכמתו לשוק, הנהו מנכר את תכלית החכמה והנהו מונע אותה מהתפתח ע"י נסיונות מעשיים – בזאת אמרת לשאל, האף אין זאת, אבי? ואולם אנכי לא חפצתי לאסור על החכמים להשתמש בחכמתם המעשית לצרכי העולם. הן כדבר הזה לא יאמר כל בעל שכל בריא, ורק זאת היתה כונתי: כי החכמה בכלל, במובנה המקיף והעמוק, נבל תבול ושרשיה ייבשו, אם מכלכליה ומטפחיה ישימו לבם אך לקטוף את פרי הזהב אשר בענפיה, כמנהג המשכילים המעשיים. אבל יודע אני כי עץ הדעת נושא בענפיו גם פרי זהב, ולעתים קרובות מאד ישל פרי כזה לרגלי החכם היושב בצלו והעסוק להשקות שרשיו, ורשות וגם חובה היא לחכם לקחת את הפרי ולתתו אל כליו, ובלבד שלא יפסוק מעבודו ולא יחדל להשקות שרשיה, ובלבד שלא יסב עיניו משרשי העץ, ופנה למעלה ופער פיו והניע את העץ בחזקה למען יפול הפרי אל פיהו…

מררי: מה אומר ומה אדבר, השכלתך הנפרזה עורה את עיניך ולא תוכל עוד לראות נכחות. אבל לוּ יהי כדבריך: מדוע איפא לא יפול גם אל פיך לפעמים “פרי זהב”? הן אתה יושב כל ימיך בצל עץ הדעת –

צדקיה: יושב אני, אבל אני יושב בטל: אני יושב ומביט בתענוג גדול על הדר העץ, אבל אינני עוסק בהפרחתו ובטפוחו. לוּ מצאתי לי עבודה רוחנית הראויה למדת ידיעותי, כי אז הייתי גם אני “ממשקי השרשים” ואז נפל גם לרגלי פרי זהב, והאמן לי כי לא התעצלתי להרימו ולתתו אל כליי, אך מה אעשה וארחי גדר –

מררי: ומדוע לא תעסוק בחבור ספר־מדע, אשר יביא לך עשר וכבוד?

צדקיה: (בצחוק עצוב) האם תאמר כי חבור ספר־מדע, אשר יהי לנס בעולם המדעים, הוא דבר התלוי אך בחפץ? או האם תאמר כי בימי חיי המעטים כבר קניתי לי “השכלה נפרזה” כל כך, עד אשר אם אך אסיר הפקק מבקבוק חכמתי ושטף ועבר והיה לנחל עדנים עד אשר כל שותיו יקראו: האח, אורו עיני!? לא, אבי, עוד קטנתי בעיני מאד, עוד אינני רשאי להעלות על לבי מחשבה כזו, כי יודע אני בנפשי שעוד לא הגיע הזמן. עוד נטל עלי להעשיר ידיעותי, ומי יודע, אולי לאחר זמן, אמצא פתרונים לשאלות הממלאות את ראשי, ואז אודיעם בקהל – אך לעת כזאת, הנני מלא אך שאלות וספקות, ואם אומר לכתבם על ספר, והייתי לצחוק, כי בטוח אני אשר החכמים האמתים לא ימצאו בהם שום “שאלה”, ורק מחסר ידיעה לא באתי עד תכליתם –. ובכל זאת, מי יודע? אולי יועילו ספקותי להעיר את החכמים לבטלם ולתרצם, וממילא אהיה מסייע להעשיר את המדע. מי יודע? אולי, לא מחסר ידיעה, כי אם מעמק העיון נולדו ספקותי, ואז, אז הן גדולה פעולתי מאד

* * *

מררי: ובכן למה תחשה? למה לא תצא תיכף לפעלך? הראה נא לכל העולם כי הנך שוה יותר מחמשים שקל לחדש, כי הנך ראוי לשבת במקום יתר גבוה, מאשר על הכסא הנקוב בלשכת מעשיה, הוי, הוי, לו רק היה בלבך אף החצי מתאות הכבוד העצורה בקרבי –

צדקיה: כבוד! גם זה פי הדר הנושר לפעמים מעץ הדעת, ומותר לכל חכם לקבל אותו באהבה, אבל גם בזה צדקו חכמי ישראל הקדמונים, החושבים לעון את למוד התורה “שלא לשמה”; והחכם הרודף אחרי הכבוד, בזוי ונלעג עוד יותר מאיש המעשה הרודף אחרי הממון: כי העשר הוא דבר שאפשר לקחתו בחזקה, וכל מי שאיננו רודף אחריו לא ישיגנו, יען אשר הוא קנין חצוני שאיננו מוכרע לא בטבע האדם ולא בכשרונותיו – תחת אשר הכבוד הוא רכוש פנימי, שאיננו תלוי במקרים חצונים אלא בטיבו ואיכותו של האיש. האיש הראוי לכבוד, מכובד הוא מבלי משים, מכובד הוא בעל כרחו וחרף שונאיו ומבטליו, כמו שאשה טובת־תאר יפה היא על אף כל מקנאיה, ואפילו אם לא הסתכלה מעולם בראי וכל איש לא הללה בפניה. ואם רואה איש שאיננו מכובד, אז אות הוא כי תהלתו איננו אתו כלומר: אות הוא שאיננו עוד “חכם” וכבודו איננו מוכרע בטיבו ובאיכותו, ואז אך לשוא ירדוף אחריו, כמו שהמנוולת לא תיף לעולם אף אם תרבה בורית וכחל וסרק. אבל מכיון שנעשה אדם “חכם” באמת, אז מחוייב הכבוד לבוא, כי הוא אוחז בעקב החכמה, ולא נטל על החכם אף לנקוף באצבע קטנה למען השיגו, כי תהלתו אתו וכבודו בעצמותו מונח –



מחזה שלישי: הקודמים, תרצה ואחימעץ    🔗


תרצה: ברוכים היושבים! מה זה היה לכם כי הארכתם ככה בסעודתכם? (בצחוק לאמה) או האם כך מנהגך לכרות לאחי כרה גדולה בעת אשר אינני אתכם? אם כן לא אוסיף עוד לאכול בטרם שוב צדקיה הביתה.

אחימעץ: ואולם אנכי אינני קוצף עליכם בגלל אריכות זו, כי היא תהי לי לישועה, כי רעב אנכי כעשרה יוריסטים עברים, שלחנכם עודנו מלא לחם וגם המוליאר עודנו רותח, – האח, גם נתחי בשר מציצים עוד מן הקערה! ובכלל מראה שלחנכם כקרקע בתולה אשר לא עבר בה הרבה, אות הוא כי הארכתכם בשיחתכם יתר מאשר באכילתכם – גם זו לטובה, זאת אומרת: לטובת קבתי, הריקה כראשו של הגביר פתואל אשר בחברתו התכבדתי לשבת היום.

זלפה: (מגשת לאחימעץ ארוחה) כי עתה סעד לבך, וקבל באהבה את המאכלים שכבר הצטננו יתר מדי ואשר בודאי כבר גמר טעמם –

אחימעץ: (יושב לאכול) מפני “בקרתי” אל תראי, אמי, כי אין לך מבקר טוב־עין כנפש רעבה, – ועתה, תרצה, הואילי לקבל עליך את חובותי לאדוני הבית, הואילי לשיח פי שנים בעת אָכלי, כי אנכי שנאתי לשיח בסעודה, ולך הן לא יקש הדבר, כי נשים פטפטנותן קלה (מביט בצחוק זדון אל תרצה).

תרצה: (כמתקצפת) החדוד הזה איננו עולה יפה כלל, כי קול המון נשמע מקרבו. אין זאת כי בשבתך בחברת האדון פתואל “החלפתם דעותיכם”, וגם את החדוד התפל הזה קנית “בחליפין” ההם –

אחימעץ: אם באמת “החלפנו דעותינו”, אז עשה פתואל עסק יפה – ואמנם ידוע הוא כי העשירים בני־מזל הם –

זלפה: הגידי נא, בתי, למה אחרת ככה לשבת בבית יורם?

תרצה: העסק עם אשת יורם גמרתי במהירות רצויה, ששים פרוטות השעה ושתי שעות בשבוע, אבל האשה הטובה הזאת לא נתנתני ללכת בטרם הציגה לפני את כל בניה, הקטנים עם הגדולים, אחד עשר במספר, ובכל זאת לא רע עלי המעשה, כי בינתים למדתי שם לדעת עלמה יפה ומשכלת מאד, רעותה של בת יורם הבכירה, והעלמה ההיא לבבה אותי ביתר עז, יען אשר ידועה היא גם לצדקיה. (מבטת אל אחיה כעין בוחנת) הלא היא נעמה בת מעשיה (צדקיה מתאדם ומתאמץ להסתיר מבוכתו), חמתי עליך, אחי, כי לא ספרת לי מעולם ממהותה ואף לא ממציאותה של בת אדונך – של בת מעשיה, ומן הדברים אשר דברה אתי היום נוכחתי כי אנשים רעים אתם –

צדקיה: (במבוכה) רעים? אינך מדיקת בלשונך, אחותי. אמנם יש אשר אנחנו מדברים דבר או חצי בהפגשנו, כי הן יושב אני שעות רבות בבית אביה, ומבלי משים אתודע לכל בני הבית –

תרצה: יהיה איך שיהיה, אך האם לא צדק משפטי עליה, באמרי כי יפה ומשכלת היא? – אולם רואה אני כי הענין הזה איננו מלבב את אבותינו – (באיום התולים אל אחימעץ), ואותך, אחימעץ, איננו רשאי ללבב אם אין את נפשך להעלות עליך את חמת קנאתי –

אחימעץ: כבר אמרתי לך כי אינני אוהב לשיח בסעודה, ואם היתה כונתך להוציא מפי חלקות לכבודך, כמנהג הבתולות המהללות את רעותיהן בפני אוהבן למעל הציל מפיו שבועת־אהבה יתרה, – אם כזאת חשבת טעית בחשבונך, כי פי וכל מעיני נתונים עתה אל הקערה ומלואה. ואם אצא מגדרי ואבטא בשפתי מלים אחדות והיה תוכנן: אנא, כלתי, צקי לי כוס חמין!

זלפה: זאת חובת בעלת הבית, ואתה סלח כי שכחתי –

תרצה: אותך, אחימעץ, אענוש די רשעתך בפעם אחרת. ועתה הנני לספר באזני אבותינו חדשות המענינות אותם, כי אמנם מלאה יצאתי מבית יורם – כי אנשים טובים הם כלם יחד, וגם האדן בעצמו אשר התעתד ללכת לסוד משחקים בקלפים – כאשר הודה לאשתו – ראה חובה לעצמו לדבר עם הנקבות, לאמר: עם נעמה ואתי, דברים אחדים, ויספר לנו גם דבר עצב, כי הרב מטעה"מ מת לפני שעות אחדות –

זלפה: ברוך דין האמת!

מררי: (אשר ישב כמתנמנם כל העת נעור פתאום) מה? הרב מת? אכן שמעתי כי חולה הוא זה כשבועים – צר לי מאד, איש ישר היה, אף כי לפעמים החניף יתר מדי לגבירינו התקיפים –

אחימעץ: עתה הוסר המחסום מעל פי, ושיחה נאה יפה לעכול. מה? רבנו הגשמי מת? צר לי מאד – באמת לא ידעתי את האיש, כי במשך ששה עשר חדש שאני יושב בעירכם לא הלכתי לבהכ"נ בלתי אם בימים הנוראים, וגם אז לא שמעתי את דרשותיו, כי כמעט החל לשאת מדברותיו התגעגעתי פתאום על כלתי וארוץ אליך, תרצה, לדעת את שלומך, – אומרים כי גם אנשים שאין להם כלות אלא נשים, מרגישם גם הם פתאום תשוקה עזה לפקוד נויהם, מדי יחל הרב לדרוש – אולי תדע אתה, גיסי הפלוסוף, טעם מספיק להצטרפות־מחשבות משונה כזו –

צדקיה: (בתלונה) לא אבין, אחימעץ, איך יתן לך המקרה המעציב הזה, ענין להתל בו?!

אחימעץ: אל נא תעצבו, יקירי, הרב מת – יחי הרב! כבר הגיעה העת לחשוב על “הבחירות” העתידות לבוא – אולי יודע איש מכם, כמה מכנסת עדתכם לרבה? – הידעתם? רעיון יפה עלה על לבי פתאום –

מררי: (בהביטו אל צדקיה) וגם על לבי. כמדומה לי כי הכנסות הרב קרובות לשלשת אלפים שקל בשנה –

אחימעץ: חתיכה הראויה להתכבד ליוריסטים רשים ורעבים. כנראה, אבי, שנינו לדבר אחד נתכוונו. ומה דעתך אתה, גיסי, על רעיוננו היפה? הן הצטרפות־מחשבות כזו מובנת לך, מסתמא, גם במעט פלוסופיא.

צדקיה: (מתפלא) לא אבין עד מה.

אחימעץ: זאת פעולת הפלוסופיא הארוכה המלמדת לאדם ללטוש עיניו ולחדור במה למעלה ובמה למטה, אך לא לראות נכחות ולהסתכל בדברים המונחים תחת חוטמו.

מררי: (באנחה) הלא זה דברי כל הימים: צדקיה איננו חי בעולם הזה, כי אם בעולם הדמיון –

אחימעץ: (אל צדקיה) בן־אדם! האם לא תראה ולא תרגיש כי אין רב מת אלא למען היוריסטים העברים? האם לא תבין כי לא עזב הרב את עמק הבכא אלא למען פנות כסאו המרוח לך? האם לא תחוש כי אתה הקנדידט היחידי הראוי למלא מקומו, זאת אומרת לקבל הכנסותיו? הן גם יוריסט אתה, גם פלוסוף אתה, גם, כמדומה לי, יודע אתה לחתום שמך עברית, גם בן עיר זאת אתה, – ולכל לראש: אני ורעב אתה –

צדקיה: (באי־רצון) אבל הן ידעת, אחימעץ, את דעותי בעניני אמונה, וכמדומה לי כי התנאי הראשון לכל רועה עדה; להיות יהודי מאמין.

זלפה: (בשפל קולה) ומדוע לא תהיה יהודי מאמין?

צדקיה: (בצחוק עצוב) סלחי לי, אמא, אבל בכל חפצי לא אוכל לענותך על שאלתך – פן אגע בקדשיך והכאבתי את לבך הטוב –

מררי: הן אך תואנה הוא מבקש – כמו לוא אמרנו להושיבו על כס ההוראה להיות לעמוד היהדות. – מה לרב גשמי ולחסידות?

אחימעץ: ואני אומר לך, גיסי היקר, מהר איפא והמר את דתך אם חפץ בחיים אתה – מה? גם הצעה זו אינה כשרה בעיניך? כי עתה לא אדע מאין יבוא עזרך, אנכי לא אדע עצה אחרת לאחינו היוריסטים האמללים, כי אם לאחוז בצואר עדתם ולקרא: La vie ou la bourse! זאת אומרת בהעתקה חפשית: התמורה או הרבנות!… ולוּ גם לא היינו מוכשרים למשרה זו, גם אז נטל על עדותינו להקריב לנו את הקרבן הזה, “כי קדושים” אנחנו, מקדשי שם ישראל ברבים אנחנו מחוללים מפשעיהם אנחנו, וכהנה וכהנה עד אין סוף, ומה גם כי באמת מוכשרים אנחנו ביתר שאת למשרה זו: מי בקי בחקות הממשלה יתר ממנו? מי יודע לרשום בספר את המתים ואת הנולדים, בכונה ובדיוק, יתר ממנו? מי יבין לסדר קדושין ולהשגיח בעין פקוחה על טהרת המשפחה יתר ממנו היוריסטים אשר למדנו זאת בזעת אפנו “בקורפוסי” רומא ובמדרשיהם של כל חכמי המשפטים? מי ידע להנהיג מנהגים מסודרים בעסקי הקהלות, לבל יחטאו לסעיף פלוני ופלוני מספר העונשין, אם לא אנחנו תופשי תורת המדינה? ומי יבין להשתמש בכח הלשון, במנאמים ודרשות, אם לא אנחנו היוריסטים אשר כל כחנו הוא בפה? ובכלל מי זקוק יותר לשלשת אלפים שקל בשנה אם לא אנחנו הרשים והרעבים? – אל תזכיר לפני את אמונותיך ודעותיך! מה לעדתך ולהן? הן לא לקחת תורך מפיך וללמוד ממך מנהגי חסידות יבוא העם אליך, כי אם לקחת מידך, בשכר הקצוב, תעודת לידה או מיתה, תעודת נשואין או גרושין, או העתק “עיסקא” בשפת המדינה, ועוד ענינים כאלה אשר דבר אין להם לא עם התורה ולא עם הפלוסופיא. או אולי תבעתך אימת הדרשות בשבתות וימים טובים? אולי תירא פן תדרש עדתך ממך להעיר למוסר אזנם על חלול שבת, על תפלה שלא בצבור או על צבור בלי תפלה, על מעוט זהירתם בהלכות אסור והיתר, ועל הזניחם הרבה ממנהגי ישראל? יראת פן ידרשו דרשות ותוכחות כאלה מפיך, בעת שאתה יודע בעצמך כי אינך חף מפשעים ההם, או כי אינם נחשבים בעיניך כלל כעון?! – אם זה הוא פחדך, אל תירא ואל תחת. העדר היקר אשר ישימך לרועה, לא יתוה לך את “החמרים” לדרשותיך, אחת היא להם מה ואיך תנאם נאום, והרשות בידך לקרא באזניהם פרק מספר מוסר או מספריו של וואֶלטיר, הגדה תלמידית או שירי אֵנאֵקריאן, סתרי־תורה מן “הזוהר” או סתרי הבריאה עפ“י שטת דאֵרוין, הלכוֹת פסח או תורת החברה מאת ספנסיר, – הכל מותר לך והכל שוה בעיניהם, כי סוף סוף לא ישמעו מה אתה סח, ואסירי־תודה יהיו לך אם דרושיך, השאובים או הגנובים מכל ספר שתחפוץ, לא יעצרו אותם בבהכ”נ יתר מדי, ולא ירעיבו את קיבתם יתר מדי. – ובכל על מה אתה נאנח, בן אדם? היש לך אומנות יתר נקיה ויתר קלה מן הרבנות הגשמית? העבודה שמניח אני את כל הגנבים ואת כל הגזלנים הנזקקים לסנגוריא ואינני עוסק אלא ברבנות. ומה גם כי הגנבים והגזלנים אינם יכולים עוד להזקק לסנגוריתינו.

מררי: והכבוד שמנהלת הרבנות לבעליה דבר ריק הוא? היש בקרבנו משרה יתר כבודה מזו?

תרצה: (בכונה) והמראה היפה לעמוד על הבמה ולהרעים בקולך נפלאות ולדעת כי כל האנשים והנשים אליך יביטו אליך יתבוננו, וזה לזה אומר: אשרי האיש אשר יקח אותו לחתן, – האם דבר ריק הוא? והתקוה כי בשעה ההיא תביט אליך עלמה יפה ומשכלת בעד שכבת המעקה וכל קרביה ירנו לך שירי אהבה, – האם דבר ריק הוא?

צדקיה: אך לשוא תכבירו מלין, ולבי איננו הולך לא אחרי התמונה המעשית הגסה שתאר אחימעץ לפני, ולא אחרי רוח השירה אשר שפכת אַת, אחותי, על הרבנות. מוטב לי לשבת יום ולילה בלשכת מעשיה ולהפוך בפנקסאותיו, מלשבת על כסא הרבנות ולהיות גבוה ונמאס בעיני כל הימים. ראה, אחימעץ, אתה מביט אל הרבנות בעיני־איש מעשי, והרב נחשב בעיניך כפקיד או כשוטר שאין לו אלא למלא את חובותיו האמורים בסעיפים ידועים מספר החקים – ודין ואולם אנכי, אף כי אינני יהודי מאמין, מאמין מאמין בכל זאת וחש אני בנפשי כי גם הרב הגשמי מחויב לפעול פעולה רוחנית בעדתו, אם איננו נוכל פשוט או מלחך פינכא ממין הגרוע, חש אני בנפשי כי הרב, אף אם בני עדתו יחשבוהו כפקיד ושוטר, מחויב להיות איש יהודי בלב ונפש, המשתדל לא רק לרשום כדת את שמות הנולדים והמתים, כי אם לפחת רוח יהדות טהורה בקרב עדתו, ולחזק ולאמץ בלבם את האהבה לכל אידיאליהם, וביחוד לדתם ולתורתם אשר היא ראשית אידיאליהם לבני ישראל, ואשר אך היא נותנת להם זכות הקיום. הן כשם רב יקרא, וכל עם הארץ יחשבוהו לרועה רוחני, ואיך יתכן הדבר כי הרועה הזה יהיה איש אשר לבו איננו מרגיש כל התפעלות מאידיאלי ישראל, איש אשר תורת ישראל ואמונתו נחשבות בעיניו אך כחמר יפה לחקרי־קדמוניות, איש אשר כל ימיו בעט בכל מנהגי היהדות? ואנכי הנני איש כזה. והאם לא אהיה נבזה ונמאס בעיני כל הימים, בדעתי כי בשעה שאני עומד בבהכ“נ – וכרב הן נטל עלי לבוא לביהכ”נ – אני מבטל בלבי את כל התפעלות העתיקות, ובשעה שאני עולה לתורה אני מטיל ספק באמתת המעשה המסופר בפרשה שקוראים לפני, ובשעה שאני עושה כל מנהג דתי לבי מלא חקירות חפשיות על השתלשלות האמונות… אמנם גם בלבי יש מקום ליהדות אידיאלית, ודבק אני, דבק טבעי, בעמי ובמכורתי, – אך יהדותי אני תתן לי רק הזכות לחיות כיהודי פרטי, אבל לא כרועה עדה. יהדותי אני לא תוכל להאמר בקהל, ואי אפשר לתתה למופת לכל העם, – והיהדות המקובלת באומה והחביבה על כל העם והשוה לנפש כל העם, זרה לרוחי עד מאד, ואיך אתמכר איפא לחזקה ולאמצה ולהפיצה ברבים? אתה, אחימעץ, אומר כי “דרשותיו” של הרב המטיף אינן נכנסות באזני קהל שומעיו, ולכן אחת היא להם על מה יטיף מלתו; אבל אם גם נניח כי יש קורטוב גדול של אמת בהפרזה ליצנית זו, הנה תודה גם אתה כי הרב אשר יטיף פלוסופיא חפשית ודעות מתנגדות לרוח האמונה לא יוכל עמוד בכהונתו, ואנכי לא אוכל להטיף ברוח אחרת. ואם אומר לכבוש את רגשותי ולהאפיל על מחשבותי, ולדבר מעל הבמה ברוח היהדות המקובלת, כראוי וכמחויב לרועה רוחני, והייתי לנוכל ולרמאי – בקצרה, אני אינני איש אמונה, וכל משרה דתית זרה לרוחי ומתנגדת למחשבותי –

מררי: אבל המשרה “הכבודה” בבית מעשיה יפה לרוחך ואינה מתנגדת לפלוסופיתך?! –

צדקיה: כדברך כן הוא. עסקי מעשיה אינם דורשים ממני לא אמונה ולא פלוסופיא, כי אם בקיאות בחשבונות וכתב יפה, לכן אוכל למלא חובתי לו מבלי אשר תקום בקרבי מלחמה, תחת אשר במשרה דתית, כמשרת הרבנות –

אחימעץ: אבל, בן־אדם, צא מאצילותך ולמוד לדעת את הדברים כמו שהם. מה ימריצך לטפול על רב העדה חובות ואחריות שלא היו כלל “בכונת המחוקק”, ושאינן עולות כלל על דעת בוחריו? הן השד איננו נורא ככה כאשר צירתיו בדמיונך, ועל הרב הגשמי לא נטל כלל לעשות אף אחד מאלה הדברים אשר בדית עליו. אדרבא, העדה עומדת וצועקת לרועה הגשמי: סחור סחור, לתורתנו ולאמונתנו לא תקרב! כי צרכי נפשנו אלה נחתכים על ידי הרב הרוחני, הוא יוכיחנו על עונותינו בכל חפצו, הוא שומר הדת, הוא משגיח על האטליזים, הוא יורד אל בתי מאפה המצות ומתחכך בנשים הלשות והמגלגלות, הוא נותן “הכשר” ליין ולבורית ולמולייתא. בקצרה, הוא עמוד היהדות, מגינה ומפלטה ואין לחברו הגשמי רשות להושיט ידו לו לעזרה ולבוא לעמוד עמו בקשרי המלחמה. ולמה איפא תענה את נפשך בפחד־שוא? מי הגיד לך כי משרת “הגשמי” משרה דתית היא? הדת היא נחלת “הרוחני”, והגשמי מחויב לעסוק דוקא בענינים הקרובים יותר לאנושיות מאשר לאמונה. ואם אצילותך תמנעך מדאג כל הימים “להכנסות צדדיות”, כמנהג “הגשמיים” האמתים, יש לך כר נרחב למלא את חובותיך המדומות, בתור רועה העדר, ולהתרצות אל “הכרתך הפנימית” גם מבלי לפגוע בקדשי העם ומבלי לסכסך את דעותיך במעשיך. בחר לך ברבנותך איזו עבודת הצבור אשר בה תוכל לעשות הטוב והישר בדרך הומני ולא בדרך אמונה, למשל: קח בידך את מוסדות הצדקה, יסד חברות עוזרות דלים, מבלישי ערומים, מבקרי חולים, משיאי בתולות עניות, משכילי הדיוטים, מלמדי אומנות לבטלנים, – וכהנה וכהנה מעשים טובים המותרים אפילו לכופר בעיקר. וגם “הדרשות” אשר מפניהן הנך מפחד ככה, אינן צריכות כלל להיות מגנות ומרבכות בדבש התורה ובחלב האמונה, בחר לך דעות אנושיות את הצדק ואת היושר, את החסד ואת האהבה, ושים אותם לראש פנת דרושיך, ויצאת ידי חובתך כהוגן גם למשרתך וגם לפלסופיתך. – למה לך להפיץ דעות אמונה חדשות או ישנות? השתדל להפיץ תרבות אנושית, השכלה, אומנות, רחמנות, – והיה בטוח כי עדתך נצרכת לדברים האלה יתר מאשר “לדעות ואמונות”… הנך רואה, גיסי, כי הפעם הנני מדבר בלי כל ליצנות, ולכן אני דורש ממך לעין היטב בדברי ולהודות כי לי הצדקה ולך האצילות המעורת את העינים. –

צדקיה: אמנם דברת הפעם ברצינות שלמה, והרבנות בתמונה זו מותרת אף לשפינוזה בעצמו, אבל בכל אלה לא הצליח לך להרגיע את רוחי בדבר המנהגים החצונים, מנהגי הדת אשר נטל גם על הרב הגשמי לעשותם. הן סוף סוף מחויב אני אז ללכת בחקות היהדות, או למלא, למצער, את המצות העיקריות: לשמור את השבת, לקדש את המועדים, להזהר במאכלים אסורים, וכהנה וכהנה, דברים אשר עד היום לא נשמרתי בהם. והיה כאשר אחל לעשות את המצות האלה, וידעתי כי לא מאשר נשתנו דעותי נקדשו בעיני, כי אם יען אשר נשתנה מעמדי, זאת אומרת: יען אשר ירא אני להכעיס את צאן מרעיתי אשר מגזם ומצמרם אתחמם – וסוף סוף אהיה נבזה ונמאס בעיני, כאשר אמרתי לכם בראשונה. או אולי תאמר גיסי, כי הרב העוסק במעשה צדקה, במוסדות אנושיים, נעשה חפשי מן המצות, והנהו בן־חורין להתנהג בעיני אמונה לפי הכרתו הפנימית? –

מררי: בודאי לא. אבל מדוע לא תביא בחשבון את מעמדך? מדוע לא תותר על דעותיך המשגעות, בגלל פרנסה יפה וכבודה?

אחימעץ: גם אני מסכים, כי הרב, ואף כי הגשמי, הבא לבהכ“נ במרכבה ביום השבת, והנותן בשר בחלב לפני הבאים לקבל את פניו ברגל, והמגהק מבטן מלאה בדרשו מעל הבמה ביום הכפורים, – לא יוכל עמוד בכל עדה. אבל מה ימריצך לעשות כזאת? אם “הכרתך הפנימית” מתרת לך לעשן סיגרה גם ביום השבת, אם פלוסופיתך מוכיחה לך כי אוזא צלויה בחמאה יפה מאד לבריאותך, אם “חקירתך” למדתך כי צום הכפורים מנהג מצרי הוא, הן לא נטל עליך לדרוש כזאת בקהל, ולהתנהג לפי מסקנת חקירותיך בפומבי. “היה חפשי בחדרך ויהודי בצאתך” זאת התורה לרבנים כגילך. (צדקיה מתנודד) הנך מתקצף? הנך חושב זאת בצביעות וכהונאת עדרך? השקט, יקירי! האמן לי כי בעשותך כזאת לא תונה איש, יען אשר מעולם לא צירו ערותנו בדמיונן תמונת רב גשמי בפנים אחרים. כבר מקובל באומה כי “הרוחני” מחויב להיות איש חסיד מלגאו ומלבר, “והגשמי” מחויב להיות “אפיקורס” בפנמיותו “ומצטדק” בחוץ. או התדמה כי כל רבני העדה מונהגים בחדרי חדרים לפי מוסרם הטוב אשר יטיפו מעל הבמה? אנכי מסופק אף באחדות הדעה והדבור של רוב הרבנים הדתיים, ומכל שכן באחדות המעשה והדבור של המטיפים. והדבר המוטל אצלי בספק, ברי הוא לעדותנו המלומדות בנסיונות. האמן לי כי אם יבעיתו בני העדה את “הגשמי” בכתבו את דרשותיו בחדרו ביום השבת, לא יקרעו את בגדיהם ולא יעמידו קול זועות, יען אשר כזאת פללו לראותו, יען אשר יודעים ומכירים הם כי רבניהם מחליפים את מנהגיהם כלבוש, כלומר: כמו שהם מחליפים את בגדם הביתי בבגדי השרד בבואם “לדרוש” בבהכ”נ. אדרבא, “הגשמי” אשר יואָל להחזיק במנהגי יהדות גם בחדרי חדרים, הוא הוא המונה את הבריות – כי אדעתא דהכי לא בחרו בו כלל… ואולם הנה אמרתי לך כי לעשות הטוב והישר האנושי, מותר לך גם בתור רב, ואיש אציל כמוך הן מחויב הוא לקבל באהבה רבה את התואנה אשר נתנה לו להחליף את פרוטות מחשבותיו הפלוסופיות בככרי מעשים אנושיים, כי מחשבותיך יביאו תועלת וענג אך לנפשך, והמעשים אשר יהיו מספרי פלוסופיתך, יועילו להמון בריות, וישמחו גם את לבם גם את לבבך. ואיפה תמצא ידים ומקום מוכשר להוציא מחשבותיך הטובות לפעולה, אם לא במשרת הרבנות? אף זאת ידע תדע כי כל זמן שתשפיק אך ברעיונות ובמחשבות, והיתה לך “האמונה” תמיד לפוקה ולאבן נגף, אבל בהחלך לעשות מעשים, ברוח פלוסופיתך האנושית, ובראותך בחוש את תולדותיהם היפות, לא יעל עוד על לבך לחקור ולנקר אם כזאת וכזאת למדתך התורה או הפלוסופיא, וגם בני עדתך “לא ישברו את מוחם” כלל לדעת מי הוליד את מעשיך הטובים, האמונה או ההשכלה? –

צדקיה: על פי הדברים האלה לא יקרא שמי “רב העדה” כי אם “פלוסוף העדה” – ואנכי לא ידעתי כי יש משרה כזו בישראל… אך גם בעיקר הדבר, הנך טועה, אחימעץ, טעות גדולה. הנך מנכר את טבעי ואת אופיתי: יודע אני בנפשי כי אין בי הכח והאמץ לעשות ולפעול, כל כחי איננו אלא בפה להוכיח לאדם מה טוב ומה ישר, ואתה בעצמך הודית כי דברי הרב אינם נכנסים באזני בני עדתו, ומה אוכל איפא לקוות מכח הלשון לבד? אמנם יש אנשים אמיצי לב ובעלי חפץ אדיר, היודעים להכריח את בני האדם להוציא לפעולה את מחשבותיהם הטובות, אשר לא ייעפו ולא ייגעו לרדוף את המטרה אשר הציבו להם, ואשר לא יתיאשו ולא יסגו אחור מפני כל מכשול ומפריע; – ואולם אנכי אין חלקי עם אנשי מופת האלה, והיה בראותי פעם ושתים כי דברי הטובים נאמרים על אזן לא שומעת, וכשל כחי ורפו ידי – ולא ישאר לי בלתי אם מוסר כליותי על שימי בראשי עטרה שאינה הולמתי, וסוף סוף אהיה נבזה ונמאס בעיני משנה בזיון: גם על עשותי לעיני כל מנהגים שאינם לפי דעותי ולפי מעשי בבית, וגם על קבלי משמרת שאינני יכול למלא חובותיה ותביעותיה –

מררי: האם לא מראשית כזאת אמרתי? עצל הוא ונרפה, כי על כן הוא אוהב את התנומה בחקירות בטלות המלבשת קרעים, מן הפעולה והמעשה המנחיל עשר וכבוד. – קצתי בחיי מפני בני הפלוסוף הבטלן, כדאי היה לי לאבד מעותי וכחותי להשכילו ולהשלימו. הנני אומך לך, אחימעץ, לשוא תשחית דבריך, הוא לא יאבה ולא ישמע לך, כי כגדל פלוסופיתו כן גדול קשי ערפו – הרף ממנו, למען יוסיף לקבל “קצבה” מידי מעשיה הנדיב – אנכי לא אוכל עוד לשמוע את דברי־אולתו. הנני הולך לישון. (קם ויוצא מן החדר, וזלפה הולכת אחריו).

אחימעץ: ואולם אנכי לא כן עמדי, אנכי אחד “מאנשי המופת” המכריח את חברו לעשות עצתו, ואף אם תתנגד ותתעצם נגדי בידיך וברגליך, היה תהיה לרב העדה, כי כן יעצתי.

תרצה: אבל הנכם עושים כלכם חשבון מבלי שאל את פי הבעלים, זאת אומרת: את פי אנשי העדה. מי יודע אולי לא יאותו הם לבחר בצדקיה

* * *

אחימעץ: גם את הדבר הזה אני מקבל עלי, אנכי אעשה לו נפשות, ועל “צד” ינשא לבית הבחירה בעל כרחו. ואולם, להשיב על דבריך ולבטל את חלומותיך, לא עת בחצי הלילה; אך היה בטוח, צדקיה, כי יצלח לי לתת את העולם בלבך ולשבור את קשי ערפך, לא בכעס זקנים כמעשה אביך, כי אם בדברי טעם. הנשמע כזאת? הנה הוא מפחד פן לא יצלח לו לעשות את בני עדתו למלאכים! כמו היה הרב אחראי לדבריו שיעשו פרי! כמו נטל על הרב לרדת מכסאו אם בני עדתו לא יתנהגו לפי מוסרו הטוב! – אך, כאמור, כבר הגיע זמן שנה – ושלום לכם. (נושק לתרצה ותוקע כפו לצדקיה, ויוצא).



מחזה רביעי: צדקיה ותרצה    🔗


צדקיה: (תומך ראשו בשתי ידיו ומדבר לנפשו) אנכי אהיה לרב?! אנכי אשר הקדשתי חיי לחכמה ולחקירה, אנכי הנושא נפשי אך למטרה הנעלה להיות חפשי מכבלי האמונות ומהבלי השוא, אנכי הרודף אך את האמת המוחלטת והמדושן ענג אין קץ בהעלותי מעל לעולם המעשי, מעל להמון הבריות השפלות, מעל לחפצים הבינונים והתאוות החמריות, אנכי החי כל ימי בעולם אחר, בעולם שאין בו לא מפלגות ואמונות, לא מנהגים נלעגים ולא חקים סתומים, בעולם שאין בו לא מכורות ומשפחות, לא יהודים ולא נוצרים, בלתי אם אנשים אחים – אנכי אהיה לרב, לכהן, למפיץ אמונה ידועה ולמכלכל אידיאלים הנלעגים בעיני! – לא, לא יקום ולא יהיה הדבר! אך לשוא יפתני אחימעץ להאמין כי אפשר לרב העדה לצמצם את כל פעולתו במוסדות אנושיים – לא, לא, רב כזה לא היה ולא יהיה! ואיך יכבד הרב על פני בני עדתו, ואיך יעש אזנים לדבריו ולמועצותיו, אם רואים הם בעיניהם ויודעים הם בנפשם כי קדשיהם אינם קדשיו וחקותיהם נלעגים ובזוים בעיניו? היכשר הרב בעיני עדתו, והאם יקשיבו לקולו, בדברו אליהם אך על האנושיות ועל תורת האדם? האם לא הסכינו כל ימיהם לשמוע מפני רבניהם דרשות נלהבות על התורה והאמונה, על העם ועל שפתו וספרתו, ועל כל האידיאלים הישנים והחדשים, אשר לבי לא הלך אחריהם מעולם? והאם לא אחוש בנפשי, כי כל זמן שהעולם מתנהג בסדריו הישנים, נחוץ לרועים הרוחניים להפריע ולטפח את האידיאלים הדתיים והלאומיים של כל עם ועם, ומה גם של עם ישראל החי אך באידיאליו? ואנכי אינני איש אמונה, כי האמונה היא דבר שבלב, דבר שברגש, ולבי ורגשותי מסורים אך לחכמה ולחקירה – ומי יכריחני לקבל משרה שאינני מוכשר לה כלל? אנכי חפץ לחיות כאיש פרטי, בלי כל אחריות, כאיש שיש לו רשות לחיות ולהתנהג עפ"י טבעו ואופיו והכרתו הפנימית, וכרב הן נטל עלי להביא נפשי ורוחי בעול הכללי ולהתכוץ ולהתגמד לפי המדה המקובלת באומה – – הוי, הוי! זרם קר יעבור בכל פנימיותי לזכר העבדות הזאת –

תרצה: (נגשת אליו ומשימה ידה על שכמו) הנך תפוש במחשבותיך, ותשכח כי עברה חצות לילה וכי עת לנוח. ואולם בטרם נפרד היום, הנני לשיח עמך רגע בדבר הקרוב לנפשך, לאמר: על אדות נעמה בת מעשיה –

צדקיה: (מסתיר פניו מאחותו) מה לי ולה? אנכי יוריסט יהודי, בטלן ועני והיא בת עשיר –

תרצה: (בזדון) אבל יפה ומשכלת היא, האף אין זאת? והן לפעמים יקרה כי גם האידיאליסט ישא עיניו אל עלמה יפה ומשכלת ועשירה, ולא דוקא אל מנוולת והדיוטית ועניה… אל נא תתאדם, אחי! הן פה אל פה אדבר בך, וזר לא יתערב בשיחתנו. או אולי יראת לגלות לבך גם לאחותך אוהבתך? כי עתה משבחת אני את נעמה; היא בטחה בי בתם לבב, ולא התאמצה להסתיר מפני את אשר ירחש לבה לך –

צדקיה: (קופץ ממושבו ותופש בכף תרצה בהתרגשות) מה? מה אמרה לך?

תרצה: הוי, הוי, הנה התלקחת כקש בהריחו אש. אמנם לא בפירוש אמרה לי נעמה מה שכלתה נפשך לשמוע, אבל מכל הדברים אשר דברה עמי חשתי והריחותי כי לבה טוב לך מאד מאד. אנחנו הנקבות חוננו בחוש הריח אשר לא יכזב בנו, ולמשך תיכף בהזכירי את שמה לפניך בלילה הזה, נוכחתי, למרות כל השתמטותיך, כי קרובה היא אל לבך יתר מאשר תחפוץ להודות, ואולי יתר מאשר תדע נפשך אתה. כי יש הרגשות המתגנבות אל לב איש והמסתתרות שם באחת הפנות, מבלי אשר ידע ממציאותן, עד אשר יבוא איש זר והציץ במקרה בחדרי לבו, והוקיע את ההרגשות הצפונות לעיני בעליהן, לאמר: כזאת וכזאת נשאת בחיקך ואתה לא ידעת! – ראה נא, הנה למדתי את לשוני גם אני לדבר בסגנון פלוסופי כאשר הסכנתי לשמוע מפיך, אך זוהי מחלה מתדבקת! – ואולם הנה ידעת, כי נוטה אני, עפ"י טבעי, לחתני המעשי, והנני שונאת את ההזיה וחלומות השוא; לכן אין כונתי עתה לשמוע את שירי ההגות אשר בהם תשתפך נפשך, אף כי יודע אני לחוש היטב את רגשותיך בשעה זו, כי לב אשה לי וגם אני יודעת את האהבה בתענוגותיה – אבל חפצתי לדבר עמך על אהבתך גם מצד המעשי, מצד השדוכי, ולא אכחד ממך כי רואה אני מכשולים ומעצורים רבים מצד זה. הן מעשיה איש עשיר הוא, איש מעשי, ולא על נקלה יפותה לתת את בתו לאיש כמוך אשר קניניו ברוח יסודם. הן שמעתי כי מעשיה איש מגושם הוא, ורק הון גשמי נחשב בעיניו, ובמה איפא תקנה את לבו?

צדקיה: (חובק את ידי אחותו ברגש) סלחי לי, אחות יקרה, כי לא גליתי לך סוד לבי כל הימים. ואנכי בושתי ונכלמתי פן תצחקי לחלומי, כי אמנם אהה, אך חלום הוא, איש כמעשיה לא יתן את בתו לאשה לבטלן עני כמוני; אך לו ידעת מה יקרה נפש נעמה, מה טהור לבה ומה טוב שכלה! כי אמנם פעמים רבות השתוחחתי אתה, אף אודה ולא אבוש כי היא, אך היא, אבן החן המושכת אותי אל בית אביה והמצמדת אותי אל פנקסאותיו וחשבונות מסחרו. מדי שבתי בלשכתו ועלה על לבי זכר נעמה, אז ישפך רוח השירה על עבודתי המכנית, ואור יקרות יזרח על הפנקסאות ועל החשבונות הפשוטים אשר בהם אני מהפך – ומה מאֻשר אני בעיני, בהודע לי מפיך כי גם לבה ירחש לי אהבה! מה מאשר אני – אבל מה אמלל אני בזכרי מה רחוקה היא ממני. הן אביה נצב כחומת ברזל ביני ובינה –

תרצה: אנא, אחי, אל תמריא במרום ואל תרד שאולה בן רגע. הן סוף סוף לא בת־מלך היא נעמה, כי אם בת ליהודי עשיר, לאיש השפל ממך מאה מדרגות, ואם הכסף עור את עיניו מראות את טובך ויקר ערכך, הנה נטל עליך להראות לו, באופן המובן גם לו, כי חכמתך וקניניך הרוחנים אינם ארץ־כבול, וכי גם הם יתנו לך מעמד חשוב בחיים, לא פחות מהון עשיר. הראה לו כי אפשר להחליף ככרי החכמה גם במטבעות החיים, והיה בראותו כי כחמתך תנחילך גם הון גשמי וגם כבוד, אז יוכח כי חסד גדול אתה עושה עמו בקחתך את בתו לאשה. – אף גם זאת שים אל לבך, כי נעמה בתו היחידה, וכי אוהב הוא אותה עד מאד, למרות כל גשמיתו וגסותו, וביום אשר תבוא היא לפניו להגיד לו כי אתה מושל בלבה, וכי בלעדך חשך העולם בעדה, לא יעצור כח להדפה מעל פניו ולהשיב את מחשבתה במצות אב. אָה, אנכי יודעת היטב את לב האבות בשעות הקדושות ההן, כי גם אבינו איש קשה הוא, ובכ"ז נפתה לדברי ויברך את אגודתי עם אחימעץ…

צדקיה: אבל מה יאמרו הבריות? הן הם יחשבו למשפט כי נשאתי עיני אל הון מעשיה ולכן צדיתי את נפש בתו – גם גאוני יתגעש בקרבי לזכר הדבר הזה – וגם בעיני נעמה אֵקל בגשתי אל אביה לשאול את בתו יחד עם הונו, – הוי, מה מגונה המעשה הזה! ואיך אשא על אהובתי חרפה כזו? או האם יאמין בי, אם אומר לו כי אך את בתו אני דורש ולא את כספו?

תרצה: כי על כן יעצתיך לבלי גשת לפניו כרש, כי אם כאיש אשר כבר הושיעה לו חכמתו להכין לו מעמד חשוב בחיים. הידעת? העצה אשר יעץ לך אחימעץ טובה היא גם לאהבתך. הרבנות היא באמת פרנסה כבודה מאוד, וכל אב לא ימנע את בתו מרב המכניס שלושת אלפים שקל בשנה –

צדקיה: אמנם רבות הייתי עושה למען השג את חמדת נפשי, את נעמה, אבל את הדבר הזה לא אוכל לעשות. מקום יש בלבי לאהבה, לאהבה עזה מאד, אבל הכרתי ודעותי לא אמכור במחירה. לא, בטוח אני כי גם בעיני נעמה לא ייטב הדבר הזה. בטוח אני כי גם מחשבותיה כמחשבותי ודעותיה כדעותי, בטוח אני כי חפצה היא בחיים חפשים, בחיים שאין בהם משא פנים למנהגים חצונים, כי חפצה היא ליהנות מן העולם כאשה משכלת – ואיך אעיז לעשותה “לרבנית”? הן בוז תבוז לי אם אציע לפניה הצעה כזו!

תרצה: אנכי אינני רואָה באיזה אופן משפיע “עסק” האיש על הליכות ביתו, על חיי אשתו. האם נטל על אשת סוחר להיות תגרנית, ועל אשת שופט להיות בקיאה בספר החקים, ועל אשת רופא להשקיע מחשבותיה בבצילים ובמיקרובים, ועל אשת מהנדס להציג את כלי ביתה בתבנית משולשים ומרובעים? “העסק” לחוד והחיים הביתיים לחוד. אם “העסק” מלבב גם את האשה, הרשות בידה לשנות את חייה ואת הליכות ביתה לפיהו, ואם אין, לא נטל עליה כלל לשנות מאומה ממנהגיה אשר בהם הסכינה – יען אשר “העסק” איננו אלא ענין חצוני ודבר אין לו עם החיים הפנימיים של המשפחה. אינני מדבר באנשים פשוטים וגסים – אבל האיש המשכיל באמת – ואתה הנך איש כזה – היה יהיה תמיד בעל דו־פרצופים. בשבתו בלשכתו המיוחדת “לעסקיו”, הנהו מפנה לבו למסחרו או לאומנתו, ובשבתו בחוג משפחתו או גם בבואו בחברה, ומחה “אות קין” ממצחו, ולא יתן אותותיו אותות כי כזה וכזה הוא “עסקו”, והיה בעל לאשתו, אבל לבניו ואיש חברותי בחברה. ואם רק איננו עוסק במלאכה בזויה המשפלת כבודו וכבוד ביתו בעיני הבריות, לא ישפיע עסקו במאומה על חיי אשתו ועל ביתו. והן כל איש יודה כי הרבנות איננו עסק מגונה, אדרבא זה אחד העסקים היתר נכבדים, ומדוע לא יישר בעיני אהובתך? אם תאבה, והלכה גם היא לבהכ"נ לשמוע לדרשותיך, ואם אין הן לא תקצוף עליה אם תשב בשעה ההיא בביתה בחברת רעותיה הטובות בעיניה, או בחברת ספרים או בחברת הפסנתר – אשר בדרך אגב אודיעך כי היא מטיבה לנגן בו, כאשר נוכחתי למשמע אזני היום בבית יורם – והאם אסור לרב גשמי ללכת עם אשתו לבית התיאטרון לשמוע בשיר ולבוא למשתה ולמחול, ובכלל ליהנות מן העולם ככל האדם? – – אך למה לי להכביר מלים בדבר שאיננו מוטל בספק כלל? אנכי אערבך כי נעמה לא תתמהמה אף רגע לשבת לימינך על “כסא הרבנות”. אנכי אערבך כי היא בעצמה תפגע בך לקבל את המשרה הזאת, למען התרצות אל אביה – האם תאות אז לעצת אחימעץ? –

צדקיה: (מתהלך בחדר הנה והנה) לא, לא, אחותי! לא אַת תביני מה היא הרבנות, וגם אבי וגם אחימעץ לא ידעו מה היא דורשת מאת בעליה, ובאמרך כי הרבנות היא כאחד “העסקים” שאינם נוגעים עד מה בחיי המשפחה ובהליכות הבית, לא תחזי נכחות. גם אשת הרב מחויבת להביא בחשבון את מעמד בעלה ולשנות את מנהגי חייה לפי רוח משרתו, ובית הרב לא יוכל להיות כבית איש פרטי. אינני יודע כיצד מתנהגים בבתי הרבנים הגשמיים, אך זאת יורני חושי הטבעי כי הרב המקבל את משרתו ברצינות, ובכונה למלא חובותיו על דעת הקהל, מחויב להנהיג אותו ואת ביתו בארח היהדות המקובלת, ואף גם זאת כי אסור לו ולאשתו ליהנות מן העולם כאחד האדם ואף לא כאחד היהודים… אויר דתי מחויב למלא את ביתו, “ריח תורה” השם מחנק לכל רגש חפשי לכל תנועה חפשית… ואם גם אגמור בלבי להמית את נפשי ולכהות את רוחי באויר המשמים ההוא, היש לי הצדקה לחבר אל חיי השוממים נפש רעננה, נפש שואפת חיים מלאים ובלתי־מוגבלים, ולהוליכה אחרי אל המדבר?… לא, לא, אחותי! עזה אהבתי לנעמה, רבות מאד אוכל לתת במחירה, אבל לא את חייה היא! – ואם אומר לשמוע לעצת אחימעץ ולהיות “חפשי בביתי ויהודי מאמין בחוץ”, הן אקל גם בעיניה, מלבד אשר אהיה לבוז בעיני אני. – בקצרה: הרבנות שנואה עלי אף אם עמה תפול לי נעמה לחבל. – וראי נא, הנה אתם כלכם משלים נפשכם בתקות־שוא כי בי יבחרו בני עדתנו, ואולם אנכי בטוח כי לא אבחר: הן צעיר אני עוד לימים, וגם מעט מאד מספר האנשים היודעים ומכירים אותי, ובכלל אינני מפורסם לשבח, ובמה אקנה את לב הבוחרים? והיה אם גם אֵאות לעמוד על הבחירה, ונפלתי בנופלים, ואשבע עוד כלימות נוסף על מוסר כליותי, וגם בעיני מעשיה לא יגדל ערכי “בנפילה” כזו – האף אין זאת?

תרצה: אבל גם אנכי לא אדע במה תושע אם לא ברבנות. ופחד “הנפילה” אל נא יבעתך, בטוח אני באחימעץ כי עשה יעשה ויוכל לכל המכשולים

* * *

צדקיה: חי נפשי כי לא אבין מדוע לא יבחר אחימעץ את הרבנות לו לנפשו?! הן הוא איננו אידיאליסט כמוני… או אולי אין פיו ולבו שוים, אולי הוא מעביר אותי “באצילות מעשית”, וזה האות כי הוא לא בחר בעלמה עשירה –

תרצה: לאחימעץ נשקפת תקוה אחת, אשר עוד לא חפץ לגלותה גם לפני – אבל הן לך אין כל תקוה אחרת.

צדקיה: (בהשתקעו פתאם במחשבות) מי יודע, מי יודע, אולי? – דעי נא, אחותי, כי בדברי היום עם אבי עלתה מחשבה בלבי, מחשבה יפה העלולה להוציא גם פרי – פרי זהב – גם אני לא אגלה לך זממי, אך היי בטוחה כי טובה המחשבה ההיא גם לנפשי וגם למעמדי בחיים, וממילא גם לאהבתי. ועתה, לכי, אחותי, ושכבי בשלום, וסוד אהבתי אל תגל – אף לא לאחימעץ.

תרצה: כזאת עוד לא אוכל להבטיחך. מי יודע אולי יועיל לך אחימעץ יתר “ממחשבתך” היפה – שכב גם אתה בשלום, או אולי ברכת שוא היא, כי אהבתך לא תניח לך לישון (יוצאת).

צדקיה: (לנפשו) צדקה אחותי, האהבה אינה מניחה לי לישון זה לילות רבים, והדעת כי גם לב נעמה טוב לי, תשכרני משנה שכרון – אך האשמח או אתאבל? ומה אם לא אעצר כח להוציא מחשבתי לפעולה? ומעשיה איש קשה, גס הרוח עד מאד, ואם לא אראהו את “פרי הזהב” לא יאבה ולא ישמע גם לתחנוני בתו – הוי, ראשי, ראשי!…



כשני שבועות מאוחר יותר


 

מערכה שניה.    🔗

(לשכת המסחר בבית מעשׂיה)



מחזה ראשון: מעשיה, צדקיה.    🔗


מעשיה: (מהפך בפנקס) מחר חל יום השלום של “זבח וצלמונע”, ועוד לא נשמע מהם דבר – היום תשלום החשבון “לשמעיה ואבטליון”

* * *

צדקיה: הנה החשבון ערוך, הסחורה עולה שמונת אלפים שקל ומאתים שקלים, על זה קבלנו שמונת אלפים –

מעשיה: אך מאתים שקלים מגיע הם?! – מדוע לא זקפת על חשבונם את ההוצאות שהוצאנו עליהם? –

צדקיה: אמנם שכחתי –

מעשיה: שכחת. האם תשכח לפעמים גם לאכול? האם שכחת מעולם לקבל שכרך מידי?

צדקיה: אבל הן החשבון עוד לא נשלח, ועוד יש לו תקנה – וההוצאות עולות בסך הכל לשלשת שקלים ומחצה –

מעשיה: אם נדיב לב אתה, ידידי, תוכל לותר משלך, אבל אנכי אינני נדבן במסחרי, ודין פרוטה כדין מאה –. האם היה כזה מכיר הסרסור? לא? באמת לא אדע למה אתן לאיש הזה להרויח, בכל פעם שאני נזקק לו הוא מסתתר מפני – הסחורה מונחת עתה כאבן שאין לה הופכים, גם הקורס החל לעלות פתאם בפסיעות גסות, והסוחרים הקטנים משחיתים בכל אשר יפנו: אני דורש בעד קמח דגן חמשה שקלים השק והנה בא חושי המחבל וימכור במחיר ארבעה שקלים ושמונים פרוטות, חי נפשי לא אדע מאין יקח קבצן זה למלא החסרון, הן אתה, צדקיה, יודע בכמה עולה לנו שק קמח, הגידה אפוא האפשר למכור במחיר כזה? – גם עסק השטרות לא ישביעני רצון – ומי יכול לפלל כי יעלה הקורס ככה?! כמה אנחנו חיבים עוד לקבל מטבעות אשכנז מאת חלפתא השולחני?

צדקיה: (מסתכל בפנקס) כחמשים אלף מארק בערכך.

מעשיה: כל כך למה? כדאי היה לקנותם מאת הנוכל הזה במחיר ארבעים ושמונה, בעת שאוכל להשיגם היום במחיר ארבעים ושבע ומחצה; מאתים וחמשים שקל נזק על לא דבר! כמדומה לי כי עוד לא נסיתי להרויח במסחר השטרות סכום כזה – שלשים אלף מאַרק אמכור היום, ויהי מה! ירא אני פן יעל הקרוס עוד יותר – ומה דעתך, צדקיה, היש תקוה לירידת הקורס? הן אתה חוקר ופלוסוף, והיפלא ממך דבר קטן כזה?

צדקיה: עם הארץ אומר: “אלהים יכין המחיר”, ולוּ צדק הפתגם הזה כי אז אולי לא נצפנו עתידות “המחירים” גם מבי אדם, כי אלהים עושה הכל בחשבון ודעת, ודבר התלוי בשכל ובחשבון לא יקש לדעת מראש, אך באמת אין “המחיר” והקורס בידי שמים כי אם ביד אדם, בידי אילי הברזאות, והם לא יקצבו המחיר בחשבון ודעת, כי אם לפי מקרים פתאומים, או לפי התפעלותם העוברת, או גם בכונה להזיק לאחרים, ועפ"י רוב נגד השכל – לכן קצרה בינת איש לדעת מראש את העליות והירידות.

מעשיה: ראה נא, ראה נא, הנך יודע פרק גם בהליכות הברזאות, האם גם חקירות כאלה נמצאות בספרי הפלוסופים?

צדקיה: אין מעשה אנושי אשר לא נחקר ולא נתבאר בספרי החכמים. והליכות מסחר השטרות נודעו לי ביחוד מתורת המשפטים –

מעשיה: אַה, כמעט שכחתי כי נועדת להיות לעורך־דין – מדי דברי בך: האמת הדבר כי גם אתה תאב לרבנות עדתנו?

צדקיה: שמועת שקר היא, למשרת הרבנות אינני שואף –

מעשיה: צדקת, צדקת! לפי דעתי אין יציר נבזה כרב, נשמה יתרה הוא, – עלוקות הן ולא יותר – בעד העתקת מכתב מסחר קטן, משפת עבר לשפת המדינה לא בוש הנוכל המנוֹח לדרוש ממני עשרה שקלים! – כן, כן, אנחנו נחשבים בעיניהם כצאן לגיזה – והאם לא די להם שכרם הקצוב כי עוד ידרשו עשרת מונים! מה בזוים הם הקבצנים האלה – ומה יש לתמוה אם המנוח הניח אחריו כחמשה עשר אלף שקל?! יודע אני סוחר אחד אשר לוה ממנו חמשת אלפים שקל בנשך, שנים עשר למאה! אכן שמעתי כי אחרי מות הרב מתעצל הלזה לשלם את נשיו – תבוא עליו ברכה! – אבל מה זה היה “לזבח וצלמונע” כי לא כתבו מאומה, הן מחר יום השלום – והאם אמכור היום שלשים אלף מארק? לא! אחכה עוד, לא אוֹחר לאבד מעותי גם בשבוע הבא, – כמדומה לי כי אאָנס להוריד את מחיר הקמח, כי אתמול בערב הציע מכיר הסרסור לפני הדגן במחיר לא גדול – יקחהו אפל, מדוע לא בא היום?



מחזה שני: הקודמים ומחלון.    🔗


מחלון: שלום עליך, מעשיה אדוני! הן לא אפריעך? –

מעשיה: (לנפשו) מה לי ולו? הן לא הוא הרופא בביתי, ואף אם יציע לפני את “בקוריו” במחיר עשרים פרוטות, לא אפקיד בריאותי בידי בליעל הזה. (בקול) לא, לא, הנני פנוי ברגע זה. אנא שם אדוני על הכסא הזה –

מחלון: (יושב ופושט את נעלי ידיו במתינות) דבר לי אליך אדוני, דבר סתר לי אליך, ואין חפצי כי יהי עד בינותינו (מרמז על צדקיה).

מעשיה: (אל צדקיה) צא נא רגע אל החדר השני, (צדקיה יוצא).

מחלון: אקוה כי ידעת, אדוני, מי אני ולמותר הוא להגיד לך כי יש לי יד ושם לא רק בבתי היהודים הנכבדים, כי גם בבתי הנוצרים, בבתי הפקידים הגבוהים אשר כאח יתהלכו עמי –

מעשיה: (לנפשו) יודע אני כי נכון כסאו מאז בבית הכלוב והוא אחד “הווינטוֹרים” המבוקשים, אף שמעתי כי יש לו “יחס” עם אשת פקיד גבוה, אבל אנה מגמת פניו בהקדמה זו? – (בקול) שמעך הטוב לא נעלם מאזני, אבל…

מחלון: כי על כן אין איש בקרבנו אשר יוכל לפעול ולעשות לטובת עדתנו, כמוני. לכן בבוא עתה העת לעדתנו לבחור לה איש אשר יצא לפניהם ואשר יהי להם לפה לפני הרשות, נמלך עלי לבי להציק לפני אחינו את כחי ויכלתי, בדעתי כי בי ימצאו רועה טוב ורצוי לכל –

מעשיה: אַה, עתה בנתי לרעך, הנך חפץ לעמוד על הבחירה לרב העדה? אבל הנה ידוע לי כי רופא אתה –

מחלון: עוד לא גמרתי בלבי אם אמחול על שמושי לטובת הרבנות, או אַחץ פעולתי בין שתי העבודות האלה. אם אראה כי צרכי עדתי מרובים, אז אעזוב את שמושי, כי טובת הכלל קודמת לטובת הפרט, ומה גם כי יודע אני בנפשי מה נחוץ אני לעדתנו, בתור עסקן ועובד עבודת הצבור –

מעשיה: (לנפשו) זאת אומרת בשפה ברורה: רופא הוא בלי חולים, וגם על צחוק ה“ווינט” לא יחיה האדם, וגם קרבת אשת הפקיד לא תכניס הרבה, כי על כן לטש עיניו לקופת הקהל. איש מעשי הוא, חי נפשי! – (בקול) דבריך, אדוני, טובים ונחכים אבל לא אדע במה אוכל להיות לך לעזר, הן אנכי איני ראש הקהל, ובכלל לא אתערב בעסקי הצבור –

מחלון: אבל אתה, אדוני, איש נכבד ונשוא פנים בעדתנו, והסכמתך נחוצה לי עד מאד. אכן יודע אני כי כל אנשי עדתנו המשכילים יתנו ידם לי, אך הנה יש מספר גדול של בוחרים ההולכים באפלה ולבם טפש מהבין את הטוב להם, אף יש אנשים רעים המשתדלים להזיק לחבריהם, מקנאה או משנאה, וכדומה. לכן חפץ אני לאסוף סביבי את גדולי עדתנו שדבריהם נשמעים, והם ימשכו אחריהם את הקטנים, ובדעתי, אדוני, כי אתה, כעשיר נאור, השפעתך מרובה, לכן באתי אליך לחלותך לתת לי הסכמתך, וגם להפנות אלי את לבות מכיריך ומוקיריך הרבים.

מעשיה: כל אשר ביכלתי אעשה למענך, הן עוד היום רחוק – (לנפשו) מה מני יהלוך אם אבטיחו כזאת? בעיני אחת היא איזה בליעל יהיה לרב, ואדיר חפצי כעת כי יסור מעלי הנגע הזה ולא ידיח דעתי מעסקי –

מחלון: הבטחתך אשמור בלבי, ובבא מועד אשתמש בה. ואולם גם היום יש לאל ידך לעשות עמדי חסד: הנה שמעתי כי המשרת בבית מסחרך אומר גם הוא להתנשא לרב. – חוצפא המביאה אותי אך לידי גיחוך – ובכל זאת, לבל יתפוצצו “הדעות”, אחפוץ להגות אותו מן המסלה עוד בטרם תחל המלחמה; לכן יהי נא חסדך להשתמש בהשפעתך עליו להסב לבו מן –

מעשיה: חפצך זה כבר נשלם, צדקיה לא יחלום חלומות כאלה – אם תחפוץ אקראהו כרגע והגיד לך הדבר במו פיו – (לנפשו) אקוה כי בזה אשים קץ לפטפוטו המלאה אותי עד מאד – (פותח הדלת וקורא) צדקיה קרב הנה. (צדקיה נכנס).

מעשיה: (אל צדקיה) האדון הזה חפץ לשמוע מפיך כי מוחל אתה על הרבנות לטובתו – זאת אומרת – כי לא התאוית כלל למשרה זו –

צדקיה: (בוחן את מחלון בעיניו) ומי הוא האדון הזה הבוחן ובודק את לבי?

מחלון: שמי מחלון, רופא אני – ואחרי אשר הואיל האדון מעשיה לגלות סודי, הנני לדבר אתך בשפה ברורה. לעת כזאת הנני הקנדידט היחיד לרבנות עדתנו, ולא ינעם לי אם תקום לי לשטן, כי שמעתי אומרים –

צדקיה: ולי לא ינעם בבא אלי איש זר לגלות לי סודו מבלי אשר דרשתיו, ולחוק את מצפוני מבלי אשר –

מעשיה: (בקצר רוח) הרף מהרחבת הבאור! הן במו פיך הודית לי כי אין נפשך לרבנות – (בלחש אל צדקיה) הנני מצוך לחלצני מידי הנבל הזה, אמור מלה וסר מעלינו.

צדקיה: (אל מחלון) אם נכספה נפשך לדעת, לך אל בית מועצות הקריה ושאל אם קבלו ממני כתב בקשה לעמוד על הבחירה (מסב פניו ויושב לפני פנקסו).

מחלון: (אל מעשיה) משרתך מהיר חמה יתר מדי, ואתה, אדוני, זכור את הבטחתך ודע כי עומד אני במקום גדולים ועוזרי יעָזרו ושוטני ינחמו – (יוצא).

מעשיה: ההבנת את דבריו האחרונים? זה רמז שקוף ומלשינות – אך ילך לעזאזל! – חי נפשי לא אוכל לשית עצות בנפשי האמכור היום שטרות אשכנז אם אחכה לירידת הקורס?! – ומחיר הקמח, כנראה, אאנֹס להוריד; המחבלים הקטנים יוציאו אותנו מעולם המסחר – הַהַהַ! רב הגון הוא הרופא הזה: משחק בקלפים, רודף אחרי נקבות, וגם מלשין חשוב – (לנפשו) לו הייתי אני במקום צדקיה, כי עתה קמתי לשטן לבליעל הזה, ובטוח אני כי בוחרים רבים דבקו בצדקיה; אך כמובן טוב לי כי לא באה בלבו מחשבה כזו – כי איפה אמצא לי עורך חשבונות מכיר וישר כמהו במחיר מצער כזה?!

צדקיה: (לנפשו) לא אדע מדוע חרה אפי ברופא, או אולי החלה התאוה לרבנות להרקם בפנת לבי, עקב השמועה שהעביר אחימעץ בעיר?! היתכן הדבר אשר דבר אחימעץ, כי לא אוכל לעמוד בנסיון בראותי כי רבים יחפצו בי? וכנראה כבר הצליח לאחימעץ להעלות אותי על שפת לשון, כי גם מעשיה גם הרופא שמעו הדבר… הוא קרא לי “משרת”, כשם אשר נתן לי אבי, ומה נפלא הדבר כי בשמעי את השם הזה מפי זר – וזו היא הפעם הראשונה – הסתער לבי ויתמרמר רוחי כאשר לא קרה לי מעולם… הכזאת למדתני הפלוסופיא? מי הוא הרופא כי אשים לב לדבריו? מי ראוי יותר לכבוד, אני “המשרת” הבורח מן הרבנות בגלל דקדוקי־יושר, או הרופא הפריץ האומר להבחר לרב בעזרת המלשינות?…“משרת”! חכה מחלון, עוד אראך את כחי וגבורתי, – לו רק יכלתי להוציא את מחשבתי בדבר הספר!… אבל מה זה היה לנעמה? זה ימים רבים אשר היא כמתחמקת מפני, האם משגה היה את אחותי?… היום אתאמץ לראות את פני נעמה ולנסות דבר אליה – – נפלאת הדבר כי הרבנות החלה לנקר במוחי, עוד יותר מחבור הספר – צדקיה, צדקיה, אנה הלכה פלוסופיתך?…



מחזה שלישי: מעשיה, צדקיה, רזון.    🔗


רזון: האתה אדוני מעשיה? (מעשיה מנענע בראשו) דבר לי אליך, אדוני, דבר סתר –

מעשיה: (לנפשו) הנה גם הוא מתחיל בנוסחת הרופא, הגם הוא? – (בקול) מי אתה, אדוני?

רזון: שמי רזון, חימיק – אבל כאמור, דבר סתר לי אליך (מרמז על צדקיה).

מעשיה: (בקצר רוח) אם דבר מסחר בפיך דבר דברך גם בפני האיש הזה, כי עורך־חשבונותי הוא –

רזון: לא על עסקי מסחר באתי, – אך באמת אין לי להתבושש גם בפני האדון הזה –. כאמור, חימיק אנכי, וזה שנים רבות אני מתפרנס מחכמתי לא בדוחק ולא ברוחה – ואולם עתה בהודע לי כי מת הרב, נמלך עלי לבי לעמוד גם אני לבחירה, ואבוא העירה – כי יושב אני מחוץ לעיר בבית החרושת של האדון געל – ואומר לפנות אליך, אדוני, בדעתי כי נכבד אתה בעדתנו, והסכמתך ועזרתך תועיל לי הרבה –

מעשיה: (לנפשו) אות באות כדברי הרופא; לא אדע איזה שר פתה אותה להאמין כי “נכבד” אני וכי השפעתי גדולה; עד היום לא שמעתי כדבר הזה –. (בקול) צר לי מאד כי אחרת לבוא, זה עתה יצא מזה הרופא מחלון ויקח הבטחתי והסכמתי ועזרתי עמו – (לנפשו) אקוה כי בזה אנצל מידו על נקלה.

רזון: הגם מחלון בקנדידטים? לא יאֻמן כי יסופר! איש המפורסם לגנאי בכל העיר, –

מעשיה: (בלעג) ואתה, ידידי, כמדומה לי אינך מפורסם כלל –

רזון: ובכל זאת בטוח אני כי ראוי אני למשרת הרבנות יתר ממחלון, הן הוא לא ידע אף לחתום שמו בלה"ק, ואנכי הייתי ימים רבים סופר בעתונים עברים. ובכלל מסור אני בכל נפשי ובכל מאדי לעמי, ואם אך אזכה להבחר ועשיתי גדולות בעדתנו –

מעשיה: (בתשוקה) למשל?

רזון: אנכי אטע בלב בני עדתי את האהבה לכל משאות נפשנו: לציון, לשפת עבר, לתורת ישראל; אנכי אתאמץ להשכין את האחדות בקרבנו

* * *

צדקיה: (לנפשו) ציון, שפת עבר, תורת ישראל, אחדות – פרַזות, פרַזות – ומבין ריסי עיניו נכר כי הוא בעצמו לא יאמין באידיאליו

* * *

מעשיה: כל כך הנך בטוח לפעול בעדתנו?! כי עתה איעצך, ידידי, ללכת אל האנשים החובבים ציון והקוראים עברית והעוסקים בתורה. ואולם אנכי אין חלקי עמהם.

רזון: לא זאת היא המטרה האחת אשר הצבתי לי ברבנות. הנני נכון לפעול גם לטובת העניים, ליסד אגודות רחמניות –

צדקיה: (לנפשו) והכל בדרך כימית. – נלאיתי כלכל את דברי האיש שאינו שומע מה שהוא מבטא בשפתיו – הן אך הרעב מדבר מתוך גרונו, ואם ידרשו ממנו יבטיח גם לרקד בחבל – אכן עלובה היא הרבנות שכל מחוסר לחם מוכשר לה –

מעשיה: לטובת העניים! לעניים ייטיבו גם בלי עזרת הרב, אך מי יודיע את העשירים?! – למשל, כמה תקח אתה בשכר העתקת מכתב מסחר קטן משפת עבר לשפת המדינה? או האם יצלח בידך להסב לב המחבלים הקטנים מן המסחר? אם כזאת תעשה אז תהי באמת לרב פעלים.

רזון: (מעמיד פניו) רואה אני כי אתה, אדוני, איש חכם, ולבך איננו הולך אחרי ההבל, לכן לא אבוש לדבר אליך דברים ברורים: בעל אשה אני ואב לבנים, צרכי מרבים ושכרי מועט, ולמה לא אתאַו להחליף משרתי הדלה במשרה שמנה? לכן יהי נא חסדך לעזרני –

מעשיה: אם כה תדבר, מצאת חן בעיני, ונכון הנני להסיר חסדי ממחלון ולהטותו עליך. ועתה אדבר גם אני בשפה ברורה, דע, ידידי, כי עתותי מסורות לענינים אחרים, וחסד גדול תעשה עמדי אם לא תפריעני –

רזון: הנני הולך, הנני הולך, ואסיר תודה אהיה לך כל הימים אם תקים הבטחתך – (יוצא)

צדקיה: (לנפשו) לא אדע מה היה לי, אבל כמעט פתי האיש לדבר על הרבנות, נהפך לבי לשנוא אותו ולראות און בכל היוצא מפיו… האם קנאת הרבנות אכלתני? האם נכמרו רחמי על עדתי העומדת לנפול בידי רועים רעים? – מה לי ולהם? הן אנכי עומד מחוץ למחנה ישראל, מחוץ לעולם הקטן והנלעג הזה, רוחי שואף להתהלך ברחבה, בעולם המדעים שאין בו לא כנסיה דתית ולא כנסיה מדינית… ומה לי ולרבנות? ובכל זאת נחשב האיש האמלל הזה בעיני, כמסיג גבולי וכמהפך בחררתי – כן, כן, הרגש הגס הזה אשר מעולם לא חשתיו בנפשי, נולד היום פתאם בלבי – גם מחשבת חבורי המדעי, אך כצל תחלוף במוחי, או כזכרון מטושטש מחלום לילה – גם זכר נעמה לא יבא בגפו אל לבי, כי כמעט אהגה בה תגיח גם מחשבת הרבנות מסתרי לבי, כמו משולבות הן יחד. אל אלהים! האם בא רוח גדול וחזק ויעקרני משרשי, מסביבות עץ הדעת, וישליכני לתחום “הריוח”?! – האם באמת אשאף עתה אך “למעמד בחיים” מבלי לבדוק את האמצעים? – או אולי בראותי מה גרועים הם תאבי הרבנות נוכחתי כי לי יאתה ביתר משפט?! והאמונה ודעותי החפשיות? או אולי צדק אחימעץ באמרו כי אני חושד את הרבנות הגשמית במה שאין בה? אולי היא דורשת רק אנשים טובים ולא יהודים טובים?…ומי יכריחני באמת לבעוט במנהגי היהדות לעיני כל? האם בגלל אשר לא אאמין בנחיצותם נטל עלי להפירם ביד רמה ולהכאיב לב אנשים תמימים? הן כזאת לא תלמד כל פלוסופיא, וכל העושה כזאת הנהו רע לב –. לוּ רק לא נקראה שם “הרבנות” על משרה זו! אבל האם מנהג פלוסופים הוא לבזות לדבר בעבור שמו? מה לי ולשם הרבנות? אם המשרה הזאת נותנת לי מקום לעשות טובות– ואנכי אעש טובות – למה אשים לבי לשם אשר נתן לה במקרה או בשגגה?! האם לא מטרה יפה ונשגבה היא לעבוד את עבודת האנושיות? וכי בשביל שאַחי בני עמי הם אסור לי לעבדם? והאם נטל עלי להזניח את החכמה ואת המחקר בהתמכרי לעבודה הומנית? האם לא אוכל לגמור את חבורי המדעי גם בימי רבנותי? אמנם חבורי עוסק בענינים הזרים לרוח היהדות, אך מה בכך? דקדוקי־יושר כאלה מביאים גם אותי בעצמי לידי גיחוך – – אך ראשית דבר הנני לדבר היום עם נעמה, היום אגלה לה את לבי, ויודע אני בנפשי כי היא תחלצני מכל מצוקות לבי ומענויי הספק –



מחזה רביעי: מעשיה, צדקיה, מכיר.    🔗


מעשיה: אכן סרסור הגון אתה! חי נפשי כי סרסורים כמוך ראוים למות ברעב. איפה נחבאת כל היום?

מכיר: לא יכלתי להקדים לבא. עסק פרטי הניאני –

מעשיה: אם עסקים פרטים לך לא תצלח עוד לסרסור. סרסור־סוחר לא ירצה לי –

מכיר: עסקי מסחר אין לי, אך עסוק הייתי היום לערוך כתב בקשה לסדר את תעודותי ולמסרם לבין המועצה. מה תתפלא בי, אדוני? גם אני בקנדידטי הרבנות –

מעשיה: לך לעזאזל! הלהתל בי אתה אומר?

מכיר: מה יש כאן להתל? בימי נעורי למדתי בבית הספר לרבנים אשר בווילנא, וגם תעודה נתנה לי אז כדת. עד היום לא השתמשתי בתעודתי זו, כי הסרסרות היתה טובה בעיני מן הרבנות, אך עתה נתקלקל העסק, סרסורים חדשים יציצו לבקרים, לכן נמלך עלי לבי לנסות הצלחתי ברבנות: אם אבחר – טוב מאד, ואם לא אבחר – אוסיף להתענות בסרסרותי, כי כמובן לא ארף מאמנותי זו גם כל ימי קנדידטותי –

מעשיה: אבל לכשתבחר תעזוב את הסרסרות? ואולם מחלון הרופא, “הקנדידט היחיד”, עוד לא החליט לחדול “מחכמתו” גם ברבנותו –. הַהַהַ! מה גדול כבוד עדתנו בבא אליה קנדידטים כאלה! – אכן יפה תעשה, צדקיה, במאנך להלחם באספסוף כזה –

מכיר: מה? צדקיה לא יתחר עמי? אם כן שקר השמועה העוברת בעיר, – (צדקיה משתקע בפנקסו ומחריש)

מעשיה: שקר, שקר! – אבל לעת עתה הנך עוד סרסור? כי עתה אמור לי מה מחיר דגן היום?

מכיר: ירד מאד מאד, אם יש את נפשך לקנות הרי לפניך במחיר שבעים פרוטות הכור, ככל חפצך.

מעשיה: במחיר ששים ושמונה אקנה כמות גדולה, למען אוזיל את הקמח הישן אשר באסמי – מהר אפוא והראני את כחך בסרסרות, “רב” לעתיד לבא!

מכיר: מסופק אני מאד אם אשיג במחיר זה, ובכל זאת אנסה, הנני ממהר ללכת ובעוד שעה אשיב לך דבר – (נגש אל צדקיה ולוחש באזנו) ואתה מוחל באמת ובתמים על הרבנות? (צדקיה מחריש) כי עתה אמהר להודיע מאונך בקהל . (יוצא בחפזון).

מעשיה: לולא דאגת “זבח וצלמונע” ודאגת הקורס, כי עתה יכלתי למלא צחוק פי כל היום על קנדידטינו – ואחרון אחרון חביב, זה מכיר. – אך ילכו כלם לעזאזל! ושטרות אשכנז לא אמכור היום. – צדקיה, אני הולך אל השולחני, ואם יבא איש יחכה נא לבואי, כי לא אתמהמה – (יוצא).

צדקיה: (לנפשו) ואנכי עודני מתישב בדבר הרבנות! שערוריות כאלה תעשינה לנגד עיני ואנכי מפגר עוד לצאת למלחמה. שויתי לנגדי מוסר־כליות אש בדמיון־כזב יסודו, קסמתי לי עונות ופשעים שלא חטאתי ושלא פשעתי, ואעלים עיני מעון האשמה אשר אני משיא אותי בגדל לבבי, בראותי את הרעה המוצאת את עדתי ואני מחריש! – הן כל מה שאני מוסיף להתבונן בדבר, אוכח כי אנכי אנכי הוא הראוי באמת למשרה רבת־האחריות הזאת, ואנכי חובק את ידי ושוקט ומביט אל המתנכלים לעדתי להפשיט כבודה ולתתה לשמצה בעיני עם הארץ! – עורה, צדקיה, למה תישן! – אכן צדקו דברי אבי: עצל אני וחולם בהקיץ, כי על כן אני מפתה את נפשי כי עבד אני לחכמה ולמחקר, ועל כן אני משתמט מפני כל משרה אשר תעירני לפעולה ולקוממיות… ימים רבים ישנתי בצל עץ הדעת, השתכרתי ביין המחקר והפלוסופיא, ואֵד עלה מן היין המתוק הזה להכהות כל רגשותי ולהקהות כל חושי – ועתה עולפה נפשי וכח־פעולתי רפה וכשל. הפלוסופיא הרימתני מעל למעשיות הגסה, מעל לתאות הבינוניות, מעל להבלים והענינים הפשוטים שבהם עוסקים הדיוטים ברצינות קשה, יבשה ובהמית – אבל האם לא הוציאתני גם מן החיים המפכים פעולה ומעשה? האם לא הכחידה מלבי כל חפץ וכל תשוקה למלחמת החיים? – – המחקר הרימני מעל לשנאת הבריות, מעל לגאון המולדת ומעל לריב משפחות ומעל למשפטים הקדומים של העמים והדתות – אבל האם לא עקרני בחזקת היד משרשי, האם לא התיקני באכזריות גם מחיק משפחתי, מעמי ומכל מחמדיו?… האם משפט קדום הוא לאהוב את האח הקרוב מן האח הרחוק? האם משפט קדום הוא להתרפק על הימין המקרבת יתר מאשר על השמאל הדוחה?… ועתה החלותי לחוש את הרגשת החבה לעמי, אשר נרדמה במעמקי לבי ברדת עליה ענן החקירה הנפרזה; עתה החלותי לחוש כי איש יהודי אני, חרף דעותי החפשיות ולמרות חכמתי הקוסמופוליטית: “הטבע לא יגוֹרש בחזקת היד” זה חק נצב לעד אשר ישחק למחי־קבלם של כל הפלוסופים שבעולם. יהודי אני, וראשית חובתי לעבוד את עמי ולהקריב לו את יכלתי ואת כחותי – – אכן צדק אחימעץ: הרבנות הגשמית לא היתה ולא תהיה משרה דתית, כי אם משרה הומנית, ואך לשוא אפחד פן לא אצלח לפעוֹל בעדתי. או האם אפעול אנכי פחות ממחלון הבליעל, ומרצון החימיק, וממכיר ההדיוט הגס? – – ואולם מחשבה אחת תפיל עלי אימתה ופחד: אולי לא תלך נעמה אחרי, בהיותי לרב; אולי לא ימצא חן בעיניה השם “אשת־רב”?! הן עלמה נאוֹרה היא האמונה באויר חפשי, באויר שאין בו כל ריח תורה ויהדות, והאם לא תכלם להנשא לאיש בעל פקודה יהודית? – אך האם תכנתי את רוח נעמה ודעותיה? הן אך לעתים רחוקות דברתי אתה דברים מקוטעים בענינים של מה בכך, ומאין אדע את משפטיה ומבטיה על החיים? והאם לא צדקה תרצה באמרה כי האהבה מוליכה את האשה בדרך שהבעל רוצה? – כן, כן, האהבה – אבל הן עוד לא נוכחתי כי אוֹהבת היא אוֹתי, ומי יודע אם תָקֵמנה השערות אחותי… מי יודע – אל אלהים! הנה היא עומדת בפתח –



מחזה חמישׁי: צדקיה, נעמה (באה מן החדר הסמוך).    🔗


נעמה: (עומדת בפתח) האם אין אבי בלשכתו? –

צדקיה: לא, עדינה, – הוא הלך מזה – אך לא יתמהמה בדרך –

נעמה: (אומרת לצאת, ותשב על עקבה ותעמוד בפתח) אדוני צדקיה, הוגד לי כי הנך קנדידט לרבנות עדתנו, האמת הדבר?

צדקיה: (לנפשו) טוב מאד כי פתחה היא בענין זה, עתה אשמע משפטה. (בקול) הן ולאו. אנכי לא התאויתי למשרה זו, וקרובי ואוהבי העבירו את השמועה נגד רצוני, ואולם עתה רוח אחרת אתי, ולא אוסיף עוד להתקומם בפני המחשבה אשר יחשבו קרובי עלי – וכמעט שנכסוֹף נכספתי כי תבא תקותם –

נעמה: אכן קצה נפשך לעבוד בבית אבי עבודה הזרה לרוחך – אבל – הן על מה אנכי ולא ידעתי מה טיבה של הרבנות – ובהדיוטותי חשבתי כי המשרה הזאת דורשת הכנה מיוחדת ולמוד מיוחד – למוד שאיננו נכלל בתורת המשפטים ובמחקרי הפלוסופיא –

צדקיה: זאת אומרת, הנך מסופקת, עלמה כבודה, אם מוכשר אני למשרה זו? כזאת פחד לבי גם אני בראשונה, כי דמיתי אשר “הרבנות” כשמה כן היא: כהונה דתית, כמשפט הכהנים אשר לעם הארץ – ומשרה כזו היתה לי לחרדה, כי אין נפשי אל התיאולוגיה. אך לסוף נוכחתי כי הפקודה הזאת, פקודת אדם היא, הדורשת אך כשרונות אנושיים, השכלה אנושית, ולכל לראש לב אדם, לב טוב – והתנאים האלה, אקוה כי ימצאו בי –

נעמה: נפלאים לי דבריך – אם כן איפא לא יבצר מכל איש משכיל ובעל נפש יפה, להיות לרב, מבלי כל הכנה?

צדקיה: (לנפשו) השאלות הלאה הן כמחט בבשרי. – (בקול) כנראה, כן הוא. הרבנות האמתית, הרבנות הדתית, מסורה אך בידי אנשים תורנים חסידים וצדיקים, ויען אשר האנשים הטובים האלה רחוקים מחכמת אדם, ואף לא יכינו לדבר כן בלשון הנשמעת לפקידי הרשות, ואף לא יבינו לדבר נכחות באזני צאן מרעיתם, כי דברנותם הם אינם לטעם המשכילים, – לכן נבראה הרבנות הגשמית אשר תשלים את כל חסרות אחותה הבכירה. לכן מובן הדבר כי אין ברב העדה אלא מה שחסר לרב הדתי, לאמר: השכלה אנושית, כשרון הדבור, –

נעמה: לפי דבריך הנה הגשמי אך כסניף “וכמלואים” לרב הדתי – תאר כבוד אשר מסופקת אני אם יקבלוהו רבני העדה באהבה – אולם אנכי שמעתי כי הגשמי נחשב כעיקר, בחוקי המדינה, והרוחני הוא אך טפל אליו, ולכן אני הופכת את משפטך, לאמר: יען אשר רבני העדה אינם לא תופשי תורה ולא חסידים וצדיקים, לכן שמו בצדם את “הרוחניים” למלא את החסרון… אך אם כה ואם כה הנה נטל על הגשמי להשתמש בהשכלתו ובכח דבורו לצרכי הדת –

צדקיה: לא, עדינה, אין הדת נוגעת במשרה זו אף כמלא השערה. הגשמי משעבד את כשרונותיו אך למעשה הצדקה – (לנפשו) כמדומה לי כי אני שונה את דברי אחימעץ – (בקול) ולכל החובות האנושיות. וגם בהטיפו מעל הבמה אין לו לכזב בדעותיו, אף אם חפשיות הנה, כי הרשות בידו להטיף מוסר אנושי ולהעיר את לב העם לעשות מעשים טובים, מעשים אנושיים –

נעמה: (בצחוק) ובכן הנך אומר לעשות את עדתך היהודית, לעדת “דיאיסטים”, ברוח הפלוסופים ממאה השמונה־עשרה?! או אול תאמר למסור את עסקי הדת אך בידי חברך הרוחני? אבל הן הרוחנים אינם אנשי לשון, כאשר אמרת, ובכן ישארו בני עדתך קרח מכאן וקרח מכאן: אתה תטיף להם אך ברוח האנושיות, והרוחני איננו יכול להטיף מאומה, כי הצעירים המשכילים לא ישמעו את לשונו ואת סגנונו, ומי יעוררם איפא לאהבה את דתם ואת תורתם?! –

צדקיה: (מתרגש) מי יעוררם? האמונה היא הרגשת הלב, ולא למוד הנדסי שאפשר ללמדו ולהבינו במופתים אף לאיש שלא ידעו מראש. המאמין יאמין בלי כל התעוררות וזרוז מן החוץ, והאיש אשר לא ידע את הרגש הזה, אך לשוא נצעק באזניו כל היום: האמן, האמן! –

נעמה: כזאת אדע גם אני, כי על כן לא אמרתי: מי יעוררם להאמין? כי אם: מי יעוררם לאהבה את דתם ותורתם? אפשר לאדם לבל להאמין, ולהוקיר בכ“ז את אמונת אחיו, ולזה דרוש מעורר אשר יעורר את האהבה, בצעקו באזניהם: ראו ודעו מה יפה וטהורה דתנו, הביטו וראו מה נעלה היא תורתנו! וכמובן הוא מחויב להוכיח את דבריו במופתים, וכזאת הן אפשר להוכיח במופתים. – והאהבה לקדשי עמו אפשר להביא בלב כל איש, בלב זקן ונער, איש ואשה, – ואני מופתך: אנכי לא נאמנתי באויר דתי ובכ”ז אנכי אוהבת מאד את דת ישראל ותורתו, יען אשר ספרי־מקרא שנפלו לידי בזמן מאוחר העירו בקרבי את האהבה, בהוכיחם במופתים המובנים לי, כי דתנו ותורתנו נעלה וטהורה מדתי כל העמים העתיקים – ואולם לא כל צעירי עמנו קוראים בספרים כאלה, ונהפוך הוא: הם קוראים בספרי הזיפנים השמים אור לחשך, אם אין חפצנו כי יבגדו בעמם, לכן נחוץ הוא כי ימצא להם “מעורר האהבה” בצורת “מטיף משכיל”, בין שהוא מאמין בין שאיננו מאמין, אם אך אוהב ומוקיר הוא את תרת ישראל –

צדקיה: (לנפשו) מה מאד בוֹש אני בפני הנפש היקרה הזאת! היא יודעת את חובות הרב יתר ממני; ואולם מדי שמעי את החובות האלה מפיה לא יהלכו עלי אימים, כי היא תשוה עליהם הוד מיוחד ובינה יתרה. – (בקול) אבל גם אנכי מוקיר את תורת ישראל עד מאד, אף אוהב אני אותה יען אשר היא תורה אנושית, תורת חיים. ואם נטל עלי לדרוש בשבחה בפומבי, לא יכבד הדבר ממני, כי זאת לא אחטא לדעותי ולהכרתי הפנימית.

נעמה: (בצחוק) ובכן בעלותך על הבמה להטיף לאנושיות ולמעשים טובים תעש נא חסד עמדי, והוספת לאמר: כי האנושיות והמעשים הטובים באו לעולם אך על ידי תורת ישראל, – הן לא יכבד הדבר ממך, כי רק אמת יהגה פיך –

צדקיה: (לנפשו) יש לאל יד העלמה הזאת לעשות אותי גם לאיש חסיד, בצחוק הקסם אשר על שפתיה. לא, לא צדקה אחותי, ונהפוך הוא: בדרך שהאשה רוצה בה היא מוליכה את האיש, זאת אומרת: אם הוא דבק בה באהבה. – (בקול) ביושר הגיונך הנך מברחת את כל צלמי הבלהות אשר יצרתי לי בדמיוני, עתה נוכחתי כי הרבנות הגשמית משרה דתית היא, אבל באופן שאינה נוגעת כלל לדעותי הפרטיות בעניני אמונה. כי מדוע לא אוכל להלל את תורת עמי ודתו, אם לא אשקר במהללה?!

נעמה: (בצחוק) ובכן הבטיחני כי בהבחרך לרב – וסמוך לבי כי תבחר, כי אין כמוך בכל הקנדידטים – לא תהי “פלוסוף מפשט” כחפצך אתה, ולא “גשמי מגושם” כחפץ אחימעץ גיסך –

צדקיה: (בתמהון) מי הגיד לך את דברי אחימעץ? –

נעמה: (בכונה) אנכי יודעת הכל – ואולם עתה השבעה נא לי כי תעש בקשתי, והיית לפלוסוף יהודי ברבנותך, כחפצי (מושיטה לו את ידה).

צדקיה: (נושק ידה בשפתים דולקים) גם את נפשי אתן לך אם תבקשה –

נעמה: (מושכת ידה ממנו) ידי נתונה לך, אבל לא לנשיקה בלשכת המסחר. ואותם את נפשך אבקש – מאבי, בבוא מועד (ממהרת לצאת).

צדקיה: (לנפשו) ובכן בא האֹשר אשר לו ערגה נפשי זה ימים רבים! נעמה היקרה בבנות, לי היא! ואנכי הכסיל עניתי את נפשי בספק אם תלך אחרי בהיותי לרב! הן עבריה היא יותר מאשר שערתי, ואולי יותר מאשר חפצתי. חפצתי? האם לא מצאתי בה כל משאות־נפשי? גם חכמה, גם מבט סוקר, גם רוח נדיבה, גם לב טוב – ומה יפה היא – ומה רב החן באשותה העדינה והטהורה!… אכן בגדה בי אחותי ותגל סודי לנעמה – אך תבא עליה ברכה, כי בזאת הקדימה להביא את אָשרי. – עבריה היא, אבל עָצמי לא נכחד ממנה, יודעת היא כי המחקר הוליכני בדרך רחוקה, ואין רצונה כי אעתק בהתקה חזקה מעולמי הנשא, וכל חפצה היה להוכח כי תורת ישראל חשובה בעיני – ומה מאשרת היא כי מצאה בי את האהבה לדתנו!… ומה מחוכמים ומדויקים כל מבטאיה! “היה לפלוסוף יהודי ברבנותך”. לא פלוסוף דתי, כי מרגשת היא אשר בזאת בחלה נפשי, כי אם פלוסוף יהודי, לאמר: פלוסוף אשר אנושיתו הכללית לא תמנעהו מראות את רב הטוב הצפון בעם מולדותו, ואת הברכה אשר הביאה תורתו לעולם – אמנם ימים רבים נמנעתי מראות כזאת, כי הפלוסופים מאוה“ע עוינים, בגלוי או בסתר, את תורת ישראל, יען לנגד עיניהם התיצבה תמיד בלבוש זר בלבוש תולדותיה – אך לי הן לא היתה כל תואנה לקצוף עליה – – – ועתה חש אני בנפשי מה נשגבה היא התעודה אשר שם משה לפני בני ישראל, והפלוסוף האמתי מחויב להפיץ דעותיה בקרב כל הארץ, ולצדקה אחשב לו לחבבה על הצעירים המשכילים –. מה נפלא הדבר, לפני שעות אחדות אמרתי למעשיה כי אין נפשי אל הרבנות, ועתה הנני דבק בה באהבה רבה – אכן רבו המסות אשר קניתי ביום הזה, וכמעט קשה לי להחליט מי המריצני יותר לשנות את דעותי: אם הקנדידטים הנבזים, או חכמת נעמה ונדיבת רוחה ואולי גם עז האהבה, למען עשות נחת־רוח לנעמה; כי אמנם נוכחתי אשר אדיר כל חפצה כי אהיה לרב… היא אמרה כי “בבא מועד” תגל לאביה את דבר אהבתנו, זאת אומרת: אחרי אשר אבחר; לבל לתת תואנה לאביה למנעה “ממשרתו”… משרת! מדוע ידקור עתה השם הזה בלבי כמדקרות חרב? – האם לא יהי לי השם הזה לאבן־נגף בַבחירה? – מלשכת מעשיה אל כסא הרבנות – היכשר כזאת לפני הבוחרים? – אבל הנני שב לענות את נפשי בפחד שוא: הן לא “משרת” אני, כי אם פרקליט משכיל אשר רק מעוני בחר בפקודה שלא לפי כשרונותיו ויכלתו ובכ”ז דואג אני פן לא אבחר – אמנם נפש נעמה לא תקע ממני גם אז, כי הן אהוֹב אהבתני עוֹד בטרם עלתה מחשבת הרבנות על לב כלנו, אבל במה אתרצה אז לאביה? ואף אם יגדל כח נעמה גם אז להטותו לחפצה, האם לא אכלם לקחת בת איש עשיר בידים ריקות, מבלי כל מעמד בחיים? – – אבל מדוע לא אבחר? אם אך אחפוץ תעז ידי על הרופא ועל החימיק ועל הסרסור. נטל עלי לצאת לפעולה, להתקרב אל העם ולהראותם מי אני, נטל עלי –



מחזה ששי: צדקיה, מעשיה.    🔗


מעשיה: טוב עשיתי כי לא מכרתי שטרות אשכנז, הקורס החל לרדת. ואני אומר לך, צדקיה, יפה קורטוב של נבואה מעשרה קבים של חריפות ובקיאות במסחר. לבי נבא לי כי ירד הקורס, ולבי ינבא לי כי גם מחיר הדגן עלה יעלה, כי על כן קניתי זה עתה סכום מסוים ע"י מכיר – הא לך פתקאתו, כתב זאת זכרון בספר. צר לי מאד כי אומר מכיר לעזוב את הסרסרות בעבור הרבנות, כי באמת הוא סרסור חרוץ – אך סוף סוף יעמול לריק, כי הרבנות תקום למחלון הרופא, זאת היא דעת כל הקהל, וכזאת אנבא גם אנכי, ואתה תחזה עם לא תבוא נבואתי –

צדקיה: ובמה מצא מחלון חן בעיני הקהל?

מעשיה: במה? בכל! ראשית דבר הוא “תקיף” גדול, כי כמעט מדי לילה בלילה הוא יושב בכלוב עם רבי הפקידים, ובזאת יוכל לפעול הרבה לעת מצוא. ושנית, כי נורא הוא על כל שוטניו, ומי יאבה להתגרות “בבעל לשון” כמהו? גם אנכי, גם יורם, גם פתואל וכל גודלי העדה החליטו לבחר בו –

צדקיה: (לנפשו) ובכן אבדה כל תקוה ממני – אך לא – עתה אקום, עתה אתנער לצאת ולפעול, אנכי אנכי אלך אל הגדולים ואל הקטנים ופקחתי עיניהם לראות מה ביני ובין מחלון –. (בקול) היתכן הדבר כי תאות עדה נכבדה לשום בראשה רב בליעל? היתכן הדבר כי כל בני עדתנו יתנכרו את חשיבות הרבנות, ונתנו לכל זד להתעולל בה כאחת המשרות השפלות? היתכן הדבר –

מעשיה: (בקצר רוח) הרף, ידידי, לדבר באזני על ענין שאיננו נוגע בפנקסאותינו ובמסחרי. ילכו כל הקנדידטים לעזאזל; מה לנו ולרבנים? אם הרבנות היא עסק יפה, טוב מאד למחזיקים בה, ואנחנו מחויבים להתענות תחת עסקינו – ובשעה זו אני דואג אך לשטר חובם של “זבח וצלמונע” אשר מחר חל הפרעון, ועד עתה אין עוד כל קול וקשב מהם. – רבנים, צרכי צבור! זה ענין יפה לבטלנים אך לא לאנשי מעשה – ואני מבטיח אותך כי אף אם יבָחר מלאך אלהים לרב, לא יתן לך להרויח אף פרוטה אחת –

צדקיה: (לנפשו) ונעמה היא בת האיש הזה! איזה הדרך יצא יקר מזולל כזה? –

מעשיה: אף זאת אומר לך, צדקיה: אם יש בלבך שמץ הרהור ושמץ תאוה לרבנות – הסר מחשבה זו מלבך! אנכי שמעתי זה עתה מה שאומרים בני־סמכא על קנדידטותך: חוצפא היא ולא יותר – צעיר לימים אתה, רוק אתה, אין לך יד ושם בעולם, לא בקרב היהודים ולא בקרב הנוצרים הפקידים – ואיך תתנשא לרב – כזאת יאמרו הבריות, אנשים בעלי דעה. לכן ידידי, אם הרבנות עוד מנקרת במוחך, ידוע תדע את אשר לפניך ולא תשים אותך לצחוק – (לנפשו) כמעט צר לי לאמלל הזה, אולי אוסיף על שכרו חמשה שקלים לחדש – (בקול) ועתה עת לי ללכת לארוחת הערב כי נעמה מחכה עלי. היום אֹכַל לחמי במנוחה, כי דאגת “זבח וצלמונע” לא תתן מרגוע לנפשי; הן מחר יום השלום – (יוצא).

צדקיה: (לנפשו) הממני, דכאני מעשיה בדברי פיו! האמנם כן היא מחשבת הקהל עלי? האמנם נקלותי בעינים בגלל מעוט שנותי ובגלל רַוקותי? רוק! אבל הן אך על ידי הרבנות אני אומר לבנות לי בית! – אכן טוב היה לקנדידטותי לו הייתי כבר חתן למעשיה, אף הוא היה יכול להיות לי לישועה, כי בעל דעה הוא ונכבד בעדתו, חרף גסותו –. הוי, מה מאד שפלתי היום! הנני רודף אחרי הרבנות כאחד הקנדידטים השפלים, וכל אמצעים כשרים בעיני, עד כי לא יחרפני לבי לנסות להעזר גם באהבת נעמה למען השיג מטרתי – אך כזאת הן לא תהיה: הן גרש יגרשני מעשיה מעל פניו באמרי אליו: אנא מהר ותן לי את בתך לאשה למען אזכה למשרת הרבנות. – לא, אך בי בעזרתי! כחי ותבונתי ינחילוני גם את הרבנות גם את נעמה – ואם תקצר ידי, אינני שוה לשתיהן…, “אין לי יד ושם בעולם”, כן הדבר, כי כל ימי התרחקתי מן העולם ולא ידע איש את נפשי ואת טיבי, בלתי אם קדמיאל הבטלן וחבריו הנפרשים מן הצבור, עם רוחות התיחדתי, עם רוחות החכמים שבכל הדורות, ובספריהם חצבתי לי קבר. רק נפש נעמה באה בסודי, היא תִכנה רוחי ותדע מי אני – אבל האם נעמה כל “העולם” היא? אמנם עולמי היא, אבל במה אקנה את “העולם” הזה? והרבנות מסורה ביד “עולם” אחר, אשר בגדל לבבי נִכַרתי אותו עד היום הזה… אבל מדוע נפל לבי על דברי מעשיה? הן אנכי יודע בנפשי כי שוה אני לרבנות יתר מכל המתחרים עמי, ואין לי כי אם להביא גם את “העולם” לידי הכרה זו – לא עולמו של מעשיה, כי הוא וחבריו אולי ימצאו יתר חפץ במחלון – אבל עוד לא פסו אנשי לבב מעדתנו: הנבונים בעם, הטובים והישרים, המה יביטו יראו בי, וידעו להבדיל ביני ובין איש בליעל. המה יוכחו כי מחשבותי טובות וטהורות וכי גם יכלתי אתי. כן, יכלתי! השכלתי וכח דבורי ינחוני לפני גדולים, ועשיתי טובות עם עדתי מחוץ, ולבי הטוב ורצוני הטוב ישפיעו על עדתי להיטיב בקרבם פנימה. לבי אומר לי כי פעולתי תהי ברוכה ופוריה, אנכי אנכי אהיה רב דגול מרבבה, אנכי אשנה את פני עדתנו תכלית שנוי, אנכי אטע את האנושיות גם בלבות־אבן, גם בנפשות הבהמיות כמעשיה וחבריו – אָה, אנכי אורם לדעת מה הוא האדם ומה תעודתו בחלד – – האדם? או היהודי?? כן, כן, יפה אמרה נעמה: עלי נטל לחשוף את המאור שבתורת ישראל ולהוכיח כי היא מקור המוסר האנושי, התרבות האנושית, כי היא היסוד לחברה המתוקנה – והן הדבר הזה הוא אמת ברורה בלי שמץ משפט קדום! – – אמנם בראשונה נטל עלי ללחום במתחרים עמי, ולמלחמה הזאת כמה בשרי ונפשי גחלים תלהט. כי המלחמה הזאת איננה מלחמת החיים, מלחמה גסה של פריצי־חיות החוטפים טרף איש משני רעהו, – כי אם מלחמה קדושה, מלחמת הנאצל עם השפל והבינוני – לא לי אלחם כי אם לעדתי להצילה מאנשי בליעל המתנכלים לה. – ועתה יודע אני במה אאסור המלחמה: הלך אלך לבתי הכנסת ודברתי את דברי מעל הבמה, אוכיח לעמי פשעם, את קלות־דעתם ואת פחזותם, אַראם את הרעה אשר לנגד פניהם, אף אשפוך לפניהם את נפשי, את כל הפלוסופיא הטהורה והאנושית שנבלעה באברי כל הימים, למען ידעו מה יש להם לקות ממני, ומה מאחרים. אָה, אנכי אוכיח ואערכה לפניהם עד אשר יוכחו, עד אשר יכירו ויודו כי כדברי כן הוא – האח, הנני מגמא מלחמה, אש קדש נצתה בקרבי וחיים חדשים יזרמו בעורקי, – עתה עליתי מקברי, מן הקבר אשר חצבתי לי בספרים, והנני דורך על האדמה – הנני מסיח דעתי מן הכלל אשר לא בידי טובו, והנני פונה אל הפרט, אל אחי בני עמי, כי להם דרוש אני, להם אוכל להיטיב, ואותם מחויב אני לעבוד – הם יכירו מעבדי, הם לא יהדפוני מעל פניהם – לא, לא! את חבורי המדעי לא אגמור עתה, כעת אתמכר כליל אך לאומתי, לעדתי – והעולם הגדול לא יחרב גם אם אעזבנו לארך ימים, עץ הדעת לא יבול גם אם לא אשקה שרשיו ימים רבים – אכן לנצח לא אעזבנו, עוד אשב בצלו כאשר ירוח לי – אך עתה מלחמה לי, ואני יוצא למלחמה: הרב לצדק וליהדות האנושית!…



כשני חדשים מאוחר יותר


 

מערכה שלישית.    🔗

(בבית מררי).


מחזה ראשון: מררי, זלפה.    🔗


מררי: אם אשאר היום בחיים והיה הדבר לנס. הוי, מה נרגש אני! – ועוד היום גדול, עוד חמש שעות עד אשר תחל הבחירה, ומי יודע מתי תכל

* * *

זלפה: השקט נא, בעלי! ראה נא הנה גם עיני תלויות אל הבחירה, וגם אנכי נכספתי לראות בנצחונו של צדקיה, ובכ"ז אשקטה ואחכה בשובה ונחת –

מררי: בשובה ונחת! אַת הנך בלולה מקרח, אף קצרה בינתך לדעת מה יתן ומה יוסיף לנו הנצחון, ומה מנו יהלוֹך במפלת צדקיה. הן כל כבוֹדנו תלוי ביום הזה, היום יודע בקהל עדתנו מי אנחנו, היום אדע אם כדאי היה לי לאבד כחותי ומעותי על השכלת בננו –

זלפה: (משפל קולה) אמנם לבי לא הלך אחרי הכבוד העתיד לבוא אלינו – אדיר חפצי לראות רק בשמחת צדקיה ובאשרו –

מררי: מה אדבר עם אשה משפילה לראות כמוך? – אבל עיני למרחוק יביטו, אל המעמד הנשא, אל הפרסום והתהלה אשר יפול לנו לחבל בעלות צדקיה על גרם המעלות. ומי יודע? מי יודע? – התוכלי לשער את כל הכלמה והבזיון אשר תעט עלינו מפלתו? – נורא הרעיון, ומדי אהגה בו אירא פן יאחזני השבץ –

זלפה: אכן יודעת אני כי יגדל כאב צדקיהו אם ינוצח בבית הבחירה – הן כל עתידותיו צפן בתוחלתו זו, וגם את מִשרתו בית מעשיה עזב בעבורה –

מררי: כן, כן, אם לא יבחר ונשאר קרח מכאן וקרח מכאן – ומדוע היה אָץ לעזוב את משמרתו?

זלפה: אבל, מררי! הן אתה בעצמך דרשת ממנו לצאת מבית מעשיה, וגם כלנו אמרנו כי משרתו המסחרית תוכל להיות לאבן נגף לקנדידט

* * *

מררי: הרפי ממני, הנני נרגש עד מאד. אמנם אחימעץ מבטיח אותנו כי כל העם נוהה אחרי צדקיה, אף שתי הדרשות שדרש בבהכ"נ הפיקו רצון מאת כל הקהל, והכל שבחו והודו לו – אבל הרופא הארור, מחלון הבליעל, לא ישקוט ולא ינוח גם הוא, ואין בית אשר הוֹקיר רגליו ממנו, ואין איש אשר לא דבר באזניו כל היום על כחו וגבורתו – והנבל הזה שם את צדקיה ללעג בשגם רוק וצעיר לימים – ומי יתכן את רוח העם, יחוש עתידות? – אף שמעתי אומרים כי מעשיה עמד גם הוא לשטן לצדקיה, והוא מדבר על לב העם לבחור במחלון – אין זאת כי חרה אפו בבננו כי יצא ממסחרו – כי איפה ימצא לו משרת טוב כצדקיה בשכר מצער כזה? – ואמנם רע הדבר כי לא לקח צדקיה אשה בטרם בוא הבחירה – רב רוק איננו דבר השוה לכל נפש –

זלפה: ובכל זאת לא אואש מתקוה, הן גדול צדקיה בכל מכל המתחרים עמו – אף אדמה כי בהיותו לרב קל לו לעשות שדוך הגוֹן, תחת אשר עתה לא יוכל להתחתן לפי ערכו – ומה מאשרת אהיה אם יקרה אלהים לפניו נפש יפה הראויה לו –

מררי: כן, כן, עד עתה לא נאות איש נכבד לתת את בתו לאשה לבטלן כצדקיה, וגם משרתו בבית מעשיה לא שותה עליו הוד והדר – אף דואג אני כי הדבר הזה יהי לנו לפוקה גם היום – הוי, מה קשה לי לחכות! ואני אומר לך, זלפה, אם לא יבחר צדקיה ושמתי מחנק לנפשי, כי אנה נוליך את חרפתנו? לא, לא אוכל לשבת היום בביתי, אצא החוצה אולי ירוח לי – (יוצא).


מחזה שני: זלפה, צדקיה.    🔗


זלפה: (לנפשה) כן כמה הגברים: הכבוד יקר להם מכל, וכל חפץ מררי אך להכבד בגדולת בננו; ואולם אנכי דורשת אך את טובת צדקיה, ואת היא בעיני אם באָשרו ירבה כבוד ביתנו אם אין. אמנם גם לבי נרעש ונפחד מאד, פן לא תנתן לו משאלות לבו, והן הוא צרר את כל מאוייו ואת כל עתידותיו במשרת הרבנות – אך איך שיהיה הנה הביאה לו קנדידטותו ברכה במרובה, כי בימים האלה נהפך לאיש אחר, לאיש יהודי, ונפשי מדושנת ענג לשמוע מפיו ראמות ונשגבות על קדשי ישראל, כאשר לא הסכין מעולם. יהי שם ה' מבורך כי השיב לבו אל אמונתנו ואל אומתנו – וגם בגלל הגבר הזה אתפלל כי תבא תאותו, כי דואגת אני פן תתקרר אהבתו ליהדות אם לא יבא למחוז חפצו – אבל גם בלבי יקנן הספק – הנה הוא בא, אתאמץ להעמיד פני לבל אכאיב לבו –

צדקיה: שלום לך, אמי; – טוב מאד כי מצאתיך לבדך; אל יחשוב לי ה' עון, אבל את פני אבי לא אוכל לראות בשעה זו – הן הוא לא ידע נפשי, וברוחו הקשה יוסיף אך לענות אותי – תחת אשר אַת, אם רחמניה, תשיב נפשי למנוחתה במאור פניך ובטוב לבך – ואַת יודעת אמי כי היום הולך וסוער לבי, כי היום הרת עולמי –

זלפה: (בצחוק) אל נא לחכם ולפלוסוף כמוֹך להסתער ולהתרגש ככה. הסיח נא מחשבותיך מן הבחירה, כי “מציאה” באה תמיד בהיסח הדעת – נס נא לדבר עמי על ענין אחר. כן, כן, מאד חפצתי לשמוע מפיך באור רחב על דברים אחדים מדרושך שדרשת ביום השבת העבר, כי אשה פשוטה אני ודברים רבים נשגבו ממני.

צדקיה: (במרירות) כזאת יאמרו רבים מבני עדתנו – כמו לוּ שמתי באזניהם חקירות ממה שלמעלה מן הטבע! ואנכי לא נגעתי כי אם בענינים אנושיים – אכן שפל מאד רוח בני קהלתנו, כי הרב המנוח יצא ידי חובתו במבטאים בלים וריקים, בהעתקת פסוקים אחדים, ולכל היותר בתרגום מדרש – לכן אם אומר להאיר על התורה והיהדות באבוקת החקירה המתונה ובדעות חכמי המוסר האמתים, ומה גם אם אנסה לערוך את תורת גויי קדם מול תורת ישראל בהשתוות מדעית – והיו להם דברי כספר החתום. ואנכי לא אֵחת מזאת, אנכי אעיר את רוחם ואתאמץ לרוממוֹ – אנכי אצרף ואלבן את דעותיהם ואפקח את עיניהם לראות נכחות, לראות את המאור שבתורת ישראל, אנכי אמריצם למלא את חובתם ואת תעודתם להיות עם חכם ונבון –

זלפה: (בשפל קולה) אך אולי אין החכמה והתבונה דרושה כל כך לחפץ עדתנו כמדת הרחמים והחסד –

צדקיה: (כמדבר לנפשו) כן, כו, גם אנכי יודע כי נאה אנושיות לישראל מכל הפלוסופיא שבעולם, ואף טרם אעלה על הבמה לדרוש אגמור תמיד בלבי לדבר אך על מעשים טובים ועל מוסר אנושי, אך כמעט אפתח פי ושכחתי את זממי, ובמו בעל כרחי אתבל את דברי במחקרים מדעים – ובכל זאת הנני אך פלוסוף יהודי – ואולי בימים הבאים… להבא! הנני חש לי עתידות בטרם אדע אם יבאו –

זלפה: הרגיע נא רוחך, בני, האלהים אשר חדש בקרבך רוח נכון, רוח יהודי, הוא יצפון לך עתידות טובים – והן רוחך היהודי לא ירפה מעליך, גם אם – אם –

צדקיה: (בעצב) אל נא אמי, אל נא תוֹגי נפשי בדברים כאלה, אל נא תחשבי עלי כי האהבה ליהדות, שהתעוררה בלבי, תלויה היא בדבר, במשרת הרבנות, נהפוך הוא, אמי: לפיכך אני משתוקק למשרה זו, יען אשר למדתי לדעת היטב את היהדות, ויען אשר אני מתברך בלבי, כי אנכי אנכי אצלח לחלק מאהבתי לצעירים משכילים אשר כגילי, ולהשיב גם את לבם לאומתם, כאשר שבתי אני אליה באמת ובתמים. ואם לא אבחר, אז, אז יכאב לבי מאד כי נרחקתי מן המטרה אשר אליה אשאף כעת, אך מן היהדות לא אתרחק עוד, ואשאר תמיד פלוסוף יהודי

* * *

זלפה: מה מאושרת אני לשמוע מפיך כדבר הזה! הבטחתך זו תתן שמחה בלבי, עוד יתר מן השמחה אשר אשמח בהבחרך לרב –



מחזה שלישי: הקודמים ואחימעץ.    🔗


אחימעץ: שלום עליכם! – אנא הניחו לי להנפש כמעט, כי מאז הבקר לא נתתי מנוח לכף רגלי. חי נפשי, צדקיה, כי אתה עם כל פלוסופיתך אינך שוה בעמל שעמלתי בעבורך. אתה יושב בחק אמנו, והנך חש למפרע את כל התענוגות אשר תביא לך הרבנות בצירוף נעמה הכרוכה בעקבה –

צדקיה: (ברגז) אבל, אחימעץ! – (זלפה פקחה אזנה).

אחימעץ: (אַה, כמעט שכחתי… אבל לא זאת כונתי. – לו ידעתם את כל הגבורות אשר פעלתי בימים האחרונים – כי על כן לא זכיתם לחדות את תמונתי זה שני ימים – וביחוד הגדלתי לעשות ביום הזה, ביום הגדול והנורא. אין בית אשר לא כבדתיו בבקורי, אין איש אשר לא החרשתי את אזניו בבקשותי ובתפלותי, ולא היתה אזן אשר שגבה ממני. וה' הוא היודע כמה חריפות ובקיאות, כמה התפארות וחוצפא, כמה הבטחות ויעודים, הוצאתי בקשרי המלחמה – ומה לא הגדתי עליך למען תת חנך בעיניהם! בבית פלוני הודעתי נאמנה כי השפעתך “במרומים” גדולה ועצומה מאד, כי הנך ממש קרוב למלכות; בבית אלמוני פרסמתי לבי בושה, כי הנך גאון תלמודי מאין כמוך וכי כל “הפטישים החזקים” יתפוצצו לרסיסים אם תחדד אותם בהלכה; במקום אחר נשבעתי כי כל החכמות שבעולם נאצרו ונחסנו בראשך כמו בקופסא? ואם נסה איש להביע דאגתו “לרַוקותך”, מיד לחשתי באזנו בקול רם כי כבר נבחרת לחתן לאחד העשירים שבחו"ל והכלה מכנסת לך מאתים אלף ליטרא שטרלינג – לא, מאתים אלף מארק – (צדקיה מתנודד) למה תלטוש עיניך אלי? הן ירדתי במלחמה, ובמלחמה אין בודקין את האמצעים A la guerre comme a la guerre ואתה תחזה כי אנכי בכח לשוני אפעול יותר מכל דרשותיך וחקירותיך אשר שמת באזני הקהל הנבער מדעת. – לא יקרא עוד שמי אחימעץ, אם לא תבחר היום ברוב גדול של שני שלשיות למצער! –

צדקיה: הוי: מה בזויה היא מלחמה זו! ומה נקלותי בעיני בדעתי כי לא ערכי האמתי ירוממני על, כי אם ערכי המדומה – הן אם יאמינו לגוזמאותיך ולבדיך ובחרו בי, אז לא אני אהיה הנבחר, כי אם איזה צדקיה מעולם הדמיון – ואם יוכחו אחרי כן כי סבבתים בכחש, והייתי בזוי ונמאס בעיניהם כאחד הנוכלים.

אמימעץ: הרף, יקיר, מדקדוקי עניות ומדקדוקי יושר! הן, ראשית דבר לא פיך הלל אותך כי אם פי, והרות בידך לשום לאל את כל אמרי ולהכחיש את עדותי – כמובן אחרי הבחירה. והשנית, להוי ידוע לך, כבשה תמימה כי זה דרך כל הקנדידטים לכל המשרות, להבטיח לבוחריהם ש“י עולמות, ולהתפאר בכל המעלות המצוינות, וכל קנדידט המפחד מפני צל שקר והאומר בתומו: “הרי אני לפניכם כהויתי וכצורתי ואין בי יותר ממה שאתם רואים”, הרי הוא גוזר את מפלתו מראש. ואף גם זאת אל תשכח כי הרופא הנעלה ר' מחלון הוא איש מלומד מלחמה, ובענוה וביושר לא תקום בפניו. הוא מרעיש ממש את כל העולם ואין תחבולה אשר לא תכשר בעיניו. גם זחילה גם גאוה. גם התחסדות גם איום־מלשינות, – בקצור כל מה שהפה יכול לדבר, עשה לו עזר כנגדנו, ואיך אביט ואחשה? לקבל תורא טבחא, ובמדה שהבליעל הזה מודד לנו אמֹר גם לו, מה הוא מתפאר ומכזב, אף אני כן – וסוף סוף אין כל שקרי אף כמר מדלי מול כזביו החצופים; וסוף סוף יודעים אנחנו, כי אף אם אינך קרוב למלכות, או גאון למודי, או כליל המדעים, או חתן בחו”ל – בכ"ז הנך ראוי לרבנות יתר ממחלון. – אך בכלל, לא עתה העת להתפלל בזה, עוד מעט “וישפוט הקהל” – ועתה עלי לשוב עוד לסבלותי, לאמץ ברכים כושלות, ולזרז את הנחשלים – הנני הולך לבית הבחירה כי שם תחל העבודה מחדש. שם נטל לחזור מראש על כל הדברים אשר כבר נחר גרוני לקראם, כי הבוחרים הנחמדים אינם בעלי זכרון, והתעיף עיניך והנה אזנם פתוחה לדברי הצד השני – אך אנכי לא איעף ולא איגע, כי כל כבודי העמדתי על הבחירה זאת – לא הכבוד במובנו של אביך, כי אם כבוד ממין אחר; זה הכבוד המוחש אך לראשי צבא… אך עיקר שכחתי: הנה מכתב בידי אליך, צדקיה, (בלחש) מאת נעמה שמסרה לתרצה ותרצה מסרתו לידי. (בקול) לו ידעתם מה גדול חלק תרצה במלחמה זו! אך זאת יודע לכם אחרי תם המלחמה – ועתה הנני רץ אל המערכה, ולא אשוב עוד אליכם בלתי אם בזר הנצחון. יחי הרב ר' צדקיה! (יוצא).

זלפה: מה רב טובו עמך! ומה גדולה חריצותו לכל מפעל! יהי שם ה' מבורך כי זכנו בחתן כזה. – מה רואה אני, צדקיה, כי עינך ולבך אל המכתב, לכן לא אפריעך עוד; אף כבר הגיע זמן לפקח על התבשילים, כי איך שתפול הבחירה אין אנחנו פטורים מארוחת הערב. (יוצאה).

צדקיה: (פותח בחפזון את המכתב וקורא: ) “בחירי! סלח נא לי כי לא התאפקתי ואגל לאבי את סוד אהבתנו. ראה ראיתי כי אבי קם לשטן לקנדידטותך, וכי הוא מושך את כל חבריו אחריו לעזור למחלון, ואירא מאד פן יבלע לך בגללו – אז לא יכלתי למשול עוד ברוחי, והיום בבקר גליתי את לבי לפניו, ואודיעו בשפה ברורה כי האיש אשר הוא כורה שוחה לרגלו, הוא המיועד להיות חתנו. אמנם מראשית כזאת ידעתי כי אבי לא יתעצם הרבה לנגד חפצי, כי יחידה אני לו והוא אוהב אותי אהבה עזה, – ובכל זאת לא האמנתי כי יקל לי ככה להטותו לחפצי. אין זאת כי גם בעיניו נשאת חן זה ימים רבים, כי על כן קצף עליך אשר עזבת את מסחרו, ועל כן נתן מכשולים על דרך קנדידטותך, בהתברכו בלבבו כי אם לא תשיג את מטרתך ושבת אליו להיות עמו במסחרו – אך בקצרה: המלחמה עם אבי לא היתה ארוכה, רק פעם אחת “התעלפתי”, ותיכף קרא בסגנונו הידוע לך: ילכו לעזאזל כל הקנדידטים, ואנכי אעשה כרצון בתי”, והבטח הבטיחני להסב את לב כל חבריו מאחרי מחלון ולהפנותם אליך; ויען כי הזמן קצר לכן יצא מיד לפעלו, ובטוח אני כי לא יכבד הדבר ממנו, כי רוב חבריו אינם בעלי דעה מיושבת, ובשעה אחת אפשר לשנות את דעותיהם מן הקצה אל הקצה. ובכן אין עוד כל פחד לנגד עיני: לבי סמוך בטוח כי הבחר תבחר. – אמנם מתוך דברי אבי הבינותי כי הרבנות איננה תנאי נחוץ להסכמתו, וכמעט אדמה כי יתר היה נוח לו שישב חתנו בבית מסחרו [בתור שותף עוזר], מאשר יש על כסא הרבנות, – אך הן לא בגלל הסכמתו הננו רודפים אחרי הרבנות, כי אם מדעתנו, אני ואתה, כי המשרה הזאת מסתגלת יפה לכשרונך ותכונת נפשך, וכי אתה הרב היתר מוכשר לעשות גדולות וטובות בעדת ישראל. אף למען כבודך וגאותך אחפץ כי תבחר, כי יודעת אני את אסטניסותך בעניני ממונות… אך לא זה המקום לדברים האלה. משערת אני היטב מה גדלה התרגשותך ביום הזה, ואולי הסכלתי לעשות כי נתתי לך במכתבי זה עוד ענין להתרגש בו, אבל היכלתי למנוע ממך בשורה טובה כזו? חזק, בחירי, ודע כי חתן אתה למעשיה, בין בתוֹר “רב” ובין בתור “שותף־במסחר” וגם אהבתי לך אחת היא בכל מעמדיך בחיים. ובכל זאת מה מאד אתאוה כי תבחר, לא למעני, כי אם למענך ולטובת הכלל. אקוה כי עוד נתראה פנים היום, ועד כה שלום וברכה לך מאת כלתך נעמה". – כלתי נעמה! האם אין די בשתי המלים האלה להשכיחני את כל דאגותי ולהשביח בקרבי את כל סערת מלחמת הבחירה? ובכל זאת לא נרעשתי ולא נפעמתי מבשורה זו, וכמעט אינני מוצא בה כל חדשה, כי הן זה ימים רבים אשר הסכנתי עם המחשבה כי לי היא נעמה, ואף היא הגידה לי לא אחת בבטחה כי הסכמת מעשיה אינה מוטל בספק בעיניה – ולמה יתפעם לבי בהאזיני דבר שנחשב לי כודאי למפרע –! כי על כן אין גם במכתב נעמה עקבות התפעלות יתרה, כי לא קרה לה מאומה אשר לא פללה מראש. – אכן הטיבה לעשות אשר החישה את התגלות לבה לאביה, כי בזה הגתה מכשול גדול ממסלתי; עתה חזק בטחוני, עתה לא תנוד עוד תקותי בלבי. ולדבר הזה תסלח לי נעמה, אם אין עתה מקום גדול בלבי למשוש חתן על כלה, עתה לבי מלא אך רבנות, ונעמה עלמה טובה וחכמה היא, היודעת כי עת לכל חפץ – וגם היא איננה דורשת ממני “מסירת נפש” מוחלטת, אדרבא היא דוֹחה את תענוגותינו הפרטים מפני טובת הכלל. כן, כן, טובת הכלל; כי עתה הן לא אוכל עוד לענות את נפשי במוסר כליות מדומה, ולאמר: כי אך לטובתי הפרטית תאבתי לרבנות; עתה לא יעיז עוד הספק האכזר לאמר לנפשי: נכסוף נכספת לרבנות יען אשר היא תנחילך את נעמה. לא, אדרבא, הנה מעשיה חפץ יותר בחתן סוחר מאשר ברב – אבל אני חפץ בטובת עדתי. עדתי! כל ימי לא חשתי בלבי כל רגש אהבה לבני עמי, ופתאם נקשרה נפשי בהם קשר אמיץ, עד כי שכחתי בגללם את כל מחמדי מימי קדם. האם לא דבר פלא הוא? האם לא נטל עלי להודות –



מחזה רביעי: צדקיה, תרצה.    🔗


תרצה: קבל ברכתי, אחי, כי נבחרת –

צדקיה: (בששון והתרגשות) אנכי נבחרתי? כבר נודעו תוצאות הבחירה?

תרצה: מה לך עתה ולרבנותי? ברכתי נתונה לך כי נבחרת לחתן למעשיה – נעמה ספרה לי הכל –

צדקיה: (בקצף) אבל זאת אדע גם בלעדיך, וזאת ידעתי עוד לפני עדן ועדנים –

תרצה: הלא תבוש, אחי, לקבל ברכתי בפנים זועפים כאלה! הן כל השומע לך ואמר כי הרבנות עיקר לך ונעמה הטפל – פי, אי נמוסך? הכזה משפטך עם המין היפה, ומה גם עם כלתך?! אנכי אמרתי כי הרבנות היתה לך אך לאמצעי להשיג “משאת נפשך”, והנה עתה בהנתן לך בחירתך אינני מוצא לך עוד כל הצדקה להיות נגרש מן הבחירה ותוצאותיה. אם תבחר טוב, ואם אַין – מה מנך יהלוך? הן מעשיה נותן לך את בתו בכל אופן.

צדקיה: טעית, אחותי. עתה אני אוהב את הרבנות לשמה, בלי כל פניות; ואם למבראשונה אולי עשיתי שקר בנפשי, הנה זה ימים רבים אשר נצרפו מחשבותי ואעמיק להתבונן בדבר, ואוכיח כי הרבנות בעצמה לקחה לבבי, כי אך זה מקרוב הייתי לאיש יהודי, וכמשפט “הגרים” המשתדלים להבליט דבקותם באלהיהם החדשים ביתר עז, כן תלהט נפשי להצמד אל אחי, אל עמי, בדבק עז. ורגשותי וגם שכלי יורוני כי הרבנות הוא הקשר היותר אמיץ אשר יחברני אל אומתי, כי בתור איש פרטי יסב לבי על נקלה מאחרי עמי, כי עסקי הפרטים יכבשוני לעבד, אותי עם רגשותי ושכלי, ולא ירשוני לצאת מגבולי הצר אשר תארו לי; – ואולם בהיותי לרב, הנני נבלע בגוף האומה והני נתון כליל אך לעבודת הצבור, לעבודת אחי ועמי, וזה אדיר חפצי. כמו שבתחלה היה קש הליל הפרד מעולם המדע והחקירה, כן יקש לי עתה שבעתים למחול על הרבנות אשר בה צפנתי את כל עתידותי ואת כל חיי רוחי. וה' הוא היודע מה טהור חפצי זה, כי כל כונתי אך להיטיב ולהועיל לאחי, אשר התרחקתי מעליהם, בזדון או בשגגה כל ימי נעורי. ה' הוא היודע מה קדושה היא תאותי, – לא תאויה לכבוד ולא תאוה להשתרר, כי אם התאוה להיות קרוב ללב עמי, להרגיש דפקותו ולחוש חייו בקרבו, וביחוד לעשות נפשות לאומתנו, לחדש רוח נכון בבני הנעורים, כרוח אשר הערה עלי –

תרצה: אכן “גר” נלהב אתה, והנך מדבר מתוך האש. אבל באמת אגיד לך כי השתקעת יתר מדי ברעיונך, וכמו שלמפרע חיית רך ברעיונות הפלוסופיא, כן הנך חי עתה אך ברעיון רבנות, – ואיש רעיונות הוא גבר לא יצלח, וביחוד לא יצלח איש כזה לחיי משפחה. חי נפשי כי צר לי לנעמה שנפל בחלקה איש הרוח כמוך. הנה עתה בילדות אהבתך כבר שכחת את כלתך, ומה יהיה עוד לאחר זמן? – לא, אנכי לא הפקדתי עתידותי וגורלי ביד חולם חלומות כמוך, ואני אומר לך, צדקיה, כי לאשרך ולאשר נעמה הנני מתפללת שלא תזכה למשרת הרבנות. (לנפשה) הן נטל עלי להכינו לקראת “מפלתו” העתידה לבא בלי ספק – (בקול) דע נא, אחי, כי כל עוד אשר חשבתי את הרבנות לתנאי נחוץ לשידוכך, עמלתי ויגעתי הרבה להישיר הדרך לפניך, ואולם עתה בהודע לי כי נעמה לך היא בכל האופנים, וכי אין מעשיה מתפעל כלל מרבנותך, עתה אני מבטת במנוחה על תוצאות הבחירה, – וגם אתה טוב תעשה לצנן מעט את חומך, כי – כי קרוב מאד מאד להחליט אשר כל עמל אחימעץ יעל בתהו, כי עתה נודע לי ברור כי אנשי ברית מחלון רבים ועצומים מאד –

צדקיה: (בקצף) היום תאמרו כי ילד אני לעשות עמדי כטוב בעיניכם? האם תחשבי באמת, כי את, או אחימעץ, או אף נעמה פתוני לעמוד על בחירה ואפת? כי על כן אַת אומרת לי: “אין צרך לך עוד “בשעשועים” האלה ואל יחר אפך אם יוקחו מידך”, לך, אחותי, אנכי אנכי חפצתי בזאת, ולו לא נכספה נפשי לרבנות, כי אז לא נתתי אזן לא לדבריכם ואף לא לדברי נעמה. הן כלמה תכסה פני לחשוב עלי כי קנדידט “מפותה” אני –

תרצה: (לנפשה) ובכל זאת יודעת אני כי כזאת היה אחי הפלוסוף – (בקול) אבל למה תקצוף עלי? והאם עת עתה לוכוחים כאלה? הן עוד מעט יוטל הגוֹרל, ואם תבחר –



מחזה חמישי: הקודמים, מררי, זלפה, אחימעץ.    🔗


מררי: (מתפרץ ברעש החדרה נופל על הכסא) הכל אבוד!

תרצה: (לנפשה) חוץ מנעמה ונדוניתה היפה.

צדקיה: (בחרדה גדולה) מה? הבחירה כלתה?

אחימעץ: (מתמרמר) נבלים, שפלים ובזוים הם כל בני העדה! הנשמע כדבר הזה? הם הוליכו אותי שולל כאשר יעשה לתינוק דלא חכים! עוד בבואם לביתה בחירה הבטיחוני נאמנה כי לנו הם, ובגשתם אל הקלפי נתנו “קולם” למחלון! – הוי נקלים! מורא המלשינות היה על פניהם, כל אחד ואחד חרד להתקוטט ברופא הבליעל, הקוביוסטוס, הַ – הַ –

צדקיה: (בקול בוכים ) ומחלון נבחר?

אחימעץ: נבחר? כמעט פה אחד! יתר משתי שלישיות הקולות עלו לו; ורק כשמונים בוחרים הטו חסדם עליך. זה פרי עמלי!

מררי: ואנכי מראשית כזאת ידעתי. כי מי יבחר באיש המפורסם באפיקורסתו והמטיף מעל הבמה דברי מחקר שאינם נוגעים כלל לאמונת ישראל?!

צדקיה: (מתעורר) הנח לאפיקורסותי! כמו היתה לי חפשיותי לשטן, או כמו היה מחלון מפורסם בחסידותו! –

מררי: הוי, הוי, אנה אוליך את חרפתי? זה הוא הכבוד אשר לו יחלתי! כדאי היה לי לאבד את –

זלפה: (בקצף) כבוד! כבוד! האם גדול היה כבודך לוּ נבחר צדקיה מפני יראת מלשינותו, כאשר נבחר מחלון?! הן נפילת צדקיה עליה היא, כי כלם חפצו בו, ורק מפני היראה נאנסו לתת ידם למתנגדו.

צדקיה: ובדרך כזו יבחרו רבנים בישראל! הוי, עמי, עמי! כמעט התקרבתי אליך והנה נגלית אלי בכל שפלותך ובכל תועבתך!

זלפה: אנא בני, אל נא תשכח את הדבר שהבטחת לי היום –

צדקיה: השקטי, אמי; אהבתי לעמי לא תתקרר בגלל הדבר הזה. אדרבא, ככל אשר אוסיף להביט אל פצעיו ואל חלאתו, כן יגבר רצוני לרפאהו ולהרימו מאשפתו. אבל איככה? במה? רופא יחיד יש לעדת ישראל “ורב” שמו, ואם הרופא בעצמו ירחיב הפצעים ויתן להם רוֹש תחת צרי, איך תעלה ארוכת בת עמי? – ומה תקותי עתה כי איחל להיטיב לאחי? היש לאיש פרטי השפעה כל שהיא כל הכלל?

מררי: הנהו דואג לצרת הכלל! טוב תעשה כי תשים לבך לך. מה תהי אחריתך עתה? הן אין לך כל עצה כי אם להתרפס לפני מעשיה אדונך


תרצה: לדבר הזה תנוח דעתך, אבי. גורל צדקיה כבר מסודר יפה; הלואי שתהי אחרית כל היוריסטים העברים כמהו –

זלפה: אל מה ירמזו מליך, בתי? היש לצדקיה סוד אשר לא גלה לנו?

אחימעץ: למה תחשה, צדקיה? הן עתה אין לך עוד כל תואנה להסתיר סודך –

צדקיה: (נותן מכתב נעמה לאבותיו) קראו בו ומִצאו בו תנחומות לנפשכם – לי ערבה עתה השמחה הזאת – (שתיקה).

מררי: (אחרי קראו את המכתב) ובענין נכבד כזה לא נועצת אף פעם אחת עם אביך? כן, כן, כדאי היה לי לאבד את –

זלפה: הרף, מררי, מתוכחות ומוסר אכזרי. הבה נודה לה' כי הקדים רפואה למכה, בשעה שאמרנו אבדה כל תקוה לצדקיה, הנה הופיע המלאך הגואל אותו מכל רע – כי אמנם רואה אני ממכתב נעמה כי נפש יפה ועדינה היא, אף כבר שמעתי תהלתה מפי כל מכיריה – ברוך ה' כי הקרה לפני בננו נפש נחמדת כזאת אשר תאשרנו אשר רב –

צדקיה: (בחום) מי כמוני יודע את יפעת הנפש כזאת?! הן לה אני חיב להודות כי שבתי אל אחי ואל עמי – היא אך היא נתנה את הדעת בלבי כי אפשר לאדם להיות יהודי נאמן לעמו ומוקיר דתו מבלי להיות יהודי מאמין – כן, כן, כל פלוסופיתי לא הצליחה להביאני לידי הכרה זו, ורק בפי העלמה החכמה מצאתי תורת אמת זו –

תרצה: זה האות כי “המין היפה” הוא לא רק מקור תענוגות החיים, כי אם גם אוצר חכמת החיים – וזו מודעה רבה גם לך, אחימעץ, הן גם אתה נשענת על בינתך ועל חריצותך, ובגדל לבבך התפארת כי תביא את צדקיה לידי נצחון, חרף כל המכשולים. ואולם אנכי בבינתי היתרה נוכחתי מיד כי מלחמת הבחירה, דבר האבוד היא, –

אחימעץ: ובכל זאת הנה גם נעמה חשבה בבטחה כי אנחנו ננצח –

תרצה: אין מביאים ראיה ממוּכת־אהבה, נעמה אוהבת את צדקיה עד מאד, לכן הוא נחשב בעיניה כתפארת מין האנושי, ולכן האמינה בלב שלם כי כל העולם מחויב לבחור בבחיר נפשה. אבל אנכי הכרתי מראש כי לא יוכל צדקיה להלחם עם מחלון התקיף ממנו –

אחימעץ: ואנכי לא אסלח עד עולם לבני עדתכם כי כהתל בתינוק התלו בי, הן באמת מפלת צדקיה מפלתי היא, כי אנכי הייתי איש המלחמה, אנכי חבלתי בתחבולות ואנכי הייתי המפקד והמצביא. ועתה הנני ככלי מלא בושה וכלמה: כל החיל הגדול אשר אספתי ברוב עמל ואשר נהגתי במזמות לבב, נפל אל האויב ברגע האחרון ברגע המכריע. בוז להם, עדת שפנים הם, שפלים ונבזים!

צדקיה: (שקוע במחשבותיו) מה יפו היו העתידות אשר תארתי לי, וכרגע התמוללו כל תקוֹתי! אמרתי כי מצאתי לי הפעם מעמד בחיים אשר יביא ברכה גם לכחות רוחי וגם לצרכי עמי – והנה הנתקתי מן המעמד הזה, והנני מרחף עוד הפעם בין השמים ובין הארץ, מבלי דעת איזה דרך אָבר לי בחיים… ועל דרך־החול הן לא אוכל להתיצב, כי המעשיות החמרית שונאה עלי כאז כן עתה – והאם אומר לשוב אל עץ הדעת ולעסוק בחבורי המדעי? הן אז אעתק עוד הפעם מאחי ועמי –

מררי: ואני אומר לכם נוח היה לי שנבחר צדקיה לרב משיהיה חתן למעשיה העשיר. לא זה הוא הכבוד אשר אליו ערגה נפשי –

זלפה: הנכם כלכם חוטאים ופושעים! כי מדוע קשרתם כלכם להרעיל את שמחתנו? –

תרצה: כן, כן, אמי. ברוק ברק והפץ את ענני החשך אשר הם מעלים עלינו, על לא דבר. הנה אחימעץ מעורר קינה כשר צבא אשר סוכלה עצתו ואשר אבד את חצי הממלכה! וגם אבינו בוכה על הכבוד אשר גלה ממנו: כמו היתה הרבנות משרה יתר כבודה מן השותפות במסחר מעשיה! כמדומה לי כי הסוחר הגדול, ומה גם סוחר משכיל כצדקיה, ראוי לכבוד יותר מן הרב המקבץ פרוטות פרוטות מאת העניים המתים והנוֹלדים! – וגם צדקיה מעורר מספד כתנים, כי לוקח ממנו “הכר הנרחב” לפעולתו הרוחנית והעברית: כמו אי אפשר לאיש רב הכשרונות כמהו, לפעול ולעשות מחוץ לגבולות הרבנות! אם עזה ככה אהבתך לבני עמך, הנה פתוחים לפניך דרכים רבים לבא לעזרתם: הנה מעשה הכתב אמצעי יפה וכביר הוא עוד יתר מדבר שפתים. תאחז נא בעט ידך ושים בפי עטך את כל המוסר והתנחומים, את כל התוכחה והתעוררות אשר אמרת להטיף מעל הבמה, והיה בטוח כי דברים שבכתב יפעלו יותר מדברים שבפה. כי הרב המטיף אין לו רק קהל שומעים קטן, קהל עדתו, ואולם הסופר המטיף, הנה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, ודבריו נקראים בכל פנות עמנו בכל מקום שהם –

צדקיה: שכחת, אחותי, כי חסר אני את הלשון הלאומית, את שפת עבר, אשר אך בה יוכל הסופר לדבר לכל קהל ישראל –

אחימעץ: הוי, הוי, איך נהפכת מפלוסוף קוסמופוליט ליהודי לאומי נלהב! הנה גם אתה מדבר על “לשון לאומית” כאחד המשגעים מבית מדרשם של “הציונים”. מי מאתנו יודע את הלשון הלאומית הזאת? לא אתה ולא אני, ולא כלתי ולא כלתך, ולא כל הצעירים הנאורים! ולמה לך איפא הלשון הלאומית המובנת אך למלאכים או לשדים? הן כל חפצך הוא לשפוך רוחך על בני הנעורים , והם אינם מדברים בלה“ק – להם הנך מחויב לדבר בלשון הארץ, אז – יעשו דבריך פרי; וכל האומר לחבב את היהדות ע”י ספרים בשפת עבר הנהו מכניס תבן לעפריים, כי הקוראים העברים אוהבים ויודעים את היהדות גם בלי עזרת הספרות החדשה – אך איזה הדרך באנו לשאלה ספרותית זו? ומה יתן ומה יוסיף לנו הוכוח הזה? אתה, צדקיה, תהיה לחתן למעשיה ולשותף במסחרו, ואז בטוח אני כי המסחר אשר בו עסקו לא בתור משרת כי אם בתור אדון וחבר, ישכיחך עד מהרה גם את מפלת קנדידטותך וגם את פלוסופיתך הנפרזה, ואולי גם את אהבתך לעמך “החדש”

* * *

זלפה: למה תאמר כזאת? בטוח אני בבני כי יהיה איש יהודי נאמן לעמו בכל מסלות חייו –

צדקיה: אל נא אמי! אכן צדק אחימעץ באמרו כי המסחר יוציאני מכל העולמות אשר מהם התהלכה נפשי עד הנה. הן אנכי יודע את המסחר, זה הקרח הנורא הנותן קפאון בלב והמצנן את כל רגש נאצל. כי על כן לא אהיה לסוחר, ואף אם אגוע ברעב לא אמכור נפשי למלאך המשחית הזה –

אחימעץ: כי עתה נטל עליך לתת ספר כריתות לנעמה עוד בטרם נארשה לך – כי גם היא, ואצ"ל אביה, לא יאותו להתחתן באיש משגע כמוך

* * *

מררי: מה אומר ומה אדבר! הן כלה ונחרצה היא מאת בננו להשיב אותנו עד דכא, בטוח אני כי עוד ינתק את מוסרות השדוך המחלץ אותו מעניו, בשביל דעותיו המשגעות. כן, כן, כדאי היה לי –



מחזה ששי: הקודמים, נעמה.    🔗


צדקיה: (רץ לקראת נעמה) נעמה! – (כלם קמים לקראתה).

אחימעץ: (בלחש לתרצה) הוי, הוי, חדשות נהיו בארץ – נקבה תסובב גבר!

נעמה: אל נא תתפלאו כי הבקיעה עלמה זרה אל ביתם. אבל מודע ורע אני לבניכם, זה ימים רבים, ובשמעי את תוצאות הבחירה העצובות, אמרתי אלכה ואנחם את המשפחה הנכבדה אשר נפשות בניהם יקרות בעיני מאד. ואתה, אדוני צדקיה הגידה נא לי האם כבר הבלגת על יגונך? –

אחימעץ: (בלחש אל מררי וזלפה) כנראה דבר סתר לה אל צדקיה, לכן טוב נעשה כי נעזבם לבדם – (אל נעמה) אכן גדול צערו של צדקיה, ואנונו לא נעצר כח להשיב נפשו למנוחתה, נסי נא אַת, עלמה כבודה, אולי תצלחי – ולמען לא נהי לך למפגע במשלחתך הרחמנית, הרשינו להנזר ממכם במשך שיחתכם, ושבנו אליכם אחרי כן לראות את הנפלאות אשר תחולל בקשה־הרוח הזה –

נעמה: (בצחוק) אמנם לא מן הנמוס הוא כי יגרש האורח את אדוני הבית, אבל לטובת הקנדידט האמלל נחוץ הוא – (אל תרצה) אַת, רעותי, אנא שבי אתנו והיית לי לעזרה – (מררי, זלפה ואחימעץ יוצאים) – עתה נדבר כאשר עם לבבנו: לכל לראש אודיעך, צדקיה, כי אבי מחכה עוד היום לבואך –

צדקיה: אהה, נעמה, מה מאשר אני ומה אמלל אני גם יחד! גדול אָשרי כי רצה אביך את אגודתנו, – אבל הן אַת יודעת את נפשי ואת מחשבותי על המסחר –

נעמה: ידעתי, ידעתי, כי על כן בקשתי מאת אבי לבל יאיץ בך לקחת חלק במסחרו, ולתת לך לבחר בעבודה הטובה בעיניך – ואף לדבר הזה נעתר אבי –

צדקיה: (תופש בידה ברגש) האח, מלאכי וגואלי! אַת בחכמתך הגית ממסלתנו את כל אבני הנגף, ותסיחי כל דאגה מלבי. עתה לא יבצר ממני לשמוח בך שמחה שלמה מבלי אשר יוציאני קנינך מעולמי. והן עולמי גם עולמך הוא, כי כל מחשבותי כמחשבותיך, שנינו שואפים למטרה אחת: להשכיל ולהיטיב –

נעמה: ולהיות יהודים פלוסופים – כי גם בלי הרבנות לא תקצר ידך לקים את ההבטחה שהבטחתני –

צדקיה: אָה, יהודי אני לכל לראש! ואדיר חפצי עתה להשכיל ולהיטיב לבני עמי – מחשבה טובה נתנה היום אחותי בלבי לאחוז בעט ולהיות לסופר; אמנם שפת־עבר לא אבין למדי, אבל הן צדק אחימעץ באמרו כי למען עשות נפשות לעמנו טוב יותר להשתמש בשפת המדינה, שבה מדברים על צעירינו הנאוֹרים. ומה תאמרי, נעמה התכשר בעיניך פועלתי הספרתית?

נעמה: הן זה משאת נפשי כי תהי לישועה לעמנו להשיב לו את לב הבנים הכחשים –

תרצה: ובכן, צדקיה הרב מת – יחי צדקיה הסופר! וראה נא עוד הפעם כי בינה יתרה בנשים.

צדקיה: (בדאגה) אבל, – אבל הנני בא אל אביך, והיה כי ישאלני: מה העבודה אשר בחרתי לי? מה אענה אותו? הן בוש אבוש לאמר כי בחרתי באומנות הסופרים, ואני בעצמי יודע כי החכמה הזאת לא תחיה את בעליה…

נעמה: הוי גבר לא יצלח! הן לא על עטך תחיה, ואף אין לך לעשות את הספרות לעבודה קבועה – יהודי פלוסוף תהיה: זאת אומרת יהודי אשר איננו משקיע כל כחות רוחו במאויים חמרים כרוב אחינו מאנשי המעשה – אבל יפה תורה עם דרך ארץ, ועבודה גשמית טובה מאד, בתור חליפות, לכל איש הרוח, כי על כן ייטב לך מאד אם – אם תעבוד גם שעות אחדות ביום במסחר אבי. – הן גם הפלוסוף היהודי מנדלסון חצה את ימין בין התורה והעבודה, וגם הוא היה משרת, ואחרי כן שותף בבית מסחר – ולמה יכבד הדבר ממך? ראה, הנה אמרתי לך כי אבי לא יכביד אכפו עליך, ומותר לך לבחור בכל עבודה הטובה בעיניך, והמתאמת עם מאוייך וכשרונותיך – אבל הן יעברו ימים רבים עד אשר תאונה לך עבודה כזו, ואני יודע את אנינות־דעתך כי תכלם מדברת הבריות… לכן אין טוב לך כי אם להיות בראשית הימים לעוזר לאבי במסחרו, – ועזרתך דרושה לו מאד מאשר הודה לי פעמים רבות – וחיית מיגיע כפיך, עד אשר תמצא העבודה אשר לה תכסוף נפשך. – אמנם גם אנכי שונאת את המסחר, יען אשר הסוחרים אשר ראו עיני עד היום לא יכלו לחבבו עלי – אבל אינני רואה כל חרפה לנו, אם יהודי משכיל כמוך, אשר נגדר ארחו, ישכיר כשרונותיו לסוחר עשיר, למען מצא לחמו בשעת הדחק – ומה גם אם אבי בחירתך הוא השוכר –

תרצה: וכעבור שלש שנים, ימי כהונת מחלון, ויצאת עוד הפעם למלחמת הבחירה, ואז תצליח –

צדקיה: (אוחז בכך נעמה) למענך, למענך אעשה הכל! הן אַת עשיתני לאיש יהודי, ותראיני לדעת כי אפשר לאהוב את היהדות מבלי להיות מאמין בכל – וכן תראיני לדעת כי אפשר להשתמש במסחר מבלי לאהבו – (בצחוק) אכן כך נגזר עלי להיות נשים מושלות בי! – ועתה קומי ונלכה אל אביך.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35415 יצירות מאת 1806 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 11959 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!